אור ברסלב
גרש ירחים פרק ב - המביא גט › דף כב.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ב - המביא גט · דף כב.

דף כא:

בגמרא שמא יקטום פירש"י העלה והויא קציצה מן המחובר, כבר מבואר בתוס' לעיל מה שהקשו לפ"ז למה אמר בכתבו על חרס דשקיל ליה ויהיב ניהלה ודייקו מכאן דאם שובר החרם הוי קציצה, והרשב"ם דייק מדלא פליגי בכתבו על עלה של עציץ שאינו נקוב משמע דמחוסר קציצה בתלוש אינו מזיק, ולולא דברי הראשונים היה נ"ל לפרש דבלא"ה קשה איך מהני דשקיל ליה ויהבי' ניהלה הא לא קנתה הזרעים במשיכה, ומ"ש התוס' דנותנת למקום שפוסקת היניקה, הקשתי בגמ' דה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע, לכן איפשר לומר דעציץ נקוב כל זמן שלא נשרש דין תלוש עליו ואינו מזיק מה שמחוסר קציצה וגם נקנה במשיכה לענין קנין אע"פ שיונק מן הארץ כיון שלא נשרש, ולקמן בעציץ של א' וזרעים של א' איירי בנשרש ומכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה דע"י משיכה נפסק העציץ מן השורש ושפיר קניא ליה במשיכה דמסתמא העציץ ברשות בעל העציץ וכשמושכו לרשותו הא פסקו מן השורש, משא"כ בבעל זרעים לבעל העציץ שאינו רוצה להפסיק העציץ כיון שכבר הוא ברשותו לכן בעינן שיחזיק בזרעים, והשתא י"ל בכתבו על חרס אף שנשרשו הזרעים מ"מ בשקיל ליה ויהיב ניהלה אף דהזרעים מחוסרים קציצה לא איכפת לן בזרעים כיון שהעציץ מצד עצמו תלוש, אבל כתבו על העלה שהוא מחובר לעציץ אף שיונק מן הקרקע מ"מ כל זמן שלא נשרש יש לו דין תלוש לענין גט ואפי' קוטם העלה לא איכפת לן כשלא נשרש היניקה בארץ דמ"מ מיטלטל הוא ולא הוי מחוסר מעשה בנקוב טפי מבשאינו נקוב רק גזירה שמא יקטום והיינו שמא נתחבר כבר שורש היניקה בארץ והוא קוטמו דכיון שכבר נשרש ודאי ה"ל מחוסר קציצה, ולפ"ז העציץ כל זמן שלא נשרש לעולם לענין משיכה וגט דין מטלטלין יש לו, ובזה הכל מרווח ונכון וברור בלי שום גמגום לולא שהראשונים לא פירשו כן, ואיפשר שיש לחוש למ"ש אפי' בעציץ נקוב כל זמן שלא נשרש אפי' קטמו כיון דלמ"ש מן התורה הוי גט וצ"ע, ומיושב בזה שיטת רש"י לעיל דחרס לא צריך נקיבה דמ"מ צריך לומר כאן נקוב כדפרישית:

בתוס' ד"ה עציץ כו' ה"ה דהוה מצי לאשמועי' הכל בעציץ וזרעים של א' כו' עכ"ל. ר"ל בעציץ וזרעים של א' מכר עציץ כיון שמשך קנה מכר זרעים לא קנה עד שיחזיק מכר עציץ וזרעים כיון שהחזיק בזרעים קנה עציץ, וע"ז תירצו דקמ"ל אע"ג דבעל העציץ קנה הזרעים מ"מ לא קנאם אע"פ שהם בתוך העציץ שלו, והר"ן הקשה על זה דגם בזה מצי לאשמועינן מכר עציץ וזרעים ומשך העציץ עציץ קנה וזרעים לא קנה ונשמע ג"כ אע"פ שקנה העציץ מ"מ לא קנה זרעים אף שהם בתוך עציץ שלו שהרי קנה העציץ, וע"ז תירץ הר"ן כיון שמכר שניהם גם א' לא קנה כיון שלא קנה הזרעים דדמי לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך, ע"ש ותראה כי בעל פ"י אגב חורפיה לא עיין שפיר וסבור שהר"ן חולק עם התוס' ולא דק, מיהו לענ"ד איפשר דקמ"ל בעציץ של א' אף שהזרעים הם ברשות בעל העציץ לא קנה ליה כליו כיון שהזרעים כמחוברין הם לא קנה ליה רשותו:

ובני מוה' אהרן הקשה על הר"ן א"כ איך אמר החזיק בעציץ אף זרעים לא קנה לאשמועינן אפי' משך העציץ אף זרעים לא קנה שהרי מכר לו שניהם והוקשה לו על דברי הר"ן דאכתי לא מיתרץ הדקדוק דלישמועינן בעציץ וזרעים של א' ובמתנה ובהא לא שייכא סברת הר"ן ושפיר מצי לאשמועינן נתן עציץ וזרעים ומשך העציץ עציץ קנה זרעים לא קנה, ונראה לתרץ דלהכי לא נקט הך מילתא בעציץ וזרעים משום דאיכא פלוגתא אי חליפין בכליו של מקנה א"כ כי מכר עציץ וזרעים לא' ומשך העציץ קנה מדין חליפין, לכן נקט במכר בעל עציץ הזרעים דליכא דין חליפין לכ"ע ודו"ק:

בד"ה בתר נקבו אזלינן למ"ד כו' בדלעת כו' הטמא בטומאתו כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דכ"ש דתיקשי להו לרבא דאפי' בנקוב אזיל בתר נופו כ"ש באינו נקוב ומהרש"א נדחק, ולענ"ד נראה כיון דהעפר תלוש מצד עצמו דהא עציץ שאינו נקוב גם בא"י פטור א"כ מצד העפר ג"כ נקרא תלוש לכן אזלינן בתר נופו כיון דגם העפר שבעציץ הוא תלוש מצד עצמו והנוף ג"כ נוטה לח"ל לא אלים הנקב לחבר העפר וגם הנוף המסייע מה שנוטה לח"ל שפטור מן המעשרות, אבל התם דמצד מה שהוא תלוש הוא טמא רק מצד שהנוף יונק מן הארץ מ"מ אין יכול לעשות עפר העציץ כמחובר לגמרי לכן הטמא בטומאתו, אבל לאביי דיניקה משוה גם העפר כמחובר קשיא להו שפיר דיניקת הנוף יעשה גם העציץ כמחובר, ולרבא לא קשיא מחכמים דס"ל דכולו טהור דהכא ס"ל כיון דאיכא יניקת מחובר אזלינן בתרה ויניקת הנוף עדיף שיונק מח"ל, אבל התם בעציץ דאין לו שום יניקת מחובר אזלינן בתר נופו וחשיב לגמרי גם מה שתוך העציץ מחובר ודו"ק'

ועוד י"ל לחד פירושא בפירש"י הטמא בטומאתו היינו אם הוא טמא והתם ודאי לא שייך לטמא מה שגדל אחר כך אם כן לא שייך למיזל בתר העיקר כיון דהגדל ודאי טהור, ולר"ש יש לומר דאינו חשוב כמחובר כלל כיון דאיירי בעציץ שאינו נקוב ולא קשיא לאביי כלל דלא אזלינן כלל בתר ענף, ולרבא נמי י"ל כיון דהגדל מחדש ודאי טהור כולו טהור לת"ק, ולר"ש ס"ל כיון דכבר נטמא לא נפיק מטומאתו ע"י הענף הנוטה לחוץ, משא"כ הכא דלענין אם יש לו דין ח"ל או א"י אמרינן דלא קיבל דין א"י כלל מאחר שהנוף בח"ל, ודוק היטב:

ועיין ברמב"ם בפ"ב מטומאת אוכלין דין ט', וכפמ"ש הכ"מ שם ס"ל דהפלוגתא בעציץ שאינו נקוב, ולר"ש היוצא לחוץ על האויר הוא טמא והנטוע בפנים טהור, וקשה לפ"ז לרבא דס"ל בתר נופו אזלינן אפי' בנקוב וכולו חשיב מחובר לח"ל ע"י יניקת הנוף, וי"ל דרבא כת"ק דר"ש דס"ל דאזלינן בתר הנוף, ובפ"י לא עיין שפיר בדברי הרמב"ם, וכתב על הרמב"ם מה שלא כתב:

בד"ה ובדאשרוש כו'. עמ"ש בחידושי שילהי ב"מ בארוכה בסוגיא זו לפי ששם מקומו:

בא"ד ותימא דלא מייתי הכא מערלה עכ"ל והקשה מהרש"א דה"ל לאקשויי נמי ממקח וממכר והיינו מדאמר ר' יהודה התם העולה מן הגזע של בעל האילן, ואין דבריו מוכרחים דאיפשר דבעל האילן גם הוא בידו לקצוץ הענפים ודמי להא שיוכל למלאות גינתו עפר, מיהו יש ליישב לפ"ז עיקר קושיית התוס' דר"י ס"ל העולה מן הגזע פטור והיינו דודאי לענין ערלה פשיטא דהאילן הזקן פטור מן הערלה אף שיונק מן הקרקע מחדש ור"מ ס"ל דמן הגזע חייב בערלה דה"ל יניקה חדשה משום דאזיל בתר עיקר היניקה וכיון דהעולה מן הגזע הוא אילן חדש מיחשב כאילו ינק מן הקרקע בלא אמצעות אילן הזקן, אבל ר"י ס"ל דמ"מ כיון דלענין ממון הוא שלו, אלמא דנחשב היניקה עכ"פ מן האילן שקנה הלוקח מן בעל האילן, א"כ גם לענין ערלה היניקה מן הארץ וגם מן גוף האילן וה"ל זה וזה גורם ופטור גם מן הערלה כדאיתא בע"ז דף מ"ט, משא"כ לר"מ דאזיל בתר עיקר יניקה מן הארץ וה"ל אילן חדש וחייב בערלה, אבל לר"י פטור כיון דעכ"פ יונק מן הגזע ג"כ ולענין ערלה לא איכפת לן ביניקה מן הקרקע אם אינה יניקה חדשה ודו"ק, ועמ"ש בב"מ

בד"ה לא על נייר מחוק כו' אבל שניהם על המחק כשר כו' עכ"ל כ"כ לאפוקי מפירש"י במשנה שכתב דה"ל הוא ועדיו על המחק ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי דרש"י ס"ל דעדים לא יבחינו בין נמחק בפעם א' או שני פעמים ובגט א"צ לבא לב"ד א"כ יש לחוש שתזייף שהעדים אין נותנין לב להבחין בין נמחק פעם א' לב' פעמים כדמשמע בגמ' שם ע"ש וכ"כ פ"י, מיהו באמת הא ליתא דא"כ תיקשי מ"ט דרבנן דמכשירין דנהי דס"ל ע"מ כרתי מ"מ פשיטא בגט שאין חוששין לזיוף א"צ להביא ע"מ בפנינו וא"כ כיון שהעדים יסברו שאין לחוש לזיוף לא תצטרך להביא ע"מ בפנינו ואמאי מכשרי רבנן, ואף דגם על התוס' קשה כן שפירשו בעדיו על המחק והוא על הנייר דקשה שתמחוק ויהיה הוא ועדיו על המחק ואמאי מכשירין חכמים, עמ"ש בס' ג"מ דף ל"ג:

עכ"פ לא הועיל ליישב פירש"י וקם ליה בדרבה מיניה, ואיפשר ליישב פירוש רש"י דודאי מתני' דתנן לא על הנייר מחוק פשוטו כפירש"י, אלא דרב דאמר שטר הוא ועדיו על המחק כשר י"ל דרוב פעמים ניכר בין נמחק פעם א' לב' פעמים אבל פעמים שאינו ניכר, אלא דרב לשיטתיה דס"ל הולכין בממון אחר הרוב לכן כשר וא"כ י"ל במתני' אין כותבין על נייר מחוק והיינו משום דכיון דאיכא מיעוט דאינו ניכר, א"כ סמוך מיעוטא לחזקת אשת איש וחיישינן שמא זייפה לכן פסול לת"ק על נייר מחוק, וחכמים ס"ל כר"א דע"מ כרתי צריכה להביא ע"מ בפנינו ולא סמכינן אהך דאינו דומה כיון דאיכא חזקת אשת איש ואתי שפיר ודו"ק:

עוד איפשר לומר ליישב פירש"י דודאי הא דסמכינן אהא דהוא ועדיו על המחק כשר משום דאינו דומה אף שאין זה בהחלט שיהיה ניכר, מ"מ י"ל דמסתמא לא היה מוחק כיון שיש לו שטר חתום בעדים מסתמא היה כתוב עליו איזה זכות וא"כ לא היה נכנס לספק לבטל זכות הראשון דאמילי דכדי לא הוו חתמי סהדי, אלא די"ל שמא כתב גט והחתים עדים ומחק דבזה אינו מאבד שום זכות ואף אם יורגש לא יפסיד, לכן י"ל דלר"מ אין כותבין גט על המחק וא"כ מסתמא כתב עליו מעיקרא איזה זכות וא"כ לא היה מוחקו פן יורגש, אבל כשלא יפסיד י"ל דמזייף, לכן ע"פ היסוד שאין כותבין גט על נייר מחוק א"כ אין לחוש שיכתוב בכדי ויחתום עדים כדי שימחקנו ויכתוב שטר עליו, לכן שאר שטר כשר דמסתמא שטר שהיה לו זכות לא היה מוחקו כדי לכתוב שטר אחר דאין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ י"ל דרש"י פירש שפיר דאין כותבין גט על המחק שמא תזייף דגבי אשה אין לה הפסד אחר שתתחזק במגורשת תזייף שט"ח וכדומה ותסבור שלא יוכר בין נמחק פעם א' לשני פעמים וכיון שאין כותבין גט על המחק ממילא מסתמא לא יחתמו עדים על מילי דכדי ומידי דזכות אינו מוחק שירא פן יוכר כיון דמפסיד זכות שהיה לו, אלא דאכתי קשה אם כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו א"כ יש לחוש שיכתוב לו שטר על המחק וימחוק דאינו מפסיד כלום, מיהו י"ל דלמאי דקיי"ל עדיו בחז"ל כשיטת הרי"ף וסייעתו א"כ לא יכתבו, ולכתוב שטר הקנאה גם כן לא עביד דלמה ישתעבד עצמו בין ילוה בין לא ילוה לפירש"י, לכן ליכא למיחש שיכתוב לו בעצמו שטר ועדיו על המחק כדי שיזייף, לכן אין לחוש כי אם בגט שכותבין לבעל, לכן דינא דאין כותבין גט על נייר מחוק וכדפרישית, אלא דגם בזה צריך טעם איך מכשירין חכמים בעדי מסירה הא מ"מ יש לחוש לזיוף, וי"ל דחכמים מכשירין היינו דכיון שהעדים רואין שהנייר מחוק קורעין הגט מיד כיון דאיכא עדי מסירה בכל גט ואתי שפיר:

אלא דאכתי לא א"ש איך כותבין על נייר מחוק לר"א הא יש לחוש שלא יתן הגט כלל רק יזייף שט"ח על א' ולא יפסיד כלום, ואיפשר לומר דבאמת אין כותבין על נייר מחוק רק כשנותנו לפני העדים כיון דכל גט צריך ע"מ ויכולין העדים לקורעו תיכף אחר נתינה, משא"כ לר"מ כיון דא"צ ע"מ לגט כלל אין לסמוך שיתננו בעדים כיון דאין דרך גט ליתן בעדים, כן נ"ל ודוק היטב, כתבתי מה שנ"ל לפלפולא, ועיין בספרי ג"מ דף ל"ב בארוכה:

מ"מ איפשר ליישב התמיה על התוס' שכתבו דאיירי בהוא על המחק ועדיו על הנייר, דקשה הא יש לחוש שתזייף מה שתרצה ויהיה הוא ועדיו על המחק די"ל דאין מכשיר לר"א רק בע"מ והם קורעין הגט מיד וס"ל כשיטת הרמב"ם בהרחיק שני שיטין כשר בעדי מסירה, ועמ"ש בגמרא בארוכה:

בד"ה כדי לכתוב עליו הגט כו' כ"א שיעורו כפי מה שרגילין עכ"ל וקשה א"כ איך רגילין לכתוב גט אדיפתרא לכתחילה הא בטלה תקנת ר"ג שתיקן שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דילמא מייתי סהדי או אזלי למדינת הים וא"כ כשכותבין על דבר שיוכל להזדייף לא אהני בלא עדי מסירה ובטלה תקנת ר"ג דהתיקון עולם צריך בשביל דמייתי סהדי או אזלי למדה"י כדלקמן דף ל"ו, ובתוס' לעיל דף ג' ע"ב כתבו דאפילו לכתחילה מהא דכותבין על דבר שיוכל להזדייף, וגם ברא"ש פ' השולח מייתי ראיה מלשון מכשירין דאפילו לכתחילה קאמר, וא"כ צ"ע בש"ע שהעתיק כדברי הפוסקים דכותבין לכתחילה, ובטור וש"ע ר"ס ק"ל כתבו שצריך שיחתמו שני עדים משמע דלכתחילה צריך ע"ח, והנלענ"ד דמזה איפשר לסייע דברי הרמב"ם שסובר שטר הוא מדרבנן, והרמב"ן השיב עליו בספר המצות בסוף שורש השני ועיקר ראייתו מהא דלקמן דף ל"ו דפריך אהא דאמר העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ופריך מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום, וע"ז דחה מהר"י דיליאון דדאורייתא לאו דוקא דדברי קבלה הם, והש"ך בסימן כ"ח כתב שהוא דחוק, ובאמת אין בזה דוחק דודאי הקושיא הוא דמשמע דר"ג הוא דתיקן, וכן פירש"י בהדיא במשנה ואם כן פריך שפיר דאיך שייך ביה תקנת ר"ג הא דאורייתא הוא ונקט לשון דאורייתא משום דודאי לר"מ דאמר ע"ח כרתי פשיטא שהוא מן התורה דעיקר וכתב אחתימת העדים קאי וא"כ הוא כפשוטו דאורייתא דבס"ד דלא אסיק אדעתיה דר"א הוא א"כ ע"כ החתימות מן התורה דאל"כ איך מתפרש וכתב דקרא, אלא דהש"ס נקט מלישנא דקרא לומר שע"כ החתימות קודם תקנת ר"ג, ומשני לא צריכא לר"א דע"מ כרתי תיקנו רבנן ע"ח דילמא מייתי או אזלי למ"ה, והשתא קשיא הא גופא כיון דע"כ לפרש תקנת ר"ג שיהיו עדים אף אי אזלי ע"מ א"כ קשיא איך כותבין לכתחילה על דבר שיכול להזדייף, ומ"ש התוס' דהתקנה הוא לימוד בעלמא אינו במשמע כלל, ולזה ס"ל להרמב"ם דלמ"ד ע"מ כרתי ע"ח לאו מידי הוא מן התורה דה"ל מפי כתבם וא"כ בלא תקנת ר"ג לא היו מועילין ע"ח כלל ואין לסמוך עליהם כלל בלא ע"מ וכל שאין בו תיקון שטר לאו כלום הוא דלאו עדות הוא כלל מפי כתבם וכיון שאין סומכין על הכתב מן התורה לאו עדות הוא כלל שאפי' יחתמו בשקר אין עליהם אשם דלא הוי עדות כלל, מיהו השתא דתיקן ר"ג ע"ח בגט לסמוך עליהם ממילא אין רשאין לחתום בשקר שהרי אנו מחזיקין אותן לעדות אחר תקנת ר"ג שנסמוך עליהם לכן סומכין באמת עליהם ואין צריך בזה להפקעת קידושין רק כיון שאנו מחזיקין בהם דין עדים ממילא ברור לן שהגט ניתן כהלכתו ושפיר מהני ע"ח לחוד דאנן סהדי שניתן לה והוי כמו עדי מסירה, וכמ"ש הר"ן בפ' המגרש:

ועפ"ז יש לפרש דהכי פריך מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דמשמע דמה"ת אין לסמוך כלל אעדי חתימה רק מתיקון עולם והפקעת קידושין ופריך דמן התורה ע"כ סמכינן עליהם דכתיב וכתוב בספר וחתום משמע דלאו משום תיקון והפקעת ממון סמכינן רק דהוי עדות גמורה מן התורה אחר שכבר בא בדברי קבלה לחתום עדים, ומשני לר"א דאמר ע"מ כרתי א"כ בגט שאינו לראיה איפשר דלא היה מדברי קבלה שיחתמו העדים בגט כלל וכיון שאין לעדים לחתום ממילא אין בעדותן ממש התקין ר"ג לסמוך עליהם גם בגט כדי שיוחשב עדות על ידם אפי' בלא ע"מ, וניחא מזה מה שהקשו על הרמב"ם מהא דעדים החתומים על השטר דאמר ריש לקיש מן התורה כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי, ולהרמב"ם כל שטר דרבנן, ולפ"ז ניחא דאנן לא קאמרינן רק אחר שתיקנו חכמים שטר מן התורה לא חיישינן לזיוף וסמכינן עליה מן התורה שאין לחוש לזיוף, והשתא ניחא ממילא דכותבין על דבר שיכול לזייף לכתחילה כיון דע"מ כרתי ור"ג לא תיקן רק שיהיו חתימת עדים בגט בכדי שנוכל לסמוך עליהם אם ילכו להם ע"מ, ואילו לא תיקן עיקר דינא דחתימת עדים לא היה מועיל כלום דה"ל מפי כתבן כן נ"ל ליישב דברי הרמב"ם, ועמ"ש דף ל"ו:

גם י"ל דריש לקיש לשיטתיה דס"ל לקמן דף פ"ו הלכה כר"א בגיטין משמע דבשטרות לא א"כ י"ל כיון דע"ח כרתי בשטרות ודאי שטר מן התורה הוא ואנן תפסינן סברת ריש לקיש אחר שעכ"פ מתיקון סופרים לסמוך על עדי חתימה קים לן דהוי עדות גמורה, וא"ש לפמ"ש בדעת הרמב"ם הא דאיתא ביבמות דף ל"א דלא תיקנו זמן בקידושין נינחיה גבי דידה מחקה ליה משמע שנהרגת ע"פ השטר קידושין, וקשה להרמב"ם ה"ל מפי כתבם מן התורה, ולפ"ז ניחא דאף דתיקון חכמים השטר מ"מ אחר שתיקנו חכמים חזקה גמורה הוא והוי סוקלין ושורפין על החזקות וי"ל שנהרגת ג"כ עליו, משא"כ בחזו בכתבא שלא היה תיקון אין אנו יכולין לתפוס העדות כלל כיון שלא היה תיקון בזה כמו במאה שנמצא א' קרוב או פסול אף שהענין נראה אמת, ודוק היטב:

בד"ה מאן חכמים ר"א פי' בקונטרס כו' ודוקא הכא על דבר שיכול להזדייף כו' עכ"ל. וקשה כיון דרש"י ס"ל דלר"מ נמי לא בעינן מוכח מתוכו א"כ גם לר"מ כשר בעדי מסירה שהרי יודעין שלא נזדייף וא"כ גם לר"מ יוכשר כמו לר"א ע"י עדי מסירה שיודעין שלא זייפה ואמאי ס"ל לת"ק אין כותבין על דבר שיכול להזדייף, ונראה דלר"מ שאין הכרח לע"מ לכתחילה לא יכתוב על דבר המזדייף דשמא לא יהיו לו ע"מ ולא יועיל לה הגט, משא"כ לר"א דלא סגי בלא עדי מסירה א"כ אין הפסד לכתוב על דבר המזדייף ואי משום שלא יועיל לה לראיה תוכל להביא ע"מ לב"ד או שיכתבו לה ע"מ בעצמן איך שנתגרשה וא"ש, מיהו יותר נראה דלר"מ לא אהני מה שיתנו אח"כ לפני עדי מסירה אם לא שיתנו הגט מיד בפני העדים שחתמו שאילו נעלם הגט מן העדים לא יועיל לה הגט אף שע"ח מעידים שגם הם חתמו על גט כזה מ"מ לא יועיל לה אח"כ לראיה אף שגם ע"ח יעידו שחתמו על גט זה מ"מ יוכל הבעל לומר שחזר אח"כ והוסיף בו תנאי והיא מחקתו והחזירתו לקדמותו שיהיה בלא תנאי א"כ גם לר"מ לא יועיל הגט אף אם יתנו לה בינו לבין עצמו כמו כל גט לר"מ לשיטת רש"י, וא"כ לא ביקשו שיהיה בגט שינוי והכרח להצטרך ע"מ לכן אין כותבין על דבר המזדייף, משא"כ לר"א כל גט צריך ע"מ וצריכין לקרותו קודם ויודעין שהבעל מצוה ליתנו כמו שהוא, ולזה נתכוין מהרש"א ג"כ מה שפירש על התוס' שכתבו אי הוו סהדי קמן ר"ל עדי מסירה, וכוונתו דעדי חתימה לא מהני דיש לחוש שזייפה אחר כך כדפרישית רק עדי מסירה שמסרו הבעל והיה באופן שכתב בהא הוא דמהני, ועיין בסמוך:

גם י"ל דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל דף י"ז דצריכה להביא גיטה לב"ד שלא יאכל פירות א"כ לר"מ דס"ל ע"ח כרתי אין כותבין על דבר שיכול לזייף שלא תצטרך עדי מסירה כלל דיכולה להביא הגט מיד, אבל לר"א צריך ע"מ ובלא"ה צריכה להביא הגט לב"ד א"כ תוכל להביא עדי מסירה לב"ד:

בא"ד דלר"מ בעינן שיהא מוכח מתוכו עכ"ל. כבר העירותי בזה בספרי ג"מ דף ל"ב דקשה למה לא יוחשב מוכח מתוכו אטו גט שאינו מקויים שיש בו חשש זיוף אם באו עדי קיום אטו אינו חשיב מוכח מתוכו ע"ש, גם קשה לי בריש מכילתין דבעינן בפני נכתב משום שאין בקיאין לשמה א"כ נימא שאינו מוכח מתוכו, ואף די"ל סתם ספרי דדייני גמירי אטו במקום שבודאי ידוע שאין בקיאין לא יועיל הגט אף אם יעידו העדים שנכתב לשמה, אלא ודאי דוקא בשני יב"ש לא מיקרי מוכח מתוכו דכמו שזו יכולה להתגרש בזה הגט גם זו יכולה להתגרש, אבל במה שהוא גילוי מילתא על גוף הגט לא איכפת לן במה שצריך עדים על הכשירו ולא דמי לשני יב"ש דהגט כמו שהוא ראוי גם להאחרת:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה