אור ברסלב
גרש ירחים פרק ב - המביא גט › דף יח.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ב - המביא גט · דף יח.

דף יז:

)

בתוס' ד"ה ואנחיה בכיסתיה כו' בין לענין פירות כו' עכ"ל. עיין מ"ש בסמוך הנלע"ד, ואיפשר לומר בפשיטות דאהא קשיא להו איך תיקנו חכמים שיפסיד הפירות משעת כתיבה שא"כ לעולם לא יוכל למכור הפירות שהרי הלוקח לא יקנה כלל פן יש אתו גט כתוב וחתום ומשני דלא שכיח דלא מקדים:

בא"ד ומיהו ההיא דגיטין הבאים כו' דלמה לא יפסיד משעת חתימה לריש לקיש כו' עכ"ל. נראה ליישב דודאי מה שתיקנו להפסיד הבעל משעת חתימה אע"ג דעדיין אשתו היא לכל מילי לא איכפת לבעל בזה דמסתמא אינו כותב רק כשדעתו ליתן דלא מקדים פורענות לנפשיה, אבל בגיטין הבאים ממדינת הים שסתמן לתועלת האשה כדאמרינן בכמה דוכתי משום עיגונא אקילו בה רבנן א"כ כשיתרצה הבעל ליתן גט מסתמא מתנה שלא יפסיד עד שיבא הגט לידה שהרי עיקר מה שמגרש לתקנת האשה ובע"כ שישתהה הגט ודאי אינו מרוצה להפסיד הפירות קודם נתינה וא"כ טרפא שלא כדין, ועמ"ש לעיל ליישב פירש"י בכמה אנפי דהקושיא לר' יוחנן גם משום פירות ע"ש:

בד"ה הנהו פירש בקונטרס כו' תימא כו' יכול לחפות ולומר עכ"ל. לענ"ד ליישב פירש"י דבלא"ה סברת התוס' שכתבו לעיל דלא אוקמה בחזקת אשת איש מאחר שהיא גרושה, ועיין בפני יהושע דתמה דמ"מ יש לומר השתא איגרשא, ונ"ל דודאי כיון דהגט לפנינו וגירשה כבר אין לומר חזקה גמורה דהשתא איגרשא דהגט תליא ברצון הבעל אם לא תמצא חן בעיניו יגרשה א"כ אין לנו להחזיק הבעל שעכשיו נשתנה הרצון דאיפשר מעיקרא גירשה ורצון מיקרי חזקה עשויה להשתנות לכן לא מהני החזקה, וא"כ הכא ודאי בגיטין הבאים ממדינת הים לא תוכל לומר שנתגרשה מיד שנכתב שהרי רב הדרך המפסיד, אלא שי"ל שהקדים לבא ויש חשש על איזה ימים אחדים ובזו אמרינן השתא הוא דאתא השליח ולא ניתן לה מקודם דמה שאתה דן על ביאת השליח. שפיר ה"ל חזקה גמורה עד השתא בחזקת אשת איש והשתא הוא דאתא השליח, ולק"מ על פירש"י:

ועוד נראה דבלא"ה בשליח שבא ממדינת הים וגיטין דאתו שנכתבו בניסן ולא מטו עד תשרי א"כ אם תזנה לא תוכל לומר אחר גירושין אם אינו בכדי שילך השליח ממדינת הים למקום האשה, אלא די"ל עפמ"ש התוס' ביבמות דף קט"ז דחיישינן שמא בגמלא פרחא אזיל והקשו התוס' הא בעדים זוממין לא תלינן בגמלא פרחא ונהרגין, ותירצו דבמכוון לקלקל אשת חבירו אזיל בגמלא פרחא, וכן לאידך תירוצא בטען בגמלא פרחא נאמן, וא"כ י"ל ודאי אע"ג דבא ממרחקים מ"מ תוכל לומר דבגמלא פרחא אזיל והקדים לבא, מיהו השתא דאמרינן קלא אית לה למילתא א"כ תו לא תלינן בגמלא פרחא כיון דהקול מורה שעכשיו בא, א"כ כיון דבלא"ה לא תלינן בגמלא פרחא אין תימא אם גם השתא אם תטעון נגד הקול שאזל בגמלא פרחא שלא תהא נאמנת דהא אפי' למיתה לא תלינן לגמלא פרחא, ולק"מ על פירש"י ודו"ק:

בא"ד וא"ת ובההוא למה תיקנו זמן עכ"ל. נראה ליישב לפירש"י דבעינן לאתויי ראיה אימת אתא גיטא לידה, וא"כ י"ל דכיון דהיינו לענין פירות שלא תפסיד הפירות א"כ י"ל לפי מאי דאיתא בעירובין דף ל"ב דבדרבנן אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו א"כ י"ל אם הוא זמן שכבר היה שהות לשליח לילך בדרך ולהגיע הגט ליד האשה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו דהא פירות שתיקנו לבעל הוא מדרבנן ובדרבנן אמרינן לכ"ע שליח עושה שליחותו וכדאמרינן התם דהרחוקים מותרים מחצות ולהלן שאין ב"ד מתעצלין בו, ומפרש התם דשליח כולי יומא דשליח מתעצל יותר עכ"פ אם הוא שעות כדי שיבא ויגיע הגט ליד אשה א"צ ראיה כלל דחזקה שליח עושה שליחותו וטרפה הפירות מזמן שאנו מחזיקין שכבר עשה שליחותו וא"כ אהני הזמן דגט טובא שא"צ ראיה אם מכר הפירות בזמן שהיה ראוי שכבר הגיע הגט לידה וזה חושבין מזמן. שנכתב בגט, ולק"מ ודו"ק:

מיהו לפי פירוש התוס' דאם יש לבעל פירות עד שעת נתינה א"צ זמן דתוכל להביא עדים בזמן שהגט בא לידה א"כ שפיר הקשו שאין תועלת בזמן, מיהו י"ל גם לדברי התוס' דודאי אילו לא היה צריך לתקן זמן כלל כבר היה ידוע ומנהג מפורסם שתיחד האשה עדים או להביא גיטה לב"ד תיכף בזמן שנמסר לידה, אבל עכשיו שרוב גיטין אין מביאין עדים שא"צ ראיה לדברי התוס' א"כ גם בגט הנשלח לא מסקא דעתה להביא גיטה לב"ד ובגט הנשלח עכ"פ תרויח הפירות מיום שנחשוב שמסתמא שליח עושה שליחותו ודו"ק:

ובהכי יש ליישב עיקר קושיית התוס' למה תיקנו זמן בגט בזמן הזה, ולפ"ז ניחא דכיון שהורגלו בזמן נשאר ממילא תקנת הזמן כמקדם, שכיון שכבר יצאו מן ההרגל להעמיד עדים, א"כ תפסיד האשה הפירות שלא כדת שלא ידעה להעמיד עדים מאחר שאחר שתיקנו זמן לא היו צריכים עוד לכך, ובזה מיושב הסתירה דבירושלמי אמר ר' יוחנן גופי' משום אכילת פירות ומכאן הביא בעל העיטור ראיה דאיפוך קמייתא, ולמ"ש לק"מ דהא דר' יוחנן היינו בזמן הזה לכ"ע משום פירות שתדע שעת נתינה, ולק"מ ודו"ק:

ובזה יש לדחות ג"כ ראיית בעל העיטור דלקמן דף כ"ו מפרש עולא טעמא דגט ארוסה משום תקנת ולד ואי ס"ל כר' יוחנן י"ל משום בת אחותו, ולפ"ז לק"מ דודאי מעיקרא דאמר הניחא למ"ד משום בת אחותו צריך לפרש דהמשנה נשנית בזמן המקדש דשייך בת אחותו בארוסה, אבל עולא אמר לפי האמת גם בזמן הזה צריך זמן משום פירות וא"כ אכתי בארוסה לא היה צריך זמן, לכן חידש עולא משום תקנת ולד לתרץ מעשים בכל יום דכותבין גם בארוסה זמן בגט, ואין מקום לראיית העיטור כלל, והכל נכון, ועיין בסמוך:

בא"ד שיחפה על בניה שהם ממזרים עכ"ל. בפני יהושע הקשה אפי' זינתה כשהיא אשת איש מ"מ הולד כשר דתולין ברוב בעילות מן הבעל והאריך, ועיין ברא"ש מבואר מדבריו דאינו רוצה שיהיה קול על הולד שילדה ממנו שהוא ממזר, משמע דאדרבה משום הכי קפיד טפי דאנן תלינן ליה בבעל ויש קול ממזר עליו, ואין מקום לדבריו, אלא דקשה גם בזה תיקשי בארוסה בזמן הזה תיקשי נמי לר' יוחנן דס"ל משום בת אחותו, וצ"ל כמ"ש לעיל דבס"ד קאמר למ"ד משום בת אחותו ניחא בזמן המקדש, ובאמת לא פסיק ותני בזמן הזה, ולפי האמת בעינן טעמא דתקנת ולד, ונדחה גם בזה ראיית העיטור:

גם בלא"ה נ"ל דלא קשיא כלל מעולא אדר' יוחנן דודאי עולא קים ליה דלא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש רק בנשואה אבל בארוסה לכ"ע סגי לתקן משום תקנת ולד וקמ"ל דטעמא דתקנת ולד איתא, וא"כ ע"כ ר' יוחנן ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, משא"כ אי ליתא לטעמא דתקנת ולד, א"כ לא הוה מוכח דס"ל לר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה די"ל דס"ל כריש לקיש רק צריך טעמא דבת אחותו משום ארוסה, וכעת השמיענו עולא כזאת דבארוסה לכ"ע טעם מספיק משום תקנת ולד, א"כ ע"כ עיקר טעמא דר' יוחנן משום דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה ולא משום דלא שייך טעמא דבת אחותו בארוסה, ולק"מ ואין שום ראיה ודו"ק:

בגמרא איתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה, לכאורה קשה לעיל לימא דתיקנו זמן בגיטין דנדע הבחנת השלשה חדשים מזמן הכתיבה. וראיתי בתשובת פנים מאירות ח"א סימן מ"ג שמקשין העולם כן, ונדחק לתרץ דהקושיא היא מגיטין שנותנין באותו יום, והוא דחוק דמ"מ לעולם צריך לכתוב הזמן דאם לא יכתוב הזמן אפשר שישתהה אצלו, גם בני מוהר"ר אהרן הקשה על זה דא"כ מאי פריך מגיטין הבאים ממדינת הים, מה הועילו חכמים בתקנתן הא לגיטין הבאים ממדינת הים יש לומר דנ"מ למנות משעת כתיבה, מיהו עיקר הקושיא אינה כלום דהא דמונין משעת כתיבה היינו משום שאחר שנחתם הגט אסור להתייחד עמה ואם נתייחד עמה הוי גט ישן שאין מגרשין בו כדאיתא לקמן דף ע"ט ע"ב טעמא דגט ישן משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה א"כ מה"ט גופיה שאסור להתייחד עמה מונין משעת כתיבה, משא"כ אילו לא היה זמן בגט לא היה איסור להתייחד עמה, וא"כ פשיטא שאין למנות משעת כתיבה ושיתקנו זמן כדי שיהיה אסור ביחוד וכדי למנות משעת כתיבה לאו מילתא הוא ופשוט ועמ"ש לקמן:

בפרש"י ד"ה ב' נשים כו' ומסר שני גיטין כו' אלא שזה קדם לזה כתיבתו חודש עכ"ל. צ"ע דאיך ימסור גט מוקדם, וצ"ל דרש"י ס"ל גט מוקדם כשר משום דקלא אית ליה ודוקא נכתב ביום ונחתם בלילה פסול שאין לעדים לחותמו שמא ימסרנו בצינעה, אבל אנן לא פסלינן אם נחתם בזמנו כדפרישית לעיל, ולדעת הפוסקים דמוקדם פסול רק ע"י שליח צריך לפרש בגמרא דשתי נשים בחצר היינו כשנותן הגט ע"י שליח, וכן לדעת הר"ן דאין מוקדם כשר רק במקום עיגון יש לפרש גם כאן שפירש לים, ואיפשר שכן דעת רש"י דבמקום עיגון דוקא מכשרינן וכמ"ש הר"ן, לכן פירש גם כאן שפירש לים:

בגמרא יאמרו שתי נשים בחצר א'. והקשה בפני יהושע גם לרב תיקשי בגט מאוחר שאינה מתגרשת עד זמן שכתוב בגט א"כ זו שניתן לה גט שאינו מאוחר ממתנת שלשה חדשים ולזו שיש לה המאוחר צריכה להמתין ג' חדשים אחר זמן שבמאוחר, וכתב דמ"מ משעת נתינה נחשוב השלשה חדשים, וקשה לפ"ז תיקשי לפי האמת לשמואל דס"ל משעת כתיבה א"כ מסתמא גם במאוחר נחשוב משעת כתיבה וא"כ זו שנותנין לה גט מאוחר מותרת לינשא מיד שיגיע זמנו אע"פ שעדיין אינו שלשה חדשים ולזו שנכתב הגט בזמנו צריכה להמתין ג"ח מזמן הכתוב בגט ולא שייך התירוץ זמן גיטה מוכיח עליה כיון דהגט מאוחר, לכן נלענ"ד איפכא ודאי במאוחר לכ"ע משעת נתינה מנינן, דבשלמא בגט דעלמא חשבינן משעת כתיבה דשוב אסור להתייחד עמה שלא יהיה גט ישן כמו שפירש"י כאן דאינו מגרש בגט ישן שלא יאמרו גיטה קודם לבנה וא"כ בגט מאוחר לא שייך הך חששא א"כ מותר להתייחד עמה וא"כ לא שייך להקשות דפשיטא לזו שמתייחד עמה אין למנות שלשה חדשים רק מיום הנתינה דביחוד תליא מילתא ולא קשיא לן רק שתי נשים מבית א' שכבר הוזהר מיחוד מזמן שנכתב בגט וא"כ אין שייך לחלק ביניהם, אבל ממאוחר לא קשיא כלל דבמאוחר כיון שאינה מתגרשת בו עד זמנו מותר להתייחד עמה וממילא מנינן מיום הנתינה שנפרדת ממנו, וכן למאי דשני זו זמן גיטה מוכיח עליה היינו שזו אסורה ביחוד מזמן גיטה וזו זמן גיטה מוכיח עליה וממילא גם במאוחר כיון דאין זמן בגט לא מיקרי זמן גיטה במאוחר ואינה אסורה ביחוד, ולפ"ז איפשר דלרב במאוחר אפי' נתן לה הגט כיון שעדיין אינו חל עד שמגיע זמנו לא הויא גרושה כלל ואפי' נתן לה הגט אינו כלום עד שיגיע הזמן לסברת התוס' וצריך להמתין משעת הגעת זמן כיון דמותר עדיין ביחוד לא הויא גרושה כלל ודו"ק:

בפירש"י ד"ה גט ישן כו' שמא תתעבר ותלד בין כתיבתו לנתינתו עכ"ל. הא ודאי בשלשה חדשים לא ילדה אלא דגט ישן פסול אפי' ליכא שיעור דתלד משום לא פלוג ודו"ק:

בתוס' ד"ה המשליש פי' בקונטרס והוא הלך לדרכו ובחנם פירש כן עכ"ל. לכאורה י"ל כוונת רש"י דלהכי פירש שהלך לדרכו דבהיה בעיר חיישינן שמא פייס כדלקמן דף ע"ו ע"ב בהולך ובא, משא"כ בהלך לדרכו להך לישנא דהא לא אתא לא חיישינן שפייס, אבל בהיה בעיר חיישינן שמא פייס וצריך נאמנות וזה לא נזכר בברייתא, מיהו לקמן דף כ"ט משמע דחיישינן שמא פייס אפי' לא היה בעיר, מיהו איפשר דאיירי בארוסה דלא חיישינן שמא פייס:

ועפ"ז איפשר ליישב פסק הרי"ף שפסק משעת כתיבה, ותמה עליו הרא"ש הא קיי"ל כרב באיסורי, ולפ"ז איפשר דקשיא ליה לוקמא הך ברייתא דמשעת כתיבה בארוסה דבלא"ה לא צריכה להמתין ג"ח רק משום גזירה וא"כ אין להחמיר יותר רק משעת כתיבה, והך דלעיל איירי בנשואה, אלא ודאי קים לן הלכתא כשמואל אפי' בנשואה לכן לא מהדר הש"ס לאוקמא בארוסה דוקא דקים לן אפי' בנשואה אין להחמיר, מיהו איפשר דלישנא דלגט ישן לא חיישינן משמע דאיירי בנשואה, ועיין בתוס' לקמן ע"ב:

ועיין ברי"ף שהביא איכא מ"ד דקיי"ל כריש לקיש לעיל כיון דכאן מונין משעת כתיבה, ודחה הרי"ף דהכא לענין ג"ח כיון שלא נתייחד עמה מונין משעת כתיבה, אבל לענין פירות בפרקונה תליא וקיי"ל דלא פקע פרקונה עד שעת נתינה, ולכאורה תמוהים דברי האיכא מ"ד, ונראה דהכי דייק דקשיא ליה איך יתן גט מוקדם הא נכתב ביום ונחתם בלילה פסול א"כ איך משכחת הפלוגתא בהקדים כתיבה לנתינה, אלא ודאי הטעם משום פירות ולכן לא מיפסל מוקדם דהא מדינא מפסיד הפירות משעת חתימת הגט ודוקא הקדים כתיבה לחתימה ה"ל מוקדם, אבל אי קיי"ל כר' יוחנן תיקשי איך רשאי ליתן מוקדם הא תטרוף הפירות שלא כדין ודחיקא ליה לאוקמא ע"י שליח אלא ודאי קיי"ל כר"ל, וכן לשון רב פפא ור"ה עבדי משעת כתיבה משמע שהוא דבר ההווה ולא בגט ע"י שליח דוקא לכן משמע דסוגיין כריש לקיש:

ובמ"ש הרי"ף דלא פקע פרקונה עד שעת נתינה, הקשה עליו הר"ן מנ"ל דילמא כי היכי דמפסיד פירות משעת כתיבה פטור נמי מפרקונה, ולענ"ד נראה דס"ל להרי"ף בפשיטות דאל"כ פקע תקנת פרקונה לגמרי דמיד שיוודע לו שנישבית יכתוב לה גט ויחתום בו עדים ולא איפשר לה להעמיד עדים בכיון על יום שנישבית וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, בפרט לפמ"ש לעיל בטעמא דמילתא שמפסיד הפירות משעת כתיבה שלא יכין לו גט ותהא קלה בעיניו להוציאה א"כ ודאי לא מיסתבר לאפקועי זכות שלה קודם גירושין והוא נכון:

בד"ה מאימתי הא דאמר כו' קשה לר"י כו' מידי דהוי אשכר שכיר כו' עכ"ל. לכאורה לרב לא קשיא די"ל בשכר שכיר סגי בזקף במלוה וכתובה בעינן פגמה וזקפה, וצ"ל הקושיא לשמואל, וי"ל גם לשמואל פגמה לחוד נ"מ דאיפשר דבשכר שכיר בעינן זקפה ופגמה לא מצינו בשכר שכיר וכן בהקפת חנות, ואיפשר דמשמע להתוס' מדאמר פגמה אעפ"י שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה, משא"כ פגמה עדיף מזקפה דהוי לא זו אף זו, מיהו לא ראיתי בפוסקים בהקפת חנות ושכר שכיר דמהני פגם וצ"ע:

בגמרא אונס וקנס ופיתוי. פירש"י ותוס' קנס דמוציא שם רע, וצ"ע דמוציא שם רע הוי העמדה בדין שהרי הב"ד עונשין אותו אם הוזמו עדיו והעמדה בדין הוי כמלוה, ובגמרא איפשר קנס פלגא ניזקא או שלשים של עבד אבל מוציא שם רע חיוביה הוא בב"ד, ואיפשר דהעמדה בדין היינו תביעה בדין ובמוציא ש"ר כ"ז שלא תבעו לא מיקרי זקיפה וצ"ע:

בפירש"י ד"ה מאימתי נזקפין כלומר מאימת הויא כזקיפה וכו' נראה מפירש"י דודאי זקפן במלוה אפילו לא העמידו בדין נמי הוי זקיפה, ובח"מ סימן ס"ז לא משמע לכאורה כן, גם בהקפת חנות לא מצינו העמדה בדין משמע כפירש"י וצ"ע: שם ד"ה אף כתובה משעת כתיבה דנכנסה לחופה דקירוב חתנות הוא כו' עכ"ל. משמע דהשיעבוד חל משעת חופה, וקשה דמשמע דקולא הוא שמקילין שנכתבין ביום ונחתמין בלילה, ואם רוצה לכתוב זמן של לילה שפיר דמי, וקשה כיון דמשעת חופה נשתעבד א"כ ה"ל מאוחר ואם אין כתוב בו דאקני יפסל דטריף מנכסים שקנה אח"כ, וכן בכל מעשה ב"ד בפסק דין יהיה צריך דוקא לכתוב זמן של גמר הפסק שאז נשתעבדו נכסיו, ומזה נראה דמ"מ משעת כתיבה יחול השיעבוד שכן דעת המתחייבין שיחול השיעבוד משעת כתיבת השטר, וכן במאוחר מפסיד המלוה ועד דמטא זימני' לא טריף כדאיתא בב"ק דף ע"ז, וא"כ י"ל לעולם דעתו שיחול החיוב מזמן השטר, ובזה ניחא דעת הרמב"ם בפכ"ג ממלוה שפסק דשטרי חוב המאוחרין כשרים, ותמה עליו ה"ה דהא הרמב"ם ס"ל דאקני לאו ט"ס הוא וא"כ ה"ל לחלק בין אם כתוב בו דאקני דהא בגמרא פשיט ממאוחרין דדאקני משתעבד, ולפמ"ש א"ש טובא דודאי דעת הלוה שישתעבד מזמן שיכתבו העדים דהא לא מפסיד ע"י זה שהרי נתאחר שיעבודו של מלוה ולא טריף עד דמטא זימניה, אלא דמכל מקום פשיט בב"ב אי דאקני לא משתעבד לא מהני דעת הלוה שאפי' שיעבדו בפירוש שישתעבד מה שיקנה אחר ההלוואה לא מהני דהא לא מצי משעבד למלוה נכסים שיקנה אח"כ, משא"כ אי דאקני משתעבד בשיעבדו בפירוש א"כ ממילא במצוה לכתוב שטר דעתו שיחול השיעבוד מזמן השטר שיכתבו העדים וא"צ לפרש דאקני דכי היכי דדעת המלוה שלא יחול שיעבודו רק מזמן השטר ממילא גם דעת הלוה כן וא"כ ה"ל כאילו פירש שיחול השיעבוד מזמן כתיבת העדים, ולהכי תנן סתם דמאוחרין כשרים ודברי הרמב"ם נכונים, וכן משמע הסוגיא דיכול לכתוב גם זמן הלילה ולא דוקא זמן שנגמר הפסק דין, והיינו שמסתמא דעתן כך שישתעבד מזמן שיכתבו העדים ודברי הרמב"ם ברורים, ובב"ב דמייתי לה הש"ס למיפשט משטרי חוב מאוחרין דדאקני משתעבד י"ל דאי דאקני לא משתעבד לא מהני דעתו אמאי שיקנה, אבל לפי האמת דדאקני משועבד בשיעבדו בפירוש הכא הוי כאילו פירש:

(פיסקא ר"ש מכשיר אמר רבא מ"ט דר"ש קסבר כיון שנתן עיניו לגרשה כו'. כבר כתבתי לעיל דקשה לר' יוחנן מנ"ל דת"ק פליג בהא דילמא לא פליגי רק דר"ש לא חייש לבת אחותו, ויש ליישב עוד דס"ל לר' יוחנן בנכתב ביום אין לפוסלו משום בת אחותו דאהני לשבוע דקמיה ונכתב ביום אינו פסול רק משום פירות גם לר' יוחנן, וא"כ מוכח שפיר דפליג נמי לענין פירות ולא ס"ל כר"ש דמשנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות, והא דפריך לעיל מגיטין הבאים ממדינת הים היינו דיש חששא דפירות וה"ל מוקדם ותטרוף שלא כדין, דלהא לא שייך לתרץ אהני לשבוע דבתריה דמ"מ תטרוף שלא כדין, והא דאמר לעיל אליבא דרבי שמעון לא קאמינא היינו בס"ד דלא ידע הא דמהני לשבוע דקמיה, ולפי האמת י"ל גם ר"ש ס"ל חשש בת אחותו רק היכא דאהני לזמן דקמיה לא פסלינן ליה רק משום פירות, והשתא י"ל דפליגי בפירות לחוד דלת"ק יש לבעל פירות עד שעת נתינה, ולר"ש מפסיד משעת כתיבה:

מיהו נ"ל יותר דלפי האמת שפיר מצי ר"ש סבר משום בת אחותו הוא עיקר תקנת זמן, אלא דמ"מ לא מסתבר לפסול נכתב ביום להפסיד האשה שהרי אילו היה כשר היו הפירות שלה משנתן עיניו לגרשה ואי פסלינן ליה ישארו הפירות לבעל ולא מסתבר דמשום פרוצות יפסידו הצנועות ולמה תפסיד הכשירה הפירות בשביל שפעמים מיתרמי בת אחותו לכן לא גזרו לפסול הגט משום שהוא מוקדם להפסיד לה הפירות אחר שכבר נתן עיניו לגרשה, וא"כ י"ל לת"ק שפיר פסלינן ליה דסבירא ליה דמפסדת רק משעת נתינה וא"כ אין הפסד לאשה ושפיר יש לפוסלו ויכתוב גט אחר, והא דאמר לעיל אליבא דר"ש לא קאמינא היינו דר"ש דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות לא קאמינא להפסיד לה הפירות משום חששא דבת אחותו, והשתא ממילא עיקר פלוגתייהו רק בפירות דלכ"ע לא הוה מפסדינן לה משום חששא דבת אחותו, ובהכי ניחא לקמן דף כ"ו דקאמר בשלמא למ"ד משום בת אחותו, והשתא קשה הא לר"ש תיקשי ל"ל זמן בארוסה, ולפ"ז ניחא דר"ש שפיר אית ליה חששא דבת אחותו לענין עיקר תקנת הזמן, והוא נכון:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה