אור ברסלב
גרש ירחים פרק ב - המביא גט › דף יז:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ב - המביא גט · דף יז:

דף יז.

בתוס' ד"ה זנות כו' דהא בריש כתובות כו'. איפשר ליישב והוא דודאי אם תרצה לחפות על עצמה תוכל לזייף גט ותאמר שכבר נתגרשה אף שלא יהיה מקויים הא מן התורה א"צ קיום, וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ו בשם רבינו אביגדור, וע"כ לומר דזיוף לא שכיח א"כ אהני נמי הא דזנות לא שכיח שאם תאמר הזמן כדי שלא יבא לידי חיפוי בזנות דלא שכיח איכא נמי חיפוי דלא שכיח, משא"כ בטענת בתולים חששו אף על זנות:

שמעתי להקשות על מה שתירץ בספר אס"ז לכתובות על קושיא זו בשם תוספות הרא"ש דבנשואה לא שכיח זנות דבעלה משמרה משא"כ שם תקנת בתולים הוא משום דתזנה באירוסין, וקשה על זה דלקמן דף כ"ו פריך ומקום הזמן קפסיק ותני לא שנא ארוסה לא שנא נשואה למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי, וקשה הא בארוסה שפיר י"ל משום בת אחותו דבארוסה חיישינן לזנות, והיא קושיא גדולה על תירוץ זה, ונראה ליישב דהא בלא"ה לפ"ז קשה גם ריש לקיש יפרש משום בת אחותו ואף דבנשואה לא שכיח מ"מ יוכל לחפות עליה אם תזנה באירוסין ובנשואה יכתבו גט בלא זמן הרי יוכל לומר בפני עדים שהיא נשואה ויכתבו לו גט בלא זמן ויתננו בידה ותנצל ע"י הגט, דבשלמא אם תיקנו זמן גם בנשואה י"ל כפירש"י לקמן שהעדים לא יכתבו הגט, אבל אם כותבין בנשואה בלא זמן שפיר יכתבו לו העדים גט דמה לעדים לדעת אם נשואה היא או ארוסה ולעולם יחפה על ארוסה וצריך זמן גם בנשואה, לכן נראה דבלא"ה קשה כיון דחזינן תקנת בתולים שמא זינתה א"כ קשה גם בארוסה איך תיהרג הא קיי"ל בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוא מקח טעות לגמרי א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דלא קטלינן לה בגט שאין בו זמן אע"ג דאיכא לאוקמה בחזקת אשת איש מ"מ הרי גרושה לפנינו וא"כ קשה ואיך נקטלה באירוסין נימא שמא גם מעיקרא כשהיתה פנויה נבעלה וכנסה בחזקת בתולה ובאמת היא בעולה מקודם והוי מקח טעות ופנויה היא ואינה חייבת מיתה, ואין לומר אוקמה בחזקת שלא נבעלה, דאדרבה חזקת כשרות הוי איפכא שכבר זינתה קודם אירוסין והוה בעולה מעיקרא ואין עליה חטא משפט מות, וא"כ קשיא נערה מאורסה דבסקילה איך משכחת לה, וצ"ל דאיירי בנתקדשה פחותה מב"ג ויום א' דאז ודאי היתה בתולה או שהעדים ראו לה בתולים בשעת בעילה, וכבר אמרו בזה דבכה"ג אמר ר"ע ור"ט שלא היה נהרג אדם מעולם שהיו שואלים ראיתם כמכחול בשפופרת, אלא דקיי"ל כרבנן דסגי שיראו כמנאפים, וא"כ בכה"ג לא ידעו שהיא בתולה ולא משכחת לה מיתה כלל די"ל שהיתה בעולה מקודם אירוסין וא"כ באירוסין פשיטא דלא שכיח זנות בכה"ג, רק בנשואה י"ל דסגי שיראו כמנאפים וגם מקח טעות לא שייך אחר נשואין דידע ומחל וא"כ ממה נפשך זנות לא שכיח אי בנשואה בעצה משמרה ובארוסה נמי לא משכחת לה רק בדרך רחוקה שתבא לידי מיתה, וא"ש דברי הרא"ש: והתוס' י"ל לשיטתייהו לא תירצו כן דפירשו בריש כתובות גם תקנת בתולים משום שקיבל בה אביה קידושין פחות מב"ג, אלמא דלא חשיב לא שכיח בכה"ג לכן תירצו בענין אחר: ולפ"ז יש להוכיח כדעת הרא"ש דאיפוך הך דלקמן דלבעל העיטור דס"ל איפוך קמייתא וס"ל לר' יוחנן משום פירי א"כ קשה מאי פריך למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי הא י"ל כקושיא הנ"ל דבארוסה שכיח זנות, ואין לומר שמא נבעלה מעיקרא דהא ר' יוחנן ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ גם כשהיתה בעולה מעיקרא לאו מקח טעות הוא וחייבת מיתה ושפיר י"ל משום זנות דארוסה, אע"כ אי בארוסה צריך זמן גם בנשואה צריך כדפרישית לעיל וא"כ ל"ל דר' יוחנן ס"ל משום פירי רק משום זנות, ולריש לקיש פריך שפיר דע"כ אית ליה מקח טעות לגמרי דאל"כ גם בנשואה צריך זמן שלא יחפה ויכתוב גט ויאמר שהיא נשואה וא"ש ודוק היטב, מיהו יש לדחות דהקושיא היא אליבא דהלכתא דקיי"ל מקח טעות לגמרי ובזמן משום פירי להכי קאמר למ"ד סתם ודו"ק: בא"ד ומסתברא דטפי איכא למיחש שמא תזנה משמא זינתה. מהר"ם שי"ף כתב שלא ידע לחלק למה חשיב הכא טפי שמא זינתה, ונראה דודאי תיקון חכמים שתנשא ברביעי משום שמא תזנה וצריך לקיים תיקון חכמים ובשעה שמקיים אף שאז חזר העתיד לעבר הרי הוא נושא ברביעי כתיקון, אבל כאן כשבא לקיים התקנה לכתוב הזמן אין חשש רק על עבר שמא זינתה, דלא שייך בזה יום קבוע לגט ואין התיקון רק על שעת כתיבה, ועיין בתשובות שלי כתבתי פירוש אחר: בגמרא ורבי יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש. לכאורה קשה מעיקרא אמר מ"ט לא אמר כר"י, אלמא טעמא דר' יוחנן מסתבר טפי והדר פריך ור"י מ"ט לא אמר כריש לקיש, וכמדומה שגם מהר"ם שי"ף דייק כן, ואיפשר לומר דמעיקרא משמע ליה טעמא דר' יוחנן רויחא טפי, והשתא דמסיק זנות לא שכיח א"כ תיקשי נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסלו רבנן הא ודאי בין יום ללילה לא שכיח שתזנה, וצ"ל גם לר' יוחנן משום פירי שתטרוף מזמן המוקדם, וא"כ פריך מ"ט דר"י כיון דע"כ משום פירי בטעמא דנכתב ביום ונחתם בלילה ה"ל למימר כולה טעמא משום פירי, מיהו לפירש"י דס"ל דצריכה להביא ראיה גם בנכתב ביום ונחתם בלילה לאו טעמא משום פירי: לכן י"ל עוד דודאי מ"ש רש"י משום פירי דהבעל ימכור הפירות ולא תוכל להוציא מן הלוקח, ולכאורה נראה דהאשה ראוי' שתהא נקראת מוחזקת דהא עיקר השדה שלה ואין לבעל רק קנין פירות בעלמא, וא"כ יצטרכו הלקוחות להביא ראיה שלא נתגרשה מעיקרא כיון דהיא מוחזקת בגוף הנכסים, וכדאיתא בב"מ גבי מרחץ דקיי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר א"כ האשה נקראת מוחזקת ועל הלקוחות להביא ראיה אם יהיה בלא זמן, מיהו נראה דהך מילתא תליא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי ודאי י"ל דהבעל הוי מוחזק נגד האשה כיון שיש לו קנין פירות וכקנין הגוף דמי ואי אמרינן לאו כקנין הגוף א"כ מסברא האשה מוחזקת, לכן מעיקרא פריך אריש לקיש דהא ר"ל ס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ דחוק לומר דהאשה תהא נקראת מוציא מיד לוקח כיון דהגוף שלה נקראת האשה מוחזקת וא"כ לריש לקיש לשיטתיה לא מסתבר טעמא דפירות דיש לדון שהיא נקראת מוחזקת, וצ"ל דר"ל ס"ל דמ"מ נקרא הבעל מוחזק דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כיון דקיי"ל איתא לתקנת אושא דלא יכולה למכור א"כ קנין פירות דבעל עדיף מקנין פירות דעלמא, עכ"פ מסתבר ליה טפי טעמא דר' יוחנן, ולר' יוחנן לשיטתיה דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי א"כ ודאי הבעל מוחזק מעיקר הדין ועליו להביא ראיה פריך שפיר מ"ט לא אמר כריש לקיש, וניחא הכל ודו"ק: ועפ"ז איפשר ליישב פרש"י שפירש דאמרינן לה אייתי ראי', והתוס' הקשו דבב"מ משמע דלא צריכה להביא ראיה רק בנפל, ולפ"ז ניחא דהכא לא קאמר רק לר' יוחנן לשיטתיה דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי צריכה להביא ראיה דילמא לא מטא לידה מיד דהבעל נקרא מוחזק, ושם בב"מ הסוגיא לדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ האשה נקראת מוחזקת רק בנפל איתרע ויש לחוש, משא"כ בלא נפל אין הלוקחין יכולין לטעון דילמא לא מטא לידך דהאשה נקראת מוחזקת כיון דהגוף שלה ודו"ק, דודאי הך סתמא שבא לידה מזמן הכתוב כפי דברי התוס' י"ל דלא עדיף מרובא וקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, מיהו לר' יוחנן דהבעל מוחזק שוב לא אהני רובא, אבל לדידן מודה רש"י דלא צריך ראיה דרובא ניתן בזמן שנכתב: ובהכי ניחא מה שפירש"י לקמן דף י"ח בגיטין הבאים ממדינת הים דקשה בין לענין זנות בין לענין פירות, והתוס' הקשו הא לענין פירות מדינא הבעל מפסיד כיון שכבר נחתם הגט, ולפ"ז נראה דהקושיא לדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ לא צריכה לאתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה ותטרוף שלא כדין בגיטין הבאים ממדינת הים, אבל לר' יוחנן גופיה דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי י"ל דבאמת צריכה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה, ודוק היטב: אלא דאכתי יש לדקדק איפכא דאם האשה תחשב מוחזקת א"כ יש לתקן זמן כדי שלא תוציא מן הלקוחות שלא כדין גם מה שלקחו קודם הגט ותאמר מזמן רב נתגרשתי, וי"ל לזה בדרך פלפול לפמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ דאם יכול לטעון אחר מעשה ב"ד פרעתי גם במקום שאין כותבין כתובה מה הועילו חכמים בתקנתן הא יוכל לטעון פרעתי, וכתב הרא"ש דתוכל לומר אל תפרעני אלא בעדים, וא"כ אכתי תיקשי במקום שאין כותבין כתובה הא ע"כ צריכה להעמיד עדים שלא יטעון הבעל פרעתי וממילא לא תוכל לומר שמקודם נתגרשה שתפסיד הכתובה שיטעון פרעתי, וא"כ ע"כ ריש לקיש דאמר משום פירי ס"ל דמ"מ לא הוציא מיד הלוקח אע"ג דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי פריך שפיר דמסתבר טפי לומר כר' יוחנן משום בת אחותו ודוק היטב, ובלא"ה נמי לא קשיא דתיקנו זמן משום שלא יפסיד די"ל כמ"ש התוס' דקלא אית ליה: בפירש"י ד"ה עד שעת נתינה הלכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי כו'. והתוס' הקשו עליו מב"מ דמשמע בגט דלא איתרע בנפילה לא אמרינן אייתי ראיה, ונראה ליישב פירש"י דבלא"ה יש מחלוקת בפוסקים בגזייה לזמן ויהביה ניהלה אם כשר לכתחלה, דדעת הרמב"ם פ"א מגירושין דכשר לכתחילה, והראב"ד השיג עליו דהוי גט שאין בו זמן, וניחזי אנן ונראה דודאי לריש לקיש דס"ל דטעמא משום פירי א"כ הוי לתקנת האשה שתוציא הפירות מזמן הכתיבה וא"כ בגזייה לזמן ונתנו לה אין טעם לפוסלו שלא תפסיד האשה הפירות מקודם דכ"ש כשיפסל ויקרע הגט לגמרי שיהיו הפירות לבעל עד שיכתוב אחר, ועוד דמה יש לחוש שיגוז הזמן הלא בידו לקרוע הגט לגמרי ויכתוב אחר וממילא יהיו הפירות שלו, וא"כ נראה דלריש לקיש אין פסול בגזייה לזמן דלא תרויח האשה בפסול ועיקר טעמא דזמן היינו שלא יכתוב גט בלא זמן וימכור הפירות אחר הכתיבה ולא יכתוב אחר כלל רק יגרשנה באותו הגט ויאמר קודם כתיבה מכרתי, לזה תיקנו זמן שלא יחתמו עדים גט בלא זמן שכיון שיכתוב הזמן מסתמא יתננו לה עם הזמן ואין לחוש שישתהה אצלו ויחתוך הזמן שהרי בידו שלא ליתנו כלל ויתן גט אחר, וא"כ ודאי לריש לקיש יש להכשיר בחתך הזמן ומה לו לעשות רמאות בחנם משום דבר מועט פשיטי דספרא, אבל לר' יוחנן ודאי יש לפסול בגזייה לזמן כמו באין בו זמן דשמא עושה כן לחפות, ואין לומר שיכתוב אחר שלא יכתבו לו אחר בלא זמן והוא רוצה להחזיק הגט למפרע, וא"כ צדקו דברי הפוסלין בחתך הזמן כיון די"ל שעושה כן לחיפוי, דנהי דלרמאי לא חיישינן היינו שיעשה כן, אבל אי עביד יש לחוש שעשה לחפות ויש לפסול בזה, ובזה צדקו שפיר דברי רש"י דר' יוחנן ס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה א"כ לא אהני הזמן כלום דאף שיוכתב הזמן לא נוכל להעמיד יסוד על זה שביום שנכתב ניתן שלא תצטרך להביא ראיה על זמן הנתינה דאי לאו חששא דבת אחותו א"כ אין טעם לפסול כשיתננו אחר שיחתוך הזמן דלמה יופסל כשיחתוך הזמן דמשום שימכור אח"כ הפירות ויטעון שניתן לה אחר כך הא בשעת גירושין בידו שלא לגרש כלל, ועוד דאם נפסול אותו כ"ש שתפסיד הפירות עד שיתן גט אחר א"כ ודאי בגזיי' כשר וא"כ לא היה תועלת לתקן הזמן, שאם נאמר שיועיל הזמן שתוכל לגבות הפירות משעה שנכתב הזמן משא"כ בלא זמן ימכור גם אחר גירושין ויאמר קודם גירושין מכרתי הרי גם עכשיו יחתוך הזמן ויתננו לה ויוכל למכור אחר הגירושין ג"כ הפירות כיון דאין שייך לפוסלו מטעם זה א"כ ודאי טפי ה"ל לתקוני שתצטרך עדים על זמן המסירה אימת אתא גיטא לידה, משא"כ לריש לקיש לא תוכל להביא עדים על זמן הכתיבה שהאשה עצמה אינה יודעת אימת נכתב לכן הוכרחו לתקן זמן, אבל לר' יוחנן דתוכל להביא עדים על המסירה ובזה יתוקן אפי' גזייה לזמן א"כ טפי עדיף לתקן שלעולם תביא עדים על המסירה דתו ליכא למיחש לשום רמאות דכתיבת הזמן לא מהני מידי דאם לחוש שנותן עין למכור הפירות אחר הגט יחתוך הזמן לגמרי ואין טעם לפוסלו כיון דבשעה שנותן הגט עדיין הפירות שלו אין טעם לפוסלו בשביל חשש שעשה רמאות כדי להפסידה לעתיד מאחר שעכשיו בידו שלא לגרש כלל, ואינו לריש לקיש שתיקון זמן שלא יתן הגט אחר שנכתב דיש לחוש שכבר ההפסד מזומן ע"י שאין בו זמן שכתוב אצלו כבר מימי קדם וגם אי איפשר לתקן בענין אחר שאי איפשר לה להביא עדים מתי שנכתב בבית הבעל, אבל לר' יוחנן כתיבת הזמן לא אהני מידי, דאם נעמיד יסוד על הזמן שתגבה מן הזמן הכתוב בגט אכתי לא יועיל אם יחתוך הזמן אם יש ברוחו רמיה ואין כח בידינו לפוסלו בשביל זה החשש א"כ ודאי צריכה להביא עדים כשיחתוך הזמן טוב לתקן שתביא עדים מתי אתא גיטא לידה להנצל מכל ספק, אבל לפי האמת דאיתא לחששא דבת אחותו א"כ גזייה פסול מטעם אחר דשמא עשה לחפות וא"כ ע"כ מסתמא בזמנו ניתן ואם גזייה באמת פסול א"כ כשחפץ לגרשה לא יגוז הזמן שהרי יפסל ע"י כן, וא"כ ממילא לפי האמת דאיכא חששא דבת אחותו א"צ ראיה כלל דשפיר יש לתקן שתגבה מזמן הגט ואי משום שיוכל לחתוך הזמן הרי יפסל הגט משום חשש בת אחותו, וא"כ לק"מ מהך דב"מ דהא שם הקושיא לר' יוחנן דלריש לקיש מדינא מפסיד הבעל הפירות משעת כתיבה ולר' יוחנן שפיר סמכינן על הזמן, ודוק היטב:

ועפ"ז י"ל דברי רש"י לקמן דף י"ח בד"ה מה הועילו בין לענין זנות בין לענין דטרפא מיום כתיבה, והתוס' הקשו דמדינא טרפא, לפ"ז ניחא דכוונת רש"י לר' יוחנן לפי האמת דלא צריכה להביא ראיה ולא קשה מידי:

ועפ"ז יש ליישב מה שדייקו הפוסקים דאי הלכה כר' יוחנן למה אמר עולא לקמן דף כ"ו ע"ב בארוסה הטעם משום תקנת ולד הא איכא למימר משום בת אחותו כקושיית הש"ס, ולפ"ז ניחא די"ל ודאי בשביל זנות דלא שכיח לא היו מתקנין זמן רק לפי שע"י שנתקן הזמן משום זנות יהיה פסול בחתך הזמן ואז שפיר יש לסמוך על הזמן לענין פירות, וא"כ לענין ארוסה דליכא רק טעמא דזנות לחוד י"ל לעולא שאין לתקן זמן אי לאו דאיכא טעמא אחרינא כיון דפירות לא שייכא וא"ש:

וארווח לן בזה מה שהקשו התוס' בזמן הזה למה תיקנו זמן, ולפ"ז ניחא דודאי מעיקרא לא היו מתקנין זמן דאין תיקון אם יחתוך הזמן להכי אהני חששא דבת אחותו לפסול בחתך הזמן ולכן גם בזמן הזה דלא שייך חששא דזנות מ"מ כיון דנשאר התקנה לענין פירות שייך לפסול בגזייה לזמן כיון שכבר פסלוהו בשעה ששייך חששא דבת אחותו לכן שפיר תקנה לא זזה ממקומה, ודוק היטב:

ועוד נראה ליישב פירש"י דודאי אין חשש בלא"ה שימכור פירות נכסי מלוג שלה דמסתמא לא בשיפטנית עסקינן דכשמגרשה ודאי מחזיר לה הנכסי מלוג מעצמו ואם לא יחזור לה הנ"מ תצעוק עליו בב"ד ואין לו תפיסת יד עוד בנכסים שלה, לכן לריש לקיש שפיר החשש שמא ימכור בעודה תחתיו, אבל אחר נתינה לא שייך, אלא דלפעמים יש מכשול בזמן מועט כגון שיש לה קמה לקצור ומגרשה וקוצרת קמה שלה ואח"כ יטעון שנקצר ברשותו דעל זמן מועט לא עביד לגלויי כ"כ ויוכל להיות איזה מכשול בדבר, אבל פשיטא שאחר נתינה אין לו עוד תפיסת יד וזכות בנכסי מלוג יותר מאיש אחר ואדרבה מותבינן שליחא בינייהו, לזה שפיר פירש"י דאזמן מועט אין תיקון דיומא גופא לא ידעינן א"כ איפשר שיגרשנה בערב ולמחר תקצור שדה מלוג שלה ויטעון הבעל שהגט נתן לה היום אחר הקצירה א"כ לא אהני הזמן, וע"כ בכה"ג דרכה לייחד עדים א"כ אין תועלת בזמן כלל, דלעולם החשש על זמן מועט דמה לי יום או יומים, ועל זמן מרובה בלא"ה ליכא חששא דידוע שהיא כבר מוחזקת בנכסי מלוג וא"כ אין תועלת בזמן כלל, אבל בהא שפיר מודה רש"י דמזמן הגט מנינן להוציא פירות היכא דלא איתרע בנפילה וכדברי התוס', ודוק היטב:

ובזה נמי ניחא לקמן דפירש"י מה הועילו משום זנות ופירות די"ל דלר' יוחנן תרתי איתנייהו כדפרישית, וגם קושיית התוס' י"ל שבזמן שכבר נתקן נשארה התקנה דמ"מ לפעמים תועלת הזמן שלא תצטרך ראיה, וכדפרישית לעיל בכמה אנפי ודו"ק:

בגמרא בשלמא לריש לקיש משום הכי מכשיר ר"ש. פירש"י דר"ש ס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וטרפא כדין מיום כתיבה, משמע לרבנן הטעם משום דלא מפסיד פירות עד שעת חתימה ובנחתם בלילה דהוי ליה מוקדם תטרוף מה שמכר הבעל ביום וביום אכתי הפירות הם שלו, וקשיא לי מ"מ מה תרויח האשה אם תרצה לטרוף מה שמכר ביום נהי דתוכל לטרוף משום דנחזיק שמסתמא נחתם ביום ולר"ל מפסיד מדינא משעת חתימה מ"מ הלוקח שלקח מן הבעל מי גרע מגנב שאינו מפורסם שאף שהבעל הבית מוציא החפץ מ"מ צריך להחזיר הדמים משום תקנת השוק, וא"כ לא יפסיד הלוקח כלום דהאשה צריכה להחזיר לו מעותיו מה שנתן לבעל, דבשלמא אעיקר תקנת זמן לא קשיא כולי האי מה הועילו בתקנתן הא מ"מ ימכור וכשתרצה להוציא מן הלוקח תצטרך להחזיר לו הדמים, דע"ז י"ל דמ"מ לא עביד למכור הפירות מאחר דעביד לגלויי וענה בו כחשו כשיגרשנה בזמן הכתוב בגט, אבל לפסול מוקדם קשה הא לא יפסידו הלקוחות דתחזיר הדמים משום תקנת השוק, ואין לומר שימכור הבעל הקרקע לפירות ובקרקע ליכא תקנת השוק, דהא קיי"ל בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום כדאיתא בכתובות דף פ' ע"ב, וע"כ מוכר הפירות לבדן וא"כ תצטרך להחזיר הדמים בשביל תקנת השוק, וצ"ל דבאמת מוקדם פסול משום פסידא דבעל שהיא תחזיר הדמים ללוקח ותחזור על הבעל שמכר את שלה, וא"כ קשה בהוא יודע שהוא מוקדם למה יופסל דידע ומחיל, וקשה לפ"ז מאי פריך בגמרא ב"מ דף י"ט אמצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל בעל זבין לפירי מניסן ועד תשרי ומפקא לגיטה דכתוב מניסן ועד תשרי ואתיא למיטרף לקוחות שלא כדין ע"כ, ואם נימא דצריכה להחזיר הדמים בשביל תקנת השוק אין חשש שלא יפסידו הלקוחות, ודוחק לומר דהקושיא היא למ"ד בעל שמכר קרקע לפירות הוי מכירה כדאיתא בכתובות דף פ' ע"ב ובאה"ע ס"ס פ"ח, ואיפשר דהקושיא מזוזי ועביד בהו עיסקא דיכול למכור כדאיתא בגמ' שם, וי"ל שימכור הקרקע בעצמה ומקבל זוזי ועביד עיסקא דבכה"ג יכול למכור הקרקע כדאיתא באה"ע שם ובקרקע ליכא תקנת השוק, ועלה בדעתי לומר דודאי משעת נתינה יש לו קול ולא היה ללקוחות ליקח לכן מוציאה האשה בלא דמים דמסתמא מחזקינן שניתן הגט ביום שנכתב בו הזמן וא"כ לא תחזיר ללקוחות הדמים ובאמת גט זה ניתן אח"כ, ובזה היה איפשר לפרש יש לבעל פירות עד שעת נתינה ואין לחוש שיקח הפירות אחר הנתינה דקלא אית לה למילתא שנתגרשה, ולהכי מוקדם פסול שקודם נתינה אין קול ויקנה הלוקח כדין וכשתוציא גיטה נידון שניתן לה ביום ויפסידו הלקוחות, מיהו אכתי קשה לר"ש אמאי מכשיר כיון דנכתב ביום יסברו שניתן ביום ובאמת לא ניתן רק ביום שאחריו, והשתא נהי דהפירות שלה כיון שמשעת כתיבה נתן עיניו לגרשה מ"מ הלקוחות לא ידעו מזה ותצטרך להחזיר ללקוחות המעות מכח תקנת השוק, משא"כ כשרואין הזמן ביום לאחר נתינה מפקא מיד הלקוחות בלא דמים דאמרינן קלא אית למילתא ולא היה להם ליקח ואכתי איכא פסידא דלקוחות:

ונראה דבאשה לא עבדו תקנת השוק דה"ל ללוקח להמלך עם האשה אם תרשהו ליקח, וריש לקיש דס"ל משנחתם הגט מפסיד הפירות א"כ ימכור שלא כדין, ואף דהלוקח ימלך עם האשה איפשר שאינה מוחית בידו מאחר שאינה יודעת שכבר נחתם הגט ביד הבעל, ור"ש ס"ל משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות איפשר שמתגרשת בקטט שביניהם ויכולה למחות אפי' קודם שנכתב, ודו"ק וצ"ע:

שם אלא לרבי יוחנן מ"ט דר"ש דמכשיר. רבים תמהו מכאן על הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב הטעם לר"ש לפי שתיקון הזמן משום בת אחותו לפיכך אין בין היום והלילה שיתחדש כמו זה ע"כ, ותמוה מאי פריך מ"ט דר"ש דמכשיר, ובודאי תמיה עצומה היא, ומה שנראה ליישב בזה דבלא"ה קשה טובא דר' יוחנן משני אליבא דר"ש לא קאמינא ור"ש לא ס"ל משום זנות, א"כ תמוה מנ"ל לר' יוחנן לומר דמוציאין לפירות משעת נתינה, הא כיון דר"ש ס"ל משנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות י"ל דרבנן לא פליגי עליה בהא וטעמא דרבנן משום בת אחותו לכן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, וכבר הרגיש בזה מהר"ם שי"ף ופני יהושע וכמעט שלא תירץ כלום, לכן נראה דבלא"ה כבר כתבתי שיש לדייק דמעיקרא פריך מ"ט דריש לקיש אלמא מסתבר טפי לומר כר' יוחנן והדר פריך מ"ט לא אמר כר' יוחנן, וליישב כ"ז נראה דבלא"ה הקשו התוס' איך אמר זנות לא שכיח הא איכא תקנת בתולים משום זנות, לכן נראה ליישב דודאי זנות לא שכיח ומ"מ תקינו משום לא שכיח, אבל נכתב ביום ונחתם בלילה דהוי לא שכיח על הלא שכיח וכמ"ש הרמב"ם דאין בין היום והלילה שיתחדש דבר זה, לכן ע"כ נכתב ביום ונחתם בלילה משום שלא תטרוף הפירות מיום המוקדם, א"כ ניחא טפי טעמא דפירות לגמרי ולהכי פריך ר' יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש, והיינו דהש"ס תופס סברא זו שאין סברא לגזור משום זנות בזמן מועט שנכתב ביום ונחתם בלילה, א"כ טעמא דפירות עדיף דבנכתב ביום ונחתם בלילה ע"כ טעמא משום פירות מסתבר טפי לאוקמא כולה טעמא דזמן משום פירות, ומשני קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, והשתא פריך לר' יוחנן מ"ט דר"ש דמכשיר והיינו לר' יוחנן לשיטתיה דמכשיר אפי' מכאן עד עשרה ימים, ע"כ אין הטעם משום דבין יום ללילה לא יתחדש זה, דא"כ הא גופא קשיא איך אמר ר' יוחנן דמכשיר אפי' לזמן מרובה, וע"ז משני אליבא דריש לא קאמינא והיינו דודאי הך דתיקנו זמן אינו אלא משום דבר גדול דהא דתקינן אם יש לבעל פירות עד שעת נתינה שלא לתקן זמן אף דעדיף שיהיה זמן כתוב בגט ע"כ משום שפעמים גורם פסול ועיגון ע"כ אם הי' איפשר לא היו מתקנין אותו, והשתא נראה ודאי לר"ש ליכא למימר דלא חייש כלל לזנות דתיקשי תקנת בתולים, אלא נראה דס"ל לר"ש שאין לתקן זמן בגט רק אם נוכל להשוותו לכל שטרות בכללן ופרטן והיינו לענין זמן ולענין מוקדם שיהיה פסול, לכן אי איפשר לתקן זמן משום בת אחותו, דא"כ אין סברא לפסול בנכתב ביום ונחתם בלילה דזמן מועט הוא, וכיון דלענין נכתב ביום אין להשוותו לשאר שטרות לא היו מתקנין זמן כלל משום זנות דלא שכיח כיון שאין להשוותו לשאר שטרות, ולגזור גם בנכתב ביום ונחתם בלילה משום זנות אין סברא כיון דאפי' לזמן מרובה נמי זנות לא שכיח לכן לא מסתבר לתקן כלל משום זנות דלא שכיח, והשתא נראה דס"ל לר' יוחנן גם לרבנן נכתב ביום ונחתם בלילה דפסול אין הטעם משום זנות דזנות גופיה לא שכיח ואיך נפסול גם בנכתב ביום ונחתם בלילה, אלא דלרבנן פסול מטעמא אחרינא משום שתטרוף פירות מזמן מוקדם, והשתא לרבנן שפיר י"ל תיקון הזמן משום בת אחותו, ואין לומר כיון דזנות לא שכיח ואין לתקן על זמן מועט אין לתקן כלל משום זנות דתקנת הזמן צריך שיהיה שוה עם כל השטרות, דהא ליתא דכשתיקנו זמן משום זנות ולא משום פירות היינו עיקר תקנת זמן משום זנות ופסול מוקדם משום פירות כיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה שפיר מוקדם פסול משום פירות ובעיקר הזמן דלא שייך לתקן משום פירות כיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה נתקן משום זנות, והשתא שוה לכל השטרות בין בזמן בין במוקדם, וא"כ מוכח שפיר דאי ס"ל לרבנן דמשנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אין סברא לתקן זמן כלל משום בת אחותו כיון דאזמן מועט לא חיישינן לזנות כלל ולא נוכל להשוותו לשאר שטרות, א"כ צדקו דברי הרמב"ם דע"כ לר"ש הטעם משום זמן מועט, דאל"כ תיקשי ליה תקנת בתולים, אלא מיהת כיון שאין לתקן על זמן מועט לא תקינו כלל משום זנות, ודוק היטב:

ובהכי ניחא נמי מה שנתחבטו בו הראשונים למה אמר עולא לקמן דף כ"ו משום תקנת ולד הא לר' יוחנן אתיא שפיר משום בת אחותו ונדחקו, ולפ"ז ניחא דבלא"ה דייקו מה דנקט הש"ס בשלמא למ"ד משום בת אחותו ולא קאמר בהדיא בשלמא לר' יוחנן, ולפ"ז ניחא דבארוסה ודאי גם לר' יוחנן לא א"ש דכיון דס"ל לר' יוחנן יש לבעל פירות עד שעת נתינה ע"כ ס"ל דאי ס"ל לרבנן משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות לא היה סברא לתקן זמן כיון דבמוקדם אין להשוות לשטרות בקדימת זמן מועט א"כ אכתי לר' יוחנן תיקשי אמאי פסול מוקדם בארוסה כיון דליכא למיחש לקדימת זמן מועט אין לחלק ולגזור על זמן מרובה, אלא דבס"ד קאמר למ"ד משום בת אחותו י"ל דדוקא אעיקר הזמן קאי ולא אקדימת זמן דלא שייך לגזור בזמן מועט, ועולא ס"ל דלגמרי שוה ארוסה גם לענין מוקדם לכן יהיב טעמא משום גיטה קודם לבנה, והא ע"כ שכיחא הוא דהא ריש לקיש מודה בה ומשום הכי לא מפלגינן בין זמן מרובה לזמן מועט, גם משכחת לה הך חששא בין יום ללילה כשישאנה בו ביום והיינו נכתב ביום ונחתם בלילה ונתעברה ממנו וגירשה למחר דיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין ושפיר צריך טעמא דתקנת ולד, ודוק היטב: והא דאמרינן לקמן יומא גופיה מי ידעינן אי מצפרא אי מפניא י"ל משום פירות, וגם י"ל אפי' משום זנות דכיון דיומא גופא לא ידעינן אי מצפרא אי מפניא יתן לה גט במכוון באותו יום שזינתה ודו"ק: אלא דקשה לי בין לפירש"י בין לפירוש התוס' דנימא דצריך זמן משום פרקונה דהא חייב בפרקונה עד דמטא גיטא לידה א"כ כשתלוה מעות לפרקונה ויתן לה גט יטעון שנתגרשה קודם שנשבית ויפטר מפרקונה, ואי משום דיכולה להטמין הגט הא ע"כ צריכה להראותו בב"ד שלא ימכור פירות שלה, וא"כ יטעון שמזמן רב גירשה והיא לא הראית הגט עד עכשיו אבל באמת כבר גירשה ופטור מפרקונה, מיהו גם לענין מזונות יש להקשות כה"ג כיון שמוכרחת להראות הגט שלא ימכור פירות נכסי מלוג שלה א"כ יטעון שגירשה מזמן רב ולא יתן לה מזונות שלותה ושפיר אהני זמן הגט לדעת שקודם הזמן חייב במזונות ובפרקונה, וצ"ע:

בתוס' ד"ה עד שעת נתינה פי' בקונ' כו' דבאין בו זמן נמי תביא גיטה לב"ד עכ"ל. לכאורה אין טעם בזה דמ"מ קשה דטפי עדיף לתקן זמן שלא תצטרך לבקש אחר עדים, ובאמת יש לפרש בפשיטות דבשלמא לריש לקיש דמפסיד הפירות משעת כתיבה והאשה עדיין תחת בעלה שפיר שייך לתקן זמן דהא האשה אינה יודעת מתי כתב הבעל הגט, אבל לר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ובשעת נתינה הרי מחזיר לה נכסי מלוג שלה ואין לבעל עוד תפיסת יד בהם למכור כמו בפירות של אחר דלא שייך שימכור, ואיפשר שגם התוס' נתכוונו לזה וכוונתם דמה נפשך אם מחזיר לה הנכסי מלוג שוב לא ימכור ואם אינו רוצה להחזיר לה נכסי מלוג הרי באה לב"ד להוציא ממנו שלה בעל כרחו ומראה גיטה לב"ד וליכא למיחש למידי:

ובהכי ניחא דברי הרא"ש בגט מאוחר שהקשה שמפסיד לר' יוחנן הפירות מזמן כתיבת הגט, ותמה מהרש"א לעיל דהרי תוכל להביא הגט לב"ד, עמ"ש לעיל, ולפ"ז ניחא טפי דודאי אם מחזיר לה נכסי מלוג שלה בטוב אינה צריכה להביא עדים לב"ד שהרי אחר שתחזיק בהם אין לו עוד תפיסת יד בהם, רק כשאינו מחזיר לה מיד יש לחוש שימכור בזו מביאה עדים לב"ד, וא"כ הקושיא שפיר במאוחר שיש לחוש שיחזיר לה נכסי מלוג שלה וכשיגיע זמן הגט יטעון עליה שהחזיקה בהם שלא כדין שנתגרשה מזמן הכתוב בגט וקודם הזמן היו הפירות שלה וזמן הגט לראיה, דהא לא תלינן במאוחר כמ"ש הר"ן בתשובה סימן כ"ג, ובספרי גט מקושר, והדברים ברורים ליישב דברי התוס' והרא"ש:

אלא דצ"ע שהרי הרא"ש סיים לשיטת הראב"ד ואם נכתב שלא מדעת האשה תראה האשה הגט בב"ד ויכתבו לה יום שנתגרשה וזכתה בפירות, א"כ מאי קשיא ליה כלל ממאוחר די"ל בין מדעת האשה בין שלא מדעת האשה כיון שיכולה להביא גיטה לב"ד אמאי יפסל משום פירות, גם פירוש מהרש"א לא א"ש לפ"ז, וצ"ע:

בא"ד וא"ת ולר' יוחנן היאך כותבין כו' וי"ל כו' וגם מפרסמין להוציא קול כו' עכ"ל. לכאורה קשה שה"ל לומר בפשיטות כיון דבעינן עדי מסירה ממילא כשיראו עדי מסירה שהוא מוקדם לא יניחוהו ליתן לה שהרי פסול משום מוקדם, ותו קשיא שמא ימכור פירות ביני וביני ויתנו לה בצינעה להפסיד ללקוחות, ותו קשיא מאי פריך בב"מ וניחוש שמא כתב ליתן בניסן הא יש קול שנתגרשה מכבר א"כ מסתמא כבר בא לידה, ונראה דס"ל להתוס' דודאי בליכא קלא נמי צריכה להביא ראיה דמסתמא ראוי שיהיה הקול מכח עדי מסירה וכיון דחזינן דליכא קלא נמי איכא ריעותא ומסקי לקוחות אדעתייהו שלא נמסר מיד לכן אין לחוש שיתננו בצינעה, אבל לחפות קשיא להו שפיר דמספיקא לא נקטלה, מיהו בגט שנפל פריך שפיר אפילו איכא קלא שנתגרשה אין לסמוך שתוציא מן הלקוחות בלא ראיה כיון דאיתרע בנפילה לכן קשיא להו בנכתב ביום שמא יתננו בצינעה לחפות, אבל משום פירי אם יתננו בצינעה לא יהיה קול ויאמרו אייתי ראיה, ומה שלא תירצו גם אהך דכותבין דלא מקדים פורענות לנפשיה נראה דמשמע להו דלא אהני הך סברא רק שלא לחוש לחיפוי משום הכי דהעדים אינם עושים עולה בזה, אבל לפסידא דלקוחות יש לחוש דהא בב"מ נמי פריך דניחוש לפסידא דלקוחות דהוי כמוקדם דעלמא ואין שייך שניתן שטר מוקדם שמפסידין הלקוחות ע"י זה, כן נ"ל כוונת התוס', ועיין במהרש"א, ואתה תבחר ודו"ק:

מיהו בעיקר דברי התוס' נ"ל שדחוקים הרבה, לכן נלענ"ד דודאי לפמ"ש התוס' בריש מכילתין שאינו חשוד למסור לה גט מזוייף דאינו חשוד להכשילה א"כ י"ל אחר שכבר הדין לפסול מוקדם שפיר כותבין גט דאין לחוש שיתנהו אח"כ דא"כ נותן לה גט פסול, דודאי אפסול דרבנן נמי לא חשוד להכשיל דאל"כ באתיוה בי תרי שמא יערער שמסר להם גט פסול מדרבנן, אלא ודאי לא חיישינן שימסור גט פסול בשום ענין, מיהו בב"מ כיון דנפל איתרע קשיא ליה שמא כתב ליתן בניסן ונמלך מלגרש ואינו מצוה רק למסור שתוציא מן הלקוחות, אבל כשבא לכתוב לכתחלה אין לחוש כלל שיכתוב גט כשאין דעתו לגרשה שהרי יפסל בלינה, ולקמן דפריך מכתביה ואנחיה בכיסתיה היינו משום בת אחותו דאי מתרמי יתננו בצנעה, אבל משום פירות לא יתן גט פסול משום קנוניא דלקוחות כיון דהגט פסול לא יתננו מסתמא שיכשילה, רק בנפל חיישינן דאיתרע בנפילה ומשום הכי חיישינן שחזר מלגרש לגמרי ומצוה להחזירו לה להפסיד ללקוחות, ועוד דאיפשר שאחר שנאבד לו זה הגט נתן לה גט אחר להתירה בזמן מאוחר מזה ותוציא מזמן הגט שנמצא, וניחא בזה דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול, ולדברי התוס' קשה הא אית ליה קלא שהרי לא נמסר ביום הכתיבה, והב"ש סי' קכ"ז דחק משום שנחתם בפסול, וקשה א"כ אמאי מכשיר ר"ש דבהא לא פליגי רק אם יש לבעל פירות עד חתימת הגט, ולפ"ז ניחא דאם נכשיר מוקדם יש לחוש שיתן להפסיד ללקוחות מזמן המוקדם, ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת ואמאי כותבין גט כו' וי"ל כו' דלא מקדים פורענותא לנפשיה עכ"ל. מלשון התוס' משמע דלענין קושיא דניחוש לפירות נשאר תירוץ של התוס' ולא ניחא להו לתרץ משום דלא מקדים לא חיישינן נמי שתטרוף פירות שלא כדין, ואיפשר דקשיא להו איך פריך בב"מ ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי הא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ומסתמא היה נותנו מיד, אלא ודאי לא אהני הך סברא רק שלא לחוש שיקדים לכתוב הגט כדי שאם תזנה יחפה עליה, אבל אי עבד משום קנוניא י"ל שאינו כותב רק להפסיד ללוקח, מיהו הרא"ש כתב תירוצא דלא מקדים פורענות לנפשיה באפי נפשיה משמע דלהכי כותבין ולא חיישינן גם לפירות, וצ"ל דהקושיא בב"מ י"ל שמא כתבו ליתנו מיד ונאבד ממנו ולא יכול ליתנו כיון דחזינן דנפל:

ובאמת שקשה להבין לפי סברת הרא"ש דיכול למסור הגט בעצמו משום דיש קול שלא נמסר ביום הכתיבה, א"כ קשה בנכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא אין לחוש כיון שרואין שלא נמסר ביום הכתיבה הרי יש לו קול, והב"ש ביקש לפרש משום שנחתם בפסול, וקשה לפ"ז אמאי מכשיר ר"ש, ואי ס"ל לר"ש דלא חיישינן להך סברא דנחתם בפסול א"כ י"ל דר"ש מודה דלא מפסיד רק בשעת נתינה ומ"מ מכשיר משום דקלא אית ליה ולנחתם בפסול לא חייש, ומנ"ל דס"ל לר"ש דמשנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות, לכן איפשר דמשום קלא אית ליה היינו שע"י הקול מסקו לקוחות אדעתייהו לטעון אייתי ראיה והיינו מחמת חקירת הלקוחות מתברר להם ע"י עדי מסירה, א"כ י"ל דהלוקח שמהדר לקנות הפירות אם רואה הגט שנכתב ביום ולא נחתם א"כ סומך הלוקח לקנות שהרי בודאי לא גרשה היום א"כ אינו חוקר עוד אחר העדים וסומך שיטעון שקנה קודם הגט, וכשיראה הגט בב"ד ויראו שנחתם ביום שנכתב ואנן מחזיקין שבאותו יום ניתן שוב לא יחקרו להוודע להם מתי זמן המסירה:

מיהו יותר נראה דודאי אם נכתב ביום אין לעדים לחתום בלילה דשמא כבר זינתה ביום ונותן לה הגט לחפות, ואף דבלא ניתן ביום הכתיבה קלא אית לה למילתא מ"מ יש לחוש שיתננו בצנעה לחפות ואין קול, וכמו כן יש לחוש לענין פירות שיתננו בצנעה ויפסידו הלקוחות, אלא דמ"מ אם בא לכתוב גט כותבין וחותמין דאין לחוש שבכוונה כותב גט לחפות דאטו יומא גופא מי ידעינן, וע"כ לא חיישינן כולי האי שיתוודע לו באותו יום עצמו הזנות לכן כותבין שפיר דלא חיישינן דעביד כן משום חיפוי, אבל אם בא לחתמו בלילה חיישינן שמא לכך בא לחתמו שיהיה מוקדם כדי לחפות על זנות דיום, וכן לענין פירות שמא כבר מכר הפירות ביום ורוצה להפסיד ללקוחות אף דלכתחלה לא מחזקינן ריעותא ומותר לכתוב גט לבעל אע"פ שאין אשתו עמו ולא חיישינן שעושה כן במכוון דלא חיישינן שיכתוב ויחתום גט בשביל זה דלא מקדים פורענות לנפשיה, אבל הכתיבה לחוד לא מיקרי מקדים פורענות לנפשיה וא"כ אם יהיו העדים מותרין לחתום על מוקדם יש לחוש לחיפוי ולפירות גם שניהם, אבל כיון שהעדים אין רשאים לחתום מוקדם א"כ לא כתב ליה כדי שיחתום העדים לאחר זמן שהרי אין רשאים לחתום, ואם כתבו וחתמו העדים בזמנו ונתעכב ביד הבעל שפיר אם בא לישאל לנו אין לפסול הגט שהרי אנו מורין לו שיתננו ע"י עדי מסירה ויראו שלא נמסר בזמן הכתוב וקלא אית ליה, אבל בנכתב ביום שעדים אסורים לחתמו שמא יתננו בצנעה א"כ פסול ולכן מותר לכתוב גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו דביום אחר לא יחתמו העדים ובאותו יום אין לחוש לחיפוי ולפירות, ואם נתעכב אם בא לישאל מורין לו שיתננו ע"י עדי מסירה וקלא אית ליה, ואין טעם שנפסול אותו ע"י שנתאחר ונתעכב בידו, אבל העדים יש להם לחוש שיתננו בצנעה, ואי הוה מותר לעדים לחתמו היה כותב הגט ולא יחתמהו עד שיצטרך לו לחתמו והיה איפשר לבא לידי חיפוי וגם לפסידא דלקוחות דאכתיבה לחוד לא מיקרי מקדים פורענות לנפשיה, אבל לר"ש דלא חייש לחיפוי וגם מפסיד הפירות משעת כתיבה בלא חתימה שפיר יכולין העדים לחתמו דאין לחוש לכלום, כן נראה לי, ודוק היטב:

אלא דקשיא לי לסברת הרא"ש דיכול ליתנו ע"י עצמו משום דקלא אית ליה א"כ הדרא קושיית התוס' והרא"ש שהקשו על פירש"י דבב"מ דפריך על גט שנמצא אמאי לא קשיא ליה על כל גיטין דאתו ממדינת הים שלא נתנו ביום הכתיבה אלמא פשיטא לן דקלא אית ליה, ובתירוצא קמא לא מפליג הרא"ש בין שניתן ע"י שליח או שניתן ע"י עצמו א"כ תיקשי ליה לנפשיה הקושיא שהקשה על פירש"י, מיהו הא לא קשיא דנימא דיחזיר לאשה היינו שנותנין לה ע"י שליח והוי כגיטין דאתו ממדינת הים די"ל דיחזיר לאשה משמע אפי' ע"י הבעל עצמו:

ובזה מיושב קושיית התוס' שם דף י"ט דמאי לא קשיא ליה אמתני' דאמר תנו נותנין, ולפ"ז ניחא דמתני' אינו אלא דיוקא בעלמא י"ל באמר תנו נותנין ע"י שליח, אבל ברייתא דקתני יחזיר לאשה משמע אפי' שלא ע"י שליח, וצ"ל דהרא"ש ס"ל כמ"ש התוס' שם דף י"ט דבגיטין דעלמא מסקו לקוחות לטעון אייתי ראיה, אבל בגט זה סבורים כיון שהבעל מודה ניחוש שמא יסברו לקוחות שאומר אמת, ומ"מ על פירש"י מקשה שפיר דאם בכל גיטין צריך ראיה אימת אתא לידה, א"כ מעשים בכל יום שטוענין אייתי ראיה וכמה פעמים שיש הודאת הבעל שניתן לה בזמנו ומ"מ צריכה להביא ראיה, א"כ ידעו לקוחות לטעון אייתי ראיה, כן נ"ל לפי דעת התוס' והרא"ש ליישב הכל, ודוק היטב:

אמנם לולא דבריהם היה נלענ"ד דעדי חתימה שעל הגט מפקי לקלא ומשעת חתימה יש ללקוחות ליזהר שלא ליקח הפירות לכן אין לחוש לפסידא דלקוחות דה"ל לחקור היטב, אבל לפסידא דאשה יש לחוש שמא ישמט הבעל וימכור הפירות אחר החתימות דיש לחוש לפסידא דידה, דאף שישמע הלוקח מ"מ איפשר דעביד קנוניא להפסיד לאשה, אבל לפסידא דלקוחות לא חיישינן דמשעת חתימה עדים מפקי לקלא, והא דחיישינן בב"מ שמא כתב ליתן ולא נתן היינו משום דאיפשר דחזר מיד ולא מפקי לקלא כלל דכיון דנפל איתרע חיישינן, אבל בעלמא לא חיישינן תו לפסידא אחר שכבר נחתם, והכל ניחא:

בגמרא אליבא דר"ש לא קאמינא כו' וקשה לר' יוחנן דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, וקשה הא ר"ש ע"כ ס"ל, משנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות וא"כ כיון דטעמא דרבנן משום שמא יחפה לכן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, אבל לענין פירות לא פליגי כלל, וכבר הרגיש מזה מהר"ם שי"ף וגם בס' פ"י לא תירץ בתירוץ מספיק, והנלע"ד בזה דבלא"ה תמוה סברא דריש לקיש לחוש שמא ימכור הפירות אחר חתימה קודם שמסרו והרי קודם שנתנו יכול לקורעו ולהשליכו לאשפה וא"כ איך שייך שיתקנו חכמים שיאבד הפירות ע"י חתימת הגט ולא בשופטני עסקינן שיתן הגט שיפסיד הפירות ע"י זה, והנלע"ד בזה די"ל דתיקון חכמים הוא כעין שתיקנו חכמים לכתוב לכהנים גט מקושר משום דכהנים קפדנים הם כדי שלא יבאו בקל לידי פירוד בין הדבקים, וכעין זה הוא תקנת האשה שאם לא יתקנו שיפסיד הפירות משעת חתימה בקל יכין לו גט ואז בקל יגרש, ולזה עשו חז"ל תיקון שמיד אחר חתימת הגט יפסיד הפירות, ולזה לא יבא לחתום גט שיהיה מזומן בידו לגרש, גם י"ל משום הא גופיה דכותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו וראוי לחוש שמא יכתוב ליתן בניסן ולא יתן עד תשרי ויפסידו לקוחות שלא כדין, ולזה עשו תקנה שיפסיד הפירות מיד א"כ אם כותב הגט מסתמא נותנו מיד דלמה יפסיד הפירות בחנם, ואם באמת נמלך מלגרש עד שיהיה הפירות אצלו בגזל ניחא ליה טפי לקרוע הגט הראשון ולכתוב אחר אם גמר לגרש בהחלט נמצא שהועיל לתיקון שלא יהיה נקל בעיניו לגרש, ולכן אם קורע הגט וכותב גט אחר הפירות שלו מדינא אבל אילו לא תיקנו זמן והיה נכתב בלא זמן היה מחזיק הגט לגרש כשירצה, ובאמת מפסיד הפירות משעת כתיבה לזה תיקנו זמן בגט א"כ מסתמא אינו נותן הגט שבידו מזמן רב כדי שלא יפסיד הפירות עד עכשיו מדינא ונותן מסתמא גט אחר ואז באמת קנה הפירות עד עכשיו, וכיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ אכתי יש לחוש שמא יכין לו גט כתוב בלי חתימות שלא יפסיד הפירות כדי שיהיה נקל לגרש ע"פ שיחתום עדים לבד עליו א"כ לא היה תועלת לתקנת האשה דמ"מ תהא קלה בעיניו להוציאה, מיהו אם נכתב ביום ונחתם בלילה פסול אין לחוש שיכין לו גט מזומן לחתום שהרי יפסל בלינה, והשתא ממילא ניחא דר"ש דס"ל נכתב ביום ונחתם בלילה כשר א"כ אין חושש לשהותו א"כ שפיר ס"ל דמפסיד הפירות משעת כתיבה שלא יכין לו גט כתוב ולא יחוש לשהותו כיון דמוקדם כשר, וא"כ י"ל דלר' יוחנן ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה היינו משום דגט כתוב וחתום אינו מכין לו דלא מקדים אינש פורעניות לנפשיה, מיהו בכתיבה לחוד לא מיקרי מקדים פורעניות לנפשיה אלא דכתיבה לחוד אינו מכין שמא לא יזדמן לחתום מיד, וא"כ לר"ש דס"ל דנחתם בלילה כשר ומכשיר במוקדם א"כ יש לחוש שיכין לו הבעל גט, ולזה היה התיקון שיפסיד הפירות משעת כתיבה כדי שלא יכין לו גט מוכן לגרש ותהא קלה בעיניו להוציאה, וא"כ הא בהא תליא כיון דס"ל נחתם בלילה כשר ע"כ משעת כתיבה מפסיד הפירות, אבל לרבנן דנחתם בלילה פסול אין טעם להפסיד לבעל פירות עד שעת נתינה, דאי משום שיכין לו גט כתוב דלא עביד הכי שלא יופסל הגט בלינה, אבל לר"ש דכשר יש לתקן שפיר שיפסיד משעת כתיבה כדי שלא יכין לו גט כתוב וישהנו עד שירצה ובקל יחתום עליו עדים דאל"כ מאי טעם שיפסיד הבעל הפירות משעת כתיבה שהרי אשתו לגמרי היא וכל חיובים שהבעל חייב לאשתו עדיין עליו וע"כ טעמא דר"ש שלא יקל לו לכתוב גט, והכל נכון וברור בס"ד ולא מצאו אנשי חיל ידיהם:

אלא שבני החריף מוה' אהרן השיב על זה דקשה גם לר"ש למה יפסיד הפירות משעת כתיבה, ואי משום שלא יכין לו גט כתוב הא התוס' הקשו במשנה בנכתב ביום ונחתם בלילה ניחוש שמא הקדימו הזמן לעשות קנוניא, ותירצו דעדים אין חותמין עד שיראו שנכתב הזמן ביום, וא"כ קשה גם לר"ש אמאי יפסיד הפירות משעת כתיבה הא ירא להכין לו גט שמא לא ימצא עדים ביום ולא ירצו לחתום שמא הקדימו הזמן לעשות קנוניא ויפה הקשה, ומ"מ לא תברא דודאי מסתמא הגט כתב ידי סופר כדאמרינן סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וא"כ עדים שמכירין כתב ידו של סופר שפיר יכולין לחתום דהסופר לא יכתוב בלילה זמן של יום וא"כ שפיר יכול לשהותו, ועוד נראה לעיקר קושיית התוס' דאי מפסיד הפירות משעת כתיבה א"כ הלוקח צריך לחוש לעצמו ואיך יקנה שמא יש כבר גט כתוב ביד הבעל ולאחר זמן יחתמנו ויתננו ויהיה נפסד ולא בשופטני עסקינן, וע"כ הלוקח אינו קונה הפירות רק על בטחון שיחזור על המוכר לגבות מנכסים שלו וא"כ אין לחוש שהקדים הזמן להפסיד ללקוחות דמסתמא אדעתא דהכי קנה הלוקח שיהיה לו אחריות על המוכר ואם אינו בטוח על האחריות אינו קונה כלל ואם קנה איהו דאפסיד אנפשיה, משא"כ לריש לקיש תפסיד האשה ע"י הקדימה לכן פסול, אבל לר' יוחנן דס"ל דפסול משום בת אחותו ממילא אין הטעם להפסיד לבעל פירות עד שעת נתינה מאחר שאין צורך בזה לתקן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שאין רגיל לכתוב גט אם לא יהיה מזומן לחתמו מיד ואחר חתימה לא משהי ליה דלא מקדים פורענות לנפשיה וא"ש הכל, ודוק היטב:

עוד איפשר לומר דלמסקנא דמסיק דבשבוע כשר משום דאהני לשבוע דקמיה א"כ י"ל גם בנכתב ביום לא שייך לפסול משום בת אחותו כיון דאהני לשבוע דקמיה ואינו פסול רק משום פירות שלא תטרוף לקוחות שלא כדין ופליגי בפירות לחוד, ולקמן דפריך כתביה ואנחיה בכיסתיה י"ל הקושיא משום פירות לר' יוחנן ודו"ק:

שם גזייה לזמן ויהביה ניהלה. עיין בר"ן שמכאן הוציאו הרמב"ם ור"ח שאם נחתך הזמן נותנו לכתחילה דהכי פריך גזייה לזמן דבהא אפי' לכתחילה תינשא ודחה דבריהם, דנראה פירש"י דמתחילה קאמר כיון דלכתחילה לא תינשא ולא חתמי ליה עדים ואהא פריך גזייה לזמן, ובעניותי לא הבנתי מה ראה לדחות דברי הרמב"ם דשפיר י"ל דמפרש כפירש"י דלא חתמי ליה עדים, ומ"מ דברי הרמב"ם שפיר למסקנא דלרמאי לא חיישינן וא"כ כיון דלא עביד לכתחילה משום רמאות ואינו רק במקרה א"כ ממילא מה"ט לא דמי לגט שאין בו זמן דפסלוהו רבנן דאי הוה כשר לעולם יכתוב גט שאין בו זמן ועשו חיזוק לפוסלו אפי' כבר ניתן, אבל בגזייה דנכתב הזמן כתיקון חכמים ממילא לא שייך לפוסלו כיון דליכא חששא שיחתוך הזמן אח"כ דלרמאי לא חיישינן ודברי הרמב"ם כמסקנת הש"ס, ואיפשר גם רש"י מודה ליה, ואי קשיא אמאי לא ניחוש שתעשה רמאות לאצולי נפשה והכי תעביד לאצולי נפשה, הרי לא על הרמב"ם תלונתם בזה דעל הש"ס גופיה קשה אמאי לא ניחוש שתעשה כל רמאות להצלה דידה ותחתוך הזמן והרי אמרינן בפ"ד אחין דהזמן דלהצלה דידה לא מחקה ליה ואיך שיהיה הפירוש שם גם כאן לא ניחוש שתחתוך הזמן בין לפירש"י בין לפירוש התוס', עכ"פ אין מקום תמיה על הרמב"ם דודאי למאי דלא חיישינן לרמאי אין טעם לפוסלו כלל, ועמ"ש בסמוך בישוב פירש"י ותוס':

בתוס' ד"ה גזייה כו' לא כמו שפי' שם בקונטרס כו' דהא הכא משמע דאי גזייה לזמן לא קטלינן לה עכ"ל. ליישב פירש"י נראה דודאי ס"ל התם במחקה ליה לזמן דגט ניכר שעשתה כן להצלה וניכר הרמאות לכן קטלינן לה דמוקמינן לה בחזקת אשת איש, והא דפריך הכא מגזייה לזמן היינו דבלא"ה יש להבין למה לא נקט דהיא תגוז לזמן ולמה אמר גזייה, לכן נראה דאדרבה סייעתא לפירש"י דאי עבדה רמאות קטלינן לה דמהיכא תיתי שיתן גט שנחתך הזמן, אבל הקושיא מגזייה לזמן והיינו שהוא יטעון שכבר נכתב הגט בזמן מוקדם יותר קודם הזנות ולפי שלא רצה להפסיד הפירות מזמן חתימת הגט שנחזיק הגט שניתן ביום שנכתב לכן גזייה לזמן שיהיה נאמן לומר שמכר קודם גירושין ומ"מ נמסר לה עכ"פ קודם הזנות ויחפה עלה ולהכי משני לרמאי לא חיישינן שיטעון רמאות כזה שחתך הזמן שלא תטעון שנתגרשה מכבר, בפרט לפירש"י דאמרינן לה אייתי ראיה, וכן לפמ"ש לעיל ליישב פירש"י דלפי האמת לא צריך ראיה א"ש עכ"פ שלא יטעון שלא ביקש שיהיה בידה הגט מזמן מוקדם אפי' תימא דצריך לאתויי ראיה מ"מ אמתלא הוא, אבל היא לא אהני לה לרמאה ברמיותא, ודברי רש"י כמעט מוכרחים וברורים וניחא נמי מה שדייק מהרש"א:

ולשיטת התוס' קשה דכי היכי דאמרינן התם דיראה למחוק הזמן כיון דהגט להצלה אתי נימא גם כאן לא תרצה שיתקלקל הגט ע"י גזייה כיון דלהצלה אתיא, ודוחק לחלק בין דידיה לדידה דהיא לא תמחוק והוא יגוז לגט, ונראה דכאן י"ל דודאי היא יראה כדאיתא התם שיראה למחוק הזמן, אבל הבעל שרוצה להצילה ורוצה לכתוב גט בלא זמן ועדים אין רוצים לכותבו ע"כ אחר שרואה שכלתה אליו הרעה יחתוך הזמן לגמרי ויתן לה הגט בלא זמן, אבל שם שכבר הגט בידה יראה למחוק ומחזקת הגט בשלימות אלא שתחשוב שתטעון שהגט מאוחר וקיבלתה מכבר מימי קדם קודם שזינתה:

מה שהקשה מהרש"א דהכא אמרינן לרמאי לא חיישינן וביבמות אמרינן ננחיה גבי דידיה מחפה עלה והיינו דמחיק לזמן והא הכא אמרינן לרמאי לא חיישינן, נראה ליישב דבלא"ה קשה למה אמר מחקה ליה לזמן לימא בפשיטות שתשרוף השטר לגמרי ותאמר שנאבד לה ותו לא הוה קשיא מגירושין, אלא נראה דהש"ס תופס האמת שאפי' מחקה לזמן שהוא רמאות ניכר מ"מ לא נקטלה א"כ י"ל כשננחיה גבי דידיה י"ל שיטעון שנאבד לו השטר ובהא אין רמאות ניכר דמה לו לשומרו, לכן לא אמר בש"ס מחיק ליה רק סתמא מחפה עלה והיינו שיאמר שנאבד לו וזה אין רמאות ניכר, ולק"מ וברור:

ויותר נראה דיראה למחוק ומבקשת מן הבעל שיאמר שגירשה וכיון דבידו לגרשה סבורה שיצילה בזה שיאמר שגירשה ויאמינו לו למפרע לכן לא מחקה לזמן, א"כ ממילא גם קושיית מהרש"א ניחא די"ל דה"ק לרמאי לא חיישינן דאף שחפץ להצילה סובר שיצילנה בדיבור שיאמר שכבר גירשה ולא יהיה רמאות ניכר ובאמת לא יועיל לו למפרע, אבל התם שידוע שנתקדשה מחפה עלה בכל גווני, דנוח לו למחוק הזמן משיטעון שנתגרשה מאחר שאם ימחוק הזמן בחזקת פנויה קאי א"כ חושב שזה תהיה הצלה טפי משיטעון שגירשה א"כ מחיק להצילה אף שנראה רמאות, אלא הכא אמרינן דטפי נראה הצלה כשיאמר שגירשה משיעשה רמאות, אבל שם נוח לו לעשות הירום בקידושין משיאמר שגירשה ודו"ק:

בד"ה כתביה כו' הכא לא בעי לשנויי כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, וכבר כתבתי לעיל בתוס' ד"ה ריש לקיש מה שנ"ל לפי פשט הש"ס, ונלענ"ד עוד להוסיף נופך דאפי' תימא דשבוע כשר אפי' לכתחילה וקשה שיחפה בגט שבוע, וי"ל כמ"ש לעיל דודאי חיפוי לא שייך רק אי לא תיקנו זמן, משא"כ אחר שנתקן זמן ודרך לכתוב זמן בכל גיטין ואין דרך לכתוב שבוע א"כ כשירצה לחפות ולכתוב גט שבוע מה שאין דרך לכתוב יתנו אל לב כי תואנה הוא מבקש ויתברר רמאותו ע"י עדי מסירה או ע"י העדים עצמן יתברר להם מתי כתבוהו דאל"כ מה נשתנה גט זה שיכתוב בו שבוע ואיכא למיקם עלה דמילתא ולא אהני לרמאה ברמיותיה, אלא דפריך איך נפיק שבוע מאין בו זמן, ומשני דלא דמי לאין בו זמן דאהני לשבוע דקמיה וכו', וא"כ כיון דלא דמי לאין בו זמן אפי' תימא דלכתחילה כשר יתגלה הדבר ע"י העדים עצמם שחתמוהו כי יאמרו מה ראה זה לשנות ולהקפיד על שבוע אלא תואנה הוא מבקש ויפרסמו עת חתימתן, והשתא פריך כתביה ואנחיה בכיסתיה היינו דאי לאו סברא דלא מקדים פורענות לנפשיה אין לעדים תמיה על זה שי"ל שלכך כתב שבוע כדי שיהיה הגט בידו עד זמן שתתפייס ושוב לא יתנו עדים לב על שינוי דאורחא דמילתא הוא, וע"ז משני אקדומי פורענות לא מקדים לנפשיה א"כ ירגישו העדים והסופר אחר שמסתמא יגרש מיד למה מקפיד דוקא שיכתבו שבוע ויתברר האמת:

וארווח לן בזה קושיית התוס' בסמוך ד"ה ואנחיה דקשיא להו לענין פירות למה לא יפסיד משעת כתיבה, ולפ"ז לא קשה מידי די"ל דמהדר אקושיא ראשונה שיכתוב שבוע לכתחילה ולא ירגישו בשינוי דיכול להתנצל שיחזיק הגט דאי מפייסה תפייס, ועפ"ז יש לפרש גם אידך קושיא גיטין הבאים ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתן שנדחקו התוס' דלריש לקיש אין קושיא דלמה לא יפסיד משעת כתיבה, ולפמ"ש חוזר הכל על קושיא דשבוע, והוא דודאי בגיטין הבאים ממדינת הים אם נכתוב שבוע או שנה שפיר דמי טפי דהא לעולם מחזיקינן מזמן הגט שמאותו יום נתגרשה א"כ בגיטין הבאים ממדינת הים שפיר דמי לכתוב שנה וכדומה, והבעל ג"כ יש לו להתנצל שאינו רוצה להחזיקה במגורשת מזמן שכתוב בגט, ונ"מ גם לו לענין מעשה ידיה שהרויחה עד כאן וגם שמא זינתה ותפסיד כתובה, משא"כ אם יוכתב זמן תוחזק מגורשת מן הזמן, או נ"מ לענין מה שנמצא תחת יד האשה בחזקת הבעל, א"כ שפיר יש לבעל אמתלאות לכתוב שבוע או שנה, ובאמת ערום יערום להוציא פירות מימי קדם, ומשני הנהו קלא אית להו ואין לבעל להתנצל לשנות משאר גיטין דידוע שלא תוחזק מגורשת מזמן הכתוב בגט וא"כ ממילא אם יצוה לכתוב שבוע או שנה יתנו לב לברר רמאותו שאין צריך לשנות בגט זה, והשתא תו לא תיקשי משום חיפוי ופירי דמ"מ שפיר אהני לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה אף שאין יום הנתינה מבורר מ"מ עכ"פ יש גבול שלא ימכור הפירות לעולם שבודאי לא נשתהה כ"כ השליח, ועמ"ש לקמן והכל נכון וברור:

ובהכי ניחא מה שתמהו התוס' דלענין זנות לא אהני קול, ולפ"ז לק"מ דכיון דנכתב כשאר הגט שפיר אהני לשבוע דקמיה, ודוק היטב:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה