אור ברסלב
גרש ירחים פרק ב - המביא גט › דף יז.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ב - המביא גט · דף יז.

דף טז:

בתוס' ד"ה הא כו' פי' בקונט' כו' וקשה לר"ת דע"כ חברים לאו היינו פרסיים כו'. נראה ליישב פירש"י דודאי משמע בסוגיין דפריך מפרסאי על חברים, ולדברי התוס' לישני דפרסאי מעלי מחברי, לכן משמע ליה דחברי היינו פרסאי אלא דבפרסאי אף שהם אומה א' עם חברים מ"מ יש באומה אחת חילוקי נימוסים, ואף גם בבני אומתנו יש נבדלים בהילוך ומלבושים כמו בין אשכנז ואונגרין ויתר חילוקים, ואותן פרסיים היו בהם נבדלים בנימוס ללבוש שחורים ואולי הם היו הכומרים שבהם לכן אתא חברא שקלא לשרגא והיו לובשים שחורים כמו שהמנהג בקצת אנשים גם עכשיו, ומה שהקשו מהך דיבמות דף ס"ג נראה ליישב פירש"י דגם שם פירש פרסיים רשעים משמע כמ"ש שהיו חברים פרסיים רשעים יותר משאר פרסיים ונבדלים בשם חברי אף שהם ג"כ פרסיים, ואין רחוק שיגרוס רש"י שם אתו חברי מבבל, דהא ר' יוחנן בארץ ישראל היה מקום כבודו וישיבתו בא"י היתה כדמשמע בחולין דף ק"ה שאמר אית לי רב בבבל איזיל ואחזייה, אלא דקשה איך דריש ר' חייא אלהים הבין דרכה שהגלה אותן לבבל הרי בזמנו כבר היו שם החברים לפירש"י, ונראה דבתחלת החורבן היה תוקף הגלות ביתר שאת לסיבת קנאה ושנאה למה שראו גדולתן של ישראל והיו נלחמין עם האומות לכן לא היה איפשר להם לקבל גזירת הרומיים, אבל בהמשך הזמן שהוקל קצת עול הגלות יכלו לעמוד בגלות אף אחר שבאו החברים שהם רשעים ביותר, כנ"ל ליישב פירש"י:

בד"ה אחד כו' לרבא אפי' ליכא מעיד כו' עכ"ל. איפשר ליישב יתורא דאחד אומר בפני נכתב קמ"ל רבותא, והוא דשנים שהביאו גט א"צ לומר בפני נכתב הטעם דאילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, וא"כ נראה שאם הם שלשה וא' קרוב או פסול כיון דקיי"ל נמצא א' מהם קרוב עדות כולם בטלה א"כ לא סגי בלא בפני נכתב, והשתא קמ"ל דאף דא' אומר בפני נכתב הוא קרוב דהא קרוב כשר לשליחות הגט מ"מ לא מצטרף עם השנים שאומרים בפנינו נחתם אף דכתיבה דמי לכתב סופר ועד כמ"ש תוס' במשנה מ"מ אינו פוסל אותן שאומרים בפנינו נחתם דלא מצטרפי להדדי כיון שלא נתכווין להעיד על החתימה לא פסיל עדות המעידין על החתימה:

ועפ"ז איפשר ליישב תרי לישני דר' יוחנן דמעיקרא אמר צריכין לומר ואח"כ מסיק שא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח וקאמר הא זימנין לא אמרת הכי ושני ליה יתד הוא שלא תמוט, ולפ"ז י"ל דלא פליגי כלל רק דקשיא ליה לישנא דמתני' למה לי הא' שאומר בפני נכתב, לכן ס"ל דודאי מתני' אתי בין קודם שלמדו ובין לאחר שלמדו, א"כ מעיקרא ע"כ בעינן לא' שיאמר בפני נכתב וכלישנא קמא דגט יוצא מת"י עד כתיבה, אבל לאחר שלמדו ס"ל דא"צ להאומר בפנ"כ כלל דשנים שהביאו גט א"צ לומר בפני נכתב, לכן אמר ליה יתד הוא שלא תמוט היינו עכשיו לאחר שלמדו אין לחוש כלל משום לשמה ולא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ באמת א"צ לומר בפנ"כ כלל ודו"ק:

במשנה נכתב ביום ונחתם ביום כו'. לכאורה קשה מאי קמ"ל בזה, ואי משום שהעדים לא חתמו מיד בהא ליכא שום נ"מ אם יחתמו מיד או אח"כ באותו יום בין לר' יוחנן בין לריש לקיש, דאף שנחתם הגט מ"מ יוכל להיות שזינתה בתחלת יום ונותן לה הגט אח"כ, ולר"ל משום פירי איכא למימר איפכא שיחתמו בתחלת יום וימכור הפירות כל היום ויאמר קודם גירושין מכרתי, וצ"ל לפמ"ש לקמן דאמרינן כתביה ואנחיה בכיסתיה וקאמר לא מקדים פורענות לנפשיה, א"כ י"ל דזה אינו שייך רק בחתמוהו אבל בכתיבה לחוד לא שייך, א"כ ס"ד דבעינן לחתום מיד דאז מסתמא יתנהו מיד קמ"ל דלא חיישינן להכי, ועמ"ש בגמרא:

בתוס' ד"ה נכתב כו' פסול לר' יוחנן משום שמא יחפה כו' עכ"ל לכאורה קשה הא גם לר' יוחנן פסול משום פירי לפמ"ש התוס' דבכל גיטין אינה צריכה לאתויי ראיה ומחזקינן שבא לידה מזמן הכתוב בגט, א"כ גם לר' יוחנן שייך טעמא דתטרוף הפירות שלא כדין, ונראה דהתוס' לשיטתייהו שפירשו לקמן ע"ב דלכך כותבין גט לאיש ולא חיישינן שיתנהו אחר זמן משום דיש קול ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה, א"כ ע"כ טעמא משום חיפוי דיש לחוש שיתנהו בצינעא, וכמו שאפרש שם בס"ד:

בגמרא מפני מה תיקנו זמן בגיטין. כתב הר"ן דאמתני' דהכא לא קשיא ליה רק אמתני' דג' גיטין פסולין דאין בו זמן פסול אבל אמתני' דהכא לא מוכח רק דמוקדם פסול, ויש לדקדק למה קבע הש"ס לקושיא הכא ה"ל לקבוע שם, גם נלענ"ד דאמתני' דלקמן דף כ"ו דצריך לשייר מקום הזמן יש מקום להקשות מפני מה תיקנו זמן, ונראה דאהני איכא למימר כמ"ש בספר פני יהושע דקבעי זמן כדי שתהיה העדות ראויה להזמה, אבל במתני' דתנן נכתב ביום כו' בלילה ונחתם ביום כשר, ואי משום דבעינן ראוי להזמה הא בהזמה בעינן לכתוב באיזו שעה ג"כ, וע"כ מוכח דלא בעינן ראוי להזמה ופריך שפיר אעיקר תקנתא מפני מה תיקנו זמן, ובהכי ניחא מה שהקשה בתומים סי' ל"ד ס"ק ט' דאי באין בו זמן הגט בטל מן התורה דאינו ראוי להזמה, א"כ אמאי באין בו זמן הגט כשר דלמה יתקנו חכמים להכשיר הגט שלא כדת של תורה, הא מן התורה בטל לגמרי ומתקנת חכמים ג"כ לכתוב זמן, ולפ"ז ניחא דאי משום הזמה הזמן דיום לא מהני כיון שאין כתוב בו שעה ובהזמה דאורייתא בעינן ג"כ באיזו שעה, מיהו קשה הא גופא למה לא תיקנו זמן לכתוב השעה כדי שתהא עדות ראויה מן התורה, וצ"ל דזה ג"כ משום עיגונא דלפעמים אין העדים יכולין לכוון השעה ויתבטל הגט א"כ הוי לתקנת עגונות, וכיון שנתקנה לתקנת עגונות זמן שאין ראוי להזמה א"כ זמן היום אינו מועיל מה"ת:

אלא דקשיא איך תנצל בגט שאין ראוי להזמה כיון דמן התורה אין העדות מועיל, מיהו נראה דלא קשיא כלל דנהי דאין מקבלין העדים מן התורה כשאין ראויין להזמה מ"מ עכ"פ לשעתה נתגרשה בגט זה דבשעה שנתן לה הגט חל מיד, ואם כי אחר זמן אינו מועיל לראיה מן התורה אחר שתיקנו חכמים שמועיל בכה"ג הרי אנו דנין על הענין שהוא אמת ואינה אשת איש עוד והרי זה דומה לאשה שניתרת ע"פ ע"א או ע"פ קרוב, אף שאין העדות מן התורה מ"מ ניתרת ע"כ שחושבין הענין לאמת והיא פנויה, ועיין ברמב"ם ספ"ז מגירושין ובסוף הלכות גירושין, ואין צריך בזה להפקעת קידושין שהדבר נידון מצד אמיתת הענין:

ועפ"ז איפשר ליישב דקשה הא לפירש"י ותוס' דלר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ופירש"י דתביא ראיה ושיטת התוס' דתביא עדים וקשה מי לא סגי לכתוב זמן כדי שלא תצטרך לכל זה ואמאי הרעישו כ"כ, ולפירש"י ניחא טפי דלא מהני מידי, אבל לפי' התוס' קשה הא שפיר יש לכתוב זמן שלא תצטרך לראיה ואמאי מצאה הקפידא לנוח שלא לכתוב זמן, ועפ"ז ניחא דהא לדעת הרמב"ם כל שטר מפי כתב, ומיהו בגט ע"כ מן התורה הוא דהא לשיטת הרמב"ם עדי חתימה נמי כרתי א"כ ע"כ לומר כיון דוכתב פירושו נמי חתימה ע"כ בהכי אכשר' רחמנא גט בח"י עדים, והשתא זמן דלא צריך להכשר הגט ה"ל כשאר שטרות שאין העדות כשר מן התורה, א"כ מן התורה כתבו זמן בגט הרי הם באים להעיד על הגט ועל הזמן ועל הגט מהני שפיר מן התורה אבל על הזמן ה"ל מפי כתבם, וא"כ אי לא אמרינן פלגינן דיבורא הרי כל העדות בטל מן התורה ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ועיין לעיל דף ט' בעבד שהביא גיטו, וא"כ פריך שפיר דנהי דתיקנו חכמים זמן ושפיר הוי גירושין מן התורה מצד שנתגרשה לשעתה ובשעת גירושין לא היתה צריכה לראיה, מ"מ הזמן שהוא מפי כתב מגרע כח הראיה מן התורה, דבלא זמן הגט לראיה מן התורה לאחר זמן עכ"פ שנתגרשה, ואם יש בו זמן לא יועיל מן התורה גם על גוף הגירושין דכיון דהוי על הזמן מפי הכתב גם גוף הגט דנין מפי כתב לראיה שנתגרשה, ולראיה אינו מועיל, לכן צריך טעם גדול על תיקון הזמן, ומזה סמך לדעת הרמב"ם ודו"ק:

בתוס' ד"ה מפני מה כו' לא מצי למימר משום מזונות כו' עכ"ל. לכאורה לשיטת התוס' לקמן דאי יש לבעל פירות עד שעת נתינה א"צ זמן דתוכל לבא לב"ד, א"כ גם משום מזונות י"ל כן דהא אינה מפסדת מזונות עד שעת נתינה ותוכל לבא לב"ד לומר שעכשיו הוא שנתגרשה ודקארי לה מאי קרי לה, ול"ל דקושיית התוס' שמא תלוה ותאכל ואח"כ תעשה קנוניא עם הבעל שתקבל גט בלא זמן כדי שיפסיד המלוה דא"כ קשה מאי תירצו שתוכל להטמין הגט הא יש לחוש אדרבה שרוצה להפסיד למלוה ותראה הגט לפטור הבעל ממזונות שלותה, וצ"ל דלא חיישינן לכך דאם יש לבעל לשלם הרי מסתמא תתבע הכתובה וגם המלוה מוציא מדר' נתן ותצטרך לשלם למלוה שלה אם נתגרשה כבר, ואם אין לבעל לשלם בלא"ה אין למלוה ממה לגבות וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מה חשש יש בזה טפי מפירות אם יש לבעל פירות עד שעת נתינה, ואיפשר כוונת התוס' לפירש"י דלענין פירות לא אהני זמן דעלה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה לכן קשיא להו לענין מזונות אהני הזמן שתוכל להוציא מן הבעל, ולזה תירצו דיכולה להטמין הגט ודו"ק, ועיין בסמוך, ואח"כ תירצו לפי שיטתם לקמן:

בא"ד מיגו דאי בעי תטמין הגט עכ"ל. לכאורה קשה הא הוי מיגו להוציא, ואיפשר דמזונות הוי מעב"ד וכשטר דמיא, וגם י"ל מיגו לאו דוקא שיש בידה לעשות כן ותעשה כן באמת, אלא מ"מ קשה דילמא תעשה קנוניא להפסיד למלוה ותראה הגט ולא יוכל המלוה לתבוע מן הבעל שיטעון כבר נתגרשה, ואין לומר ממה נפשך אם יש לבעל יגבה מכתובת האשה מדר' נתן ואם אין לבעל כלום מפסיד מ"מ כמ"ש לעיל, דמ"מ לפי שיטת התוס' דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיניה לרבנן דר' מאיר, א"כ כשאין לבעל קרקע רק מטלטלין שאז לא תגבה כתובה ועל מזונות תראה הגט ותפסיד למלוה, ואיפשר לומר דאם אין קרקעות לבעל לא שכיח שילוה לאשה אם אין זמן בגט שהרי ידעו שיכול ליתן לה גט ויאמר שכבר נתגרשה או שסומך על הכתובה ואם אין לבעל קרקעות מסתמא לא ילוה לאשה על סמך שיגבה מן הבעל ודו"ק:

בא"ד אע"ג דבעל שאומר גרשתי את אשתי נאמן היינו דוקא מכאן ולהבא עכ"ל. לכאורה הוא מגומגם דאפי' נאמן גם למפרע כ"ש דלא קשיא שיהיה תקנת זמן משום מזונות שהרי אפי' תיקנו זמן אם ירצה להפסידה מזונות לא יתן לה הגט כלל ויאמר גרשתי, ויש ליישב דודאי באינה גרושה לפנינו פשיטא להו דאינו נאמן למפרע ולא יצאה מחזקת אשת איש דאל"כ יכול לחפות בלא גט, אבל בגרושה לפנינו ס"ד דיהיה נאמן לומר גרשתי למפרע לזה כתבו דמ"מ אינו נאמן, מיהו אין זה מוכרח דאיפשר דבאמת אם הגט לפנינו נאמן על למפרע כיון דפעם א' היה בידו אהני שפיר שיהיה נאמן למפרע, ובכה"ג אמרינן לקמן דף נ"ו לענין נאמנות ע"א באיסורין דאהני סברא שהיה בידו פעם א' לענין נאמנות ובי"ד סימן קכ"ז:

ובהכי ניחא דקשה למה נקט הטעם שמא יחפה על בת אחותו ולא קאמר הטעם דכל אשה שתזנה תשתדל ליקח גט מבעלה ע"י ריצוי כסף ותרקבי דדינרי או ע"י פיוס כי בנפשה היא כדי שתפטר מן המיתה, ולפ"ז י"ל דבלא"ה הקשו התוס' הא מוקמינן לה בחזקת אשת איש, ותירצו דגרושה לפנינו, ובפני יהושע גמגם בזה דמ"מ מוקמינן אחזקה, ולפמ"ש י"ל דודאי הגט לחוד לא יועיל לה דנוקמה בחזקת אשת איש רק בצירוף טענת הבעל שגירשה מקודם והבעל היה בידו פעם אחת לגרשה לכן נאמן כשהגט יוצא מת"י, לכן בשביל בת אחותו ישקר כי חס עליה, אבל בשביל אחרת לא ישקר לכן נקט בת אחותו דבההיא גם הוא יחוס עליה להגיד כי נתגרשה מקודם ודו"ק:

בא"ד ומיהו שמא לא יתרצו עדי מסירה כו' ואדרבה ע"י הזמן כו' עכ"ל. מהרש"ל כתב שהוא גליון תוספת ונראין דבריו, מיהו מ"ש שהוא כדעת רש"י כתב מהרש"א דגם התוס' יוכל להיות דמודים בזה דבאשה תוכל להביא בעצמה הגט לב"ד אבל העדים לא ירצו לבא, ועל זה שכתבו ואדרבה תפסיד ע"י הזמן מזונות שלא כדין כשלא גירשה בשעת הכתיבה פירש מהרש"ל שהוא תירוץ אחר דל"ל משום מזונות תיקנו זמן דתפסיד ע"י הזמן, וקשה לפ"ז איך תיקנו זמן משום פירות הא הבעל יפסיד ע"י הזמן כשלא יתננו ביום כתיבה תוציא הפירות מזמן הגט ויעשו קנוניא על הלקוחות כמ"ש התוס' בד"ה ור"ש, וא"כ יפסידו הלקוחות ע"י הזמן, וצ"ל כיון שתיקנו זמן לא יחתמו העדים בנכתב הזמן קודם, ועוד קשה מה מפסדת ע"י הזמן דכ"ש כשאין בו זמן שתפסיד שיאמר גרשתיך מזמן רב, לכן נלענ"ד בכוונת ההגה"ה לשון ומיהו הוא כמו ומשום שלא יתרצו עדי מסירה לבא לב"ד וכו' אדרבה ע"י הזמן היא תפסיד שלא כדין, ור"ל דאין שייך לתקן זמן משום שמא לא יתרצו העדים שאם לא יבאו העדים לפעמים ע"י הזמן תפסיד והיינו כשכתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דאז תפסיד מזונות, אבל בפירות לא שייך דנימא לה אייתי ראי' כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה עד שעת נתינה, משא"כ אילו לא תיקנו זמן ע"כ צריכה להביא הגט לב"ד שלא ימכור הבעל הפירות, א"כ לא יוכל לומר כבר גרשתיך מקודם דמסתמא היתה באה לב"ד כדי שלא תפסיד הפירות ואינו נאמן לומר שגירשה מזמן רב, ודוק היטב:

בא"ד וא"ת וגט שיחרור למה תיקנו בו זמן כו' עכ"ל. איפשר ליישב דהא יש להבין למה לא אמרו תיקון הזמן איפכא דפעמים שתמכור האשה הפירות לאחר גירושין ואח"כ תעשה קנוניא עם הבעל ותאמר קודם גירושין מכרתי, וצ"ל דלענין זה לא אהני כתיבת הזמן מידי דיכולה להטמין הגט עם הזמן ויפסיד הלוקח, ואי משום שתרצה להנשא ותצטרך להראות הגט ויוכר שקרה י"ל דתוכל לטעון גרשתני ולא תצטרך לגט כלל, אבל בעבד י"ל שתיקנו זמן כדי שאם ימכור אחר השיחרור לא יעשה קנוניא עם הרב ויאמר קודם שיחרור מכרתי, וא"ל אף שתיקנו זמן יעשה כן להטמין השיחרור לגמרי שהרי יצטרך להראותו כשיבא לישא בת חורין א"כ כשנתקן זמן לא יעשה עוד קנוניא להוציא מן הלוקח שיתגלה השקר דהעבד אינו נאמן לומר ששיחררו, מיהו זה דחוק דמסתמא לא יקנה הלוקח מן העבד עד שיתברר לו השיחרור שהרי הוא בחזקת עבד. ויותר נ"ל דבלא"ה קשה נהי שיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולשיטת התוס' צ"ל דלא צריך לתקן זמן שתוכל להביא גיטה לב"ד או לקחת כתב מעדי מסירה, וקשה מאי כולי האי הא ודאי תיקון זמן עדיף שלא תצטרך לעדי מסירה, וצ"ל דמ"מ אם איפשר בלא תיקון זמן מ"מ פעמים שנפסל הגט ע"י שאין כתוב בו זמן, ולכן כשאיפשר בלא זמן עדיף טפי שאם נפסל הגט לפעמים שלא יתרצה הבעל ליתן גט אחר והיא אינה מרוצה לשבת עם הבעל ואיכא עיגונא, וא"כ י"ל בעבד ודאי עדיף לתקן זמן ואף שיגרום זה פסול כשלא יכתבו בו זמן מ"מ כיון דמן התורה כשר בלא זמן רק מדרבנן פסול א"כ ממילא נכוף לרבו שיתן לו שיחרור אחר כשר כמו במי שחציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו לשחררו מטעם דלישא שפחה אין יכול לישא בת חורין אינו יכול וכאן נמי כיון דמן התורה משוחרר הוא לא יוכל לישא שפחה וגם בת חורין לא יוכל לישא ונכוף לרבו, א"כ ודאי עדיף טפי לכתוב זמן כדי שלא יצטרך להעמיד עדים על זמן השיחרור ולק"מ ודו"ק. ובזה איפשר ליישב מה שהקשו למה כותבין בזמן הזה זמן, ולפ"ז י"ל דודאי בתחלה גרם פסול שלא הורגלו בזמן ולא היה להם לתקן שיגרום פסול, אבל כיון שכבר נתקן ממילא נשאר שלא תצרוך לע"מ:

ועוד נ"ל דא"צ לדחוק כדברי התוס' דתוכל להביא גיטה לב"ד דאי משום הא ודאי עדיף לתקן זמן שלא תבא לידי כך, אלא דודאי אחר נתינה שאינה יושבת עוד תחת בעלה, דהא המגרש את אשתו לא תדור בשכונתו וא"כ מסקי הלקוחות אדעתייהו שכבר נתגרשה ושוב לא יקנו ממנו, ואפי' אם הבעל במדינת הים אין דרך לקוחות שיקנו מן הבעל אם לא שידעו שהיא עדיין תחת בעלה דחוששין שמא גירשה או שמא יגרשנה בגט שאין בו זמן ומה להם למיקם בדיני ודייני, ועיקר החשש לריש לקיש דמשעת כתיבה הפסיד הפירות והרי היא יושבת תחת בעלה לא מסקי לקוחות אדעתייהו שכבר מונח גט כתוב וחתום אצלו וא"כ בשיחרור שיוכל להשתהות אצל רבו לא מסקי לקוחות אדעתייהו שכבר שיחררו ויקנו הלקוחות מן הרב וכשיוציא העבד השיחרור יטעון הרב קודם שיחרור מכרתי ונכסים שלי הם ושפיר הוי תיקון זמן ולק"מ ודו"ק, עמ"ש בגמרא:

בא"ד שהיה אומר העבד לרבו השני כו' שהעבד מוחזק בעצמו עכ"ל וקשה לי לפמ"ש התוס' דמוקמינן לה בחזקת אשת איש והיו הורגין אותה רק משום דגרושה לפנינו, וא"כ קשה איך יפקיע עצמו מרבו שני הא בשיחרור בלא זמן הוי בחזקת עבד ואי משום הרי גרושה לפנינו בעבד לא שייך דהא אם עכשיו ניתן לו השיחרור הרי הוא עבד כשהיה, וא"כ ליכא למימר הרי משוחרר לפנינו, וא"כ עדיין הוא בחזקת עבד, ומי עדיף מה שהעבד מוחזק בעצמו ממה שהיא מוחזקת בגופה ומוציאין אותה להריגה בשביל חזקת אשת איש, וא"כ כ"ש בעבד דמוקמינן ליה בחזקת עבד ואינו משוחרר גם עכשיו שהרי רבו הראשון אין לו כח לשחררו אחר שכבר מכרו, ועוד קשה לי דגם עכשיו שתיקנו זמן לא אהני מידי ללוקח דהא אחר שימכרנו יתן לעבד שיחרור באותו יום עצמו, ולסברת התוס' דהעבד מוחזק בעצמו א"כ יאמר העבד שמכרו אחר השיחרור, דבשלמא למ"ד משום פירי לא קשה שמ"מ ימכור הפירות כל היום וסמוך לערב יגרשנה ויאמר קודם כתיבה מכרתי דבהא אמרינן שפיר דאהני ליומא דקמיה כשלא יקרה מכירת פירות אחר כתיבת הגט, אבל אם יש לחוש שיאבד זכותו של חבירו בכוונה לא אהני הזמן מידי דיכול לכתוב שיחרור בו ביום ולמוסרו אחר שמכרו לאיש אחר, וגם איך יקנהו הלוקח שמא כבר שיחררו קודם וע"כ צריך להעמיד לו בטחונות שיהיה לבו בטוח שלא מכרו עדיין וצ"ע:

בגמרא משום בת אחותו כו'. פירש"י דחיישינן שמא תזנה וחס עליה שלא תחנק וכותב לה גט כו', ויש לדקדק דאם היא תחתיו מאי אהני לה שיכתוב הגט הא קיי"ל סוקלין ושורפין על החזקות כדאיתא בקידושין דף פ' הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, וכן באיש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה וא"כ כיון דידוע שיושבת תחתיו אחר שזינתה א"כ נחזקינן לה באשת איש ולא אהני לה הגט מידי, וצ"ל דודאי נהי דהשתא היא אשת איש מכח חזקה מ"מ תוכל לומר בשעת זנות היתה גרושה ועכשיו הוא שהחזירה אחר הגירושין כיון דהיא גרושה לפנינו, מ"מ קשה הא תרתי חזקה מחשבינן לה ודאי כמו במקוה העמד טמא על חזקתו ואת"ל אדרבה העמד מקוה על חזקתה הרי חסרה לפניך, א"כ נראה לכאורה דכ"ש כאן די"ל העמד אשת איש על חזקתה ועכשיו הוא שגירשה, ולא שייך תירוץ התוס' הרי גרושה לפנינו דאדרבה הרי אשת איש לפנינו דמחזיקין אותה עדיין בחזקת אשת איש ע"י שהוחזקה יושבת תחת בעלה, וצ"ל דמ"מ לענין מיתה לא נקטלה מחמת שהגט לפנינו ואיפשר שכבר נתגרשה בשעת הזנות ועכשיו שהיא תחתיו הוא בשביל שהחזירה אחר הזנות, וא"כ ממילא לא קשיא מה שהקשו התוס' נימא משום מזונות דודאי לענין מזונות צריך ליתן לה מאחר שהוחזקה יושבת תחתיו גם אחר הגירושין ועכ"פ אשת איש היא אף שהחזירה יש לה ג"כ מזונות, אבל לענין זנות אין דנין רק על שעת הזנות:

ובזה יש ליישב תמיהת התוס' ב"ב דף קל"ד ע"ב שהקשו מאי ס"ד שיהיה הבעל נאמן לומר גרשתי את אשתי למפרע דא"כ יכול לחפות על בת אחותו, ולפ"ז לק"מ די"ל דלא מיבעי' לן רק באינה יושבת תחתיו אבל ביושבת תחתיו לא מהימן שגירשה בשעת הזנות כיון דגם עכשיו הרי היא אשת איש לפנינו, וא"כ תו לא מצי לחפות כיון דהוחזקה יושבת תחתיו אחר הזנות פשיטא דלא מהימן למפרע כיון שהוא נגד חזקה דהשתא שהיא בחזקת אשת איש עדיין לא מהימן למפרע שגירשה בנתיים רק אם אמר עכשיו גרשתיה שאין זו נגד החזקה, ולק"מ ודו"ק: ועוד נראה דעיקר התקנה כשהבעל במדינת הים דכשהוא עמה לא שכיח כ"כ זנות רק כשהוא במדינת הים דבהא ליכא חזקה, ואם נודע לו שזינתה ישלח לה גט ממדינת הים ותאמר שנתגרשה מקודם, ואף דגיטין הבאים ממדינת הים קלא אית להו הוא מטעם שפירשו התוס' שע"י הזמן רואין שלא נתגרשה ביום הכתיבה אבל בלא זמן לא יתברר ולא יהיה קול, וא"כ לא קשיא קושיית התוס' שיחפה למפרע דהא הטעם שאומר גרשתי את אשתי נאמן שבידו לגרשה, והכא כיון שאינו בביתו אף אם יאמר גרשתי ע"י שליח אינה בחזקת מגורשת עד דמטא גיטא לידה וא"כ אינו נאמן כלל, ולק"מ ודוק היטב ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה משום בת אחותו כו' דלא אמרינן אוקמה אחזקת אשת איש כו' כיון שהיא גרושה לפנינו כו' עכ"ל. ויש לדקדק דבב"ב דף קל"ד פליגי אי אמר גרשתי את אשתי למפרע אם נאמן מכאן ולהבא ואיכא מ"ד פלגינן דיבורא ומהימן עכ"פ על להבא, וא"כ קשה אפי' בלא גט יכול לחפות שיאמר גרשתיה למפרע, וכיון שעכ"פ נאמן על להבא א"כ תו לא שייך חזקת אשת איש דהרי גרושה לפנינו, וא"כ ממילא לא נקטלה מספיקא שמא מקודם גירשה:

והנלענ"ד בזה דנהי דכתבו התוס' דאהני סברא דגרושה לפנינו שלא להורגה כיון דטענה ברי שגירשה והגט לפנינו, ובפני יהושע האריך ואין דבריו מוכרחין, דהא אפי' בפתח פתוח דעת רבינו יונה באומרת שלא תחתיו זינתה נאמנת, וגם אין סברא להורגה כיון שהגט יוצא מתחת ידה ולא היתה תקנת זמן כלל והרי הוא ככל הגיטין, ואם נימא דסברא כשאין זמן הורגין אותה א"כ כ"ש שהיה צריך תקנת זמן שלא להרוג נפש נקי כשתזנה לאחר הגט באמת, מ"מ י"ל בהא דבעל שאומר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה ואנן קיי"ל דחיישינן לה ולא מחשבינן למיגו גמורה, לכן נ"ל דהא דשרינן לה לינשא היינו משום הא גופא דאיכא חזקה שאינה מקלקלת עצמה וכמ"ש הרמב"ם, גם התוס' כתבו דדייקא קצת גם בגרושה לכן שרינן לה להנשא שתחוש לעצמה ג"כ, אבל כאן דאין דנין רק משום ההצלה א"כ לא אהני מה שאומר גרשתי להצילה מקטלא כיון דאין גט בידה וקיבלה התראה, אף שיכולה לומר שסמכה על הגט כיון דאיכא ריעותא דאין הגט בידה לכן דיבורו שאומר גרשתיך לא מפיק לה מחזקת אשת איש, וממילא לא קשיא קושיית התוס' מאי תיבעי ליה אי מהימן למפרע הא יוכל לחפות, ולפ"ז ניחא דלא מהני הך דבידו לגרשה רק בצירוף דייקא ומינסבא, והשתא לענין קטלא לא אהני לה מידי ודוקא לענין להתירה לינשא דהוי מיגו דבידו בצירוף חזקה דאינה מקלקלת עצמה והוי חזקת אשת איש תרתי במקום חדא כמו במקוה דתרתי לריעותא חשיב לה ודאי, אבל לענין לדינה כפנויה ליכא רק הך דאומר גרשתיך ולא מהני לענין זה, וניחא בזה ג"כ מה שדייק בפנ"י דנאמנת לומר גרשתני, ולפ"ז ניחא דגם שם לא מהני רק בצירוף חזקה שלא תקלקל עצמה ולענין מיתה לא שייך, אלא דלא ידעתי מאי קשיא ליה דפשיטא דגרשתני אינה נאמנת למפרע וא"כ מה מקים לדבריו, כיון דלא מהימנא רק מכאן ולהבא משום דאין אשה מעיזה, וא"כ י"ל דעכשיו גירשה באמת רק שכיון שגירשה תוכל להעיז גם למפרע, ואם נתכוין למ"ש היה לו להקשות גם על דברי התוס' ב"ב ולא הקשה רק אי נאמן למפרע יכול לחפות, אלא ודאי לא נחית למ"ש, וא"כ בלא"ה אין מקום לדבריו, ודוק היטב, ועמ"ש לקמן דף י"ח בישוב פירש"י דכאן מיקרי חזקה העשויה להשתנות:

בגמרא ר"ל אמר משום פירות. ופירש"י שלא ימכור הבעל הפירות לאחר גירושין ויאמר קודם גירושין מכרתי, דריש לקיש ס"ל דמשעת כתיבה מפסיד הפירות לכן תיקנו זמן שתדע האשה מאיזו זמן תוציא הפירות. ותמיהא לי מילתא דמאי תיקון יש בזה הא הגט ביד הבעל והרי בידו לקרוע הגט וליתן אחר ולא תוכל להוציא הפירות כיון שאין בידה רק הגט שנכתב אח"כ, ואי משום דלא חששו רק אם ימכור שלא כדין ואם יקרע הגט באמת הוי כדין שהרי לא גירשה בגט זה, הא גופא קשיא איך יתקנו חכמים כזאת שיהיה תלוי ברצון הבעל אם לקרוע הגט או לגרש בגט ולמה תיקנו כלל שיפסיד הבעל משעת כתיבה דלאו בשופטני עסקינן שיתן הגט שנכתב מקודם שע"י נתינה של זה הגט מפסיד הפירות, ואיפשר דעיקר התקנה בגט שע"י שליח שלא יוכל לקורעו שכבר הוא ביד שליח והבעל מפסיד פירות כדין משעת כתיבה לפירוש התוס' לקמן דף י"ח ד"ה ואנחיה, ואי לא תיקנו זמן היה הבעל טוען שנחתם אח"כ והיה מוכר הפירות ובאמת כבר הפסיד לפירות משעת כתיבה וא"כ תפסיד שלא כדין, אבל עכשיו שתיקנו זמן שפיר תוציא האשה הפירות מזמן שנכתב בגט, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' אמאי מאוחר כשר, ולפ"ז ניחא דעיקר התקנה בגט שמסר לשליח אבל כשהוא בידו בלא"ה יכול לקרוע הגט ואין האשה מרווחת מן הזמן שיכתב בגט, ואם ימסור לשליח גט מאוחר שהוא מקושר תו אין ביד הבעל לעשותו פשוט כדי שיהיה מאוחר שנה, וכשהוא ביד הבעל ליכא נ"מ כלל בפירות שהרי אם ירצה יכתוב אחר וכשימסרנו ליד האשה תוכל להביא ראיה זמן שבא לידה והיא לא תעשה מגט מקושר פשוט שלא תפסיד הפירות, ועל שהוא יעשנו פשוט בעצמו לא עשו תקנה כלל שהרי לעולם כשכותבין לו גט ונתאחר יכול לקורעו, ואם יגרשנה בשנה ראשונה ויעשה מפשוט מקושר ויהיה נכתב בו שנת שתים ממה נפשך אם יגרשנה בשנה ראשונה תוכל האשה להראות הגט שידעו שעדיין הוא שנה ראשונה, ואם באמת יגרשנה בגט זה בשנת שתים הרי יוכל לקרוע הגט וע"כ נותנו ע"י שליח והשליח לא יעשה ממקושר פשוט שלא תפסיד שלא כדת, ודוק היטב, עמ"ש לקמן, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה ריש לקיש כו' ולא תפסיד פירות עד שעת נתינה עכ"ל לכאורה תמוה דהא על שעת נתינה ליכא חששא לשיטת התוס' דתוכל להביא גיטה לב"ד ולריש לקיש עיקר טעמא דמפסדת פירות משעת חתימה, גם מהרש"א הביא דברי הרא"ש שכתב בהדיא דגם לר' יוחנן בגט מאוחר שמפסדת האשה שלא כדין פסול, והקשה עליו גם כן דהא תוכל להביא עדים, ומה שתירץ מהרש"א דבגט מקושר לא תביא עדים כיון שנכתב ונחתם בזמנו ואח"כ כשתביא היא גט מקושר יטעון הבעל שהיה פשוט ונכתב בשנה ראשונה והיא עשאתו מקושר ותפסיד הפירות משנה ראשונה, מלבד שאין דברי התוס' משמע כן, אף גם קשה מה תירצו התוס' על זה דבדין יש לבעל פירות עד זמן הגט, וקשה כיון דהיה באמת מקושר ולא היה מאוחר אמאי תפסיד הפירות דהא ודאי במקושר הוי הגט גט מיד, וא"כ כשיטעון הבעל שהיה פשוט ועשאתו מקושר תפסיד שלא כדין, ואי ס"ל למהרש"א דכיון שעדיו מתוכו נידון כפשוט ואינה מתגרשת עד שנה שנייה, קשה דכבר סתרו התוס' סברא זו בב"ב דף ק"ס מהא דאיתא שם דף קס"ד ע"ב דפריך ליה הלא אין זמנו של זה כזמנו של זה פשוט מלך שנה מונין לו שנה ובמקושר מלך שנה מונין לו שתים וזימנין דיזיף מיניה ופרע וכתב שובר ע"ש, ואם נידון כפשוט לא קשיא דהא כשהעדים רואין הזמן במקושר שתים יודעין שהוא מאוחר דהא לא קשיא ליה אכולהו שטרי מאוחרין, וצ"ל כמ"ש הרמב"ן שם דבמאוחר כותבין בלא זמן, אבל זה שרואין אותו מקושר לא מסקי אדעתייהו שיפשוט אותו ויהיה פשוט וכותבין זמן בשובר וכשיפשוט אותו יהיה השובר קודם לשטר, ואם נידון כפשוט יודעין העדים שהשטר מאוחר, גם קשה לומר דבמקושר שכתב עדיו מתוכו לא תתגרש עד שנה שניה דבגוף סברת התוס' אנו מצטערין למה לא תהא מגורשת כשבא הגט לידה דהא לא בעינן מוכח מתוך הגט זמן הגירושין דאפי' בכתב שבוע כשר אף שאינו מוכח מתוך הגט אימת נתגרשה, וע"כ לומר דכיון שכתוב בגט זמן המאוחר הוי כאילו התנה שלא תתגרש עד הזמן, וא"כ בגט מקושר שעכשיו נכתב כפי הנהוג דמלך שנה מונין לו שתים וא"כ למה לא תתגרש מזמן שנמסר לה, לכן נראה לי בכוונת הרא"ש דבלא"ה צריך להבין בתוס' שפירשו שא"צ תקנת זמן שתוכל להביא גיטה לב"ד, ויש להבין מה קול החרדה הזאת אטו כולהו נשי דינא גמירי הלא טוב יותר לכתוב הזמן שלא תצטרך לעדים וטורח זה למה, לכן נראה דקים לי' להש"ס דתיקנו הזמן באיזו זמן מזמנים הקודמים ומעיקרא היה נכתב בלי זמן א"כ מסתמא היה רגילות להעמיד עדים תמיד, וא"כ כולהו נשי הך דינא גמירי להביא הגט לב"ד או להעמיד עדים א"כ לא היו צריכין לחדש תקנת הזמן שכבר מלומדין מימי קדם להביא הגט או להעמיד עדים להביאן לב"ד, אבל עכשיו שכבר תיקנו זמן שפיר קשיא ליה להרא"ש דמאוחר יפסל דהא לא תיסק אדעתה להעמיד עדים דאטו כולהו נשי דינא גמירי מאחר שאין שכיח מאוחר לא תלך לב"ד להראות הגט ותפסיד גם לר' יוחנן שלא כדת שיטעון הבעל שנותן לה אח"כ, וא"צ לדחוק כדברי מהרש"א כלל, כנ"ל ברור בדעת הרא"ש:

בא"ד ואומר ר"י דבמאוחר כו' דאין ראוי לגרש בו אפי' נתנו לה לאלתר עכ"ל. הרמב"ם פ"א מגירושין פסק דמאוחר פסול לגמרי, והראב"ד השיג עליו וס"ל דכשר רק הפירות מחלה עד זמנו כמ"ש בפ"א מגירושין:

וליישב דעת הרמב"ם מקושיית התוס' היה איפשר לומר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל, דודאי י"ל דס"ל סברת התוס' דאין ראוי לגרש בו עד הזמן אלא דצריך להבין מהיכא תיתי לא יהיה ראוי לגרש בו הא כבר קיבלה הגט ובכתוב בו שבוע מתגרשת מיד אף שאינו מוכח מתוך הגט וכן מתגרשת באותו יום עצמו משבא הגט לידה אע"ג דאינו מוכח אי מצפרא אי מפניא, וראיתי בר"ן שכתב הטעם משום דהוי כאילו התנה שלא תתגרש עד זמנו:

ועפ"ז דברי הרמב"ם ברורים דהא הרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק בתנאי שכתב קודם התורף הוי ספק גירושין כמ"ש בפ"ח מגירושין, והשתא אי איפשר להכשיר מאוחר כיון דאין ראוי לגרש עד זמנו א"כ כיון דהזמן נקרא תורף הוי תנאי בגט עצמו וזה ודאי פסול רק בטל אינו כיון דהזמן גופיה רק מדרבנן, אלא דהב"ש ר"ס קמ"ז כתב טעמו של הרמב"ם בתנאי שקודם התורף פסול משום דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה לכן לא יוכל להתנות דלא הוי כריתות, ועפ"ז דברי הרמב"ם ברורים כפתור ופרח, דהא ודאי כשנתאחר הזמן בגט הוי כתנאי בגט דהזמן עצמו תורף הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"א מגירושין לכן שפיר כתב דפסול, ולא קשיא מרחב"ג דמכשיר במקושר שיכול לעשותו פשוט דכיון דכתבו מקושר הרי ראוי לגרש בו מיד ולית ביה שום תנאי בשעת כתיבה ונכתב בהכשר ואח"כ כשיפשטנו הרי תנאי זה אחר הכתיבה והחתימה, והרי בכה"ג שפיר יכול להתנות שלא תתגרש עד זמנו ולא משכחת לה גט מאוחר לדידן כלל בכה"ג, ודברי הרמב"ם ברורים היטב לפי טעמו של הר"י גופא, אלא דהתוס' לשיטתייהו ס"ל גם תנאי ע"מ קודם התורף אינו אלא פסול דרבנן, וא"כ י"ל בכה"ג לא מיפסל כיון שאין התנאי מפורש, והרמב"ם א"ש לשיטתיה, ודוק היטב:

מיהו קשה לי לסברת הר"ן דהוי כתנאי א"כ אף כשיגיע זמנו יצטרך שיהיה הגט ברשותה כמו במגרש לאחר זמן והתנה עמה ה"ז גיטך ולא תתגרשי כו אלא לאחר ל' יום כדאיתא בסימן קמ"ו, ועוד קשה לי דא"כ תוכל למחוק הזמן ותוציא הפירות של הבעל שלא כדין, ואף דלקמן איתא לרמאי לא חיישינן היינו בחששא דבת אחותו דחששא רחוקה היא, אבל פשיטא כל שטר שיכול להזדייף אינו שטר כדאיתא בפ' גט פשוט דחיישינן לכמה מחקים ורמאות, וא"כ תמחוק הזמן ותראה ותהיה בחזקת מגורשת דאנן לא תלינן במאוחר ויפסיד הבעל הפירות עד זמן שנתאחר הגט, וגם הסברא דחוקה וזרה שעם גט שבידה לא תתגרש:

ע"כ אני אומר אחר המחיל מרבותינו הקדמונים תלמיד כמוני שאין יודע בהכרעות, אולי מקום הניחו לי בזה מן השמים מה שלא מצאו אנשי חיל ידיהם, והוא דבלא"ה קשה טובא בסוגיא חדא מאי דקאמר בש"ס אהני לשבוע דקמיה ושבוע דבתריה, הא לעולם יכול לחפות וליתן לה גט שבוע, ועוד מה פריך מכתבו ואנחיה בכיסתיה הא אהני לשבוע דקמיה, והתוס' נדחקו בכל זה, לכן אני אומר הנלענ"ד אחר בקשתי המחילה מרוממות קדושת תורתם של רבותינו הקדמונים, והוא דבודאי בתחלה דפריך אהא מהא דאם ניסת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן, ומשני אהני דלכתחלה לא תנשא, ופירש"י ולא כתבי ליה העדים, וצריך להבין למה לא נימא דסגי בהך דלא יכתבו לכתחלה ובדיעבד תינשא אפי' לכתחלה, וצ"ל דפשיטא לן דאי לא נגזור עליה דלא תנשא לא קיימא הא, ויש לחוש כיון שאין שום פסול בדיעבד בשביל זה אתו לכתוב לכתחלה לכן עשו לחיזוק שיהיה פסול אפי' בדיעבד, והשתא פריך שפיר כתוב בו שבוע כשר, ונהי דודאי כשר תני אבל לכתחלה ודאי לא יכתבו העדים שבוע רק זמן הראוי וא"כ מאי קושיא הא לכתחלה לא יכתבו העדים, אלא דמקשה לפום סבתא דבעינן חיזוק ובגט שאין בו זמן אפי' דיעבד פסול ע"כ לומר שהעמידו חכמים דבריהם לפסול אפי' דיעבד משום הני חששי דחיפוי ופירות, א"כ אמאי מכשרת בשבוע דהיינו שבוע היינו אין בו זמן ובמאי מפקת ליה מאין בו זמן, ומשני ודאי בהא סמכינן שפיר על שכשר בדיעבד א"כ אחר שכבר פסלו אין בו זמן וגם שבוע אין לכתוב לכתחלה תו לא חיישינן כולי האי שאם יכשירו שבוע בדיעבד יכתבו גם לכתחלה דכולי האי לא חיישינן שאינו דבר ההווה ושכיח כ"כ, וא"ת במאי נפק מכלל אין בו זמן שהרי פסול א' הוא ומשני דהכא אהני שפיר לשבוע דקמיה דאי לא תימא הכי יומא גופיה מי ידעינן אלא ע"כ לא העמידו דבריהם רק בדבר ההווה תמיד, אבל ביומא לא הוי בכלל אין בו זמן ולא שכיח כ"כ שימכור באותו יום עצמו א"כ גם בשבוע לא גזרו כולי האי שיכתבו לכתחלה כמו שבאין בו זמן העמידו דבריהם לפסול בדיעבד כיון דלא דמי לאין בו זמן דאהני ליומא דקמיה ויומא דבתריה ממילא לא ראו לגזור ולפסול בדיעבד כיון שאינו דבר ההווה דהעדים אין עשויין לכתוב שבוע ואי מתרמי איפשר שהעדים יתנו אל לבם שכוונתו לחיפוי או פירות ולא יתרצו לכתוב לכן סגי בזה שלכתחלה לא יכתבו שבוע רק זמן הכתוב וא"צ לזה חיזוק לפסול בדיעבד כיון דלא דמי לאין בו זמן, והשתא כתבי' ואנחיה בכיסתיה דס"ד שזה דבר הווה ושכיח שיכין לו גט כשלא יתפייס עמה ובהא לא מהני שבוע דקמיה כיון דכותב אפי' לכתחלה א"כ דבר ההווה הוא ומאי אהני ליה הא דמהני לשבוע מ"מ החשש שאין בו זמן הוא במקומו וכמו שנפרש שם לפירש"י ותוס', ומשני דהא לא שכיח ג"כ דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה והוי נמי לא שכיח וכיון דלא דמי לאין בו זמן דעכ"פ מהני לשבוע דקמיה לא פסלינן ליה בדיעבד אם כבר נכתב, כן נ"ל ברור בפירושא דש"ס:

ומעתה נראה במאוחר דאיכא למימר ביה נמי דאהני לשבוע דבתריה לא דמי נשאר גט שאין בו זמן ושפיר יש להכשיר וסמכינן אהא דלכתחלה לא יעשו מאוחר, מיהו לר' יוחנן דטעמא משום בת אחותו א"כ מאוחר הוי כאין בו זמן לגמרי שהרי כשתזנה ותראה הגט שהוא מאוחר לא נודע שמא כבר הוא בידה מימים ימימה, וא"כ אחר שמצינו דר"ש ס"ל משום פירות אין קושיא אם רחב"ג יסבור גם הוא משום פירות כר"ש.

אף כי גם י"ל אפי' למ"ד משום בת אחותו לא דמי לשאר גט שאין בו זמן שנכתב שלא כתיקון חכמים והעדים לא כתבו הזמן כדינו אבל כאן שהזמן כתוב כדינו במקושר וכשיעשנו פשוט ראוי לגרש בו כשיגיע זמנו אם ישהנו אצלו עד שיגיע זמנו, לכן אפי' נתנו לה מקושר שעדיו בתוכו מ"מ הוא כשר שלא גזרו בכה"ג, אבל בשאר מאוחר דחששא דיחפה הוא כמו בגט שאין בו זמן כלל הרי העדים כתבוהו שלא כדין, וי"ל דפסול בודאי למ"ד משום שמא יחפה, ולא קשיא מתוספתא שהביא הר"ן דכשר בגט פסול בפרוזבול די"ל דהתנא בעי למיחשב כשר בזה ופסול בזה כמו דחשיב טובא, וי"ל שפיר דאתיא כר' שמעון דס"ל טעמא משום פירי וא"כ דברי הרמב"ם ברורים, שאין להכשיר מאוחר לדידן דקיי"ל כר' יוחנן:

בא"ד ונכתב ביום לר"ש כו' עכ"ל. כוונת התוס' דלר"ש קשה אמאי יפסיד הפירות משעת כתיבה הא אין ראוי לגרש בו כמו במאוחר ואי ס"ל לר"ש דמ"מ מיקרי נתן עיניו לגרשה א"כ יפסל מאוחר לר"ש ולקמן דף י"ט משמע דהלכה כר"ש בשעת הדחק, ולזה חלקו התוס' דראוי לגרש ע"י עדי מסירה, מיהו קשה לפ"ז מנ"ל לריש לקיש דרבנן פליגי אר"ש בהך דמשנתן עיניו לגרשה אין לו פירות דילמא רבנן בהא כר"ש ס"ל אלא דס"ל ע"ח כרתי וכיון שאין ראוי לגרש בו לא יפסיד הפירות עד שיוחתם, אבל לדידן דקיי"ל ע"מ כרתי באמת לכ"ע משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות ואיך אמר ריש לקיש לקמן משעת כתיבה היינו משעת חתימה הא ר"ל ס"ל לקמן פ' המגרש דף פ"ו הלכה כר"א בגיטין וא"כ י"ל שפיר שמפסיד הפירות משעת כתיבה אפי' בלא חתימה לדידן דקיי"ל ע"מ כרתי, והתוס' גופייהו פירשו לקמן משעת כתיבה היינו שעת חתימה, ואיפשר דלריש לקיש באמת הפירוש משעת כתיבה כפשוטו למאי דס"ל עדי מסירה כרתי וצ"ע:

ואחרי כתבי כל זה עיינתי בלימוד הר"ן עם בני הישיבה שמביא ג"כ ראיית התוס', ונ"ל דעיקר ראיית התוס' וכל הראשונים שנמשכו אחריהם מהך דמקושר שיוכל לעשותו פשוט דלא קשיא ולא מידי דאדרבה היא הנותנת דודאי גט מאוחר פסול וא"כ אין לעדים לחתום על גט מאוחר, וכמה כרכורים כרכרו על הא דשטרי חוב המוקדמים הא העדים פסולים, וא"כ גט מקושר שעשאו פשוט ומקושר שלשה עדים חתומים א"כ בודאי יהיה ניכר לפני ב"ד שנעשה מן מקושר דהא העדים אין ראוים לחתום כיון דגט מאוחר פסול וא"כ יכירו וידעו שהיה מתחלתו מקושר וזמנו משנה ראשונה ואם תזנה קודם שנה ראשונה נקטלה שהרי ידוע שנכתב בשנה ראשונה דבענין אחר לא יכתבו העדים כיון דמאוחר פסול, ושם דפריך הגמרא דניחוש לענין שובר היינו בשטר דמאוחר כשר וגם יוכל להחזיק אותו עד שתגיע שנה שנייה דאז יוכל לומר שהיה פשוט ונכתב אחר השובר על הלואה אחרת וגם לא תפסיד פירות שהרי מוכח מתוכו שהיה מקושר ואם תחזיקו שנה שלימה שיוכל הבעל לומר שפשוט היה מעיקרא ג"כ לא קשיא דהא אהני לזמן דבתריה, גם בהמשך שנה תוכל להראותו לומר שמקושר היה כדי שלא ימכור הבעל הפירות ואין מקום כלל לדברי הראשונים בראיה הלזו, ומקום הניחו לי בזה מן השמים להתגדר בו עם שהוא פשוט לענ"ד:

ובהכי ניחא הך תוספתא דכשר בגט פסול בפרוזבול די"ל דאתיא כר"ח ב"ג דמשכחת לה מקושר שעדים בפניו דבגט כשר דכשתפשוט אותו הרי הוא ניכר שמאוחר ואם תמתין עד שנה שנייה ותאמר שפשוט היה הרי מפסדת הפירות אבל בפרוזבול כה"ג פסול דיוכל להמתין עד שנה שנייה לחובות שהלוה אח"כ וא"ש, ודוק היטב:

אלא דקשה לי על הרמב"ם דהא לכאורה בשיחרור יש לפסול מאוחר דהא הרב בעצמו יוכל למוכרו אח"כ וכשיוצא השיחרור יאמר שמכרו קודם השיחרור שהשיחרור לא יועיל לו אח"כ כיון שהזמן מאוחר וא"כ יש לפסול שיחרור מאוחר דודאי אין יכול לטעון שמאוחר הוא דלא תלינן במאוחר, כמ"ש בתשובת הר"ן סימן כ"ג ובספרי גט מקושר, וא"כ יפסיד העבד שלא כדין וגם יחזוק בנכסים של העבד אחר השיחרור וכשיוצא שיחרורו יאמר שקודם שיחרור היה שלו, וי"ל דהעבד יוכל להביא שיחרורו לב"ד וידעו מתי נשתחרר א"כ י"ל שפיר שיחרור מאוחר כשר גם להרמב"ם, וניחא דלא חשיב לעיל דף ט' ארבעה בגיטי נשים לשיחרורי עבדים, והתוס' הקשו לעיל דף י' דליתני, ותירצו ששוה בכל שטרות א"כ לענין מאוחר ה"ל למיחשב ששוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים וה"ל ארבעה, וי"ל דמאוחר כשר גם בשיחרור דיכול להביא השיחרור לב"ד מתי שבא לידו, ועפ"ז יש לפרש ג"כ כשר בגט פסול בפרוזבול היינו גט שיחרור דבזה מאוחר כשר והכל ניחא, ודברי הרמב"ם מסתברים משה אמת ותורתו אמת:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה