אור ברסלב
גרש ירחים פרק ב - המביא גט › דף טז.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ב - המביא גט · דף טז.

דף טו:

בפירש"י ד"ה והקטפרס הר משופע שמדרונו מחודד הרבה עכ"ל. מכותלי דברי רש"י ניכר דדוקא מדרונו מחודד הרבה מיקרי קטפרס, אבל סתם שיפוע לא מיקרי קטפרס, ואולי סברתו דבמחודד הרבה דמי לניצוק שהמים יורדים במרוצה ואין להם מקום לנוח, לכן לא שייך צירוף תחתון עם העליון, משא"כ באינו מחודד הרבה כיון דמשמע דטופח להטפיח הוי חיבור בשטח השוה והיינו משום דחזינן לענין מקוה עדיף טפי אשבורן מזחילה א"כ כל שהמים ראויים לנוח חשוב טפי לענין מקוה, לכן טופח להטפיח משמע דהוי חיבור למקוה בשטח השוה, ומה שהקשו התוס' מהך דעירוב מקואות כשפופרת הנאד י"ל דס"ל לרש"י דעירוב מקואות שכל אחת מובדלת במחיצה המחיצה מבדלת ביניהם לכן בעינן כולי האי, ואפי' בנפרצו למעלה שאין הבדל בין מים שבתוך הפירצה למי המקוה, מ"מ אינה אלא פירצה בעלמא ומן הצדדים נשארים מחיצות מובדלות לכן בעינן כקליפת השום, דהא חזינן כל שנתמעט הפסק המחיצות בציר ליה שיעורא, דבנפרצו באמצע בעינן כשפופרת הנוד ובנפרצו למעלה לא בעינן כולי האי, אלמא דההפסק של המחיצות גורם שיהיה צריך התחברות מים במים שיעור טפי, לכן באינו משופע למאד שהמים ראויים טפי לנוח שייך טפי חיבור המים במים, והשתא ס"ל במשופע בעלמא תליא בגוד אחית, ובהך דחגיגה שהביאו לראיה דאמרינן גוד אחית והיינו באינו מחודד הרבה, ולהכי נקט באמצעית ארבעים סאה דאמצעית לאו קטפרס הוא שאי איפשר שהאמצעית תהיה מחודדת הרבה, לכן אמרינן לכ"ע גוד אחית כפלוגתא דמייתי בחגיגה, אבל בקטפרס אינו חבור לומר גוד אחית, וכן מצאתי בהדיא בתוס' חגיגה דף כ"א ע"ב הסברא בין כותל מפסיק וכדפרישית, וממילא.. שכן שיטת רש"י כאמור:

ועפ"ז ארווח לן יישוב הסוגיא דאמר דאיכא טופח ע"מ להטפיח, ופריך הא נמי תנינא טופח להטפיח חיבור, ופריך דילמא לענין מקואות ור' יהודה היא, שיש לתמוה כיון דבס"ד משמע ליה לדמות מקוה לנטילת ידים והדוחה דחי דילמא לענין מקואות ושאין ללמוד נטילת ידים ממקואות, א"כ מאי נ"מ אם ר' יהודה היא איך דתיתי אי כר"י אי כרבנן הא לא נלמד נטילה ממקואות ומה ענין דר"י לכאן, ולפמ"ש א"ש טובא, דודאי נשאר סברת המדמה דאי טופח להטפיח חיבור הה"ד לענין נטילה הוי כאילו נטל ידיו כאחד כיון שנתחברו המים לטופח ע"מ להטפיח על היד, אלא דהא גופא מיבעיא ליה דילמא הא דתנן הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור אפי' טופח להטפיח אינו חיבור, והא דתנן טופח להטפיח חיבור דילמא לענין מקואות קאמר, ואפי' תימא דנלמד נטילה ממקואות לא מוכח דטופח להטפיח חיבור להך דס"ל הך דניצוק וקטפרס אינו חיבור ואיכא למימר אי קטפרס אינו חיבור גם טופח להטפיח אינו חיבור, והא דתניא דטופח להטפיח חיבור היינו ר' יהודה דס"ל ברגליו של ראשון נוגעות במים טהור אף דאין לך קטפרס גדול מזה שמתחברין מים שעל ראשו למקוה למטה א"כ ס"ל לר"י דקטפרס הוי חיבור לכן טופח להטפיח הוי חיבור, אבל לרבנן דקטפרס אינו חיבור גם טופח להטפיח אינו חיבור, אבל בשיפוע בעלמא אפי' לר"מ אמרינן גוד אחית, ור"י ס"ל אפי' בקטפרס אמרינן גוד אחית מחיצתא, והכל נכון וברור:

אלא דרש"י גופיה פירש לענין מקואות דאין ללמוד נטילת ידים, אלא דרש"י י"ל דנקט דילמא לענין מקואות ור"י היא משמע דתרתי קאמר שמא יש חילוק בין מקואות לנטילה, ואת"ל שאין חילוק דילמא טופח להטפיח נמי רבי יהודה היא ולא משכחת חיבור בנטילת ידים כלל לטהרה לחצאין:

וארווח לן בזה מה שתמה בתוי"ט פ"ג ממקואות, דממשנה פ"ח דמקואות דמטהרין את המקואות משמע דאמרינן אפי' גוד אסיק וכ"ש גוד אחית, ובהך דר' יהודה שהוא פ"ז דמקואות משנה ה' פסקינן דלא כר"י דס"ל ברגליו של ראשון נוגעות במים טהור, ולפמ"ש לק"מ, דבקטפרס לא הוי חיבור אבל העליון מן התחתון לאו קטפרס מיקרי, וכן משמע מלשון רש"י בע"ז דף ע"ב פי' קטפרס מים הבאים מלמעלה למטה דרך מדרון תל גבוה זקוף, ע"כ ודאי בתרי זימני הוי חזקה כפירש"י דשיפוע לא הוי קטפרס רק זקוף הרבה, ודוק היטב, ועיין בסמוך, גם בחגיגה דף י"ט פירש"י משום דמקום קטפרס הוא מקום זקוף יותר מדאי, ועיין לקמן דף ע"ח ע"ב:

בגמרא ומשקה טופח אינו חיבור כו' לא צריכא דאיכא טופח להטפיח כו'. וקשה הא פירש הרב בפ"ו דמקואות משנה ח' מטהרין את המקואות ומשיקו אפי' כשערה, וכתב הרב אבל אם היה העליון חסר מכשיעור אין די בכשערה דאפי' ר"י דמיקל בעינן טופח להטפיח, א"כ חזינן דלענין שאיבה דרבנן אפי' טופח להטפיח לא בעינן א"כ כ"ש נטילת ידים דרבנן, א"כ אפי' טופח להטפיח לא ניבעי וא"כ סגי אפי' בפחות מטופח להטפיח, וא"כ איכא למימר דמספקא ליה באיכא כשערה דהוא פחות מטופח להטפיח וצ"ע, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה הנצוק כו' פי' בקונט' כו' וקשה לר"ת דע"כ לא נחלקו כו' עכ"ל בפני יהושע דייק דהא לקמן מייתי התוס' התוספתא דחכמים פליגי וס"ל דאין טובלין אפי' בתחתונה אלמא ס"ל דלא אמרינן אפי' גוד אחית, וביקש עצות מרחוק דר"ת ס"ל דטעמא כמ"ש הרמב"ם בפ"ח ממקואות על הך דחרדלית שהובא בתוס' כאן כתב הטעם שאין מים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו, וכל מפרשי דבריו נדחקו ל"ל זה הטעם הא בלא"ה הטעם מפורש משום גוד אחית, ופירש הוא ז"ל דברי הרמב"ם דודאי גוד אחית לא גרע מאילו היה בשטח שוה, ועירוב מקואות הוי כקליפת השום ומסתמא חרדלית הוי טפי מיניה ואפ"ה לא מצטרף, וע"ז נתן טעם דגרע הכא מטעם שאין המים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו, ועפ"ז פירש שיטת ר"ת דס"ל גם חכמים דפליגי ס"ל גוד אחית רק ס"ל טעם שכתב הרמב"ם שאין המים הנזחלין מערבין, לכן דוקא בחרדלית של גשמים פליגי, ואני שמעתי ולא אבין דמ"מ כיון דמפורש בגמרא דחגיגה הטטם משום גוד אחית, אלמא אי אמרינן גוד אחית שפיר מתכשרי ע"י החרדלית, א"כ מנ"ל לר"ת להקשות דילמא טעמא דחכמים משום דלא אמרינן גוד אחית ונקט חרדלית לרבותא דר"מ ור"י דאפי' חרדלית גשמים מחברן, ועוד תמוה איך שייך לחלק בין חרדלית לשאר גוד אחית דאפי' מים היורדין מן מקוה עליונה לתחתונה כולם אי איפשר להם לעמוד במורד בדרך ירידה ואיך משכחת לה גוד אחית בעמידת המים, ודוחק לומר דמחלק בין שיורדין מן המקוה עצמה והיינו ששפך מים במקוה הכשירה עד שירדו זה מיקרי עמדו המים, משא"כ גשמים שזוחלין מעצמן, דאין סברא לחלק כלל דסוף סוף המים היורדין מעליון לתחתון המה מים הנגרים ולא יעמדו בשפוע, ועוד דא"כ נצטרף נמי הגשמים שמילאו המקוה האמצעית עד שנתמלאה על כל גדותיה שיצורף לתחתונה מה שעבר מן המקוה, ואמת שיש מקום לפרש הטעם בחרדלית של גשמים היינו משום דודאי היורד מן מקוה עליון לתחתון נעשה העליון חיבור לתחתון, אבל בגשמים שבא החיבור ע"י שטף הגשמים שבין מקוה אמצעית לתחתונה ושטף זה לא נתחבר למקוה מעולם רק עם המים הצפים למעלה אחר שנתמלאה האמצעית על כל גדותיה, לכן לא נחשב החיבור למקוה אלא לגשמים שירדו בין האמצעית לתחתונה, ובכה"ג י"ל דלאו חיבור הוא:

וארווח לן בזה תמיהת התוי"ט שהבאתי לעיל איך מטהרין המקואות בפ"ו מ"ח דמטהרין העליון מן התחתון הרי אמרינן אפי' גוד אסיק, ובברטנורא פירש הטעם משום דשאובה דרבנן, וכתב התוי"ט שם דלא א"ש למאן דס"ל כולו שאוב דאורייתא, ולפ"ז ניחא די"ל דס"ל גם גוד אסיק והיינו כשמתחברין המקואות מצד עצמן, אבל כאן החיבור ע"י מי גשמים שבאמצע שלא נגעו במקוה הכשירה, אלא דלא א"ש אמאי סגי בכשערה ולא בעינן כשפופרת הנוד עכ"פ י"ל בכה"ג אמרינן אפי' גוד אסיק כיון שמתחבר מקוה עם מקוה עצמה:

מיהו בדברי הרמב"ם עצמן נלענ"ד דודאי דברי הרמב"ם כפשוטן דס"ל דלא אמרינן גוד אחית אלא דיהיב טעמא אהא גופיה אמאי לא נימא גוד אחית ובשטח שוה הוי חיבור כשפופרת הנוד או כקליפת השום, לכן נתן הרמב"ם טוב טעם לזה והוא דודאי במקוה בצד מקוה מהני שפיר כקליפת השום שהמים המחברין הם כשרים למקוה שהם אשבורן, משא"כ מים היורדים שהן זוחלין ומקוה אינה מטהרת בזוחלין רק באשבורן כדאיתא פ"א ופ"ה דמקואות לכן אין המים היורדין מחברין המקואות דבזחילה אין ראויים עד שיעמדו, משא"כ עירוב מקואות שהוא מקוה בצד מקוה באשבורן שפיר נעשו חיבור שני המקואות כאילו א' וכולו אשבורן, ובחנם דחק הכ"מ בדברי הרמב"ם דהיינו הך דלא אמרינן גוד אחית משום שהמים עצמן אינם ראויים למקוה בזחילה, וא"א שיהיו חיבור כיון דמים המחברין עצמן אינם כשרים למקוה בזחילתן לטבול במים הזוחלין קודם שירדו ויעשו אשבורן, וא"כ זה הטעם כולל לכל גוד אחית דלא אמרינן דכל גוד אחית זוחלין הם, ואיפשר דאי המשיכן ע"י צינור כיון שהמים נאספים בצינור אף שיורדין למטה מיקרי אשבורן כיון שעכ"פ הם מכונסין בצינור, ובהכי ארווח לן טפי הך דפ"ו דמטהרין התחתון מן העליון ע"י סינון דקוו וקיימי ואין להם מקום לזוב בצדדין רק למקוה י"ל בכה"ג מיקרי אשבורן, וכן הך דפ"ג דמקואות לענין מים שאובין דאיתא התם עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו עליונים מן התחתונים היינו ע"י צינור או סילון בכה"ג דקוו בצינור מיקרי אשבורן, וניחא נמי בזה מה שפסק הרמב"ם בפ"ח ממקואות דין י"ב ברגליו של ראשון נוגעות במים דלא כר' יהודה, ובסגוס עבה שהעלהו פסק אם מקצת הסגוס נוגע במים טהור, ותמהו עליו, ובכ"מ הביא בשם הריב"ש דמחלק שהמים בלועים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו, ובכ"מ הקשה עליו מ"ל שבלועים בעביו או באדם שהם על שטח גופו, ומ"ש כיון שטופח על גופו אינו חיבור הוא מערכה על הדרוש, אכן לפמ"ש א"ש טובא, דבשלמא באדם שהם על שטח גופו ויש להם דין זוחלין וכיון דמקוה לא מהני רק באשבורן גם הצירוף לא מהני, אבל בסגוס שהם בלועים וקוו וקיימי הוי כמו מקוה בצד מקוה שמצטרפין דבשביל שעומדין בגובה על המים שפיר הוי צירוף דלאו זוחלין נינהו, והכי משמע פשטא דמתני' פ"ז דמקואות משנה ו' דהך דסגוס אפי' לרבנן הוא, והכי משמע פשטא דסברא דזוחלין לא מיקרי רק כשזוחלין באין מעצור להם דאטו יש גבול למקוה אפי' ארוכה הרבה אשבורן מיקרי, לכן אם נמשכו ע"י צינור שפיר מיקרי אשבורן שהרי מקום כנוס להם וגדור במחיצות מקוה עליונה ותחתונה עד שירדו למקוה ושפיר הוי חיבור בכה"ג, כן נלענ"ד ברור בפסקי הרמב"ם והמשניות מסייעים, ומקום הניחו לי רבותינו להתגדר בזה:

ובדעת ר"ת ודאי קשה לומר שנעלם ממנו התוספתא, אלא משום דמשמע ליה דדוקא לר' יהודה אמרינן גוד אחית, והא גם לר"מ אמרינן גוד אחית, וא"כ איך אמר ר"י היא אי טעמא משום גוד אחית איך פליג עליה ת"ק דסתם מתני' ר"מ דהוא בר פלוגתיה דר"י, וא"כ איך ת"ק פוסל ברגליו של ראשון נוגעות במים הא גם ר"מ ס"ל גוד אחית, ובזה מיושב קושיית מהרש"א שהקשה אמאי לא פירשו התוס' דקטפרס אינו חיבור לטהר העליון דהוי גוד אסיק, ולפ"ז ניחא דאכתי תיקשי הך ת"ק דר"י ברגליו של ראשון נוגעות, מיהו לקמן בתוס' בפיר"י לא משמע כן דעל זה לא תירץ כלום, עמ"ש לקמן ומ"ש בסמוך, שוב ראיתי שרבינו שמשון באמת דחה קושיית רבינו תם מכח חכמים דפליגי בתוספתא.

בא"ד עוד הקשה דהכא קאמר דקטפרס לא הוי חיבור כו' ובסמוך כו' עכ"ל. בס' פ"י ביקש לתרץ כיון דלא צריך רק לצרף אותן המים שעל האדם בהא הוי חיבור אבל לחבר שני מקואות להשלים השיעור לא הוי קטפרס חיבור, והניח בצ"ע על התוס' שלא כתבו כן, ובאמת אין טעם בסברא זו כלל כיון דכאן המקוה חסירה והמים שנחסרו הם על גופו ע"כ הקטפרס כאילו היה במקוה, א"כ ממילא כיון שקילוח הקטפרס נעשה כאילו הוא למטה א"כ לא גרע ממקוה בצד מקוה שמתחברין ע"י קליפת השום, ויותר י"ל דקטפרס אינו חיבור להכשיר מקוה מעיקרא, אבל רגליו נוגעות במים כיון דבתחילה מקוה כשירה היתה רק שנחסר השיעור ע"י טבילת האדם בהא שפיר אמרינן דכל זמן שעדיין הקטפרס לא נפרדו המים מן המקוה, ונהי דאינו עושה חיבור מ"מ גם חסרון לא הוי שעדיין נשאר שיעור המקוה ע"י צירוף הקטפרס, אבל חיבור לא הוי להכשיר מקוה מעיקרא ע"י קטפרס, וזה סברא נכונה. וניחא ממילא קושיית התוס' דהכא משמע טופח להטפיח הוי חיבור ובמקואות בעינן כשפופרת הנוד וכו', ולפ"ז לא ק"מ דהא דטופח להטפיח הוי חיבור היינו לענין שלא נקרא חסרון במקוה כשעדיין נשאר טופח להטפיח לא יצאה המקוה מהכשירה הראשון, אבל לעשות מקוה לכתחילה בעינן כדאיתא במשניות..

וארווח לן בזה נמי הסוגיא דפריך ודילמא לענין מקואות ור"י היא, וכבר כתבתי שתמוה הוא דממנ"פ אם בא לחלק בין מקואות לנטילת ידים למה נקט ור"י היא, לפרוך בפשיטות דילמא לענין מקואות ולא לנט"י, ועוד דאין סברא כלל להחמיר בנטילת ידים ממקואות, אבל למאי דפרישית ניחא דמעיקרא ס"ד דטופח להטפיח חיבור לעשות מקוה מעיקרא, א"כ כ"ש דלנטילת ידים הוי חיבור, והדר פריך דילמא לענין מקואות ור"י היא היינו משום דר"י ס"ל ברגליו נוגעות במים טהור והיינו משום דאיכא ע"ג טופח ע"מ להטפיח, ולהכי מצטרפין המים שלא תיחשב המקוה חסרה מאחר שעדיין נשאר בה חיבור טופח להטפיח, אבל להשלים מקוה חסירה שכבר נחסרה טופח להטפיח י"ל דלא הוי חיבור, והשתא ממילא בנטילת ידים שכבר נטל חצי ידו אף שנשאר טופח ע"מ להטפיח לא הוה מהני שיהיה הכשר נטילת ידים שלא היה הכשר נטילת ידים ודמי למקוה חסירה שאין טופח להטפיח משלים החסרון אף שאינו עושה חסרון בשלם, וא"כ לא שייך בנטילת ידים כלל, וברור ונכון, ועיין בסמוך:

בא"ד ואור"ת כו' סופן ליפול כו' צריך ביאור סברת ר"ת דכל קטפרס סופו ליפול למטה, ונראה סברתו דשם הקטפרס ירד על המקוה ממש דרגליו נוגעות הרי עומד על המקוה ואין לו מקום אחר, אבל הקטפרס מן הר הוא עומד סמוך למקוה עד שיזוב למקוה, וניחא נמי בזה דפריך ודילמא לענין מקואות ור"י היא והיינו לענין היכא דסופו לירד הוא דהוי חיבור, משא"כ בנטילת ידים לחבר טופח עם הסמוך לא הוי חיבור ודו"ק, ועיין בסמוך:

בא"ד עוד הקשה ר"ת דהכא משמע דטופח להטפיח הוי חיבור כו' כשפופרת הנוד עכ"ל. צ"ע אמאי לא ניחא ליה לר"ת בהך חילוק דדוקא דומיא דמייתי דר"י בסופו לירד הוא דהוי חיבור, משא"כ במקוה בצד מקוה בעי טפי, וצ"ל דהא עדיף מסופו לירד שבצדדין המים זבין יותר בשפע ואין להם מקום לנוח בלי התחברות, וא"כ ליתא למ"ש בסמוך בשיטת ר"ת ודו"ק:

בא"ד ונראה דדוקא לר"י סגי בטופח להטפיח. וקשה לפ"ז צ"ל כיון דמייתי כאן דר"י היא מהא דמקוה היינו ע"כ דמשמע ליה דמים שעל גוף האדם ליכא טפי מטופח להטפיח, וא"כ כיון דרבנן פליגי בטופח להטפיח א"כ גם רבנן מכשרי קטפרס דהא לא פליגי אלא בטופח להטפיח וא"כ הך דקטפרס לא אתיא כמאן, וי"ל דנשארה סברת ר"ת היכא דסופן לירד מהני ולא פליגי רק בטופח להטפיח לחוד, וניחא בזה הך דסגוס עבה דמודו בה רבנן והיינו משום דלא פליגי אלא בטופח להטפיח לחוד ומים שעל האדם אינם יותר מטופח להטפיח, משא"כ הנבלעים בבגד הם יותר מטופח להטפיח, וא"כ י"ל טעמו של הרמב"ם הוא משום דקי"ל דטופח ע"מ להטפיח אינו חיבור, אלא דקשה לשאר פוסקים דלא מפלגי בין סופו לירד, א"כ הך דר"י ס"ל ברגליו של הראשון נוגעות במים טהור ע"כ תרתי אית ליה טופח להטפיח חיבור וגם קטפרס הוי חיבור, וא"כ קשה לפום סברא דמתני' דטהרות דקטפרס אינו חיבור א"כ י"ל טופח להטפיח הוי חיבור לכ"ע, ורבנן דפליגי עליה דר"י היינו דוקא משום דטופח להטפיח אינו חיבור, וצ"ל דר"י תרתי אית ליה טופח להטפיח חיבור וקטפרס נמי חיבור ובתרווייהו לא קיי"ל כוותיה, דמתני' דקטפרס אינו חיבור, וגם בעירוב מקואות בעינן כשפופרת הנוד, והך דקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור היינו אפי' בטופח ע"מ להטפיח דע"כ כרבנן אתיא ודו"ק, אלא דקשה איך ס"ד דתוס' מעיקרא דטופח להטפיח לרבנן הא בהדיא אמרינן דילמא ר"י היא, וצ"ל דדיחוי בעלמא הוא ומסקו התוס' דלאו דיחוי הוא: וכפי דברי התוס' יש לתמוה על הטור בסימן ר"א שפסק כר' יהודה דברגליו של ראשון נוגעות במים טהור, ולענין עירוב מקואות פסק דבעינן כקליפת השום, אמנם למאי דפרישית לעיל א"ש טובא דבהא פסק כר"י שאינו יוצא מכשרותו כיון דאכתי איכא טופח להטפיח על האדם, אבל לעשות מן חסר שלם בעינן כאמור במשנה ודו"ק:

ובהא גופא שפסק הטור כר' יהודה איפשר דיצא לו כן מסוגיין דפריך דילמא לענין מקואות ור"י היא וס"ל כפירש"י שאין ללמוד נטילת ידים ממקואות וקשיא ליה ל"ל לומר לענין מקואות ור"י אפי' נדמה נט"י למקואות י"ל דלרבנן מיבעיא ליה וה"ל למימר דילמא ר"י הוא דמהני טופח להטפיח, אע"כ ס"ל להש"ס דקיי"ל כר"י לכן צריך לחלק בין נטילת ידים למקואות, כן נ"ל להליץ בעד רבינו הטור:

ונלענ"ד עוד טעמא דהטור דס"ל דמסתם מתני' דמשקה טופח אינו חיבור משמע טופח להטפיח הוי חיבור וא"כ ע"כ כר"י אתיא, וכיון דסתם מתני' כר"י ממילא קיי"ל נמי בהא כוותיה דרבנן לא פליגי עליה רק משום דס"ל משקה טופח להטפיח אינו חיבור, אבל משום קטפרס לית לן בה כדפרישית דקטפרס מהני שפיר לענין שלא תצא המקוה מכשרותה, רק טעמא דרבנן דס"ל דטופח להטפיח לא הוי חיבור וא"כ כיון דקיי"ל כסתם משנה דטופח ע"מ להטפיח הוי חיבור א"כ גם לענין זה הוי חיבור שלא יופסל מכשרותו, א"כ ממילא הלכה כר"י, ודברי הטור ברורים אין בהם נפתל ועיקש, ודוק היטב:

בא"ד ועוד אור"י דאפי' ר"י לית ליה טופח להטפיח כו' אלא מכח גוד אחית. קשה לפ"ז הוה מצי לאסוקי סברת ר"ת שסופו לירד למקוה וע"כ כדפרישית לעיל דכשהמקואות ביחד עדיף ודו"ק: בא"ד ועוד אור"י כו' מכח גוד אחית כו' עכ"ל. בספ"י הקשה כיון דגוד אחית עדיף משטח שוה, א"כ ס"ל לרבנן דתוספתא בגממיות דלא אמרינן גוד אחית אפי' בחרדלית דאיכא טפי מקליפת השום ובמקוה בצד מקוה סגי כקליפת השום והוו סברות הפוכות, ונראה דלא קשיא כלל דודאי אי אמרינן גוד אחית הרי כל קילוח היורד מחובר למקוה ועדיף מבשטח שוה להשקה דאינו רק נגיעה מים במים, אבל מאן דלית ליה גוד אחית הוי המים שגבהו מעל הארץ רחוקים מן המקוה טפי מן הסמוכים בשטח שוה דהא הך דגוד אחית הוא אפי' לענין שבת והוי כאילו ירדו כל המים למקוה, ואין כאן סברות הפוכות, וזה ברור:

בגמרא אמר ר"ש כו' אבל גט יוצא מת"י שניהם כשר. לכאורה לפירש"י לעיל ריש מכילתין וכאן משמע דעיקר הטעם שהם יקיימוהו, ויש לתמוה טובא איך פסיקא ליה שהמביאין מכירין החתימות אטו לא משכחת לה שמסר להם הבעל גט כתוב וחתום ומסרו להם שיהיו שלוחין ואין אתם יודע החתימות, והוא תמיה עצומה בעיני אף שהוא פשוט לעמוד על זה קשה מאד ליישב על נכון, והנלענ"ד בזה דודאי רש"י מודה לסברת התוס' שאם מסר להם הבעל הגט מיד ליד אין יכול לטעון עוד מזוייף דאינו חשוד להכשילה וכשמסרו מעיד על עצמו שהגט כשר ונחתם בכשרות, אלא משום דמשכחת לה שהבעל אומר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולשליח לקבלו מיד הסופר אחר שיהיה כתוב וחתום, ובזה ס"ל לרש"י דאם אין השלוחים מכירין החתימות של העדים ה"ל הסופר ע"א ואין דבר שבערוה בפחות משנים ושמא אלו העדים זייף הסופר מחמת שלא היו עדים מצויים לחתום ואין השליח יכול לסמוך לקבל הגט מן הסופר אם אינו יודע שזה חתימת העדים לכן פירש"י שהם יקיימוהו, וא"כ ממה נפשך אם מסרו להם הבעל בעצמו מסתמא לא מסר להם גט מזוייף דאינו חשוד לקלקלה ואינו מוסרו אילו לא קים ליה שאותן העדים חתמוהו ואם קיבלו השלוחים מיד הסופר עליהם מוטל לדעת חתימת העדים והם יקיימוהו אם יערער הבעל מאחר שלא מסרוהו מיד ליד יטעון הבעל שמא לא חתמו העדים שציוה לחתום, וע"ז קאמר שפיר הם יקיימוהו היינו שאילו לא הכירו החתימות לא היו נעשין שלוחין למוסרו ליד האשה ומסתמא יוכלו לקיימו, גם י"ל במסרו מידו ליד העדים מסתמא לא יערער רק לחוש שמא נמסר להם מן הסופר שציוה לו למסרו לעדים כתוב וחתום ובכה"ג יוכלו לקיימו, כן נ"ל מוכרח בפירש"י:

בתוס' ד"ה אבל גט כו' ואם א' שליח והשני מעיד כו' ויש לדקדק לפ"ז אי ר"י ס"ל כרבא לימא רבותא לא שנו אלא שאין שניהם מעידין על מסירת הגט, אבל אם השני מעיד ג"כ על מסירת הגט כשר דהוה מוכח טעמא משום קיום, וי"ל דיוצא מת"י שניהם רבותא טפי דקמ"ל דהן הן שלוחיו הן הן עדיו ואפי' שני שלוחין נעשו עדים משא"כ בא' אומר שמסר אין כאן רק שליח אחד, עיין מ"ש בהלכות קידושין סימן ל"ה, ובהכי ניחא דלא קאמר לא שנו אלא שאין עדי מסירה לפנינו אבל עדי מסירה לפנינו כשר דלמ"ש הוי הא רבותא טפי, ולפ"ז לא הוו צריכי התוס' לעיל דף ה' לומר דלמסקנא ליכא נ"מ באתיוה בי תרי רק במקויים, ולמ"ש כאן איכא נ"מ אם רק א' שליח והשני מעיד שנמסר לידו דלרבה צריך ולרבא לא צריך ודו"ק, ועיין בסמוך:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה