גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ב - המביא גט · דף טו:
בתוס' ד"ה אני כו' וא"ת ומי איכא מידי כו' ונראה כו' תירוץ התוס' דחוק, ולענ"ד לולא דבריהם נראה לפי שיטת התוס' דידעתי לא מהני והיינו משום דבאמר בפני דייק טפי כמ"ש התוס' לעיל דף ג', לכן תיקון חכמים הוא דוקא בפני דלא שייך בקיום שטרות, אבל אם הוא עצמו עד השני דלא שייך שיאמר בלישנא דבפני רק אני עד שני דהאי לישנא שייך נמי בקיום שטרות, א"כ אתו למימר דגם ידעתי מהני דלקיום בעלמא אמר, לכן תיקנו כל שאינו שייך לומר בפני לא יועיל דאם יועיל באומר אני עד שני יאמרו דידעתי נמי מהני, לכן תיקנו חכמים דוקא לישנא דבפני, אלא בשנים דאומרים ידענו מהני שפיר דאפי' בשטרות כשר, אבל בשליח בעינן דוקא בפני, כן נ"ל:
עוד י"ל ויתיישב גם לפירש"י דכיון דתיקנו בפני נכתב אפי' בקרוב שאינו בר עדות א"כ אם יועיל אמרו אני עד שני באינו קרוב לפעמים שהשליח קרוב ויחתום בגט לעד השני דבכה"ג מועיל גבי בפני נכתב אע"ג דהוא קרוב, לכן תיקנו שלא יחתום השליח בגט לעד שני שיאמר אני עד שני דלא לאיחלופי בקרוב:
בגמרא השתא א' אומר בפ"נ וא' אומר בפנ"ח כו' חציו מיבעיא אלא או כדרבא וכו'. והקשה מהרש"א אכתי תיקשי ליה בפני נכתב חציו מיבעיא וליכא לאוקמא בכה"ג דאחר עמו מעיד על חציו ראשון דבכה"ג כשר דלא שייך אתו לאיחלופי ונדחק, ולענ"ד לק"מ דהא הא דתנן בפני נכתב כולו אין הכוונה על כולו ממש דהא לא בעינן רק קן קולמוסא, אלא כולו כדינו מאי דבעי למיכתב, וכבר תמהו התוס' לעיל דף ג' למה יפסל בחציו אילו הא לא שייך תו איחלופי, ותירצו דחציו ראשון מינכר טפי, נמצא אילו לא תנן במתני' בפני נכתב חציו פסול ה"א דסגי באיזו שורה שנכתבה בפניו, וא"כ טובא קמ"ל דמשכחת חציו גבי בפני נכתב ומיפסל בחציו אחרון עכ"פ, וזה ברור:
ומה שתמה בפני יהושע לפמ"ש התוס' לעיל דבפני נחתם חציו ונכתב כולו איכא רבותא דחשוב כתב סופר ועד א"כ י"ל דהא קמ"ל, אינו קושיא כלל דפשיטא דכתב סופר אינו חשוב כעדות רק ע"י צירוף שיש שני עדים חתומים כמ"ש לעיל א"כ כשא' אומר בפני נכתב הרי מעיד על הכתיבה וא' אומר בפני נחתם כולו ודאי עדיף שיש קיום על שני העדים, משא"כ כתב סופר וע"א אינו מקויים כלל ודו"ק:
שם ולטעמיך בפני נכתב אבל לא בפני נחתם ל"ל כו'. למסקנא ע"כ גם לרבא ורב אשי לא זו אף זו קתני דומיא דרישא ומתני' כפשטא מתפרשא, לכן הקשו לעיל במשנה דהוי זו ואצ"ל זו כיון דהמשנה לאו לרבותא נקט הבבות אין להוכיח כלל מן המשנה מה שאינו מפורש, לכן הקשו התוס' במשנה שפיר וא"צ לומר דהקושיא לר"ח כמ"ש מהרש"א ודו"ק:
בתוס' ד"ה גידוד כו' פי' בקונט' אם הי' חריץ עמוק חמשה והקיפוהו חמשה כו' וקשה כו' דבור וחולייתו כו' עכ"ל. לענ"ד נראה דבור חמשה וחולייתו שפיר מצטרפין שהרי בפנימיות הבור הוא מחיצה יו"ד כי מצטרפת עומק הבור לחולייתו, אבל כאן איירי לענין היקף שאם הקיף שדה בחריץ חמשה ובנה ע"ג מחיצה חמשה הרי בפנימיות החצר לא ניכר רק מחיצה חמשה לכן ס"ל דאין מצטרפין, וכוונת רש"י אם היה חריץ חמשה סביב השדה והקיפוהו חמשה במחיצה בהא ס"ל דאין מצטרפין, וראיתי בפני יהושע שביקש לדרוך בדרך הזה רק לשון והקיפוהו משמע ליה שהקיפו את החריץ, ולענין תוך החריץ מיירי, ולא ידעתי לפ"ז למה נקט חריץ ה"ל למינקט בור חמשה ומחיצה חמשה, אלא ודאי לפי שדרך להקיף השדה בחריץ כדאיתא בב"ב דף ק"ז ע"ב דמניח מקום חריץ ובו חריץ, אלמא שדרך לעשות חריץ סביב הגדר, והשתא קאמר דמחיצה חמשה אינה מצטרפת, ומיושבת גם קושיא שניה דהא במקום חצר אינו רק חמשה ואינו רואה פני עשרה, וכן משמע בפירש"י בעירובין דטעמא משום הכי אע"פ שלא פירש כן בגידוד:
עוד איפשר לומר כפירש"י כאן דלא דמי לבור וחולייתה דהחוליא נמשכת מן הבור ומונח עפר הבור סביבו דניכר שהוא א' עם הבור, אבל מחיצה על שפת החריץ ע"כ מרוחקת היא מן החריץ דאל"כ לא קאי אף שהיא תוך שלשה מ"מ אינה מצטרפת שאינה ניכרת שהיא א' עם הבור, ואף דאמרינן התם דמודה בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה היינו לענין חצר שדר שם בקביעות וניכר גובה חצר העליון נגד התחתון אבל בחריץ דלאו לדירה קאי רק לטלטל בו בפנים כיון דלמעלה אינו ניכר שהוא א' יש לאסור מדרבנן ודו"ק:
בפירש"י דמשא חדא ידיה והדר משא לאידך. צ"ע דאיך לא פשיט ממעשים בכל יום דכיון דא"צ לדקדק בזה מסתמא אין מדקדקין בזה, ומדברי התוס' נראה דמשא משני כלים, ואיפשר לפרש לפירש"י היינו דמשא חדא ידיה והמתין עד שנתנגבה הא' ואח"כ משא לשנייה דאז ס"ד דלא מצטרפי ופשיטא מהנוטל ידו אחת בנטילה וא' משטיפה ומשמע ליה דבלא המתין פשיטא דנטילה בכלל שטיפה דעדיפא, וגם הנוטל לשון דיעבד הוא, וע"כ איירי בכה"ג שלא מצא ליד השני ליטול עד שחזר על הנהר לשטוף ידו השנייה ואפ"ה טהורה משמע אפי' כבר נתנגבה הראשונה: