אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט › דף יד.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט · דף יד.

דף יג:

בגמרא בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה כו'. מכאן הביא הר"ן ראיה דמעמד שלשתן דוקא מדעתו, וכ"כ התוס' לעיל דלהך סברא מעמד שלשתן מדעתו דוקא, וקשה לפ"ז מאי פריך מדבי אלישיב, הא הברירה בידו שלא להתרצות להם, ונראה ליישב דודאי הלוה מוכרח הוא להתרצות למי שימחהו המלוה שאם לא יתרצה ברצון ינגשנו המלוה לפרוע מיד מחמת שאינו עושה רצונו א"כ מוכרח להתרצות לו, אלא די"ל דלא גמר ומקני, ולכן אמרינן בההיא הנאה גמר ומקני, וא"כ פריך שפיר מדבי אלישיב כיון שהלוה מוכרח להתרצות ובהני לא גמר ומקנה, כן נ"ל ודו"ק:

שם בההיא הנאה דקא משתניא כו'. וקשה א"כ מעמד שלשתן למה לי דאפילו המחהו שלא במעמד המקבל נמי יקנה כיון שהלוה נתרצה, ועוד דא"כ דינא הוא, ואיפשר דודאי תקנה הוא אלא דלא מסתבר לתקן להפקיע ממון הלוה בעל כרחו אי לא גמר ומשעבד נפשיה, להכי אמר דגמר ומשעבד נפשיה אחר שתיקנו חכמים כן, וקשה לפ"ז כיון דמינתק מקמא א"כ בודאי אין יכול למחול א"כ תיקשי אמאי ס"ל לשמואל דיכול למחול נימא דמשעבד נפשיה ומינתק מקמא דאיכא נמי האי הנאה דקא משתניא ליה, וא"כ תיקשי דשמואל אדשמואל, וא"כ קשה על הפוסקים שהקשו על הראב"ד דס"ל במשתעבדנא אין יכול למחול דתיקשי דשמואל אדשמואל תיקשי להו לנפשייהו להך טעמא דמשתניא ליה ממלוה ישנה למלוה חדשה, וע"כ צריך לחלק דדוקא במעמד שלשתן משתעבד לבתרא, וא"כ גם במשתעבדנא י"ל כן כדפרישית בחידושי לסימן ס"ו עמ"ש לעיל, ואיפשר דלהך דגמר ומשעבד נפשיה איכא למימר דלא משתעבד רק בההיא הנאה וניחא ליה בשני, אבל לא שיפסיד אם ימחול לו הראשון אי מצי מחיל והוי כאילו נשתעבד על תנאי שכל זמן שחייב לראשון ישתעבד לבתרא ואי מחיל אינו רוצה שיפסיד זכותו, אבל לעיל דמפרש נעשה כאומר משמע דהוי כאומר ממש בלא תנאי, קשיא להו שפיר דשמואל אדשמואל, ודוק היטב:

והא שצריכין מעמד שלשתן לטעמא דקא משתניא, איפשר דלא ניחא ליה לממחה לאקנויי שלא בפני המלוה שתהא יד המלוה על העליונה אם לא יתן לו זה יחזור על הראשון שיאמר המלוה איני חפץ בזה, אבל אחר שהיה במעמד המלוה גם הוא מינתק מקמא וסעד להפוסקים שאין המלוה יכול לחזור עוד על הראשון ודו"ק:

שם באפי' קאמינא לך כו' מכלל דאי בעי למיהדר כו'. קשה דילמא ה"ק באפי' קאמינא דהיינו מעמד שלשתן כי היכי דלא מצינא לאהדורי, וי"ל דהכא ע"כ פקדון הוה, דאילו מלוה לא פריך הגמרא מידי הא אמרה רב חדא זימנא דהא קמ"ל אפי' במלוה, וכיון דפקדון הוה א"כ אי אמר הכי כדי שלא שלא יחזור ה"ל לומר זכי ולא צריך באפי', וע"ז משני ה"ק דברים אלו לא נתנו לחזרה דא"ל כיון שנותן לו במעמד שלשתן ממילא לא ניתן לחזרה דמעמד שלשתן קנה, ופריך הא אמרה רב כו' ומשני דקמ"ל במתנה מועטת נמי בעינן באפי' ודו"ק, עיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אבל כו' וא"ת הא נמי שמעינן כו'. נראה ליישב דהתוס' לעיל דייקו דתן אינו כזכי דאל"כ לא צריך מעמד שלשתן, וא"כ י"ל דה"ק דמתנה מועטת ס"ד דתן הוי כזכי כמו בשיחרור, וזה לא שמעינן דהנותן עצמו לא מצי זכי ליה לחבריה כמ"ש הרא"ש פרק הספינה גבי ברשות המופקדין ודו"ק:

ומה שהקשו מכאן לדעת הרמב"ם דס"ל תן כזכי ל"ל מעמד שלשתן, בהא איפשר לומר דהיה לו קבא דמוריקא מחמת שותפות שהיה להם והיה מעורב עם מוריקא של הנפקד, והרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל שאין יכול להקנות דבר שאינו מסויים א"כ לא היה יכול לקנות, אלא דקשה איך אמרינן לעיל דרב חייש למנה קבור, וקשה בלא"ה כיון שלא סיים המנה לא קנה, וי"ל לפמ"ש בפני יהושע לעיל דף ט' דבמתנת שכ"מ קנה נמי דבר שאינו מסויים, א"כ לעיל בשכ"מ קנה באין מסויים, אבל הכא במתנת בריא לא קנה מטעם זכייה דבר שאינו מסויים, מיהו למאי דפרישית לעיל דס"ל להרמב"ם דדוקא במסר לו מיד ליד הוי תן כזכי בלא"ה לק"מ ודו"ק:.

בגמרא הנהו גינאי. בתוס' ד"ה ולא פש פיר"ח כו' אין נאמן לומר טעיתי במיגו כו' עכ"ל. והרשב"א דחה דכאן קנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד וליכא מיגו דפרעתי, והש"ך בח"מ סימן פ"א ס"ק נ"ט כתב ג"כ כדברי הרשב"א והאריך בזה דבמיגו נאמן לומר טעיתי, ובתומים דחה דבריו, ולענ"ד דברי הש"ך מוכרחים ברי"ף שכתב ראיה לדברי רבוותא דאל"כ בכל שטרא נימא טעותא היא ואי במיגו ערבך ערבא צריך, דבאמת י"ל בכל שטרא יכול לטעון טעיתי היכא דיש לו מיגו ומאי קשיא ליה אי מהימן במיגו, לכן נראה כדברי הש"ך דבמיגו לעולם נאמן, והרי"ף שפירש כאן דאיכא עדים היינו משום דקנו מיניה וכדברי הרשב"א, ועוד דמיגו נמי לעדים דמי, ודברי הרא"ש שכתב לרב אלפס אינו נאמן במיגו צ"ע:

ועוד נ"ל דאפי' נימא דס"ל לר"ח ורי"ף דנאמן במיגו לא קשיא דלוקמא דמשום מיגו נאמן, די"ל דאי ליכא עדים רק שנאמן במיגו דפרעתי למרא דארעא א"כ איך אמר בפשיטות א"כ קנין בטעות הוא, הא כיון דלית ליה רק מיגו דפרעתי ואי טעין פרעתי למרא דארעא צריך לישבע היסת הל"ל דמשתבע דטעה, כדאיתא בקידושין דף מ"ב והשתא דתיקון רבנן היסת משתבעי סהדי, ורב נחמן אמר בפשיטות הוי קנין בטעות וחוזר ולא הצריכו לישבע דאף שעכשיו טוען שמא מ"מ בטענה שהיה יכול ליפטר היה צריך לישבע היסת א"כ גם עכשיו צריך לישבע, וכמ"ש הש"ך בסימן קכ"ו סי"ג ס"ק נ"ז, ולכן ניחא להו לאוקמא בעדים, וכיון שהטעות מבורר שפיר אמר רב נחמן א"כ ה"ל קנין בטעות וחוזר, אבל בשבועה שפיר מהימן לומר טעיתי במיגו דפרעתי, לכן כתב הרי"ף דאיירי באיכא עדים שטעה דאז א"צ שבועה כלל, ועיין בסמוך:

בא"ד ואמאי לא מהימן כו' מיגו כו' עכ"ל. וצ"ע אם יהיה ראיה מן המשנה תיקשי לרבה דס"ל בב"מ דף פ"א ע"ב וכן לרב חסדא בב"ב דף ל"ג דאמרינן מיגו במקום עדים, א"כ כ"ש די"ל דנאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי, ותיקשי ליה מתני' דמוכח דלא אמרינן אפי' בטעיתי מיגו דמחזקינן מסתמא שלא טעה כ"ש מיגו במקום עדים דלא אמרינן, וצ"ע ויש ליישב:

ועוד נלענ"ד דהא דמוקי ביש עדים היינו משום דאי ליכא עדים כיון דהכא איירי בקנו מיניה א"כ משמע דהגננא היה חייב למרא דארעא, וא"כ קנין זה היינו לגבי מרא דארעא שנסתלק מן הגננא ונתחייב למרא דארעא, א"כ מרא דארעא אין יכול לתבוע עוד מן הגננא מה שנתחייב לו, א"כ לא שייך להאמין לזה שהמחה ליתן למרא דארעא במיגו דאי בעי אמר פרעתי למרא דארעא, דהא מכל מקום יפסיד מרא דארעא שלא יוכל לתבוע חובו שהלוה יטעון שלא טעה וכבר נסתלק ממנו, וא"כ אפי' אמת שטעה כיון שאין יכול לברר והמרא דארעא פטרו להשני על פיו לא גרע מערב שצריך לשלם למרא דארעא מה שהפסידו ע"י המחאתו, וכיון שכבר נפטר הגננא לא גרע מאם פטר המקבל הנותן על ידו שמחוייב להחזיר לו כמ"ש בסי' קכ"ו סעיף ב', ולא שייך לפוטרו במיגו דמ"מ חייב מדין ערב מאחר שעל ידו פטרו לגינאי השני שהיה חייב, ולהכי מוקי ביש עדים דאז הבעל הבית תובע חובו מאחר שקנין בטעות הוא ולא הפסידו כלום, ואין ראיה כלל לומר דלא מהימן טעיתי במיגו דפרעתי לגבי זה שהודה עצמו, כנ"ל ברור, ובחנם דחקו הראשונים בזה, ומ"ש בתומים די"ל שפקדון היה צ"ע דאם פקדון מה מועיל קנין הא אין מטבע נקנה בחליפין, אלא ודאי קנו היינו שקיבל קנין שנתחייב לזה החמשה איסתרא ונסתלק מן המתחייב לגמרי, ובהכי ניחא דקשה קנין ל"ל, ולפ"ז ניחא די"ל דקנו מיניה שיתן הוא למרא דארעא ויהיה בע"ד שלו ויפטר המתחייב לגמרי ע"י זה, ואפי' למ"ד בסימן קכ"ו סעיף ט' שיכול לחזור לתבוע לראובן מ"מ בביקש שיקבל קנין שהוא יהיה המתחייב י"ל לכ"ע נסתלק מן הלוה לגמרי, שהרי קיבל קנין שחייב לו ובטל חיוב הלוה לגמרי, וא"כ אי אינו מברר מאחר שאין מועיל מיגו שלא ליפטר מן המלוה ממילא צריך לשלם לזה מה שהפסידו, כן נ"ל ברור ודוק היטב:

אלא דלענ"ד איפשר לחלק בטעותם דבפ' איזהו נשך דף ס"ד ובח"מ סימן רל"ב בטעה במנין בכדי שאין הדעת טועה אמרינן מתנה יהיב ליה ועש"ך וסמ"ע די"א אפי' בא לתבוע באמרו שטעה אמרינן ודאי מתנה, א"כ בכה"ג נראה דהוי חזקה אלימתא שלא טעה, דאל"כ איך יחזיק בממון חבירו בלי שום טענה, א"כ איפשר דלא מהני מיגו בכה"ג, ובמידי דעבידי דטעו שפיר יש להאמינו במיגו כיון שאיפשר שטעה ובכה"ג צריך להחזיר, ועיין בש"ך בשם ש"ג דגם שם בטען שטעה צריך להחזיר לו וצ"ע:

בגמרא איתמר הולך מנה לפלוני כו' לימא בהא קמיפלגי כו' ויש לדקדק דאפי' אי הולך לאו כזכי מי גרע מתופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים דקנה כ"ש הכא שמדעתו נתן לו, ותירץ הרא"ש בשם הר"מ מאיבר"א דביש לו נכסים אין יכול לתפוס, דאל"כ לא שבקת חיי שכ"א יתפוס, וצ"ע דמ"מ איך תליא בהולך כזכי אפי' לאו כזכי מ"מ הרי נתן לו מדעתו ולא שייך לא שבקת חיי ואמאי לא יכול לתפוס, גם קשה מ"ט דשמואל שיכול לחזור אטו שמואל פליג אתופס לב"ח, ובאמת לולא שאינני כדאי לחטט אחר דברי ראשונים, תמוה בעיני איך יתפוס משל זה ואפי' בגברא דלית ליה מ"מ מי יכריחו להאמינו לזה התופס אף אם יקבל עליו אחריות כיון שהלוה לא נפטר ע"י תפיסתו הרי מ"מ המלוה יתבע ללוה שלו ואיך יטרח אח"כ בדינא ודייני להוציא מזה בעל כרחו זהו נגד השכל, ושומר שמסר לשומר חייב משום דאמר איהו לא מהימן לי בשבועה, א"כ איך יכריחו זה התופס שיהיה נאמן עליו להוציא שלו מתחת ידו שלא מרצונו, ובגמרא לא מצינו שום דבר מזה רק לעיל דדייק ש"מ התופס לב"ח קנה, וי"ל היינו דומיא דלעיל שלא הפסיד הנתפס אם קנה בשביל הב"ח, ודכוותיה משכחת לה לדינא דש"ס דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אם תפס בשביל חוב זה ואין ליתומים רק מטלטלין, דלא איכפת ליתומים שאין המלוה חוזר עליהם, וכמו כן לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי משתעבדי לב"ח שפיר משכחת תופס לב"ח שלא נשאר ליתומים רק כדי החוב וזה תפס בשביל החוב, דאין למלוה לחזור על של יתומים דאין חייבין לפרוע משלהם י"ל שזכה בשביל זה וא"צ להחזיר ליתומים, אבל אם המלוה יכול לחזור על הנתפס אם לא יתן התופס המטלטלין תמוה מאד שיהיה יכול לעכב של הלוה והלוה אומר דלא מהימן ליה, וכן מוכחת הסוגיא דתליא בהולך כזכי ואי יכול לתפוס רק שצריך לקבל עליו האחריות כדברי הרא"ש מה ענין זה להולך כזכי, אפי' הולך לאו כזכי הרי נתן לו מדעתו, ואי אמרינן דאי לאו כזכי לא נתן לו רק ע"ד שיקבל עליו האחריות, אין לו ענין להולך כזכי דבאומדן דעת תליא מילתא אם נתן לו ע"ד שיקבל אחריות, ועוד איך אמר שמואל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר אמאי פסיקא ליה דחוזר, הא איפשר לתופס לקבל אחריות וזה שנתן לו מדעתו לא יגרע מתופס, אלא ברור שכל שלא זכה מטעם זכייה לכ"ע הנותן יכול לחזור ואין יכול לתפוס בעל כרחו כיון שהאחריות הוא על הנותן:

ועוד תמוה לי מאי קשיא ליה להרא"ש מתופס לב"ח הא נראה ברור דתופס לב"ח אף אי אמרינן דקנה מ"מ אין יכול להוליכו בדרכים, וכמ"ש התוס' ב"ק דף ק"ד דאף דאמר ליה אינש מהימנא הוא אפי' הוא עצמו הוליכו בדרכים חייב, וא"כ לא שייך תופס לב"ח רק כשנשארו המעות במקומן אבל לא להוליכן בדרכים שהם בחזקת סכנה, וא"כ לאו מטעם תופס לב"ח אתו עלה רק מטעם זכי כמפורש בש"ס, ועוד קשה לדברי הרא"ש, איך אמר שמואל סתמא אם בא לחזור חוזר הא איפשר שיקבל התופס האחריות עליו, אלא הדבר ברור כדפרישית שאין יכול לתפוס כלל מכח האי טעמא דהאחריות נשאר על הלוה, אף אם ירצה לקבל האחריות הרי מ"מ הלוה לא נפטר בזה, ולא פליגי רב ושמואל רק בהולך כיון דכבר זכה לו הוי כאילו בא לידו של מלוה, מיהו אם נאנס אין הלוה נפטר שהרי לא עשאו שליח לקבל ולהוליכו בדרכים, אבל בתופס מעצמו כיון שלא זכה לו צריך להחזיר ללוה דלא מהימן ליה ללוה, כן נ"ל ברור, אולי מקום הניחו לי הראשונים בזה, אלא שקשה לחלוק על הראשונים והאחרונים, עכ"פ נ"ל בתופס לב"ח שאם הנותן רוצה שישליש ביד איש בטוח צריך להשלישו, וכן אם אינו רוצה שיוליכנו בדרכים יכול למחות בידו אף אם ירצה לקבל האחריות כיון שלא נפטר הלוה בזה, כן נלענ"ד ברור:

בתוס' ד"ה לא כו' פירש בקונטרס כו' ואין נראה דבמתנה כו' כדפירשתי לעיל עכ"ל. לכאורה טפי ה"ל לתמוה על פירש"י, דלקמן ר"פ השולח מבואר בהדיא אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דמי, הרי מפורש דבמתנה אין הולך כזכי ותמיה גדולה על רש"י לכאורה, אבל בתר עיון דברי רש"י ברורים, דהא לקמן דף ס"ג ע"ב מבואר דרב ס"ל הולך לאו כזכי בגט ופריך מהך דהכא ומשני רב מספקא ליה ובממונא לקולא ופירש"י והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לכן אינו חוזר, ולפ"ז צ"ל דאביי פליג אדרב וס"ל הולך לאו כזכי לגמרי, וא"כ לרב גופיה דמספקא ליה גם במתנה המוציא מחבירו עליו הראיה ושפיר פירש"י לרב לשיטתיה, מיהו נראה ליישב דאביי לא פליג ארב רק דמספקא ליה נמי, והא דאמר שליח מתנה כשליח הגט היינו בשלח שטר מתנה דהנותן מוחזק במתנה בזו יכול לחזור, ורש"י כאן פירש במתנה היינו שנתן לו המנה דכבר מוחזק המקבל במתנה בזו אין מוציאין מיד השליח כיון שמוחזק השליח, ודברי רש"י ברורים עמ"ש פ' השולח שם:

ויש לתמוה על התוס' דכתבו לחלק בין מתנה למלוה בענין הולך א"כ מאי פריך לקמן ארב מהולך מנה אגט, הא אפי' במתנה לא הוי הולך כזכי וכ"ש בגט ונראה דהתוס' ס"ל כמ"ש הר"ן לקמן פ' התקבל דמדמינן גט לפקדון כיון שהיא אמרה התקבל דמי לפקדון, וכן נראה מדברי התוס' שם בפ' השולח שכתבו דלדמיון בעלמא נקטיה דבגט אפי' זכי לא מהני ולא כתבו דמדמי לגט שאמרה היא התקבל, אלא ודאי ס"ל להתוס' דבהא מספקא ליה לרב, וכמו שחילקו התוס' לקמן ע"ב לרבי בין שעשאתו שליח לקבלה דבהא ס"ל לרבי הולך כזכי, א"כ משמע עכ"פ לשיטת התוס' דעכ"פ מספקא לן אי הולך כזכי באמרה התקבל לי כדמספקא לרב ומ"מ בממון פסקינן מספיקא שלא יוציא ממנו, וא"כ יש לתמוה על הטור למה פסק בח"מ סימן קכ"ה דאפי' באמר התקבל לי הולך אינו כזכי, דלענין ממון שיטת התוס' דמספיקא לא מפקינן ממונא וכרב, מיהו ברא"ש לקמן פרק התקבל משמע דקיי"ל דהולך לאו כזכי כר' נתן, ולזה פסק הטור שפיר דגם התקבל לא מהני ולא קיי"ל כרב דמספקא ליה רק כאביי, עכ"פ לשיטת הר"ן במתנה שאמר התקבל הוי הולך כזכי כמו במלוה וכ"ה שיטת רש"י בכאן, וא"כ כיון דרש"י והר"ן ס"ל הכי צ"ע על מה שסתמו הטור בסי' קכ"ה דלא מהני התקבל לי, ובב"י לא הראה מקורו, וכבר בררנו דהטור לשיטתיה אזיל באה"ע שפסק כר' נתן כשיטת אביו הרא"ש דהולך לאו כזכי אפי' באומרת התקבל ושליח מתנה כשליח הגט, ולשיטת הפוסקים באה"ע דבהולך מספקא לן אי כזכי א"כ גם במתנה בהולך הוי ספק ואין יכול לחזור, וכפירש"י כאן הולך במתנה נמי ספיקא הוא אי כזכי דמי אי לא ואין מוציאין מן השליח ג"כ:

ועיין בב"ש סי' ק"מ שתמה על הרמב"ם דפסק לענין מתנה דתן כזכי פ"ד מזכייה ובגט פסק דתן לא מהני ואינו גט כלל, ולכאורה י"ל בפשיטות דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק בתן שטר שיחרור דלא יתנו לאחר מיתה דאע"ג דתן כזכי מ"מ בעינן מטא לידיה וזה דוקא בגט שיחרור אבל במתנה פסק בהדיא דזכה מיד, וא"כ לא דמי גט למתנה, לכן בגט אשה אע"ג דהיא אמרה התקבל לי גיטי מ"מ כיון שהוא אומר תן משמע דבעינן מטא לידה ולק"מ על הרמב"ם, אלא דקשה על הש"ס דף ס"ג ע"ב דפריך מרב דס"ל הולך כזכי ובגט מספקא ליה, וקשה דילמא הולך לא עדיף מתן, דהא תן עדיף דתן כזכי במתנה ובהולך במתנה פסק בפ"ד מהלכות זכייה דין ד' דהולך לאו כזכי ותן כזכי אלמא תן עדיף מהולך, וא"כ קשיא טובא מאי פריך מהולך דס"ל לרב גבי ממון כזכי דמי אגט אשה, דהא לא עדיף הולך מתן וכיון דבתן בעינן מטא לידיה ובממון זוכה מיד א"כ י"ל בגט נמי אע"ג דזכה מטעם שאמרה התקבל מ"מ בעינן מטא לידה, וצ"ל דכיון שאמרה התקבל לי גיטי א"כ עשתה יד השליח כידה, ואי הולך כזכי ה"ל כאילו מטא לידה כיון שעשתה שליח בפירוש, א"כ אין זו מספיק, לכן נלענ"ד דע"כ לא קאמר הרמב"ם תן כזכי רק באמר תן ק' זוז לשמעון כיון שעיקר הנאת המתנה בהגיע המתנה ליד המקבל א"כ שייך טפי לשון תן מלשון זכי שאילו אמר זכי לא היה משמעו שיתנם מיד למקבל רק היה איפשר לומר שיזכה לו וישאר ביד השליח, א"כ תן הוי עין יפה טפי מזכי לכן מהני, אבל בשיחרור שאומר תן שאם כוונתו שיצא לחירות מיד היה לו לומר זכה שאין כוונת השיחרור על הגעת השטר לידו כי אם על החירות עצמו, ובהא שייך טפי לישנא דזכי, והשתא בגט אשה הולך ותן שווין, והשתא ס"ל להרמב"ם כהרא"ש דפסקינן כר' נתן דהולך לאו כזכי וה"ה תן, מיהו אכתי קשה הא דאמר אביי שליח מתנה כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דמי, והא לא דמי לשליח הגט דבמתנה מהני תן ובגט לא מהני, וצ"ל דבאמת דוקא לענין הולך בהא שוין אבל תן במתנה עדיף מגט, דתן במתנה שייך טפי מלשון זכה וכדפרישית, והכל נכון, גם דברי הטור מיושבים דפסק בגט דתן לאו כזכי כיון דמרא דהך דינא שהוא הרמב"ם ס"ל כן בגט, וא"ש הכל ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בגמרא הולך מנה כו' תן מנה. התוס' לעיל דף י"ב דייקו מכאן דתן לאו כזכי, דאל"כ השתא הולך כזכי לענין חוב אע"ג דבמתנה לא מהני כ"ש תן, וכבר כתבתי דעת הרמב"ם דתן כזכי במתנה וצריך ליישב הדיוק, ונראה דהרבותא לענין חיוב אחריות דס"ד בתן משמע שאינו מקבל אחריות כמו במתנה וכוונתו להסתלק לגמרי כלומר תן אתה המנה ולא תוליך לדרך ואם רוצה להוליכו היה ס"ד דיכול למחות בידו כיון שהוא באחריותו ולא עשאו שליח להוליך אלא ליתן, קמ"ל דכיון שיודע שאין המלוה כאן הולך ותן קאמר לחייב באחריותו בעל כרחו:

שם פקדון לימא ליה אין רצונו. פירש"י דלאו זכות הוא לו, ולא יכולתי להבין מאי חילוק בין פקדון למלוה דהא חייב באחריותו ואינו מפסיד ע"י מסירה זו, ואם נימא דמ"מ חושש שזה יאבד פקדונו והנפקד לא יהיה לו לשלם, גם במלוה שייך הכי שמא תאבד ממנו ולא יהיה ללוה לשלם, לכן היה נראה דבמלוה לא עבד שלא כדין מה שמסרו ליד אחר דברשותו קאי לעשות עם המעות כרצונו, אבל פקדון דעבד שלא כדין יוכל לחזור בו לתקן אשר עיוות לחזור לקבל הפקדון ממנו דשמא לא ניחא לזה שיהיה פקדונו ביד אחר, ולפ"ז משמע דיש חיוב על הנפקד להחזיר הפקדון לידו מאחר שחושבין שהמפקיד אין רצונו באחר, ובסמ"ע סימן קכ"ה ס"ק י"ג כתב דאין חיוב על הנפקד להחזיר רק אם ירצה וצ"ע, ועיין מה שאכתוב לקמן, וגם בפירש"י יש לכוון כן ודו"ק:

שם כשהוחזק כפרן. ויש לדקדק לפ"ז איך מייתי לסיועיה לרב דילמא גם מלוה מיירי בהוחזק כפרן ובהא מודה שמואל שאין לו לחזור, ויש ליישב דמ"מ כיון דאינו מחוייב להניחו שיהיה חייב באחריותו גם בהוחזק כפרן אין יכול לתופסו שיהיה חייב באחריותו, ויש לדקדק לפמ"ש הרשב"א בחידושיו והמ"מ דאם רגיל להפקיד אצלו אין יכול לחזור דלא שייך אין רצונו, א"כ קשה נוקמא ברגיל להפקיד אצלו, ועיין משנה למלך פט"ז ממלוה שתמה על המ"מ שכתב דאם רגיל להפקיד אינו יכול לחזור שהרי כבר נפטר מאחריותו, ותמה במשנה למלך הא אכתי חייב מטעם שמוליכו בדרכים דאפי' הוא עצמו שהוליכו בדרכים חייב ע"ש, וכ"כ התוס' ב"ק דאע"ג דא"ל אינש מהימנא הוא מ"מ אם הוליכו בדרך חייב, ועיין בתומים סי' קכ"ה, ונראה דבודאי כי היכי דביכול לומר אין רצונו יכול להחזיר הפקדון כיון דלא הוי ליה זכות, (וכמו באין רצונו שיכול להחזיר מאחר שאין לו זכות ולא זכה), אלא היכא דאינו רגיל אין יכול השליח לומר אני אחזיק הפקדון בשביל המפקיד ויהיה על אחריותי דמ"מ שייך אין רצונו, אבל ברגיל להפקיד שפיר יכול לומר אני אחזיק הפקדון אלא שיכול למחות בו שלא להוליכו במקום דרכים דבכה"ג מיקרי פשיעה, ואם יאמר השליח שהוא יחזיקנו בכאן ודאי אין יכול להחזירו דהא כבר נסתלק בהשבה ליד מי שרגיל להפקיד אצלו, והשתא בודאי נפטר מן האחריות שיכול לומר לו החזיקנו בכאן, דלענין שיוליכנו בדרכים אינו זכות למפקיד ומצי הדר ביה לענין זה שלא יוליכנו בדרכים שהמפקיד לא גילהו דעתו שרצונו שיוליכנו בדרכים, א"כ אין זו זכות מן הסתם כמו היכא שיכול לומר אין רצונו שאינו זכות כפירש"י, רק אם יחזיקנו כאן י"ל שכבר זכה, ואם ירצה השליח להוליכו על אחריותו אין לנפקד עסק בכך שאין כוונת המפקיד שיוליכנו דוקא, דלענין שיוליכנו לא זכה בשבילו, רק להחזיק הפקדון בכאן יוכל לומר כיון שרגיל ונסתלק מן השמירה שוב לא יחזירנו לו ומוליכו כרצונו על אחריותו של השליח דההולכה אינו זכות למפקיד ולא זכה לענין זה מאחר שלא גילה המפקיד דעתו שרצונו שיובא לו בדרך אפי' יהיה אחריות על המשלח אינו זכות למפקיד דשמא אינו רוצה ואין לו ליתן ע"ד להוליכו אפי' יקבל הנפקד אחריות, וא"כ לא מיקרי זכות אפי' יהיה על אחריות המשלח, כי היכי דביכול לומר אין רצונו אין זו זכות אפי' יהיה על אחריות המשלח ולא זכה לענין להוליכו כלל רק לענין שלא יחזירנו לנפקד לחוד, וממילא במוליכו אינו על אחריות המשלח מאחר שלא היה בידו רשות ליתן לו ע"מ להוליכו, והשתא ניחא בהך איספקא דכספא שציוה להוליכו, וקשה לדברי המ"מ הרי נפטר מן האחריות, וכן הקשה בתומים ונדחק דדוקא בעיר א' קאמר, אבל הדבר ברור כדפרישית דאם ציוה להוליכו אין הנפקד פטור מן האחריות דניחא ליה להוליכו על אחריות המפקיד, וכיון שכבר זכה השליח בשביל המפקיד ולא שייך אין רצונו וגם זכות הוא לו להוליכו מאחר שרוצה עכ"פ שיוליכו לו הפקדון בדרך ממילא הוי ליה כמלוה שהמשלח חייב באחריות ומ"מ אין יכול לחזור, והדברים ברורים לעומקא דדינא ובכוונת המ"מ ואגב שיטפא לא נחית רבינו התומים לעומקא דהך מילתא ודוק היטב, ועיין בר"ס קכ"א באמר לו המלוה שלח לי ע"י פלוני פטור מן האחריות, ולקמן דאמר בהדי דאתית אייתינהו ניהלי צ"ל דלא הוי כאומר שלח על ידי ודו"ק:

בתוס' ד"ה לסוף כו' משמע דבדין לא היו יכולין לכופו כו' נתחבטו המפרשים הא אשרתא משמע דהלואה היתה, וא"כ ודאי אין יכולין לחזור דבהלואה לא שייך אין רצונו, ונראה דטעמא דבהלואה לא שייך אין רצונו דדוקא בפקדון אע"ג דעדיין המשלח חייב באחריותו מ"מ שייך אין רצונו שסבור שהנפקד בעצמו מהימן ליה טפי וישמרנו שמירה מעולה, משא"כ בהלואה הרי האחריות על הלוה כמקדם, וא"כ י"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הריטב"א הובא בח"מ סימן ק"א ס"ו דבמוכר סחורה אינו מורידו לשומא אלא שנותן לו מעות כמו שהתנה, א"כ לענין זה אם יאבדו המעות אין עליו רק אחריות שמירה שברשותו עומדין וחייב באונסין, א"כ איכא קפידא שמא השליח לא ישמרם ויאבדו ולא יצטרך לשלם מעות דוקא ויורידו לשומא ושייך נמי אין רצונו וא"ש, מיהו לא חילקו הפוסקים בכך:

ונראה דמשמע להו כפירש"י ניקני מינך דלא ליהדר ולתובען, וקשה אפי' ניקני מיניה מ"מ יכול לתבוע הלוה דמה לו למלוה במה שהקנה השליח, לכן מפרשי התוס' בפקדון ובפקדון שפיר אי מהימן ליה נפטר לגמרי, דהתוס' הקשו בב"ק דף ק"ד כיון דמהימן ליה אמאי חייב, ותירצו דמ"מ לא היה יכול להוליכן בדרך, א"כ כשציוה ליתן לשליח השליח מהימן ליה ואם השליח מקבל אחריות נפטר הראשון לגמרי שהרי מסרו למי שהאמינו המפקיד, ואי משום אחריות הרי השני קיבל קנין על אחריות, והיינו כדפרישית לעיל בדברי המ"מ שהוא מסרו למי שרגיל להפקיד אצלו, ואי לא מקבל השליח אחריות אינו נפטר כיון דרשות בידו להוליכו וציוה המפקיד כן רק אחריות אונסא דאורחא על הנפקד, ואי מקבל השליח אחריות פטור הנפקד לגמרי דהוא לא מסרו דוקא להוליכו דמה לו לנפקד אם ישמרנו כאן כבר נפטר במסירתו למי שמצוה המפקיד להביאו, רק האחריות נשאר עליו, והיינו אי לא מקבל עליו השליח אחריות, ואם השליח מוליכו על אחריותו עכ"פ הנפקד פטור, והשתא שפיר אהני הקנין שלא יתבע המפקיד, ולשון אשרתא י"ל שהקיף להם בחבלים אם ימכרם ובאם לאו יחזירם, ודוק היטב:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה