גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק א - המביא גט · דף יג:
בתוס' ד"ה קסבר ר"פ כו' וא"ת כו' ואפילו אין צבורין כו' א"כ מה"ט עכ"ל. התוס' נדחקו, ונראה ליישב דבלא"ה כבר כתבתי דקשה לדעת הרמב"ם דמוקי מתני' בתן אמאי לא מוקי משום תן כזכי, וי"ל בפשיטות דהתוס' כתבו לקמן דמעמד שלשתן אפי' בעל כרחו, א"כ י"ל דמתני' משמע אפי' לא קיבל עליו המקבל נמי יתנו, והיינו משום דמעמד שלשתן הוא אפי' בעל כרחו של נפקד א"כ לא שייך זכיי' כיון דהנפקד אינו מרוצה, אלא די"ל דהתוס' הוכיחו דע"כ בעל כרחו נמי איתא דאל"כ ל"ל תיקון מעמד שלשתן לימא ליה זכי, ומזה מוכח דאפי' בעל כרחו הוא, מיהו אי אמרינן מעמד שלשתן במלוה תו לא מוכח דאיתא בעל כרחו דהא מעמד שלשתן איתא במלוה ובמלוה לא שייך זכי, וא"כ י"ל מעמד שלשתן אינו אלא מדעתו: עוד י"ל ליישב קושיית התוס' דקשה לישנא דנקט תנו אי במעמד שלשתן ה"ל למימר תן כלישנא דרב, לכן נראה דקמ"ל אפי' שנים הם הנפקדים כגון שהפקיד לשניהם וקיי"ל שאם הפקיד אצל שנים הם אחראין וערבאין זה לזה, וכמ"ש בש"ך סימן ע"ז, וא"כ כל אחד ה"ל בפלגא נפקד ובפלגא של חבירו לוה שהוא ערב בעד חבירו, וא"כ ס"ד כיון דמעמד שלשתן ליתא במלוה א"כ כאן שהוא לוה ונפקד על זה לא מהני שיקנה במעמד שלשתן הערבות שנתערב בעד החצי של חבירו, דהערבות לא עדיף ממלוה דלית ביה מעמד שלשתן, קמ"ל דמ"מ מהני כיון שהפקדון עדיין בעין הערבות נעשה ממילא, וא"כ אי מעמד שלשתן גם במלוה ה"ל למיתני תן ודו"ק:
ועוד נראה דהא קשה לכאורה לפי שיטת הרמב"ן דבמעמד שלשתן יכול למחול, א"כ קשה ר"פ אמאי לא אמר כרב זביד ורב מוקי בציבורין היינו משום דמתני' נקט יתנו לאחר מיתה משמע שיתנו בהכרח וזה דוקא בפקדון שכבר קנאו המקבל, משא"כ במלוה כיון דקיי"ל אפילו יורש מוחל א"כ לא פסיקא דיתנו לאחר מיתה, דהא יכולין היורשים למחול ללוה, וצ"ל דמ"מ משמע לישנא דרב דאמר והוא שצבורין דבאין צבורין לא יתנו כלל אפי' לא מחיל, א"כ י"ל דלהכי לא ניחא ליה לאוקמא במעמד ג' כיון דס"ל דאיתא בין במלוה בין בפקדון לא שייך לאוקמא מילתא דרב והוא שצבורין דבאין צבורין נמי נותנין, גם לא ניחא לאוקמא מתני' בין במלוה בין בפקדון דא"כ אין הפירוש יתנו שוה דבפקדון יתנו בהכרח ובמלוה דוקא אם לא מחלו היורשים אבל אם מחלו לא יתנו ולא ניחא לאוקמא מתני' בהכי, ודוק היטב:
ועוד נראה ליישב קושייתם דבלא"ה איך אמר ס"ל ל"ש מלוה ולא שנא פקדון, הא באמת פליגי בהך מילתא ר"מ ורבנן בקידושין דף מ"ח ורבנן ס"ל דדוקא בפקדון ולא במלוה, וא"כ לפמ"ש התוס' לעיל במשנה דלא גרסינן תן וא"כ אתיא מתני' כרבנן, דלר' מאיר מאי איריא תנו אפי' תן נמי לא יתנו לאחר מיתה, וכיון דאתיא כרבנן ורבנן ס"ל מעמד שלשתן בפקדון דוקא, וא"כ ה"ל לאוקמא במעמד ג' כיון דמתני' כרבנן אתיא ורבנן ס"ל מעמד שלשתן בפקדון דוקא, וצ"ל דמ"מ כיון דרב ס"ל בהא כר"מ דמעמד ג' איתא נמי במלוה לא ניחא ליה לאוקמא דלא כהלכתא אע"ג דמתני' כרבנן אתיא מדלא נקט תן, והשתא א"ש דלא מצי לאוקמא במעמד שלשתן כיון דס"ל להלכתא לא בעינן צבורין והיינו משום דס"ל כר' מאיר בהא, אבל לאוקמא מתני' בין במלוה בין בפקדון לא איפשר כיון דאתיא כרבנן ולרבנן ע"כ דוקא בפקדון, רק דלא ניחא ליה לאוקמא מתני' לרב שלא כהלכתא, א"כ תו לא קשיא לוקמא בין במלוה דכיון דע"כ אתיא כרבנן ורבנן לא ס"ל מעמד שלשתן במלוה א"כ ניחא ליה טפי לאוקמא דרב אמר כהלכתא דס"ל מעמד שלשתן איתא נמי במלוה ולא בעי צבורין להלכתא, אבל אם נאמר דרב דוקא לרבנן דס"ל מעמד שלשתן בפקדון דוקא לא מסתבר שיאמר רב והוא שצבורין ומונחין כיון דלפום שיטתיה במלוה נמי איתא מעמד שלשתן ולא בעינן צבורין, ודוק היטב:
ועוד נראה ע"פ דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל דס"ל אם אמר סתם תן מנה לפלוני ולא אמר בפירוש מנה שיש לי בידך אין יכול לומר שדעתו על מנה שאלונו רק מסתמא מנה שיש לו בידו קאמר, וראייתו מן המשנה דמוקי במעמד שלשתן אע"פ שלא אמר מנה זו, והקשה בגי"ת הא אי מוקי משום מנה קבור ע"כ איירי באמר מנה זו, ונראה ליישב דהא קשה להך אוקימתא דבעי צבורין משום מנה קבור אמאי לא מוקי רב באין צבורין ובאמר בפירוש מנה שאינו קבור, וצ"ל אף דנוכל לפרש במתני' דמנה זו קאמר, אבל להוסיף על לשון המשנה לא אמרינן דמנה צבורין אינו אלא פירוש שייחד המנה, והשתא י"ל דהוכחת הרמב"ן דאיך אמרינן ר"פ מ"ט לא אמר כר"ז קסבר לא שנא מלוה לא שנא פקדון הא מ"מ בעינן צבורין, דבשלמא בפקדון שייך מנה זו ושפיר קנה, משא"כ במלוה לא שייך מנה זו רק שאמר לב"ח שלו תנו מנה לפלוני א"כ י"ל דילמא מנה שילונו קאמר, וא"כ ע"כ איירי בפקדון וא"ש דבעי צבורין, דאע"ג דס"ל דמעמד ג' איתא במלוה, מ"מ אין להוסיף על לשון המשנה כדפירשתי, אלא ודאי גם במלוה לא בעינן מנה זו שיש לי בידך א"כ א"ש דלא בעינן צבורין, ודברי הרמב"ן נכונים: מיהו אי אמרינן דלא כדברי הרמב"ן, איפשר ליישב קושיית התוס' באמת, דבמלוה בעינן מנה שיש לי בידך ובפקדון סגי במנה זו, לכן ניחא ליה לפרש המשנה בשתי לשונות, ודוק היטב:
עוד נראה ליישב דברי הרמב"ן במ"ש במעמד שלשתן א"צ לומר מנה שיש לי בידך ומייתי ראיה מן המשנה דאיתא תנו מנה לפלוני יתנו לאחר מיתה ומוקי ר"ז במעמד שלשתן אע"ג דלא קאמר רק תנו מנה, והקשה בגידולי תרומה הא לאוקימתא דרב חייש למנה קבור ע"כ איירי במנה זו א"כ גם לר"ז איירי במנה זו של פקדון, עמ"ש לעיל בזה, ונראה דבלא"ה יש להבין מאי פריך ר"ז מ"ט לא אמר כר"פ לימא משום דלקבורה לא חיישינן, ואף דרב גופיה חייש לקבורה, מ"מ יש לומר דניחא ליה לאוקמא אליבא דהלכתא, לכן נראה דאדרבה משם ראיה להרמב"ן דכבר כתבתי לעיל דקשה אי במעמד שלשתן מאי קמ"ל יתנו לאחר מיתה הא כבר זכה מחיים, והפני יהושע דחק בזה, ונ"ל ליישב בפשיטות דקמ"ל דהתוס' הקשו לעיל מאי פריך בבריא הא לא משך נימא משום מצוה לקיים דברי המת, ותירצו דא"כ אפי' אין ציבורין נמי דבבריא לא חיישינן למנה קבור מדלא פירש, והשתא י"ל דקמ"ל שפיר יתנו לאחר מיתה דמחיים ודאי נותנין דלא מצי למימר שנתכוין למנה קבור שיש לו אצל זה הנפקד ולא למנה זו הידועה דלגבי דידיה ליכא נ"מ אם יש לו עוד מנה אצלו, משא"כ כשמת ס"ד דהיורשים יכולין לומר שלא נתכוין למנה זו שאנו יודעין בה רק למנה אחר נתכוין שיש לו אצלך עוד מנה קמ"ל דכיון שציבורין ומונחין מנה בפקדון מהימן הנפקד לומר שאין לו אצלו רק מנה זו ונפטר מן היורשים בנתינה זו ולא יוכלו לטעון שמא יש אצלך מנה אחרת ואותה ציוה ליתן, מיהו אי בשכיב מרע נמי לא חיישינן למנה קבור לא שייך רבותא בכה"ג בבריא דהא אפי' בשכ"מ לא חיישינן למנה קבור א"כ לא שייך שישמיענו התנא רבותא בבריא דאכתי לא נדע בשכיב מרע אי לא חיישינן למנה קבור, אלא דר"ז נמי משני לתרוצי לדרב דחייש למנה קבור שפיר קמ"ל דבבריא לא חיישינן כה"ג למנה קבור וא"כ פריך שפיר מ"ט לא אמר כר"פ, ואי בעי לאוקמא כהלכתא גם הך אוקימתא דמעמד שלשתן תיקשי מאי קמ"ל דיתנו לאחר מיתה הא אפי' מחיים נותנין, וצ"ל דקמ"ל דלא יוכלו לדחותו למנה אחרת, והא לאו רבותא רק לרב לשיטתיה דחייש למנה קבור, והשתא לא קשיא קושיית הגי"ת דל"ל דמיירי במנה זו דא"כ קשה מאי קמ"ל בלאחר מיתה כיון דזכה מחיים פשיטא דנותנין לאחר מיתה, ודוק היטב:
בגמרא לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ וכו' ושכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין כו' אף המסוכן כו'. וקשה לי הא שכ"מ ומסוכן תרי ענינים הם, דשכ"מ היינו שתשש כחו ונופל על המטה, וזה נקרא שכ"מ, ומסוכן נקרא מצוה מחמת מיתה כמבואר ברמב"ם ובש"ע ח"מ סימן ר"ן סעיף ה' וסעיף ז', א"כ ר"ש שזורי שאמר אף המסוכן אין שכ"מ בכלל, וא"כ י"ל מתני' בשכ"מ איירי, ובשכ"מ לא מהני כתבו דהא דוקא במסוכן אמר, וכן באה"ע סימן קמ"א סט"ז, וצ"ל דהקושיא היא למאן דמוקי ב"ב דף ק"נ ע"ב מתני' דמתנת שכ"מ במקצת בעי קנין ומוקי מתני' במצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן לענין גט כדכתב שם הב"י באה"ע שם, אלא דקשה אכתי אמאי לא מוקי כר"פ ובשכ"מ והיינו כאוקימתא דרב הונא בריה דרב יהושע דמוקי במחלק נכסיו, ובשכ"מ שאינו מסוכן לא מהני כתבו לחוד וצ"ע, ונראה ליישב דבלא"ה יש לדקדק שם בב"ב דדייק מתני' דמתנת שכ"מ במקצת לא בעי קנין ע"כ הסוגיא אליבא דר"פ דמוקי מתני' בשכ"מ לרב, דאילו לאוקימתא דרב זביד לא איירי כלל בשכ"מ, וא"כ קשה מאי משני במחלק נכסיו א"כ תיקשי איך חייש רב למנה קבור, ולהכי בעי ציבורין, וקשה אפילו אין צבורין לא שייך למיחש למנה קבור, דבשלמא נגד היורשים יכולין היורשים לדחותו שמא מנה קבור נתן לך דנכסי בחזקת יורשים, אבל במחלק נכסיו שכולם מקבלי מתנה א"כ מאי חזית שנתן לזה דוקא מנה קבור מלאחר והרי הנכסים בחזקת המקבלים בשוה, וצ"ל דבאמת כן הוא ומיירי שאמר מנה לפלוני ומותר הנכסים לפלוני דיש לספק שמא לזה מנה קבור קאמר ולזה המותר או מנה בעין, ורב בעי צבורין דאי אין צבורין נהי דיש ספק בינו ובין המקבלים האחרים מ"מ הוא מוטל בספק ויהיה דין חולקין ולא יקח כל המנה אלא אם כן צבורין, ואתי שפיר:
ועפ"ז י"ל דבלא"ה יש לדייק מה זה שהפסיק הש"ס לעיל לומר והלכתא לקבורה לא חיישינן דמ"מ מילתא דרב שפיר אתיא כשיטתיה, לכן י"ל דודאי כיון דהך חששא לחוש לקבורה הוא חשש רחוק עד דלא קיימא להלכתא, אלא דהכי פריך ר"ז מ"ט לא אמר כרב פפא היינו לפום שיטתיה דרב א"כ י"ל דודאי ס"ל נהי דרב חייש לקבורה הוא דוקא נגד היורשים שהם מוחזקים כנגד המקבל ומצו דחי ליה למנה קבור, אבל במחלק דליכא מוחזק דשניהם באים מכח מתנה י"ל להא גם רב מודה דלא חיישינן לקבורה כיון דליכא מוחזק וחששא דקבורה רחוק הוא י"ל דבמחלק דליכא מוחזק לא חייש, וליכא קושיא רק דלוקמא במצוה מחמת מיתה דהוי חששא דקבורה נגד היורשים ואהא קאמר שפיר לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ, ודוק היטב:
שם ושכיב מרע אפי' לא אמר תנו נותנין כו'. קשה הא בגט טעמא משום דבהול א"כ שיחרור אינו דבר נחוץ לשחררו כמו בגט שרוצה לפוטרה מיבום, וא"כ לא מצי למיתני כתבו משום שיחרור, ואם נימא דגם בשיחרור הוי כתבו כתנו, א"כ קשה אמאי לא תניא לעיל בארבעה דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים דבמסוכן סגי בכתבו והא ליתא בקידושין ודאי דאמאי אית לן למימר דבהול לכתוב שטר קידושין אם דואג למות, ומהכא משמע דעיקר הקושיא דליתני בגט כתבו ובשיחרור תנו דלא כמ"ש התוס' במשנה, וממילא לא קשיא על שיטת הרי"ף והרמב"ם דהא צריך למיתני דנדע דאף דתן כזכי בשיחרור בעינן מטא לידיה וא"כ קשה הא בעינן למיתני תנו כדי דנדע דבעינן מטא לידיה, ולפי זה לא קשה מידי דע"כ הקושיא דליתני בגט כתבו ובשיחרור תנו ודו"ק:
שם מאן לימא דר"ש שזורי היא, לפמ"ש התוס' דלא מוקים כיחידאה א"כ קשה דע"כ לא מיתוקם כיחידאה, כן הקשה בני הרבני מוה' אהרן נ"י:
שם גופא אמר רב הונא אמר רב מנה לי כו' והאלקים אמר רב אפי' במלוה. ואיכא למידק דבב"ק דף ק"ז איתא כה"ג לענין שבועה קונה אמר רבא מסתברא מילתא דרב במלוה כו' והאלקים אמר רב אפי' בפקדון, ויהיב טעמא למילתא דבפקדון קאי וא"כ איך אמר הכא בלא טעמא דילמא באמת לא אמר רב רק בפקדון, ואין לומר דקים ליה דרב אמר הכי, דהא לעיל ס"ל לרב זביד דבמלוה לא אמר רב, ואיפשר דקשיא למה נקט מנה ולא אמר חפץ או פקדון סתמא, וע"כ איירי במלוה, אלא די"ל דנקט מנה לי בידך בפקדון והיינו שהפקיד אצלו מעות מותרין דישתמש בהם וקמ"ל דאע"ג דמותר להשתמש בהם מ"מ לא הוי מלוה, והך מילתא תליא בפלוגתא דרב נחמן ורב הונא בב"מ דף מ"ג דרב הונא ס"ל אפי' נאנסו דה"ל לוה עלייהו ורב נחמן ס"ל נאנסו לא וא"כ רבא קאמר הכא דלסברת רב הונא ע"כ אמר אפי' במלוה דאל"כ למה נקט מנה לימא חפץ או פקדון, ואי איירי במעות מותרין הוי נמי מלוה, מיהו רב זביד לעיל ס"ל כרב נחמן דנאנסו לא, א"כ איכא רבותא במנה דהוא פקדון אע"ג דיכול להשתמש בהם מ"מ דמי לפקדון כיון דנאנסו לא, ובזה איפשר ליישב מה שהקשו התוס' ל"ל מעמד שלשתן ליקני באודיתא דהני זוזי דהיאך נינהו, ולפ"ז ניחא די"ל שכבר זכה הנפקד להשתמש בהם וה"ל לחוב לאחרים שזה לא יתרצה שישתמש בהם, מיהו איפשר כיון שתובע פקדון שלו ועדיין לא נשתמש בהם צריך להחזיר הפקדון לבעליו כיון שלא נתן לו רשות בפירוש, ועיין בסימן רצ"ב בסמ"ע ס"ק ט"ו, ודוק היטב:
בתוס' ד"ה גופא כו' יאמר לו זכי עכ"ל. נראה דהתוס' ס"ל דכשנתרצה והפקדון מונח ברשותו ה"ל ברשות המופקדין אצלו כיון שקיבל עליו ליתן קנה משמע להו להתוס' אפי' לא אמר יזכה לי חצרי, וכן נראה ממ"ש התוס' לעיל י"א ע"ב להוכיח דתן אינו כזכי במתנה דאל"כ יאמר תן ושם לא זכרו כלל שיזכה זה דאל"כ אפי' תן אינו כזכי יכול לומר זכי, אלא נראה דס"ל להתוס' מיד שנתרצה ליתנו זכה לו חצירו, אבל שיטת הרמ"ה בטוח"מ סימן קכ"ה משמע דזכי נמי לא מהני, ואף דבש"ך ס"ס קכ"ה ס"ל דלרמ"ה אם אמר יזכה לי חצרי קנה לענ"ד לא משמע כן מהלשון דא"כ נ"ל לומר שאם הגביה אח"כ קנה לו הא אפי' אמר יזכה לי חצרי קנה, לכן נראה דרמ"ה ס"ל כגירסת הרי"ף דברשות המופקדין לא קנה, ונראה דס"ל דחצירו אינו קונה רק למי שהחצר שלו, אבל שיזכה חצירו לאחר לא מהני:
ואיפשר לומר לפמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן ביה א"כ אכתי הוי רשות המפקיד, מיהו בשוכר מקומו ודאי יכול לקנות החצר ע"י השכירות מן הנפקד, אבל באמירה בעלמא לא נפיק מרשות המפקיד, ועוד נראה דנהי דחצר משום שליחות איתרבאי לא שייך כאן דבעינן שיהיה שליח המזכה דמה לו לנפקד לעשות שליחות שיזכה בדבר שאינו שלו, ואם א' נותן לשליח מתנה לפלוני אינו אלא שליח הנותן ולא שייך שיעשה אדם שליח ויאמר הרי את שלוחי שתזכה בחפץ שיתן לך פלוני בשביל פלוני כיון דלאו חפץ שלו הוא תליא רק בדעת נותן ואם הנותן אומר זכה בחפץ זה לפלוני לא קנה אלא לזה שזיכה לו, אמור מעתה דלא שייך שיאמר יזכה חצרי לפלוני כיון שאין החצר שליח הנותן אינו יכול לזכות לאחר ומה שמזכה הנותן ע"י השליח אפי' בלא שליחות כלל אמרינן זכיי' מטעם שליחות ויד השליח כיד המקבל לזכות בחפץ, וזהו כשהשליח מקבל החפץ בשביל פלוני זכה לו, אבל החצר שאינו בר דעת אין יכול לעשותו שיהיה שליח של פלוני שיזכה בשביל פלוני ודוקא לבעל החצר הוא שקונה דלא גרע משליח שלו, אבל כיון שלא מצינו שיאמר הרי את שליח לפלוני, דהשליחות צריך להיות מצד המקבל שנעשה שליח של מקבל והנותן מזכה לו על ידו, א"כ לא שייך כלל בחצר שיהיה שליח של פלוני, דאין החצר רק שליח לקנות לבעל החצר ולא לאחר, דשליח הזוכה לאחר אינו שלוחו רק של הזוכה, והחצר לעולם שליח בעליו הוא, וכן נראה מגירסת הרי"ף והרמב"ם בפ"ד ממכירה דבעינן דוקא שיוציאנה מרשותו, וכ"כ בכ"מ, גם קשה להבין למה יועיל שיזכה לו חצירו לאחר, דהא מי שמזכה דבר ע"י אחר אינו שליח המזכה רק שליח המקבל שזוכה למקבל כאילו קיבל בעצמו, א"כ כשתימצי לומר שאם הנפקד אמר שיזכה רשותו למקבל זוכה, ע"כ החצר שליח המקבל הוא, וא"כ תיקשי אפי' אם הוא ברשות מוכר יאמר המוכר ג"כ שיזכה רשותו ללוקח, ומ"ש הרא"ש דלא מצי אקנויי חצירו ללוקח לזכות לו בנכסי מוכר, הא גופא קשיא אמאי לא יוכל לעשות חצר שלו שליח שיזכה במטלטלין המונחים בו לאחר, ואיפשר דס"ל להרא"ש דחצר מטעם יד ואין יכול לזכות לאחר ע"י עצמו דהוי כיד שלו ואפי' אי משום שליחות איתרבאי לא עדיף מיד, מיהו זה דחוק דמ"מ לא גרע משליחות, ולמה לא יזכה לאחר מדין שליח ובאינו סמוך הוי משום שליחות, א"כ מה שאין המוכר מזכה למקבל ע"י חצירו היינו משום דחצר לעולם שליח הבעלים הוא ואינו נעשה שליח לאחר שאינו בעליו, כן נראה לי ברור בדעת הרי"ף והרמב"ם ונכון בסברא:
וארווח לן בזה דלא קשיא על הרמב"ם אמאי לא מוקי מתני' משום תן כזכי, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם לא קאמר רק במסר לו מיד ליד שקונה בהגבהה וכדברי רמ"ה, ומתני' בסיפא דתנו מנה לא נקט זה היינו משום דלא נתן לו מיד ליד א"כ אין יכול לזכות ע"י חצירו, ולק"מ על הרמב"ם, כן נ"ל ברור, ואפי' זכי לא מהני להרמב"ם כיון שלא הגביהה וע"י חצירו אין יכול לזכות לאחר, ודוק היטב:
בא"ד ועוד אף כשאין הפקדון בידו ליקני באודיתא כו' עכ"ל והקשה מהרש"א אפי' נימא מעמד שלשתן בעל כרחו נמי קשה יקנה באודיתא ונדחק, ונראה דאי מעמד שלשתן בעל כרחו י"ל דעיקר התקנה כשהפקדון בידו, א"כ י"ל דתיקון מעמד שלשתן בשביל תקנת תגרים שימחה הפקדון לאחר א"כ י"ל באודיתא לא סמכה דעתו דשמא יבא למחר בעל חוב של המפקיד ויתבע מזה הפקדון וא"כ לא תועיל הודאתו דהוי חב לאחרים, אבל אם מעמד שלשתן דוקא מרצונו כיון שיתרצה הנפקד ליתנו א"כ יכול ליתנו לזה הנמחה מיד קודם שיבא הב"ח וכיון שתפס זה אין קדימה במטלטלין ושפיר מצי למיקני באודיתא דעכ"פ יוכל ליתן הפקדון לזה קודם שיבא אחר, אבל אי איתא בעל כרחו לא קשיא שיקנה באודיתא דכיון שאינו רוצה ליתנו י"ל שיעכבנו בכוונה ויודיע למי שחייב כדי שיהיו כולן שוין, אבל עכשיו שתיקנו מעמד שלשתן כבר קנה זה כאילו בא לרשותו ודו"ק:
אלא דיש לדקדק אפי' מעמד שלשתן בע"כ נמי קשה ל"ל תיקון מעמד שלשתן ליקני ליה בקנין סודר שיקנה הפקדון, וי"ל שאינו רוצה לעשות קנין שלא יהיה מלוה בשטר דסתם קנין לכתיבה עומד, ובזה מיושב קושית מהרש"א שהקשה גם אי מעמד שלשתן בעל כרחו תיקשי מ"מ ליקני באודיתא, ולפ"ז ניחא דודאי לא קשיא למיקני באודיתא די"ל מעמד שלשתן עדיף דמהני בלא עדים, אלא דקשה ל"ל מעמד שלשתן יקנה לו בקניין סודר, וי"ל דבמעות לא שייך דאין מטבע נעשה חליפין, אלא דאכתי קשה יקנה לו הנפקד לנותן מקום המעות ויקנה אגב קרקע המעות דאגב קני במטבע וא"כ יוכל הנפקד להקנות למפקיד מעות ושוב יקנה למקבל בק"ס המעות עם המקום לפי שעה, מיהו אי בעל כרחו לא ירצה הנפקד, אבל אי נימא מדעת הנפקד יכול הנפקד להקנות להמפקיד המקום ושוב יקנה לו בקנין, ואי משום שלא יהיה מלוה בשטר, בלא עדים אינו כשטר וא"ש ודו"ק:
ועוד נ"ל דבלא"ה קשה מ"ש התוס' יקנה באודיתא, די"ל עיקר תקנת מעמד שלשתן משום תיקון משא ומתן כמ"ש הרא"ש, וא"כ אם חייב לאחד ורוצה לפורעו ע"י פקדון זה א"כ לא שייך שיקנה לו באודיתא דא"כ למחר יתבענו חובו ויאמר שמה שהודה לו אינו פרעון, משא"כ באינו מודה רק אמר תנהו לפלוני שפיר יכול לומר שנתן לו בפרעון חובו ולא יוכל לתובעו שנית, לכן נראה דודאי י"ל בלא"ה פשיטא להתוס' כיון דתיקנו מעמד שלשתן ועשו שאינו זוכה כזוכה א"כ מה לנו בדעת הנפקד שיצטרך רצונו כיון דרצונו אינו מועיל לקנות מדינא מה חילוק בין רוצה לאינו רוצה, לכן צ"ל דאי בעינן דעתו היינו משום דלא מסתבר שיתקנו חכמים קנין דלא שייך דכוותיה בדאורייתא, לכן בשלמא מדעתו דשייך כה"ג בדאורייתא בא"ל זכי והפקדון ברשותו תיקנו רבנן אף באין הפקדון בידו משום תיקון השוק שלא יצטרך לברר אם הפקדון בידו, אבל בע"כ דליכא דכוותיה בדאורייתא אפי' הפקדון בידו לא תקינו כלל, וע"ז כתבו דכשאין הפקדון בידו נמי יקנה באודיתא וא"כ איכא כוותיה בדאורייתא, וא"כ ממילא יש לתקן אפי' בע"כ דמה נפקא. מינה בדעת הנפקד ודו"ק:
עוד נראה ליישב קושיית מהרש"א דאפי' מעמד שלשתן בע"כ תיקשי יקנה באודיתא, ונראה דבלא"ה יש להבין מ"ש התוס' יאמר לו זכה מאי קשיא להו מזכה הא עיקר תקון מעמד שלשתן שימחה לו חוב לפרעון החוב מן הפקדון או שקונה מקח וזה נותן לו הפקדון דמי מקח, וא"כ איך יזכה לו סתם הא אח"כ יתבע חובו באפי נפשיה, וצ"ל שיזכה לו הפקדון בפרעון החוב או המקח, והשתא קשה מ"ש התוס' יקנה באודיתא הא באודיתא לא שייך תנאי א"כ יתבע החוב בפני עצמו וזה הפקדון כבר הודה שהוא שלו, וצ"ל כוונת התוס' אהא דאין הפקדון בידו יקנה לו באודיתא היינו שיאמר שיזכה בפקדון בשביל פרעון חוב או מקח רק שאין הפקדון בידו יודה זה הנפקד שהפקדון בידו והמפקיד יאמר לו זכה לפלוני בפרעון חובו או מקחו, אבל לא שיודה לו שזה הפקדון שייך למקבל דא"כ יתבע חובו או דמי מקחו חוץ מזה הפקדון, וכיון שע"כ צריכין להודאת הנפקד שהוא תחת ידו ואח"כ יאמר לו זכה בפקדון לפרעון חובו, וא"כ אם מעמד שלשתן בע"כ לא ירצה הנפקד להודות כלל ולזכות למקבל כיון דלא סגי בלא זכי וצריך דעת הנפקד דאף באודיתא לא סגי בלא זכי, ושפיר הוכיחו התוס' דמעמד שלשתן בע"כ, ודוק היטב:
ואין לומר שיודה לו הפקדון שהוא פרעון חוב או מלוה, דאכתי קשה לפמ"ש הרא"ש דלא נפטר הלוה במעמד שלשתן אם לא יוכל לגבות מן הנפקד או הלוה, א"כ מעמד שלשתן עדיף שאין דעת המקבל לפטור לגמרי את הנותן דילעא לא יוכל לגבות ממנו ובפקדון שמא יאבד או לא יתנו לו, וצריך לומר שיוכל למחול לו החוב בתנאי שיבוא לידו הפקדון, וא"כ לא שייך באודיתא שאם יודה לו סתם שהוא המלוה א"כ לא יתרצה המלוה שיפטר ללוה שלו לגמרי, ותנאי לא שייך באודיתא כיון שמודה שהוא שלו וזה עיקר הקנין שיודה שהוא שלו, וצ"ל שיודה הנפקד שהוא ברשותו והמפקיד יזכה למלוה והמלוה יתרצה לזכות בו על תנאי שיבוא לידו, א"כ צריך רצון הנפקד ודו"ק:
בפירש"י בד"ה מ"ט במלוה קנה כו' עכ"ל. קשה דבפקדון נמי טעמא בעי, ובפני יהושע ביקש לומר דמעמד שלשתן בפקדון קנין דאורייתא דבמעמד שלשתן תן כזכי, ואינו נראה לענ"ד דלא מצינו בשום פוסק שיהיה מעמד שלשתן קנין דאורייתא, גם לפי האמת דרב אמר אפי' במלוה א"כ איך יהיה חילוק בעניין הקנין, דרב בפקדון ובמלוה איירי, ואיך יאמר שני דברים שונים בעניינם, בפקדון יהיה מן התורה ובמלוה מדרבנן, ועוד נראה דרש"י לא עינה מלבו רק דקשיא ליה אי פריך נמי אפקדון תיקשי הך טעמא דקאמר בההיא הנאה דמשתניא ליה ממלוה ישנה לחדשה משעבד נפשיה, והא לא שייך בפקדון, וא"כ אי ס"ד טעמא דרב אי אמר בפקדון הוא משום תן כזכי גם בפקדון תיקשי ליה תינח כשהפקדון בידו כשאין הפקדון בידו אמאי יקנה, דלא שייך טעמא לא משום תן כזכי ולא משום הנאה דמשתניא ליה למלוה חדשה דהא אינו משתמש בפקדון, וא"כ ליכא שום טעם על פקדון אם אינו ברשותו, לכן נראה בכוונת רש"י דודאי מעמד שלשתן דרבנן אלא דבפקדון לא קשיא ליה מ"ט תקינו די"ל שתיקנו שיהיה רשות שמונח בו של המקבל ושייך ביה טעמא כמו שתיקנו ד' אמות קנין דרבנן, אבל במלוה לא שייך לתקן דלאו בת קנין היא כיון דליתה בעינא, לכן שקיל וטרי בטעמא דמילתא, כן נ"ל בפירש"י, ודוק היטב:
ומה שנסתייע בפני יהושע מדברי הב"י בסימן ר' שפירש ברשות המופקדין שקיבל עליו דא"צ שיאמר לו זכה לפלוני, אלא כיון שא"ל פירות שברשותך תנם לפלוני קנה הלוקח כאילו אמר לו זכה לפלוני, והשיג הש"ך דתן אינו כזכי וצריך דוקא לומר זכה, וחשב בפ"י, ליישב דברי הב"י דבמעמד שלשתן תן כזכה, דבמתנה לא הוי תן כזכה דשמא לא ירצה לקבל המתנה, אבל במעמד שלשתן הוי תן כזכה, ולא הבנתי דבריו דהא במכירה פשיטא דתן כזכה דהא בשיחרור הוי תן כזכה וכתבו התוס' הטעם משום דמסתמא עביד ליה נייח נפשיה, וכ"ש במכירה דאדעתא דנפשיה עביד, אלא דהש"ך משיג על הב"י מטעם אחר דכיון דלא מסר מיד ליד לא הוי תן כזכה, וא"כ לענין זה אין סברא לחלק בין במעמד שלשתן או שלא במעמד שלשתן, ועוד אי נימא במעמד שלשתן הוי תן כזכה אפי' לא מסר, א"כ קשה לאוקימתא דרב זביד דמוקי רב דאמר דבעינן צבורין ומונחין היינו במעמד שלשתן א"כ קשה ברישא בעבד במעמד שלשתן נמי יתנו לאחר מיתה, דבהא, אפי' לא מסר מיד ליד הוי תן כזכי ומה הועילו התוס' בתירוץ דמיירי שלא מסר, מיהו נראה ליישב דברי הב"י בפשיטות, דהא דבלא מסר לא הוי תן כזכי היינו במתנה ואפי' אי לא אמרינן במתנה תן כזכי בשיחרור אמרינן תן כזכי משום דעביד ליה נייח נפשיה מ"מ בלא מסר מיד ליד לא הוי תן כזכי, אבל במכר דלעצמו דורש שפיר אמרינן תן כזכי אפי' לא מסר כיון שגמר בדעתו למכור דהכי משמע לישנא דש"ס לפום גירסא דברשות המופקדין כיון שקיבל עליו קנה ולא נזכר שיאמר לו המוכר זכה, מעתה מ"ש הש"ך שכן הוא ברמב"ן בהדיא ליתא דהרמב"ן לא איירי אלא במתנה גם הרא"ש בגיטין לא איירי אלא במתנה, ודברי ב"י ברורים:
בגמרא נעשה כאומר כו' משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך. דעת הראב"ד בכתב לו כן שוב אינו יכול למחול, והקשה עליו הרשב"א א"כ להך ס"ד כל מלוה הוי כאומר משתעבדנא לך כו', וא"כ תיקשי דשמואל אדשמואל דס"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, ומכח זה הכריע הש"ך בח"מ סימן ס"ו סכ"ו דלא כראב"ד, ועיין בחידושי לסימן ס"ו ס"ק ע' באריכות גדול ותמצא נחת, מיהו נראה דאי מעמד שלשתן מרצון הלוה א"כ ע"כ לומר לכל דאתי מחמתך שאתרצה לו א"כ לא קשיא ממכירת שטרות שלא במעמד הלוה ושפיר יכול למחול, ואפי' יסבור הראב"ד כתוספות דמעמ"ש איתא נמי בע"כ, מ"מ להך ס"ד דטעמא משום בההיא הנאה דמשתניא ליה לא הוי רק מדעתו, וא"כ תו לא קשיא דשמואל אדשמואל די"ל דמדעתו דוקא קאמר ולק"מ, ועיין בחידושי סימן ס"ו באריכות גדול כל דיני מכירת שטרות:
שם נעשה כאומר משתעבדנא כו'. עיין בר"ן דהרמב"ן סובר דאי אמרינן אין ברירה לא משתעבד בכה"ג, וקשה לפ"ז איך מוקי טעמא דמעמד שלשתן משום הכי הא שמואל סבירא ליה האחין שחלקו לקוחות הן אלמא ס"ל אין ברירה, וא"כ מאי מועיל משתעבדנא, ואיפשר דשמואל לשיטתיה דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ובדרבנן יש ברירה, והרמב"ן לא אמר רק לדידן דקיי"ל שיעבודא דאורייתא ובדאורייתא אין ברירה, מיהו קשה הא שמואל אפי' בדרבנן לית ליה ברירה, בביצה דף ל"ז ע"ב גבי חבית, ואיפשר לומר דבלא"ה הקשה הר"ן עליו דלא שייך ברירה בכה"ג שהרי איפשר לו להשתעבד לכל העולם בזה אחר זה, ור"ל דברירה לא שייך רק כשאחד סותר את חבירו, כגון שני לוגין דאם השני לוגין מעשר תו לא איפשר לעשר שני לוגין אחרים, אבל כאן יוכלו להשתעבד לכל העולם שאחד נותן לו לחבירו וכולהו אתו מחמתיה, לכן איפשר דהרמב"ן לשיטתיה דס"ל מעמד שלשתן היינו מרצונו ואם אינו רוצה לא משתעבד, וא"כ ע"כ לפרש כאן לכל דאתי מחמתך שאתרצה לו, והא תליא בברירה כמו לקמן גבי לאיזו שארצה אגרש דתליא בברירה דנימא דמעיקרא עומד להתרצות לזה, והשתא י"ל איפכא דלא פסיקא ליה לאקשויי דשמואל אדשמואל די"ל דס"ל אפי' בעל כרחו משתעבד ולא שייך ברירה, ולפי האמת לא קאמר הרמב"ן רק אי מדעתיה קאמר, מיהו זה דחוק ג"כ דאם נימא משתעבדנא בעל כרחו גם למסקנא נימא משתעבדנא בעל כרחו, ועוד דהפוסקים לא חילקו כלל באומר בפירוש משתעבדנא אי בעינן דעתו, דדוקא אי אמרינן נעשה י"ל מדעתו קאמר, אבל באומר בפירוש ודאי אפי' בע"כ משמע, לכן י"ל מ"מ באופן שכתבתי דודאי מעמד שלשתן תקנת חכמים וכיון דשמואל ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא י"ל כמו שתיקנו השיעבוד מן הלוה עצמו שלא מדין רק מדרבנן כולה חדא מילתא הוא דתקינו שישתעבד גם לדאתי מחמתיה, אבל לדידן דקיי"ל שיעבודא דאורייתא ולא תיקנו על השיעבוד אין להמציא שיעבוד היכא דאיכא למימר אין ברירה, ודוק היטב:
שם אלא מעתה הקנה לנולדים. וקשה דילמא אין הכי נמי דנולדים
לא קנו, בפרט דהוי מציאות רחוק שיתעכב החוב עד שיהיה נולד ובשעה שהוא קטן לא שייך ביה מעמד שלשתן אם אינו בר דעת עדיין רק ע"י אפוטרופוס, כמ"ש בש"ך ח"מ סימן קכ"ו סעיף כ', וא"כ מאי קשיא ליה אי באמת לא מהני כי ה"ג, ואין לומר דקים ליה דין מעמד שלשתן בכל גווני, דא"כ קשה הא לטעמא דמשתעבדנא ה"ל להועיל אפי' אם המקבל נכרי, ולפי המסקנא לא מהני כשהמקבל נכרי כמ"ש התוס', וא"כ י"ל דנולדים באמת לא קנו, ואיפשר דקשיא כיון דנעשה כאומר לכל דאתי מחמתך ונולדים בכלל, א"כ ה"ל קני את וחמור דלא קנה כלום דכיון דלא מהני לענין נולדים לא מהני נמי לענין אותן שכבר נולדו, ואף דקיי"ל בקני את וחמור קנה מחצה, כבר חילקו בקידושין פ' האיש מקדש גבי מקדש אשה ובתה דבאמר כולכם הוי קני את וחמור כיון שכללן כאחד בדיבור אחד, ולהאי טעמא יש לדמות גם הכא לקני את וחמור אפי' אליבא דהלכתא, אבל לטעם הר"ן דדרך לקנות רע וטוב ביחד כמ"ש הב"ש בסימן מ"א שני טעמים אלו בקיצור א"כ הכא לא דמי, וא"כ קשה דילמא באמת בכה"ג לא קנו וצ"ע, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה לדבר כו' הך סוגיא אליבא דרב הונא וכו' עכ"ל. צ"ע מאי קשיא להו להתוס' דהא אפי' לרב נחמן דוקא במזכה לעובר קנה לכשתלד, אבל אם זיכה לאחר שתתעבר ותלד לכ"ע לאו כלום הוא, וכן מבואר בהדיא בטוח"מ סימן ר"י אף לשיטת הרא"ש דפסק כרב נחמן דקני מזכה לעובר כשתלד, וא"כ הכא דפריך הקנה לנולדים היינו ע"כ דמעמד שלשתן בכל גווני הוא, וא"כ פריך שפיר לכ"ע דאם הקנה לנולדים שעדיין לא נתעברו דבזה לכ"ע לא קני, וא"כ פריך שפיר מהקנה לנולדים וצ"ע:
וממוצא הדבר אתה למד דמה שהניח בצ"ע בפני יהושע על הרא"ש מן הסוגיא למאי דפסק הרא"ש מזכה לעובר קנה, א"כ י"ל מעמד שלשתן מדינא וא"צ לטעם הלכתא בלא טעמא, ולפ"ז אין מקום לדבריו דמ"מ מוכרח דהלכתא בלא טעמא די"ל הטעם משתעבדנא כו' ואין מקום לדבריו דמ"מ לא א"ש בהקנה לנולדים שלא נתעברו בשעת שיעבוד, ובהא גם להרא"ש לא קני, וברור ופשוטו:.