אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט › דף יג.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט · דף יג.

דף יב:

בתוס' ד"ה ומה כו' לכך מזכיר אשת כהן כו' עכ"ל. לכאורה אין בזה טעם, דבלא"ה הוי חוב בשביל מזונות, ואיפשר דלהכי נקט מרדה דבמרדה ג"כ א"צ ליתן לה מזונות ולא נשאר רק תרומה וזה אינו רק באשת כהן, וצ"ע דא"כ באשת ישראל שמרדה נימא דהוי זכות ותתגרש ג"כ וכן בארוסה שאין לה מזונות, מיהו איפשר דמ"מ הוי חוב שמקוה לינשא, אבל באשת ישראל שמרדה נימא דהוי זכות כיון דאין לה מזונות, ועמ"ש לעיל במשנה, ואיפשר לומר דודאי כל אשה עומדת לינשא אלא דכיון דחזינן דכבר נתן עיניו לגרשה ובידו לגרשה בע"כ שלא מדעתה, א"כ נקרא זכות עכ"פ מה דלא אגידא ביה לולא שהוא משום דמפסדת מזונות לפי שעה לכך ניחא לה שיתאחר הגט, אף דבירושלמי שהביאו במשנה משמע דלא תליא בהכי, כבר כתבתי דהסוגיא לא משמע כן וצ"ע: ולכאורה קשה מכאן לפי שיטת הרי"ף דאף דזכות הוא לו מ"מ בעינן מטא לידיה, וא"כ קשה מה השיב להם שמפסיד תרומה הא אי עריק שפיר אכיל בתרומה כיון דלא מטא לידיה עדיין, וא"כ אמאי יוכל לחזור הא זכות זה שאוכל בתרומה אינו מפסיד אפי' יזכה לו האדון מיד, וא"כ לענין זה ה"ל להיות זכות שלא יוכל האדון לחזור, ומ"מ אי עריק יאכל בתרומה כל זמן שאינו בא לידו, ואיפשר לומר דלא אמרינן תן כזכי לענין שלא יוכל לחזור רק היכא דזכי מהני לזכות מיד דזכי מהני שפיר כמ"ש הרמב"ם, וכיון דזכי לא מהני גם תן לא מהני וצ"ע, ונראה להסביר הסברא דודאי אם השיחרור הוא זכות בעצם ואילו היה אומר זכי הוי מהני א"כ י"ל דאפקיה בלשון תן כדי שיצטרך להיות מטא לידיה, אבל אי לא מהני משום דשיחרור אינו זכות לעבד וזכי לא מהני א"כ לא שייך זכות לחצאין דאל"כ נאמר לעולם אפי' בגט אשה שתהיה הברירה ביד האשה אם להתגרש או לא וא"כ אינה מפסדת, וע"כ דנין על גוף הדבר אם הוא זכות בעצם ואי לא הוי זכות אין יכול לזכות ע"י יותר, א"כ גם תן לא מהני דלא עדיף מזכי, ודוק היטב:

בד"ה עבדא כו' וא"ת עבד קטן כו' עכ"ל. איפשר ליישב דהא איתא בפ' איזהו נשך דף ע"ב דאין זכייה לקטן רק רבנן תקינו ליה זכייה אבל נכרי לית ליה זכייה רק קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה, וא"כ י"ל דזה אינו שייך רק במידי דמצי למיתי לכלל שליחות ויוכל לזכות לו כשהוא גדול, אבל בהא דכשיגדל לא יוכל לזכות לו גם בקטן לא מצי לזכות לו וא"ש ודו"ק, ועיין תוס' ב"ב דף קנ"ו סוף ע"ב, מיהו התוס' ס"ל בכמה דוכתי דבדעת אחרת מקנה יש לקטן זכייה מן התורה:

עוד איפשר לומר לפמ"ש התוס' לעיל משום דעביד ליה נייח נפשיה הוי תן כזכי, וא"כ י"ל בקטן לא שייך:.

במשנה האומר תנו גט זה לאשתי שטר שיחרור זה לעבדי כו' הראשונים נדחקו הא לרבנן השיחרור הוא זכות ואמאי לא יתנו לאחר מיתה, ולכאורה היה נ"ל לדון בדבר החדש דודאי שיחרור זכות לרבנן והכא איירי שאמר לשנים תנו ואי איפשר לזכות ע"י שנים, דהא דשנים שהגביהו מציאה קנו מפרש הטעם דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וא"כ י"ל שכל אחד יש לו זכות במחצה, א"כ בגט אי איפשר שיזכו שניהם לעבד שהרי כל אחד זוכה בחצי, ולקמן דף כ' ע"ב דאם אמר הנייר שלי בין שיטה לשיטה מיקרי שני ספרים, וא"כ אי איפשר לשנים להיות זוכין לעבד שכל אחד זוכה לו בפלגא והוו שני ספרים ואינה מתגרשת בשני חצאין, א"כ גם העבד אין יכול להשתחרר ע"י שנים וצ"ע, ונ"מ גם בגט אשה אם עשאה שני שלוחין לקבלה ונתנו לשניהם אי מתגרשת, דכיון שקבלוהו שנים הוי כמו שני ספרים שכל אחד זוכה בחצי גט בשבילה וצ"ע:

בפירש"י האומר תנו כו' ולא גרסינן תן כו'. עיין לעיל דף ט' ע"ב בתוס' שם שדברי רש"י סותרים זא"ז, דלעיל פי' אפי' לרבנן דס"ל תן כזכי מ"מ בעינן מטא לידיה, וכשיטת הרי"ף והרמב"ם, ונתעוררו הקדמונים ליישב, וכבר כתבתי לעיל, ומה שנראה עוד בזה ויתיישב ג"כ מה שהקשה בפני יהושע לקמן דפריך לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ דאילו בשכ"מ אפי' לא אמר תנו, והקשה בפ"י לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאף דתן כזכי מ"מ בעינן מטא לידיה א"כ קשה נימא דקמ"ל דבתנו נמי לא יתנו לאחר מיתה אף דכזכי הוא, ונראה ליישב בפשוט דאדרבה לשיטתם אין חילוק כלל, דבאמת אין סברא לחלק בין שהגט בעין ושאינו בעין דכיון דתני כזכי אין חילוק דלעולם הוי כזכי, והשתא בשכ"מ דכתבו דידיה היינו כתבו ותנו ממילא הוי כאומר כתבו וזכו, ונשמע דלא יתנו מטעם דבעינן מטא לידיה דלעולם תנו הוי זכו, וזה פשוט וברור:

ועפ"ז י"ל דגם שיטת רש"י כך היא דלעולם אי הוה תנו הוה כזכי אף שאין הגט בעין, אלא דרש"י פירש כאן דלא מסרם לשליח בחייו, דהא בלא"ה הר"ן הקשה על פירש"י ורי"ף מהא דמיבעיא לן ביבמות במזכה גט לאשתו במקום יבם אי הוי זכות, וקשה אפי' הוי זכות מ"מ הא לא מטא לידה ולא יתנו לאחר מיתה, לכן נראה דודאי כבר כתבתי לעיל דף ט' דרש"י משמע ליה דלא שייך להקשות מגט לאחר מיתה דפשיטא דאין שייך שום קנין לאחר מיתה, לכן צ"ל אע"ג דתן כזכי מ"מ בעינן מטא לידיה, לכן נקט שיטת הרי"ף והיינו משום דמוכח כן מן המשנה דלא יתנו לאחר מיתה דאפי' לא מסרם ליד שליח בחייו מ"מ כשקיבל הגט בחייו אין חילוק דלעולם תן כזכי אע"פ שלא מסרו ליד שליח בחייו' ומה שפירש"י כאן שלא מסרם ליד שליח בחייו אין הכוונה דמשום שלא מסרם לא הוי כזכי, דמ"מ הרי אמר תנו וכשנטלו ממילא הוי כזכי, אלא נראה דהך בעיא דמזכה גט במקום יבם ע"כ ס"ל דאי הוה זכות זכה מיד, וא"כ קשה אי מוקמינן מתני' בשכ"מ ע"כ הוא במקום יבם, וא"כ אי נימא דזכות הוא ולא בעינן מטא לידה א"כ אמאי לא יתנו לאחר מיתה, וע"כ לומר אי מתני' בשכ"מ צריך לאוקמא שלא מסר בחייו שום גט רק אמר תנו היינו שיכתבו ויתנו, וכדלקמן דף ס"ה אמר לשנים תנו גט לאשתי ה"ז יכתבו ויתנו, הרי דבתנו נכלל ג"כ הכתיבה שיכתבו גם הם, ועפ"ז נראה באם לא נכתב הגט עדיין ואמר תנו והיינו שיתנו הם אפי' יהיה זכות או באשה בכה"ג בשליח לקבלה כיון דהוא לא מסר הגט ליד שליח רק אמר תנו והם יהיו הנותנים ליד האשה, א"כ ע"כ מה שנותנים הגט לאשה הוא מטעם שהם שלוחי הבעל שציום ליתנו, שהרי צריך לבא ליד האשה מיד בעל או מיד שלוחו, וא"כ אפי' יהיו שלוחי קבלה של האשה כיון שע"כ הם שלוחי הבעל לנתינה שהרי הבעל לא נתן לידה והם הנותנין, א"כ אי איפשר שיזכו לאשה דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל, והך מילתא איתא לקמן דף ס"ג ע"ב ומשם בארה דהך מילתא דחזרת שליחות קאי בספיקא כמבואר שם, והשתא אם נימא דלא בעינן חזרת שליחות ויכולין להיות שלוחי הבעל וגם האשה, א"כ תיקשי אמאי לא יתנו לאחר מיתה ע"כ מוכח דבעינן מטא לידיה, וכפירש"י לעיל, אבל אי בעינן חזרת שליחות תו לא מוכח דבעינן מטא לידיה די"ל כיון דזכות הוא זוכה מיד, ואי קשיא מתני' אמאי לא יתנו לאחר מיתה י"ל שלא מסרו ליד שליח, ואף דתן כזכי בכל גווני מ"מ כיון שלא מסרו הבעל בחייו א"כ לא מצי ליתן רק מכח שליחות האדון, א"כ לא יוכלו לזכות לעבד דהיינו דינא דחזרת שליחות דעבד ואשה שוין דיליף לה לה מאשה, והשתא א"ש דאי מתני' בשכ"מ כדלקמן דמשמע דמצי מיתוקמא בשכ"מ ע"כ איירי בלא מסר, דאילו במסר תיקשי למאי דבעי למימר במזכה גט לאשתו במקום יבם הוי זכות א"כ לפום הך סברא ע"כ לא בעינן מטא לידיה, וא"כ אמאי לא יתנו לאחר מיתה אפי' בגט תיקשי נמי, ולזה פירש"י דמתני' בלא מסר א"כ לא קשיא הא הוי זכות, דהא כיון שלא מסר הגט ונעשו שלוחי הבעל והאדון שוב לא יוכלו לזכות לאשה ועבד דלא חזרה שליחות, מיהו אי לא בעינן חזרת שליחות ע"כ הטעם דבעינן מטא לידיה, דאל"כ אע"פ שלא מסר מ"מ תן כזכי הוי לעולם אי לא בעינן חזרת שליחות וע"כ צריך מטא לידיה, א"כ י"ל לעיל ע"כ מקשה מטעם רבותא דאין גט לאחר מיתה אינו רבותא כלל, א"כ י"ל דע"כ בעינן מטא לידיה, והיינו אי לא בעינן חזרת שליחות, דאי בעינן חזרת שליחות תיקשי בלא"ה הא איכא מילתא דשוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים בחזרת שליחות, וע"כ ס"ל דלא בעינן חזרת שליחות לפום הך ס"ד, וכיון דלא בעית חזרת שליחות ע"כ הטעם במשנה משום דבעינן מטא לידיה, דלענין תן כזכי אין חילוק בין מסר ללא מסר, וכיון דלא בעינן חזרת שליחות ע"כ לומר דבעינן מטא לידיה, דאל"כ אמאי לא יתנו לאחר מיתה, כלל הדברים דאי בעינן חזרת שליחות י"ל דלא בעינן מטא לידיה, ואי לא בעינן חזרת שליחות ע"כ בעינן מטא לידיה, וא"כ צדקו דברי רש"י יחדיו, דלעיל בקושיא ע"כ ס"ל דלא בעינן חזרת שליחות, דאל"כ ה"ל בלא"ה דבר דשוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים, ואי לא בעינן חזרת שליחות ע"כ בעינן מטא לידיה, מיהו מתני' ע"כ בלא מסרם, דאל"כ מוכח ממתני' דבעינן מטא לידיה, וא"כ מאי מיבעיא ליה במזכה גט לאשתו במקום יבם הא בעינן מטא לידיה, אלא ע"כ איירי בלא מסרם וי"ל הטעם משום חזרת שליחות, משא"כ במסרם לא שייך טעמא דחזרת שליחות כיון דהבעל עצמו מסר וכן האדון, ולזה נקט רש"י מסרם לשון רבים דקאי נמי אגט, או איירי בשכ"מ ומזכה גט לאשתו במקום יבם זכות וצדקו שניהם יחדיו, ודוק היטב:

וליישב דעת הרי"ף והרמב"ם שסוברין דלא הוי גט עד דמטא לידיה איפשר לומר דכל זמן דלא מטא לידיה לא בריר לן שיהיה העבד חפץ בשיחרור, אך באם מקבל העבד השיחרור מתברר שהיה זכותו והוה השיחרור למפרע שיחרור דהוברר שהיה זכות גמור, מיהו לאחר מיתה לא יתנו מ"מ דשמא אילו היה האדון חי לא היה לו חפץ בקבלת השיחרור דניחא ליה לעבוד את המוריש אבל היורשים אינו רוצה לעבוד, וא"כ אין ראיה שנעשה לו זכות ממה שאינו חפץ לעבוד היורשים לכן לא יתנו דשמא אילו היה חי לא היה רוצה להשתחרר, ומיושבים בזה כל הקושיות, ולפ"ז גם קודם דמטא לידיה הוי ספיקא עכ"פ, ומיושב גם מה שהקשתי לעיל דאי עריק יאכל תרומה, ולפמ"ש ניחא דמעיקרא נמי ספיקא הוא, ודוק היטב:

עוד איפשר לומר בסתירת דברי רש"י היינו כדפרישית לעיל, דע"כ מקשה לעיל אי בעינן מטא לידיה דאין גט לאחר מיתה הוא מילתא דפשיטא אלא דתליא אי טעמא דמתני' כדס"ד לעיל דף י"א ע"ב משום תופס לבעל חוב, א"כ י"ל כיון דלא הוי כזכי רק מטעם תפיסה י"ל דלא נגמר השיחרור עד דמטא לידיה, מיהו לפי האמת דתן כזכי א"כ לא בעינן מטא לידיה, ונקט רש"י הכא לפי המסקנא ודו"ק:

בתוס' ד"ה האומר כו' אי גרסינן תן גט זה אתיא מתני' כר"מ עכ"ל. וקשה הא לקמן מוקי מתני' בבריא ובמעמד שלשתן וס"ל דבעינן ציבורין א"כ ע"כ ס"ל דמעמד שלשתן דוקא בפקדון, א"כ תיקשי כיון דמתני' אתיא כר' מאיר ור' מאיר ס"ל בקידושין דף מ"ח במעמד שלשתן לא שנא מלוה לא שנא פקדון, ואיפשר שרב זביד מוקי פלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה ומיירי בלא הוציא עדיין ור"מ לשיטתיה אזיל דס"ל מלוה ברשות בעלים לחזרה, א"כ הוי פקדון דתקנו בו מעמד שלשתן, ורבנן לשיטתייהו דמלוה ברשות מלוה וה"ל פקדון ולא תקנו מעמד שלשתן ודו"ק:

בא"ד אתיא כר' מאיר. וקשה הא לקמן ד"ה והא כתבו התוס' דלא מוקי מתני' כר' מאיר דהוא יחידאה, וכיון דע"כ אתיא כר' מאיר ור"מ ס"ל מצוה לקיים דברי המת א"כ אמאי בעי ציבורין, וצ"ל דאי אתיא מתני' כר"מ היינו ע"כ כהאי תירוצא דלא שייך מצוה לקיים דברי המת בלא הושלש מתחלה לכך, וכתירוץ ר"ת לקמן ודו"ק:

בא"ד ונאמר דלא אמרינן תן כזכי כו' עכ"ל. וקשה לי למה הוצרכו לכך הא בלא"ה אפי' יהיה תן כזכי אפילו לא מסר מיד ליד מ"מ הכא בשיחרור דיליף לה לה מאשה א"כ אי איפשר שיזכה לעבד דהא באשה אם אמר טלי גיטך מע"ג קרקע לא אמר כלום כדלקמן דף ע"ח, א"כ לא עדיף השליח מאילו קיבלו העבד עצמו כשא"ל האדון טול גיטך מע"ג קרקע דלא מהני וע"כ הוי שליח האדון וצריך למסור ליד העבד, ואיפשר דקשיא להו להתוס' דאם נימא הטעם משום טלי גיטך מע"ג קרקע, א"כ מאי משני לעיל דהוא מילתא דאיתא בשטרות הא הך מילתא דטלי גיטך מע"ג קרקע ליתא בשטרות, וא"כ בשטרות כה"ג תן כזכי הוא ודו"ק:

בד"ה תנו כו' ואע"ג דלא הוי רישא דומיא דסיפא כו' עכ"ל והקשה בספר פ"י לפ"ז מאי פריך בגו שם דומיא דגט דלא קנו מיניה אף הכא נמי דלא קנו מיניה ש"מ מתנת שכ"מ לא בעי קנין הא כתבו התוס' דלא בעי דומיא, ונדחק, ונראה דבלא"ה קשה איך ס"ד דמיירי בקנו מיניה א"כ מאי איריא לאחר מיתה הא פשיטא כיון דקנה מחיים נותנין גם לאחר מיתה, וצ"ל דבעי לאשמועינן הכא דומיא דגט נותנין ג"כ וכיון דבעי לאשמועינן דומיא דגט א"כ בגט דלא יתנו לאחר מיתה הוא עיקר הרבותא דהא מחיים נותנין וכיון דעיקרו דומיא דגט א"כ ע"כ איירי לאשמועינן דומיא דגט דאפי' לא קנו מיניה נותנין כיון דעיקר מה דתני יתנו לאחר מיתה איידי דגט ע"כ קמ"ל במידי דדמי לגט והיינו דאפי' בלא קנין נותנין דאי איירי בקנין א"כ אפילו מחיים נותנין ופשיטא דיתנו לאחר מיתה, וע"כ עיקרא לאשמועינן דדומיא דגט נותנין ודו"ק:

בד"ה והא כו' הא קיי"ל מצוה לקיים דה"מ כו' עכ"ל. לכאורה לא קשיא דע"כ מתני' לא אתיא כר' מאיר, דלר"מ אפילו בתן נמי לא הוי כזכי בשיחרור דחוב הוא, וא"כ לפמ"ש התוס' במשנה דגרס תנו ע"כ לא אתיא כר' מאיר, ולגירסא דגרס תן ואתיא כר"מ לא משני התוס' מידי כיון דע"כ כר' מאיר אתיא, וצ"ל תירוץ התוס' דבעינן הושלש מתחלה לכך ודו"ק:

מיהו נראה ליישב קושיית התוס' דקשה בתנו מנה לפלוני אמאי יתנו לאחר מיתה דילמא משום הלואה קאמר, ובתוס' ב"ב דף ק' ע"ב כתבו דכשמצוה ליתן מכח מלוה אפי' אמר תנו אין נותנין למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים כדמוכח שם בגמרא, וא"כ משמע אפי' משום מצוה לקיים דברי המת אין נותנין מדפריך בפשיטות אמר תנו נותנין ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינו גובה מן היורשים, וצ"ל כיון דסתם שכ"מ חושש למיתה א"כ ה"ל לפרושי דאמלוה קאמר כדי שלא יצטרכו היורשים לשלם אם ימות ואם רצונו שישלמו היורשים דוקא א"כ לא גרע ממתנה דמהני, וא"כ י"ל דע"כ לא איירי בבריא דל"ל משום מצוה לקיים דברי המת די"ל משום מלוה קאמר ומלוה על פה אינו גובה מיורשים, והא דלא פירש לשם מלוה י"ל דלא אסיק אדעתיה שימות, א"כ י"ל דמשום מלוה קאמר ואין נותנין ודו"ק:

גם י"ל בפשיטות דיתנו לאחר מיתה משמע בכל גווני אפילו מת מקבל בחיי נותן, ובהא לא שייך מצוה לקיים דברי המת כדלקמן דף הסמוך ע"ב, משא"כ אי מוקי בשכ"מ אפי' מת מקבל בחיי נותן נותנים ליורשיו, כמ"ש התוס' לקמן דף הסמוך ריש ע"ב ודו"ק:

בגמרא אמר רב זביד לעולם בבריא וכו'. והקשה הפ"י מאי קמ"ל דנותנין לאחר מיתה הא מחיים זכה ומאי רבותא במה שנותנין לאחר מיתה טפי ממחיים, ואיפשר לומר דמיירי הכא בפקדון לרב זביד, והיינו באופן הלזה דהפקיד לו מנה מותרין והיינו היכא דמותר להשתמש בהן, וכיון דרב זביד ס"ל מעמד שלשתן דוקא בפקדון א"כ י"ל למאי דאיתא בגמרא ב"מ דף מ"ג לרב נחמן דס"ל בנאנסו אינו חייב באחריות מ"מ בהוציא נעשו מלוה, וא"כ י"ל דס"ד דנטעון ליתמי שמא כבר הוציא פרוטה מן המעות וכבר נעשו מלוה ובמלוה לא תיקנו מעמד שלשתן קמ"ל דלא טענינן להו הכי, משא"כ בהוא קיים כיון שלא חזר בפירוש ודאי נותנין אפי' לא קנה כלום, ולהכי קמ"ל דיתנו לאחר מיתה והיינו אפי' אחר מיתת הנמחה כיון שצבורין ומונחין בקרן זוית אמרינן מסתמא עדיין לא הוציא, א"כ אגב אורחא קמ"ל דנותנין לאחר מיתה הן של הנותן הן של הנפקד ולא שייך כן מחיים רק שנוכל לומר אם חזר הנותן והנמחה מת דודאי טפי ניחא למיתני מילתא דפסיקא אפי' מת הנותן וגם הנמחה, ובזה מיושב קושיית התוס' לקמן אי ס"ל מעמד שלשתן גם במלוה הא גופא קשיא אמאי לא מוקי מתני' אפי' אין צבורין, ולפ"ז ניחא דאי איתא נמי למלוה במעמד שלשתן א"כ תיקשי אמאי תנן לאחר מיתה פשיטא כיון דמחיים נותנין גם לאחר מיתה לא פקע, ול"ל דקמ"ל אף אם הנמחה מת דאפי' הוציא לא גרע ממלוה ובמלוה נמי איתא מעמד שלשתן, אע"כ לא איירי במעמד שלשתן אי מעמד שלשתן איתא נמי במלוה וא"ש:

ומיושב מה שהקשה בפ"י לפי שיטת הרמב"ם דמוקי מתני' בתן ותן כזכי א"כ לוקמא במתני' משום תן כזכי, דלהרמב"ם ברישא נמי איירי במסר, ולפ"ז ניחא דאי משום תן כזכי תיקשי אמאי נקט לאחר מיתה וע"כ איירי במעמד שלשתן ולא תיקנו במלוה, ודוק היטב:

עוד איפשר לומר דקמ"ל דהא יש לדייק למה נקט לשון תנו ולא אמר תן וכ"ש אי גרס ברישא תן, לכן נראה דקמ"ל באם היה הנפקד ושאר אנשים עומדים שם ואמר תנו דאיכא למימר דלא קאמר שיתן מנה הנפקד רק מנכסיו וא"כ לא הוי מעמד שלשתן, קמ"ל כיון דהנפקד היה שם ג"כ והנפקד בכלל אין אומרים שדוקא נתכוין למנה אחרת שאינה ביד הנפקד, אלא כיון דלא קפיד גם מנה הנפקד בכלל ושפיר הוי מעמד שלשתן, וא"כ איפשר אם הוא קיים כשטוען ברי שלא כיון לזו המנה הנפקד איפשר שהיה יכול לטעון אם יתן איזו אמתלא, אבל בסתמא לא טענינן ליורשים הכי וא"ש, וא"כ מיושב נמי הרמב"ם דאי משום זכי די"ל דדוקא תן הוי כזכי היינו משום שאומר כן לזה שנפקד אצלו, אבל כשאמר לרבים ע"כ נתכוין ג"כ על איזו מנה שיקחו מנכסיו או מנה הנפקד ובהא ע"כ לאו כזכי כיון שעדיין לא היתה המנה תחת ידם, וא"כ כיון דלגבי שאר אנשים לאו כזכי גם לגבי הנפקד לא הוי כזכי, משא"כ מעמד שלשתן שפיר מהני גם בכה"ג כיון דעכ"פ לנפקד נמי אמר וא"ש:

ובזה יש ליישב דברי הרמב"ן (בבעה"מ) שדייק שמעמד שלשתן מהני אפי' לא אמר בפירוש מנה שהפקדתי לך, דהא הכא מוקי במעמ"ש אע"ג דאמר סתמא רק מנה לפלוני, והקשה הגי"ת דילמא איירי שאמר מנה זו כמו לאוקימתא דחיישינן למנה קבור, ולפ"ז ניחא דהכא ע"כ נקט תנו לרבותא א"כ ע"כ איירי שלא פירש המנה, דאילו פירש ה"ל למינקט תן, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה אית ספרים דגרסי כו' אכן קשה לר"י ע"ז כו' עכ"ל בימי חורפי אמרתי ליישב הגירסא על נכון, והוא דבודאי במתני' איירי דברים כפשטן והיינו דאמר תנו מנה ולא נודע על מה כיון, לכן אמר מנכסי נותנין בין שנתכוין למתנה בין שנתכוין לפקדון כיון שאמר מנכסי, מנה זו נותנין והיינו כיון שאמר מנה זו אפי' בפקדון לא שייך מנה קבור', מנה סתם אין נותנין דשמא מנה פקדון קאמר ומנה קבור קאמר, וא"כ ע"כ בשכ"מ איירי דבבריא י"ל דשמא מתנה קאמר והא לא משך משא"כ בשכ"מ מתנה נמי קני ונותנין בין שכיון למתנה בין שכיון לפקדון, כן נ"ל נכון מאד ליישב הגירסא ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה