גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק א - המביא גט · דף יב:
בתוס' ד"ה ולימא כו' משום דפשיטא דהקדש ניחא ליה כו' עכ"ל. לכאורה אינו מובן במאי ניחא ליה להקדש טפי מן האדון, דהא האדון אומר לו עשה עמי וע"כ יהיה לו מזונות שיחזור על הפתחים, א"כ גם ההקדש לימא ליה כן, ונראה דודאי אי א"ל הרב הכי מסתמא יודע שלא יפסיד העבד שאף אם יחזור על הפתחים יכול לעבוד עבודתו אשר צריך לו, אבל הכא דדייקינן מן הברייתא מדיכול להקדישו ואין העבד יוכל להתפרנס ממעשה ידיו ע"כ לומר שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך להכי צריך ללוות ולאכול, אבל באמת אי לא הקדישו לא היה אומר לו עשה עמי ואיני זנך דניחא ליה טפי בעבודתו ושיתן לו מזונות:
ומה שהקשה המהרש"א לוקמא באינו מעלה מזונות ולוה ואוכל להעדפה דמזונות, ותירץ המהרש"א דכיון דניזון ממעשה ידיו ניחא ליה להקדש שלא ילוה להעדפה דמזונות ע"ש, והוא דחוק, ולכאורה נראה דכיון דאינו נותן לו מזונות ולפום סברא דאין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך א"כ אין הידים ברשותו, ולשון המקדיש ידי עבדו משמע שהידים ברשותו להקדישן, ואף דהעודף מן המזונות יכול להקדיש ה"ל קני את וחמור, דהא מה שצריך לו למזונות אינו חל ההקדש והוא הקדיש כל מעשה ידיו, וכי היכי דלא חל ההקדש על מזונותיו הצריכים לא חל ההקדש נמי על המותר וא"כ לא חל ההקדש כלל, וא"ש ודו"ק, ועיין סוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו:
מיהו לפום פשטא י"ל דלישנא דלוה ואוכל ועושה ופורע משמע דאחר שלוה ואוכל הוא שעושה ופורע, אבל מעיקרא לא יוכל לעשות כלל שאם יעשה ויצטרף פרוטה יחול ההקדש, א"כ ע"כ לא איירי לענין העדפה דאם ניזון ממעשה ידיו הרי גם קודם שלוה יכול לעשות כדי פרנסתו, ולישנא משמע שאין יכול לעשות כלל קודם שאוכל מה שלוה, משא"כ אי מעלה לו מזונות משלו באמת אין יכול לעשות קודם שלוה ואוכל שצריך לשלם פחות פחות מש"פ ודו"ק:
בד"ה פחות מש"פ כו' והקשה רבינו יצחק כו'. נראה לפרש כפירש"י דהכא איירי שנשכר לאחד בפחות מש"פ נמצא שלא שייך חיוב על המשכיר ליתן לו חצי פרוטה שהרי הוא ת"י המשכיר, ושיעבודא דר' נתן לא שייך בחצי פרוטה, וכיון דזה לא משועבד להקדש א"כ כשנותנה לעבד לא חייל ההקדש עלה שנותנה שיוציאנה לחולין, וכ"ש אי מקדים לו החצי פרוטה בעד שכרו שעתיד להשתכר דמעולם לא משועבד להקדש:
בגמרא אלא אי אמרת כו' דאי לא עבדא מאן פלח ליה כו' ויש לדקדק דבפשיטות נמי תיקשי דרב אדרב וע"כ איירי הך במעלה והך בלא מעלה, ונראה בלא זה לא היה יכול להקשות די"ל דלעולם ס"ל דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך, והא דעושה ואוכל היינו משום דמסתמא לא היה דעתו שלא יזון ממעשה ידיו כיון דלא קאמר ליה בפירוש, ואמרינן מסתמא אין דעתו להקדיש רק המותר, אבל השתא דיהיב טעמא עבדא מאן פלח ליה אי לא קאי רק על שאין דעתו רק להקדיש המותר אין זה טעם כלל דהא איפשר ללוות ולאכול כדלעיל, וע"כ יהיב טעמא שאין יכול להקדיש כלל מעשה ידיו ושפיר דייק דאין יכול ודו"ק:
בתוס' ד"ה שאם כו' וא"ת טפי ה"ל למינקט לפי שאוסרו בשפחה כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ואיפשר לומר דודאי בהא דנקט תרומה היינו כדפריש לקמן דלא אמרינן אי בעי זריק ליה גיטא כיון דערק, ע"כ בערק קים ליה דאוכל בתרומה עבד כהן שברח, א"כ ע"כ לומר דבברח לא נתיאש, דאילו נתיאש אינו אוכל בתרומה דהוי הפקר, א"כ מהאי טעמא גופיה מותר בשפחה כיון שעדיין אוכל תרומה על כרחך לא נתיאש ומותר נמי בשפחה, וכמ"ש התוס' לקמן דף מ' ודו"ק:
עוד איפשר לומר דנקט האי טעמא אם כבר אמר שנשתחרר א"כ שוייה חד"א ואסור בתרומה, אלא שנותן אמתלא לדבריו שלכך אמר שנשתחרר שהיה סבור שיהיה מותר בבת חורין, ועכשיו שאינו נאמן לישא בת חורין מודה ששקר ענה ובאמת הוא עבד, וא"כ אין לדון בו מכח זכות שאוסרו בשפחה, דא"כ לא הוי אמתלא כיון שאסור בשפחה לפי דבריו, א"כ ע"כ לומר דניחא ליה בבת חורין טפי, אבל משום טעמא דתרומה שפיר י"ל דהוה ניחא ליה טפי בבת חורין אף שאסור בתרומה, והשתא שאינו נאמן לישא בת חורין הוי אמתלא שפיר שלא יאסר בתרומה ובשפחה כיון דנותן אמתלא שלא אמר כן רק בשביל שניחא ליה בב"ח ודו"ק:
בד"ה השבתוני כו'. התוס' נדחקו, ואיפשר לומר דודאי רבנן ס"ל דאין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, א"כ אם ירצה שלא לזונו מספקת תשובה זו גם על תרומה דאינו מרויח בתרומה שלא יתנו לו בלא רבו, אבל ר' מאיר ס"ל דחולקין לעבד בלא רבו א"כ הכי קאמר השבתוני על המזונות היינו לפי שיטתכם השבתם שפיר על התרומה, אבל לפום שיטה דידי דחולקין תרומה לעבד בלא רבו א"כ לא השבתוני על תרומה דס"ל דחולקין תרומה לעבד בלא רבו ואפי' יברח יוכל לאכול תרומה ודו"ק:
בפירש"י בד"ה וכי תימא כו' זריק ליה גיטא ברה"ר בתוך ד' אמות עכ"ל. צ"ע למה פירש"י ברה"ר הא ברה"ר לא קנו ד' אמות, ואיפשר דלאו דוקא ברה"ר אלא בצידי רה"ר כדאיתא בפ"ק דב"מ, וצ"ע לפי מ"ש הר"ן הביאו הש"ך בח"מ סי' ר' דבקדם כלי לד' אמות לא קני ד' אמות דהד' אמות שייכים לבעל הכלי, וא"כ כיון דמה שקנה עבד קנה רבו הד' אמות שייכין לאדון, וצ"ל דאמרינן גיטו וחצירו באים כא' גם בד"א, וצ"ע דלקמן פרק הזורק למ"ד דמוקי בכותב לה בעודה ארוסה ולא ס"ל גיטה וחצירה באים כא' איך יפרש הך ברייתא דאי בעי זריק ליה וצ"ע:
בתוס' ד"ה וכ"ת כו' וא"ת מה בכך כו' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מן התרומה עכ"ל. והקשה מהרש"ל א"כ גם באשה יכול לזרוק לה גט ותפסיד מזונות, ונראה דבאשה ודאי קפידא הוא שמפסדת מזונות לפי שעה עד דזריק לה, משא"כ בעבד שאינו מפסיד מזונות רק אי מזדמן לו תרומה, א"כ משום שעה מועטת לאו חוב הוא לו דמאן לימא שיזדמן לו תרומה לפי שעה:
מיהו בעיקר קושיית התוס' י"ל דודאי דחוק לומר דבשביל הפסד אכילת תרומה יהיה השיחרור חוב, לכן נראה לפמ"ש התוס' דבמתנה לא אמרינן תן כזכי רק במלוה ועבד ה"ל כעין מלוה דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא היה משחררו, אבל בלא"ה לא הוי תן כזכי, א"כ י"ל דהתוס' ס"ל כיון דפוסלו מן התרומה איפשר דלאו לטובתו משחרר ליה כיון שפוסלו מן התרומה י"ל דלרעתו עביד א"כ ממילא לא הוי תן כזכי, והשתא הכי קאמר וכ"ת אי בעי זריק ליה גיטא והיינו דמסתמא לטובתו משחררו, דאין לומר דעביד כדי לפוסלו מתרומה דהא יכול לזרוק לו גט ולפוסלו, א"כ ע"כ לטובתו עביד והוי שפיר תן כזכי, וע"ז קאמר שביק ליה ועריק לעלמא, וא"כ בגט אשה דהוי חוב מצד עצמו שמפסדת מזונות אף דאי בעי זריק לה גט מ"מ הוי חוב ולא מהני ודו"ק:
בד"ה שביק ליה ועריק כו' משמע כו' וא"ת ליחוש כו' עכ"ל איפשר לומר דר"מ לשיטתיה דס"ל בלוקח יין מבין הכותים ומייתי לה לקמן דף כ"ו דלא חיישינן שמא יבקע הנוד, א"כ י"ל גם כאן מוקמינן ליה בחזקת עבד ולא חיישינן לאוסרו בתרומה, א"כ ממילא דאין יכול למוכרו לישראל מה"ט גופיה דחיישינן שיאכל תרומה, ורבנן ס"ל דיכול למוכרו ובאמת אין יכול לאכול תרומה מה"ט גופיה:
ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה שאם דטפי ה"ל למינקט טעמא דשפחה, ולפ"ז ניחא דר"מ לא בעי אלא לאסוקי דלא תיקשי בעבד כהן הרי מפסיד נגד זכות שיש לו שמותר בשפחה הרי מפסיד כנגדו אכילת תרומה אם הוא עבד כהן, ולזה קאמר דבעבד כהן גם כן בעריק אוכל אם כן ממילא הוי חוב מכח שאסור בשפחה, ודוק היטב: