אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט › דף יא:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט · דף יא:

דף יא.

בגמרא עדים החתומים על הגט ושמותן כשמות עכו"ם הרבה פירושים נאמרו בבעיא זו מפי הראשונים, וכבר הביא הרא"ש בשם הרשב"ם שכולן שיבוש, וגם פירשב"ם דחוק למאד, ואני הדיוט איני כדאי לעמוד במקום גדולים, אך התורה מונחת בקרן זוית אולי מקום הניחו לי בזה, והנלענ"ד פירושו דודאי לא אתי לקבוע הלכה כר"ש כמ"ש הרשב"ם, דא"כ הוה ליה למיבעי אי הלכתא כר"ש אי כרבנן, אך מה שנתחבטו המפרשים לפי שהוקשה להם שכבר מבואר דשמות מובהקין איכא בינייהו ושמות שאינן מובהקין משמע לכ"ע פסול, נלענ"ד ברור דהא גופא מיבעיא דהך חששא דמזוייף מתוכו דאתי למיסמך עלייהו שיסברו שהם ישראלים ומיבעיא להו אי דוקא כשהן שמות של ישראל וישראל שכיחי טפי דמסקי בשמות אלו בהא איכא למיחש דיסמכו עליהם, והיינו דדין הוא להחזיקן בישראלים מאחר דישראל שכיחי טפי בשמות אלו, אבל שמות דשכיחי בהו נמי עכו"ם מספיקא לא תלינן בישראל דמידי ספיקא לא נפיק ולעולם לא מכשרינן בלא עדי מסירה, א"כ אין לחוש למיסמך דכיון דשמותיהן כשמות כותים אף שאין מובהקין ביותר נתלה בנכרים ולא נכשיר בלא ע"מ, ומינה נמי דאי מספקא לן נמי תלינן בנכרים, והשתא ה"ל הני שמות דמספקא לן כמובהקין דלא נסמוך עליהם כיון דעלה על לבנו ספק בהני שמות שנכרים נקראים ג"כ בהם תלינן בנכרים ולא נסמוך בלא עדי מסירה אי דבסתמא לא תלינן בנכרים רק במובהקין ביותר, והשתא ממילא באין מובהקין דלא תלינן בנכרים, ואם באמת הם עכו"ם אין לסמוך עליהם אפי' בע"מ דחיישינן דאתו למיסמך עלייהו כיון דמדינא לא תלינן בעכו"ם, ושני ליה לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס דלא שכיחי והיינו מובהקין, והא דסבר לעיל שמות מובהקין איכא בינייהו היינו לפום מאי דפשיט ליה ר' יוחנן דבסתמא תלינן בישראל לכן ה"ל מזוייף מתוכו דחיישינן למיסמך עלייהו, אבל שמהתא אחריני דשכיחי לא מכשרינן, ונשמע תרתי, חדא דבשמות אחרים יש לחוש דאתו למיסמך עלייהו, ועוד השמיענו בזאת דבשמות שאינן מובהקין נמי חיישינן שמא נכרים הם, ונקטינן בתרווייהו לחומרא, לכן אמר לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו והיינו שמות מובהקין ומינה דבשמות שאין מובהקין אין מכשירין אפי' ע"י ע"מ דחיישינן דסמכי עלייהו שיסברו שהם ישראל, אף דאנן נמי חיישינן לשמא עכו"ם הם מ"מ פסלינן אפי' ע"י ע"מ דחיישינן דאתו למיסמך עלייהו שיסברו שהם ישראל, והשתא תו לא קשיא דלעיל מסיק דבעינן שמות מובהקין, דזה אינו רק לפום מסקנא ופשיטותא דר' יוחנן דלא מכשרינן אלא בלוקוס ולוס, אבל אכתי לא מוכח אי משום דבסתמא באינן מובהקין תלינן בישראל, דלהכי נקרא מזוייף מתוכו דחיישינן דאתו למיסמך עלייהו, או דנקטינן בתרווייהו לחומרא שפוסלין באין מובהקין אפילו בע"מ דילמא אתו למיסמך עלייהו והיינו כשהם נכרים, ומ"מ גם בסתמא לא נתלה להכשיר שבאמת הם ישראל, אלא דאנן לא מכשרינן בסתמא לומר שישראלים הם רק חיישינן לכותים ואפי' הכי הוי מזוייף מתוכו דחיישינן לטועין שיחזיקום בישראל, ובאמת היה מקום לומר דאפי' שמות שאינן מובהקין לגמרי כיון דתלינן בנכרים תו ליכא למיחש דסמכי עלייהו וה"ל כמובהקין, ובהכי ניחא דר"פ מפרש היכי דמי שמות מובהקין והיינו משום דס"ד דסתמא שמות שרגילין בהם הנכרים דלא תלינן בהו בסתמא שישראל הם ה"ל כמובהקין, דהא לא אתו למיסמך עלייהו, ולהכי קמ"ל דוקא הני שהם מובהקין ביותר והיינו משום דנקטינן בתרווייהו לחומרא, ופריך מגיטין הבאים ממדינת הים דמכשרינן אלמא דלא תלינן בנכרים וא"כ איך אמר שאר שמות לא, הא לפי האמת נתלה ג"כ בישראל, ואף דמפרש טעמא מפני שרוב כו' איפשר דס"ד דעכ"פ בעדי מסירה ה"ל להכשיר, ומשני כדאיתא בגמרא, כללא דמילתא האיבעיא בש"ס עדים חתומים ושמותיהם כשמות נכרים, הוא, אי אמרינן מסתמא ישראלים והשתא ממילא גם בע"מ לא סגי רק בשמות מובהקין דשמות שאינן מובהקין יחזיקום בישראל, או נימא דגם באינן מובהקין לא יחזיקום בישראל מדינא ומ"מ נקרא מזוייף מתוכו מטעם דילמא טעו בהו, ושני ליה דדוקא במובהקין מכשרינן ובאין מובהקין לא מכשרינן אפי' בע"מ, ונשמע דאף דלא תלינן בישראל מ"מ נקרא מזוייף מתוכו, והכל נכון וברור ודוק היטב, ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו, וצדקו דברי הראב"ד לפי פשיטותו של ר' יוחנן הוא פוסק כר"ש דהא הכשיר עכ"פ בשמות מובהקין:

בפירש"י ד"ה מהו לאכשורי בעדי מסירה עכ"ל. צ"ע דפשיטא דצריך ע"מ בגט שבא ע"י שליח דלא עדיף מבעל עצמו שנותנו שצריך ג"כ עדי מסירה, וא"כ אפי' עדים ישראלים חתומים בו לא סגי בלא עדי מסירה, והיה איפשר לומר דרש"י ס"ל כשיטת הרי"ף דע"ח נמי כרתי ויכול השליח ליתנו לה בינו לבינה, רק הכא דליכא ע"ח צריך ע"מ, אלא דרש"י לעיל דף הקדום ד"ה מודה דפירש דחיישינן לאתי למימסריה באנפייהו, ואי ס"ל ביש ע"ח לא צריך לע"מ ה"ל לפרושי בפשיטות דכיון שיסברו שהם ישראלים לא צריכי לע"מ, ונראה דכוונת רש"י לאכשורי בע"מ היינו כשהגט יוצא מת"י האשה, דבגט שחתומים עליו ישראלים אפי' אינה מביאה עדי מסירה בפנינו כיון שיוצא מתחת ידה אמרינן מסתמא נמסר לידה כדין, אבל הך דשמות עכו"ם הם צריכין לבא עדי מסירה בפנינו, כן נ"ל ודו"ק:

מיהו נראה דבעינן עכ"פ ראיה שהבעל שלחו, דאל"כ כיון דעדיו נכרים א"כ ה"ל כגט בלא עדים דאין השליח לחוד נאמן, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מגירושין דין ל"ב, ועיין בסמוך:

ובזה ניחא מה שהקשה בס' פני יהושע בשם בנו מוהר"ר בערוש דמאי מייתי מהך דגיטין הבאים ממדינת הים דכשרים מפני שרוב ישראלים שמותיהן כשמות נכרים, ומאי קושיא דילמא ממדינת הים הוא דכשר כיון דרוב ישראל שמותיהן כשמות נכרים א"כ מן התורה כשר, והשתא שפיר מהימן השליח דהוא חד לומר בפני נכתב ובפנ"ח כדלעיל בריש מכילתין, משא"כ בא"י דא"צ בפני נכתב עי"ש, ולפ"ז לא קשה מידי דאין השליח נאמן כתרי רק בגט כתוב וחתום כהלכתו, אבל אם אין חתימות על הגט לא מהימן השליח לחוד כמ"ש הרמב"ם, וא"כ כיון דיש להסתפק על החתימות ממילא לא מהני עדות השליח מידי דבהא לא הקילו טפי בשליח מעד דעלמא, ובלא"ה נמי מאמירת בפני נכתב אין ראיה שהם ישראלים לפירש"י לעיל דחיישינן דהבעל גופיה טעה אם הם ישראלים, וא"כ אין ענין מזה לאמירת בפ"נ, גם איפשר דלענין שיעיד על החתומים שהם ישראל איפשר דמהימן משום מילתא דעבידא לגלויי כמו באישתמודענוהו ביבמות פ' החולץ, ואפי' בא"י מהימן ודו"ק:

שם ד"ה התם כו' ואפי' בע"מ כרבנן עכ"ל. והקשה הרשב"א הא לרבנן אפי' לוקוס ולוס דשמות מובהקין פסילי דגזור אטו אינן מובהקין, ותירץ מהרש"א כיון דעדים אינן כאן אין לחוש שימסרו בפניהם והוי גזירה לגזירה ע"ש, ויש לדקדק בזה דאדרבה בהא איכא למיגזר טפי שמא לא יביא עדים שנמסר לידו מיד הבעל, דבגט שעדים חתומים עליו א"צ השליח לעדים שנמסר מידו ליד הבעל, ועוד דמאי קאמר רש"י ואפי' בע"מ פשיטא דכל גט לא סגי בלא ע"מ כמ"ש לעיל, א"ו כוונת רש"י אפי' מביאה עדי מסירה בפנינו לאחר זמן, ואיפשר לומר דהא דגזרו רבנן מובהקין אטו אינו מובהקין היינו ליתן לה הגט עם החתימות, אבל אם חותך החתימות ונותן לה הגט בלא חתימות גם רבנן מודו דכשר דכיון דנותן בלא חתימות לא אתו למיסמך בלא ע"מ, וא"כ י"ל בשמות שאינן מובהקין שיש לספק שמא ישראלים הם אין תקנה לחתוך החתימות דשמא הם ישראל ונתכוין להרבות בעדים שיהיו ע"ח ולא תצטרך לעדי מסירה בפנינו והיינו להרבות בעדים, א"כ אין תיקון לחתוך החתימות דשמא ישראלים הם, א"כ ר' יוחנן דמכשיר לוקוס ולוס בשמות מובהקין היינו ע"י תיקון לחתוך החתימות וא"ש, מיהו י"ל לפ"ז גם בשמות שאינן מובהקין איפשר לתקן שיתננו לה ויחזור ויקחנו ממנה ויחתוך החתימות ויתננו לה ע"י ע"מ, דאז כשר ממנ"פ אם עדיו ישראלים כבר נכשר בנתינה ראשונה ואם עדיו כותים כשר ע"י ע"מ אחר שנחתך, מיהו איפשר דגם בהא גזרינן רק בשמות מובהקין יוכל לחתוך החתימות בטרם נתינה דשמות נכרים טיוטא בעלמא הן ולא שייך לומר דנתכוין להרבות בעדים, משא"כ כשיש לחוש שהם ישראלים, ודוק היטב:

עוד י"ל דס"ל לרש"י דלפי האמת י"ל דפליגי בשמות שאינן מובהקין, ובהא גופא פליגי אי מזוייף מתוכו כשר בעדי מסירה, והא דאמר ר' אבא מודה ר"א במזוייף מתוכו היינו משום דקיי"ל כרבנן, ור"ש מכשיר במזוייף מתוכו, והא דצריך לאוקמא לעיל שמות מובהקין איכא בינייהו משמע דשמות שאינן מובהקין לכ"ע פסול, היינו לרבה דס"ל במתני' ריש מכילתין משום שאין בקיאין לשמה וצריך כתיבה וחתימה משום מזוייף מתוכו א"כ משמע דלכ"ע מזוייף מתוכו פסול וצ"ל שמות מובהקין איכא בינייהו, ולדידן דקיי"ל כרבא דמשום מצויין לקיימו י"ל דר"ש מכשיר ולא חייש למזוייף מתוכו ושמות מובהקין כשר לכ"ע, ור"ש מכשיר אפי' שמות שאינן מובהקין ולא חייש למזוייף מתוכו:

ובהכי ניחא דרש"י פירש לעיל דרבנן ס"ל כר"מ דע"ח כרתי לכן לא מוקי לה כר"א, וקשה מ"ש כאן דכרבנן אתיא, ומצאתי שגם פ"י הרגיש בזה, ולפ"ז י"ל דודאי שינויא דשמות מובהקין דחיקא ליה, מיהו היינו דוקא לרבה דס"ל משום לשמה וצריך לאוקמא בשמות מובהקין הוא שינויא דחיקא, אבל לר' יוחנן לשיטתיה דס"ל הלכה כסתם משנה ע"כ רישא נמי ר"א דסתמא כר"א כיון דפסק כוותיה בגיטין, ואיכא למימר דפליגי במזוייף מתוכו גופיה כדפרישית, וגם ת"ק ס"ל ע"מ כרתי, ולא צריך לדחוק דשמות מובהקין איכא בינייהו אלא דר"ש מכשיר אפי' שמות שאינן מובהקין ולא חייש למזוייף מתוכו ודוק היטב.

מיהו לולא פירש"י היה איפשר באמת לפרש דת"ק דמתני' היינו ר"מ דס"ל ע"ח כרתי ולכ"ע שמות מובהקין לר"א כשר, ונדחו דברי הרא"ש והר"ן דאין לקבוע הלכה כיחידאה דליכא (רק) פלוגתא בשמות מובהקין רק בע"מ כרתי, וא"כ ר' יוחנן כהלכתא דקיי"ל ע"מ כרתי וכשיטת הראב"ד, ובלא"ה שיטת הראב"ד לפסוק כר"ש וכר' יוחנן דהכא, ומה שדחה הר"ן דאיכא תרי לישני וללישנא אחרינא לא מוכח הלכה כר"ש, צ"ע דמ"מ מן התורה כשר רק משום גזירה בעלמא י"ל בדרבנן נקטינן לקולא:

ואיפשר לפרש בגמרא שיטה אחרת, דהא בלא"ה איכא למידק אסוגיין דמוכחא דבגיטין אפי' ערכאות כותים פסולין, וקשה לפי שיטת הר"ן ליישב דברי הרי"ף שסובר גם ע"ח כרתי, והקשו עליו מכמה סוגיות, ותירץ הר"ן לקמן בפ' המגרש דלר"א ע"ח כרתי מטעם עדי מסירה, דהא אנן חזינן הגט בידה בע"ח ואנן סהדי שנמסר והוי כמו עדי מסירה, וקשה לפ"ז גם ערכאות ליתכשרי בגיטי נשים דאנן חזינן הגט יוצא מתחת ידה וניהוי אנן ע"מ כמו שאר גט שיש עליו ע"ח בלא ע"מ דמיתכשר משום הכי, מיהו לשון הר"ן שם דכיון דיוצא מת"י בע"ח הוי ליה ע"ח כע"מ, א"כ איפשר דבערכאות דחתימתן אינה כלום לא מועיל במקום עדי מסירה, מיהו נראה דכיון דנחתם בערכאות ובאמת למ"ד ע"מ כרתי בעינן כתיבה לשמה א"כ בנכתב בערכאות צריך עדים כשרים שנכתב לשמה, וא"כ י"ל דהא דקאמר לעיל דמודה ר"א במזוייף מתוכו א"צ לדחוק כפירש"י, רק דכיון דיסברו שהם עדים ישראלים ולא יצטרכו עדים שנכתב לשמה ואיכא פסולא דאורייתא, וא"צ לדחוק כפירש"י לעיל דיסמכו עליהם, אלא כדפרישית שלא יצטרכו עדים שנכתב לשמה כיון שיסברו שהם ישראלים, ולפ"ז איפשר הא דשטר מתנה פסול בערכאות כותים היינו לר"מ דס"ל ע"ח כרתי, אבל לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי איפשר דשטר מתנה כשר בערכאות, דאנן סהדי שנמסר כיון שבא לידו אנן ה"ל כע"מ, מיהו דעת הפוסקים אינו כן:

מה שפסק הרמב"ם דהודאות פסולין בערכאות הקשו עליו למה הם פסולין הא לא מרעי נפשייהו, ונראה דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב, א"כ אודיתא הוי קנין שאם אינו חייב באמת עכשיו הוא שמתחייב בחנם א"כ אינו מועיל בעדים שלהם.

ומה שפסק הרמב"ם דשטרי מחילות לא מהני, איפשר לפמ"ש הש"ך בח"מ סימן ס"ו וסימן רמ"א דבשטר לא מהני מחילה על פה, א"כ צריך דוקא בשטר לבטל שטר, וא"כ שטר שלהם אף שאמת הוא מ"מ אין לו כח שטר ואינו מבטל השטר גמור, מיהו באה"ע סימן ק"ה משמע מרמב"ם דמחילה מהני בכתובה ודייק בזה בחמ"ח דס"ל דמהני מחילה בשטר, ואיפשר דהיינו בכתובה דרבנן ולא נתחייב מדעתו רק בתנאי ב"ד ובמקום שאין כותבין סגי בלא שטר, לכן מהני נמי מחילה על פה:

גם מ"ש פשרות נראה ג"כ הטעם ע"פ מ"ש בח"מ סימן נ"ב דבנתן עליו שטר הוי כקנין, וא"כ הוי כמו שטר מתנה וגם אם נכתב שנעשה בקנין כיון שדרך שהעדים קונין בקנין א"כ הוא מטעם שליחות ואין שליחות לעכו"ם, לכן לא מהני פשרות בדיניהם:

במשנה האומר תן גט זה כו'. תמוה בעיני מה לו להזכיר במשנה גט אשה, למה נאמר שהוא זכות הלא כל אשה עומדת להנשא ונשאת לו מדעתה, בשלמא בעבד אע"פ שנמכר מדעתו מ"מ איפשר שבתחילה נמכר מחמת שצריך לדמי מכירה ועכשיו נוח לו להשתחרר בחנם, אבל באשה מהיכא תיתי לומר שחפיצה להתגרש ול"ל למיתלי הטעם במזונות, ואיפשר לומר דודאי אי אמרה שאין רצונה להתגרש ודאי לא מיגרשא, וע"כ איירי שעכשיו רצונה להתגרש וא"כ י"ל דזכות הוא לה למפרע, וצ"ל דמ"מ אף שעכשיו מרוצה בגירושין מ"מ ניחא לה שיתאחר הגט בכדי שלא תפסיד מזונות, אבל אם אין רצונה להתגרש אפי' בעבד שזכות הוא לו, מ"מ אם אין רצונו אינו משתחרר שהרי אינו חפץ בזכות זה וצ"ע:

בתוס' ד"ה בגיטי נשים כו' אילו המגרש אשתו שלא מדעתה כו'. עיין מהרש"א פירוש דברי התוס' דעבד יכול למוכרו בע"כ ולא תליא בידיעתו כלל, וצ"ל דהירושלמי מפרש במשנה הכי, מפני שהוא קנינו דלא תליא במה שפוסלו מן התרומה, וכמו כן באשתו לא תליא במזונות לפי האמת, וטעמא דמזונות אינו אלא לדבריו דר"מ דראוי שיהיה חוב מחמת מזונות, מיהו צ"ע דביבמות ס"פ האשה שלום מיבעיא לן במזכה גט לאשתו במקום יבם ומקום קטטה, משמע דאי הוה זכות גם באשה מתגרשת וא"כ סוגיין דלא כהירושלמי, ומיהו גם בש"ס לקמן דמפרש מפני שהוא קנינו דפסיל ליה נמי לא משמע כהירושלמי וצ"ע:

בגמרא ש"מ מדרבנן התופס לב"ח קנה. ויש לדקדק ל"ל למימר מדרבנן הא גם מדר"מ מוכח כן, דע"כ לא פליג אלא משום דס"ל חוב הוא לעבד, אבל בלא"ה הוה מהני, ויש ליישב דר"מ י"ל דצריך לטעמא דחוב אפי' אמרו זכי בפירוש לא מהני, משא"כ לטעמא דתופס לב"ח הוה מהני זכי בפירוש, דהא דחי כל האומר תנו כאומר זכו דמי:

שם התופס לב"ח קנה. ויש לדקדק לשיטת הרי"ף בתשובה הביאו הר"ן דתופס לב"ח הוא מטעם תקנה ודוקא בהגיע לו הפסד ע"י זה, א"כ קשה אפי' נימא דקנה נמי תיקשי למה יתקנו שישתחרר העבד מיד, דהא לא מפסיד מידי ולא גרע מב"ח אמיד שאין יכול לתפוס, ואיפשר לומר דבלא"ה תמהו התוס' איך מדמי לתופס לב"ח שהעבד עצמו אינו יכול לתופסו, לכן י"ל דמדמי הכי היינו אם אדם נעשה שליח מעצמו בשביל אחר לדבר שהוא לו לזכות, לכן משמע ליה כיון דהשליח תופס בשביל העבד אע"פ שהעבד לא מינהו לשליח מ"מ נעשה מעצמו שליח למה שהוא זכות לעבד וכמ"ש הר"ן, וממילא זכה בשביל העבד אע"ג דבשעת נתינה שאומר לו הרב תן שטר שיחרור זה לעבדי אין האדון מדייק שיזכה בו מיד, מ"מ אינו מראה קפידא לשלא יזכה בו מיד ואין הרב מדייק בזה, וכשנעשה שליח מעצמו לזכות לעבד בשעת מסירה ודאי אין קפידא לאדון שהרי נתן לו מרצונו, לכן תליא אי נעשה שליח מעצמו לדבר שהוא זכות לאחר ולק"מ תמיהת התוס', וכן הם דברי הר"ן, ובפני יהושע תמה על הר"ן ולק"מ כדפרישית דמלשון תן אינו מורה שיקפיד הרב שלא יזכה מיד רק לא אמר זכי בפירוש ותליא אם נעשה שליח מעצמו לזכות, וזה ברור בכוונת הר"ן וכן כוונתי לדבריו גם כן, והשתא י"ל דבלאו הכי קשה היכי קאמר ואפי' חב לאחרים מאי חב לאחרים איכא הכא, לאדון לא שייך חב שהרי נתן מדעתו, לכן ס"ל להרי"ף דודאי אי אמרינן דנעשה שליח מעצמו א"כ אפילו חב לאחרים הוי שליח וקני מדינא, אלא שדברי הרי"ף הם לפי המסקנא דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ע"כ אינו נעשה שליח מעצמו, א"כ גם באינו חב לא היה לו לקנות, וצ"ל כדברי הרי"ף דהוא מטעם תקנה לכן בחב לאחרים לא תקנו, משא"כ אי קני מדינא אין חילוק בין חב לאחרים לאינו חב, וא"כ א"ש דה"ק כיון דמדמית שיחרור העבד לתופס לב"ח ע"כ ס"ל דמדינא קני א"כ אפי' חב לאחרים נמי קני, ומסיק דליתא רק דאומר תנו כאומר זכו דמי, וא"כ י"ל מדינא לא קני כלל, רק במקום שאינו חב לאחרים קנה מטעם תקנה וכדברי הרי"ף, ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה ש"מ כו' תימא לר"י כו' לפי שהוא חייב כאילו תפס בעצמו עכ"ל. אע"ג דהמלוה בעצמו אינו רשאי למשכנו בביתו של הלוה מ"מ אהני ליה לתפוס כדאיתא בב"מ דף קט"ז בההיא דחביל סכינא דאשכבתא, א"כ עכ"פ יש לו כח לתפוס בעד חובו, משא"כ בעבד שאין לו כח לזכות שלא מדעת האדון:

בא"ד כיון דהשתא ס"ד דתן לאו כזכי דמי עכ"ל. לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאע"ג דלא מצי הדר ביה מ"מ לא הוי שיחרור עד דמטי לידיה דעבד ולהכי לא יתנו לאחר מיתה, א"כ איפשר לומר דהכי מדמי כיון דבאמת עדיין לא נגמר השיחרור והשליח נותנו בעל כרחו של אדון שפיר מדמי לתופס לב"ח דגם העבד עצמו איפשר שיש לו כח לתפוס מן המקבל השיחרור, דכיון דיש לו כח ליתנו שלא מדעת האדון אע"פ שהאדון מוחה א"כ י"ל הה"ד בתפס העבד בעצמו מיד המקבל כיון דלא בעינן דעת האדון, א"כ שפיר מדמי לתופס לב"ח היינו אחר שכבר נתנו ליד העבד והוא אינו רוצה להחזירו לאדון אע"ג דלא ס"ד דתנו כזכו דמי מ"מ עכ"פ אהני ליה הנתינה שלא יחזור בו, ובהכי ניחא דקשה מה ענין תופס לב"ח הרי האדון נתנו מדעתו ומה שייך בזה חוב לאדון, אלא משמע כדברי רי"ף ורמב"ם וס"ד דע"כ לאו כזכי ממש דא"כ מאי לא יתנו לאחר מיתה הא בזכי זכה מיד, ולהכי ס"ד דתן לאו כזכי, ומ"מ אין האדון יכול לחזור דמהני מדין תפיסה כיון דעכ"פ האדון נתנו ליתן לעבד וזכות הוא לעבד, ומשני דכל האומר תן כזכי דמי, אלא מיהת מדאפקיה בלשון תן בעינן דלימטי לידיה וכדברי הרמב"ם שמחלק בין תן לזכי ודוק היטב:

בד"ה התופס כו' אפי' עשאו שליח וכו' ודלא כפירש"י עכ"ל. כבר הארכתי בחידושי כתובות ובחידושי ב"מ ליישב פירש"י, ומה שנתחדש אכתוב והוא די"ל דודאי לסברת התוס' צ"ל דאע"ג דשוייה שליח אין לו לתפוס במקום שחב לאחרים, א"כ י"ל דודאי כיון דאם היו המטלטלין ברשות לוה היה הדין דכולם חולקין דאין קדימה במטלטלין ואם בא הלוה לסלק לב"ח היה הדין שיתן לכולם בשוה שמוטל עליו לפרוע, א"כ י"ל דלענין זה שפיר מהני שוייה שליח שיהיה במקומו לקבל חלק המגיע עליו להתפרע מן המטלטלין הנתפסים שפיר מהני שליח שיזכה עכ"פ בחלק המגיע עליו שלא יפסיד ע"י תפיסת ב"ח אחר שהרי אילו בא ליד ב"ד היו חולקין בשוה ועביד אינש דינא לנפשי' לכן יכול לשוייה שליח על חלקו עכ"פ שיזכה בחלקו, משא"כ בהך דיימר בר חשו אינו בא ליד ב"ד מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח כלל לכן גם שוייה שליח לא מהני:

עוד איפשר לומר דודאי שוייה שליח מהני שפיר, אלא דהתם י"ל ביימר בר חשו הא דמהני תפיסה במטלטלי דיתמי כשלא בא לרשותם היינו משום דבמשנה אמר דינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשים צריכים שבועה, א"כ י"ל דלמאן דס"ל דמהני תפיסה היינו משום דבתפס לא מפקינן מיניה בשבועה דרבנן כדאיתא בח"מ סימן פ"ב, א"כ כיון שתפס קודם שבאו לרשות יורשים אין צריך שבועה, לכן מהני שפיר תפיסה וזו דוקא תפיסת הבע"ד עצמו דקים ליה שלא נפרע, אבל אם השליח תפס אין לו לבע"ד ליפטר משבועה דאדרבה אנן אמרינן לשליח שלא יתנם עד שישבע, א"כ לא קני להו עד שימסרם למלוה עצמו וא"כ כיון דלא זכה לו מיד בתפיסתו אין יכול להחזיקם למוסרם למשולח להפסיד לאחרים שעדיין לא שייך שיזכה המשלח דאכתי לא מיפטר משבועה ולא אהני תפיסתו רק שיוכל למוסרם למשלח וכיון דלא, זכה בהם מיד מטעם שלוחו של אדם כמותו לא יוכל לקנות בשביל שחב לאחרים, מה שאין כן רש"י מיירי בתופס מלוה דמחוייב לשלם מן מטלטלין דמיניה אפי' מן גלימא דעל כתפיה שפיר יש לומר שלוחו כמותו ודו"ק:

עוד איפשר דרש"י דייק בלישנא בב"מ הואיל ולא עשאו שליח לתפוס, א"כ י"ל דלהכי מיקרי חב לאחרים משום שאם יקנה זה בשביל המלוה א"כ אם יאנס מיד השליח לא יפטר הלוה מן המלוה וא"כ הוא שוה עם שאר בעלי חובות, א"כ נפסדין הבעלי חובות אחרים על ידי תפיסתו, לכן בעשאו שליח לתפוס היינו שיתפוס לגוביינא ושיחייב באחריותו שאומר אני עושה אותך שליח לתפוס עבורי משמע שיהיה במקומו לתפוס א"כ הוי כאילו תפס בעצמו ופטור הלוה מן האחריות ותו לא מיקרי חב לאחרים שהרי מה שגובה לעצמו בדין גובה שאין דין קדימה במטלטלין, והשתא בהך דיימר בר חשו אף שאמר לשלוחיה זיל תפסה כיון שלא עשאו שליח לתפוס רק היה שלוחו בלא"ה לדברים אחרים כדדייק לישנא דאמר ליה לשלוחיה, א"כ אף אם יתפסנה השליח ויאנס מידו כיון שלא אמר היה שלוחי לתפוס א"כ לא נפטר מן האחריות שפיר מיקרי חב לאחרים שאם יאנס מיד השליח יהיה שוה בקרקעות שהניח הלוה, ושפיר מיקרי חב לאחרים:

עוד י"ל דשוייה שליח לא מהני היינו דמה לו להיות שליח לחוב לאחרים אבל י"ל דדוקא הא דעביד שלא כהוגן להפסיד לב"ח אחרים מיקרי שעשה שלא כהוגן, אבל בשוייה שליח לתפוס שיזכה עכ"פ בחלק המגיע אליו שפיר מצי עביד, דלמה יתפסו אחרים ויפסיד חלק המגיע אליו אינו מן הדין ג"כ, ועפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דודאי אי עביד שלא כדין לגמרי מה לו להיות שליח לחוב לאחרים, אבל היכא דראוי שעכ"פ יקח חלק המגיע על חובו, מן הדין שיהיה שליח שלא יפסיד וכיון דלא עביד שלא כהוגן שפיר הוי כמותו ויכול לתפוס לגמרי לכן מהני שוייה שליח כיון דעל המגיע על חלקו אין לו להשגיח בחובות אחרים שפיר יכול לשויי' שליח והוה כמותו וזכה בכל, וכעין מ"ש הש"ך בחייב לתופס מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה כאן נמי מיגו דמהני השליחות על חלקו מהני לגמרי, והשתא י"ל ביימר בר חשו דהוה חובת היתומים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כלל לב"ח א"כ לא היה לו להיות שליח כלל וכלל ולק"מ ודו"ק, ובהכי ניחא מה שהקשו על פירש"י במציאה אמאי לא מהני] במתני' אמר תנה ומשמע לא קנה חבירו הא שוייה שליח וא"כ מ"ט דמ"ד דלא קני ליה חבירו:

ואגב אורחא אמרתי לבאר מ"ש הש"ך ראיה דהיכא דחייב לתופס יכול לתפוס אפי' יותר ממה שחייב לו אע"ג דלא מצי לזכות לנפשיה, והביא ראיה מהא דאפי' למאן דאמר מגביה מציאה לחבירו שלא קנה חבירו דלא אמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה מ"מ בשנים שהגביהו מציאה זכו דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה, ומדמי הש"ך בחייב במקצת לתופס זכי נמי לחבריה, ולענ"ד לאו ראיה הוא דאנן הכי קאמרינן דאין לו לתפוס בשביל חבירו דמה לו לתפוס ולחוב לאחרים, ולהכי נמי בחייב לתופס אין יכול לתפוס רק מה שמגיע לו בערך זה לא מיקרי חב לאחרים, אבל בשביל אחר אין לו לתפוס ודיו להפקיע את עצמו, אבל בשנים שהגביהו מציאה לא שייך לומר מה לך לזכות בשביל אחר, דודאי למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דמיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים היינו כיון שאינו חפץ לזכות לנפשו מה לו להגביה ולהפסיד לאחרים, אבל כאן שמגביה בשביל עצמו ולפי שאחר נמי תופס בו קנו שניהם. א"כ אם לא ירצה לזכות לאחר גם הוא לא יקנה דהוי כמונח ע"ג קרקע כדאיתא בגמרא שם, וע"כ צריך לזכות בשביל השני דאל"כ גם הוא לא יקנה, משא"כ הכא יוכל לזכות כדי חובו ולא יותר, ואין ראיה כלל, ועוד יש לדחות דכאן אם חפץ לזכות יותר בשביל ב"ח אחר הרי חב לב"ח אחרים א"כ נימא שלא יזכה רק כשיעור חוב של עצמו ויכול אחר לזכות במותר או שיחלקו כל בעלי חובות במותר, משא"כ בשנים שהגביהו לא שייך לומר שחב לאחרים, שהרי אם הוא לא יזכה בשביל האחר אין שום אדם יכול לזכות מחמת מקצת שהוא תפוס בו, ואין לנו לומר שמחוייב להניח מה שתפס ע"ג קרקע וליכא ראיה כלל, ודוק היטב:

ולכאורה קשה בחייב לתופס איך יכול לתפוס הא היתר מן החוב שלא יוכל לזכות בו הוי כמונח ע"ג קרקע ואם אינו זוכה ביתרון לא יזכה כלום, וי"ל דאמרינן כמאן דפסיק דמי ודוקא התם בתפיסי רק בכרכשתא כדמוקמינן התם לא יוכל לזכות רק עם חבירו, אבל בתפס לגמרי קונה עד מקום שידו מגעת, לכן בתפס לרשותו שפיר זכי במקצת כדי חובו:

בא"ד וא"ת דהכא קאמר ר' יוחנן כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דר' יוחנן ס"ל דאי לא קנה לחבירו קנה המגביה, וכמו שפירש"י פ' משילין דס"ל הכי לרב נחמן, א"כ י"ל להכי קני לחבירו דלא מיקרי חב לאחרים כלל שאם לא יקנה זה שהגביה בשבילו יקנה המגביה, משא"כ בחוב שאינו חייב לתופס, אם לא יקנה חבירו גם הוא לא יקנה ויוכל ב"ח אחר לזכות בו וא"ש, ואף דהתוס' הקשו שם על פירש"י כיון דלא נתכוין לקנות, אין זה קושיא דדוקא משום חבירו לא נתכוין לקנות, אבל אם לא יקנה זה שהגביה בשבילו י"ל שחפץ לזכות בו, אלא דרש"י גרס שם רב נחמן ס"ל קנה המגביה אע"ג דס"ל דלא קנה חבירו משום דמיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים, וקשה מאי חב לאחרים הוא מה להן אם יקנה המגביה בשביל עצמו או בשביל חבירו, וי"ל דרב נחמן ס"ל דדנין על תחלתו שלא היה לו להגביה כלל בשביל חבירו כיון שאינו חפץ לזכות לעצמו לכן לא קנה חבירו רק קונה לעצמו, וכיון שאינו חפץ לקנות לעצמו לא יגביה כלל כשיהיה הדין לא קנה חבירו, ור' יוחנן ס"ל דבתר השתא אזלינן דאם לא יקנה חבירו יקנה לעצמו, א"כ אין נ"מ לאחרים אם קנה חבירו ודו"ק. ובלא"ה יש לחלק דבשלמא בב"ח מיקרי חב לאחרים שיפסידו ע"י זה מחובם המגיע להם, אבל במציאה אין כאן חוב רק מניעת הריוח ואין לשום אדם הפסד מזה:

בד"ה כל כו' וא"ת והא ר' יוחנן כו' עכ"ל. איפשר לומר דשם בלא"ה נהי דאמר זכה לי מ"מ יוכל היאך לומר מ"מ אדעתא דנפשאי אגבהית, וצ"ל כיון דאמר זכה לי ה"ל לגלויי דעתיה שאינו חפץ לזכות לו, וא"כ י"ל כל שלא אמר זכה לי לאו עליה רמיא לגלויי שמגביה לעצמו כיון דלא אמר בפירוש זכה לי לא איכפת ליה בדבריו כלל דיכול לומר מלשון תנה לי הגביה ע"ד שלא יזכה רק כשיתננה לו, ולמ"ש התוס' לקמן דתן כזכי לא הוי רק כשמוסר הדבר מיד ליד, א"כ שם שאומר תנה ואינו מוסר לו לא הוי כזכי ולק"מ ודו"ק:

בא"ד למה הוצרכו לתקן כו' עכ"ל. לכאורה ה"ל לאקשויי טפי, דל"ל מעמד שלשתן הא תן כזכי, ואיפשר לומר דמעמד שלשתן אפי' לא אמר תן רק שאמר קבל מפלוני מנה זו אע"ג דלא אמר תן כלל, לכן הקשו למה הוצרכו לתקן כיון דסתמא אומר בלשון תן וה"ל כזכי, ועמ"ש במקומו בדף י"ג ע"ש בארוכה:

בא"ד דשיחרור הוי כעין מלוה כו' נייח נפשיה עכ"ל. וקשה הא קיי"ל מתנה כמכר משום דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא יהיב ליה, ומצאתי בפני יהושע שהרגיש ג"כ בזה, ונראה דע"ז אנו דנין אם טרח קמיה כ"כ בהחלט שיתן לו במתנה או שעדיין לא נגמר בדעתו אם ראוי ליתן לו המתנה, ע"כ מיתלא תלי וקאי שאינו אומר זכי בהחלט רק שייר לנפשיה שיוכל לחזור, אבל בשיחרור אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא היה מתחיל השיחרור כלל ולטרוח לכתוב ולחתום ולהעיד עדים ע"ז, מיהו לולא דברי התוס' היה נראה שאין לחלק רק באופן זה דכאן כיון דטרח לכתוב ולחתום שטר ולמסור מסתמא גמר ויהיב והוי תן כזכי דמסתמא לא טרח בכדי אי לא גמר בדעתו לשחררו, ובמתנה נמי אם נתן לו שטר מתנה ואמר תן לפלוני הוי נמי כזכי, אבל בנתן לו מנה ואמר תן לפלוני אין ראיה שרוצה שיזכה מיד דילמא לא אקני ליה עד דיהיב ליה, ואם יחזור בו יקחנו מן השליח, ולא הוי תן כזכי רק היכא דחזינן דטרח לזכות לו בשטר אמרינן דתן כזכי ואמר לשליח תן ליפות כחו שיהיה השטר ראיה ביד הזוכה, משא"כ זכי אין בו משמעות רק לפי שעה שיקנה ועדיף למקבל שאומר תן שתהיה ראיתו בידו, אבל אם מסר חפץ ואמר תן לא מוכח דאקני ליה מידי די"ל דלא אקני ליה עד דמטי לידיה, ומיושב כל קושיית התוס' מתנה לי, וכן במעמד שלשתן לאו כזכי רק מדין מעמד שלשתן דתן לא הוי כזכי היכא דמסר הדבר כשהוא בעינא, וזה חילוק נכון בסברא:

בפירש"י ד"ה מי שליקט ב"ה עשיר כו'. וקשה אפי' בבעל השדה יכול לפרש והיינו כיון דס"ל דאמרינן תרי מיגו מיגו דאי בעי מפקר ומיגו דאי בעי זכי א"כ אפי' בבעל השדה יכול לאוקמא, ועיין בתוי"ט פ"ה דפאה ומ"ש בחידושי מציעא, ואיפשר לומר דקשיא איך נימא אי בעי מפקר נכסי' הא אחר יזכה בהם, לכן איפשר דאיירי שיש לו מאתים זוז בצמצום ויפקיר פחות מש"פ ולא יהיה לו מאתים במילואן ויכול ליקח כיון שאין לו מאתים, ואף דאיתא במס' פאה מאתים חסר דינר, איפשר דלאו דוקא דכל שאין לו. מאתים במילואן יכול ליטול, א"כ יוכל להפקיר וזה לא שייך בבעל השדה, עוד איפשר לומר שיפקיר מקצת מן השדה ולא יפרש איזו צד מפקיר א"כ לא יוכל הזוכה לזכות שהרי ידחה אותו לצד השני וקמי שמיא גליא שהפקיר, וקודם שיזכה בשני הצדדין יחזור ויזכה הוא קודם שיזכה אחר, ובבעל השדה לא שייך כן, מיהו איפשר בכה"ג לאו הפקר הוא שאין אדם יכול לזכות לשעה, בפרט לפירש"י לעיל דף ט' דלא קני דבר שאינו מסויים:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה