אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט › דף ט.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט · דף ט.

דף ח:

בפירש"י ד"ה עד שיאמר כו' דאחד מריבוא דקאמר היינו עבד כו' עכ"ל. לולא פירש"י והראשונים היה נ"ל לפרש דחוץ מא' מריבוא היינו מכל הנכסים מכל דבר יש לו אחד מריבוא, א"כ אחד מריבוא של עבד נשאר לו והוי כמו משחרר חצי עבדו בשטר דלא קנה לרבנן בין לרבה בין לרב יוסף, כן נלענ"ד נכון:

בתוס' ד"ה לעולם כו' פי' בקונ' כו' וקשיא אע"ג דלא הזכיר כו' מ"מ קנה כל קרקע עכ"ל לכאורה י"ל לפירש"י בפשיטות דבלא"ה פירש"י בנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר וכי כתב כל נכסיי לחנופי ליה, וקשה איך נימא שכותב שטר לחנופי הא בשטר לא אמרינן משטה כדאיתא בח"מ סימן פ"א, וע"כ לומר דבעבד אמרינן טפי לחנופי לפעמים שצריך לו, א"כ ממילא אין ראיה מעלמא לעבד דכיון דלחנופי ליה קאמר ממילא י"ל שתחלת כוונתו לדחותו, ובהא מודה ר"ש לר"מ:

עוד איפשר לחלק דבמכר ע"כ צריך ליתן לו בעד מעותיו, משא"כ במתנה י"ל שלא רצה ליתן לו כלום, א"כ לא הוחזק לו חייב, משא"כ במכר כיון שעכ"פ נשתעבד לו הקרקע לפרעון המעות שקיבל א"כ כבר יש לו קצת חזקה בנכסיו ואותה שדה בכלל:

עוד איפשר לומר דכאן אין לברר הכחוש דשמא ניחא ליה לנותן בכחוש והיינו כשעשה השמן אפותיקי לב"ח, א"כ ניחא ליה שיטרוף הב"ח השמן וישאר לו הכחוש א"כ אינו מבורר כלל, שהרי איפשר דדוקא השמן נתן כדי שיטרפנו הב"ח וישאר לו הכחוש, אלא דהתם במכר שקיבל דמי השדה לית ליה נ"מ דאם יטרוף הב"ח השמן הרי יבא הלוקח ליטול הכחוש בעד דמי מכירה שנתן לו, וא"כ מסתמא ניחא ליה בשמן ושפיר מיקרי מבורר:

עוד איפשר לומר דפעמים ניחא ליה בכחוש והיינו כשקנה השדה מאחר ויבא ב"ח לטרוף מן הבינונית שמכר שמשועבד לב"ח וישאר לו הכחוש, משא"כ אם ישאר לו השמן יטרוף הב"ח ממנו דהוי בינונית דכוותיה כדאיתא בב"ק דף י', וא"כ ניחא ליה לפעמים בכחוש ואינו מבורר, משא"כ במכר הרי צריך לשלם בעד דמי מכירה ודו"ק:

עוד אמרתי ליישב ע"פ מה דפסק בח"מ סימן ר"ב ס"ב דאם היו המטלטלין צבורין לא בעינן שיאמר אגב, וא"כ י"ל דכאן אמר לעולם הוא בן חורין היינו אפי' לא קנה קרקע, והיינו דבלא"ה צריך להבין למאי דקיי"ל בב"ב דכל מידי איקרי נכסי א"כ מטלטלין נמי איקרי נכסי ומטלטלין לא מיקנו בשטרא ובמאי קנה המטלטלין, וצ"ל דקונה המטלטלין אגב קרקע, א"כ אם המטלטלין צבורין ומונחין על הקרקע והוא מדחה אותן מן קרקע זו שהמטלטלין מונחים עליו, א"כ לא הוו צבורין ולא קנה אותן מטלטלין כיון דלא אמר אגב ובלא אגב לא מהני באינן צבורין, וכשהוא מדחהו מן הכל שהו קרקע שהמטלטלין מונחים עליו א"כ לא קנה המטלטלין כיון דלא אמר אגב, וא"כ ר"ש דס"ל דאפי' הכי קנה עצמו מוכח שפיר דפלגינן דיבורא ודו"ק:

מיהו י"ל נמי בפשיטות בדרך זה דלשון לעולם הוא בן חורין משמע אפי' לא כתב רק כל נכסיי, וא"כ בכה"ג י"ל הוי כלא אמר אגב בפירוש, וא"כ לא קנה המטלטלין דמטלטלין לא מיקנו בשטרא ואפ"ה קנה עצמו ומוכח שפיר פלגינן דיבורא שהרי לא קנה המטלטלין ודו"ק:

בא"ד ואור"י דלעולם דר"ש כו' כדקתני סיפא בתוספתא כו' אמר חוץ מעיר פלונית כו' עכ"ל. נראה דלפירש"י הך דאין לו אלא אותה עיר לא נפיק מכלל פלגינן דיבורא דמ"מ אמר כל נכסי ומאי נ"מ שאין לו יותר, ויש לפרש התוספתא דאמר חוץ מעיר פלונית לכ"ע מהני דלא נגרע הדיבור בשביל שאין לו יותר, ואין טעם בזה לומר פלגינן דיבורא, ואיפשר לפרש בתוספתא דאם אין לו אלא אותה העיר א"כ ע"כ כל נכסיי הוא לכלול נכסים שיפלו אח"כ וכיון דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע ע"כ לומר פלגינן דיבורא, ובהכי ניחא לשון זכה עבד בנכסים, וקשה הא ליכא טפי מאותה עיר וה"ל למימר זכה באותה עיר, ולפ"ז ניחא דנהי דקיי"ל בפירות דקל דלא קנה משום אין אדם מקנה דשלבל"ע, מ"מ קיי"ל אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, א"כ י"ל שפיר זכה בנכסים שיפלו לאח"כ, דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, ומ"מ ליכא קנין דאין אדם מקנה דשלבל"ע ומוכח פלגינן דיבורא, ודוק היטב:

בד"ה הלכה כו' ולר"מ ס"ד כו'. נראה לפרש דברי התוס' דבשייר קרקע כל שהוא הטעם מדנחית לשיורא כמו שפירש"י, אלא דמ"מ לס"ד דנקטינן דר"מ לא ס"ל פלגינן דיבורא מדקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין אתי לרבויי דלא ע"ז לבד נחלק דלא ס"ל כר"מ בנחית לשיורא וס"ל אפי' בנחית לשיורא שפיר הוי שיחרור ולא אמרינן סברא דלחנופי אלא דקאמר לעולם נמי אפי' אין לו אלא אותה עיר, דבהא ס"ד דלא שייך טעמא דנחית לשיורא שהרי לא שייר מידי, וע"כ כיון דקים ליה לר"ש דלר"מ אפי' בכה"ג לא יצא בן חורין וטעמא דלאו כרות גיטא לא אסיק אדעתיה, א"כ ע"כ בפלגינן דיבורא נמי פליג ר"מ דבאמר כל נכסיי חוץ מקרקע פלוני ואין לו רק שדה פלוני כל נכסיי לא קאי רק אעבד לחוד ולא תליא בנחית לשיורא רק בפלגינן דיבורא, ולמסקנא מסיק דלאו כרות גיטא הוא היינו בנחית לשיורא נמי משום כרות גיטא, ור"ש ס"ל דכרות גיטא הוי בכה"ג, לכן בכל נכסיי חוץ מעיר פלונית אע"פ שאין לו יותר שפיר אמרינן פלגינן דיבורא דשפיר מהני, משא"כ לר"מ מכח פלגינן לא מיקרי כרות גיטא:

ומ"ש מהרש"א בסברת התוס' דהיכא דמיתוקם כל נכסיי גם אשאר קרקע לבד מן השיור פלגינן דיבורא לר"מ והוי העבד בכלל הנכסים, אבל היכא דלא הוה מיתוקם כל נכסיי רק אעבד לחוד לא פלגינן דיבורא לר"מ ע"כ, לא הבנתי דבריו דהא ר"מ קאמר בהדיא שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין:

גם לפירש"י י"ל כן דבס"ד ס"ל ודאי היכא דנחית לשיורא לא קנה דאמרינן דשייר נמי העבד, אבל באומר חוץ מבית כור קרקע לא שייך טעמא דנחית לשיורא, דרש"י פירש הטעם דנחית לשיורא שייר נמי העבד מדלא אמר עצמך ונכסי, וא"כ באמר חוץ מבית כור קרקע סתם לא שייך האי טעמא, דהא לא בעי לאקנויי כלל בנכסים, לכן ס"ל לר"מ הטעם משום דלא פלגינן דיבורא, הכי ס"ד דמקשה, ולמסקנא מסיק דאין הטעם רק משום דלאו כרות גיטא הוא גם באמר חוץ מבית כור קרקע סתם, אע"פ שאין לו כלום בקרקע מ"מ כיון שהוא הזכיר הקרקע בלשון שיור מיקרי נחית לשיור' ומיושב קושיית רשב"א על פירש"י, ואין כאן סתירה בפירש"י ודלא כמהרש"א, ודוק היטב:

בא"ד ולשון אפי' אינו מיושב כו' עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בדיבור הקדום דלפירש"י הך מילתא דאין לו אלא אותה העיר לא תליא בפלגינן דיבורא שאין הדיבור נגרע רק מצד שאין לו רק אותה העיר, מיהו כיון דעכ"פ נחית לשיורא שהרי מ"מ כתב חוץ מקרקע פלוני, א"כ לא מהני לר"מ למסקנא דמ"מ נחית לשיורא מיקרי כיון שכתבו בלשון שיור אף שלא קנה כלום מן הנכסים רק העבד לבד מ"מ נחית לשיורא מיקרי, וא"כ לא מיבעיא ביש לו שאר נכסים דלא קאי כל נכסיי אעבד לחוד דטפי מיקרי נחית לשיורא, שהרי כל נכסיי כולל כל נכסים ושייר בהם, אבל היכא דכל נכסיי לא קאי רק אעבד לחוד ס"ד דלאו בכלל נחית לשיורא הוא, שהרי לא שיתף שום נכסים בשיחרור קמ"ל דמ"מ נחית לשיורא מיקרי, ולר"מ אפי' בכה"ג לא יצא לחירות והך אפי' לר"ש הוא למסקנא ודו"ק:

בד"ה ואינו חוזר כו' וא"ת כו' ומותר בבת חורין כו' כן הגיה רש"ל, ונראה דכוונתו דאין קושיא אמאי יצא לחירות הא בלא"ה כל מתנה אינה מועלת לאחר מיתה, וע"כ תקון חכמים הוא והפקר ב"ד, א"כ לא קשיא אמאי יצא לחירות שהרי כן תקנת חכמים, לכן הקשו אמאי מותר בבת חורין דאי איפשר שישוחרר בלי שטר דאפי' מפקיר עבדו ויוצא לחירות צריך גט שיחרור כדלקמן פ' השולח, דאל"כ מאי פריך הכא אמאי אינו חוזר בעבד נימא שכן תקנת חכמים, וע"כ לומר דמ"מ כיון שאינו לשון שיחרור וליכא שטר שיחרור אי לא פלגינן דיבורא אין לומר שיצא לחירות כיון שאינו שטר, וא"כ קשיא להו איך יועיל השטר לאחר מיתה שעכ"פ אינו שטר ואינו משתחרר בלא שטר

אלא דצ"ע פ' הערל דף ע"ט ע"ב בימי רבי בקשו להתיר נתינים אמר להם רבי חלקינו נתיר ופירש"י ותוס' דהפקר ב"ד הפקר, וקשה הא אפי' מפקיר עבדו צריך גט שיחרור ולא מיפקע איסורא בהפקר א"כ אמאי יועיל הפקר ב"ד, א"כ משמע דמכח הפקר בי"ד יש להתירו בקהל ג"כ, וצ"ל דכאן הקושיא כיון שתיקנו ששטר זה יועיל לא שייך לתקן שיועיל טפי משטר גמור שהוא במתנת בריא אם ניתן לאחר מיתה לא מהני, א"כ גם כאן לא מסתבר שיהיה תקנת חכמים על השיחרור שלאחר מיתה אם אין השטר מצד עצמו לשון המועיל לשיחרור, א"כ גם אלאחר מיתה קשיא להו שלא יועיל השיחרור מטעם שיצא עליו שם בן חורין, דכיון דהשיחרור בטל לא שייך לתקן בו יותר מאילו אמר במתנת בריא שישתחרר לאחר מיתה שלא היה מועיל, ומ"מ קשה דהא מ"מ כך תיקנו שיועיל לאחר מיתה, וצ"ל דלא שייך לתקן רק שתועיל המתנה ולא לאפקועי איסורא ודו"ק:.

בד"ה התם כו' וא"ת דבפ' מי שמת כו' עכ"ל. איפשר ליישב קושיית התוס' דרש"י פירש לעיל דבשייר קרקע כל שהוא לא יצא. בן חורין די"ל דשייר נמי העבד מדלא כתב עצמך ונכסיי, וא"כ י"ל דרב נחמן ס"ל דאי עבדא כמקרקעי דמי אין ראיה מדלא כתב עצמך ונכסיי, די"ל אי כתב עצמך ונכסיי א"כ כל מידי הוה בכלל נכסיי אפי' מטלטלין, ולהכי כתב כל נכסיי חוץ מקרקע להורות דהנכסים שמקנה לו הם ג"כ קרקע דומיא דהחוץ שפרט, וכיון דנימא שהקנה לו כל נכסים העבד שהוא קרקע בכלל וכל דדמי ליה לאפוקי מטלטלין שהרי כל נכסיי כלל הכל ובחוץ שפרט קרקע קאי כל נכסי ג"כ אקרקע, משא"כ אי הוה כתב עצמך ונכסיי היה מפרשינן ליה אמטלטלין ג"כ, אלא ודאי עבדא כמטלטלי, א"כ כשפרט כל נכסיי ל"ל דהכוונה דומיא דהשיור, דא"כ גם העבד עצמו אינו בכלל דעבדא כמטלטלי דמי, וממה נפשך לא יצא לחירות, ורב אשי לשיטתיה אזיל בדף ס"ח דס"ל אפי' עבדא כמטלטלי יש חילוק בין מטלטלי דנייד למטלטלי דלא נייד, וכן יש חילוק בין קרקע דנייד לקרקע דלא נייד, א"כ אמר שפיר אנן משום לאו כרות גיטא מתנינן לה, דרב אשי לשיטתיה דמחלק בין קרקע דנייד א"כ אפי' תימא עבדא כמקרקעי מ"מ ז"ל דשייריה כיון דנחית לשיורא, ואפי' הוא כקרקע י"ל שהקנין היה רק דומיא דהחוץ שהוא קרקע דלא נייד, וא"כ גם העבד אינו בכלל, ושפיר לא הוי כרות גיטא בכל גווני ודו"ק:

ועיין בר"ן שכתב בקרוב שהביא גט לאשה וכתב בו מתנת נכסים דנאמן על האשה מ"מ דגילוי מילתא בעלמא הוא דמגלי דהיינו חתימות ידייהו דסהדי לאפוקי מחששא דחיישינן בה, וצ"ע דלפ"ז איך אמר בש"ס כמאן כרבי דאמר פלגינן דיבורא דילמא הכא שאני דאינו רק גילוי מילתא בעלמא, לכן אפי' בכל נכסי פלגינן וצ"ע, וצ"ל דמ"מ בהא לא פלגינן כיון דהלשון כתוב בגט על שניהם:

ובאמת שקשה על הש"ס דאיך מדמי קיום שטרות דרבנן להך פלגינן דבעבד, דכאן מן התורה נאמן אפי' על הנכסים, משא"כ בעבד דתליא אם יהיה לשון שיחרור, ואיפשר מכאן ראיה להרמב"ם דשטר דרבנן א"כ מן התורה לא מהני השטר על נכסים רק אעבד, וא"כ י"ל דעל השיחרור השטר מן התורה ועל הנכסים אינו אלא דרבנן, וא"כ אי לא פלגינן דיבורא לא מהני השטר כלל על השיחרור דכיון דהשטר על הנכסים אינו מן התורה, א"כ אין כאן שיחרור כלל מן התורה, לכן תליא שפיר בפלגינן דיבורא כיון דשטר ה"ל מפי כתבם והיינו על נכסים, אבל שטר שיחרור שהוא מן התורה דכתיב באורייתא לא מיקרי מפי כתבן, וא"כ אי לא אמרינן פלגינן דיבורא לא מהני השיחרור כלל לכן תליא שפיר בפלגינן דיבורא, ולפ"ז באשה שכתב הר"ן היינו שכתוב עצמך ונכסיי קנויין לך דהוי שני דיבורים, דבהא י"ל כ"ע מודו כיון דליכא רק גילוי מילתא על הקיום, ולא שייך בהא פלגינן דיבורא כיון דהך דיבור בפני עצמו שפיר יתכן דהגט ע"פ הכריתות שכתוב בו, דהא בגט אשה לא משכחת לה כל נכסיי שהרי אין האשה בכלל נכסים שתתגרש בלשון זה, וע"כ בעצמך ונכסיי, ובהא קאי שפיר דלשון עצמך שמועיל לגט שפיר מהני אע"פ שאין עדותו על הנכסים ודו"ק:

ולמאי דמסיק הר"ן לחלק בין הך דכתב נכסיו כו' ועדיו קרובים לזה ורחוקים לזה דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכתב הר"ן דלר' יוחנן יש לחלק מטעמא דכתיבנא, ר"ל לפי שע"פ הגט שחתום ברחוקים היא נשאת, וצ"ל הא דמדמינן הך פלגינן דיבורא דכל נכסיי בעבד, היינו דמ"מ יש לדמות הך דלא פלגינן דיבורא בעלמא להך דעבד שהביא גיטו, אלא דלעדות שבטלה מקצתה לא דמי דעדות שאני דבטלה מקצתה בטלה כולה. אבל אי אמרינן בכתב נכסיו לעבדו היכא דלא קנה נכסים לא פלגינן דיבורא, גם בהך דעבד שהביא גיטו לא פלגינן כיון דאין גריעותא מצד העדים, ודוק היטב:

והרי"ף פירש בהך דשייר קרקע כל שהוא משום שהוא דבר שאינו מסויים, ולפ"ז אם בירר הקרקע יצא לחירות, ולמסקנא דלאו כרות גיטא הוא אפי' בירר הקרקע לא יצא לחירות, ואין ראי' למסקנא שלא יקנה דבר שאינו מסויים:

ומ"ש הר"ן דלהרי"ף גם באמר עצמך ונכסיי קנויים לך חוץ משדה פלוני לא יצא לחירות, ולפי זה גם כן למסקנא אינו כמו הס"ד, דבס"ד בכה"ג לא שייך פלגינן דיבורא כיון דאמר עצמך ונכסיי, ולכאורה אינו מוכרח כ"כ די"ל דכוונת הרי"ף דיש לו זכות בלשון שהוא משתחרר בו, והיינו בכל נכסיי וכמ"ש התוס', אלא דהרמב"ם כתב בהדיא כן בפ"ז, דאם שייר טלית פלוני נמי לא יצא לחירות אף שכתב עצמך וכל נכסיי, צ"ל כיון דעכ"פ יש לו זכות בשטר לא יצא לחירות, וצ"ע דלקמן דף כ' ע"ב מיבעיא לן בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה מאי, ומשמע דפשיטא לן אם אמר מותר הנייר שלי דמיקרי כריתות אע"פ שיש לו זכות בגוף הנייר של הגט מ"מ מיקרי כריתות, וכ"ש כאן שאומר חוץ מקרקע פלוני שלא שייר בגט גופא שהרי אינו אלא מגלה שלא נתן לו יותר ממה שכתב ואין זכות לו בגט רק שאין יכול להוציא מה שלא כתב לו והגט שלו לגמרי, שהרי לפי דבריהם אילו כתב לאשה עצמך ונכסיי שלך חוץ מדבר פלוני לא מיקרי כריתות, א"כ כ"ש כששייר בגוף הנייר שנתן לה, ואיפשר דמחלק בין כשכותב לה בכתב ובין שאומר לה כן בעל פה וצ"ע:

בגמרא אילימא ערעור חד והא אר"י ד"ה אין ערעור פחות משנים ויש לדקדק הא באמת מדינא בעי' קיום רק דהקילו משום עיגונא א"כ י"נ דבערעור אפי' בערעור חד לא מקילינן תו אוקמוה אדינא דצריך קיום, וצ"ל דפשיטא לן דכל שהדבר בחזקתו מן הסתם לא נפיק מחזקתו אם לא ע"פ שנים, מיהו קשה לפ"ז איך מסיק ערעור דבעל כיון דאמרינן אין ערעור פחות משנים א"כ גם ערעור הבעל ממועט מזה דהא אין הבעל כשנים, וי"ל לפ"ז סייעתא לדברי הרמב"ם שפוסק בטוען הבעל מזוייף צריך קיום מן התורה, וא"כ י"ל דבלא"ה צריך לפרש מאי פריך הא אין ערעור פחות משנים הא בקדושין פ' י' יוחסין מסיק הני מילי היכא דאיכא חזקת כשרות והכא ליכא חזקת כשרות, וצ"ל דגם כאן קיום שטרות דרבנן ואיכא חזקת כשרות דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וא"כ כיון דבערעור הבעל צריך קיום מן התורה שפיר מועיל כיון דליכא חזקת כשרות ואינו ממועט מדברי ר' יוחנן שאמר אין ערעור פחות משנים כיון דליכא חזקת כשרות וא"ש, מיהו להפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דאפי' בערעור הבע"ד קיום שטרות דרבנן, א"כ קשה אמאי מועיל ערעור הבעל לחוד כיון דהקילו, וצ"ל דהא דהקילו בגט טפי משאר שטרות היינו מהא גופא מתוך שהבעל נאמן לערער אינה מקלקלת עצמה, וא"כ כשתימצי לומר שלא יועיל ערעור הבעל לא היינו מקילין כלל טפי מבשטרות ולא הוה סגי בלא קיום ודו"ק:

בתוס' ד"ה אלא ערעור דבעל והה"ד ערעור דלקוחות. והיינו דאם באה לגבות כתובה אינה נאמנת בלא קיום, וגם לענין התוספת כתובה כתב הר"ן דאינה נאמנת, וקשה לי לפ"ז לאביי דס"ל לעיל בעבד שהביא גיטו לא פלגינן דיבורא ומתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, א"כ תיקשי ליה מתני' איך נאמנת לינשא ואינה נאמנת על הכתובה הא לא פלגינן דיבורא, ויש ליישב דשם שכתוב לשון כל נכסיי בגט שייך לומר לא פלגינן, אבל כאן כיון שאינה נוטלת הכתובה ממילא לא גרע מעצמך ונכסיי קנויים לך דנאמנת על עצמה ואינה נאמנת לענין כתובה, ואיפשר לומר דבש"ס דמוקי בערעור דבעל ע"כ איירי נמי בערעור לקוחות מדנקט עוררין לשון רבים, להכי אמר בירושלמי אף ערעור לקוחות, והא דלא מוקי הש"ס בערעור לקוחות לחוד א"כ קשה גם במדינת הים ה"ל למינקט ערעור לקוחות, דלענין לקוחות אין ע"א נאמן וגם השליח אינו נאמן לענין לקוחות, ומדנקט לה אסיפא משמע דאיירי נמי בערעור הבעל, וערעור בעל לא מהני היכא דאומר בפני נכתב כמבואר לעיל ודו"ק:

מיהו בב"ש סי' קמ"ב כתב בח"ל דלא מהני ערעור בעל גם מלקוחות גובה הכתובה וכ"כ הר"ן. ולפ"ז איפשר דהא דלא מוקי בערעור לקוחות הוא מטעם שכתב הר"ן שאפי' אין מערערין אנן טענינן ללקוחות:

אלא דיש לדקדק לפ"ז איך אמר לעיל דף ו' לא צריכת ואי עבדת אהנית, ומפרש מאי אי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי', ואמאי לא יצטרך לומר בפני נכתב כדי שתוכל לגבות מלקוחות, דבשלמא הא לא קשי' שיצטרך לומר בשביל ערעור הבעל, די"ל דבלא"ה מסתמא לא מחזקינן ריעותא שיערער, אבל אי לא מצי לגבות כתובה מלקוחות או תוספת כתובה, אמאי לא יצטרך לומר כדי שתוכל לגבות התוספת או מלקוחות וצ"ע:

מיהו איפשר להביא ראי' לסברת הר"ן ממה שהקשיתי לעיל ריש מכילתין דאמרינן אי יתקנו בפני נחתם לחוד אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א. והקשיתי א"כ גם בא"י ניחוש לחלופי דיאמרו דלא טענינן מזוייף שלא בפניו, ולפ"ז י"ל דבשלמא בא"י מינכרא מילתא כיון דאינה נאמנת על הכתובה לגבות מלקוחות או על תוספת כתובה מינכרא מילתא דמשום עגונא הקילו, אבל היכא דאומר בפני נכתב דמהימן לגבות מלקוחות, שפיר שייך אתי לאיחלופי בקיום שטרות בע"א ודו"ק:

ועיין ברא"ש שכתב דגובה כתובה מבני חרי דמספר כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי, ולכאורה לא מצינו כן ביבמות גבי אשה שאמרה מת בעלי דנוטלת כתובה משום מדרש כתובה, ומשמע אפי' מלקוחות גביא, גם הטור באה"ע סימן י"ז כתב סתמא דנותנין לה כתובתה, ונראה דהכא כיון דמדינא טענינן ללקוחות מזוייף, לכן אינה גובה מלקוחות דהוי כאילו הוא טען מזוייף דטוענין ללוקח, אבל לגבי בני חרי כיון שתקנו להקל שמותרת לינשא נוטלת כתובה ג"כ דלא טענינן מזוייף כיון דתקנו כתובה משום חינא שיהיה לה במה להנשא כל שמותרת לינשא נוטלת הכתובה, וראיתי בספר קרבן נתנאל שכתב דלכך אינה נוטלת מלקוחות שאפי' היה כאן והודה שאינו מזוייף חיישינן לקנוניא, וכמ"ש הש"ך ח"מ סימן ק"ו דאנן טענינן מזוייף ולא דק, דבחוב י"ל שאינו חייב ועושה קנוניא על לקוחות לגבות מזמן ראשון, אבל הכתובה שבאמת נתחייב רק דטענינן מזוייף שמא עדיין לא נתגרשה, וכשהבעל בכאן ודאי נאמן גם על לקוחות שהגט אמת, שהרי בידו לגרשה עכשיו בפנינו ותגבה מלקוחות כדין עם הכתובה וזה ברור:

ונראה דבאשה שאמרה מת בעלי שפיר גביא אפי' ממשעבדי, דהרא"ש לשיטתי' אזיל דס"ל דלא טענינן ליתמי, ולקוחות מילתא דלא שכיחא, א"כ אין לטעון שהוא חי דמילתא דלא שכיחא הוא מתוך חומר כו', אבל מזוייף דהדין דטוענין, כתב שפיר דלא גביא מלקוחות להכי תנן ביבמות בסתמא דתטול כתובתה ודו"ק:

בד"ה שוו כו' וא"ת בשלמא באשה כו' עכ"ל. איפשר ליישב דבלא"ה הקשה בס' פני יהושע אי אמרינן הולך כזכי א"כ לא שייך בפני נכתב בעבד שהרי כבר נשתחרר, לכן י"ל דודאי בח"ל שאין עדים מצויים לקיימו וכששולח לו הגט אם נימא שזוכה מיד א"כ כשיבא הרב אח"כ ויערער לישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח אינו יכול שהרי יערער האדון, ואם יש עליו עוררין צריך קיום ואין עדים מצויים לקיימו, א"כ לא ניחא ליה לעבד להשתחרר ע"פ קבלת השליח רק כשיבא לידו ויאמר בפני נכתב דתו לא מהני ערעור, משא"כ אי לא הוה מתקנין בפני נכתב הי' משתחרר מיד, וכשיהיה ערעור אח"כ מן האדון א"כ מוציא לעז על בניו ולישא שפחה אין יכול ב"ח אין יכול, א"כ טובא הועילו בתקון בפני נכתב וא"ש לרבנן, ועיין מ"ש לקמן בתוס':

מיהו לר' מאיר דס"ל חוב הוא לעבד שיצא לחירות, א"כ לא שייך זה, דלעולם לא יהיה משוחרר עד שיבא הגט לידו, ואיפשר דאיכא טובא דאיתא לקמן פ' השולח דיצא לחירות וצריך גט שיחרור, א"כ י"ל דאסור בשפחה ובבת חורין, ואפי' למ"ש תוס' לקמן דף מ' ד"ה אותו דמעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה מותר בשפחה, איפשר דס"ל לר"מ דאינו אוכל בתרומה, דלקמן דף מ"ב מיבעי' לן אי אוכל בתרומה, וא"כ אסור בשפחה ושפיר איכא עיגון:

עוד איפשר לומר כיון דקיי"ל הכל מוציאין מח"ל לא"י, א"כ אם מביא גט מח"ל לא"י הרי העבד בא"י והדין דעבד יכול לכוף לרבו לשחררו כדאיתא בכתובות דף ק"י ע"ב וכדאיתא בי"ד סימן רס"ז ספ"ד, א"כ אם לא יהיה תיקון בפני נכתב ולא יקבל הגט ילך אחר האדון לח"ל, ומאחר שהדין שיכול לכוף לרבו שישאר בא"י שפיר תקינו שיקבל השיחרור כדי שלא יצטרך לילך לח"ל:

בא"ד וי"ל דחשיב עיגון מה שאסור בב"ח כו' עכ"ל. וצ"ע דהא קי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה כדלקמן דף ל"ח, אלמא דמצוה שלא ישחררו:

בד"ה ששוו גיטי נשים כו' איפכא הוה ליה למימר עכ"לץ נראה לענ"ד ליישב דלרבנן בשיחרור דהוי זכות, א"כ באומר תן לא שייך בפני נכתב דכבר נשתחרר וכמ"ש לעיל, וא"כ עיקר תקנת בפני נכתב באומר הולך, ואי אמרינן הולך כזכי, נראה שתיקנו בפני נכתב באינו מוסר לו מיד ליד דלא הוי כזכי, וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה לא, ובזה ניחא עיקר תיקון בפ"נ היינו משום שאין עדים מצויים לקיימו, א"כ כשתיקנו בפ"נ כשירצה לשחררו בכוונה אין אומר בלשון שיהי' כזכי, דא"כ לא שייך בפ"נ, וכיון שרוצה לשחררו עביד לי' נייח נפשי' כדי שלא יחוש עוד לערעור ואינו אומר בלשון זכייה כדי שיאמר השליח בפ"נ ויהי' נאמן כתרי, וא"כ לא שייך למיתני ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, דבלשון תן וזכי לא דמי שחרורי עבדים לגיטי נשים דבשיחרור כבר יצא לחירות כשבא ליד השליח, אבל בגט לא הוי זכייה ואפי' בלשון תן לא מהני כיון דאינו זכות, אבל גיטי נשים לשחרורי עבדים שפיר שוו דכל שצריך לומר בשיחרור בפ"נ צריך לומר בגט אשה ג"כ וא"ש, ובהכי ניחא דנקט שוו למוליך ומביא ולכאורה ה"ל לומר מביא ומוליך דעיקר התקנה במביא לעיל בריש מכילתין, ולפ"ז איפשר התנא להורות נתן דלכאורה לפי דעת הרמב"ם היכא דמתגרשת מיד א"צ בפ"נ א"כ לרבנן דס"ל דשיחרור הוא זכות תיקשי הא גופיה למה תיקנו בפ"נ בשיחרור אם ירצה לשחררו יאמר תן או זכי וכשישתחרר מיד א"צ בפ"נ, אלא ע"כ תיקנו משום הא גופיה דכשמועיל בפני עדיף טפי שלא יזכה לו מיד כדי שיהיה השליח נאמן כתרי לומר בפני נכתב, א"כ במביא ס"ד לומר משום לשמה כדרבה לעיל, אבל במוליך לא שייך לשמה כדלעיל, ועיקר טעמא משום קיום, וא"כ טיבותא דעבד הוא שלא ישתחרר מיד ויהי' השליח נאמן כתרי על הקיום, אבל בטעמא דלשמה נראה דהיכא דא"צ לשמה גם לערער אין יכול א"כ טיבותא דעבד שישתחרר מיד, וא"כ עיקר תקנת העבד משום טעמא דאיתא במוליך שהוא משום קיום, להכי אקדים מוליך ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה