אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט › דף ח:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט · דף ח:

דף ח.

בפירש"י ד"ה רבי מטמא קסבר אהל זרוק כו' עכ"ל לכאורה פירש"י תמוה דבסוגיא דנזיר דף נ"ה מפורש דאי אהל זרוק לא שמיה אהל מיקרי גושא, וכמו שפירש"י שם דהוה כמהלך ע"ג קרקע וא"כ בסוריא נמי גזר משום גושה, תו קשיא דהא בש"ס פריך אהא דבעי למימר דר"י סבר אהל זרוק שמיה אהל מתיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על אהל המת טמאה, מיהו לזה י"ל דרש"י לשיטתיה שפירש שם למסקנא דאין ראיה משם די"ל דוקא התם כיון דזרקה מפיק לה מתורת אהל, א"כ שפיר י"ל דר"י ס"ל אהל זרוק שמיה אהל, אבל קושיא ראשונה קשיא, ובפני יהושע האריך בדחוקים, והנלענ"ד בפירש"י דלפום סוגיין הוכרח לפרש כן דליכא לפרושי כשאר אוקימתות דאוירה היינו כמו בנזיר שם דגם רבי ס"ל אהל זרוק שמיה אהל וכ"ע משום אויר ופליגי אי גזר בלא שכיח, וכן אי פליגי בשמא יוציא ראשו ורובו, דא"כ איך מפרש דבסוריא על אוירה לא גזרו דהא לא תליא בזה, וי"ל דלא גזרו בלא שכיח או דלא גזרינן שמא יוציא ראשו, אלא ע"כ סוגיין היינו אי פליגי באהל זרוק ורבי ס"ל לא שמיה אהל, אלא דמ"מ א"ש הסוגיא ע"פ מ"ש התוס' בנזיר שם דף נ"ד ע"ב ד"ה ארץ דהך אוירה דאמר בשבת היינו כשמאהיל על הגוש, ובהא פשיטא לן דגזרו בליכא הפסקה בינו לגושא, ובהך מיירי כאן דבסוריא לא גזרו על אוירה אפי' מאהיל על הגוש אע"ג דבארץ עמים פשיטא לן דבכה"ג גזרו לכ"ע כשמאהיל על הגוש כהולך ע"ג קרקע, מ"מ בסוריא לא גזרו אפי' אאוירה כה"ג, ואיפשר דס"ל לרש"י כפיר"ת דמתני' בפ"ב דאהלות דארץ עמים אינה מטמאה באהל. היינו קודם שגזרו על אוירה במאהיל עליו, והכא קאמר דלבתר דגזרו על אוירה ג"כ במאהיל עליו מ"מ בסוריא לא גזור, וסוגיא דנזיר היינו לפום מאי דמסיק בשבת דבתר הכי גזרו אאויר' היינו כשמאהיל, א"כ בליכא הפסק אהל הוי כמהלך ע"ג קרקע דאויר הבלתי מופסק כקרקע הוא נחשב, וא"ש דברי רש"י על נכון:

ועוד נראה דודאי כאן י"ל אע"ג דאהל זרוק לא שמיה אהל מ"מ מיקרי אוירא לענין שלא גזרו בסוריא, אבל בנזיר התם משמע ליה בפשיטות מדאיכפל למיתני פלוגתייהו בשידה תיבה ומגדול משא"כ בהפסק פשוטי כלי עץ לכ"ע אינו יכול ליכנס, וא"כ מוכח דבעינן אהל חוצץ, אבל הכא דלרבי קאי ורבי ס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל ומשום דאאוירא לא גזרו, א"כ ממילא ע"י פשוטי כלי עץ ע"כ יכול ליכנס לסוריא, דכיון דשידה תיבה ומגדול לא מהני בארץ העמים ע"כ בסוריא סגי בהפסק כל דהו ואין חילוק בין שידה לשאר פשוטי כלי עץ כל שלא נגע בגושה, אבל התם ע"כ כשאין אהל חשוב כמהלך ע"ג קרקע ולק"מ, ומה שהקשו התוס' על פירש"י אבאר בלשון התוס':

בתוס' ד"ה בשידה כו' פי' בקונ' כו' ובחנם פירש כן כו' וא"כ כר' יוסי נמי אתיא עכ"ל. נראה ליישב פירש"י דודאי שידה תיבה לאו דוקא כמ"ש התוס' אלא דמ"מ כרבי דוקא אתיא, והיינו משום דבברייתא נקט הרוצה ליכנס לה בטהרה ולא נקט באיזו אופן א"כ משמע דדוקא בסוריא יכול ליכנס, אבל בארץ העמים ליכא שום מציאות שיכנס כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל, וא"כ לא מיתוקמא כר' יוסי דא"כ לא שייך לומר דבסוריא דוקא יכול ליכנס בטהרה דהא בארץ עמים נמי יש מציאות שיכנס בטהרה, להכי נקט בשידה תיבה ומגדול דוקא בסוריא ולא בארץ העמים אפי' בשידה תיבה ומגדול, אבל לר' יוסי דגם בארץ העמים יכול ליכנס א"כ עיקר מעלה דסוריא חסר מן הספר ולק"מ על פירש"י, מיהו התוס' לשיטתייהו דכתבו בסוכה פ' הישן דע"ג שורים מהני אהל המיטלטל א"כ אכתי יש מציאות לרבי גם בארץ העמים ע"י שורים וע"כ אין הפרש רק באיכות הכניסה, א"כ שפיר כתבו דכר' יוסי נמי אתיא, מ"מ פירש"י נכון ודו"ק:

בא"ד וכן משמע כו' ומשמע דכר' יוסי אתיא בפשיטות טפי עכ"ל והקשה מהרש"א אדרבה לרבי א"ש טפי דמיתוקמא בין בשידה תיבה בין ברכוב משא"כ לר' יוסי איירי דוקא ברכוב דבשידה תיבה ומגדול גם לארץ העמים יכול ליכנס, ולכאורה היה נ"ל דבפרק בתרא דאהלות מבואר דיש מקומות שארץ העמים מפסקת, וא"כ לרבי דאינו יכול ליכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדול א"כ אינו יכול ליכנס לה בטהרה אלא באותו צד שאין ארץ העמים מפסקת, משא"כ לר' יוסי יוכל לעבור דרך הרצועה של ארץ העמים בשידה תיבה ומגדול ובסוריא עצמה יכול לילך בקרון או רכוב, לכן כר' יוסי אתיא טפי בפשיטות, ולפי שיטת התוס' דקאי על איכות הכניסה שיכול ליכנס בה אף בלא שידה תיבה ומגדול וא"ש, אלא דצ"ע לפי מה שפירש הר"ב שם דבקנה שדה סמוכה לא"י אף גושה טהור, וא"כ קשה ממה נפשך דבמקום שאין הפסק ארץ העמים אף גושה טהור ואי מפסיק א"כ לא אפשר ליכנס בה בטהרה לרבי, מיהו לזה איפשר לומר לפי משמעות לשון הר"ב דדוקא בשל ישראל לא גזרו ולהכי נקט הקונה שדה, וא"כ י"ל דהכא נקט שנכנס בה בטהרה אפי' לשדה של עכו"ם דבזו גזרו על גושה מ"מ על אוירה לא גזרו:

ולשון הרמב"ם פי"א מטומאת מת קשה להולמו ז"ל דין ו' סוריא עפרה טמא כח"ל ואוירה טהור דלא גזרו על אוירה לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל שפה בשפה ולא היה מפסיק ביניהם ארץ העמים כו' ה"ז יכול ליכנס לה בטהרה בשידה כו' והוא שלא יגע בגושה, וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל ואין ביניהם מקום טמא ה"ז נבדקת וטהורה ע"כ, וקשה טובא דא"כ גרע סוריא מארץ העמים שטהורה בסמוכה ממש כמ"ש הרמב"ם:

ובכ"מ הביא התוספתא ארץ העכו"ם אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה ע"כ. והוא תמוה, ותימה על הכ"מ שלא העיר בזה, תו קשיא לי איך איפשר שתהא סוריא סמוכה לא"י שפה בשפה דהא אמרינן לעיל דסוריא מרחקא טובא טפי מעכו, וקושיא זו קשה אמתני' דאהלות ג"כ איך איפשר שלא יהיה ארץ העמים מפסיק בין סוריא לא"י כיון דאמרינן דמרחקא טובא, ואיפשר לומר דלא גזרו טומאה על ארץ העכו"ם רק מה שהוא ארץ עכו"ם ממש, אבל אותן מקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל אינם בכלל ח"ל, עכ"פ דגם סוריא לא מצינו שכבשוה עולי בבל, וא"כ שפיר משכחת לה סוריא שתהא סמוכה לא"י שכבשוה עולי מצרים, ועיין ברמב"ם בפ"א מתרומות, עכ"פ הא קשיא איך תהיה סוריא חמורה מארץ העמים, וא"כ שידה תיבה ומגדול ל"ל, ואיפשר דהחילוק דסוריא אפי' בלא בדיקה נכנס לה בשידה תיבה ומגדול וארץ העכו"ם בעי' בדיקה וצ"ע, והנלענ"ד בזה דההפרש בזה דארץ עכו"ם שלא גזרו היינו דוקא על מקומות הסמוכים ממש לא"י, אבל כשנמשך מרחוק גזרו עליו, ואיפשר דהיינו כל שיש שום הפסק טומאה אפי' מה שאינו כנגד הטומאה גזרו עליו, רק מה שסמוך ממש ואין בשטחו שום הפסק מקום טומאה היינו סמוכה לגמרי לארץ ישראל שאין נמשך מקום טומאה באותו שטח שכנגד א"י, אבל סוריא אף שיש בה כמה מדינות כמ"ש הרמב"ם בפ"א מתרומות דין ג' ארם נהרים וארם צובה ואחלב, א"כ זה מעלה יתירה נודעת בסוריא שכל המדינה לא גזרו עליה, משא"כ בח"ל דוקא מקום סמוך לא גזרו אבל לא בנמשך לרחוק, כן נ"ל בדעת הרמב"ם ועיין בסמוך:

בד"ה דגזרו כו' ואין מטמאין באהל כו' וארץ העכו"ם עכ"ל לכאורה י"ל דהיינו אם עומד בארץ ישראל ומאהיל על ארץ העכו"ם דאזלינן בתר גופו שעומד בא"י, מיהו למ"ש בסמוך בשם הרמב"ם גם ארץ העכו"ם לא מטמא בסמוך, וגם תירוץ התוס' בדף או גשר לא יתכן לכאורה לדברי הרמב"ם:

בגמרא והקונה שדה כו' שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת. הכי איתא בפ' מרובה דף פ' הלוקח בית בא"י כותבין עליו אונו אפי' בשבת וקמ"ל הכי בסוריא דהוי' כא"י לענין זה, וכן העתיק הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת, וצ"ע דילמא דוקא הברייתא דהכא דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ הוי' כא"י לכן כותבין עליו אונו אפי' בשבת, אבל הרמב"ם שפסק בפ"א מתרומות דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, א"כ מנ"ל דסוריא כארץ ישראל לענין זה:

מיהו גם לענין תרומות ומעשרות פסק ג"כ דסוריא חייבת, וכבר הרגיש הכ"מ שם בזה דהא בגמרא תליא ליה בכיבוש יחיד, וכיון דפסק דלא שמיה כיבוש אמאי פסק דחייבת בתרומות ומעשרות, ונדחק בדבר, ובשם הר"י קורקוס כתב דדייק מלשון הברייתא דנקטא חייבת כארץ ישראל משמע דמדאורייתא חייבת, וקשה הא הרמב"ם העתיק ג"כ ז"ל והקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ושביעית, לכן נ"ל ליישב דהרמב"ם לשיטתיה שכתב שם בדין י' דבעכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשר, אבל בסוריא יש קנין לעכו"ם, וא"כ נראה דהרמב"ם דייק בלישניה דהקונה בה קרקע כקונה בא"י, היינו דוקא בקונה ישראל אבל ביד עכו"ם היא מופקעת ממעשרות, וכמ"ש הרמב"ם שם דין ט"ו דבקונה פירות בין תלושין בין מחוברין אפי' קודם שבאו לעונת המעשרות אע"פ שמירחן ישראל הואיל ואינן מקרקע שלו פטור ע"כ, וא"כ לק"מ על הרמב"ם דבברייתא נקט סתמא חייבת בתרומות ומעשרות כארץ ישראל משמע דאין קנין לעכו"ם להפקיע כמו בא"י, א"כ מוכח דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, דאל"כ אינה כא"י' רק אם קנה ישראל הקרקע, ובברייתא משמע אפי' קנה הפירות

ועפ"ז איפשר ליישב מה שפסק הרמב"ם כמ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע ובכ"מ דחק בטעם הדבר, ולפמ"ש מוכח הכא דמדאיצטריך לאוקמא כמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, והא ודאי פשיטא ליה להרמב"ם דאפי' לא שמיה כיבוש מהיכא תיתי דלא תתחייב מדרבנן מי גריעא מבבל, וע"כ משמע ליה דחייבת שאין קנין לנכרי להפקיע, א"כ ע"כ ס"ל דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ולהכי מוקי כמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, וא"כ חזינן סתמא דגמ' ס"ל אין קנין לכן פסק כרבה, ובלא"ה משמע בכמה דוכתי דסוריא חייבת במעשר, עיין דמאי פ"ו משנה י"א ובסוף מסכת חלה:

ועוד נראה ראיה לדברי הרמב"ם דקשיא קושיית מהרש"א לעיל בלשון התוס' שדייקו מדאמר ואפי' רבי לא קאמר אלא בארץ העכו"ם וכתבו התוס' דמשמע דכר"י בר' יהודה אתיא בפשיטות טפי, והקשה מהרש"א אדרבה לדברי רבי א"ש טפי דלריב"י ע"כ דוקא ברכוב מיתוקמא דבשידה תיבה ומגדול גם בארץ עכו"ם יכול ליכנס, ולפ"ז י"ל דודאי לענין גוף הברייתא שפיר י"ל כרבי טפי, אלא משום דלקמן דף מ"ז פריך למ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע כו' מברייתא דישראל ונכרי שקנו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה ופריך ודייק דיש קנין ומשני בסוריא וקסבר כיבוש יחוד לא שמיה כיבוש, א"כ ברייתא דמוקמינן כמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש ע"כ דלא כרבי, א"כ ודאי אתיא כר' יוסי די"ל דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, אלא דהש"ס מהדר דאפי' תוקמה בהא כרבי לענין טומאת ארץ העכו"ם מ"מ בהא מודה, אבל גוף הברייתא דלא כרבי דס"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש להכי קאמר אפי' רבי לא קאמר, אבל אתיא טפי כר' יוסי בר' יהודה דמצינו למימר דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, וא"כ מוכח דהסוגיא כרבה דאין קנין לעכו"ם, דלפ"ז ע"כ רבי ס"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, משא"כ אי אמרינן יש קנין, א"כ אינו מוכרח כלל דס"ל לרבי שמיה כיבוש, א"כ איך משמע בש"ס דמיתוקמא טפי כר' יוסי בר"י, ודוק היטב:

ובהכי ניחא ממילא ואין מקום לקושיית הכ"מ למה פסק שחייבת במעשר, דע"כ גם למ"ד שמיה כיבוש חייבת במעשר כדמוכח בהדיא לקמן פרק השולח ודו"ק, וא"כ הדברים שכתבתי מוכרחים דגם על הש"ס קשה ל"ל לאוקמא דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, הא אפי' לא שמיה כיבוש חייב במעשרות כדמוכח בכמה דוכתי, אע"כ כדפרישית דהיינו לענין קנין להפקיע, ודוק היטב:

אחר שכתבתי כל זה עיינתי במג"א סי' ש"ו שהקשה ג"כ על הרמב"ם באופן זה די"ל דברייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, א"כ אסור ליתן להם חניי' בקרקע מלא תחנם לכן מותר לעבור אדרבנן, אבל הרמב"ם שפסק כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן משום דרבנן ע"כ, ותימה גדולה דהא בע"ז דף כ"א מוכח דגם לר"מ דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש מ"מ לא תתן להם חניי' בקרקע לא קאי אסוריא, וכמו שפירש"י שם במשנה ד"ה משכירין ובגמרא בהדיא דמכירה משום גזירה אטו מכירה דא"י, אבל לא תחנם לא שייך בסוריא, וגם ליקח מהם קרקע אינו מצוה רק שלא ימכור שהוא לא יתן להם חניי' בקרקע, אבל אם כבר יש להם קרקע אין חיוב עליו להוציא, ותדע דבפ' מרובה דף פ' מפרש הטעם משום ישוב א"י, ולדברי מג"א אמאי לא קאמר משום לא תחנם, אלא ודאי אין זו בכלל לא תחנם, ואיפשר דהמג"א מפרש דלמסקנא איכא לאו דלא תחנם ולא פירש"י רק בס"ד, ונראה דהרמב"ם הוכיח כן דבמשנה סוף מס' חלה איתא ג"כ זה הלשון שבברייתא כאן מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוארי שבירושלים, וכיון דהכא דייקינן מהך לישנא שכותבין עליו אונו אפי' בשבת, א"כ מתני' סתמא כהלכתא דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, דהא בהדיא פסק בע"ז דף כ"א אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי ור' יוסי ס"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, (ונפלאתי על הכ"מ בפ"א מתרומות שלא הביא זה וכתב סתם ופסק רבינו כר' יוסי, דהא בהדיא פסקינן הכי בש"ס כר' יוסי ור' יוסי ס"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש), א"כ משמע דמ"מ לענין זה שכותבין עליו אונו אפי' בשבת יש לה דין א"י ולק"מ ודו"ק:

ובלא"ה מ"ש המג"א דהא דרבנן איך נדחה דרבנן מקמי דרבנן, לפמ"ש רמ"א שם דכתב שלהם אינו אלא מדרבנן, א"כ כותב ומעלה בערכאות הוי תרי דרבנן, מיהו י"ל דמקח וממכר גופיה הוא דרבנן:

בתוס' ד"ה אע"ג כו' לא היינו מתירין כו' במלאכה דאורייתא משמע בהדיא דהתוס' ס"ל דאף בגופן שלהם איסור כתיבה דאורייתא, ועיין בספרי גט מקושר אות ע"ה:

(פיסקא ת"ר עבד שהביא גיטו כו' נכסים לא קנה. לכאורה קשה לפי מה שביקשו התוס' לומר במשנה דלא טענינן מזוייף לנפרע שלא בפניו, א"כ קשה אמאי לא קנה נכסים וה"ל להתוס' להוכיח מכאן דטענינן מזוייף שלא בפניו, ואיפשר דמצינן לפרש דכאן איירי במערער אלא דהיכא דאמר בפני נכתב תו לא מהני הערעור, וא"כ שפיר קאמר נכסים לא קנה, ועפ"ז איפשר ליישב דרש"י פירש דאיירי בשליח להולכה, וקשה אמאי לא פירש בהביא הגט בעצמו שא"צ לומר בפ"נ לשיטת הרמב"ם, וכן נראה שיטת רש"י כמ"ש במשנה, וכמו כן יכול לפרש בארץ ישראל שנאמן על הגט לומר בפ"נ וא"צ קיום, ולפ"ז ניחא דשלא בפניו לא טענינן מזוייף וא"כ נאמן על הנכסים וע"כ איירי במערער, וא"כ ע"כ איירי כשאומר בפני נכתב דתו לא מהני ערעור ודו"ק:

מיהו דחוק לפרש שיטת רש"י דס"ל שלא טענינן מזוייף שלא בפניו וכאן איירי במערער, לכן י"ל בהיפוך דאי בא"י או שמביא בעצמו פשיטא שאינו נאמן על נכסים דבעבד שייך לא שבקת חיי שכל עבד יביא גט ממרחקים לזכות בנכסים, בשלמא באשה י"ל שאינה מקלקלת עצמה דעיקרו להנשא, אבל אעבד אם תימצי לומר שיהיה נאמן גם על הנכסים א"כ לא שבקת חיי, וא"כ איך בעי אביי למימר מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, ולהכי פירש כשנעשה שליח להולכה ואומר בפני נכתב דבזו שייך לומר דע"כ הא דנאמן בפני נכתב נגד ערעור הבעל משום דשייך מידק דייק, וא"כ ע"כ איירי באומר בפני נכתב דכיון שאומר בפני נכתב מסתמא מידק דייק ואינו משקר, אבל באינו אומר בפ"נ פשיטא דלא מהימן אנכסים דלא שבקת חיי:

עוד איפשר לומר דקשיא ליה לרש"י דהא בירושלמי ס"ל לר' יוחנן בכתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דס"ל לר' יוחנן לא פלגינן דיבורא, ובירושלמי מדמי הך דינא דהכא להך דר' יוחנן, והקשו הרשב"א והר"ן א"כ איך קיי"ל כאן פלגינן דיבורא, לכן נראה דודאי הך דעדים קרובים לזה ורחוקים לזה הוי כחד גופא דאי איפשר להכשיר העדים במקצת ולפוסלן במקצת, אבל כאן אע"ג די"ל ממה נפשך אי העדות אמת הרי גם הנכסים שלו ואם אינה אמת אינו משוחרר, י"ל בלא"ה קשה איך יהיה נאמן נגד ערעור הבעל, דהא כשאומר בפני נכתב לא מהני ערעור הבעל תו, וצ"ל דחזקה דאמרינן לעיל מידק דייק מסתמא האמת כדבריו, דהא להכי השליח נאמן נגד ערעור הבעל משום דמידק דייק אלמא דהוא חזקה אלימתא, והשתא י"ל שפיר בהא פלגינן דיבורא, ואין לומר ממה נפשך הא אם הנכסים שקר הוו עדים שקרים דכיון דלענין השיחרור שייך מידק דייק, א"כ י"ל דהיינו באם באמת לא שיחררו אמרינן מסתמא אינו מזוייף דלהכי אהני בפני נכתב, אבל אנכסים י"ל דבאמת שיחררו וכיון דהשיחרור אמת תו לא שייך מידק דייק, וי"ל שזייף שטר שיחרור אחר שיזכה גם בנכסים, לכן י"ל דאעצמו נאמן ואינו נאמן על הנכסים ואינו שייך לומר אם העדים פסולין הכל בטל כיון דהנאמנות מכח דיוקא דידיה אמרינן דמסתמא נשתחרר ויש לו שיחרור אמתי, וא"כ שפיר כתב רש"י דאיירי בח"ל שאומר בפ"נ, משא"כ בא"י דהקילו שא"צ קיום א"כ לא שייך דיוקא, א"כ ממה נפשך אם העדים שקרים גם הוא לא יצא לחירות, ודמי לכתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה וכשרים לזה, ודוק היטב:

עוד י"ל לפמ"ש בהג"א ובמרדכי דלהכי אמרינן כאן פלגינן דיבורא ולא הוי כמו עדים קרובים לזה ורחוקים לזה דשם יש לחוש לאיחלופי שיאמרו קרוב כשר להעיד, אבל בשיחרור לא שייך איחלופי כיון דאמר בפני נכתב, א"כ י"ל דבא"י לא מהימן כלל כיון דשייך איחלופי, ולהכי פירש"י כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם, ועמ"ש בסמוך:

שם עצמו קנה. לכאורה לפי הלשון לא שייך לשון קנה דהקנין שבשטר הוא מספיק רק שאינו נאמן על נכסים, וה"ל למימר נאמן על עצמו ואינו נאמן על הנכסים, כדאמרינן כה"ג ביבמות דף מ"ד נאמן אתה על עצמך ואין אתה נאמן על בניך, ואיפשר לומר דקמ"ל דודאי בלא"ה כיון דאמרינן בב"ב דכל מידי איקרי נכסים אפי' מטלטלין, א"כ קשה איך קונה בשטר מטלטלין, ואיפשר לומר באגב קרקע, מיהו י"ל דאיירי במתנת שכיב מרע, ועפ"ז י"ל דנקט לשון קנה, א"כ י"ל ע"פ מה דאיתא בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו דכבר אסחי' לדעתיה והוי הפקר, וא"כ כאן נמי י"ל אי מביא גיטו ואמר בפני נכתב א"כ תו לא מהני ערעור היורשים והוי הפקר, וא"כ י"ל דעצמו קנה אפי' הוכחש משנים מ"מ כבר הסיחו היורשים דעתם כיון דאינהו לא ידעי בבירור והוי כאומר לו נרבע שורך, וזהו דוקא כשאומר בפני נכתב דלא מהני ערעור היורשים אפי' יאמרו שיודעין שמזוייף דכשאומר בפני נכתב לא מהני ערעור, משא"כ בא"י שיכולין לטעון מזוייף, א"כ לא מסחו דעתייהו שיוכלו לטעון מזוייף אף שאין יודעין באמת מ"מ יכולין הם לטעון אם נראה להם שהדין מרומה ולא הוי הפקר, וא"כ י"ל דלזה נקט עצמו קנה בלשון קנין שאפי' אישתכח אח"כ מוכחש משני עדים כיון דקיי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות, א"כ כבר הסיחו דעתם וזכה מן ההפקר בעצמו לכן נקט לשון קנה, וניחא דברי רש"י שפירש בשליח להולכה:

ועפ"ז אמרתי ראיה להרמב"ם דס"ל כאשר עשה לא אמרינן רק בדיני נפשות אבל במלקות אפי' נלקו המוזמים חייבין הזוממין ותמהו עליו מנ"ל, ולפ"ז י"ל דמוכח כן דהא קשה איך משכחת לה עדי שיחרור הא הקשו בשני חזקה איך יהיו זוממין הא ה"ל כאשר עשה שכבר מוחזק בשדה, ותירץ בנימוקי יוסף בפרק חזקת במשנה דשנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים דבממון לא שייך כאשר עשה כיון דאיפשר בחזרה, וקשה אם כן לפ"ז איך משכחת לה עדי שיחרור הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה שאם יזימום לא שייך הזמה דמיקרי כאשר עשה, ואין לומר דאיפשר בחזרה דהא כיון דכבר העידו עדים איכא הפקר דאסחו דעתייהו ואפי' יזימום כבר יצא לחירות ולא שייך איפשר בחזרה דכבר הוה הפקר, בשלמא לגבי עצמו יש לומר דדמי לאומר אתה רבעת שורך דכיון דידע שהוא שקר מהדר להזימם, אבל איורשין שאין יודעין האמת א"כ איך משכחת לה עדים על היורשים הא היורשים אינן יודעין בבירור א"כ ה"ל כאשר עשה, וא"כ מיקרי אי אתה יכול להזימה דהא הוי כאשר עשה, אלא ודאי בדיני נפשות דוקא אמרינן ולא כאשר עשה מה שאין כן בשאר דינים, ואם כן שפיר כתב הרמב"ם דגם לענין מלקות לא איכפת לן בכאשר עשה, ודוק היטב:

שם אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים. וקשה לפי זה בכתב עצמך ונכסיי נאמין לו על הקיום במיגו דאי בעי היה כותב כל נכסיי, ולא שייך לומר כאן דהוי מיגו למפרע דטעמא דמיגו למפרע לא אמרינן הוא משום דאמרינן דמעיקרא לא רצה לשקר אלא עכשיו נהפך לבו בקרבו לרמאות, אבל כאן שחושדין אותו על זיוף א"כ מעיקרא בעלילה בא והיה יכול לכתוב כל נכסיי, ואיפשר דמיקרי מיגו להוציא, אף דבשטר אמרינן מיגו להוציא מ"מ כאן לא חשיב שטר כיון שאינו מקויים, ואיפשר באמת זהו טעמא של אביי שחזר בו ואמר לא קנה שניהם משום דס"ל דבכה"ג הוי מיגו, א"כ אם איתא דקנה שניהם גם בעצמך ונכסיי היה לנו להאמינו מטעם מיגו וע"כ לא קנה שניהם, ומעיקרא ס"ל כרב יוסף דלא אמרינן מיגו להוציא והדר ביה וס"ל כרבה דאמרינן מיגו להוציא ודו"ק, ועיין בסמוך:

שם מתוך שלא קנה עצמו לא קנה נכסים. וקשה לפ"ז אמימרא דרבה לעיל דלא אמר כרבא דא"כ תיסגי בפני נחתם לחוד, ורבא משני משום איחלופי ורבה לא ניחא ליה משום דהתם ידענא הכא בפני, וקשה דאכתי אתי לחלופי בעבד שהביא גיטו דאומר בפני ויאמרו שמועיל ג"כ על נכסים דבפני מהני כמו בגט אשה, ואיפשר באמת למסקנא אביי ס"ל כרבא ורבה ס"ל באמת מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, מיהו קשה לפ"ז יהיה נאמן במיגו דהיה כותב כל נכסיי כדפרישית בסמוך דהא רבה ס"ל דאמרינן מיגו להוציא:

בתוס' ד"ה הדר אמר אביי לאו משום קושיא דרבא כו' עכ"ל. לכאורה איפשר לומר טעמא דאביי דהתוס' הקשו לקמן בדף הסמוך למה תיקנו במוליך ומביא בג"ש הא בעבד לא שייך עיגונא דלא יתן השטר שיחרור ויהיה עבד, ויש ליישב דודאי אם העבד עצמו בא עם גיטו ואמר שנשתחרר ודאי שייך ביה עיגונא, דהא מן התורה הוי משוחרר ולא חיישינן לזיוף, א"כ לפי דבריו כבר נשתחרר ולישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח אינו יכול, וא"כ באותה מדינה ע"כ צריך להאמינו דבאותה מדינה א"צ בפני נכתב לרבא דס"ל הטעם משום קיום, א"כ אפי' נשלח ע"י שליח ואומר בפ"נ לא פלוג רבנן דלא גרע באמירת שליח שאומר בפני נכתב מאילו הביא באותה מדינה ולא אמר בפני נכתב, וא"כ י"ל אביי ס"ל בפני נכתב משום לשמה, וא"כ אם נימא כשיטת הראב"ד כשמביאה בעצמה לא מהני אמירת בפני נכתב כיון דכבר נתגרשה לפי דבריה ובעינן בפ"נ בשעת נתינה, וכמ"ש הב"ש בסי' קמ"ב, א"כ לא משכחת לה ע"י עצמו שיביא רק ע"י שליח וע"י שליח לא שייך עיגון דלא יקבלנו ממנו, א"כ לא היה לנו לתקן כלל אמירת בפני נכתב בעבד, לכן י"ל דס"ל אביי דאף דלא שייך כ"כ עיגון מ"מ כיון דמשוינן עבד לאשה לא מפלגינן בהו אפי' במידי דרבנן כיון דמ"מ איכא סברת התוס' מה שאסור בבת חורין ואינו חייב במצות, מיהו לא סגי בהאי טעמא אלא להשוותו לאשה היכא דשייך גבי אשה, וא"כ י"ל דבשלמא בעצמך ונכסיי שייך גבי אשה ג"כ דיכול לגרשה בלשון הרי את לעצמך כדלקמן בפרק המגרש, אבל כל נכסיי דהטעם דהעבד משתחרר הוא משום דהעבד עצמו בכלל נכסים, א"כ באשה לא שייך זאת ולא שייך לא פלוג לכן אינו נאמן כלל דלא יתננו לו הב"ד כיון דאיירי בשליח להולכה כדפירש"י, אבל רבא לשיטתיה דס"ל משום קיום א"כ באותה מדינה הקילו שא"צ בפני נכתב, אבל כיון שכבר הקילו באותה מדינה דבהא שייך עיגון גם בעבד, א"כ ממילא לא גרע אמירת בפני נכתב ממדינה למדינה ושפיר הקילו גם בזה להאמינו ע"י אמירת בפני נכתב, והדבר נכון ליישב קושיית התוס' לקמן ודו"ק:

ועפ"ז איפשר שרש"י הוכרח לפרש דאיירי היכא דצריך בפ"נ, דאילו בא"י י"ל לכ"ע יודה אביי דעכ"פ יש להאמינו על עצמו משום עיגון כיון שכבר נשתחרר לפי דבריו ודו"ק:

בא"ד דיד בעל השטר על התחתונה עכ"ל. וקשה הא העבד מוחזק בגופו ובשובר אמרינן יד בעל השובר על העליונה ואיך ישעבדו עמו כיון דאיכא למימר דמהני הקיום ובפרט דמן התורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי, וא"כ למה לא יהיה נאמן עכ"פ על עצמו דדמי לשובר כמ"ש רמ"א בח"מ סימן מ"ב סעיף ח' דאמרינן בשובר יד בעל השובר על העליונה וכ"ש כאן שהוא מוחזק בגופו וצ"ע, ועמ"ש בסוף דבור זה:

ואיפשר לפרש עוד בסוגיא בתחלה מאי קסבר אביי דס"ל קנה שניהם ובתר הכי הדר ביה דלא קנה שניהם, ואיפשר לומר דתליא בהך דאביי ב"ב דף קל"ז דמעיקרא בעי למימר מתנת שכ"מ קנה עם גמר מיתה ולבסוף הדר ביה דקונה לאחר מיתה, ועפ"ז י"ל דלפום פשטא הך דעצמך ונכסיי קנויים לך איירי במתנת שכ"מ, דהא במתנת בריא לא קנה מטלטלין בשטרא ומטלטלין בכלל נכסי הם, וא"כ י"ל דאיירי במתנת שכ"מ, וא"כ יש לומר דס"ל שפיר די"ל דקנה שניהם דכיון שקונה עצמו קונה הנכסים, אלא דאיכא למימר דתליא בהנך סברות דאביי, דמעיקרא דבעי למימר דמתוך שקנה עצמו קנה נכסים הוא בשיטתיה דמעיקרא, דהתוס' הקשו לקמן איך יקנה עצמו במתנת שכ"מ הא אין גט לאחר מיתה, ותירצו דבמתנת שכיב מרע בעבד דעתו שיקנה מחיים שאיפשר לו לקנות עצמו, וא"כ י"ל דכיון דס"ל לאביי לא פלגינן דיבורא אלא או קנה גם הנכסים או לא קנה כלום, א"כ י"ל בס"ד ס"ל מתנת שכ"מ קונה עם גמר מיתה, וי"ל מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, ולמסקנא ס"ל כדהדר ביה דמתנת שכ"מ אינו קונה רק לאחר מיתה, א"כ לא שייך מתוך שקנה עצמו קנה נכסים דעצמו קנה מחיים ונכסים אינו קונה מחיים, ואי איפשר לכלול הקנין בסוג א' לכן ס"ל דלא קנה כלום כיון שאי איפשר לכלול קנין הנכסים בשעת קנין עצמו ודו"ק:

עוד איפשר לומר דהא דס"ל לאביי קנה שניהם היינו משום דמשמע ליה דעבד ודאי זכה בגופו כיון שתפוס בעצמו, א"כ אי איפשר להכריח העבד לשיעבוד וממילא קנה גם נכסים, אלא דתליא בהך תקפו כהן אי אין מוציאין מידו, א"כ י"ל כיון דהעבד מוחזק בגופו אי איפשר לומר לא קנה שניהם וקונה גם הנכסים, והיינו למאי דבעי אביי מעיקרא למימר בב"מ דף ו' דתקפו כהן אין מוציאין מידו, ולמאי דהדר ביה ואמר לאו מילתא היא דאמרי וס"ל תקפו כהן מוציאין מידו שפיר י"ל דלא קנה שניהם ודו"ק, ובהכי ניחא דפריך נכסים אמאי יקנה ומאי קושיא הא קיום שטרות דרבנן, ולפ"ז ניחא דגם מתנת שכ"מ דרבנן:

בגמרא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבורא. לכאורה תמוה הדמיון דבעבד שהביא גיטו הקנין טוב על שניהם רק שאין מאמינין לו על הנכסים, משא"כ הכא אמרינן דאין הקנין חל כלל ולולא פירש"י ותוס' היה איפשר לפרש בדבר הלמד מענינו דרש"י פי' בנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר מדלא כתב עצמך ונכסיי, וקשה א"כ מה מועיל כשכתב כל נכסיי נימא שהיה לו לכתוב עצמך ונכסיי, לכן י"ל דבאמת הכי ס"ד כיון דלא כתב עצמך ונכסיי רק כתב כל נכסיי א"כ י"ל דס"ל לא פלגינן, וי"ל בכל נכסיי כתב כל נכסיי ליפות כחו כדי שלא יצטרך קיום על הנכסים וכסברא קמא דאביי דמתוך שקנה עצמו קנה נכסים, וזהו דוקא כשכתב כל נכסיי ולא נחית לשיורא י"ל שלכך כתב כל נכסיי משום שלא יצטרך קיום גם על הנכסים, משא"כ כשכתב כל נכסיי חוץ מקרקע פלוני דנחית לשיורא כיון שלא כתב לשון כולל לא שייך לומר שלא יצטרך קיום על הנכסים מתוך שקנה עצמו שכבר נחית לשיורא, וכיון שעכ"פ צריך קיום על הנכסים ה"ל לומר עצמך ונכסיי והוה שפיר מעין ההיא דלעיל:

ומובן שפיר דר"ש ס"ל פלגינן דיבורא דהיינו משום דס"ל גם באומר כל נכסיי לא מהני על הקיום דאמרינן פלגינן דיבורא, א"כ אפי' היה כותב כל נכסיי לא מהני ליה לענין קיום כיון דאמרינן פלגינן דיבורא, לכן אפי' כתב חוץ מקרקע פלוני נמי יצא לחירות, לכן ס"ל לעולם הוא בן חורין, דלדידיה דס"ל פלגינן דיבורא א"כ כמו שהוא לת"ק בכתב כל נכסי יצא לחירות משום דס"ל בכותב כל נכסי י"ל דלא כתב עצמך ונכסיי כדי שלא יצטרך לקיום, אבל ר"ש דס"ל גם באומר כל נכסיי לא אהני ליה לענין קיום, א"כ אין חילוק בין כותב כל נכסיי בלא שייר או ששייר דאפי' לא שייר לא מהני לענין קיום, א"כ אין לחלק ולא ס"ל כלל הך סברא דה"ל לכתוב עצמך ונכסי, והכל נכון ומדוייק היטב וא"צ לדחוק כדברי המפרשים, ודוק היטב:

עוד איפשר לפרש דמשמע ליה דלעולם הוא בן חורין דמשמע אפי' לא קנה נכסים וכדפירש"י, רק באופן הלזה כשכתב נכסיו לאחר ואח"כ חזר בו וכתב לעבד והעדים של שטר העבד קרובים למקבל ראשון, א"כ אין נאמנין על הראשון שכתב אח"כ לעבד והוא מתנת שכ"מ שיכול לחזור בו וא"כ לא קנה הנכסים, אבל על העבד נאמנין והוה שפיר פלגינן דיבורא וכעין שכתב בירושלמי:

עוד איפשר לפרש דסברא דנחית לשיורא אינה דבר ברור כל כך רק לענין נכסים אוקמינהו בחזקת מרייהו ולא קנאם, אבל העבד מוחזק בעצמו ואינו יכול לשעבד בו, וא"כ מדקאמר לא יצא בן חורין הוא שאפי' עצמו לא קנה היינו משום דלא פלגינן דיבורא:

אמנם כל זה על דרך פירש"י ותוס' ומפרשים קדמונים, ולולא דבריהם היה נלענ"ד שא"צ לדחוק כלל בפירוש הסוגיא, ויש לפרש כפשוטו דודאי גם בס"ד אין הטעם משום נחית לשיורא שהוא דחוק למאד, והדבר כפשוטו דכיון דדיבור כל נכסי בטל במקצת כיון שכתב חוץ מקרקע פלוני, א"כ דיבור כל נכסיי אינו מתקיים, א"כ אי איפשר שיצא לחירות ע"י דיבור זה, שהרי אינו שטר שיחרור בשלימות שתיבות כל נכסיי אינן מתקיימין, אלא דבס"ד תליא בפלגינן דיבורא דאף שנגרע מדיבור כל נכסי השיור ששייר מ"מ איפשר שישתחרר העבד ויקנה הכל חוץ מקרקע ששייר, וזה חשב בס"ד דתליא בפלגינן דיבורא ולא מזיק מה שמקצת בטל, מ"מ שפיר הוי שיחרור אף שאין כל הדיבור בשלימות, ולמסקנא מסיק דלענין שיחרור שאני דבעינן כריתות מעליא ואין יכול להשתחרר בדיבור כל נכסיי, שהרי זה הדיבור אינו מתקיים כיון שחיסר ממנו החוץ, כן נלענ"ד ברור ונכון בפירושא דסוגיא בלי שום גמגום, ותימא על הראשונים שנדחקו טובא והדברים פשוטים וברורים כמ"ש ומקום הניחו לי להתגדר בו:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה