אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט › דף ד.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט · דף ד.

דף ג:

בתוס' ד"ה חתמו כו' לכתחלה נמי כשר לחתום וליתן כו' עכ"ל. ונראה ליישב דלהכי נקט לשון דיעבד דהא בעינן בגט ספר מקנה וצריך להיות של הבעל, א"כ קשה לכאורה איך יהיה כשר שמא לא נתייאשו הבעלים והוי כאילו כתב בנייר גזול דפסול הגט, וצ"ל דאיירי שהוא יאוש כגון ברוב נכרים, דל"ל מנכרי נפל דמסתמא כתב לשון גט אינו מנכרי, אלא דאכתי קשה דילמא בשעה שמצאו עדיין לא ידע דנפל וא"כ ה"ל יאוש שלא מדעת ולא הוה יאוש, וצ"ל כמ"ש התוס' לעיל דהסופרים נזהרים א"כ כשנאבד לו מסתמא ממשמש בכתביו שלא יאבד לו שלא יבא לידי מכשול, ולכן אמרינן מסתמא כבר נודע לו, אף דאכתי י"ל בשעה שמצאו באיסורא אתי לידיה מ"מ הוי לגבי אשה יאוש ושינוי רשות ושפיר מתגרשת בו, וא"כ אתי שפיר דדוקא בדיעבד כשר אבל לכתחלה יש לחוש לייאוש שלא מדעת:

ובהכי ניחא לשון הסוגיא לקמן דף כ"ו דמפרש אדרב פפי משמיה דרבא דאמר האי אשרתא דדייני דאיכתבא מקמי דמסהדי אחתימת ידייהו פסולה וליתא מדרב נחמן דאמר כו' אפי' מצאו באשפה, ואפי' רבנן לא פליגי אלא בגט אבל בשאר שטרות לא, דאמר ר' יוחנן שטר שלוה בו ופרעו כו' אבל למיחזי כשיקרא לא חיישינן, וקשה כיון דמהך דמצאו באשפה לא מוכח לכתחלה א"כ ל"ל לאתויי כלל הך דמצאו באשפה, ולפ"ז נראה דודאי כשר משמע בדיעבד דוקא אלא די"ל משום יאוש שלא מדעת, וא"כ רבא לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, ע"כ רב נחמן דקאמר לשון דיעבד היינו משום דלכתחלה חיישינן למיחזי כשיקרא, וא"כ לרבא לשיטתיה מוכח לחוש לכתחלה למיחזי כשיקרא, מיהו אנן דקיי"ל כאביי בהא מהלכות יע"ל קג"ם ממילא יש לומר לכתחלה נמי לא חיישינן למיחזי כשיקרא, וכדמוכח מדר' יוחנן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן אפי' לכתחלה, ומיושב שפיר הסוגיא ודוק היטב, ור' יוחנן נמי לשיטתיה אזיל דדייקינן מיניה בב"מ דף כ"ב דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, א"כ אין ראיה מלשון כשר די"ל משום יאוש שלא מדעת:

עוד נ"ל ליישב לשון דיעבד לפי שיטת התוס' דלר' מאיר בעינן שיהיה מוכיח מתוכו, וא"כ בשני יוסף בן שמעון אינו יכול לגרש בלא סימן, וא"כ זה שמצא הגט איפשר לחוש שהסופר כתבו בשביל יוסף בן שמעון אחר אף שהוא אינו בקי וסובר שלא הוחזקו, שמא ידע הסופר שיש עוד יוסף בן שמעון בעיר וא"כ לא הוי גט, וצ"ל דתלינן בכתב להתלמד ולעולם לא הוחזק יותר יוסף בן שמעון, וא"כ לכתחלה אין ליתנו מה"ט רק בדיעבד שנתנו תלינן דכתבו להתלמד ונאבד ממנו ולא תלינן ביב"ש אחר מאחר שלא הוחזקו ולק"מ ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומ"ש כו' דבעי לר"מ לכתחלה כתיבה בתלוש עכ"ל. נראה ליישב דודאי במחובר איכא למיגזר כתיבה אטו חתימה, אבל לענין שלא לשמה בלא"ה יש להבין אמאי צ"ל בפני נחתם שמא נחתם שלא לשמה, הא התוס' הקשו לקמן דף י"ז ע"ב איך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו שמא יכתוב ליתן בניסן ולא יתן עד תשרי ותירצו לקמן ובב"מ דף י"ח דלא חיישינן לזה דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה, א"כ קשה ודאי איך ניחוש שיחתמו מבלי שיצוה הבעל לחתום שמא לא יתנהו עד תשרי, ואם צוה הבעל לחתום היינו לשמה, וכמ"ש בספרי גט מקושר דא"צ לומר בפירוש לשמה מעיקר הדין, וצ"ל דחיישינן ששמעו שצוה לסופר לכתוב, אבל אחר שידעו שרוצה לגרש יש לחוש שיחתמו קודם שמיעה, וא"כ לא דמי למחובר דיש לגזור כתיבה אטו חתימה דאם יכתבו במחובר יחתמו ג"כ במחובר, אבל בשלא לשמה דלא שכיח אלא במצאו באשפה או שכתבו הסופר להתלמד, א"כ כיון שלא שמעו שצוה לסופר לכתוב פשיטא שאפי' בשאר שטרות אין חותמין עד שיצוה להם לחתום וממילא הוה לשמה וא"ש:

ועפ"ז מיושב הסוגיא דלקמן דף כ"ו ע"ב דדייק דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן מהא דמצאו באשפה, וקשה אכתי מוכח דלכתחלה לא חיישינן למיחזי כשיקרא, ולפ"ז ניחא די"ל דמוכח כן מהא דצריך לומר בפני נחתם לר' מאיר, וע"כ שמא חתמו קודם ששמעו מפי הבעל ואי חייש למיחזי כשיקרא בלא"ה אי איפשר להם לחתום בטרם ששמעו מפי הבעל, אלא דבפשיטות לא מצי לדייק דאי הוה ס"ל דבעינן כתיבה לשמה היה צריך בפני נחתם ג"כ מטעם מזוייף מתוכו, אבל כיון דס"ל מצאו באשפה כשר וא"צ כתיבה לשמה, א"כ קשה לר"מ ל"ל בפני נחתם משום חשש שלא לשמה הא אין יכולין לחתום אם לא שמעו מפי הבעל משום מיחזי כשיקרא, וכל ששמעו מפי הבעל וחתמו היינו לשמה ואין כאן בית מיחוש, אלא ודאי החשש ששמעו שצוה לסופר לכתוב וכיון דלא מקדים פורענות לנפשיה ממילא סבורין לחתום, ובאמת כשלא שמעו הוי שלא לשמה ומוכח שפיר דאפילו לכתחלה לא חיישינן למיחזי כשיקרא, דאל"כ איך יחתמו קודם ששמעו מפי הבעל לחתום דעכ"פ מיחזי כשיקרא, וכיון דאינן יכולין לחתום לכתחלה אפי' בשאר שטרות מהיכא תיתי לחוש, א"ו אפי' לכתחלה לא חיישינן בשטרות ושפיר חיישינן דגם בגיטין יעשו כן כמו בשטרות שאם שמעו שכותב שטר ונותן מעות שפיר יכולין לחתום אף שעדיין לא צוה ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בד"ה מודה כו' תימא לר"י כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים למאד כמו שיראה המעיין, והנלענ"ד בזה דבגט יש לחוש טפי והוא משום הא גופא דהכתיבה עיקר לענין לשמה מ"מ ודאי אם השליח מביא גט בלתי חתום לאשה דאינו מועיל דכתיבה לחוד בלא עדי חתימה אינו הוכחה שהבעל צוה לכותבו ולא הוי רק ע"א, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מגירושין דין ל"ב, והטעם דבגט חתום מסתמא בא לידו ע"פ הבעל כמו בכל שטר חתום שהוא בחזקת שבא לידו מן המתחייב, אבל מכתיבה לחודה לא מוכח מידי, ואיפשר שאחר שכתבו נמלך וזרקו לאשפה כיון דבלא חתימה אינו עומד לראיה, בין לשיטת התוס' דלא סגי לעולם בלא עדי מסירה ובין לשיטת הרי"ף והרמב"ם בלא עדי מסירה גט שכתוב ואינו חתום אינו כלום, וא"כ שפיר יש לחוש בגט דפעמים שמכין לאחד להיות שליח ואומר לסופר כתוב גט לאשתי וזה הוא השליח דהא צ"ל בפני נכתב, וא"כ אי לא מצרכת חתימה לשמה א"כ יחתמו עדים אף שלא ישמעו מפי הבעל כששמעו שהכין לו שליח לגט ויקבל שליח הגט, ובאמת קודם שנחתם איפשר דמימלך הבעל ואין דעתו שיקבלנו השליח עד שיהיה נגמר עם החתימות והיינו כשיצוה לעדים לחתמו דאז י"ל מסתמא דעתו ליתנו, וכמ"ש התוס' דלא מקדים פורענות לנפשיה, אבל כתיבה בלא חתימה לא שייך דמקדים פורענות דכיון דאינו מועיל לראיה אכתי לאו כלום הוא, וא"כ אין דעתו שיקבלנו השליח רק אחר שיוגמר בדעתו לגרש, והיינו שיצוה שיחתמו העדים ואז יקבלנו השליח, ולפי דאין הבעל מעלה בדעתו שיחתמו העדים בלא דעתו לכך אינו מהדר לשאול לסופר אם כתבו כיון דנמלך ואין רוצה עוד לגרש, ומתוך שהעדים היו רגילים לחתום כשמוסרין אותו לבעל בטרם שיצוה לחתום אי לא הוה בעינן לשמה, א"כ יכולין לחתום הגט וליתנו לבעל אם ירצה ליתנו להאשה או לשליח אחר ששמעו שכבר צוה לסופר לכתוב שלפי דעתם יתנהו הבעל מיד ואם לא ירצה ליתנו יקרעהו, ובכה"ג שימסרו לשליח איפשר דהוי גט בטל לגמרי שאין דעתו כלל שיומסר לשליח בטרם שיצוה לעדים לחתמו, משא"כ בשטרות אין דרך שיעמיד שליח שיקבל השט"ח אפי' למ"ד כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, היינו שמוסרין אותו ללוה כשירצה המלוה ללות לו, אבל אם מצוה לכתוב שטר מ"מ אין להם לחתמו בלא דעת הלוה ולמוסרו דשמא לא ירצה ללות, ולא שכיח כלל שיעשה שליח שיומסר השטר לשליח דלעולם צריכין למוסרו ללוה ואין דרך לייחד השליח שיהיה אצל סופר כיון דלא צריך בפני נכתב, א"כ לא טעו העדים בהא כלל לחתום בלא דעת הלוה דשמא לא יאמין לשליח שיומסר לו שטר חתום בעדים דשמא יעשה קנוניא עם המלוה וכהנ"ל, א"כ מסתמא כשחותמין אין מחזירין אותו רק ללוה וליכא למיחש למידי, אבל בגט אי לא צריך לשמה היו חותמין מעצמם והסופר היה מוסרו לשליח שעשה ובכה"ג אינו כלום, לכן תקנו שצריך לשמה בחתימה וכשישמעו העדים שהבעל מצוה לחותמו שפיר יכול השליח לקבלו מידם כתוב וחתום אחר שכבר נגמר בדעת הבעל לגרש וכבר עשאו שליח ליכא למיחש למידי, כן נ"ל ודוק היטב, ומדמי ליה למזוייף מתוכו דטעמא משום דנסמוך על עדי חתימה, וכאן נמי יש לחוש לשמא נסמוך על עדי חתימה, ובאמת כשלא שמעו מפי הבעל אין לסמוך עליהם ודו"ק:

בא"ד תימא לר"י כו' מה תקלה כו'. בספר פ"י הקשה בשם בנו דכאן נמי ניחוש לקרוב שחתם וממילא שיילינן ליה אם לא חתום קרוב, ולכאורה לק"מ דהא כתב הרמב"ם בפ"ט מגירושין דין ל"ב בשליח שהביא גט שאינו חתום אין סומכין עליו שלא האמינו רק כשמביא גט חתום בעדים, וא"כ אי תיחוש לקרוב לא מהני עדות השליח, אלא דאין זה דיחוי די"ל מסתמא לא חיישינן לקרובים דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרוך לכן גם השליח לחוד נאמן, מיהו נראה לפי שיטת התוס' דרבה דייק מן המשנה דידענו לא מהני רק דוקא בפני, א"כ יקשה לכאורה לפי שיטת רש"י דשיילינן ליה אמאי אינו מועיל ידענו ונשאל לו על לשמה, וצ"ל דאם לא יתקנו בפני נחתם א"כ מאין ידעו אם שמעו מפי הבעל ובאמת לא ידע כיון שלא היה אצל החתימה, לכן תקנו בפני נחתם כדי שיהיה אצל החתימה וישאלוהו אם צוה הבעל לחתום, וא"כ ל"ל דחששו לקרוב דא"כ אמאי צריך בפני נחתם נימא ידענו ונשאל לו אם יודע שהעדים אינם קרובים, וכבר כתבו התוס' לעיל דרבה מדייק מן המשנה דידענו אינו מועיל, וזה אפי' לפירש"י י"ל דלרבה ודאי ידעתי אינו מועיל וא"כ לר' אלעזר תיסגי על החתימה ידעתי כיון דלא צריך לשמה רק מחשש קרוב גם בידעתי יכולין לשואלו ולק"מ ודו"ק, ובלא"ה למ"ש התוס' לעיל דלא חיישינן רק בלשמה דאין בקיאין בדרשה זו שלא קיבלו אותה א"כ בקרוב אין לחוש כלל, דא"כ גם בשטרות ניבעי בפני נחתם, אלא פשוט דלא חיישינן כלל לקרוב דבהא כולן בקיאין גם. במדינת הים, וזה פשוט:

בא"ד דגזרינן חתימה אטו כתיבה כו' עכ"ל. אע"ג דר"מ לא גזר כתיבה אטו חתימה י"ל כיון דבכל השטרות החתימה עיקר איכא למיגזר טפי חתימה אטו כתיבה:

בגמרא רב אשי אמר הא מני ר"י היא. ויש לדקדק דלעיל דפריך רבא מ"ט לא אמר כרבה הא ודאי ניחא ליה לאוקמא ככ"ע מדנוקי כר' יהודה לחוד, ואפי' להך תירוצא דמזוייף מתוכו י"ל דרבא לא ס"ל הך סברא דלא דמי למזוייף מתוכו כמ"ש התוס', וי"ל דמ"מ לימא כרבה ובפני נכתב משום לשמה ובפני נחתם משום קיום, דרבא לא ס"ל הדיוק דידענו לא מהני כיון דלפי האמת ס"ל משום קיום ודו"ק:

בתוס' ד"ה עד. עיין בספרי גט מקושר תירוץ נכון:.

בד"ה דקיי"ל הלכה כר"א בגיטין משום דמיירי הכא בגיטין נקט גיטין כ' עכ"ל איפשר ליישב דדוקא בגיטין הוצרך לומר הלכה כר"א דאי אין הלכה כר"א לא הוי גט בלא עדי מסירה, ולר"א כל קנין בעדי מסירה וה"ה בכל שטרי קנין כמ"ש התוס', א"כ פלוגתא דרב ושמואל היינו בשטרי הלואות וראיות, ולכאורה קשה דלדידן דקיי"ל שיעבודא דאורייתא ואפי' מלוה ע"פ גובה מלקוחות מן התורה רק משום פסידא דלקוחות אין לה קול, וא"כ במסר לו השטר בעדי מסירה ע"כ צ"ל דיש לה קול דאם אין לה קול מאי אהני דעדי מסירה כרתי הא אפי' מלוה ע"פ גובה מדינא ממשעבדי רק משום פסידא דלקוחות ואכתי איכא פסידא דלקוחות וע"כ יש קול בעדי מסירה, וא"כ אפי' תימא דלא מהני עדי מסירה מי גרע ממלוה ע"פ ובכה"ג דיש לה קול, וצ"ל טעמא דרבנן כיון דעדי מסירה לא מהני לקנין תו לא מהני למידי והוי כאילו הלוה בעדים בלא שטר, וא"כ לר"א דס"ל ע"מ כרתי לקנות א"כ ממילא בהלוואה אפי' תימא דלא הוי שטר ראיה מ"מ כיון דיש לה קול יש לגבות ממשעבדי, ולא גרע ממוכר שדהו בעדים דגובה ממשעבדי משום דאית ליה קלא, אלא דלקמן פליגי רב ושמואל לשיטתייהו דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ושפיר תליא אי מעיקר הדין ע"מ כרתי דיש לו דין שטר, אבל למאי דקיי"ל שיעבודא דאורייתא שפיר יש לגבות ממשעבדי כיון דאית ליה קלא ודו"ק, לכן נקט בגיטין כיון דקי"ל שיעבודא דאורייתא והלכתא כוותיה בגיטין ממילא גם בשטרות גובה ממשעבדי:

בא"ד והא ר"א מודה במזוייף מתוכו משמע דאביי ור"י סברי כר"א עכ"ל. איפשר לדחות דודאי אי מוקמינן סתם מתני' כר"א שפיר י"ל דהלכתא כוותיה, אבל אי לא מוקמינן כוותיה י"ל דאין הלכה כר"א, וא"כ י"ל דרב יוסף דקאמר אקנייה בעדי מסירה היינו משום דס"ל הלכה כר"א, ואי סתמא דמתני' דמצרכא נמי בפני נחתם לא אתיא כוותיה אין לפסוק כר"א, וצ"ל דס"ל מתני' כר"א וא"כ י"ל דהיינו קושיא כיון דס"ל כר"א ע"כ מוקמית סתם מתני' כר"א, וקשה הא חתימה לא בעי, וע"כ צ"ל כשינויא דש"ס דמודה ר"א במזוייף מתוכו, וא"כ ממה נפשך אין להכשיר, וא"כ לפי האמת י"ל כיון דלרב אשי מתני' לא אתיא כר"א אינו מוכרח שיהיה הלכה כר"א, מיהו י"ל דבגיטין ודאי הלכתא כוותיה וא"כ ממילא כיון דקאמר בסתמא כר"א מוכח שפיר אפי' בשטרות ודו"ק:

בא"ד ולפיכך כו'. תמוה דאין לו המשך דבלא"ה צ"ל עדי מסירה לפי שיטת התוס' דבעינן דוקא עדי מסירה, ונראה ליישב דבאו לשלול שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל גם לר"א סגי בעדי חתימה והקשו עליו הרבה קושיות, והר"ן תירץ דלר"א ע"ח מטעם עדי מסירה כיון שהגט יוצא מתחת ידה אנן סהדי שנמסר לה, ועפ"ז יומשכו דברי התוס' והוא מהא דפליגי אי בשטרות הלכה כר"א פירש"י לקמן דף פ"ו ע"ב משום דכתיב וכתב בספר וחתום, והשתא קשה לסברת הרי"ף מנ"ל דבשטרות לא דילמא הא דכתב וכתב בספר וחתום היינו משום דלא הוה עדי מסירה לכך הוצרך לעדי חתימה וע"ח נמי מועילין מטעם עדי מסירה, ואין לומר ימסרנו בפני עדים החתומים י"ל שלא היה המקבל שם, וע"כ הוכרח לעדי חתימה ולא מוכח כלל דבשטרות לא, אלא ע"כ לא סגי בלא עדי מסירה, ועדי חתימה לא מהני כלל למ"ד עדי מסירה כרתי, ושפיר יתכן פלוגתא דבשטרות אי מהני עדי מסירה די"ל מדכתיב וחתום לא מהני עדי מסירה ואידך ס"ל משום עצה טובה, וא"כ שפיר כתבו התוס' ולפיכך דמוכח דלא מהני עדי חתימה כלל בלא עדי מסירה ודו"ק:

אמנם כן בזה יש ליישב שיטת הרי"ף דדייק הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות, והרא"ש הקשה עליו מהאי מתנתא שהביאו התוס' ראיה ממנה, ולפ"ז ניחא דודאי הא דרב ס"ל בשטרות לא היינו משום דמוכח מדכתיב וחתום, אלא די"ל לעולם בכולהו מהני עדי מסירה, והא דכתיב וחתום היינו לפי שהמקבל לא היה שם לכך החתים בו עדים וכשיבא המקבל ימסרנו בינו לבין עצמו וזה ג"כ עדי מסירה:

אלא דזה תליא אם כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ולא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ותליא אי אמרינן עדיו בחתומין זכין לו, א"כ שפיר י"ל דבשטרות נמי הלכה כר"א והא דכתיב וחתום היינו שהמקבל לא היה שם דודאי לא איירי בשטר הקנאה דהא דייקינן מהכא דקנין שטר דאורייתא בקידושין דף כ"ו, א"כ משמע ודאי דעיקר הקנין בשטר, וא"כ אין כותבין ללוה בלא מלוה וכן אין כותבין שטר ללוקח כמ"ש הש"ך בח"מ סימן רל"ח, אך אי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו שפיר כותבין, וא"כ י"ל דלא מוכח כלל דבשטרות לא יועיל עדי מסירה ויתכן שפיר הלכתא כר"א בשטרות ג"כ, והשתא י"ל דשמואל דס"ל הלכה כר"א בשטרות היינו משום דשמואל ס"ל כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש התוס' פרק מי שהיה נשוי דף צ"ד ע"ב, א"כ שפיר י"ל דהלכה כר"א בשטרות ג"כ דאין ראיה מן הכתוב שנאמר וחתום די"ל שהמקבל לא היה שם, וא"כ הך דסנהדרין דהראיה מן אביי דהא כתב הרא"ש דלא אמרינן הלכתא כבתראי כי אם מאביי ורבא ואילך, וא"כ שם אביי לשיטתיה דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו שפיר י"ל הלכה כר"א גם בשטרות, אבל למאי דפסק הרי"ף דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, וא"כ ע"כ המקבל היה שם ולא הקנה לו בעדי מסירה מוכח שפיר דלא אמרינן בשטרות ע"מ כרתי, ודברי הרי"ף ברורים לפי שיטתו והתוס' איפשר לשיטתייהו אזלי דפסקי כמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו, לכן פסק כר"א גם בשטרות וא"ש:

בא"ד וצ"ל דבמשולשין איירי כו'. לכאורה אין לזה המשך, ונראה לפי מ"ש בסמוך שבאו התוס' לשלול סברת הר"ן דעדי חתימה מועילים מטעם עדי מסירה דאנן סהדי שבא לידה כיון שאנו רואים הגט בידה ולנפילה לא חיישינן, א"כ י"ל דמשום הא גופא בעינן לר"א דס"ל ע"מ כרתי א"כ אין עדי חתימה מועילין רק מטעם עדי מסירה, א"כ כשאין מוכיח מתוכו א"כ לא ידענו ממי נמסר לא שייך מוכיח מתוכו, ולזה כתבו התוס' כיון דבמשולשין איירי אף לר"מ א"כ שפיר מוכיח מתוכו, וא"כ אמאי לא יועיל לר"א וע"כ שאין ע"ח מועילין כלל לר"א, ועיין פני יהושע ואתה תבחר:

בגמרא מהדרינן אדר"א דקיי"ל כוותיה בגיטין. התוס' דייקו דהא קמ"ל גם בשטרות הלכה כר"א עימ"ש בלשון התוס', א"כ ה"ל למימר בסתמא הלכה כר"א, ונראה לפי דעת הרמב"ם דכל שטר חתום ה"ל ח"י העדים מפי כתבם, והש"ך שם בסימן כ"ח הביא דברי הרמב"ן שהרבה להשיג עליו דאיך מכשירין בגיטין ושטרי קנין ע"פ ע"ח, גם קשה דלעיל אמר ריש לקיש בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעו דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי, ולהרמב"ם אין מציאות שטר מן התורה, ונראה דודאי לפי עיקר הדין י"ל שטר הוי מפי כתבם וכיון דהוי מפי כתבם א"כ ודאי אין לסמוך על העדים דמה שסומכין על העדים היינו משום דמחזקינן להו בחזקת כשרות שלא יעידו שקר, אבל בהא דלאו עדות הוא מן התורה אף אם יחתמו בשקר לא עברו אלא תענה לכן אין לסמוך עליהם מן התורה, מיהו השתא דתקינו רבנן שיועיל עדותן ממילא חתימת ידן כאילו העידו כן, שהרי אחר שמוציאין ממון בעדותן מדרבנן ממילא ה"ל עדים מן התורה שהרי עדותן מועלת, לכן מהני שפיר בגט אחר שתקנו שמועיל עדותן א"כ אנן סהדי שהענין אמת ובעל זה כתב לה גט, וכעין שכתב הר"ן בעדי מסירה, מעתה י"ל דלהכי הורה הש"ס באצבע דהלכה כר"א בגיטין ולא אמר סתמא משום שהיה עולה על הדעת דבשטרות דוקא י"ל הלכה כר"א אף דמעשים בכל יום דשטר מועיל ע"פ ע"ח י"ל דהיינו מדרבנן, אבל בגט אינן מועילין ע"ח מן התורה, וא"כ ע"כ מתני' דסומכין על גט ע"י שליח ע"כ בשביל עדים החתומים בו דבלא עדים אין סומכין על השליח, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מגירושין דין ל"ב וכיון דמועילין ע"ח להפקיע אשת איש ע"כ מדאורייתא הוי עדות, דאל"כ איך סומכין לאפקועי אשת איש על ידן מיהו למ"ד ע"ח כרתי ודאי לא הוי מפי כתבן כיון שזה עיקר הכשירו של שטר וא"כ הוה ס"ד דבגיטין ע"כ אין הלכה כר"א, דאי ע"מ כרתי ה"ל ע"ח מפי כתבן, קמ"ל דאדרבה בגיטין ודאי הלכה כר"א ומ"מ מהני ע"ח לאפקועי אשת איש אחר שתקנו ע"ח א"כ ודאי לא יחתמו עדים בשקר ואנן סהדי שנמסר לידה, א"כ ה"ל ע"ח מועילין מן התורה מטעם עדי מסירה וא"ש:

ובהכי ניחא לישנא דריש לקיש דקאמר ד"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד, והקשו להרמב"ם מן התורה אין שטר, ולפ"ז י"ל דריש לקיש נקט האי לישנא דלשיטתיה אזיל דס"ל אין הלכה כר"א בשטרות, א"כ עיקר שטר מפי ע"ח הוא ושפיר שייך שטר מן התורה, והרמב"ם לשיטתיה דפסק כר"א אף בשטרות א"כ מן התורה ע"ח ה"ל מפי כתבם:

ובהכי ניחא ראיית הרמב"ם שכתב בכ"מ מהא דפ' ד' אחין דאמרינן דרכך לא תיקנו זמן בקידושין כו' לאנוחי גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ומסהדי וה"ל מפי כתבם, והתוס' הקשו הא שטר מן התורה, ולזה ס"ל להרמב"ם דשטר ה"ל מפי כתב, ובתומים סימן כ"ח כתב שאינו מובן דא"כ כל שטר קידושין בטל ומה ענין לכתוב בו זמן, ולפ"ז ניחא דפשיטא דכיון דכתבה התורה שטר קידושין ודאי מהני מן התורה אלא דצריך עדי מסירה מן התורה, ואחר שתקנו חכמים שטר וחזקה שאין חותמין שקר אינו מועיל אלא מצד ידיעה בלא ראיה, וא"כ לענין קידושין לחייבה מיתה, לענין דיני נפשות לא מהני ידיעה בלא ראיה, ועיין בתומים שם שכתב ג"כ קרוב לזה:

אלא דקשיא לי א"כ מאי קאמר לינחה גבי דידה מחקה לה הא גבי דידה נמי לא יועיל כיון דהוה מפי כתבן ולא מהני על פיו, וכן קשה לדברי הכ"מ, וא"כ אפי' לא מחקה לה ע"פ עצמה אינה נהרגת, ותימה איך לא הרגיש בתומים בזה וצ"ע, ואין להאריך כאן בזה, ואם יגזור ה' בחיים דעתי לבאר לקמן בדף ל"ו יותר:

שם ואמר רבב"ח לדידי חזי לי ההוא אתרא כו'. לכאורה הוא למותר ולמה אייתי כלל דרבב"ח לענין הנדרש בש"ס, ונלענ"ד דבלאו הכי הוה פשיטא ליה למימר דפליגי אי שכיחי או גמירי, וטעמא דר"א שלא תחלוק במדינת הים כדמסיק באמת, להכי מייתי דרבב"ח דאמר דהוי כמבי כובי לפומבדיתא פירש"י ספ"ב דסוכה דהוי שיתא פרסי, וא"כ אם איתא דטעמא דר"א שלא תחלוק אמאי נקט כפר לודים דמרחק שיתא פרסי, הא אפי' סמוך יותר נמי צריך לומר בפנ"ח משום שלא תחלוק, אלא ע"כ לא פליגי כלל בשלא תחלוק ודסמוכות טפי מכפר לודים א"צ לומר בפנ"כ א"כ ע"כ לא ס"ל שלא תחלוק, לכן משמע ליה דפליגי דר"א ס"ל דהני נמי אין בקיאין אבל סמוכות טפי בקיאי ושכיחי, אלא דהתוס' כתבו במשנה דנקט כפר לודים לרבותא שהיו מצויים בה אנשי לוד, ומהרש"א הקשה דנימא בהא פליגי, מיהו נראה בפשוט דהש"ס משמע ליה דבהא פשיטא דלא מפלגינן בין מצויין לאין מצויין דבהא ודאי שייך שלא תחלוק, ואי ת"ק ס"ל מובלעות לא שכיחי אין סברא להוציא מהם מקום אחד שמצויים דבכולהו מובלעות יאמרו רק להוציא מהם חד מקום לא מסתבר כלל, מ"מ לר"א משמע ליה דנתן גבול שסמוך יותר א"צ לומר, דטפי הוי רבותא למינקט מקום סמוך לגמרי ממקום רחוק שיתא פרסי אע"ג דאית ביה רבותא דמצויים, אלא ודאי כפר לודים הוא גבול שבסמוך יותר א"צ לומר, וא"כ ע"כ לא ס"ל שלא תחלוק, והמתרץ משני ליה דפשיטא דכולהו מובלעות שכיחי וגמירי וליכא רבותא כלל בין סמוך יותר מכפר לודים לכפר לודים, ולא יעלה על הדעת למצוא בו שום טעם רק משום שלא תחלוק, וא"כ ממילא שלא הוצרך לפרש סמוך יותר דאין לחלק ביניהם כיון דליכא טעמא רק שלא תחלוק, וניחא ליה למינקט כפר לודים מטעם שכתבו התוס' לעיל כיון דליכא שום סברא למיטעי לומר שסמוך יותר מכפר לודים לא יצטרכו לומר, כיון דלית לן טעמא רק משום שלא תחלוק אין חילוק כלל, ונקט מיהו רבותא כל דהו בידי' מפני שמצויים בה וכמ"ש התוס' במשנה, כנ"ל ודוק היטב:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה