אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט › דף ג:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט · דף ג:

דף ג.

בתוס' ד"ה דתנן אין כו' הך סוגיא כו' אבל ר' יוחנן ושמואל כו' וחתמו אתורף כו' עכ"ל. וקשה א"כ מאי פריך בש"ס ארבה דילמא ס"ל כר' יוחנן ושמואל, והיה לו להוכיח מרב נחמן, ועי' פ"י שהאריך בקושיא זו, מיהו נראה דודאי ממתני' מוכח דלר' מאיר ע"כ כתיבה לא בעי לשמה כיון דפשיטא לי' דר' מאיר חתימה בעי לשמה א"כ כשתימצי לומר דר' מאיר כתיבה נמי בעי לשמה, וא"כ אדתני ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, ור"י ודאי משמע דחתימה ממש בעי לשמה כדמוקי רב אשי בסמוך דר"י הוא, דודאי אפי' נפרש חתמו אתורף ור"א הוא, מ"מ ר"י דפסיל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו חתימה ממש לא אתורף, דודאי רב אשי לא קאי דוקא לריש לקיש, וא"כ אם איתא דר"מ ס"ל כר"י הל"ל ר' מאיר ור"י אומרים כדדייקינן כה"ג בכתובות פ' אלו נערות דף ל"ו זו דברי ר"מ ור"י מיבעי לי', אלא ודאי לר"מ כתיבה לא בעי אלא דמשם לא מוכח דלכתחלה כשר, לכן כתבו התוס' דגם לר' יוחנן יש להוכיח דלא בעי כתיבה אפי' לכתחלה לפי האמת, אבל קושיית הש"ס שפיר לכ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת כו' דילמא לכתחלה כו' עכ"ל. איפשר לומר בשלמא בתלוש אם יכתוב על המחובר משתלי נמי וחתים על המחובר אבל אי יכתוב שלא לשמה מ"מ לא שכיח שיחתום שלא לשמה דמסתמא אין חותמין עד שישמעו מפי הבעל, דבשלמא כתיבה כותבין לפעמים להתלמד, אבל לחתום פשיטא שאין להם לחתום להתלמד דשמא תמצאנו האשה ותתגרש בו שלא כדת, א"כ כיון ששומעין מפי הבעל מסתמא הוא לשמה, אלא דתיקנו בפנ"ח לדעת שצריך לשמה דמ"מ איפשר דמיתרמי אם צוה להם לכתוב לחוד לפעמים חותמין קודם שאלה, אבל כשכותבין בלא ציווי הבעל פשיטא שאין חותמין בלא ציווי הבעל ולא שייך לגזור כמו במחובר:

ועפ"ז איפשר ליישב תמיהת התוס' לר' מאיר אמאי צריך בפנ"כ, די"ל דהתוס' הקשו בריש מכילתין אמאי לא קאמר רבה משום מחובר וכבר כתבתי שם דאי משום מחובר לא צריך בפני נחתם דאם נכתב בתלוש החתימה ג"כ בתלוש, להכי נקט רבה לשמה ששייך בין אכתיבה בין אחתימה, וא"כ הש"ס דייק ולרבה דאמר משום שאין בקיאין לשמה מאן תנא והיינו דרבה משמע דאמר טעמו בין אכתיבה בין אחתימה פריך שפיר למה נקט רבה הך לישנא, אבל לר"מ גופיה י"ל בפנ"כ משום מחובר ובפני נחתם משום לשמה, ואע"ג דאיפשר לומר מסברא כמ"ש התוס' דאי לכתחלה לחוד בעי לא היו מתקנין בפני נכתב כיון דבדיעבד כשר, מ"מ י"ל סברא דודאי לפמ"ש התוס' לעיל דתיקנו בפני נכתב ובפני נחתם דדייק טפי כשהכל נעשה לפניו, וא"כ משום הא גופא איפשר לתקן בפנ"כ ובפנ"ח, אלא דבלא טעם אין שייך לתקן משום הא בפני נכתב אם אין שייכות לגוף הדבר, אבל אם נימא דאפי' לכתחלה שפיר שייך לתקן בפני נכתב משום דיוקא ואפי' בדיעבד פסול כיון שלא היה אצל הכתיבה לא דייק ולא האמינו לאחד רק כשמעיד שהיה אצל הכתיבה ג"כ, וא"ש ודו"ק:

עוד איפשר לומר דאף דא"צ כתיבה לשמה מ"מ כיון דחיישינן שכתבו הסופר להתלמד וכמ"ש התוס' לעיל, א"כ אף דא"צ לשמה מ"מ י"ל שמא הוחזק שם עוד יוסף בן שמעון וכתבו להתלמד על שם זה שבעיר כדמשמע במשנה ר"פ כל הגט, וכיון שכותב להתלמד אין הסופר מדייק ואח"כ נפל מן הסופר או שלקחו זה, וא"כ פסול משום שאינו מוכיח מתוך הגט כמ"ש התוס' לעיל, אלא דרבה דתלי טעמא שאין בקיאין לשמה משמע משום הא לא חייש כיון שלא הזכיר חששא זו והיינו דדי בחומרא זו לחוש להך שלא לשמה ורבנן הוא דאצרוך והיינו כיון דמדינא לא חיישינן כלל למיעוטא רק לחומרא, א"כ הך דלא שכיח כלל לא חיישינן ליה שכתבו להתלמד וזרקו הסופר ובא ליד זה, וע"י כן אינו מוכיח מתוכו והוה כמו נפילה דחד דכתבו הסופר להתלמד שם יוסף בן שמעון ואח"כ זרקו או נאבד ממנו ובא זה ומצאו, וזה לדידן דמדינא לא חיישינן כלל למיעוטא, אבל ר' מאיר לשיטתיה דחייש למיעוטא מדינא א"כ בהך דגט אסקיה חד דרגא להחמיר אפי' במידי דלא שכיח כלל משום חומרא דאשת איש, ויש לחוש נמי לכה"ג שכתבו להתלמד וכתוב בו שם יוסף בן שמעון שבעיר ואח"כ בא ליד זה, אלא מיהת כיון דלדידן סוגיין דעלמא דלא לחוש למיעוטי לכן אמר רבה משום לשמה לחוד, אבל ר' מאיר לשיטתיה דחייש למיעוטא א"כ י"ל דמחמיר טפי באיסור אשת איש וחייש אפי' בכה"ג לחוש להוחזקו ואינו מוכיח מתוכו ושפיר צריך בפני נכתב, דכשהסופר כותבו לשם גירושין ודאי מיזהר זהיר כשהוחזקו שלא יכתוב בלא סימן, והא דמכשיר ר' מאיר במצאו באשפה אפי' לכתחלה היינו במקומו שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, אבל כשבא ממדינת הים יש לחוש שכתבו הסופר להתלמד ובא זה ומצאו ולא הוה מוכח מתוכו ודוק היטב:

ועוד נראה ליישב תמיהת התוס' לר' מאיר דהא קשה לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל דא"צ לשואלו אי נכתב לשמה דסתמא לשמה קמסהיד, וא"כ י"ל שאילו לא תיקנו רק בפנ"ח היה סבור השליח דמשום קיום לחוד מסהיד, וא"כ אפי' לא היה נחתם לשמה היה מעיד בפני נחתם, ואף דכיון שנחתם ע"פ הבעל ממילא הוה לשמה, אלא די"ל דכיון דבעינן שישמעו מפי הבעל כדלקמן דף ע"ב, א"כ יש לחוש שחתמו בטרם שמעו מפיו, וא"כ לא מוכח מדברי השליח שמעיד על לשמה די"ל דסבור השליח שמעיד משום קיום ויאמר בפני נחתם אפי' שלא שמעו מפי הבעל, אבל השתא דצריך לומר נמי בפני נחתם א"כ על הכתיבה מסיק אדעתיה שיעיד משום לשמה דבלא"ה אין טעם שיאמר, וא"כ ממילא סתמא לשמה מסהיד גם על החתימה, וצ"ל כיון דבסתמא גמירי על לשמה ורבנן הוא דאצרוך, א"כ ליכא למיחש לכולי האי שנזדמן שחתמו בטרם ששמעו מפי הבעל והשליח יטעה משום קיום ולא יסבור משום לשמה, מיהו לר"מ דחייש למיעוטא חיישינן טפי, וא"ש כאמור בדרך הנ"ל ודו"ק:

עוד נ"ל ליישב קושיית התוס' דלר"מ לשיטתו א"ש דהצריכו גם בפנ"כ דכיון דלר"מ אמרינן כתב סופר ועד כשר לשמואל לקמן דף פ"ו, וכן לפמ"ש התוס' דגם לרב כשר, וא"כ כתב הסופר מטעם עד אתי עליה, וא"כ קשה הך דבפני נכתב כולו בפני נחתם חציו דאיתא לקמן רפ"ב דפסול וקשה כיון שנכתב בפניו יצרפו כתב סופר להעד, ואע"ג דבכה"ג פסול היינו מדרבנן דשמא זרקו הסופר לאשפה והחתימה עליו ע"א וכמ"ש התוס' בסמוך, אבל אי אמר בפני נכתב א"כ בודאי אי איכא נמי ע"א הוי כתב סופר ועד והוי כאילו שני עדים חתומים דלא גרע מספרא דמובהק, וא"כ י"ל דלר' מאיר אם אומר בפני נכתב כולו ונחתם חציו מצרפין כתב סופר לעד וה"ל כשני עדים, אלא מיהת לר' מאיר לפעמים משכחת לה דנכתב ע"י חרש שוטה וקטן וא"כ אין לצרף כתב סופר כיון דלר"מ כתיבה לא בעי, א"כ כשר אפי' כתב חש"ו ובכה"ג ודאי בעי בפני נחתם כולו, מיהו ודאי אם כתבו גדול אי איפשר לומר דפסול לר"מ דהא כל פסולי בפני נכתב לר"מ הולד ממזר ולר"מ דלא בעי רק כתב סופר ועד לא שייך לפוסלו לעשות הולד ממזר, דהא כתב סופר ועד כשר ולא גרע מגט שנכתב במקומו וליכא רק כתב סופר וע"א, והשתא ודאי לר"מ לשיטתיה שפיר בעינן בפני נכתב ג"כ והיינו דע"י כתב סופר ועד נמי כשר, א"כ כשאומר בפני נכתב היינו לשמה ממילא מעיד שנכתב בגדול א"כ ה"ל הסופר ג"כ עד ויש שני עדים עם צירוף ע"א החתום, א"כ בפני נחתם חציו אין לו דין משנה ממטבע שטבעו חכמים דבכה"ג הכשירו, וא"כ ממילא לא אתיא כר' מאיר, דלר' מאיר כל פסולי בפני נכתב הולד ממזר, וא"כ אי אמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו הוה כאומר בפני נחתם כולו ואין שייך לקרות עליו שם פסול כיון דעכ"פ אין הולד ממזר, וא"כ ע"כ מתני' לא אתיא כר"מ, דלר"מ בפני נחתם חציו היינו כולו כיון דכתב סופר מצטרף וה"ל שני עדי חתימה בלא עד שני, דבכה"ג לא שייך למיפסל אפי' מדרבנן, ולר"מ י"ל דסגי בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו דהיינו נמי בפני נכתב ובפני נחתם, ואפי' תימא דלר"מ לכתחלה בעי בפנ"כ ובפנ"ח כולו מ"מ לא שייך לומר הולד ממזר בכה"ג אם אמר בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו, ולר"מ כל היכא דתני פסול בפני נכתב הולד ממזר, א"כ מתני' ע"כ לא אתיא כר"מ, וא"ש:

והשתא ממילא לא קשיא דנוקמא דר"מ ס"ל לכתחלה בעינן לשמה דלא מיתוקמא מתני' בהכי דפסולי דר"מ הולד ממזר ומשום לכתחלה לא שייך למיקרי פסול מאחר דפשיטא לן דאין הולד ממזר כיון דבדיעבד כשר, ולא קשיא מידי כל קושיות התוס' וא"ש דלר' מאיר גופיה שייך בפני נכתב ג"כ, אבל מ"מ מתניתין לא אתיא כוותיה ודוק היטב:

בא"ד לרבה קשה דל"ל טעמא דאיחלופי אפי' למסקנא כו'. והקשה מהרש"א דבלא"ה לרבה דס"ל משום לשמה וידענו לא מהני לא שייך לחוש לאיחלופי, ונראה דלא פסיקא להו להתוס' דלמסקנא היה איפשר לומר דגם אי אמר בפני יש לאיחלופי בקיום שטרות כיון דעכ"פ בפני מועיל לענין קיום, וא"כ גם על בפני יש לחוש לחלופי שיאמרו בקיום שטרות סגי בפני בע"א, והא דרבה לא אמר כרבא נראה דלא קשיא רק בס"ד, אבל למסקנא י"ל דרבה לחומרא קאמר והיינו שאפי' במקויים ואפי' אתיוהו בי תרי נמי צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח ולא קשיא שיאמר כרבא לקולא, מיהו בס"ד דלא ידע דרבה אית ליה דרבא פריך שפיר דליכא למימר דלחומרא קאמר דהא מיקל נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל, אבל למסקנא דלרבא נמי ממדינה למדינה בא"י אין צריך לומר, א"כ אין דברי רבה רק לחומרא, ולא קשיא מ"ט לא אמר כרבא, אבל לעולם שפיר שייך איחלופי אפי' אמר בפני נחתם דוקא ולא מהני ידענו מ"מ שייך איחלופי, לזה כתבו התוס' דמוכח גם למסקנא טעמא דרבה משום הכי, דאל"כ לא מקשה הש"ס מידי למסקנא כמ"ש התוס' לעיל, וא"ש ודו"ק:

בד"ה שלשה כו' דכיון שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו עכ"ל. וכתוב בספר פ"י דלפמ"ש התוס' לקמן דצריך עדים גם לר"מ משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, מ"מ במקום עדי מסירה לא קאי כתיבת יד הבעל דלא שייך ביה הודאת בע"ד דמחייב לאחריני ע"ש, ולא ידענא מאי קאמר דפשיטא כיון דאפי' עדי חתימה לא סגי לר' מאיר אף שהם עדים גמורים ויכולים לחוב לאחריני מ"מ צריך ליתנו בפני עדי מסירה, א"כ כ"ש כתיבת יד הבעל לחוד, דמ"מ אין כתיבת יד הבעל מורה שנמסר לידה, ומ"ש למאי דמוקי ג' גיטין כר"מ איירי בעדי מסירה, דברי תימה הם כלפי לייא דהרי"ף והרמב"ם ודאי לא ס"ל כשיטת התוס', דס"ל אפי' לר"א לא בעי עדי מסירה היכא דאיכא עדי חתימה, וכמ"ש הרי"ף בפרק המגרש והר"ן בסוף סוגיין דבפני כמה נותנו לה, ופשיטא דלהרי"ף והרמב"ם דג' גיטין כשרים גם לר"א מן התורה, ור"א מוסיף קולא אע"פ שאין עליו עדים כלל, ואדרבה מכאן כתב הר"ן פרק המגרש דמדייק הרי"ף דגם לר"א סגי בעדי חתימה, דר"א משמע דלהקל בא ע"ש, ופשיטא דלהרי"ף ורמב"ם בכתב ידו נמי אינו אלא פסול מדרבנן וכדאיתא בש"ע סימן ק"ל סעיף כ', וכתב ידו הוי כמאה עדים, ולא דמי לקידושין דבהך הודאה שקידשה אינה מתקדשת, אבל כאן שגט בידה בכתב יד הבעל הוי כאילו עדים חתומים בו, דהא באותו הגט יכולה להתגרש, וכמו שבעדים הוי גט דמסתמא בא לידה מיד הבעל ה"ה בכתב ידו של הבעל, דאי תיחוש שבתחלה לא בא בתורת גירושין לידה א"כ גם בעדים חתומים על הגט ניחוש לכך, אע"כ אמרינן מסתמא נמסר מיד הבעל, ואפי' לשיטת התוס' והרא"ש דבעינן דוקא עדי מסירה ולדידהו ודאי לא מהני כתב ידו, (וק"ק על הש"ע שכתב בסי' ק"ל שם שהגט פסול ונמשך אחר דברי הרמב"ם, אבל להרא"ש פשיטא שהגט בטל דלא עדיף כתב ידו מעדים, וצ"ל שסמך עצמו על מ"ש בסימן קל"ג עיקר הפלוגתא), אבל פשיטא דאם כתב ידו יוצא מת"י מחזקינן שנמסר מיד הבעל, אלא כיון דלא מהני בלא עדי מסירה איפשר דבכה"ג לא אמרינן מסתמא נמסר בעדים, וא"כ דברי הפני יהושע בזה אינם ברורים, והדבר ברור כמ"ש ודוק היטב:

בא"ד כתב ידו ועד שנינו שפיר כו' עכ"ל. צ"ע למה לא ניחוש בכתב ידו שהוא עצמו כתבו להתלמד והאשה חתמה עליו ע"א, וצ"ל דהא פשוט להו טפי שנזהר מלכתוב להתלמד דכתב ידו היינו שחתם עצמו ג"כ ובחתם עצמו ודאי לא שייך להתלמד כמו בכתב ידו לענין ממון דבחתימה זהיר, אבל כתב ידו בלא חתימת ידו ודאי לאו כלום הוא, וכן הוא בח"מ סי' ס"ט לענין כתב ידו וחתם למטה, אבל בלא חתימה ודאי לאו כלום הוא, ועיין בב"י בשם הרמב"ן ותשובת הרשב"א דכתב בכתב ידו אפי' לא חתם עליו ובש"ע בכתב בכתב ידו וחתם שמו למעלה, והרמב"ן שם מביא ראיה מהך דגיטין דבלא חתימה נמי מיקרי כתב ידו, וצ"ל דבגט שכותב שמו והוא בלשון הבעל הוי כחתימה לכן אין דרך שיכתוב כן להתלמד כיון שכותב שמו בגט הוי ככתב ידו שחתם שמו בתחלה, וע"ז ודאי אין חשש שעושה להתלמד שאינו מחייב עצמו כדי להתלמד כיון שנכתב על שמו, אבל בכתב סופר שאינו כותב על עצמו י"ל להתלמד עביד, כיון דכותב כתב ידו בגט הוה כחתם כיון שכותב שמו, לכן לא קשיא להתוס' רק על כתב סופר:

בא"ד ניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה כו' עכ"ל לכאורה נרא' דכיון דחתם ע"א אם איתא שרוצה לשקר היה יכול לחתום גם עד שני ויאמר שהוא שליח הבעל ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם והיה הגט כשר, אלא דקשה לפ"ז בכל ע"א שאומר נתגרשה יהיה נאמן במיגו דאי בעי כתב גט וחתם עדים ואומר בפני נכתב, וצ"ל כיון דעיקר טעמא דנאמן משום דלא מרע נפשיה א"כ אין עושה כן דלא לירע נפשיה והוי חזקה אלימתא כמו דלא חשדינן לזיוף מן התורה דמסתמא לא חציף אינש לזיופי, גם על העד יש חזקה זו שאינו מזייף עד השני דשמא יבא השני ויכחישנו, וא"כ י"ל בכה"ג בחתם אחר הסופר אילו אינו רואה כתב ידו של הסופר שכתב ע"פ הבעל אינו רשאי לחתום, וכשלא ראה שכתבו הסופר חושש שמא זרקו הסופר לאשפה א"כ הוי כאילו העיד שהסופר כתבו לשם הבעל ואם איתא שלא כתבו ע"ש הבעל רק זרקו מרע נפשיה טובא, ושפיר י"ל שנאמן במיגו דאי בעי אמר ששלוח מן הבעל ויאמר בפנ"כ ודו"ק:

בא"ד וזרקו לאשפה כו' עכ"ל. והקשה בפני יהושע אמאי לא חיישינן שכתבו הסופר שלא לשמה דלר"מ א"צ כתיבה לשמה וא"כ אין כאן רק ע"א לשמה דכת"י אינו מצטרף כיון שלא כתב לשמה ודחק, ולענ"ד לק"מ דודאי אינו חשוד לקלקלה וכ"ע בקיאין לשמה מסתמא כדפרישית לעיל, וא"כ כמו דלא חיישינן שימסור לה גט מזוייף לא חיישינן לכל פסולים, רק בזה שמוסר לה גט בע"א אינו מקלקלה בידי שמים שהכל יודעין ריעותא זו שלא תנשא לכתחלה בו, אבל ודאי מסתמא בקי גם הבעל לשמה כמו שאנו אומרים שכל עדים יודעין דבעי לשמה, ולקלקול בידי שמים לא חיישינן כמ"ש התוס' לעיל ולק"מ:

ועוד נראה דהא לקמן פ' כל הגט דף כ"ו ע"ב מבואר דלר"מ אין כותבין רק טופסי גיטין אבל תורף לא משום קטטה או תקנת עגונות, וא"כ אין הסופר כותב תורף הגט גם לר' מאיר עד שיצונו הבעל והיינו לשמה כיון שכותב ע"פ ציווי הבעל ממילא הוי לשמה, וכמ"ש בספרי גט מקושר שא"צ לפרש בפירוש לשמה, ואפי' נאמר שצריך לפרש לשמה מ"מ כיון שהסופר מוסרו לבעל אין הפסד לסופר שיכתוב לשמה כדי שיוכשר גם ע"י ע"א מן התורה וסתם ספרי דדייני גמירי, וא"כ עליו לחוש שמא יחתום בו רק ע"א וכותבו לשמה ע"פ הדין מן הסתם, משא"כ שכתבו להתלמד קשיא להו להתוס' שפיר שכתבו להתלמד וזרקו לאשפה דלא אסיק אדעתיה שימצאנו הבעל ודו"ק:

בא"ד וי"ל שהסופרים נזהרים כו'. כתוב בספר פני יהושע ז"ל ואיכא למידק דהא שמואל גופיה דאוקי למתני' כתב סופר ועד מוקי בסופר שאינו מובהק, היינו משום דחיישינן שמא לא שמע מפי הבעל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא נימא דהולד ממזר ע"ש ולא הבנתי דבריו דמה ענין זה לדברי התוס' דגם על פירש"י קשה דכיון שלא כתב מפי הבעל אמאי הולד כשר כיון דהסופר אחד מע"ח לר"מ, וע"כ לפירש"י נמי אינו אלא חששא בעלמא וסגי לפסול לכתחלה שלא תנשא, ואדרבה אי הכי קשיא ליה על פירש"י דאם ניחוש בסופר שאינו מובהק שלא כתב מפי הבעל איך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש לדידן דקי"ל כר"א דס"ל עדי מסירה כרתי וצריך כתיבה לשמה אע"פ שיש עדי חתימה, וא"כ קשה איך מכשירין בספרא דלא מובהק הגט עם עדי חתימה שמא לא שמע מפי הבעל אטו נפסול לכולהו גיטי שנכתב בסופר שאינו מובהק, וצ"ל דרש"י לא כ"כ רק לר"מ דכשיש עדי חתימה אפי' מצאו באשפה כשר ולא בעי כתיבה לשמה, וא"כ יוכל לכתוב אפי' שלא לשמה. רק דסופר מובהק זהיר טפי שמא יאבד ממנו ותמצאנו האשה ותחתום עליו ע"א כקושיית התוס', לכן נזהר לעולם שלא לכתוב התורף וזה זהירות יתירה, אבל לר"א דמדינא צריך לשמה י"ל שלעולם אין לחוש שנכתב שלא לשמה שגם הבעל עצמו בקי ואינו חשוד להכשילה במזיד, וא"כ גם לרש"י לא פסול רק מטעם שמא אינו נזהר היטב וכמ"ש התוס' בזה ודו"ק:

אמנם לשיטת הרי"ף והרמב"ם דגם לר"א סגי בעדי חתימה א"א לפרש כפירש"י דבסופר שאינו מובהק חיישינן שלא שמע מפי הבעל, דקשה א"כ נפסול לכולהו גיטי דהא לא מהני חתימה נשמה אם לא נכתב לשמה, וצ"ל ג"כ כדפרישית דשמואל לא קאמר אלא אליבא דר"מ בעינן סופר מובהק דלר"מ ביש עדי חתימה א"צ כתיבה לשמה, לכן יש לחלק בין מובהק לאינו מובהק, אבל למאי דקי"ל כר"א אפי' סופר שאינו מובהק נמי כשר לכתחלה מכח עדי חתימה כיון דלעולם הסופר צריך לכתוב לשמה, וא"כ אין לחוש שכתבו בלא ציווי הבעל אלא דמשמע ליה לאוקמא מתני' אפי' כר' מאיר, לכן צריך לאוקמא דוקא בספרא דמובהק, ואם יזכני ה' להגיע לשם נפרש יותר בס"ד ודוק היטב:

בד"ה כתב בכתב ידו כו' טעמא דפסול משום שיכול לכתוב הזמן כו' וא"ת כו' עכ"ל. לולא דברי התוס' היה נ"ל טעמא אחרינא עפמ"ש בש"ך ח"מ סימן מ"ו סק"י ובסימן ס"ט דכתב ידו צריך קיום מן התורה, א"כ י"ל הא דאיתא במשנה במביא גט בא"י א"צ לומר בפנ"כ, היינו משום דמשום עיגונא אקילו שלא לטעון מזוייף, וכן הא דחד מהימן במביא גט היינו משום דמה"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וא"כ בכתב ידו דבעי קיום מן התורה אינה נאמנת בלא קיום, א"כ אי איפשר להכשיר כתב ידו לכתחלה דנפיק מיניה חורבא שתנשא בו כמו בגט שיש עליו עדי חתימה, וכשיבורר שע"י גט שבכתב ידו בלא עדים נשאת נטעון מזוייף ותצא והולד ממזר, להכי גזרו לכתחלה שלא תנשא ואם נשאת וקיימה אותו בדין הוא שהולד כשר, וגם בענין הקיום עצמו כתב הש"ך דחמיר כתב ידו שאין מקיימין אותו משני שטרות ושאר קולות, א"כ קיום דכתב ידו אין מצוי לקיימו כמו קיום עדים ולהכי גזרו בו לכתחלה, ונתיישבה קושיית התוס' ודוק כי נכון הוא:

עוד י"ל דחששו שתנשא על סמך כתב ידו וכשתוציא אחר נשואין ניחוש שעכשיו הוא שנתן לה הבעל הגט ובניה ממזרים דאיפשר שבעל ראשון הקדים הזמן ונתנו לה אחר נשואין ואיכא לעז על בניה, וגם איפשר דאנן נמי ניחוש לזה, והא דלא מפרש דמה"ט תיקנו זמן בגיטין די"ל כשחתומים בו עדים אין חשש כ"כ, דמ"מ איפשר שיבורר ע"פ העדים, לכן צריך טעמא דחיפוי דמ"מ יעשה כן להציל ושמא לא יתברר, אבל כתב ידו דליכא לברורי כלל לא הכשירו ודו"ק, ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת כו' אבל למאן דמפרש כו' משום פירי עכ"ל. איפשר ליישב עוד דבלא"ה הקשו התוס' למ"ד משום פירי דס"ל זנות לא שכיחא הא תקינו בתולה נשאת משום זנות, ויש לתרץ דזנות שיש חיפוי על ידו לא שכיח וכיון דעדים חתומים על הגט איכא לברורי ע"פ עדי חתימה אימת חתמו הגט, אלא דיש לחוש שיחפה מחמת שאיפשר שלא ניתן לברר בקל ע"פ העדים, אבל הך דבתולה נשאת חששו לזנות ותיקנו משום זה שתנשא ברביעי, וא"כ אי נכשיר בכתב ידו לכתחלה י"ל גם הך מאן דאמר מודה דחיישינן שיחפה מאחר שלא ניתן לברורי כלל ודו"ק:

בד"ה יש כו' וסיפא כו' דאפ"ה לא תנשא לכתחלה. לכאורה אין זו רבותא דמ"מ בע"א הוי כאין בו זמן, ואיפשר דס"ד בע"א לא תפסיד הפירות כיון דהלוקח אינו יודע מתי נתגרשה ה"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם, וא"כ שפיר תוכל לטרוף ע"פ ע"א קמ"ל דמ"מ לא תנשא, והיינו משום דבכה"ג לא אמרינן מתוך שאיל"מ שאיל"מ כיון דהלוקח לא ה"ל למידע:

בפירש"י ד"ה ולא כו' ופליג עלי' ר"א דאפי' לכתחלה תנשא כו' עכ"ל צ"ע מאי ראיה היא זו דילמא משום דת"ק מצריך מיהא כתב סופר או כתב ידו ועד ור"א ס"ל אפי' ליכא שום עד כשר, אבל אכתי מנ"ל דלא בעי מדרבנן דילמא לא פליג אלא דאפי' בלא עד כשר מן התורה, וע"פ פשוטו כוונת הש"ס כיון דאמר כשר משמע שגוף הגט כשר אפי' לינשא בו לכתחלה דהא ת"ק הולד כשר קאמר, א"כ ר"א דאמר כשר משמע אפי' לינשא בו לכתחלה, ונראה דכוונת רש"י ודאי מהא דאע"פ שאין עליו עדים לא מוכח רק דהולד כשר בלא שום עד, ועיקר דיוקו של רש"י מדנקט כשר משמע שתנשא לכתחלה אלא דאיכא למימר דילמא כשר הולד קאמר, ולזה פירש"י מדפליג עלי' ר"א מוכח ממילא דעכ"פ הולד כשר אפי' לא יאמר תיבת כשר, ואי ס"ל דדוקא הולד כשר לא לימא רק אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים ויהיה מוכח מזה דעכ"פ הולד כשר אפי' בלא שום עד ולא כתב ידו, והשתא שמסיים בתיבת כשר ע"כ אגוף הגט קאי כנ"ל, ודו"ק וצ"ע:

בפרט אם נפרש כהך פירושא שפירש"י וגובה מנכסים משועבדים בגט זה, א"כ משמע דלכתחלה נמי תנשא דממדרש כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, א"כ מוכח דתנשא לכתחלה:

בתוס' ד"ה ר"א כו' וא"ת דילמא דוקא בכתב ידו כו' מכשיר כו' עכ"ל לכאורה אם יש עדי מסירה מ"ט דת"ק דפוסל הא כיון דלא מתכשר בלא עדי מסירה אין כאן חשש שמא יחפה ולא לפירות דהא איכא לברורי ע"י עדי מסירה, וצ"ל דהתוס' ס"ל דמ"מ י"ל דלת"ק כיון דס"ל דלא צריך עדי מסירה לא מהני עדי מסירה להכשיר לכתחלה, מיהו קשה למ"ש התוס' לקמן דגם לר' מאיר צריך עדי מסירה דאין דבר שבערוה פחות משנים, א"כ קשה למה יופסל אם עדי מסירה לפנינו ה"ל למימר דתנשא, וצ"ל דמ"מ כיון דמתכשר בלא עדי מסירה בפנינו כשהגט יוצא מתחת ידה, לכן כל שהגט אינו כתוב באופן שיועיל בלא עדי מסירה פסול אפי' עדי מסירה בפנינו, וקושיית התוס' דנימא דבהא פליגי דלר' מאיר אע"פ שיש עדי מסירה בפנינו לא מכשרינן ליה כיון שהגט אינו ראוי להכשיר בלא עדי מסירה, ור"א ס"ל דע"י עדי מסירה מכשרינן ליה שפיר אבל לעולם תרווייהו בעינן ואהני עדי מסירה דליתכשר אפי' מדרבנן:

בד"ה וגובה כו' ופסק ר"ח שיש לסמוך אההיא דגט פשוט כו' עכ"ל לכאורה תמוה כיון דלקמן דף פ"ו פריך בפשיטות ורב סבר בשטרות לא הא קתני וגובה מנכסים משועבדים, א"כ איך איפשר דהסוגיא בגמ' לא ס"ל דקאי אשטרות כיון דהש"ס פריך כן בפשיטות ובדרך תמיה, ואיפשר ליישב דלקמן פריך הש"ס לרב לשיטתיה דס"ל גט גובה עיקר כתובה, א"כ אי איפשר לפרש דגובה מנכסים משועבדים דהא יכול לטעון פרעתי הכתובה וגט זה שכתבתי לך הוא גט אחר דאין עדים רק על מסירת הגט בע"א, א"כ יכולין הלקוחות לטעון שמא כתב לך גט אחר בע"א וכבר נפרעה הכתובה דבע"א לא תוציא ממון, א"כ מאחר שידוע שהיה לה גט בע"א יכול לחזור וליתן לה גט כזה, וכ"ש בכתב ידו ואין עליו שום עד שלא תגבה עם הגט מן משעבדי דשמא שוב חזר וכתב לה גט אחר א"כ לא תוציא בגט זה ממשעבדי, וא"כ לרב לשיטתיה ע"כ וגובה אשטרות קאי, מיהו לדידן דקי"ל דלא כרב א"כ אינה גובה בגט אפי' העיקר רק עם הכתובה, א"כ כל זמן שהכתובה בידה שפיר גביא ממשעבדי דעיקר גבייה הוא בכתובה וכשתחזיר לו מסתמא מיקרע קרע לה, דאל"כ לעולם נאמר שמא החזיר לו השטר ושוב מחזירו למלוה שיגבה שנית, אלא ודאי דלא משהי ליה, א"כ דחי הש"ס שפיר לדידן שאני הכא דאיכא כתובה ודוק היטב:

בד"ה וכי כו' וא"ת כו'. דברי התוס' דחוקים, ולענ"ד נראה ליישב דע"כ גזירה דכתיבה אטו חתימה היינו דנימא כי היכי דכתיבה לא בעי לשמה גם חתימה לא בעי ולא נדרוש דרשא דוכתב לה לשמה, וא"כ י"ל ודאי לאינשי משמע פשטא דלישנא וכתב בין אכתיבה בין אחתימה וא"כ כשנכשיר כתיבה שלא לשמה איכא למיטעי דלא בעי כלל לשמה, וכ"ש למ"ש התוס' דלא משמע להו לבני מדינת הים דרשא דוכתב, אבל לענין מחובר דדרשינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, וא"כ ממילא אף אם נכשיר כתיבה דמחובר י"ל דכיון דבשעת כתיבה קודם חתימה אכתי מחוסר מעשה החתימה, א"כ ע"כ לא קפיד קרא רק אחר שנגמרה החתימה שלא יהא מחוסר מעשה, א"כ שפיר הכתיבה לא איכפת לן במה שמחוסר מעשה דלעולם הוא בשעת כתיבה מחוסר מעשה ולא קפדינן רק על שמחוסר מעשה קודם נתינה, והיינו כשראוי לינתן מיד אחר החתימה, ואיש ודו"ק:

ועוד נראה לי ליישב בפשיטות דעל מחובר כיון דאין כותבין לכתחלה ליכא למיגזר שמא יכתוב ויחתום במחובר דהא לעולם אין כותבין לכתחלה, אבל בשלא לשמה לא שייך לגזור שלא יכתוב שלא לשמה דדרך לכתוב להתלמד או לשם אחר ואח"כ נמלך, א"כ שפיר גזרינן כתיבה אטו חתימה לפסול אפי' דיעבד, כיון דאי איפשר לגזור שלא יכתבו שלא לשמה ודו"ק:

בא"ד מתני' דמחובר כר"א וחתמו אתורף קאי עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ מנא ידעינן כלל דר"מ לא בעי מן התורה כתיבה לשמה, ונראה דהסוגיא פשיטא לה דליכא למידרש וכתב רק או אכתיבה או אחתימה, וא"כ בס"ד דבעי לאורויי מנין לנו דלר"מ בעי חתימה טפי מלר"א מייתי ממתני' דמחובר וכיון דחתימה בעי כתיבה לא בעי, והשתא דכבר אייתי מג' גיטין דמוכח לר' מאיר דוכתב קאי אחתימה דהא ר"מ מכשיר אפי' בלא עדי מסירה, א"כ ע"כ וכתב אחתימה קאי ממילא לא דרשינן ליה אכתיבה, דאי ס"ל לר"מ דוכתב קאי אכתיבה א"כ לא סגי בלא עדי מסירה כפי שיטת התוס' לר"א דס"ל וכתב אכתיבה, ע"כ עדי מסירה בעי דכתיבה בלא עדי מסירה ודאי לא סגי, א"כ לא מהני עדי חתימה כפי שיטת התוס', וכיון דלר' מאיר סגי בע"ח ע"כ לא דריש וכתב על הכתיבה ודו"ק. ובהכי ניחא מ"ש התוס' לעיל בד"ה דתנן דסוגיין כר"ל, וקשה איך פריך סתמא דתלמודא ארבה מר"ל, אלא ודאי ס"ל להש"ס דליכא נ"מ דאפי' נוקים כר"א מ"מ ליכא לאצרוכי תרווייהו, רק הש"ס נקט לאורויי דר"מ חתימה בעי לריש לקיש עכ"פ, ולפי האמת מוכח כן מג' גיטין דחתימה בעי, וממילא כתיבה לא בעי וליכא נ"מ לענין עיקר קושיין כלל ודוק היטב:

אמנם כן למאי דפרישית לעיל בד"ה שלשה דלמאן דמוקי כתב סופר ועד הא דפסול לכתחלה בספרא דלא מובהק הוא משום הא גופא דלא רמיא עליה לכתוב לשמה לר"מ דכשר נמי שלא לשמה, אבל בלא"ה לא הוה חיישינן דהסופר עביד שלא כדין, וצ"ל למאי דמוקי דר"מ ס"ל דמדרבנן בעי כתיבה לשמה צ"ל מתני' כמ"ד כתב ידו ועד אבל כתב סופר לא מהני, ובהך דכתב סופר ועד צ"ל חתם סופר וכתב ידו לא הוה עדות כלל, דאל"כ ה"ל לאכשורי נמי לכתחלה דכיון דמדרבנן בעי כתיבה לשמה אפי' סופר שאינו מובהק נמי מסתמא מיגמר גמיר דע"כ בקי הוא בלשמה:

ועפ"ז מיושב היטב השגת הראב"ד על הרמב"ם בפ"א מגירושין שהשיג על הרמב"ם שכתב בכתב ידו ועד ה"ז גט פסול ופוסל לכהונה, והשיג עליו הראב"ד מכלל דכתב סופר ועד אינו פוסל ואיך איפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולרב אינו פוסל אפי' לכהונה, ולפ"ז ניחא דודאי לשמואל דמחלק בין סופר מובהק דכשר אפי' לכתחלה, וקשה הא ע"כ סתם ספרי דדייני נזהרים א"כ מה חילוק בין מובהק לשאינו מובהק, וע"כ קאי לר' מאיר דס"ל עדי חתימה כרתי ולא בעי כתיבה לשמה, לכן יש לחלק בין ספרא דמובהק ללא מובהק, והשתא למאי דמוקי רבי ירמיה חתם סופר שנינו ורב חסדא מוקי לה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ובתוס' דף פ"ו ע"ב כתבו דר' יוסי ס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי א"כ ודאי בעי כתיבה לשמה מן התורה, וא"כ הא גופא קשיא למה מוקי חתם סופר, הא לר"א אפי' כתב סופר נמי כשר לכתחלה, דלדידיה ה"ל כל סופר מובהק שהרי בקי בלשמה, אע"כ מאן דס"ל חתם סופר לא הוי הסופר עד כלל, ושפיר דברי הרמב"ם מוכרחים דהגט בטל בכתב סופר ועד דאינו מצטרף לעד כלל, דאם אינו בטל ה"ל לאכשורי לכתחלה לדידן דקיימא לן כר"א דודאי כתבו הסופר לשמה דכולהו בקיאין בדין לשמה, ודברי הרמב"ם ברורים ודוק היטב:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה