אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט › דף ג.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט · דף ג.

דף ב:

בא"ד ואור"י כו' שכתבו להתלמד כו' עכ"ל. וקשה ג"כ בפני נחתם ל"ל כיון שאומר בפני נכתב לשם זה המגרש א"כ ודאי איכתב לשמו, וכיון שנכתב לשמו א"כ העדים שחותמין עליו מסתמא הוא לשמו, דל"ל דמ"מ חיישינן על העדים שחתמו שלא לשמו או שצריכין לפרש לשמו, דא"כ גם אם אמר בפני נחתם מאי מהני שמא לא אמרו בפירוש, אע"כ כל שחתמו ע"פ זה שציוה לכתוב הגט מיקרי לשמו, וא"כ כיון שנכתב לשם זה הבעל ששלחו א"כ ממילא החתימה לשמה דעל העדים לא שייך להתלמד, וצ"ל ג"כ כמ"ש לעיל בדעת רש"י באופן השני:

בגמרא משום עיגונא אקילו בה רבנן. קשה בלא"ה כיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי א"כ תו לא הוה חששא גמורה ומדינא ע"א נאמן, ואיפשר דקאמר אע"ג דהבעל מערער הוה קולא להימניה לשליח שנתקבל עדותו, וכמ"ש התוס' דאין יכול לפוסלו, וזה קולא כיון דעכ"פ חששו, א"כ כשהבעל מערער ה"ל ע"א בהכחשה, להכי מסיק טעמא משום עיגונא אקילו רבנן:

שם כיון דאמר בפני כמה נותנו לו כו' מידק דייק. אינו מובן למה מדייק בשביל זה יותר, ואיפשר לומר כיון דנותנו בפני ג' שהם ב"ד או בפני ב' שעד נעשה דיין כדלקמן דף ה' ע"ב, א"כ כיון שנתקבלו דברי השליח בב"ד ה"ל כתרי כמ"ש התוס' בסוטה פ' מי שקינא, א"כ חשיב כתרי ולא מהני ערעור הבעל וממילא לא יערער עוד ולא מהני ערעורו, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה דאי כו' ואוקי חד לבהדי חד. בפני יהושע תמה דלקמן דף ט' מסיק דערעור הבעל חשיב כתרי וביקש עצות מרחוק, ובאמת לא ק"מ דודאי לקמן נמי לא אמרינן דערעור דבעל כשנים רק דקאי אם מערער שהוא מזוייף, וכיון דתקנו קיום שטרות אפי' יהיה מדרבנן גם כשטוען מזוייף מ"מ קיום מיהא בעי כשטוען מזוייף, ואיפשר משום הא גופא דלא שבקת חיי שכ"א יזייף, וכיון שצריך קיום ממילא לא מהני ע"א על קיום ולא הקילו רק שלא בפניו, אבל אם מכחיש צריך קיום מדרבנן, לכן ודאי בסתמא כיון דבאינו מכחיש אוקמוה אדאורייתא בעדים החתומים כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי א"כ לא מהני ע"א לאפוקי מחזקה דסתמא כשר הוא, אבל בבעל מכחיש לא הקילו ודמי לקיום שטרות דעלמא, אבל בחששא דשלא לשמה לא מצינו בזה תקנה רק כיון שהיה ראוי לחוש והצריכו לעדות השליח ממילא י"ל אפי' ערעור חד אוקי חד לבהדי חד ולא שייך להעדיף ערעור הבעל יותר משאר עד, כיון דבתחלה לא נכשר רק ע"פ ע"א כשמערער הבעל אמרינן אוקי חד לבהדי חד, ולקמן קאי בא"י שלא הוכשר ע"פ ע"א ולא מהני ערעור הבעל רק מתקון חכמים שיכול לטעון מזוייף, אבל היכא דעיקר הכשירו ע"י ע"א מהני נמי ערעור חד לבטל עדות הראשון דאוקי חד לבהדי חד, לכן לקמן לרבא דס"ל משום קיום נמי פריך ליה בהאי לישנא, והיינו כיון שעכ"פ צריך עדות השליח א"כ אין שייך להאמין לבעל טפי מלאחר שעכ"פ נתקיים ע"י השליח, רק מטעם אוקי חד לבהדי חד לא שייך לאלומי כח השליח מכח הבעל, עי"ש:

ועפ"ז איפשר יובנו ג"כ דברי רש"י שפירש מידק דייק שברצון מגרשה ולא יבא ויערער וא"נ מערער אינו נאמן, וצריך טעם דמ"מ מאי מהני דיוק של השליח אם הוא מכחיש ואומר שמ"מ לא היה לשמה, אלא נראה דרש"י ס"ל דנהי דאמרינן אוקי חד לבהדי חד, מ"מ איפשר לומר דמ"מ כיון דסתם ספרי דדייני בקיאין א"כ אפי' תימא אוקי חד לבהדי חד לא איכפת לן בדברי הבעל דמן התורה כשר גמור הוא ולא מהני ערעור הבעל, א"כ י"ל דאוקמוה אדאורייתא, אלא דהמקשה ס"ל כיון דעיקר טעמא משום ערעור הבעל וכמ"ש התוס' לעיל ומדינא אין לחוש כלל לשלא לשמה, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולא אוקמוה אדאורייתא מעיקרא, וע"כ שלא יצא שם לעז על הגט, א"כ בחד נמי איכא האי לעז אם לא נכשירו עפ"י מה שהוא מעיקר הדין, וע"כ אין מכשירין אותו משום לעז, א"כ באתא בעל ומערער נמי נשאר הלעז דה"ל חד לגבי חד וא"כ אין תועלת בתקנה, וא"כ או לא ליצטרכו כלל בפני נכתב או ליבעי תרי, ומשני דמידק דייק א"כ לא שכיח ערעור, ואי נמי מערער אוקמוה אדינא דלא חיישינן כלל לשלא לשמה ותיקנו בזה טובא דלא שכיח שיבא לידי לעז, וכן לקמן לענין קיום איתא להאי לישנא והיינו כיון דקיום שטרות דרבנן לא חיישינן לזיוף רק כשמערער הבעל והיה צריך קיום לא שייך להכשירו ע"פ ע"א בהכחשת הבעל דאוקי חד לגבי חד שהרי לא נכשר רק ע"פ ע"א, ומשני נמי מידק דייק ולא יהיה ערעור וכשיהיה ערעור אוקמוה אדאורייתא משום עיגונא, כן נ"ל ודוק היטב:

בתוס' ד"ה חד כו' וא"ת א"כ מאי ס"ד דמהני כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דגם למאי דמסקו התוס' דלא פסיל ליה ממש נמי תיקשי ליה מה הועילו בתקנתן, כיון דמעיקרא נמי מדינא היה כשר דמשום לעז לא מיפסל וא"כ מה הועילו, ונראה דהתוס' לא קשיא להו כלל ארבה דטעמא משום לשמה, א"כ י"ל דכשיערער דנכתב שלא לשמה, דהא פשיטא שיתחזק הלעז יותר להאמין לבעל אם לא יעיד השליח שנכתב לשמה שאם לא יעיד ודאי יותר יהיו ניכרין דברי הבעל לאמת, וכיון שהצריכו לעדות השליח ומיפסל בשלא העיד, א"כ כשיערער הבעל מ"מ יש לפוסלו, דמ"מ איכא לעז כיון דבלא העיד השליח איפשר לחוש להך חששא דרבנן הוא דאצרוך, אבל לרבא קשיא להו שפיר כיון דטעמא משום קיום מה תועלת בעדות השליח, אם לא יערער כשר ואם יערער לא מהני עדות השליח כיון דפסיל ליה ממש וא"כ לא היה לו להצריך בפנ"כ כלל, ואין לומר דמ"מ ניחא לן טפי שיאמר בפנ"כ כדי שלא יוחזק כ"כ למזויף דהא ע"כ אנן לא חיישינן לזיוף כלל, דאי חיישינן גם בא"י יצטרך בפנ"כ שמא הוא מזוייף באמת וע"כ לא חיישינן לזיוף רק ללעז בעלמא, א"כ קשיא מה הועילו, אבל אי טעמא משום לשמה י"ל דמ"מ כיון דהוה חששא גם לדידן, נהי דבלא ערעור הבעל לא מחזקינן הלעז מ"מ טפי ניחא כשאומר בפנ"כ שמעיד בפירוש שלשמה נכתב משא"כ בא"י דלא שייך כלל חששא דשלא לשמה, אבל לרבא כי היכי דבא"י לא חששו לזיוף א"כ גם בח"ל לא שייך לחוש לזיוף ואינו אלא משום ערעור מתוך שידע שלא תמצא עדי קיום בקל וא"כ קשיא מאי הועילו, אבל למאי דמסקי דלא מהני ערעור הבעל פשיטא דהועילו טובא בתיקון בפני נכתב דהא אפי' בא"י פסול ביש עוררין:

מיהו נלענ"ד ליישב קושיית התוס' דבלא"ה קשה לרבא דצריך בפני נכתב משום איחלופי וכן לרבה הכא בפני, א"כ קשה בא"י אמאי א"צ לומר בפני נכתב הא שייך איחלופי דלימא שלא בפניו לא טענינן מזוייף גם בשטרות, וצ"ל דאחר שתיקנו בח"ל בפנ"כ א"כ ע"כ לכך תיקנו דלא ליתי לאיחלופי, א"כ ממילא ליכא חשש איחלופי דמידעו ידעי דבח"ל תיקנו בפנ"כ משום דלא ליחלוף בקיום שטרות בע"א, וא"כ שפיר י"ל אפי' יועיל ערעור הבעל צריך תקון בפנ"ח דלא ליחלוף בקיום שטרות שאם גם בח"ל לא יאמרו בפני נכתב יאמרו שלא בפניו לא טענינן מזוייף, וא"ש ודו"ק:

בגמרא האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת תרי וקשה לפ"ז אמאי לא תיקנו בא"י לומר ג"כ בפנ"כ דהא ערעור מהני בא"י כדתנן במתניתין אם יש עליו עוררין, א"כ קשה למה הקילו שלא להצריך קיום הא חומרא הוא דאי מצרכת בפנ"כ תו לא מהני ערעור הבעל, וכדאיתא בהדיא לקמן דף ו' ע"ב דאמר ר' ישמעאל צריך אתה לומר בפני נכתב שלא תיזקק לעדים, וא"כ תיקשי אמאי הקילו בא"י כיון דמהני ערעור הבעל טפי ה"ל להצריך בפנ"כ כדי שלא יועיל ערעור הבעל, דהא עדיף לומר בפנ"כ לבטל ערעור הבעל, וצ"ל דמ"מ ניחא טפי לתקן שלא יצטרך לעמוד אצל הכתיבה ויוכל הבעל להכין לו הגט לשלוח ע"י מאן דהו כיון דבא"י לא חיישינן לערעור הבעל דאף אם יערער עדים מצויים לקמן, אלא דלקמן דשאל אם צריך לומר בפנ"כ ע"כ היה אצל הכתיבה לכן טפי עדיף שיאמר כדי שלא תיזקק לעדים, דכיון דשאל אם צריך לומר ע"כ לא סמך בתחלה להביא הגט ממרחקים על סמך שישאל אם יצטרך לומר בפנ"כ וכיון דכבר היה אצל הכתיבה הזקיקו לומר, אבל עדיף לתקן שלא יצטרך להיות אצל הכתיבה כיון דעדים מצויים לקיימו בא"י, אבל בח"ל כיון שהצריכו לע"א ה"ל לאצרוכי תרי שלא יועיל ערעור הבעל כיון שאין מצויין לקיימו, כן נ"ל ודו"ק:

שם מדאורייתא כו' כמי שנחקרה כו' ורבנן הוא דאצרוך. קשה לדעת הרמב"ם דס"ל בטוען מזוייף הקיום מן התורה א"כ אמאי מועיל עדות השליח לחוד, עיין בב"ש סימן קמ"א ס"ק נ"ג בשם הש"ך שתמה כן, ועיין מ"ש בחידושי להלכות קידושין סימן מ"ב ס"ק ט"ו בארוכה, ואיפשר לומר עוד כפשוטו דהרמב"ם ודאי ס"ל כפשטא דש"ס דמן התורה א"צ קיום וע"כ אמרינן שהוא חזקה אלימתא דלא חציף לזייף, מיהו השתא שתיקנו רבנן קיום א"כ ראוי לו לחוש שמא יטעון הבעל מזוייף ויהא נחשב לזייפן, ע"כ מדייק בתחלה שלא להעיד על הגט אלא באופן שיוכל לברר ע"י עדים שחתומים בגט שלא זייף, וא"כ אין דרכו להעיד על הגט כשיש בו עדים שאין ידועים דמעיקרא מידק דייק שלא יתפוס אותו בזייפן מחמת ערעור הבעל, וא"כ י"ל מן התורה שאינו מועיל ערעור הבעל אין לו לדייק איזו עדים שיהיו על הגט אפי' לא נודעו, דלעולם נאמן השליח, אבל אחר שעשאו חכמים שצריך קיום א"כ אם הוא אמת מדייק שיהיו עדים נודעים וכשאין עדיו נודעים איכא ריעותא ובחזקת אשת איש קאי לכן הולד ממזר, דאחר שאינו נאמן בדבריו צריך לדייק שיהיו עדים ידועים אחר החקירה היטב, לכן כתב הרמב"ם בלא נודעו עדיו תצא והולד ממזר, והיינו לאחר תיקון הקיום צריך לדייק בזה, ואם אינו מדייק בזה אמרינן שבכוונה החתים עדים שלא נודעו שלא יתברר זיופו, אבל היכא דנאמן השליח י"ל שאין ריעותא כלל שכיון שהוא נאמן ובטל ערעור הבעל א"צ לדייק בין שיהיו עדים ידועים או אינם ידועים, וזהו מה שדייק הרמב"ם ולא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל דאחר שתיקנו קיום הוה זה ריעותא גדולה שלא השגיח שיהיו עדיו ידועים, למען לא יוציא לעז על השליח שהביא גט מזוייף, כן נ"ל לדעת הרמב"ם ודו"ק:

בפירש"י ד"ה לא גייז ומיהו בפנ"כ ובפנ"ח אצרכוהו כו' לכאורה כשפת יתר ומאי בעי רש"י בזה, ואיפשר למאי דפירש"י לעיל דחששא דבפנ"כ משום דילמא אשכח כתוב ועומד, וא"כ קשיא דסגי בפנ"כ לחוד כדפרישית לעיל וא"כ טפי ה"ל לאצרוכי בפני נכתב לשמה ולא לימא בפנ"ח כלל, וא"כ טפי איכא דלא גייז דהא פוחת הדיבור משיאמר בפנ"כ ובפנ"ח, לזה תירץ רש"י דכיון דחתימה נמי בעינן לשמה אם יתקנו בפנ"כ לחוד יאמרו דחתימה לא בעינן לשמה כדפרישית לעיל, וזהו כוונת רש"י והמשך לשונו ודו"ק:

בגמרא ורבה מ"ט לא אמר כרבא א"כ ליתני בפני נחתם. ויש לדקדק דאכתי מנ"ל לאוקמא מתני' כר' יהודה לקמן דבעי כתיבה וחתימה לשמה נוקי כדברי הכל ובפני נכתב משום לשמה וחתימה לא בעי לשמה רק משום קיום, בשלמא להך תירוצא דלקמן דמודה ר"א במזוייף מתוכו שפיר אתיא כר"א א"כ ודאי ניחא דתרווייהו משום קיום, אבל לאוקימתא דרב אשי לוקי ככ"ע ובפנ"ח משום קיום, וי"ל לפמ"ש התוס' דרבה מדייק ממתניתין דלקמן דידענו לא מהני, א"כ כיון דתנן בפני נחתם ידענו לא מהני א"כ אי טעמא משום קיום תיסגי בידענו דליכא למימר משום איחלופי כיון דאמר בפני נכתב, וכיון דידענו לא מהני ע"כ משום לשמה הוא:

שם אתי לאיחלופי בקיום שטרות. לכאורה קשה דאין טעם שאמירת בפני נכתב יסלק טעמא דחלופי דמ"מ כיון דסגי בעד אחד על הקיום דהא להא אהני בפני נחתם ואכתי אתי לחלופי בקיום שטרות בע"א, ואיפשר לומר דבלא"ה הא דפריך לעיל ליבעי תרי ומשני משום עיגונא אקילו, וקשה כיון דרוב בקיאין מדינא יש להאמין לע"א, וצ"ל דמ"מ כיון דרבנן אצרוך לא סגי בדבר שבערוה פחות משנים, וא"כ ה"ל להצריך תרי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכפי שפירשתי לעיל, והשתא שתיקנו בפני נכתב דע"א נאמן אע"ג דבדבר שבערוה אין להאמין ע"א וכיון דאצרכו בפני נכתב לא סגי בפחות מתרי, וע"כ מסקי אדעתייהו דמשום עיגונא אקילו רבנן א"כ גם לענין החתימה לא אתי תו לחלופי בקיום שטרות דעלמא דהא הקולא ידועה, אבל בקיום י"ל דסגי בחד דגילוי מילתא בעלמא הוא על עדים החתומים בשטר:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' כיון דמשום איחלופי הוא מה לי חציו ראשון או חציו אחרון, ולפ"ז ניחא דבשלמא כשצריך להעיד על עיקר הגט, א"כ ע"כ מסקי דעתייהו דצריך איזו עדות על הגט וא"כ ה"ל להצריך תרי ע"כ מסקי דעתייהו משום עיגונא אקילו, והיינו דוקא בחציו ראשון דמשמע להו שצריכים להעיד על לשמה ואפ"ה סגי בחד ש"מ דאקילו משום עיגונא, אבל בחציו אחרון דליתא לטעמא דלשמה לא יסקי דעתייהו דצריך עדות לענין דבר שבערוה, א"כ אכתי על החתימה אתי לאיחלופי בקיום שטרות בע"א, וא"ש ודו"ק:

שם הכא בפני. וקשה אכתי איכא חששא איחלופי דיאמרו בשטרות מהני בפני בעד אחד, ואיפשר לומר דבשלמא בשליח י"ל דבפני מדייק טפי, אבל בשטרות אם תימצי לומר דבפני מהני א"כ גם ידענא נאמן במיגו דאי בעי אמר בפני ולא שייך מיגו להוציא, דבשטר אמרינן מיגו להוציא א"כ אי איפשר לטעות דבפני מהני, אבל בגט דאמרינן בפני מדייק טפי א"כ לא שייך שיהיה נאמן במיגו דבפני, דבפני מרע נפשיה טפי כמ"ש התוס' ודו"ק:

בתוס' ד"ה הכא בפני אבל ידעתי אינו מועיל כו' עכ"ל. לכאורה משום הא אפי' המ"ל ידעתי אינו מועיל משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, וצ"ל דמ"מ אם אין טעם לחלק בין ידעתי לבפני לא שייך לחלק ולומר דבפני יהיה עדיף, לכן צ"ל משום דדייק, ולפירש"י דמועיל ידענא, וקשה הא לא דייק, וצ"ל דכוונת רש"י כיון דאומר ג"כ בפני נכתב א"כ דייק עכ"פ ושפיר מועיל על החתימה ידעתי, מיהו הא גופא קשיא לרבא ליתקנו בפני נחתם לחוד ואי משום איחלופי יתקנו שלא יועיל ידעתי ולא יהיה עוד חשש איחלופי, וצ"ל דס"ל לרבא דטפי ניחא לתקן בפני נכתב ויועיל ידעתי על החתימה, דכיון דאומר בפני נכתב תו לא שייך איחלופי, וזה ניחא טפי משיתקנו לפסול ידעתי ושיהיה סגי עם בפני נחתם לחוד, וא"כ יש ליישב קושיית התוס' אמאי רבה לא אמר כרבא די"ל בהך סברא פליגי דלרבא טפי עדיף לתקן בפני נכתב ג"כ כדי שיועיל על החתימה ידעתי, ורבה ס"ל דמשום איחלופי טפי עדיף לתקן בפני נחתם לחוד ולא יועיל ידעתי ולא יצטרך בפני נכתב, ובהך סברא פליגי ודוק הטיב, ועמ"ש בסמוך לפירוש התוס' בשם רבינו משולם ודו"ק:

בגמרא התם אשה לא מהימנא כו'. וקשה כיון דאתי לחלופי בקיום שטרות בע"א והיינו ע"כ דע"א נאמן ובאמת כל מקום שע"א נאמן כגון באיסורין גם אשה נאמנת, א"כ בהא גופא אתי לחלופי דאשה מהימנא גם בקיום שטרות דמה לי אשה מה לי ע"א, ואף דלענין שבועה אשה לא מהימנא מ"מ מאי אהני לענין קיום שטרות מה שע"א יכול לחייב שבועה, ואיפשר לומר מכאן סמך לדברי הרמב"ם דס"ל בהוציא שטר מקויים בע"א וטוען פרעתי הוי מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם, וא"כ י"ל דודאי לא יטעו שנאמן ע"א בקיום שטרות דודאי ע"א לא מהימן לממון אלא דיטעו דלא טענינן מזוייף שלא בפניו כמו בארץ ישראל, ובח"ל חששו לערעור הבעל הצריכו עדות השליח, והיינו מטעם דלא טענינן מזוייף שלא בפניו, אלא דהתוס' כתבו לעיל במשנה דאף דלא טענינן מזוייף טענינן פרוע במיגו דמזוייף וא"כ מה"ט יאמרו שע"א מועיל בקיום שטרות שלא בפניו כיון דלא טענינן מזוייף רק פרוע במיגו דמזוייף, וא"כ לא יצטרכו רק ע"א על הקיום דאז לא יוכל לטעון פרוע כיון דה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אבל אשה פשיטא דאין לקיים שטר על ידה, לכן השתא דהאמינו גם לאשה מוכח דמשום קולא דעגונות הוא ודו"ק:

מיהו לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דבע"א בשטר לא הוה מתוך שאיל"מ קשה, לכן נראה לסייע מכאן למ"ש הש"ך בי"ד סימן א' דבמנהג גם לא ראינו ראיה, וא"כ י"ל דהא כ"ע ידעי דאין אשה נקראת לקיים השטר והוא דבר ההווה תמיד, אבל בע"א ודאי נקרא לקיום השטר דהא חזי לצרופי עם אחר, ואף דאינו מועיל בלא השני מ"מ לא שייך ביה מנהג קבוע דאי משום שקורין גם השני ודאי עדיף לברורי בעדים כשרים, ואי משום דפעמים איתרמי שלא ימצאו רק ע"א והשטר אינו מקויים על ידו בהא ודאי לא שייך מנהג קבוע ולא ראינו אינו ראיה, ועפ"ז יש לתרץ דלא קאמר קרוב דקרוב אין ידוע כ"כ שיהא מנהג והווה, ואם כן בהא גופא אתי למיטעי דגם קרוב מהני בקיום שטרות ודו"ק:

ולפמ"ש יש ליישב מה שהקשתי לעיל אמאי לא חששו לאיחלופי בארץ ישראל שא"צ קיום, ולפ"ז נראה דעיקר חלופי הוא שיאמרו שלא נטעון מזוייף שלא בפניו כדכתבו התוס' לעיל במשנה, וא"כ י"ל משום דבא"י א"צ קיום לא יטעו בשאר שטרות די"ל דנהי דלא טענינן מזוייף מ"מ בשטר הלואה נטעון פרוע במיגו דמזוייף כמ"ש התוס' לעיל, ובגט לא שייכא הך סברא, לכן בגט לא טענינן מזוייף, ולחלופי דשטר מכר לא חיישינן דהא מסתמא כשיחזיק אחר בקרקע מהני חזקה אפי' בלא שטר, וע"כ חברא חברא קלא אית ליה ודרכו למחות, א"כ כיון דעביד מחאה ה"ל כטוען מזוייף, ואי לנפרע מיתומים ג"כ ליכא טעות די"ל דביתומים דלא עביד לגלויי טענינן טפי מזוייף וליכא למיחש רק לאיחלופי דשטר מלוה, ובהא לא אתו למיטעי דעכ"פ נטעון פרוע במיגו דמזוייף וא"כ לא שייך איחלופי בכה"ג, אבל בח"ל דמהני בפנ"כ אפי' אי מערער הבעל וטוען מזוייף שפיר שייך איחלופי כיון דאפי' טען מזוייף אינו נאמן נגד אחד, יסברו דה"ל קיום גמור כיון דאפי' טען. מזוייף אינו נאמן נגדו וא"ש, אלא דאכתי קשה למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"כ לא טענינן פרוע במיגו דמזוייף, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דגם בא"י ניחוש, מיהו י"ל דלהך מ"ד נמי ליכא למיטעי דודאי טענינן מזוייף מטעם שכתבו התוס' לעיל דלא שבקת חיי שכ"א יזייף ובגט לא שייך זה כמ"ש לעיל במשנה, וא"כ לא אתי לחלופי דלדידיה דלא טענינן פרוע במיגו דמזוייף לא שייך איחלופי, דבממון שייך סברא דלא שבקת חיי, רק בח"ל בע"א י"ל דמהני קיום שטרות בע"א דכיון דאיכא ע"א תו לא שייך לא שבקת חיי דאין ע"א חשוד לשקר וכמ"ש לעיל במשנה וא"ש, ודוק היטב:

ועוד נראה דלחלופי דא"י לא חיישינן די"ל דהקילו משום דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אם יבא הבעל ויטעון מזוייף תצא מזה ומזה לכן סמכינן עלה דאינה מקלקלת עצמה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מגירושין, אבל בממון לא שייך זה ודאי טענינן מזוייף, אבל בח"ל דמהני ע"א אפי' נגד ערעור הבעל שפיר יש לחוש לאיחלופי שיאמרו דע"א מהני לקיום שטרות ודו"ק:

בתוס' ד"ה אטו כי אמרי ידענו כו' פי' בקונ' כו' מה לי בפני ומה לי יודע אני כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לתרץ דברי רש"י דאין כוונת רש"י לפי האמת שיועיל ידעתי רק דה"ק שאילו היו מתקנין בפני נחתם לחוד היה מובן הטעם משום קיום, וא"כ כיון דלענין קיום ודאי לא משמע להו לאינשי לחלק בין בפני בין ידעתי, דאדרבה עיקר קיום שטרות הוא בידעתי החתימות א"כ כשיכשירו ידעתי שייך איחלופי דקיום שטרות, אבל השתא דתקינו בפני נכתב א"כ לא יוכלו להשוות ידעתי לבפני, דהא חזינן דע"כ איכא טעמא אחרינא חוץ מקיום א"כ שפיר י"ל דדוקא בפני מהני אבל ידעתי לא מהני, ולענין בפני ע"כ לא שייך איחלופי:

ויש להוסיף עוד נופך לפירש"י והוא דודאי מה שקשה דליחלוף בקיום שטרות שיאמרו בפני מהני גם בשטרות, י"ל דבפני לא שייך בשטרות, דבשלמא בגט שכותב הבעל כשאומר בפני נחתם הרי הבעל שלח הגט ואין חשש עוד, אבל בשטרות כשיאמר בפני נחתם שטר זה אינו עדות כלל לענין שאר שטרות אם אינו מכיר החתימה, דשמא לא נמסר למלוה אח"כ וכה"ג חששי טובי לכן בשטרות לא שייך בפני, אבל בגט שהוא מוסרו לשליח להיות במקומו שפיר שייך בפני נחתם ומסרו לי לגרש אשתו, לכן כיון דיועיל בפני כ"ש ידעתי החתימה דהוה קיום גמור לכן יחשבו דבגט הקילו שיועיל בפני וכ"ש ידעתי שמועיל גם בשטרות, וזהו אי לא היו מתקנין רק בפני נחתם לחוד, וכן המשך לשון הש"ס אטו הכא כי אמרו ידענו מי לא מהני לענין קיום, דלענין קיום ודאי ידעתי עדיף מבפני נחתם דידעתי הוי קיום אפי' בשטרות, וא"כ יאמרו דבגט שמועיל בפני כ"ש ידעתי ויכשירו בגט ידעתי ואתי לאיחלופי בקיום שטרות בע"א, אבל השתא שתיקנו בפני נכתב ע"כ לאו מטעם קיום הוא אלא מטעמא אחרינא, שפיר י"ל דתיקנו בפני נחתם גם לענין חתימה דאי יתקנו ידענא מ"מ אתי לאיחלופי דיאמרו על הכתיבה יש טעם אחר ועל החתימה מועיל ידעתי בקיום שטרות ג"כ, אבל השתא שתיקנו בפני לא יכשירו בידעתי אפי' בגט דיש לתלות טעם אחר בגט כמו בכתיבה ובעי דוקא בפני, וכיון שלא יראו מכשירין בגט ידעתי תו לא יבואו לידי טעות, כן נ"ל ליישב פירש"י לפי הסוגיא ודוק היטב:

ובהכי ניחא נמי דלא מייתי רבא לסתור ההוכחה מהא דאשה מהימנא, דמהא פשיטא ליה דהוא משום קולא דעגונות, אבל ידעתי משמע ליה מדהקילו לענין גט בפני נחתם אע"פ שאינו יודע החתימה כלל דבשטרות לא שייך הך קולא דכשמסר לו השטר צריך ידעתי דוקא, דאל"כ שמא כבר נפרע השטר שנחתם בפניו יאמרו דלא הקילו רק בפני שמועיל אבל ידעתי מהני מדינא ודוק, כן נ"ל בפשט הש"ס, אבל רש"י פירש לקמן דף ט"ו סע"א דאם אמר יודע אני מהני ג"כ, ועיין מ"ש בסמוך ליישב פירש"י.

בא"ד ולעיל לא בעי למימר ידעתי כו' עכ"ל. לענ"ד נראה דודאי דברי רש"י ברורים דעל החתימה אין חילוק בין ידעתי לבפני, דל"ל דבפני דייק טפי דא"כ קשה מאי פריך לקמן מאן תנא דבעי כתיבה לשמה וחתימה לשמה נימא דאפי' אי לא בעי רק חדא הצריכו שניהם כדי שיהיה דייק טפי, וע"כ סגי בפני נכתב לחוד למאן דלא בעי חתימה לשמה, וא"כ לרבא מהיכא תיתי לא יועיל ידעתי לפי האמת שתיקנו בפני נכתב דתו ליכא למיחש לאיחלופי ודיוקא הוה מכח בפני נכתב ומשום קיום סגי בידעתי, מיהו למאן דלא בעי רק חתימה לשמה י"ל דמודה רש"י דידעתי לא מהני וא"כ לא פסיקא ליה לומר דידעתי איכא בינייהו דלמאן דלא מצריך רק בפנ"ח לחוד לא מהני ידעתי, ואכתי לא קים ליה להש"ס היכא קאי למסקנא אי בעינן תרווייהו לכ"ע, ולהכי שתק הש"ס מזה, ועיין בסמוך:

בא"ד ועוד אי בחד כו' היכי קאמר רבא כו' עכ"ל. ליישב פירש"י נראה דע"כ מודה לדברי התוס' דבפני איכא דיוקא טפי אלא דכיון דכבר אמר בפני נכתב אין לומר להחמיר עליו שיצטרך דוקא בפני נחתם, דהא יש להאמינו על החתימה שמכירה במיגו דאי בעי אמר בפני נחתם ג"כ, דבשלמא בלא היה אצל הכתיבה לא שייך להאמינו במיגו דהייתי אצל הכתיבה ובפני נכתב, די"ל כיון דשקר הוא לגמרי, ומה שהאמינוהו הוא משום דדייק ולא משקר כמ"ש התוס', והיינו כשאומר שהכל נעשה בפניו א"כ לא שייך להאמינו במיגו שהיה אומר בפני נכתב מה שלא היה מעולם, אבל אם אמר בפני נכתב ואמר ידענא על החתימה ע"כ יש להאמינו במיגו דאי בעי אמר בפנ"ח, וא"כ י"ל דלקמן אמר רבא בהוא ואחר מעידין על חתימת עד שני והיינו שהשני יודע ג"כ שלא היה השליח אצל חתימת עד שני, דבכה"ג לא שייך להאמינו במיגו דבפני נחתם דע"ז יכחישו עד השני ויאמר שלא היה אצל החתימה, ולהכי ס"ד דרבא כיון דאתאן עלה מטעם קיום מיחלף בקיום שטרות ודו"ק:

בא"ד ונראה דידעתי לא מהני כו' והכי מפרש רבינו משולם כו' עכ"ל. דברי רבינו משולם צריכים ביאור, דקשה איך ניחוש לאיחלופי הא בשליח עצמו פסול בידעתי, ונראה דרבינו משולם מפרש דאתי לאיחלופי כמו דבגט אשה בא' סגי באומר בפני, ובידעתי צריך שנים, כך יאמרו בשטרות דהיכא דמעיד בפני סגי בע"א כמו בגט אשה, מיהו קשה אכתי לפי האמת כיון דעכ"פ בפני נחתם משום קיום הוא א"כ אכתי אתי לאיחלופי דבפני מועיל בשטרות באחד, ונראה דודאי בלא"ה כבר כתבתי דקשה בא"י שא"צ קיום ניחוש לאיחלופי, וצ"ל דמסקי אדעתייהו דמשום עיגונא הקילו ולא אתי לאיחלופי, וא"כ י"ל דהכי מפרש רבינו משולם כיון דידענו מהני א"כ אילו לא תיקנו רק בפני נחתם לחוד ודאי י"ל דיש לחוש לאיחלופי, והיינו משום דלא היה משגיח להיות תמיד אצל הכתיבה כשיודע שימצא עוד אחד על החתימה והיה שכיח קיום הגט פעמים על ידי ידענא ופעמים על ידי בפני נחתם, וא"כ אתי לאיחלופי בשטרות שיאמרו כמו שבפני מועיל בגט אשה באחד וידענו בשנים, יאמרו שכן הדין גם בשטרות דבפני סגי בע"א, אבל השתא שתיקנו בפני נכתב ג"כ א"כ רוב פעמים שמתקיים הגט ע"י בפני לחוד דכיון שהשליח אצל הכתיבה בנקל לו להמתין גם על החתימה ולא יבקש צירוף, א"כ תו לא שכיח קיום ידענו ותו לא מיחלף דאין תולין הטעם בקיום שהרי בפני נכתב יוכיח שאין הטעם משום קיום, א"כ י"ל דודאי משום קיום לא חששו כלל כמו בארץ ישראל ותיקנו בפני נחתם מטעם תיקון בפני נכתב שאין ענין לזה לשטרות ואי פעמים מתרמי קיום ע"י ידענו לא שכיח, אבל אי לא תיקנו בפני נכתב היה שכיח בשליח הקיום ע"י ידענו שלא היה משגיח להיות אצל הכתיבה ופעמים ע"י בפני נחתם לחוד יאמרו שגם בשטרות כך הוא הדין דבפני סגי בע"א:

ועפ"ז איפשר ליישב מה שהקשו התוס' לעיל גם רבה יאמר ידענו מועיל, ולפ"ז ניחא די"ל דרבה ס"ל כיון דבאינו אצל החתימה סגי בידענו, א"כ גם כשתיקנו בפני שייך איחלופי ולא ס"ל הך סברא דלא גזרו משום שלא יהיה שכיח קיום ידענו, וא"כ כשתימצי לומר לחוש לאיחלופי שיאמרו בשטרות מועיל בפני אכתי לא פלטינן מיניה, וע"כ שסמכו על אמירת בפני דתו לא מיחלף א"כ סגי בפני נחתם לחוד, ובהך סברא פליגי רבה ורבא ודוק היטב:

בגמרא מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה כו'. הקשה בני הרבני השנון כמ"ר אהרן דילמא אתיא כר"מ דלא בעי רק חתימה לשמה ומ"מ תיקנו בפני נכתב דאם לא יתקנו רק בפני נחתם א"כ גם רבה היה סובר טעמא משום קיום כדאמר לעיל טעמא דרבה לא אמר כרבא, וא"כ יטעו דטעמא משום קיום ויועיל ידענו, להכי תיקנו בפני נכתב דמוכח טעמא משום לשמה ואינו מועיל ידענו, ונראה דלפי האמת דטעמא משום לשמה א"כ אפי' באותה מדינה בח"ל נמי צריך לומר בפ"נ, וא"כ ל"ל משום קיום דהא באותה מדינה מצויין לקיימו ואפ"ה צריך לומר בפני נחתם א"כ מוכח דטעמא משום לשמה, וא"ש כיון דתחילת תקנה היה אפי' על אותה מדינה לא שייך בזה טעות:

עוד י"ל דאילו הוה סגי בפני נחתם לחוד ולעיל אמרינן דלהכי לא קאמר בפני נכתב לשמה דאי מפשת ליה דיבורא גייז, וא"כ אילו היה איפשר למנוע מבפני נכתב לגמרי הוה בציר דיבורא שלא יאמר רק בפני נחתם לשמה ובהכי הוה סגי, אע"כ תרווייהו בעינן, ובזה מיושב לשון רש"י לעיל בד"ה לא גייז מה שסיים ומיהו בפני נכתב ובפני נחתם כו' דכתיבה וחתימה בעינן לשמה, והיינו כדפרישית דאילו היה סגי בפני נחתם לשמה לחוד הוה עדיף להרויח דלא לאפושי דיבורא שיאמר בפני נכתב ג"כ, אבל כיון דצריכי תרווייהו רק כי מפשת דיבורא גייז ודו"ק:

בתוס' ד"ה מאן האי תנא כו' וא"ת כו' וי"ל כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח כ"כ, ולולא דבריהם היה נראה לענ"ד דהא בלאו הכי כבר כתבתי לעיל בישוב פירש"י דקשה לפי האמת אמאי לא יועיל לרבא ידעתי בחד, דמשום איחלופי לא שייך שהרי אומר בפני נכתב, ואי משום דדייק טפי ג"כ אינו דא"כ קשה מאי פריך הכא נימא דלא בעי לשמה רק כתיבה ומ"מ צריך בפני נחתם כדי שיהיה דייק טפי, וצ"ל דסגי בדיוקא דבפני נכתב א"כ קשה אמאי לא יועיל ידעתי עם בפני נכתב דתו ליכא למיחש למידי, וצ"ל לשיטת התוס' דלרבא אם יתקנו בפני נכתב וידעתי על החתימה לא היה ניכר טעם התקנה שעיקרו על החתימה כיון דסמכו על דיוק הכתיבה יהיה משמע להו דעיקר התיקון על הכתיבה שצריך לדייק ועל החתימה צריך להעיד משום קיום, א"כ ע"כ יאמרו שהתיקון משום לשמה ובחתימה לא צריך, וא"כ אפי' יהיו עדי קיום יאמרו שלא יועיל בלא בפני נכתב דאכתי יש חששא דלשמה כיון שהטילו עיקר הדיוק על הכתיבה, אבל השתא דתיקנו על החתימה בפני נחתם ג"כ מורה שצריך להיות דיוק על החתימה שפיר י"ל דחתימה עיקר, ובפני נכתב משום איחלופי, משא"כ אילו היו מתקנין ידעתי על החתימה והדיוק יהיה מכח בפני נכתב נראה עיקר חשש על הכתיבה, והשתא ממילא לפי שיטת התוס' דלכ"ע לא מהני בחד ידעתי על החתימה דלא אשתמיט בשום מקום שיועיל ידעתי על החתימה וא"כ קשיא שפיר אי לא בעי חתימה לשמה תיסגי בידעתי דליכא למיחש לאיחלופי כיון שאומר בפני נכתב ובאמת צריך לומר בפני משום לשמה, כן נ"ל לפי שיטת התוס' ודו"ק:

מיהו לפירש"י שכתבתי לעיל דבאמת מהני ידעתי בחד לא שייך זה, לכן י"ל בפשיטות דרבה דקאמר שאין בקיאין לשמה משמע ודאי משום הא לחוד סגי לתקן בפני נכתב ובפני נחתם במדינת הים, דהא משמע אפי' באותה מדינה במדינת הים בעינן תרווייהו בפני נכתב ובפני נחתם, לפי טעמו שאמר שאין בקיאין לשמה, א"כ מוכח דגם חתימה בעי לשמה דבאותה מדינה לא שייך משום קיום, ולק"מ דהך איכא בינייהו באותה מדינה במדינת הים ודאי גם לפי האמת קאי כדמשמע פשטא דלישנא דרבה ודו"ק:

וארווח לן בזה תמיהת התוס' שתמהו לר' מאיר אמאי צריך בפני נכתב, ולפ"ז ניחא דודאי י"ל דלר"מ בעי רק חתימה לשמה ומ"מ הוצרכו לתקן בפני נכתב דלא נימא בפני נחתם משום קיום לחוד וכקושיא הנ"ל שהקשה בני, אלא דהכא הקושיא אפשטא דלישנא דרבה דמשמע דסגי בהך טעמא לחוד בין אכתיבה בין אחתימה, דבשלמא רבא דאמר משום דאין עדים מצויים לקיימו לא הוצרך לפרש דאחתימה לחוד קאי, אבל רבה דקאמר סתמא שאין בקיאין לשמה משמע דשייך אתרווייהו להכי מהדר הש"ס לאוקמא לרבה דתרווייהו בעי משום לשמה, וניחא נמי דתמוה לאוקימתא דרב אשי דמוקי כר' יהודה דבעי כתיבה וחתימה בתלוש, והוא תמוה מאד דר"מ גופיה הנזכר במשנה וכן כולהו תנאי דמתני' אטו כר' יהודה ס"ל, אלא נראה דלפי האמת אפי' לא בעי רק חדא לשמה או כתיבה או חתימה שפיר י"ל שתיקנו שיהיה השליח אצל הכתיבה וגם אצל החתימה משום דדייק טפי כמ"ש התוס' לעיל, אלא דס"ל לרבה אי לא בעינן לשום מ"ד תרווייהו לשמה לא שייך לתקן דבר ריק שיהיה השליח בין אצל הכתיבה ובין אצל החתימה, אבל השתא קאמר רב אשי דרבה אמר לסברת ר' יהודה דבעינן תרווייהו לשמה ובגט ע"י שליח שבא ממדינת הים שרצו לעשות חיזוק לדבר שיזהרו בלשמה כיון דלא משמע להו דבעי לשמה הצריכו שיעמוד אצל הכתיבה וגם החתימה שיהיו שניהם לשמה שהיה צריך חיזוק יותר מחמת שאין בקיאין וכ"ש למ"ש התוס' שלא היו רוצים לקבל דרשה דלשמה א"כ צריך חיזוק יותר, לכן תיקנו לכ"ע שיעיד על שניהם לחזק דינא דלשמה, וכיון דאיכא עכ"פ סברת ר' יהודה הכי שפיר שייך לתקן לעשות חיזוק אף דמדינא סגי בחדא לתנאי דפליגי אר' יהודה, והכל מרווח ונכון ודוק היטב:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה