גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק א - המביא גט · דף ב:
בא"ד והשתא לרבנן כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א אמאי לא דייק מיד מר"מ דס"ל ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר. הא אם יקיימנו כדין יגבה, ולדעת הרמב"ם בקיום בע"א הוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, א"כ לא יוכל לטעון פרוע, דלא היה נאמן לטעון פרוע, דאם יטעון פרוע ה"ל מחוייב שבועה ואיל"מ, אבל לרבנן משמע להו דרבנן דר' מאיר היינו ר' יוסי דהוא בר פלוגתי', ור' יוסי דס"ל בשניהן חשודין יחלוקו משמע דלא ס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש התוס' פ' השואל דף צ"ז לחד תירוצא, וא"כ להכי נקטו להקשות לרבנן, ובתירוץ התוס' דייקו משמואל אליבא דר' מאיר דס"ל חזרה שבועה למקומה היינו לסיני, א"כ לא ס"ל לר"מ מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכיון דשמואל אליבא דר' מאיר לא ס"ל מתוך שאין יכול לישבע א"כ אמאי לא יחזיר, אע"כ טענינן מזוייף דלקיום בע"א ליכא למיחש כיון דלא ס"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם א"ש ודו"ק:
בפירש"י ד"ה לפי כו' וממילא שיילינן. והקשו התוס' לימא הך איכא בינייהו, ואיפשר לומר לפירש"י דודאי י"ל כמ"ש התוס' דסתמא לשמה קמסהיד, דאי לאו הכי למה אומר, מיהו למסקנא דרבה אית ליה דרבא, א"כ צריך לומר משום קיום, א"כ ע"כ צריך לשואלו דממה שאומר בפ"נ יוכל לחשוב דאומר משום קיום, ולכן פירש"י ממילא שיילינן היינו לפום מסקנא, וא"כ הכא דס"ד ממדינה למדינה בא"י לרבה לא צריך, א"כ לית ליה דרבא, א"כ אין צריך לשואלו כלל וא"ש. ומה שהקשו התוס' דלא משתמיט לומר כן, איפשר גם לפירש"י לאחר שלמדו דליכא רק חששא שמא יחזור הדבר לקלקולו א"צ לשואלו, ועמ"ש עוד בזה בתוס':
בתוס' ד"ה לפי וא"ת כו' כגון מחובר כו'. לכאורה משום מחובר קשה בפני נחתם ל"ל אלא דעיקר הקושיא למה לא זכר חששא דמחובר, א"כ יש לומר שפיר כתירוץ התוס' דזה שכיח טפי. ומה שהקשו התוס' אמאי פריך לקמן הא איכא מחובר, נראה דלאו קושיא היא כיון דאפי' אי לא הוה פסול מחובר היה שייך לתקן בפ"נ ובפ"נ משום לשמה, אבל לא מוכח מחובר מתקנת מוליך ומביא, א"כ פריך דהוה ליה למיחשביה: עוד נראה דדוקא בשלא לשמה אין בקיאין, דבריש זבחים מיבעי' לן אי סתמא כשר ושקיל וטרי בה טובא, א"כ י"ל שיטעו להכשיר סתמא אבל במחובר שפיר בקיאין משא"כ בסתמא י"ל שדרך לכתוב טופסי גיטין משום דס"ל סתמא כשר בלא שיור התורף
בא"ד והא דפ"ה דממילא שיילינן. המשך דברי התוס' איפשר דבל"ז י"ל ודאי שא"צ לשאול דמבין מעצמו, דאל"כ למה צריך לומר בפ"נ, ואין לומר משום מחובר דהא בקיאין במחובר, אבל לאחר שלמדו אין לו לתלות יותר בלשמה ממחובר דבכולן בקיאין, וא"כ יש סברא דממילא שיילינן, וע"ז כתבו דאינו נראה דלא משתמיט, מיהו י"ל כיון דליכא רק גזירה לא חשו כולי האי לשאול רק קודם שלמדו פירש"י דוקא שצריך לשאול:
בא"ד לימא הך איכא בינייהו. איפשר לומר דודאי מסתמא יודע דאל"ה למה אומר אלא די"ל משום קיום, וא"כ י"ל דהש"ס בעי לאסוקי מאי בינייהו אפי' תימא דליתא לחששא דקיום כלל כגון באתיוה בי תרי או באותה מדינה דליכא חששא דקיום כלל, דבזה י"ל סתמא לשמה קמסהיד:
בא"ד ואור"י דסתמא לשמה קמסהיד. קשה גם לדברי ר"י לימא איכא בינייהו באמר בפירוש שאינו יודע אם לשמה, וצ"ל דהא לא שכיח, א"כ גם לפירש"י י"ל דממילא שיילינן אינו חיוב רק דנמשך ממילא מהמשך הסיפור דברים, וגם לרבא ממילא נמשך ע"י הסיפור והרצאת דברים, א"כ ליכא נ"מ, ואי איתרמי דלא שיילינן לא שכיח ולא חיישינן ליה, גם י"ל דעיקר הטעם משום ערעור הבעל, וכיון דחושב שאנן שיילינן ליה תו לא אתי לערעורי, ועיין מ"ש בסמוך:
בתוס' ד"ה לפי כו' וא"ת כו' ואור"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א בס"ד דלא ידע דרוב בקיאין תקשי ליה הך ברייתא דבעל עצמו שהביא גיטו, ונראה דלכאורה י"ל דגם לרבה לא מהימן לומר שלא לשמה רק היכא דאית ליה מיגו דמזוייף, וא"כ בבעל עצמו שמביא גיטו ודאי אינו נאמן לטעון מזוייף שאינו מוסר גט מזוייף לקלקלה, א"כ גם שלא לשמה אינו נאמן ולא קשיא קושיית התוס', רק קושיית התוס' למאי דמשמע דגם באתיוה בי תרי צריך לרבה בפ"נ אע"ג דליכא למיגו דמזוייף, לכן קשיא להו מלקמן, אבל הש"ס לא פסיקא ליה לאקשויי דנוכל לומר דגם לרבה אינו נאמן רק במיגו דמזוייף ולק"מ קושיית מהרש"א:
עוד נראה דהתוס' הקשו לפירש"י דנימא איכא בינייהו אם צריך לשואלו, וי"ל כיון דטעמא משום ערעור הבעל א"כ י"ל דממילא שיילינן היינו דמתרמי דשיילינן ליה לכן אינו מערער דחושב ששאלוהו, וא"כ י"ל בבעל עצמו לא שייך לתקן בפנ"כ דאינו מועיל כלום, ואי לתקן שישאלוהו אין לחדש תקנה משום הא וא"כ אינו מועיל בפנ"כ כלום, שהרי מ"מ יערער אם לא ישאלוהו דהא הוא בעצמו יודע ויכול לערער, ולחדש תקנה בבעל לחוד לא שייך, ולא קשיא קושיית התוס':
אלא דהתוס' ס"ל דגם הא לא אישתמיט בש"ס לומר דממילא שיילינן ולא ניחא להו כפירש"י, אבל הש"ס לא מצי לאקשויי די"ל דבאמת לא תקנו רק היכא דלא שייך ערעור אחר שיאמר בפנ"כ, אבל בבעל עצמו אפי' יאמר בפנ"כ אם לא ישאלוהו יערער, ולחדש תקנה לא שייך, לכן אוקמוה אדינא ולא חששו בכה"ג, ולכן לא מקשה דהיה יכול לדחות דבאמת התקנה משום דממילא שיילינן ובבעל לא שייך לחדש תקנה לכן לא חששו בענין זה גם בס"ד ידע עכ"פ שאינו חששא דאורייתא, וא"ש ודו"ק, ועמ"ש לקמן דף ה' ישוב נכון:
בתוס' ד"ה דאתיוה בי תרי כו' וקשה אטו בכיפי תלי להו עכ"ל ליישב פירש"י י"ל כיון דבלא"ה עיקר החששא משום ערעור הבעל, א"כ י"ל כיון דהבעל חושב שהם יקיימוהו שוב לא יערער, ובהכי ניחא נמי דלא קאמר שנים מן השוק, דבשנים מן השוק יש לחוש מ"מ לערעור הבעל דלא אסיק אדעתיה שיבואו שנים מן השוק לקיים כיון שאין עדים מצויים לקיימו, וניחא נמי דפירש"י ששניהם נעשו שלוחים, והיינו משום דאז ידע הבעל ויהיו שנים לקיום:
עוד יש ליישב קושיא זו דבשנים תו ליכא למיחש שיבא הבעל ויערער, כיון דקי"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, א"כ י"ל בשלמא באחד כשיערער הבעל היא בעצמה אינה יודעת שמא האמת כדבריו, אבל בשנים שהם עדים גמורים א"כ הוה ברי אצלה שנתגרשה, וכשיבא הבעל ויערער תטעון גרשתני, ואף דהגט מסייע לה תוכל להטמין הגט כיון דברור לה שנתגרשה תטעון גרשתני ולא יועיל ערעור הבעל, וא"ש ודו"ק, ועמ"ש לקמן דף ה':
בא"ד ומפ' ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרים שהבעל שלחם דתו לא מהימן כו'. וקשה אכתי תקשי אטו בכיפי תלי להו שמא ילכו ויאמר לא שלחתים, וצ"ל דידוע שנמסר בשנים, דאל"כ גם בשליח אומר בפנ"כ נימא שמא לאחר שילך יערער, וע"כ לומר דידוע אופן המסירה, לכן באתיוה בי תרי נמי מסתמא יודע אופן המסירה, מיהו איפשר דהשליח שנותנו בפני ב"ד אית ליה קלא למילתא, משא"כ אם לא יאמרו בפ"נ א"כ לא יהיה קול דאתיוה בי תרי דהא לא צריכי לעדים אחרים דהן הן שלוחיו הן הן עדיו:
ומה שהקשה מהרש"א אמאי לא פירשו התוס' בתרי דאמרי ידענו דמהני לרבא, ומ"ש ליישב דמשמע להו דלא נקט א"ב אלא מאי דלכתחילה לא צריך, לא משמע דס"ל להתוס' כן, אבל עיקר הקושי' לא הבנתי דידענו היינו קיום, דהא חזינן לרבא דקיום חותמיו מהני אפי' בלא בפ"נ, כדמוכח לקמן דף ד' ה', א"כ קיום מהני אפי' בלא שלח ע"פ שנים, ונראה הטעם דקיום הוא בב"ד ולא שייך עוד ערעור, וא"כ ידענו היינו קיום חותמיו ממש ולא צריך לאתיוה בי תרי, וזה ברור:
בגמרא ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי. בפנ"י תמה בזה איך ס"ד לומר שהוא חשש דאורייתא, הא כיון שא"צ לכתוב בפירוש לשמה א"כ מסתמא כשהבעל מצוה היינו לשמה, ועוד דתקשי ליה מגיטין שנעשו במדינת הים עצמו שלא ע"י שליח, וכי ניחוש ח"ו לבניהם פסול ממזרות, ועוד דתקשי הך ברייתא דאין יכול לומר דיתקיים בחותמיו, (זה לא הבנתי דגם לפי האמת קשה כן לקמן), ודחק למאד. ולכאורה נלענ"ד דעיקר החשש בס"ד בגט שע"י שליח, דלמאי דאיתא לקמן דף ע"ב דבעינן שישמעו קולו ובאמר אמרו לסופר ויכתוב לא מהני, וכתב הר"ן בשם הרמב"ן בפ' התקבל דהיינו נמי טעמא משום דכל שלא שמעו מפיו מיקרי שלא לשמה, ואפי' הרא"ה מודה באמר אמרו לדעתכם, ואין להאריך כאן בזה, עיין ספרי גט מקושר, וא"כ י"ל ודאי בגט הניתן שלא ע"י שליח ודאי אין חשש כלל, רק ע"י שליח י"ל שדרך שיטיל הכל על השליח ויאמר אמור לסופר, ובהא הוא דטעו בני ממדינת הים דס"ד דאומר אמרו הוה כממנה שליח שלא בפניו, וכמו שהוא שיטת הרא"ה באמת שהובא בר"ן ס"פ התקבל, ואפי' לשיטת הרא"ה י"ל דלא משמע להו לחלק אפי' באומר לדעתכם ובהא מיקרי שלא לשמה, וא"כ בגט שנותן הבעל בעצמו אין חשש כלל, ולא חששו רק בגט שע"י שליח דקרוב לחוש לזה אם אין בקיאין בלשמה, ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א דבס"ד דשלא לשמה הוא חששא דאורייתא, תקשי קושיית התוס' מבעל עצמו שהביא גיטו, ולפ"ז לק"מ דבהך ס"ד לא קשיא כלל מבעל עצמו שהביא גיטו דכיון שהוא עצמו הביאו מסתמא עפ"י צוויו נכתב וה"ל כגט שניתן במדינת הים עצמו, רק קושיית התוס' לפי האמת דטעמא שמא כתבו להתלמד, לכן שפיר תירצו התוס' דאינו אלא לעז בעלמא:
ועפ"ז יש ליישב מה שפירש"י כאן ממילא שיילינן אי נכתב לשמה, ובמסקנא פירש דא"נ סתמא לשמה קמסהיד, ולפ"ז ניחא דבהך ס"ד דחיישינן שמא אמר לשליח אמור לסופר, א"כ להא לא מהני מידי תיקון בפני נכתב, דהא סבור דהא נמי הוה לשמה אע"פ שלא שמע מפי הבעל, א"כ גם כשיאמר בפני נכתב יסבור השליח שלא בא באמירתו רק לאפוקי שלא נכתב לשם אחר דמסתמא בפני נכתב לשם זה המגרש דאם נכתב בשביל אחר אין נ"מ במה שנכתב בפניו בשביל אחר, א"כ אכתי לא מפיק לן מחשש שנכתב ע"י אמרו לסופר, לכן צריך לומר דשיילינן ליה, אבל למסקנא דליכא חשש רק דאשכח כתוב ועומד ממילא השליח שאומר בפני נכתב יסיק אדעתיה דבעינן שנכתב לשם בעל זה, אלא משום דלקמן ר"פ כל הגט מצריך לה בין היכא דנכתב להתלמד דלא נכתב לשם כריתות כלל, לכן איפשר שיסבור השליח שבפני נכתב מועיל אפי' נכתב לשם אחר רק שנכתב לשם כריתות, ולהכי מספקא ליה לרש"י אי חיישינן שיטעו גם בהא ואז צריך שאלה גם למסקנא, או לא חיישינן לטעות זה ולא צריך שאלה, אבל בס"ד דהחשש שמא נכתב ע"י שליח לבד, א"כ ודאי צריך שאלה, ודברי רש"י ברורים ונכונים:
ועפ"ז נלענ"ד ראיה להרמב"ם הבאתיו לעיל במשנה דס"ל באשה שבאה וגיטה עמה א"צ קיום, והראב"ד תמה עליו, ולפ"ז ניחא דודאי לרבה דס"ל בשביל שאין בקיאין לשמה, א"כ אי איפשר לומר שאם גירש את אשתו במדינת הים שלא תוכל להנשא עם הגט כשתבא ממדינת הים, דמ"ש אם היתה באה לינשא במדה"י עצמה הרי היתה יכולה להנשא אע"פ שיש ג"כ אותה חששא עצמה דשלא לשמה, א"כ לא מסתבר כלל שבנסיעה למרחקים תחזור ותיאסר בשביל החשש שלא לשמה, א"כ לרבה ע"כ לא גזרו רק ע"י שליח יהיה מאיזו טעם שיהיה, וא"כ קשה ה"ל למימר דהא איכא בין רבה לרבא, דלרבה אם קיבלה הגט במדינת הים דתינשא בביתה דהא אין חוששין לקיום, דהא בהך ס"ד דקאמר ממדינה למדינה בא"י לרבה לא צריך ע"כ רבה לית ליה דרבא, וא"כ אמאי שבק דינא דמעשים בכל יום דנ"מ טובא בין רבה לרבא. אע"כ הא קים ליה דבאשה מתגרשת מבעלה אין שייך תקנת בפנ"כ וגם לא מצינו פלוגתא כלל בזה, וע"כ מוכרח כדברי הרמב"ם דכשנתגרשה כבר לא חיישינן למידי וגם. לקיום לא חיישינן, ואפי' למסקנא דרבה אית ליה דרבא מ"מ כיון דלרבה ע"כ במקויים אע"פ שצריך בפ"נ משום לשמה מ"מ אם נתגרשה במדה"י שריא לאינסובי אע"פ שיש אותה חששא עצמה, וע"כ בכה"ג לא גזרו, א"כ ממילא גם לרבא נאמר כן, כנלע"ד ברור ונכון בשיטת הרמב"ם:
ועוד נלענ"ד דבלא"ה תמוה אי ס"ד דהוה חששא גמורה א"כ תקשי מה נעשה לבנים שנולדו קודם תיקון בפנ"כ, וכי ניתן מסיני בפנ"כ א"כ מה נעשה לבניהם אשר נולדו בטרם התיקון, לכן נראה דודאי אע"פ שאין בקיאין לשמה מ"מ לא חיישינן שיעשו בענין שנפסלו דמסתמא עפ"י הבעל נעשה וממילא הוה לשמה לכן לא היה חשש מעיקרא, וגם לבנים שנולדים אחר גיטין שנעשו שלא ע"י שליח, אלא לפי שאין בקיאין לשמה והגט נכשר שלא בכוונת מכוון רק דממילא הוה לשמה, א"כ איפשר שלפעמים יקרה מכשול שלא יכתבו לשמה, לכן עשו תקנת בפנ"כ ע"י השליח שצריך להעיד על לשמה, וממנו ילמדו בני מדינת הים שצריך לכתוב לשמה ולא יוכשר דוקא ע"י הזדמנות ממילא שנכתב לשמה, והשתא פריך שפיר כיון שתיקון זה להורות לבני מדינת הים דין דצריך לשמה, א"כ אי מצרכת חד אדרבה הוה קלקול דיסברו דמעיקר הדין אין צריך לשמה, דאי צריך לא הוה מהימנינן לחד דהוי דבר שבערוה כדמסיק, א"כ הוה תקלה שיטעו דשלא לשמה אינו רק חששא דרבנן וא"כ קם להו בדרבה מיניה שיכשירו כל ספקות בשלא לשמה, וא"כ יצא שכרן בהפסדן שבאו בתיקון בפנ"כ להורות דין לשמה אכתי לא פלטי מטעות שיסברו דשלא לשמה אינו פסול דאורייתא, וא"כ ליבעי תרי למען דעת עיקר הדין דשלא לשמה פסול מן התורה, ומסיק הש"ס ודאי להך טעות ליכא למיחש דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ורבנן הוא דאצרוך משום לעז, והיינו דוקא כשהוא ע"י שליח דשייך לעז וא"כ אין חשש שיטעו בשביל דסגי בא' דאין חשש בשלא לשמה רק מדרבנן דהא בקיאין בלשמה והכא משום עיגונא, והכל נכון וברור, ומ"מ הראיה להרמב"ם צדקה כאמור בדרך ראשון:
בתוס' ד"ה ע"א נאמן פי' הקונ' שהרי האמינה התורה על שחיטה ולא ה"ל להזכיר כו' עכ"ל לענ"ד ליישב פירש"י דודאי שחיטה ותרומה דהוה בידו ס"ל לרש"י כיון דבשחיטה נקרא בידו משום שבידו ללמוד א"כ גם השליח נאמן שנעשה לשמה שהרי היה בידו ללמד לסופר שיעשה לשמה ודמי לשחיטה, אלא דבאיסור מהני מה דבידו מעיקרא אפי' באיתחזק, אבל בדבר שבערוה הא אשכחן בבעל שאמר גרשתי את אשתי דאינו נאמן למפרע, אע"ג דעכשיו בידו לגרשה מ"מ על למפרע אינו נאמן, ובשחיטה נאמן אף שהותז הראש כיון דמעיקרא הוה בידו וכמ"ש התוס', וא"כ ע"כ בדבר שבערוה ואיתחזק לא מהני מה דבידו מעיקרא, לכן קאמר הש"ס שפיר כיון דאיתחזק הוה דבר שבערוה ולא מהני מה דבידו מעיקרא:
ועוד נ"ל דהא דמהני באיתחזק בידו היינו לאורועי חזקת איסור, והיינו כיון דע"א נאמן באיסורין בלא איתחזק לכן אפי' באיתחזק מהני שפיר כשהוא בידו, דבידו הוה כאילו לא איתחזק, משא"כ אי לא הוה ע"א נאמן באיסורין אפי' בלא איתחזק והיינו דחשדינן למשקר לאיזו סבה, גם בידו לא הוה מהני כיון דעכשיו אין בידו א"כ לא מהני מה דבידו מעיקרא רק לאורועי חזקת איסור:.
בא"ד וא"ת מנ"ל דע"א נאמן באיסורין כו'. לכאורה מוכח כן מהא דדייק בש"ס פ' אמרו לו דע"פ ע"א חייב קרבן א"כ חזינן דע"א נאמן לחייבו קרבן, מיהו י"ל דאכתי איצטריך וספרה לה די"ל דוקא ע"א אלעלמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו, אבל לעצמו אינו מוכח דנאמן להכי דייקי מוספרה לה, וא"ת לפ"ז ל"ל קרא דע"א מחייב קרבן הא כבר מוכח מוספרה לה דאפי' בעל דבר מהימן, וי"ל דמוספרה לה מוכח רק להיתרא נאמנת על עצמה אבל לא לאסור על אחרים, לכן קמ"ל קרא דאפי' על אחרים נאמן לחייב קרבן:
ובזה יומשך שפיר קושיית ר"ת בדיבור הסמוך שהקשה עיקר הגט יוכיח, ובפני יהושע תמה מנ"ל בהך ס"ד דלא סגי חד לעיקר הגט ג"כ, ולפ"ז ניחא דודאי קושיית התוס' ברורה דהיכא דע"א נאמן באיסורין בעל דבר נמי מהימן כדמוכח מוספרה לה, והא פשיטא שהיא אינה נאמנת לומר גרושה אני בהוחזקה בחזקת אשת איש, כדאיתא בהדיא במשנה בפ"ב דכתובות, וכן לקמן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שצריכה לומר בפני נכתב, אלמא בעל דבר לא מהימן, ודברי התוס' ברורים. ובעיקר נאמנות ע"א באיסורין נתבאר בארוכה בחידושי לי"ד סימן קכ"ז, ועמ"ש בסמוך:
בד"ה ע"א נאמן הקשה ר"ת עיקר הגט יוכיח כו' עכ"ל. איפשר לומר דבלא"ה קשה מאי משני ע"א נאמן באיסורין, הא כיון שהבעל מכחיש א"כ אוקי חד להדי חד ואיך תהיה מותרת ע"פ ע"א, וצ"ל דס"ל כיון דע"א נאמן באיסורין ה"ל נתקבל עדות השליח קודם, וכל מקום שהאמינה התורה הרי כאן שנים והוה השליח כשנים, וא"כ י"ל דלהכי צריך עיקר הגט להיות בשנים דאל"כ יבא הבעל ויכחיש קודם שיתקבל דבריו בב"ד וה"ל חד לגבי חד ולא מהני להתירה:.
ובהכי ניחא מה שהקשיתי בתשובה לפמ"ש הר"ן בקידושין דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא באיתחזק איסורא, לכן באמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן כיון שאינו מוציאה מחזקתה, וקשה לפ"ז מאי קאמר אפי' לר' מאיר דחייש למיעוטא, דנהי דחייש למיעוטא מ"מ איכא רובא נגד החזקה ותו לא מיקרי איתחזק וראוי שיהיה ע"א נאמן, ולפ"ז ניחא דמסיק הש"ס דלהכי מהימן אפי' כשהבעל מכחיש דבזו לא שייך להאמין לאחד לר' מאיר דחייש למיעוט', לכן מסיק דגם לר"מ אין חשש ואפי' מכחיש הבעל נאמן השליח כדמסיק בסוגיין דאפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, ועיין בסמוך:
בגמרא אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן. וכתב בס' פ"י דקשה מכאן להרמב"ם דס"ל בלא איתחזק בלא"ה ספיקו להקל והניח בצ"ע, ולא הבנתי דבריו דבחתיכה משתי חתיכות גם להרמב"ם אסור מן התורה, ובהא ודאי פשיטא לן דלא מיקרי איתחזק איסורא וע"א נאמן וזה נמי בכלל חתיכה ספק של חלב ספק של שומן שכל חתיכה בספק, וזה פשוט:
בתוס' ד"ה הוה דבר כו' משום דבהאשה רבה מספקא לן כו' עכ"ל והקשה בפני יהושע דמנ"ל דאין עד אחד נאמן להתיר דבר שבערוה לפי מה שחילקו התוס' לעיל דע"א נאמן באיסורין טפי להתיר מלאסור ודחק, ולענ"ד נראה דודאי הך כי מצא בה ערות דבר משמע דבע"א אין יכול להוציאה, והחילוק שבין לאסור ובין להתיר היינו משום שלהתיר רוצה הוא לסמוך עליו, אבל לאסור י"ל דלאו כל כמיניה, וא"כ ודאי אפי' אנוסה אשר לא יוכל לשלחה אם לא מצא בה ערות דבר, ובמצא בה ערות דבר דוקא יכול לגרשה, וא"כ בע"א אמר לו שזינתה ורוצה לגרשה אין יכול לגרשה ע"פ ע"א א"כ מוכח דלהיתר נמי אינו נאמן בדבר שבערוה, ואף דאמרינן בקידושין דאי מהימן ליה כבי תרי אפקה, היינו היכא שיש לו רשות לאפוקי, אבל היכא דאין לו רשות לאפוקי לאו כל כמיניה בעד אחד, א"כ אפי' להתיר אינו נאמן בדבר שבערוה וא"ש. ועוד דהא אם היה נאמן להתיר בדבר שבערוה והיינו די"ל דקאמר דמהימנת לי להתיר, א"כ יוכל להוציאה בלא כתובה, דאף דכתובה ממון הוא מ"מ הא בהא תליא כיון דאומר אני סומך עליך שאסורה עליו ממילא אין לה כתובה, ובקרא משמע דבלא עדים אין יכול להפסידה כלל אע"פ שחפץ לסמוך על דברי העד, א"כ מוכח דבדבר שבערוה אפי' להיתר שרוצה לסמוך עליו אינו נאמן, ואע"ג דכתובה דרבנן כבר כתב הרמב"ן בפירושו על התורה שדרך לכתוב מוהר הבתולות ובכתב לה מדעתו ודאי החיוב מן התורה ואפ"ה בע"א לא מצי מהימן ליה לאוסרה עליו שיפטר מחיובו, א"כ מוכח שאפי' רוצה לסמוך על העד מ"מ אין לו נאמנות, ודוק היטב:
בפירש"י בד"ה ורבנן הוא דאצרוך דאיכא דאשכח כתוב ועומד וכו' עכ"ל. וקשה דתסגי בפני נכתב לאפוקי מהך חששא ובספר פני יהושע כתב לתרץ דלא כתב רש"י כן רק על הכתיבה דסופרים ודאי בקיאין אבל על העדים יש לחוש למיעוט בלא"ה אפי' הוא מיעוטא דמיעוטא, ולא נהירא דא"כ מה תיקן הש"ס בהא דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי דלא יספיק על העדים שהם עיקר לר' מאיר דס"ל ע"ח כרתי, וע"כ היה צריך ליתן טעם על שלא ניחוש על העדים. ואני אמרתי בחידושי ליישב דאם היו מתקנין רק בפני נכתב הוה אמרינן דצריך לומר כן לאפוקי מחששא שמא נכתב רק להתלמד, וכמ"ש התוס' ולא היינו יודעין רק דלהתלמד פסול, ולקמן ר"פ כל הגט מצריך בש"ס דיש חילוק בין להתלמד דלא איכתב לשם כריתות כלל, וא"כ היה עדיין טעות דשמא לא בא אלא לאפוקי להתלמד, לכן כשאמר בפנ"כ ע"כ משמע שנכתב לגירושין, אבל אכתי הוה מצינן למיטעי דסגי בשנכתב בפניו אפי' איכתב לשם יוסף בן שמעון אחר דמ"מ נכתב לשם כריתות, להכי תיקנו נמי בפני נחתם דעל העדים לא שייך שחתמו להתלמד, וע"כ צריך משום חששא שמא חתמו בשביל יוסף בן שמעון אחר, א"כ מוכח מזה דכשנכתב לשם אחר נמי לא חשיב לשמה, וא"ש ודו"ק:
וא"ת לפי זה מאי פריך לקמן מאן תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה נימא דלא בעי רק כתיבה ובפנ"ח צריך מטעמא דכתיבנא, דלזה י"ל דמ"מ לא שייך לתקן בפנ"ח כיון דאין צריך חתימה לשמה לא שייך לתקן דבר שיורה היפך האמת, ואדרבה בזה יש ליישב קצת קושיית התוס' למה הוצרכו חתימה לשמה, ולפ"ז י"ל דתיקנו חתימה למען דעת מזה דכתוב ועומד פסול ופירוש דלשמה ממש לשמה, ודוק היטב:
מיהו איפשר ליישב פירש"י בפשיטות דודאי נהי דאנן ידעינן דספרי מיגמר גמירי דבעי לשמה מ"מ אם יתקנו רק בפנ"כ ולא בפני נחתם כיון דעכ"פ לפום פשטא נתקן משום לשמה נפיק מיניה חורבה שיאמרו שאין צריך חתימה לשמה ואתי למיטעי כיון דיראו הוכחה שאין החתימה צריך לשמה לכן צריך ג"כ בפני נחתם, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה ורבנן כו' פי' בקונ' וכו' וקשה דבהוחזקו כו' עכ"ל נראה ליישב פירש"י דיש להבין כיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, א"כ איך יתן הסופר גט שכתוב לשם יוסף בן שמעון זה לאחר, וצ"ל דהסופר ימסרנו למי שצוהו לכתוב רק היב"ש זה ימסרנו ליב"ש אחר, דהוא אינו בקי וסובר דכתוב ועומד כשר, א"כ יש לומר ודאי הסופר אין מוטל עליו לחקור אם הוחזקו רק רמיא על העדים כמו בשאר שטרות, א"כ י"ל דיש לחוש שגם העדים אינן בקיאין, וא"כ י"ל דודאי הא דבעינן מוכיח מתוכו לר' מאיר, היינו דוקא בגיטין דבעי לשמה ועיקר הוכחה לר' מאיר ע"י עדי חתימה שחותמין הגט לכן אי לא מוכיח מתוכו לא מיקרי לשמה, וא"כ י"ל לפום הך טעותא שיסברו דכתוב ועומד כשר אפי' כתוב לשם אחר, א"כ יטעו דלא בעינן רק לשמה כל דהו שיוכתב לשם כריתות, א"כ ודאי גם מוכיח מתוכו לא ליבעי דעדים נמי איפשר דטעו בהא דחיישינן משום חומרא דאשת איש, אבל אחר שתקנו בפנ"כ דנודע דנכתב לשם זה תו לא חיישינן שמא יש עוד יב"ש ואינו מוכיח מתוכו דכיון דידעו דבעינן נכתב לשם כריתות של זה ממילא ידעו בשני יב"ש דלא מיקרי לשמה כיון שאינו מוכיח מתוכו ולא מהני הא דאיכתב לשם כריתות ודו"ק:
ומ"ש התוס' ואפי' לר"א צריך עדי מסירה כו' עכ"ל. נראה ליישב ג"כ דודאי אי ידעינן דהוחזקו י"ל דבעינן עדי מסירה, אבל הכא אינו אלא חששא בעלמא שמא הוחזקו משום חומרא דאשת איש, א"כ לא חששו רק היכא דכתוב ועומד ואינה מגורשת כלל דלא איכתב משום אשה זו, אבל כיון שכבר תקנו בפנ"כ א"כ ודאי איכתב לשם אשה זו שהשליח מוסרו לה, א"כ לא חיישינן כולי האי שמא הוחזקו ושמא השליח נותנו לאשת אחר כיון דהגט כשר אם האמת כדברי השליח עכ"פ שנכתב לשם בעל זה ששלחו:
ועוד נראה ליישב פירש"י דיש לחוש שהסופר התחיל לכתוב לשם אחר ששמו כשם זה וביקש לכתוב שילוש או סימן ולפי שנמלך קודם שהספיק לכתוב הסימן לא גמרו וזה הבעל לקחו לגרש בו וגמר בו סימן שלו דא"כ מוכח מתוכו אלא שהשמות נכתבו שלא לשם זה המגרש, או י"ל דשמות הנשים אינן שוות וזה לקחו לגרש בטרם שנכתב שם אשת האחר וגמר בו לשם אשתו דבכה"ג ודאי פסול כיון שעיקר השם נכתב בפסול שלא לשם זה המגרש: