גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
שבת · דף ד.
ד"ה ומ"ש וכו' וכגון שאין מפסיק שם רה"ר. לכאורה ר"ל דאין שם אלא כרמלית אבל קשה לומר כן דהא כל הסוגיא מיירי ברה"ר ואע"ג דבדר"נ לא הוזכר רה"ר מ"מ הא למדנו מכאן לסוגיא דלעיל דמיירי ברה"ר ולפ"ז לא הי' צריך להביא ראי' מדר"נ ולפרש הטעם דאתעבידא מחשבתו דהא פשיטא דאיכא איסור חיוב חטאת ואפשר לומר דהא"נ לא כתבו אלא אדר"נ ובסוגיא דלעיל יתיישב בתירוץ ראשון ויותר נ"ל בכוונתם שרה"ר מהלכת לפניהם ולא ביניהם ואין הרה"ר מפסיק בין ב' רה"י ועיין בש"ע של מהרש"ז סי' שמ"ח ס"ב ודו"ק:
שם ד"ה אלא דאהדר וכו' כדקאמר בסמוך וכו'. עיין במהרש"א עד אם לא ירדה בלי רשות ב"ד וכו' נראה מדבריו דמ"ש התוס' לקמן בד"ה קודם שיבא בשם ריב"א דכיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו לא מיחייב היינו דוקא כשבא לשאול לב"ד ואסרו לו אבל אם לא בא לשאול ומעצמו מניח מלרדות אע"פ שאלו בא לשאול היינו אוסרין לו חייב ולא ידעתי מנ"ל הא ומשמעות התוס' שם בשם ריב"א דאם נאמר דאסור לו לרדותו לא מיחייב סקילה בין בא לשאול ובין מונע מעצמו מ"מ אנוס הוא בתקנת חכמים ואפשר כוונת מהרש"א שגם מעצמו אינו נמנע מלרדותו משום שאסרוהו חכמים אלא שאינו חש לרדותו כלל אבל גם זה קשה בעיני חדא שמשמעות הגמרא הוא דמיירי שהי' רוצה לרדותו אם היה מותר ועוד דמי יודע כוונתו מאיזה טעם נמנע מלרדותו ובלא"ה לא מצינו שיתחייב משום כוונתו כיון דעכ"פ אנן ידעינן שהיה אסור לו לרדותו ומשמע דלפירוש ריב"א לא מצינו חיוב סקילה אי לא התירו לו לרדותו אלא איסור סקילה אכן מדברי הת"י שם בשם הר"ש ממירבורא משמע דמשום איסור סקילה אין מתירין לו אלא דוקא אי חייב ממש ע"ש ודו"ק וצ"ע:
שם ד"ה וכי אומרים וכו' ואמר ריב"א וכו'. לפירוש ריב"א א"צ לתירוצם דלעיל ולמה שחילקו אח"כ בין מצוה רבה או לא צ"ל או דשלא יבא לידי איסור דאורייתא בשבת לא מקרי מצוה רבה או דניחא להו השתא בתירוצם דלעיל כיון שאינו בגרמתו ודו"ק:
שם ד"ה קודם שיבא וכו' ומה שלא רדה שמא שכח וכו'. עיין מהר"ם עד ואם הי' לשון ההתראה וכו' ולכאורה אינו מובן שהרי כתבו התוס' דבעינן התראה בשעת עבירת הלאו ולא בשעת ביטול העשה ועוד דבשעת ביטול העשה לא שייך שמא שכת וצ"ל דכוונתו דבשעת הדיבוק התרו בו שלא ידבק או עכ"פ ירדותו קודם שתיאפה אבל תמהני דא"כ אכתי התראת ספק היא דשמא ירדה קודם שתיאפה והנלענ"ד בכוונת התוס' דס"ל כר' יוחנן מכות (דף ט"ו ע"ב) דהתראת ספק שמה התראה אלא דהיינו דוקא כשתברר אח"כ שעבר בודאי במזיד אבל כשעדיין ספק שמא לא עבר במזיד פטור וגם זה מקרי התראת ספק ועמ"ש בזה בעזה"י בפ"כ ח"א אות כ"ה לכן הוכרחו להקשות שמא באמת בשעה שהדביק הי' דעתו לרדותו וא"ל דסופו שלא רדה מוכיח דמתחלה הי' דעתו כן ואע"ג דבשעת התראה הי' ספק קיי"ל שמה התראה לזה כתבו דשמא אח"כ שכח ודו"ק:
שם ד"ה אבל למטה מי' וכו' וכדמשמע קצת בסמוך וכו'. עיין במהרש"א עד היפך סברת המקשה וכו' ר"ל וכיון דמשכח תנא דס"ל כן י"ל דכ"ע ס"ל כן ודו"ק. ועיין במהר"ם עד ולא הביאו התוספות פלוגתא דר"ע ורבנן וכו' ולא הבינותי דהא אפלוגתא דר"ע ורבנן קיימינן ואמרינן ד"ה קלוטה כמי שהונחה דמיא וע"ז כתבו דא"כ רבנן דאחרים לא כר"ע ולא כרבנן ולכאורה הייתי רוצה לומר דט"ס הוא וצ"ל ד"ר ורבנן כקושיית מהרש"א אלא דא"כ מה זה שמסיים דאיכא למימר דס"ל דע"ג כ"ש סגי והא ר' ורבנן בנח ע"ג זיז כ"ש מיירי ודו"ק: