אור ברסלב

גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך

שבת

ברכות

דף ב.

רש"י ד"ה יציאות השבת וכו' ובגמרא מפרש וכו' עיין מהר"ם ויש שם ט"ס וצ"ל מרשות יחיד לרה"ר. ומ"ש מהר"ם שם והוסיפו חכמים עוד הוצאה והכנסה דבעה"ב וכו' הוא לאו דוקא דלרש"י לקמן דעקירות קא חשיב לא חשיב לבעה"ב לפטור אלא הוצאות ולעני רק הכנסות ודו"ק:

שם

תוס' ד"ה פשט בעה"ב וכו' וגבי הכנסה נמי וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל שיש שם ט"ס וצ"ל מה צריך לומר שהיתה במשכן הא אמר בפ' הזורק וכו' וכוונתו לפרש דמתחלה כתבו הטעם דצ"ל שהיתה במשכן משום דמלאכה גרועה היא ואח"כ כתבו דלא צ"ל שהיתה במשכן אלא איידי דהוצאה לזה כ' דקודם דאסקי אדעתייהו קושיא דהא סברא היא הי' נראה לכאורה הטעם דמלאכה גרועה היא אבל אחר שהקשו הא סברא היא וא"כ אע"ג דמלאכה גרועה היא לא צ"ל שהיתה במשכן אלא איידי דהוצאה ודו"ק:

שם ד"ה שבועות וכו' והוה אתיא כולה כר"י וכו' עיין מהר"ם ויש שם ט"ס וצ"ל דרבי בידיעות ס"ל כר"י ובשבועות ס"ל כר"ע:

דף ב:

רש"י ד"ה מתניתין דהכא וכו' ומה שהן ד' חיובי ופטורי וכו'. עיין מהר"ם ולענ"ד אין שום משמעות בדברי רש"י דחיובי ופטורי ר"ל בין בעני ובין בבעה"ב ושפיר אפשר לפרש חיובי א' בעני ואחד בבעה"ב ופטורי בבעה"ב לחוד ודו"ק:

שם תוס' ד"ה התם דלאו עיקר שבת הוא וכו' וגם המקשה וכו'. הקשה מהר"ם הא עכ"פ מוכרח הוא להשמיענו במקום א' דין הפטור אבל אסור ע"ש ולא הבינותי דודאי מוכרח הוא להשמיענו במקום עיקר שבת דין הפטור אבל אסור אבל אי לא הוי במקום עיקר שבת מוטב לשנות כמו התם וע"כ הוצרך לומר הכא דעיקר שבת הוא והוכרח להשמיענו דין דפטור אבל אסור לכן לא חש למתני כי התם. עוד כ' מהר"ם דהתוס' בשבועות (דף ה' ע"א ד"ה מ"ש] תירצו בע"א ע"ש בתוס' ונלענ"ד דהתוס' דהכא ס"ל דאפילו הוי התם עיקר שבת הו"ל למתני דומיא דמראות נגעים ודין פטור אבל אסור הו"ל למתני במקום אחר ושתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ לא הוי דומיא דמראות נגעים. ומ"ש עוד מהר"ם דהח"ש כ' שהוא גליון לא מצאתי שכ' כן על ד"ז אלא על ד"ה וכי תימא כ' שהוא הג"ה ועיין בפ"י ודו"ק וצ"ע:

דף ג.

ד"ה בבא דרישא וכו' וי"ל דמיירי בנכרי וכו'. עיין מהר"ם עד דלא תנא אלא איסורי שבת וכו' ולא הבינותי דע"כ התוס' לא נחתו לסברא זו דא"כ לא היו צריכין כלל לאוקמא בנכרי כמ"ש בגליון בשם ת"י תירוץ זה בלשון א"נ וכ"כ הרא"ש והר"ן תירוץ זה לתירוץ אחר על קו' התוס' והנלע"ד בזה לשיטת התוס' דכיון דעכ"פ לפעמים מותר לגמרי כגון בנכרי וחפץ של נכרי לכן לא חשיב להו ודו"ק:

שם ד"ה הצד נחש וכו' כמו שמוכיח שמואל וכו'. נ"ל דהוצרכו לזה דצא נראה להם לומר ששמואל יאמר מימרא אלא או שפוסק הלכה או שמפרש דיוקא דמתניתין לכן קשה להו לפי פירושם ששמואל אליבא דר"ש קאמר ל"ל לשמואל לומר אליבא דר"ש כיון דלא ס"ל כן לכן כתבו כמו שמוכיח שמואל וכו' וכיון שמוכיח כן מהמשנה דיוקא דמתניתין אתי לאשמעינן ודו"ק: (שם) ד"ה שניהם פטורים. עיין במהרש"א ומשמע דכוונתו דבאתי לידי חיוב חטאת ר"ל מי שפשט ידו והוציא מרשות לרשות וגם גמר המלאכה ה"א דבאמת חייב וצ"ל לפ"ז דהוה אפשר לפרש דהא דאמר במתניתין פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה או שנתן לתוכה שניהם פטורים ר"ל דהבעה"ב פטור בשניהם ולשון שניהם ר"ל בשני עניינים האלו פטור הבעה"ב דעליה קאי דאמר נטל בעה"ב או שנתן לתוכה אבל העני כשנטל בעה"ב מתוכה פטור וכשנתן לתוכה והוציא חייב וכן בסיפא כשפשט בעה"ב ידו לחוץ הוא להיפך דהעני פטור משניהם והבעה"ב כשהכניס והניח חייב ואע"פ שיש יותר ב' חיובים וב' פטורים זהו באמת קו' הגמרא תרתי סרי הויין ור"ל שיש יותר ב' חיובים וב' פטורים והוא נכון לשיטת ריב"א ונ"ל דלשיטת רש"י בפשיטות ניחא דאמתניתין הי' יכול לומר דלא חשב אלא עקירות דאהנחות באמת חייב חטאת דגמר המלאכה כמ"ש התוס' כאן להכי פריך אמאי דמשני פטורי דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קחשיב דס"ל אדרבה הנחה קיל טפי דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת להכי פריך והא אתעבידא מלאכה מבינייהו כנלענ"ד ודו"ק:

שם ד"ה עקירת גופו וכו' וממתניתין דקתני וכו'. עיין במהרש"א ובהגהות קרני ראם הקשה עליו ולא הבינותי דבריו ואפשר שיש שם איזהו ט"ס ע"ש:

שם ד"ה מ"ט וכו' ביד ב"ה שהוא וידו וכו' כצ"ל. ומה דמשמע להו מפירש"י דאם נתן לו חברו לתוך ידו והוציא פטור עיין בחידושי רשב"א ואין להאריך. ועיין במהרש"א מה שהקשה וכ' ויש ליישב ובמהר"ם מיישב על נכון וגם לפי מ"ש מהרש"א בדבור הקודם בין היכי שהגוף מונח כבר ובין היכי שהגוף מונח עם החפץ ע"כ צ"ל שכאן כתבו התוס' לפי מה שפשט ר' דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ודו"ק. ובגליון נדפס ת"י ולרשב"א שמחלק וכו' ונרשם בפנים בדבור דלעיל אחר תיבות ע"ג קרקע ונלענ"ד ששייך לכאן וכ"מ מדברי הפ"י ע"ש ומ"ש כיון דהוי דומה ר"ל כיון דס"ל דהוא וידו במקום א' דומה להוא ברשות א' וידו ברשות אחר. ומ"ש שם עוד ולר"י דלא מחלק וכו' משמע דהיינו קו' מהרש"א וכבר תירצה מהר"ם לנכון ודו"ק:

דף ג:

רש"י ד"ה בשוגג וכו' ודרב ביבי לא תפשוט וכו'. נ"ל דמשמע ליה דבעי' דרב ביבי מיירי בין בשוגג בין במזיד כדמוקי לה לקמן (דף ד') במזיד וס"ל דלאו דוקא דה"ה בשוגג ולידי חיוב איסור חטאת כמ"ש התוס' ד"ה ואלא לכן כ' דלא מצי למיפשט לא משוגג אשוגג ולא ממזיד אמזיד. אכן ק"ל דלסברת רש"י גם לתירוץ דלעיל משחשכה קנסוה רבנן אמאי תפשוט דרב ביבי נימא ג"כ דל"ד דהתם ליכא למיחש דלמא לישדינהו כמ"ש רש"י. והנה בת"י לעיל בגמרא הקשו קו' זו וע"ש מ"ש לתרץ ולפ"ד גם כאן תפשוט ממזיד וצ"ל דלא גרסו לעולם לא תפשוט וכמ"ש התוס' בשם ר"י וס"ל יותר שגם לתירוץ זה תפשוט או דס"ל דמיירי מבע"י כמ"ש התוס' בד"ה בשוגג אבל לפירש"י קשה ועיין מהר"ם מ"ש בזה לחלק בין בשוגג לבמזיד ולפי מ"ש בעזה"י בכוונת רש"י דס"ל דבעי' דרב ביבי מיירי גם בשוגג לא נתיישב כלל בזה גם בסוף הניח בקושיא. והנלענ"ד בזה דס"ל להגמרא דאי נימא דהיכי דודאי יבא לידי אד"א לא שייך למקנסיה גם היכי דאפשר לבא לידי אד"א טפי לא שייך למקנסיה מהיכי דלא אפשר לבא לידי אד"א וא"כ אם איתא דטעמא דקנסינן לי' בהוציא ידו משחשכה משום דלאו ודאי יבא לידי אד"א כ"ש כשהוציא ידו מבע"י דא"א כלל שיבא לידי אד"א ומדאמרינן בהיפך דמבע"י לא קנסו ומשחשכה קנסו ע"כ לא ס"ל סברא זו וא"כ גם בדרב ביבי תפשוט דקנסו אבל השתא אמרינן דבהוציא ידו במזיד אפילו משחשכה קנסו וכ"ש מבע"י לא תפשוט דרב ביבי דש"ה דאפילו משחשכה לאו ודאי שיבא לידי אד"א וכמ"ש רש"י ומהר"ם וזהו כוונת הגמרא לעיל דאמר איפכא מסתברא ר"ל אם תרצה לחלק בין זה לדרב ביבי עכ"פ לא הו"ל למימר הסברא מהופכת אלא הול"ל דכאן לעולם קנסו ודו"ק:

שם תוס' ד"ה התירו לו וכו' הא נשים מעכבין. הוגה בגליון בשם מהר"ם דצ"ל אנשים והוא תמוה דבגמרא שם איתא נשים ע"ש ונ"ל דט"ס הוא במהר"ם וצ"ל נשים והי' לפניו איזהו גירסא אחרת וגירסא שלפנינו בפנים הוא נכון ומתוקן ודו"ק:

שם ד"ה בשוגג וכו' וא"ת משנויא קמא וכו'.

עיין מהר"ם ויש שם ט"ס וצ"ל וע"כ צריך לשנויי דמבעוד יום לא קנסו ומשחשכה קנסו וכו'. ומ"ש שם אלא אדברי הרשב"א קא מקשו התוס' וכו' אינו מובן לי דפשיטא דמ"ש הרשב"א אע"ג דאיכא למדחי בשנויא קמא ר"ל דמ"ש דמ"ס ככרמלית דמיא ומ"ס לאו ככרמלית דמיא ותפשוט בעי' דאביי ומ"ש התוס' משינויא קמא נמי תפשוט בעי' דרב ביבי היינו מה דמשני כאן למטה מעשרה כאן למעלה מי' ואינו ענין זה לזה כלל ודו"ק:

שם אבל גבי רדיית הפת וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש דלפי מה שחילק רש"י ניחא הנה לכאורה קשה לפי מ"ש מהרש"ל דהתוס' ס"ל במזיד סברת רש"י א"כ מאי הקשו התוס' משינויא קמא נמי נפשוט הא כמו דלא נפשוט משינויא בתרא ממזיד דקנסוה משום דהתם אפשר לו ליזהר שלא יבא לידי אד"א ה"נ משינויא קמא דלמטה מי' קנסוה אפילו בשוגג אפשר לומר בטעמא משום דאפשר לו ליזהר שלא יבא לידי אד"א משא"כ בדרב ביבי וצ"ל דס"ל למהרש"ל דדוקא במזיד אמרינן מסתמא יזהר שלא יבא לידי מיתת ב"ד אבל בשוגג אם קנסו בהוציא ידו ה"נ יש לקנוס בדרב ביבי ולפ"ז לא הבינותי מ"ש מהרש"א דלדברי מהרש"ל דתוס' ס"ל במזיד סברת רש"י ניחא דממ"נ אי ס"ל גם בשוגג אי נימא דקנסוה כסברת רש"י אין התחלה לקושייתם כלל ולא צריך לתירוצם ואי לא ס"ל בשוגג כסברת רש"י ומקשו משוגג דקנסוה לשינויא קמא א"כ גם לדברי רש"י לא ניחא ודו"ק. וקושייתו נלענ"ד לתרץ דגבי רדיית פת מה שאסור במבע"י לא משום קנסא אלא דהוא גופיה שבות ובמשחשכה התירוהו שלא יעבור אדאורייתא לא שייך חוכא ואטלולא אבל גבי חזרת ידו דהטעם דאסרינן לי' במבע"י משום קנסא אי נימא דבמשחשכה דעבר אאיסור יותר חמור לא קנסוה יהי' כחוכא ואיטלולא אע"ג דהיכי דעבר בשוגג משחשכה לא ס"ל להתוס' סברא זו שהיא סברת רש"י היינו דלא ס"ל דע"י שבות יזקיקוהו לעבור על אד"א אבל מבע"י שלא יעבור על אד"א שפיר ס"ל סברא זו דהא זהו עיקר גזרת רדיית הפת כשהדביק מבע"י דכשהדביק בשבת מבעי' לי' לרב ביבי בין כשהדביק בשוגג ובין כשהדביק במזיד וכמש"ל ודו"ק:

דף ד.

ד"ה ומ"ש וכו' וכגון שאין מפסיק שם רה"ר. לכאורה ר"ל דאין שם אלא כרמלית אבל קשה לומר כן דהא כל הסוגיא מיירי ברה"ר ואע"ג דבדר"נ לא הוזכר רה"ר מ"מ הא למדנו מכאן לסוגיא דלעיל דמיירי ברה"ר ולפ"ז לא הי' צריך להביא ראי' מדר"נ ולפרש הטעם דאתעבידא מחשבתו דהא פשיטא דאיכא איסור חיוב חטאת ואפשר לומר דהא"נ לא כתבו אלא אדר"נ ובסוגיא דלעיל יתיישב בתירוץ ראשון ויותר נ"ל בכוונתם שרה"ר מהלכת לפניהם ולא ביניהם ואין הרה"ר מפסיק בין ב' רה"י ועיין בש"ע של מהרש"ז סי' שמ"ח ס"ב ודו"ק:

שם ד"ה אלא דאהדר וכו' כדקאמר בסמוך וכו'. עיין במהרש"א עד אם לא ירדה בלי רשות ב"ד וכו' נראה מדבריו דמ"ש התוס' לקמן בד"ה קודם שיבא בשם ריב"א דכיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו לא מיחייב היינו דוקא כשבא לשאול לב"ד ואסרו לו אבל אם לא בא לשאול ומעצמו מניח מלרדות אע"פ שאלו בא לשאול היינו אוסרין לו חייב ולא ידעתי מנ"ל הא ומשמעות התוס' שם בשם ריב"א דאם נאמר דאסור לו לרדותו לא מיחייב סקילה בין בא לשאול ובין מונע מעצמו מ"מ אנוס הוא בתקנת חכמים ואפשר כוונת מהרש"א שגם מעצמו אינו נמנע מלרדותו משום שאסרוהו חכמים אלא שאינו חש לרדותו כלל אבל גם זה קשה בעיני חדא שמשמעות הגמרא הוא דמיירי שהי' רוצה לרדותו אם היה מותר ועוד דמי יודע כוונתו מאיזה טעם נמנע מלרדותו ובלא"ה לא מצינו שיתחייב משום כוונתו כיון דעכ"פ אנן ידעינן שהיה אסור לו לרדותו ומשמע דלפירוש ריב"א לא מצינו חיוב סקילה אי לא התירו לו לרדותו אלא איסור סקילה אכן מדברי הת"י שם בשם הר"ש ממירבורא משמע דמשום איסור סקילה אין מתירין לו אלא דוקא אי חייב ממש ע"ש ודו"ק וצ"ע:

שם ד"ה וכי אומרים וכו' ואמר ריב"א וכו'. לפירוש ריב"א א"צ לתירוצם דלעיל ולמה שחילקו אח"כ בין מצוה רבה או לא צ"ל או דשלא יבא לידי איסור דאורייתא בשבת לא מקרי מצוה רבה או דניחא להו השתא בתירוצם דלעיל כיון שאינו בגרמתו ודו"ק:

שם ד"ה קודם שיבא וכו' ומה שלא רדה שמא שכח וכו'. עיין מהר"ם עד ואם הי' לשון ההתראה וכו' ולכאורה אינו מובן שהרי כתבו התוס' דבעינן התראה בשעת עבירת הלאו ולא בשעת ביטול העשה ועוד דבשעת ביטול העשה לא שייך שמא שכת וצ"ל דכוונתו דבשעת הדיבוק התרו בו שלא ידבק או עכ"פ ירדותו קודם שתיאפה אבל תמהני דא"כ אכתי התראת ספק היא דשמא ירדה קודם שתיאפה והנלענ"ד בכוונת התוס' דס"ל כר' יוחנן מכות (דף ט"ו ע"ב) דהתראת ספק שמה התראה אלא דהיינו דוקא כשתברר אח"כ שעבר בודאי במזיד אבל כשעדיין ספק שמא לא עבר במזיד פטור וגם זה מקרי התראת ספק ועמ"ש בזה בעזה"י בפ"כ ח"א אות כ"ה לכן הוכרחו להקשות שמא באמת בשעה שהדביק הי' דעתו לרדותו וא"ל דסופו שלא רדה מוכיח דמתחלה הי' דעתו כן ואע"ג דבשעת התראה הי' ספק קיי"ל שמה התראה לזה כתבו דשמא אח"כ שכח ודו"ק:

שם ד"ה אבל למטה מי' וכו' וכדמשמע קצת בסמוך וכו'. עיין במהרש"א עד היפך סברת המקשה וכו' ר"ל וכיון דמשכח תנא דס"ל כן י"ל דכ"ע ס"ל כן ודו"ק. ועיין במהר"ם עד ולא הביאו התוספות פלוגתא דר"ע ורבנן וכו' ולא הבינותי דהא אפלוגתא דר"ע ורבנן קיימינן ואמרינן ד"ה קלוטה כמי שהונחה דמיא וע"ז כתבו דא"כ רבנן דאחרים לא כר"ע ולא כרבנן ולכאורה הייתי רוצה לומר דט"ס הוא וצ"ל ד"ר ורבנן כקושיית מהרש"א אלא דא"כ מה זה שמסיים דאיכא למימר דס"ל דע"ג כ"ש סגי והא ר' ורבנן בנח ע"ג זיז כ"ש מיירי ודו"ק:

דף ד:

ד"ה קלוטה וכו' ועוד אומר ר"י וכו'. עיין מהר"ם אבל לר"ע לאו וכו' כצ"ל:

שם בת"י ד"ה ואינה הוכחה וכו' א"כ זורק ד"א בר"ה וכו'. ע"ל (דף ה' ע"ב) בתוס' ד"ה בשלמא:

שם תוס' ד"ה ודלמא וכו' ועוד דבסמוך וכו'. עיין מהר"ם עד דהא בדברי רבי נמי וכו' אלא משום שלא מצינו תנא וכו' וממילא [ר"ל אם הי' מצינו תנא שמפורש בדבריו שאין חילוק] וכו' ולכך [ר"ל כיון שלא מצינו] ר"ע וכו' כצ"ל:

שם ד"ה אלא אמר וכו' והא דקאמר וכו'. עיין מהר"ם עד לו בידו או בע"א וכו' כצ"ל:

שם ד"ה זרק ונח וכו'. עיין מהר"ם עד רבי הוא היה כוונתו וכו' כל שהו ולא ס"ל וכו' לצטריך אלא דס"ל וכו' באמצע הא דקאמר וכו' כצ"ל:

שם ד"ה באילן וכו'. בת"י דברשות אחד נמי מצי לאשכוחי וכו' כצ"ל נ"ל:

שם בתוס' בוקעין תחתיו או אי סברי וכו' כצ"ל נ"ל:

שם במהרש"א ד"ה והא דלא וכו' ול"נ דמה שכתבו וכו' דמ"ש אין זה וכו' כצ"ל. ובמהר"ם שם צ"ל שהוא רה"ר כ"א בגבוה ט' ובמכתפין וכו':

דף ה.

ד"ה לא מחייב וכו'. עיין מהר"ם עד הא דר' ברה"י מקורה ולא וכו' כצ"ל:

שם ד"ה כשני ב"א וכו' ור"ח גריס וכו'. ר"ל דאע"פ שעקר ממקומו לא דמי לשני ב"א דעקר ממקומו וקבל פטור דלא אתעביד מחשבתו דהא לפי זריקתו הי' ראוי כשתגיע לסוף ד"א במקום שנפלה ליפול שם ע"ג קרקע ועתה כשנפלה לידו של השני לא הוי הנחה זו כפי מחשבתו אבל נעקר הוא ממקומו מחשבתו ורצונו כך היה מתחלה לעקור ממקומו ולקבל ואתעביד מחשבתו ודמי לשני ב"א כשעמד במקומו וקבל שג"כ הי' ראוי מתחלה בשעת זריקה ליפול לידו של זה ועיין בחידושי רשב"א ונראה מדבריו שמפרש בשני ב"א עקר ממקומו וקבל היינו שלא עמד במקום השני עד שנפל לידו אלא שחטף מהאויר לכן הקשה לפי פי' התוס' דבאדם א' מיירי כשעמד במקום השני ונפל לידו לא הוי דומיא דעקר ממקומו בשני ב"א ולענ"ד התוס' מפרשים גם בשני ב"א עקר ממקומו ועמד שם עד שנפל לידו ולק"מ ובשם הרמב"ן הקשה דלא הוי לי' לומר שני כחות באדם א' דהא ההנחה בכח זריקה הראשונה היתה. ויש מי שפירש שקבלם בעקירה ממקומו ר"ל שבשעה שנעקר ממקומו קבל מהאויר כשני ב"א בעומד ומקבל דמי דכאן כשקבל בשעת עקירה דמי לשני ב"א כשעמד במקומו ונפל לידו כיון דעקירה והנחה תרוייהו מכחו אתי או דלמא וכו' כנ"ל פי' דברי הרשב"א ועיין בחידושי הרמב"ן ודו"ק:

שם

גמרא כדאמר רבא בכותל משופע. נ"ב י"ג רבה והוא הגהת מהרש"ל וכ' דאל"כ לא שייך לומר הא דלקמן אלא אמר רבא ע"ש ולא הבינותי דהא גם לגירסת רבא לאו רבא גופי' קאמר לה כאן אלא הגמרא קאמר אר"ח ברי' דר"ה דס"ל כדאמר רבא גבי ספר בכותל משופע ה"נ ס"ל לר"ח ברי' דר"ה כאן וכדמסיק והיכא אתמר דרבא אלמא לאו אדהכא אמרה אלא דר"ח בריה דר"ה ס"ל סברא זו כאן אבל רבא גופיה לא ס"ל סברא זו כאן מטעם דאמר דספר עביד דנייח אבל מים מי עבידי דנייחי וא"ש אלא אמר רבא וקשה להגי' הספרים כמה פעמים כאן ובעירובין ודו"ק:

דף ה:

תוס' ד"ה אגוז וכו' ואע"ג וכו'. דברי התוס' צריכין ביאור דמתחלה הקשו מהך דשמעתין אהך דב"מ משמע דלולי הך דשמעתין לא קשה להו אהך דב"מ גופא נהי דספינה מינח נייחא מ"מ כיון דמיא מסגי תותה יהי' כרכוב דקיי"ל כמהלך דמי וכ"מ ממה שהוצרכו לסיים בתירוצם אבל הכא ממשכן ילפינן וכו' ולא סגי להו דקנין שאני דילפינן מיד אבל הכא כיון דליכא למימר דומיא דיד הו"ל כרכוב דקיימא לן כמהלך דמי וע"כ משמע להו דרכוב לא דמי להנהו ואח"כ הקשו אהך דאגוז בכלי מה דקיי"ל רכוב כמהלך דמי. ונלענ"ד לפרש דבריהם דכיון דלא מפליג בגמרא לא כאן ולא בב"מ בין מים מהלכין ובין עומדין במקומם ואגוז ע"ג מים אפילו מים עומדים לאו היינו הנחתן ומים ע"ג מים אפילו מהלכין היינו הנחתן וע"כ הליכת מים לא מקרי הליכה לכן לא קשה להו אההוא דב"מ הא קיי"ל רכוב כמהלך דמי ושם אפילו ספינה מהלכת קני דספינה מינח נייחא ומיא מסגי תותה והליכת מים לא מקרי הליכה כנ"ל ולא קשה להו אלא ממאי דאמרינן כאן אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן והוצרכו לתרץ דשם די בהנחה כ"ד דומיא דיד משא"כ כאן ילפינן ממשכן ולכן אפילו המים עומדים לא הוי הנחה כיון דלא הוי כדרך שמצניעין חפצים אכן אחר דפשיטא לן דלאו היינו הנחתן הקשה להו דא"כ אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים נמי כיון דהנחת הכלי ע"ג מים לא הוי הנחה ואפילו מים עומדים חשוב כמהלכת גם האגוז בכלי לא יהי' הנחה דומיא דרכוב דכמהלך דמי אע"ג דיושב הוא כיון שהבהמה מהלכת ה"נ כיון שהכלי כמהלכת היא גם האגוז שבתוכה כרכוב הוא וכמהלכת דמי כנלענ"ד לפרש דברי התוס' דהכא. אכן בב"מ שם ד"ה ספינה הקשו אההוא דהתם מהא דקיי"ל רכוב כמהלך דמי וס"ל דהליכת מים הוי הליכה והספינה כרוכבת ומתרצו דגבי קנין שאני דמשום יד אתרבאי ואח"כ הקשו אהך דהכא דאגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן ואגוז בכלי והכלי ע"ג מים מבעי ואע"פ שכבר כתבו דקיי"ל רכוב כמהלך והליכת מים הוי הליכה וגבי קנין שאני נלענ"ד דקשה להו דהכא אע"פ שהמים עומדים לאו היינו הנחתן והוכרחו לומר דגבי שבת שאני דממשכן גמרינן. והנה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן בחידושיהם כאן והריטב"א בפ"ק דב"מ שם הקשו קושית התוס' מהך דב"מ אהך דהכא ולא הקשו אלא מדמבעי לן אגוז בכלי וכלי צף ע"ג המים ולא הקשו ממאי דפשיטא לן אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן ולא ממה דקיי"ל רכוב כמהלך דמי נ"ל לדעתם דפשיטא להו דל"ד מים לרכוב דשם הבהמה מהלכת ממש אבל הליכת מים לא דמי לזה וגם פשיטא לן דאגוז ע"ג מים לא דמי לספינה דמ"מ לא מקרי הנחה לענין שבת לכן לא הקשו להו אלא מאגוז בכלי דודאי הנחה טובה היא מ"מ כיון דהנחת הכלי לא הוי הנחה דנייד איבעי לן ואמאי שם פשיטא דבתר ספינה אזלינן דמינח נייחא ומתרצו שגם לזה ל"ד קנין לשבת דבקנין ודאי בתר ספינה אזלינן ובשבת מספקא לן דלמא הנחה חשובה כ"כ בעינן שגם מקונה לא יהא נייד כנלענ"ד ודו"ק:

שם ת"י ד"ה נראה דאם מהלך וכלי בידו וכו' כצ"ל נ"ל ותיבת כעומד דמי מיותר. ומ"ש אבל רוכב ר"ל אדם עצמו הרוכב ומ"ש או מניח ע"ג אדם ר"ל ע"ג אדם המהלך ברגליו אבל ע"ג אדם הרוכב נ"ל דדמי לכלי שביד המהלך. אכן מדברי התוס' שהביאו מהא דאמר בפרק בתרא מניחו עלי' כשהיא מהלכת משמע דס"ל דכשמניח על גבי אדם או בהמה המהלכין דמי לאגוז ע"ג כלי וצ"ל דס"ל דכל שמניח החפץ במקום שמונח יפה אין חילוק בין כשהמקום ההוא מהלך ובין היכי דהמקום מינח נייח ומים או ד"א מסגי תותה ודו"ק:

שם ת"י ד"ה הא ליכא וכו' בשום מקום כי אם הכא וכו' נמי ליפטר אבל כיון דמודה בזורק ומושיט וכו' כצ"ל נ"ל והשאר מיותר והוא כפל דברים נ"ל ודו"ק:

דף ז.

ד"ה לא נצרכה וכו'. עיין מהר"ם עד משום דשמא לר"א הוי וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה אבל וכו' אע"פ וכו'. ולפ"ז גם לעיל (דף ו' ע"ב) בד"ה יתר על כן כשהקשו מהא דאמר בעירובין (דף י') דלא התיר ר"י אלא עד י"ג אמה ושליש היו יכולין לתרץ דגם כאן מיירי בפחות מרוחב ט"ז אלא שבני ר"ה בוקעין בו לכן הוי ר"ה וכ"ה בתוס' עירובין (דף ו' ע"ב) ד"ה וכי תימא ע"ש אלא דניחא להו לתרץ גם למ"ד דבין העמודים לאו כר"ה דמי ודו"ק:

שם רש"י ד"ה דעד י' וכו' ואי בדקאי בכרמלית וכו' עיין במהרש"א ויש שם ט"ס וצ"ל כדאשמעינן ר"י דפחות מארבעה וכו' ואחר כל האריכות לא כ' לתרץ מ"ש רש"י ואי בדקאי בכרמלית וכן הוא גם בלשון רש"י שהביא הר"ן ולענ"ד לשון רש"י מדוקדק יפה ומתחלה כשפירש דמיירי באויר הוכרח לפרש באויר כרמלית דודאי באויר ר"ה לא שייך לומר דעד י' יהי' כרמלית ואח"כ כשרצה לפרש בדבר מסויים לכאורה הי' ניחא לי' לפרש בין כשעומד בר"ה ובין כשעומד בכרמלית ודחה דאי אית ביה ד' אפילו עומד בר"ה רה"י הוא וכ"ש בכרמלית דהשתא כשעומד בר"ה חולק רשות לעצמו והוי רה"י כ"ש כשעומד בכרמלית ואי דלית בי' ד' בין בר"ה ובין בכרמלית הא אמר ר"י אין כרמלית פחותה מד' ואי בדקאי בכרמלית ור"י מיירי דקאי בר"ה דאז כיון שהוא למעלה מג' ולא ניחא תשמישתיה לא הוי ר"ה וכיון שהוא פחות מד' לא חשיב לחלוק רשות לעצמו שיהי' כרמלית לכן הוי מקום פטור אבל כשעומד בכרמלית כיון דלית בי' ד' שם הכרמלית עליו [וא"צ להגהת מהרש"א] דמצא מין את מינו וניער א"כ מצינו חומר וכו' וע"כ סוגיא דידן לא מיירי מזה מדתני לה גבי קולי ר"ה וכמ"ש הפ"י ע"ש ומ"מ מ"ש וכיון דלית בי' ד' לכאורה אינו מדוקדק דבאית בה ד' פשיטא דכרמלית הוא אלא דבדאית בה ד' פשיטא דלמעלה מי' הוי רה"י ולמטה מי' הוי כרמלית כיון דאפילו בר"ה הוא כן דאפילו בר"ה חולקת רשות לעצמה והוי כרמלית כ"ש כשעומד בכרמלית אבל בפחות מד' ה"א שיש לו שם בפ"ע כמו כשעומד בר"ה והוי מקום פטור לכן כ' רש"י דכיון דלית בי' ד' חל עליו שם הכרמלית שעומד בתוכו ודו"ק:

דף ז:

תוס' ד"ה התם וכו' אפ"ה לא הוי וכו'. עיין במהרש"א מה שהקשה ולענ"ד נראה ליישב דרבא ידע דלר"א יש חילוק בין ניחא תשמישתיה או לא אלא דס"ל דלרבנן אין חילוק ודו"ק:

שם ד"ה והלכה וכו' דבפ"ק דעירובין וכו'. מהר"ם הגי' דבפ"ק דיומא ע"ש ולא ידעתי מה אולמא דפ"ק דיומא מפ"ק דעירובין דגמרא זו איתא בשני המקומות (בדף י"א ע"ב) ע"ש:

שם וכ"מ בירושלמי וכו'. עיין במהרש"א ע"ד דמסתמא אין בגובה אותן החורין י' וכו' ודבריו תמוהים דהא ע"כ מיירי שגבהן י' מן הארץ כדאיתא בגמרא בהדיא למעלה מי' ואי כוונתו דאין שם חלל גבוה י' למעלה על החור הוא תמוה מאוד שלא מצינו בשום מקום בגבוה י' ורחב ד' דהוי רה"י שיצטרך ע"ג חלל י' וממילא א"צ לזה חקיקה להשלים וגם לרבנן הוי רה"י אע"פ שאין גובה החלל י' ולא חסר לנו אלא שיהי' רוחב דע"ד ובזה פליגי ר"מ ורבנן אי אמרינן בזה חוקקין להשלים ולא צריך לזה טעמא דהוי חורי רה"י. שוב ראיתי שכבר תמה עליו בס' מראה הפנים על הירושלמי בפי"א ה"ג ע"ש אכן מ"ש שם ועוד לפי פירושו עדיין מנגד להם דברי הירושלמי ברוחב דקאמר בהדיא בין שאין שם מקום ד' רואין וכו' אינו מובן לי דהא התוס' מפרשי לי' דבפנים רחב ד' ולא מבחוץ גם מש"ש דהתוס' בפ"ק דיומא הקשו על תירוץ ר"י וכתבו ולא נהירא לי עד ולי נראה לתרץ וכו' ע"ש הוא תמוה דלא נמצא כן בתוס' ולא הקשו על תירוץ ר"י אלא אמאי לא מוקמי מתניתין בחור כ"ש ממש כמו שהקשו כאן ותירצו מתחלה משום דסתם חורין כך הם וע"ז כתבו ולא נהירא לי ע"ש ואח"כ כתבו ולי נראה לתרץ ותירצו כתירוץ השני דכאן ע"ש גם שאר דבריו שם אינם מובנים לי ומשמעות התוס' מהירושלמי נלענ"ד דמשמע לה לשון שיש שם וכו' שאין שם ולא אמר שיש בה שאין בה משמע שיש בהחור ד' ולא במקום הנחת החפץ אלא אפשר דלשון פגמום משמע להו כן שיהי' בחוץ כמו בפנים. גם מ"ש שם שכ' בחידושיו לבאר מ"ש התוס' ודוקא אותם שלמעלה מי' לענ"ד דברי התוס' פשוטים דלפי פיר"י דמיירי בחורי רה"י קשה לכאורה מה בין למטה מי' מלמעלה מי' לזה בארו טעם הדבר ודו"ק:

דף ח.

רש"י ד"ה שדי נופו וכו'. עיין במהרש"א עד ול"נ בזה בפשיטות וכו' ולענ"ד גם כוונת מהרש"ל כן דדייק מדלא קאמר דפליגי באילן העומד בר"ה דהוי משמע דמיירי ברחב ד' דבר"ה בעינן רחב דע"ד אבל ברה"י דלא בעינן רחב דע"ד ומסתמא מיירי שאינו רחב דע"ד לא שייך שדי נופו בתר עיקרו שיהי' הנוף כמו רחב ד' כיון דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו שיהי' הנוף רה"י כמו העיקר ה"ה לזה דהעיקר שהוא ברה"י א"צ רחב דע"ד אבל הנוף שהיא ברה"ר צריך דע"ד אע"כ שגם ברה"י צריך דע"ד והעיקר רחב דע"ד ופליגי אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו והוי כאלו יש גם בנוף דע"ד. ומ"ש עוד במהרש"א לנוף שהיא מקום ד' צ"ל שיהא מקום ד'. ומ"ש עוד דאיכא למימר דלא פליגי בדר"ח וכו' ואי הוה פסק וכו' ר"ל דבאמת ודאי ס"ל לר"ח דר' ורבנן פליגי אי בעינן מקום דע"ד ברה"י דאל"כ הוי דלא כמאן אלא כיון דיש לומר דכ"ע לית להו דר"ח אלא ס"ל דבעינן דע"ד ברה"י ופליגי אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו אי הוי אמר הלכה כר' ה"א שגם הוא מפרש כן וס"ל דבעינן דע"ד ברה"י והלכה כר' דשדי נופו בתר עיקרו לכן אמר דלא בעינן דע"ד ברה"י וממילא ידענו דס"ל דפליגי אי בעינן דע"ד ברה"י דודאי לא פליג אר' וארבנן ודו"ק:

שם תוס' ד"ה אמר אביי וכו' דלשנוייא דאביי וכו'. עיין מהר"ם עד מדין מכניס מרה"ר לרה"י ומצי סברי תרווייהו רבי ורבנן וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה רחבה ששה פטור שהכוורת וכו' וא"כ אביי וכו'. דברי התוס' צריכין ביאור דלפי המובן לכאורה מדברי הגמרא שם בבעי' קמייתא דעקר חוליא אי אמרינן בהדי הדדי קאתי ואזלינן בתר בסוף מיחייב ואי אמרינן דבתר מעיקרא אזלינן לא מיחייב וא"כ גבי בעיא דנתן חוליא הוי איפכא את"ל בהדי הדדי קאתי ואזלינן בתר בסוף מיפטר וכ"מ מלשון רש"י שם ד"ה וסילוק מחיצה שכ' מי מהני האי מיעוטא למיפטרי' משמע דאי אזלינן בתר בסוף מיפטר וכ"כ (בדף ק' ע"א) ד"ה וזרק לתוכה מחצלת דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדדי פטור וא"כ ה"נ אי אמרינן הנחת הכוורת ועשיית המחיצה בהדי הדדי מיפטר וא"כ אין הבנה לדברי התוס' אלו ואם נימא דס"ל להתוס' דאין לו להיות חייב אא"כ יהי' מחיצה מתחלה ועד סוף וכל שנסתלק המחיצה בין מעיקרא ובין בסיף פטור א"כ גם כאן נימא כיון שנעשה המחיצה בסיף פטור ונלענ"ד דס"ל להתוס' דהא ודאי פשיטא דבהדי הדדי קאתיין אלא איבעי לן אי מיחשב עי"ז רה"י או לא ואת"ל דבעשיית מחיצה לא הוי רה"י ע"י בהדי הדדי קאתי דבעינן שיהי' מחיצה מעיקרא אכתי מיבעי בסילוק מחיצה בהדי הדדי אי מיחשב רה"י או בעינן מחיצה גם בסוף וא"כ אביי דפשיטא ליה בסילוק מחיצה דלא הוי רה"י דבעינן מחיצה בסוף כ"ש דבעינן מחיצה מעיקרא ואי לא לא הוי רה"י וה"נ גבי כוורת לא הוי רה"י כיון דלא הוי מח צה מעיקרא. וכ"נ קצת מלשון הרמב"ם פי"ד ה"כ וז"ל בור ט' בר"ה ועקר חוליא מקרקעיתו והשלימו לי' אע"פ שעקירה החפץ ועשיית המחיצה באין כאחת פטור מפני שלא המחיצה י' בתחלה היה הבור י' והשליך בו חוליה ומעטו מי' פטיר שהרי הנחת החפץ וסילוק המחיצה באין כאחת עכ"ל הרי מבואר מלשונו דודאי בהדי הדדי קאתי אלא דלא הוי מחיצה עד שיעמדו בתחלה ובסוף וגם דברי רש"י יתפרשו טפי עד"ז ועמ"ש שם. והנה בגמרא שם באיבעי' ראשונה איתא בהדי הדדי קאתי ומיחייב או לא מיחייב ובאיבעי שניי' איתא בהדי הדדי קאתי מיחייב בלא ו' ונדפס בגליון כצ"ל משמע דגירסא ישנה הי' ומיחייב בו' והמגי' לא ניחא לי' בזה דא"כ משמע דאי אמרינן בהדי הדדי קאתי מיחייב ומשמע לי' דאיפכא מבעי' לי' לכן מחק הו' ומפרש מיחייב דלא אמרינן בהדי הדדי קאתי ולפי מ"ש ניחא גירסא ישנה ור"ל אי אמרינן דבסילוק מחיצה חייב היכי דבהדי הדדי קאתי לא כן נלענ"ד ודו"ק. ומ"מ מלשון הרמב"ם דלעיל משמע דבסילוק מחיצה טעם הפטור הוא כיון דבהדי הדדי קאתי ודו"ק:

דף ט.

רש"י ד"ה פתח פתוח וכו' וד"ה וכ"ת דלית בי' רוחב ד' וכו'.

עיין במהרש"א ומהר"ם ובהגהות קרני ראם השיג על המהרש"א דדוקא ד' אמות הוי שיעור מבוי ובטל מתורת לחי והדין עמו כמ"ש בא"ח סי' שס"ג סי"ג וסכ"ו ע"ש והנלענ"ד בכוונת רש"י דלא ניחא לי' לומר שהעמיד לחי רחב דסתם לחי רחבו ועביו כל שהו לכן בד"ה פתח פתוח שצריך לחי אחר להתירו ניחא לי' בפשיטות שהעמיד לחי כ"ש בצד פנימי של, האסקופה וזהו כוונת רש"י מ"ש לפנים מן האסקופה ר"ל בצד פנימי של האסקופה על האסקופה [ועיין מ"ש מהרש"א בזה] ומצדו הפנימי הוי המחיצה והיינו בתוך המבוי ובכל האסקופה צריך לחי אחר וכ"ה כוונתו בד"ה צריך לחי שכ' נגד האסקופה וזקוף עלי' ר"ל בצד פנימי של האסקופה אבל בד"ה וכ"ת דלית בי' רוחב ד' ולכן מותר להשתמש בחלל הפתח לא ניחא לי' לומר שיהא מותר להשתמש חוץ מן הלחי אלא כנגד הלחי ולחי רחב כעובי כל האסקופה לא משמע לי' ואמאי מותר להשתמש על כל האסקופה לכן כ' שנשאר עובי החומה מכאן ומכאן והם במקום לחי ועוביים פחות מד' ומותר להשתמש עד חודם החיצון ולכן לעיל לא הזכיר עובי החומה דסתם מבוי פתוח במלואו ואין חומה כלל לרוחב המבוי לכן לא הזכיר אלא רוחב האסקופה אבל כאן בהוכרח מיירי שיש קצת חומה מכאן ומכאן כנלענ"ד:

שם ד"ה אר"י וכו' אע"ג דאוקי וכו'. עיין מהר"ם עד באסקופת מקום פטור דלית וכו' כצ"ל:

שם ד"ה גזירה וכו' ושרי לטלטל מגג לחצר. צ"ל דגג לא מינכר מחיצתא כמו עליי' עוד אפשר לומר דכוונתם דמבית לעליי' דמודה ר"מ היינו כיון שהוא מיוחד לאדם אחד ולא פליג אלא בחצר שלא עירבו וקיי"ל כר"ש אפילו בחצר שלא עירבו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו אלא דאם כן לשונם מגומגם במ"ש הטעם דמינכר מחיצתא ודו"ק:

דף ט:

ד"ה ואם התחילו וכו' וה"נ משמע בגמרא וכו' עיין במהרש"א ומהר"ם ופ"י וק"נ מ"ש לפרש ראי' זו והנה דברי רבינו המהרש"א תמוהים מאוד לענ"ד דמשמע מדבריו דכשהתחיל בתוך חצי שעה סמוך למנחה מקרי התחיל בהיתר ולא הוי התחיל באיסור אלא כשהתחיל בתוך עיקר זמן מנחה ולא משמע כן מדברי כל הפוסקים ומפורש בדברי הר"ן שכ' וז"ל ומיהו ה"מ בדאתחיל בתר דמטא זמן או סמוך לה וכו' עכ"ל והיינו התחיל באיסור וגם מ"ש מכח זה דבערבית ע"כ מיירי בהתחיל בזמן חיובא לא הבינותי דשפיר משכחת לה דהתחיל מבעוד יום ונתעכב עד שחשכה ואז מצריכינן לי' להפסיק וצ"ל דכוונתו דבכה"ג פשיטא דא"צ להפסיק אפילו בערבית והוא דוחק גדול דמנ"ל הא ובעיקר הדבר אם אסרו בערבית חצי שעה קודם פליגי הפוסקים עיין ב"י סי' רל"ה ופסק בש"ע שם ס"ב דאסור. והנלענ"ד בביאור דברי המרדכי שהביא המהרש"א מדאמרינן מדשרי המייניה לא מטר חינן ליה דמשמע לא מטריחינן ליה לעמוד ואי הוי חובה הוי מטרחינן ליה לעמוד ולמה לו לעמוד כיין שלא מטא זמניה עדיין הול"ל אסור לו לאכול עד שיגיע הזמן ואז יעמוד ויתפלל דלא משמע לי' לפרש דשרי המייניה קודם זמנו ועתה הגיע זמנו דמסתמא כיון דשרי המייניה קודם זמנו ולא נזכר שלא התפלל עדיין לא היה ממתין עד שיגיע זמנו והי' מתחיל לאכול מיד דדוחק לאוקמא דשרי המייניה סמוך ממש לזמן איסורו ותיכף הגיע זמנו וכ"ש אי נימא דס"ל להמרדכי דאסור להתחיל חצי שעה קודם וא"כ כשהתחיל בהיתר ע"כ התחיל קודם חצי שעה והוא א"י לעמוד ולהתפלל עד שיגיע זמנו והול"ל שימתין עד שיגיע זמנו ואז יעמוד אע"כ מיירי בהתחיל באיסור לכן אפשר לאוקמא בתוך זמנו ויעמוד ויתפלל תיכף ומהא דאמרינן בתפלת מנחה גופא מאימתי התחלת סעודה ר"ח אמר משיתיר חגורו אין להוכיח כן דאפשר לפרש שימתין עד שיגיע זמנו ואז יעמוד ויתפלל ואח"כ יאכל אבל כאן לשון מטריחינן ליה דחיקא ליה לפרש כן. עוד אפשר לומר גבי מנחה דקאי מאימתי אהא דלכתחלה אסור לישב כמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה בתספורת אבל כאן א"א לפרש כן. עוד נלענ"ד דפשיטא לי' דא"א לפרש אי הוי חובה מטריחינן לי' אפילו התחיל בהיתר דאפילו בדאורייתא לא מפסיק בהתחיל בהיתר כמ"ש המרדכי אח"כ וכמו שהוכיח הר"ן מפרק ע"פ וגם המרדכי רמז לראיה זו בקצרה ע"ש כנלע"ד בביאור דברי המרדכי והתוספות אלו ודו"ק: (שם) רש"י ד"ה אם התחילו וכו' ויעבור הזמן וכו'. לכאורה תמוה דהא בדאיכא שהות מיירי ויכולין לפרש גם סמוך למנחה קטנה דאיכא שהות לגמור ואח"כ יתפלל אע"ג דליכא שהות טובא ולכאורה היה אפשר לפרש דמשמע ליה דטעמא דמפסיקין סמוך למנחה קטנה דקרוב הדבר שיעבור הזמן אכן מ"מ אינו דבר והפכו במה שמסיים דקתני הכא יגמרו סעודתם לכן נלענ"ד דמ"ש ויעבור הזמן אין פירושו כמו קודם שיעבור שכ' במשנה בד"ה אין מפסיקין דשם פירושו שיעבור כל הזמן וכאן ר"ל ויעבור זמן התחלת מנחה קטנה וע"ז שייך שפיר הסיום דקתני הכא יגמרו סעודתן ודו"ק: (שם) ד"ה הא לן וכו' קודם נט"י. עיין מהרש"א מ"ש הטעם שכ' רש"י קודם נ"י ולענ"ד בלא"ה א"ש דאי התרת החגור הוא אחר נ"י גם בני בבל שרגילין בהתרת חגורה יהי' הנ"י שקודם לו התחלת סעודה דלא מסתבר לומר דכיון דהתרת חגורה מפסקת לא יהי' הנ"י התחלה דכיון דמ"מ הוא דבר השייך לסעודה הוי התחלה תדע דאליבא דאמת דהתרת חגורה הוי קודם נ"י הויא התחלה אע"פ שהנ"י מפסקת וה"נ הוי נ"י התחלה אע"פ שהתרת החגור מפסיק לכן כ' רש"י דהתרת חגורה הוי קודם נ"י לכן לבני בבל שרגילין בו הוי התחלה ולבני א"י שאין רגילין בו לא הוי התחלה עד שיטול ידיו והוי כמו לקמן בדין דכשצריכין להתעטף מיד כשמתעטפין הוי התחלה וכשהיו מעוטפים מכבר לא הוי התחלה עד שיפתחו בעלי דינים כנלענ"ד ודו"ק:

דף יא.

רש"י ד"ה לרומם וכו' וע"י כן זכינו וכו'. הוצרך להביא סוף הפסוק כי מלהעמיד חרבותיו לא משמע ליה שלא תחרב העיר שקאי על בית אלהינו אבל לתא לנו גדר ביהודה קאי על העיר (שם) תוס' ד"ה כגון אנו וכו'. כ' מהר"ם אבל יש להקשות וכו' ויש לתרץ וכו'. ולא חש לתרץ לפי שנויא בתרא דאם לא היתה השעה עוברת אמאי הפסיק וצ"ל דס"ל דבאין תורתו אומנתו כיון שצריך להפסיק אח"כ כשתהי' השעה עוברת מותר להפסיק קודם לכן משא"כ לשנוייא קמא כשתורתו אומנתו כדמסיק בסוף ודו"ק:

שם ד"ה שמא ישכח וכו' שמא ישכח את המחט וכו'. עיין מהר"ם מ"ש בטעמא שכתבו התוס' שמא ישכח את המחט ונ"ל שהכריחם לזה מה דאמרינן (בדף י"ב) יוצא אדם בתפילין דאין חוששין שמא ישכחם ע"ש:

דף יא:

ד"ה לא יעמוד וכו' ורש"י תירץ וכו'. עיין מהר"ם עד כשראשו מבחוץ וגופו מבפנים וכו' כצ"ל:

שם ד"ה אמר אביי וכו' דוקא בהוצאה וכו'. כ' מהר"ם דבין כרמלית לר"ה טעו אינשי ע"ש וצ"ל בהך דלא יצא החייט במחטו דגזרה דבגדו אטו בידו דמי לכרמלית אטו בר"ה לכן ניחא לאביי ודו"ק:

דף יב:

ד"ה שמש וכו'. עיין מ"ש מהרש"א בשם הר"ן ובהגהות קרני ראם הקשה על הר"ן דשמעי' של ר"י ב"א שמש שאינו קבוע הוי בביתו של ר' אסי שלא הי' מכיר כליו של רב אסי והי' צריך עיון הרבה ונלענ"ד לתרץ שהיה בודק כליו של ר"י ב"א שהי' בקי בהם שהי' שמש קבוע אצלו ודו"ק:

דף יג.

ד"ה מיתיבי וכו' דקורין באיסור וכו'. והיינו לפירוש ראשון של רש"י דהחזן היינו הקורא ורואה היכן התינוקות קורין שיקרא הוא שם למחר משמע דהתינוקות קורין ממש דלא שייך בתינוקות לסדר ראשי פרשיות וע"כ דקורין באיסור דאוקימתא קמייתא דהכא אבל לפירוש ב' דרש"י דחזן היינו מלמד שפיר מפרש דהוא מסדר ראשי פרשיות והתינוקות קורין למחר בהיתר וכאן בגמרא לאוקימתא קמייתא ראשי פרשיותיו ע"כ התינוקות היו מסדרין היינו שהמלמד תינוקות היה מסדר מה שהתינוקות יקראו למחר ודו"ק: (שם) ד"ה מה אשת רעהו וכו' וא"נ וכו'. עיין מהר"ם עד באשת איש באיסור וכו' נמי דיליף וכו' כצ"ל:

שם ד"ה ופליגא וכו' ור"י פי' וכו' לאפוקי וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דלדבריו מה הקשו דהא אשת רעהו וכו' ואפ"ה אסרינן הוא בבגדו וכו' דהא באשת רעהו גם הוא בבגדו לא מפיק מהאי קרא אלא מייחוד לפירש"י ולפי' התוס' מסברא ולענ"ד נראה דס"ל להתוס' דבלא שינוי לא מקרי מפיק ממשמעותי' דקרוב הוא למשמעות קריבה וטמא כיון שקרוב לבא לידו תשמיש ממש ולא מקרי מפיק ממשמעותי' אלא אי נאסור הוא בבגדו וכו' אע"ג דאיכא שינוי ודו"ק:

שם ודוחק הוא וכו'. עיין במהרש"א עד תקשה לכ"ע לשון טמא וכו' כצ"ל עד אבל לפ"ז וכו' ר"ל כיון דע"כ לשון טמא לכ"ע תשמיש ממש משמע אמאי איכא מאן דאוסר הוא בבגדו ומ"מ לא ידעתי מנ"ל דלפיר"ת לא מפקינן קרא ממשמעותי' דלא אשכחן סברא זו אלא לפיר"י גם אפשר לומר דכיון דאיכא לימוד באשת רעהו לאסור הוא בבגדו וכו' בין לפירש"י כדאית לי' ולפירוש התוס' כדאית להו ע"כ מפקינן לי' ממשמעותי' לכ"ע ול קשה להו אלא דדוחק הוא דכיון דע"כ מפקת קרא דלא טמא ממשמע תי' מנ"ל דלא נפיק גם קרא דלא יקרב ממשמעותי' ועיין מהר"ם. ועיקר קו' מהרש"א אפשר ליישב בפשיטות דמשמע להו דר"י בא ליישב דלא נצטרך לומר דבאמת לר' פדת מותר גם באשת רעהו הוא בבגדו וכו' כמו לפיר"ת ודו"ק:

דף יג:

ד"ה בימי ליבונך וכו' ורש"י וכו'. עיין מהר"ם עד לעיל בשם ר"ח ורש"י וכו' ואין נראה כדפירשתי וע"ז וכו' כצ"ל:

דף יד.

רש"י ד"ה ר' יהושע וכו' אפילו הן שניים וכו'. הי' יכול לומר רבותא יותר דאפילו נגעו בשני ודו"ק:

שם ד"ה שלישי שני וכו'. עיין במהרש"א עד ושני אין לו טומאה דאורייתא נ"ל דהיינו בחולין אע"פ שנעשה על טהרת תרומה אבל בתרומה מבואר לקמן ע"ב שלישי מדאורייתא:

שם ד"ה ופסל להו והתורה וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש דהאוכל תרומה טמאה הוא במיתה נלענ"ד שהוא שלא בדקדוק דליכא מיתה אלא בטומאת הגוף אבל בטומאת תרומה אינה אלא איסור עשה והוא מבואר בדברי הרמב"ם פ"ז מה' תרומות דבה"א בטומאת הגוף כ' חייב מיתה ובה"ג בטהור שאכל תרומה טמאה כ' שהוא בעשה וכ"כ עוד בפי"ח מה' פהמ"ק הי"ב י"ג גבי קודש ע"ש והיא משנה זבחים (דף ק"ו ע"א) וכ"מ בסנהדרין (דף פ"ג ע"א) דאמר אדרבה מנותר הו"ל למילף שכן פסול אוכל משמע אבל בתרומה לא הוי פסול אוכל אלא טומאת הגוף והכי איתא עוד שם ובחולין (דף קי"ג ע"ב) דאפילו טמא שאכל תרומה טמאה אינה במיתה שמחוללת ועומדת היא ומשמע דכ"ש טהור שאכל תרומה טמאה דזה בלא טעמא שמחוללת ועומדת ליכא חיוב מיתה כיון דליכא טומאת הגוף וע"ש ברש"י חולין ד"ה פרט לזו שכ' דטהור שאכל תרומה טמאה ליכא אלא עשה וכ"כ רש"י בפ' צו בפסוק והנפש אשר תאכל בשר גבי קדשים דטהור שאכל טמא אינו אלא בלאו ובזה יש ליישב דברי רש"י אלו דכיון שגם באוכל ליכא אלא איסור עשה ניחא לי' למנקט עשה דמשמרת תרומותי דאפילו אם נזכר אח"כ ושדי לה ולא אכל לה מ"מ כיון דמטמא לה עובר בעשה ודו"ק:

שם ד"ה אף הידים וכו' וא"כ הוי טפי וכו'. לכאורה כשגזרו אח"כ אסתם ידים לא צריך שוב גזרה דידים הבאים מחמת ספר ולא הוי טפי מי"ח דבר ונ"ל דהתוס' אזלי לשטתם שכתבו בע"ב שגם אח"כ כשגזרו אסתם ידים מועיל גזרה דידים הבאים מחמת ספר בנוגע סמוך לנטילה ולכן הוי טפי מי"ח דבר ודו"ק:

שם ת"י ד"ה וה"ה דה"מ למיפרך טמויי נמי ליטמו וכו'. נ"ל דר"ל שיטמא גם חולין אבל אין ר"ל דאוכלין שנטמאו במשקין ליטמא תרומה שיפסל עוד אחר דלא שמענו לר"ע דשלישי יעשה רביעי בתרומה ועיין במשנה סוטה (דף כ"ז ע"ב) ובגמרא פסחים (דף י"ח ע"א) וחולין (דף ל"ג ע"ב) ודו"ק:

שם ד"ה ה"מ לשנויי דקודם גזרו וכו'.

נ"ל דכוונתם דמשמע ודאי דאילפא קאי אי"ח דבר אלא דמשמע להמקשה שגם גזרת שמאי והלל הי' בשעת י"ח דבר וממילא קאי אילפא גם אזה לכן הקשו דה"מ לשנויי דגזרת שמאי והלל מקודם הי' ואהא לא קאי אילפא וכמ"ש לקמן (דף ט"ו) ד"ה שלמה דקאי אילפא אי"ח דבר וסיימו אלא דעדיפא מינ' פריך ר"ל שדחה דאינהו גזר ולא קבלו מינייהו ואפשר דצ"ל דעדיפא מיני' משני ודו"ק: (שם) תוס' ד"ה ואלו שמאי והלל וכו' אבל הכא וכו'. עיין במהרש"א עד ואין להקשות וכו' ולכאורה אינו מובן דהא כבר כ' דנחלקו בי"ח דאמר שמואל לא משמע דהשוו באותו היום וא"כ כיון דבוצר לגת הוי מי"ח דבר ע"כ שלא היו הלל ושמאי בעצמם שם שהרי שתק לי' הלל לשמאי באותו היום וצ"ל דכוונתו דאע"ג שהיה שם ושתק לי' באותו היום מ"מ עדיין תלמידיהם נחלקו ולא השוו עד למחר אלא דא"כ גם כאן בידים נימא שמאי וסייעתו הלל וסייעתו והשוו באותו יום ותלמידיהם לא השוו עד למחר אע"כ דאין זה סברא ואפשר זה כוונתו בתירוצו דכיון דבוצר לגת הוי מי"ח דבר ע"כ שלא היו שמאי והלל שם ר"ל שהרי בי"ח דבר נחלקו והלל שתק לי' לשמאי באותו היום ודו"ק:

שם דהא כי היכי וכו'. עיין מהר"ם עד ור"ל דלקמן אמרינן וכו' כצ"ל, ומשמע דלפירושו הראשון הא דתוספתא דוקא בבוצר לגת הי' ולפירושו הב' בין בבוצר לגת ובין בשאר י"ח דבר גזרו שמאי והלל בפעם אחרת ושתק הלל לשמאי ובשעת גזרת י"ח דבר לא היו בעצמם אלא תלמידיהם וגזרו ונחלקו ולמחר השוו ודו"ק:

דף טו.

ד"ה שמאי אומר וכו' בירושלמי מפרש וכו'. לפ"ז יהי' קב דשמאי וקביים דהלל מדבריים וקב ומחצה דחכמים ירושלמיים ודו"ק:

דף טו:

רש"י ד"ה ואאוירא לתלות וכו' לפ"ז קאי אמסקנא ולא ידעתי אמאי לא מפרש בס"ד ואאוירא ולא כלום לכן נ"ל דתיבת לתלות מיותר וקאי על ואאוירא ולא כלום:

שם תוס' ד"ה אתו אינהו וכו' דמכלי זכוכית לא תירץ כלום. עיין במהרש"א עד למקדש לא הבינותי דמ"מ אפשר לומר דמעיקרא גזר לקודש אפילו חוץ מן המקדש ואתו אינהו וגזר אף לתרומה דהא גם גבי ידים משני הכי כמ"ש התוס' בע"א ד"ה אלא שלמה דבמקדש ליכא גזרת ידים כלל ואפשר ר"ל שגם זה לא שכיח שיגע בגוש עפר ארץ עמים לקדשים ודו"ק:

שם מעיקרא גזר ולא קבלו מנייהו. עיין במהרש"א עד דדין גושא הוא שריפה וכו' בשנויא בתרא אמאי וכו' כצ"ל. ומ"ש דהמקשה ידע דהך דששה ספקות באושא גזר לא ידע מנ"ל דלמא לא ידע אלא המשנה דדינם בשרפה אבל מימרא דעולא דבאושא גזר לא ידע וסבר דרבנן דשמונים שנה גזר ודו"ק: (שם) ד"ה על ששה וכו' כגון סככות וכו'. עיין מהר"ם עד מן האילן וטומאה תחתיו וכו' כצ"ל:

שם ד"ה על ספק וכו' וא"כ לחכמים וכו'. עיין במהרש"א עד מ"מ לא היו שורפין מספק והוא תמוה לענ"ד דהא ודאי קיי"ל דספק טומאה ברה"י טמא ודאי מדאורייתא ושורפין עלי' תרומה וקדשים וכמ"ש הרמב"ם פי"ג מה' אבות הטומאה ה"י וז"ל תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאה של תורה הרי אלו נשרפין וכו' ע"ש ומיירי ברה"י ואח"כ בפי"ד כ' דין רה"ר ע"ש והוא גמרא בנדה (דף ג' ע"א) דלת"ק הוי טמא ודאי וע"ש בתוס' ד"ה גמר (ובדף ב' ע"א) ד"ה מעל"ע וקושייתו לק"מ לענ"ד דברישא לא הוזכר רה"י וכ"ה האמת דבודאי נגע אין חילוק בין רה"י לרה"ר וכדאיתא במשנה טהרות פ"ו מ"ז הבקעה בימות החמה רה"ר לטומאה ובימות הגשמים רה"י וכאן אפילו ברה"ר טמא דלא חילקו והיינו מגזרה לכן הקשו מסיפא דמפורש רה"י אכן דבריהם צריכין ביאור מ"ש ספק מגע הא כל נכנס לבית הפרס הוי ספק מגע וצ"ל דהיינו ספק נכנס כדאיתא שם מ"ו נכנס לבקעה בימות הגשמים והטומאה בשדה פלונית וא"י אם נכנס לאותו שדה דחכמים מטמאין וה"נ כשנאבד קבר באחת מן השדות והוא נכנס לבקעה וא"י אם נכנס לאותו השדה אבל ק"ל דא"כ הוי ס"ס ועל ס"ס אין שורפין וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה ועל ספק מגמרא נדה (דף ל"ג ע"ב) וצ"ל דס"ל להתוס' דדוקא בס"ס דהתם אין שורפין משום דבספק א' ג"כ טהור מדאורייתא אבל שאר ס"ס ברה"י טמא מדאורייתא לשרוף מטעם שכתבו בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ר"א בשם ר"ת דמן הדין אפילו בחדא ספקא טהור דאוקמא אחזקתיה וילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספקא ומה לי תרי ספקי וכ"מ מדברי הר"ש פ"ד דטהרות מ"ו דטעמא דהתם בב' רוקין תולין כיון דאפילו נגד ודאי בטמא אינו אלא מדרבנן אמנם אין כן דעת הרמב"ם שכ' בפי"ח ה"ה בטעמא דבב' רוקין תולין מפני שהן ב' ספקות וכ"כ בפירוש בפי"ג הי"ב דאס"ס אין שורפין עליו תרומה לעולם ואספק רה"י קאי התם וכמ"ש וכ"כ שם סוף פרק דטעמא דברה"י תולין כאן לרבנן משום דהוי ב' ספקות וצ"ל לדידי' דהא דמטמאינן כאן בס"ס יותר מבכל התורה היא מדרבנן ולא גזרו אלא לתלות וא"כ הרמב"ם ודו"ק. ולכאורה הי' אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דספק א' עשה התורה, כודאי ולא ס"ס והוי הס' השני ספק גמור אלא דא"כ תקשה דבג' ספקות הי' לו לטהר ולא פסק כן ברפי"ח והוא משנה שלימה ע"ש ודו"ק: (שם) ד"ה ועל בגדי וכו' ואפילו טמא מת וכו'. עיין מהר"ם עד משום מגע נדה כפירש"י. נ"ל דר"ל דרש"י פי' דהבגדים הם ספק שמא ישבה עליהם אשתו נדה א"כ כשלובש הבגדים טמא משום נוגע במדרס הנדה שהוא כנוגע בנדה ואין לע"ה טומאה אחרת ודו"ק:

שם ועל ספק רוקין נמי דקאמר וכו'. עיין במהרש"א עד דפירושו נמי בודאי וכו'. משמע מלשונו דרוק של ע"ה אינו מטמא אלא בודאי נגע בו אבל רוק הנמצא אינו מטמא אלא משום ספק זב ומלשון התוס' משמע שגם רוק הנמצא טמא משום ספק רוקו של ע"ה ונ"ח היכי דידעינן שלא הי' שם זב ואין לספק אלא בע"ה אפ"ה רוק הנמצא טמא ואפשר גם כוונת מהרש"א כן ומ"ש בספק ממש דדילמא דזב נינהו ר"ל דסתם ספק רוקין הנמצא א"צ לפרש משום רוק של ע"ה דיש בו נמי ספק זב ודו"ק:

דף טז.

ד"ה ה"ג רש"י וכו' א"נ מיטמאין מאויריהן כו' כצ"ל:

שם וחקק הוי בכלל אוירא וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש דאינו מיטמא ולא מטמא מאויר אחוריו כ"כ גם הרע"ב במשנה שם וכתב דמש"ה לא עירבינהו ותנינהו מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומאחוריהן ע"ש ולפ"ז משמע דהתוס' לא ס"ל כן שהרי כתבו טעם אחר אהא דלא עירבינהו ותנינהו לכן נלענ"ד דס"ל להתוס' דמה שמטמא אחרים מאחוריו אין חידוש דמה דכ"ח מטמא מאוירו כבר שמעינן וממילא כל שמטמא או מיטמא במקום שיש לו אויר אוירו כמותו אכן אפשר לומר שגם התוס' ס"ל ג"כ דאינו מטמא ולא מיטמא מאויר אחוריו ואפ"ה לא סגי להו לומר דמש"ה לא עירבינהו דמ"מ הו"ל לעירבינהו וליתני מיטמאין ומטמאין מאוירו ובנגיעת אחוריו ודו"ק:

שם ת"י ד"ה והא דאמר וכו' והא דדריש בת"כ וכו' ולא מאויר וכו'. אינו מובן ונלענ"ד דצ"ל ולא מאויר אחוריו וקאי אמ"ש התוס' דאינו מטמא אחוריו מדאורייתא ושם דרשו ולא מאויר אחוריו ומשמע דכשנגע באחוריו מיטמא לזה כתבו דאסמכתא היא וצ"ל שכן הי' גירסתם בת"כ אבל גירסתינו בת"כ ולא מאחוריו והיינו כמ"ש שם אח"ז ואינו מיטמא מאחוריו שהביאו התוס' ודו"ק:

דף טז:

תוס' ד"ה הניחא וכו' וטעמא וכו'. ולא ניחא להו בטעמא דבשאר טומאות א"צ מי חטאת דמ"מ יגזרו משום גדר טבילה לכן הוצרכו דמשום טבילה כיון שלא תהי' טמא רק עד הלילה לא ישברנה ודו"ק:

שם ד"ה אף בנות כותים וכו' וא"ת היכי חשיב לי' לר"מ וכו'. כן מוכח מדאמרינן בסוף הסוגיא לר"מ אוכלין ומשקין שנטמאו במשקין כחדא חשיב להו ולא אמר דלא חשיב בנות כותים:

דף יז.

ד"ה ועל שאר אדם וכו' וא"ת וכו'. כתב מהרש"א אבל לר"ע ניחא דלא הוי עובדא כלל וכו' ע"ש ולא ידעתי מי דחקו לומר דלא הוי עובדא והא אפילו הוי עובדא במרדע שפיר טמאוהו משום אוהל שמא יזדמן כה"ג בכלי בת קבול שמקבל טומאה וטלית יהי' מפסיק בינו ובין הכלי ויטעו לומר שאין באהל אלא טומאת ערב וכמ"ש התוס' בד"ה אמר ר"ע ודו"ק:

שם דהא ע"כ איירי וכו'. עיין מהר"ם עד צ"ל דשם איירי וכו'. נראה מדבריו דהיינו שהדרבן נבלע בתוך המרדע אע"פ שאין המרדע מציל על הדרבן מליטמא באהל המת מ"מ מציל עליו מליטמא מטעם חרב הרי הוא כחלל וכשלא נטמא אלא משום אהל המת לא שייך בית יד ולא ידעתי מנ"ל חילוקים אלו ובאמת א"צ לזה דטעם בית יד הוא כיון שמשתמש עמו במלאכה וכאן שנבלע כולו בתוך המרדע וא"א לעשות בו מלאכה לא שייך בית יד לכן אע"פ שהדרבן טמא משום חרב הוא כחלל אין המרדע בית יד ועיין במשניות דכלים ואהלות ודו"ק. ומדברי התוס' אלו מבואר דס"ל דחרב כחלל לטמא גם באוהל אכן אין כן דעת הרמב"ם פ"ה מה' טומאת מת הי"ג דס"ל דאינם כמת אלא לענין לטמא אחרים במגע שיהיו אב הטומאה אבל אינם מטמאין אחרים באהל ולא במשא ע"ש ודו"ק:

שם ת"י ד"ה והשתא וכו'. ולא ידעתי מנ"ל דשפיר אפשר לומר דדוקא כשרוצה לעשות משקה אז שכיח שיבצור לקופות מזופפות וניחא לי' במשקה הנסחט מהם אבל הבוצר לעשות צמוקים כיון שאינו רוצה כלל לעשות משקה לא שכיח שיבצור לקופות מזופפות ואפילו בוצר לקופות מזופפות לא ניחא לי' במשקה כלל וגם הרמב"ם פי"א מה' טומאת אוכלין כ' דדוקא בוצר לגת ואע"ג שכ' טעמו של רבא ושל ר"נ עיין בכ"מ דכוונתו גם על טעם זה ודו"ק וצ"ע:

שם תוס' ד"ה גוזרני וכו'. עיין מהר"ם עד לאחר אציצה וכו' כצ"ל:

דף יז:

רש"י ד"ה אי חשידי וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דכוונתו ליישב לשון רש"י לפי גירסת הספרים אלא אמר רבא ישראל כיון וכו' ועיין מהרש"ל ומהר"ם ודו"ק:

שם תוס' ד"ה דלמא משהי וכו' וי"ל כיון וכו'. עיין במהרש"א עד דהיינו למסקנא וכו' משמע לכאורה דתירוצם קאי למסקנא ואינו מובן שהרי כתבו התוס' כיון דאין נאכלין לזרים ולפי המסקנא הול"ל שאין נאכלין אפילו לכהנים ועוד דא"כ עדיין אין מיושב קושייתם לס"ד לכן נ"ל דכוונתו דודאי תירוצם קאי גם לס"ד אלא שדקדקו לכתוב לשון שמטהרין לרמז שלפי המסקנא גם לכהנים אסור ואין ריוח אלא שמטהרין כנ"ל ודו"ק: (שם) גמרא א"ה לר"מ תשסרי הויין. נ"ל דלא ניחא לי' לומר כר"ט ס"ל דלא שביק חכמים ועביד כר"ט אבל לחכמים דר"ט לא קשה י"ט הויין דדלמא כר' יוסי ס"ל ודו"ק:

דף יח:

גמרא גזרה שמא יחתה בגחלים וכו' עיין מהר"ם עד ופירש"י כדי וכו' כצ"ל. ובעיקר קושייתו לא ידעתי מה קשה לו הא (בדף ל"ח ע"א) איתא דגזרו על המשהה בין בשוגג בין במזיד שלא יבא לעבור ולשהות במזיד וזהו כוונת רש"י שלא יהנה ממלאכת שבת היינו אדבריהם והשהה ונתבשל בשבת גזרו שלא יהנה ממלאכה זו שלא יבא לעשות כן פעם אחרת ויחתה ודו"ק:

שם תוס' ד"ה גזרה וכו' תקשה לי' מתניתין וכו'. הקשה מהרש"א אמאי דלגו פת בתנור ע"ש ולענ"ד נראה ליישב דכוונת התוס' להקשות שגם לב"ש לא ניחא דסתמא תנן אין צולין בשר בצל וביצה ומשמע אפילו בלא כלי אלא מונח האש על הארץ וצולה עליו וכן חררה ע"ג גחלים לא נזכר כלי אבל פת בתנור כיון שהזכיר תנור ניחא לב"ש משום שביתת כלים ולא הי' יכול להקשות אלא לימא ב"ש הוא וניחא להו להתוס' להקשות מאילו דתקשה לי' שגם לב"ש לא ניחא ודו"ק:

שם ד"ה דלמא מגיס בה והוי צובע. עיין במהרש"א ולא מצאתי מי שסובר דביורה עקירה ליכא משום מבשל ויותר נראה דאחר שנתבשל ליכא משום מבשל וכמ"ש הרא"ש בפ"ג סי' י"א ובמ"א סי' רנ"ב ס"ק ב' ועיין בחידושי הרשב"א כאן ודו"ק:

שם ד"ה התם וכו' וי"ל דמיירי וכו'. עיין במהרש"א עד משא"כ מתניתין וכו'. הקשה בהגהות קרני ראם מה שביתת כלים שייך בבשר בצל וביצה ולענ"ד לק"מ דאפשר לאוקמא שצולין בשפוד או באסכלא וגם התנור אע"פ שאין הבשר נוגע בו מ"מ נצלה על ידו וגם כיון דלא אסיק אדעתי' לאוקמא בבשרא אגומרי ע"כ איירי בכה"ג ודו"ק:

שם :

ד"ה התם וכו' וי"ל דמיירי וכו' כ' מהרש"א והך ברייתא דלעיל וכו' ע"ש ולענ"ד אפשר לומר דס"ל לרב אשי דבקדרה לא מהני טיחה וכמ"ש המ"א סי' רנ"ד ס"ק ג' ואפילו להפוסקים דס"ל שגם בקדרה מהני טיחה היינו משום דלא פסקו כהך לישנא דרב אשי וס"ל דלמר זוטרא ולאידך לישנא דרב אשי אין חילוק בין קדרה לצלי ודו"ק:

דף יט.

רש"י ד"ה מפליגין וכו' וזהו לשון מפליגין וכו' כצ"ל:

דף יט:

ד"ה שמן וכו' יל"ד לזיתים וכו'. כ' מהרש"א דהך דשום ובוסר לא איירי וכו' ע"ש ונ"ל דכוונתו דרב ושמואל תרוייהו אי כר' ישמעאל אי כר"ע ודוקא באין הקורה והעיגול טעון עליהם שייך לגזור משום סחיטה ובזה פליגי ר"י ור"ע אם יש בסחיטתן אד"א וגזרינן שמא יסחוט או אין בו אר"א ולא גזרינן ולתירוץ השני אי שרי לגמור סחיטתן בידים אבל כשהקורה והעיגול טעון עליהם לא שייך כלל לגזור משום סחיטה ובין לר"י ובין לר"ע מותר בכה"ג אלא כיון דלא חזו ביה"ש שייך בו מקצה ובזה פליגי רב ושמואל ודו"ק:

שם בת"י ד"ה הקשה הר"מ וכו' משום סתירת אהל, לא ידעתי מה סתירת אהל יש בכרכי דזוזי וצ"ע:

דף כ.

תוס' ד"ה איבעיא להו וכו' ומיהו בירושלמי משמע וכו'. ולולי דבריהם נלענ"ד שגם לרש"ק ר"א להקל בא וה"פ דצד התחתון הנראה לתחתית התנור ששם האש ממהר לקרום יותר מהכל ואח"כ מתקרם צד הדבוק לתנור אבל צד הנראה נגד דופן השני וכ"ש צד הנראה למעלה הוא מתאחר להתקרם מהכל וסבר ת"ק עד שיקרמו פני' דהיינו צד הנראה נגד דופן השני ולמעלה ור"א אמר עד שיקרם התחתון ומיבעי לי' אי ר"ל האיך דגבי שמאחר להתקרם טפי מהנראה לתחתית התנור והוי קצת חומרא ועכ"פ מיקל טפי מת"ק דת"ק בעי צד הנראה נגד דופן שכנגדו והנראה למעלה ואי ר"ל צד הנראה לתחתית התנור ששם האש וזה קולא גדולה יותר וזהו כוונת רש"י שכ' או פנים הפונים למטה לחלל התנור לצד האור והיינו כמ"ש ופשט דצד המדובקים לתנור קאמר וכ' רש"י וחומרא היא ר"ל חומרא היא בין הני תרי צדדי האיבעיא אבל עכ"פ מיקל יותר מת"ק וכמ"ש ובלחם הפנים מודה דבעינן עד שיקרם צד הנראה נגד דופן התנור וכת"ק דהכא ודו"ק. וע"ש במהר"ם משמע דהכא ס"ל לר"א וכו' כצ"ל:

שם ברש"י בפי' דמתניתין אחריתי וכו'. נ"ל דתיבת אחריתי מיותר ודו"ק:

דף כ:

רש"י ד"ה כיתנא וכו' ונעורת מן הדק שבו. מדברי מהר"ם משמע שמוחק תיבת מן ע"ש:

שם תוס' ד"ה אנן וכו' פר"ת וכו'. עיין מהרש"א עד ואם דחקו וכו' נ"ל שהוא ענין בפ"ע ומהרש"ל מחק גם תיבת תיובתא הב' בגמרא ולא גרם אלא בציצית שירא לחוד וכו' ואפשר דלכן הגי' ואב"א פירושא קא מפרש דלא נראה לו למחוק שלא יהי' נזכר כלל אב"א בגמרא וע"ז כ' מהרש"א דמה שמחק תיובתא דרבין ניחא אבל מה שמחק תיובתא הב' לא נודע טעמו ואם דחקו וכו' ודו"ק:

דף כא.

רש"י ד"ה שמחת וכו' דלא כתיב בה להעלות וכו' כצ"ל:

שם תוס' ד"ה שמחת וכו' אבל במקדש וכו'. כ' מהר"ם משום דכהנים זריזים הן ע"ש ולענ"ד בלא"ה לא שייך התם גזרה זו דלא שייך אלא כשלוקח מן הכשר ומן הפסול וכורכן זו בזו אז שייך לגזור שמא יקח הפסול לחוד אבל במקדש שלקחו מבלאי בגדי כהונה ולא הי' שם שום א' שיהי' צמר בלא פשתן ולא שייך לומר שיקח הפסול לחוד ודו"ק:

דף כב.

ד"ה אסור וכו' ולא אחסר וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ונ"ל שהי' קשה להם אמאי כתבו התוס' דלא אתסר האתרוג בספק שמיני אלא משום דאתקצי ביה"ש של ז' הא כתבו התוס' דכיון דלא מתסר ביה"ש אלא משום ספק יום לא אתקצי בכך כולי יומא וגם ל"ל טעם זה הא בלא"ה שמיני הוא ספק ז' לכן הגי' מהרש"ל ולא אתסר בשמיני משום וכו' וקאי לבני א"י דלא נאסר להם האתרוג בשמיני משום דאתקצי ביה"ש של ז' הואיל ולא אסר ביה"ש אלא משום ספק ז' ומהרש"א מפרש גירסא שלפנינו דמטעם דשמיני הוא ספק ז' לא הי' נאסר בח' כיון דמ"מ אינו נוטל בח' כמו הפריש ז' אתרוגים לז' ימים שכל א' אוכלו ביום השני אלא משום דאתסר ביה"ש של ספק ז' ספק ח' וזה לא שייך בהפריש ז' אתרוגים לז' ימים כיון דיום השני אינו יו"ט ומ"מ לבני א"י לא מתסר מטעם זה כיון שהוא מחמת יום שעבר אבל לדידן כיון שהוא גם ספק ז' מועיל גם זה דאתסר ביה"ש לאסור בח' או משום גזרה דסוכה אלא לא נאסור גם בט' כיון דבח' גופי' לא נאסר אלא משום כיון דאתקצי לביה"ש ועיין בא"ח סי' תרס"ה ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד של מוצאי שביעי ותחלת וכו' יו"ט אחרון ככל וכו' דמוצאי שמיני חייב וכו' כצ"ל:

שם ד"ה סוכה תניא וכו' אפילו נפלו ואפילו בח"ה. כ' מהרש"א לצדדין קאמר וכו'. ועיין בא"ח סי' תרל"ח ס"ב דאפילו נפלו ובח"ה אסורים וצ"ל דכיון דאיכא ב' טעמים אפילו אפילו נפלו ובח"ה אע"ג דלא שייך ב' הטעמים לא רצו לחלק שלא נטעה להתיר היכי דלא שייך חד טעמא ודו"ק:

שם ד"ה רב אמר וכו' אע"ג דשמואל גופי' סבר וכו'. מפורש בתוס' מנחות (דף מ"א ע"ב) דמיירי שאין לו ציצית אלא לטלית אחד לכן מוטב שיטיל אותם בבגד שרוצה להתעטף בו ע"ש:

דף כג.

ד"ה מריש וכו' דנפיש נהורי' טפי. כתב מהרש"א דהיינו דמסיק וכו' נראה שמפרש דמ"ש התוס' דאנר חנוכה קאי קאי אמסקנא דבעינן טעמא בשמן זית דצלול נהורי' דהיינו נפיש נהורי' ולולי טעם זה הוי אמרינן דשמן שומשמין יפה ממנה דוקא אנר חנוכה קאי אבל נר שבת לא צריך טעמא דצלול נהורי' דבלא"ה שמן זית מצוה מן המובחר שנמשך אחר הפתילה טפי אכן עוד אפשר לפרש דהתוס' מפורשים דמשיך נהורי' היינו דנפיש נהורי' שמאיר יותר ומ"מ אין זה ענין לנמשך אחר הפתילה דנמשך אחר הפתילה היינו שאינו נכבה ונפיש נהורי' דהיינו שבעת שדולק מאיר יותר ודו"ק:

דף כג:

ד"ה גזרה וכו' דאביי ורבא לקמן וכו'. עיין במהרש"א עד בי"ט כפיר"י לקמן וכו' כצ"ל. וע"ש במהר"ם ד"ה הקשה וכו' עד שמן תרומה שנטמא וכו' כצ"ל:

דף כד.

רש"י ד"ה מה תפלה וכו' דהא כולה וכו'. ק"ל דכיון דלא ידעינן דתפלה בהודאה אלא משום דכולה מלתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה א"כ מהאי טעמא גופא נוכל לידע שגם בברהמ"ז בהודאה ולמה לו למילף ברהמ"ז מתפלה ואפשר דה"נ קאמר דבתפלה ידע דמזכרינן בהודאה וא"ל רב ששת כשם דבתפלה מזכרינן בהודאה משום דלהודאה נתקנה מהאי טעמא גופא גם בברהמ"ז בהודאה או אפשר דבתפלה פשיטא לי' דבתפלה שייך להלל ולהודאה דהא מהאי טעמא פשיטא לי' דמזכיר בתפלה אבל בברהמ"ז דלא מזכיר אלא משום פרסומי ניסא וכ"ש לפי' התוס' דליכא פרסומי ניסא כולי האי סבר דמזכיר כמו בר"ח ודו"ק:

דף כד:

ד"ה ולית הלכתא וכו' ואומר ר"י וכו'. נ"ל דמ"מ הוצרך לומר אהא דרבא טעמא דאפילו בשבת נמי לא צריך דברכת מגן אבות הוא במקום חזרת התפלה וביו"ט איכא תפלת לחש וגם חזרת תפלה בשחרית ומוסף ומנחה לכן אם הי' בדין שירד לפני התיבה בערבית בשבת הוי אמרינן יום הוא שנתחייב בד' חזרת תפלות ודו"ק:

שם ד"ה איכא בינייהו וכו' וטעמא דת"ק וכו'. עיין במהרש"א עד לקושייתם דא"נ לא וכו' כצ"ל:

דף כה.

ת"י ד"ה וע"כ אית לי' וכו' אמלתא דאיכא ק"ו וכו'. נראה שבא ג"כ לדחות פירוש הר"י פורת ולהוכיח דע"כ רבא ס"ל שיש ביו"ט עשה ול"ת ואע"ג דהר"י פורת ס"ל דליכא ק"ו ס"ל להת"י דאע"ג דנדחה ק"ו דצרעת מ"מ ע"כ איכא ק"ו שכתב ר"י מנדרים ונדבות וא"כ אפילו לא גרסינן דאתיא בק"ו מ"מ כיון דע"כ איכא ק"ו מנ"ל דאתי קרא למעט מילה דלמא לא ממעט אלא נותר דליכא ק"ו אע"כ דמאי דליכא ק"ו א"צ למעט דהוי יו"ט עשה ול"ת ודו"ק:

שם תוס' ד"ה ולא מילה וכו' וקשה לר"י וכו'. עיין מהר"ם עד רבא בעצמו לא בשביל וכו' כצ"ל:

שם ד"ה הא בחול וכו' ולא משכחת עצים וכו'. עיין מהר"ם עד בשמעתין דאסרינן גבי וכו' כצ"ל:

דף כה:

ד"ה הדלקת נר וכו' אבל מהדלקת נר גופי' וכו' עיין מהר"ם נראה שבא לתרץ הא פשיטא דלא פריך מהדלקת הנר גופי' דהא אדליק וכוונתו דאי אסרינן לי' בעטרן יכין לו שמן אחר וידליק בו משא"כ אי שרינן לי' בעטרן פעמים שלא יכין לו שמן אחר אלא עטרן וכשיבא להדליק בו ירגיש בריחו כי רע הוא ולא ידליק בו ושמן אחר לא יהי' מוכן בידו ולא ידליק כלל. אכן לענ"ד נראה לפרש בפשיטות יותר דדברי רבא שמא יניחנה ויצא הם כפשטן שיצא מהבית אחר שהדליק אלא שהי' אפשר לפרש דברי אביי ויצא שאין הנר חובה כלל ולא הוי ידעינן לחלק בין עיקר הדלקה ובין סעודה במקום נר לזה פירשו לנו התוס' שלא נימא כן אלא גם לאביי עיקר הדלקה חובה היא אלא שמחלק בין עיקר הדלקת הנר ובין סעודה במקום נר דלאו חובה היא ודו"ק:

שם ד"ה חובה וכו' ומים אחרונים וכו'. נ"ל דר"ל שגם שם לא מש"ה קרי לה חובה דמטעם זה אין טעונים ברכה אלא משום דחמירי מראשונים לאפוקי היש שרוצים לומר דס"ל דמש"ה קרי לה חובה לומר שאין טעונים ברכה לכן לומדים משם לכאן והתוס' ס"ל דשם טעם אחר שאין טעונים ברכה כדמסקו ודו"ק:

שם ד"ה סדין וכו' אמר רבי וכו'. עיין מהר"ם עד א"כ כל הני שמתמיהין וכו' כצ"ל:

דף כו.

ד"ה אין מדליקין וכו' דתנן וכו'. לפי מ"ש התוס' שם דרישא דמתניתין בכל מערבין מיירי בעירובי תחומין אפשר לומר דסיפא מערבין לישראל בתרומה מיירי ג"כ בעירובי תחומין ואין ראיה דמותר בהנאה דאפשר טעמא דלא מקרי הנאה דמצות לאו ליהנות נתנו כמ"ש התוס' (דף ל' ע"א) ד"ה ככר וכיון דחזי לכהן הוי סעודה הראוי' ומערבין בה אכן משמע להו דמערבין דסיפא מיירי גם בעירובי חצרות או משמע להו דנקיט ברישא מערבין וה"ה דמשתתפין שיתופי מבואות דלא שייך מצות לאו ליהנות נתנו וס"ל להתוס' כדעת הטור שהביא המ"א בסי' שפ"ו ס"ק י' דאע"פ שאין זה דרך הנאתו חשובה הנאה אכן לדעת הרמב"ם והרשב"א ומ"מ בשם רוב המפורשים שהביא המ"א שם אין ראי' דמותר בהנאה דאפשר אע"ג דאסור בהנאה כיון שלא הוי בדרך הנאתו שרי גם בעירובי חצרות ויותר נראה דדוקא בנדר ס"ל שלא כוון לאסור על עצמו אלא בדרך הנאתו אבל בדבר שאסור בהנאה מעצמו אסור בכל הנאות ודו"ק:

שם רש"י ד"ה איכא בינייהו וכו' סבר דרב ברונא וכו' כצ"ל. וע"ש במהר"ם עד לא הוי ס"ל להאי תנא בשום דבר וכו' כצ"ל:

שם תוס' ד"ה א"ב וכו'. עיין במהרש"א עד אפילו בתערובות דסבר וכו' מיקל בחלב מהותך וכו' כצ"ל:

שם ד"ה אין בו וכו'. עיין במהרש"א עד להקשות הכא אהך וכו' כצ"ל, ועיין במהר"ם שכ' דלמסקנתם א"צ לתירוץ ראשון ולענ"ד המעיין שם בסוכה יראה דמיירי שבאו מבגד גדול דומיא דארוכות המטה ומחצלת וא"כ א"א לומר דמיירי כשאין בדעתו לארוג יותר הא כבר ארגו יותר וע"כ צריכין לתירוצם הראשון ודו"ק:

דף כו:

ד"ה השתא וכו' ולרשב"א וכו'. עיין מהר"ם עד שלש על שלש וטוי כדי וכו' כצ"ל נ"ל. ועיין במהרש"א עד ומהרש"ל הגי' בתוס' דאריג שלש על שלש עדיף משמע דבקושייתם הניח מהרש"ל גירסא שלנו היכי אתי שלשה על שלשה ור"ל דתרווייהו קשה להו בין שלשה על שלשה ובין שלש על שלש ולכן נקטו בקושייתם שלשה על שלשה לרבותא דאפילו שלשה על שלשה לא אתי בק"ו ובתירוצם נקטו שלש על שלש לרבותא דאפילו שלש על שלש עדיף משתי וערב ודו"ק:

שם בד"ה אתי וכו' וכן מוכח וכו'. עיין במהרש"א עד שאר בגדים בנגעים אלא מתרי קראי חד וכו' כצ"ל:

שם ת"י ד"ה תרי מיעוטי וכו' דשלש על שלש ושלשה על שלשה וכו'. נ"ל דר"ל דשלשה על שלשה דאתי בצ"ו מק"ו לא עדיף משלש על שלש דאתי מריבוי דוהבגד א"נ דריבוי סתמא משמע יותר על בגד שלם ולא פירש מה ולולי הק"ו הוי אמרינן דלא אתי לרבות אלא שלשה על שלשה אבל כיון דאיכא ק"ו ולא צריך ריבוי לשלשה על שלשה אמרינן דמרבה הכל כל פחות מבגד שלם אפילו שלש על שלש וממילא קאי ריבוי אתרווייהו וממילא גם המיעוט לשאר בגדים קאי אתרווייהו ודו"ק. ומ"ש אבל מ"מ וכו' ה"ה שהיו יכולים להוכיח מהתרצן דלא אמר חד למעוטי משלש על שלש ושלשה על שלשה וחד למעוטי בגד שלם ורישא דמלתא נקטו:

שם תוס' ד"ה ואימא לרבות וכו' דהא ליכא מיעוטא למעוטינהו וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דכוונתו דמהרש"ל הבין דמ"ש התוס' דהא ליכא מיעוטא למעוטינהו ר"ל וממילא נתרבו בלא שום ריבוי והי' קשה לו דהא בגמרא מצריך ריבוי או ק"ו לשלשה על שלשה בצ"ו וממילא בשאר בגדים דליכא ק"ו צריך ריבוי והי' משמע לו לכאורה כפי' הרב פורת דשלשה על שלשה לא צריך שום ריבוי ומקשה ואימא לרבות שלשה על שלשה וה"ה בגד שלם בשאר בגדים דלא צריכי ריבוי כלל כיון דליכא מיעוטא ונקט שלשה על שלשה לרבותא שגם שלשה על שלשה נרבה דהוי ג"כ כבגד שלם ודחה דמ"מ אין ראי' מכאן להרב פורת דכוונתם מדממעט שלש על שלש ממילא נתרבה שלשה על שלשה ולכן הי' קשה לו בדבור שאח"ז שכתבו דאיצטריך ריבוי מוהבגד לשלשה על שלשה הא כתבו כאן דא"צ ריבוי והוצרך להגי' לשלש על שלש אבל מהרש"א מפרש דלולי והבגד הוי ממעטינן מצמר ופשתים שאר בגדים לכל מילי אבל השתא דכתיב והבגד דמשמע לרבות כל מילי אי לא הוי כתיב צמר ופשתים וממילא לא הוי ידעינן כלל לחלק בין צמר ופשתים לשאר בגדים לא הוי צריך לרבות אלא שלש על שלש בין בצ"ו ובין בשאר בגדים דשלשה על שלשה אתיא בק"ו בצ"ו וכיון דבבגד אין חילוק בין צ"ו לשאר בגדים הוי מרבינן נמי שאר בגדים וריבוי דוהבגד לשלש על שלש או דוהבגד הוי מרבה בשאר בגדים הכל אפילו שלש על שלש אבל השתא דכתיב צמר ופשתים למעט שאר בגדים מרבינן מוהבגד כל מה שיכול דהיינו שלש על שלש בצמר ופשתים ושלשה על שלשה בשאר בגדים ומיעוטא דצמר ופשתים לשלש על שלש בשאר בגדים ולכן אתי לי' שפיר בדבור שאח"ז דוהבגד מרבה שלשה על שלשה בשאר בגדים ועיין מהר"ם וצ"ל הא דאמר בגמרא ואימא לרבות שלשה על שלשה ולא אמרינן דמרבינן כל מה שנוכל היינו קודם שידענו דשלש על שלש נקרא קצת בגד לא ידענו דמה דלא חזי אלא לעניים נקרא בגד שנרבה אותו אבל אחר דע"כ מרבינן שלש על שלש בצמר ופשתים ידענו שנוכל לרבות גם שלש על שלש שוב הוי מרבינן גם שלש על שלש בשאר בגדים וכשיש מיעוט מ"מ מרבינן כל מה שנוכל ומוקמינן המיעוט לדבר א' ודו"ק:

שם ת"י ד"ה אבל וכו' דהא ריבוי צמר ופשתים נכתב בחנם. ר"ל דאם נרבה כן א"כ צמר ופשתים נכתב בחנם ודו"ק:

תוכן העניינים

גנזי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה