אור ברסלב

גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך

ברכות

דף ב.

לרבי יוסף אלטר אפשטיין ז"ל:

רש"י ד"ה כדי להרחיק וכו' ואסרום באכילה וכו'. ומ"מ גבי ק"ש ס"ל דלא פטרו בדיעבד אחר חצות כיון דלא שייך איסור מוטב שיקרא אבל גבי אכילת קדשים אסרו למגדר מלתא ודו"ק:

שם תוס' ד"ה מאימתי וכו' וגם ראי' דרב וכו'. עיין במהרש"א ומ"מ אין ראי' מרב אלא דאחר שכלה זמן תפלת מנחה לר"י מתחיל זמן תפלת ערבית אלא שהתוס' כתבו מסברא דה"ה לענין ק"ש וכ"ה בתוספות הרא"ש ע"ש:

שם והא דקאמר בירושלמי וכו'. ובזה נתיישב מה שהקשו דאמאי קורין עיקר ק"ש בלא הברכות שהם באמת קודם תפלה לא אמרו הברכות ואח"כ בלילה אמרו ק"ש בברכותי'. ומה שהקשו דהוה כריב"ל צ"ל דבאמת הירושלמי ס"ל כריב"ל וכ"כ המעיו"ט ע"ש:

שם תוס' ד"ה מברך וכו' ודוקא וכו'. נ"ל דדעת התוס' דבבה"כ בשדה גם ביום צריך להמתין וביהכ"נ שלנו בעיר מ"מ בלילה צריך להמתין והנך רבנן דתקנו ברכת יראו עינינו היו בזמן שבתי כנסיות בעיר לכן לא תקנוהו אלא בערבית ובזמן הש"ס אע"פ שהיו צריכין להמתין גם בשחרית לא חשו לתקן בשביל זה ברכה. וכן מ"ש התוס' (דף ו' ע"א) ד"ה המתפלל ולכך בלילה יש להמתין ר"ל גם בביהכ"נ שלנו וכ"מ בטור סי' צ' שכ' דר"י היה ממתין גם בביהכ"נ שלנו אפילו ביום. ואי מ"ש התוס' ולכך בלילה יש להמתין קאי אביהכ"נ שלהם אבל בביהכ"נ שלנו גם בלילה א"צ להמתין אפשר מ"ש אח"כ והר"י וכו' קאי אבלילה ומנ"ל להטור שגם ביום הי' ממתין אע"כ מפרש דברי התוס' דהחילוק שבין ביהכ"נ שלנו לביהכ"נ שלהם היינו ביום אבל בלילה גם בביהכ"נ שלנו צריך להמתין וע"כ מ"ש והר"י וכו' היינו אפילו ביום ודו"ק:

דף ב:

ב/ב

תוס' ד"ה דלמא וכו' תפשוט ממתניתין וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד לא ניחא להו לומר דתפשוט ממתניתין דהכא דלא מפורש בה דבכהנים טמאים מיירי ואפשר מיירי בכהנים טהורים ורגילים לאכול תרומתן בזמן ההוא וכדלקמן משעה שעני וכו' ומשעה שרוב ב"א ומיירי בבוקר ואע"ג דע"כ נפרש משנתינו דמיירי בכהנים שטבלו מטומאתן דאל"כ מ"ש כהנים בתרומתן משאר ב"א מ"מ ניחא ליה לפשוט מברייתא דמפורש בה צאת הכוכבים ומש"ה הקשו דתפשוט ממתניתין דנגעים ודו"ק:

שם תוס' ד"ה א"כ וכו' אע"ג וכו'. נ"ל דלא קשה להו אלא לפירושם דלעיל אבל לפירש"י דלשון צווי הוא שיטהר בהבאת קרבנותיו לק"מ דלא מצינו כה"ג בלשון וטהר אבל לפירושם דביאת אורו היינו לאחר שקיעת החמה וע"כ וטהר גברא ר"ל שיטהר מעצמו שהרי הבאת קרבנותיו בשמיני הוא ואפ"ה מקשה דלימא קרא ויטהר אהא קשה להו שפיר ודו"ק:

שם תוס' ד"ה משעה וכו' תימה וכו' וכיון וכו' נ"ל שזה הוא כמו קושיא אחרת דמתחלה דהא לא נשאר זמן כלל להתפלל ועוד שאפילו ישאר זמן מ"מ אסור להתחיל אז בסעודה. והנה המהרש"א הקשה אמאי לא תקשה להו אמתניתין ע"ש. והנה קושיא ראשונה ודאי א"א להקשות אמתניתין במתניתין זמן ק"ש הוא עכ"פ עד סוף אשמורה ראשונה וגם קושיא שני' לפי מ"ש המ"א סי' רל"ה ס"ק ד' דטעימה מותר קודם תפלת ערבית ל"ק אמתניתין דמ"מ טועמין אכילת עראי אבל עני שאין לו נר בלילה ע"כ סעודה הקבועה אוכל השתא וצ"ל דס"ל למהרש"א כדעת התה"ד שהביא המ"א שם דטעימה ג"כ אסור קודם ערבית. ועוד נלענ"ד דאמתניתין לק"מ דאפשר דהכהנים התחילו בהיתר לאכול חולין וכשהגיע צה"כ גומרין סעודתן בתרומה דא"צ להפסיק כיון שהתחילו בהיתר ויש שהות לקרות ולהתפלל אח"כ אבל אברייתא ע"כ העני מתחיל אז סעודתו שהרי בשעה שמתחיל סעודתו מתחיל זמן ק"ש ועוד הברייתא ס"ל דבשעה שעומד מסעודתו עובר זמן ק"ש וכשהשעה עוברת צריך להפסיק וע"ש במ"א ס"ק ח' ודו"ק:

שם רש"י ד"ה קס"ד רוב ב"א היינו עניים. נ"ל דר"ל דקס"ד דמ"ש בברייתא שני' משעה שבני אדם היינו שיעורא דברייתא קמייתא דעני ואח"כ מפרש דר"ל ב"א בע"ש ועניים בימות החול וא"צ להגהות מהר"א מווילנא ולא ידעתי לדידי' היאך יפרש מ"ש רש"י אח"כ כלומר וכו' ודו"ק: (שם) ד"ה נכנסין להסב וכו' מ"מ מאוחר הוא לכולם עיין במהרש"א עד וכ"נ מדברי התוס' וכו' ר"ל (בדף ג' ע"א) שכתבו דאי בשעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע"ש חד שעורא עם שהכהנים טובלין ר"מ היינו ר' אחאי וע"כ כהנים אוכלין מאוחר מכהנים טובלין שהרי האכילה אחר טבילה היא. ולכאורה אינו מובן שהרי התוס' לא כתבו אלא דלכן לא אמר דב"א נכנסין וכהנים טובלין חד שעורא היא וכיון דלאו חד שעורא הוא אפשר שב"א נכנסין מאוחר לכולם וצ"ל דס"ל למהרש"א דכיון דלולי דר"מ היינו ר' אחאי הי' אפשר לומר דבני אדם נכנסין חד שעורא היא עם כהנים טובלין שהוא מוקדם הרבה וכמ"ש התוס' שם אח"כ לא מסתבר לומר דאליבא דאמת הוא מאוחר לכולם ודו"ק:

שם ד"ה הי מנייהו מאוחר לכולם וכו'. נ"ב רש"ל מ"ז ולא מצאתיו ברש"ל גם מדברי מהרש"א לעיל ד"ה נכנסין נראה דגריס לי' ור"ל דפשיטא לי' דכלהו אינך שעורים קודמין דכלהו קודם צה"כ חוץ מהנך תרתי וממילא המאוחר מהם מאוחר לכולם ומ"מ נ"ל דהיינו לפירוש נכנסין להסב בע"ש דלפירוש בימות החול ע"כ מאוחר הוא מעני לפירש"י ד"ה משהעני שכ' שאין לו נר משמע דשאר ב"א אוכלין אחר העני ואפשר דהמפורשים נכנסין להסב בימות החול אין מפרשים טעמא שאין לו נר וממהר אלא אדרבה עני מאחר עד שעובד עבודה ביום או הולך ומבקש צדקה מבעה"ב. והנה לכאורה יש להקשות אמאי קאמר ר' חנינא היינו ר"א ולא קאמר היינו ר' אחאי או ר"מ. ונ"ל דמה שמקשה הי מנייהו מאוחר ר"ל אי טעמא דעני שאני משאר ב"א שאין לו נר וע"כ מוקדם הוא או טעמא שצריך להתאחר ומאוחר הוא לכן לא הי' יכול לומר היינו ר' אחאי דע"כ קודם הוא משאר ב"א שיש להם נר והוא אין לו לפירוש להסב בימות החול וגם לא הי' יכול לומר היינו ר"מ דלמה לו להקדים מבעה"ב כ"כ לכן מקשה היינו ר"א ואפשר דאפילו לפירוש להסב בע"ש מ"מ צריכין לנר ופשוט דעני מאוחר וע"כ טעמא דעני צריך להתאחר וכמ"ש וצ"ל דרש"י פי' לעיל לפי ס"ד ודו"ק:

דף ג.

תוס' ד"ה קשיא וכו' לפירש"י וכו' ולפירוש ראשון של רש"י נכנסין להסב בימות החול צ"ל תירוץ הב' של התו' ודו"ק:

דף ג:

גמרא מ"ט דר' נתן וכו'. ק"ל אמאי לא סגי ליה בטעם שאמר ר' אליעזר לעיל ע"א מדכתיב ג"פ שאג ונ"ל דס"ל דמשם לא מוכח אלא דשואג ג"פ ואפשר דאפ"ה ד' משמורות בלילה ושאגת הקב"ה אינו ענין לחלוקת המשמורות או דאינו שואג אלא בתחלת ג' משמורות אחרונות וכמ"ש הפ"י שם דאינו שואג אלא בתחלת המשמורה ונימא דתחלת משמורה ראשונה אינו שואג דאינו שואג אלא בלילה ולא מייתי לעיל מהך דשאג ישאג אלא למילף דשואג ג"פ ממילא לדידי' דס"ל שלשה משמורות הוי בלילה שואג על כל משמורה ומשמורה ועיקר הילפותא דג' משמורות הוי מהך דהכא ור"א אינו מפרש מהיכא יליף ג' משמורות והגמרא נטר עד הכא לפרש טעם דר' ור' נתן ביחד ודו"ק:

שם גמרא ר"נ ס"ל כר"י. הקשה הפ"י דלענין זמן ק"ש אמר ר"י דהוה עד סוף ג' שעות ע"ש ועיין במחצה"ש סי' נ"ח סק"ו:

דף ד.

תוס' ד"ה בניהו וכו' וי"ל דמסתמא וכו'. אין זה ענין לפיר"ת דכרתי ופלתי היינו סנהדרין שגם לפירש"י דכו"פ היינו אורים ותומים אפשר לומר כן אלא שבזה סותרים גירסת רש"י דלעיל שגרס ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ודו"ק:

שם גמרא בפלגא אורתא דתליסר וכו'. נ"ב פי' שדבר עמו בחצות וכו' ואינו מובן לי דאם כוונתו שמשה דבר עם פרעה בחצות מה חידש בזה הא בפירוש בגמרא בפלגא אורתא וכו' ואם כוונתו שהקב"ה דבר עם משה בחצות ואמר לו ג"כ כחצות לא ידעתי מנ"ל וגם כבר כ' רש"י בפ' בא בפסוק החדש הזה לכם שלא הי' נדבר עמו אלא ביום. גם מ"ש ולפ"ז ל"ק קו' התוס' לעיל ור"ל לעיל ע"ב ד"ה ואתא לא הבינותי דבלא"ה ל"ק וגם לתירוץ שמא יטעו אצטגנוני פרעה לא קשה ודו"ק:

דף ד:

רש"י ד"ה זה הסומך וכו' וסמוך ליה יענך וכו'. עיין במהרש"ל ועיין בט"ז סי' קי"א ס"ק א' וכפי דברי מהרש"ל נתיישבו קצת קו' הט"ז עליו ואין להאריך ודו"ק:

שם רש"י ד"ה על משכבכם שנאמר ובשכבך וכו'. האי שנאמר ובשכבך צריך ביאור וא"ל דדרש ובשכבך כפשוטו א"כ קרא דרגזו למה לי וע"כ ובשכבך היינו זמן שכיבה וא"כ למה מייתי רש"י קרא דובשכבך. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דתיבות שנאמר ובשכבך מיותר ואפשר דמשמע לי' לרש"י דעל משכבכם הוא ג"כ סימן איזהו פרשה ור"ל אמרו מה שנאמר בו על לבבך וגם ובשכבך ודומו בשינה אח"כ ולא ניחא לי' לפרש על משכבכם כמו על מטתו דבודומו סלה די ומה שצריך ב' סימנים אפשר דבסימן אחד לא הוי ידעינן לפרש דמיירי בק"ש דאפשר דמיירי בד"ת וכדלקמן (דף ה') יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם וק"ש יליף מעל משכבכם וכן אח"כ ירננו על משכבותם היינו ק"ש. ואפשר רב נחמן שאמר אם ת"ח הוא א"צ דריש באמת כן בלבבכם תורה או על משכבכם ק"ש אלא דרש"י מפרש לריב"ל אי לא ס"ל דר"נ דריש תרוייהו לק"ש וצריך ליתן טעם דעל משכבכם לחוד ג"כ לא סגי אלא ד"א מלמד על חברו ודו"ק:

דף ה:

תו' ד"ה הא לן וכו'. נראה מדבריהם דהא דאמרינן בערכין (דף כ"ט ע"א) אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג קאי גם לענין שלות מחנות ולפ"ז הא דאמרינן שם (דף ל"ב ע"ב) אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה במסקנא דמסקינן מנו יובלות לקדש שמיטין אבל יובל לא הי' נוהג גם ערי חומה נדחה דלא הי' נוהג. אכן הרשב"א כאן בשם ה"ר אלחנן ורבני צרפת דדוקא לענין מכירת בית לא נהג דין ערי חומה אלא בזמן שהיובל נוהג אבל לענין שלוח מחנות נוהג גם בזה"ז למאי דס"ל קדושת עזרא קדשה לעתיד לבא ולפ"ז בהא איירי בדף ל"ב ולא נדחה כלל הך דערי חומה וכן נ"ל להוכיח מדברי הרמב"ם דבפ"י מה' שמיטה ויובל ה"ח פסק דמשגלו שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות ובה"ט פסק דבזמן שאין היובל נוהג אין דין בתי ערי חומה נוהגין ובפי"ב הט"ו כ' אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה. הגם דמ"ש יובלות ע"כ פירושו לקדש שמיטין כמ"ש שם בגליון ומ"מ כ' דקדשו בתי ערי חומה אע"כ דמ"ש בת"י לאו דוקא ור"ל ערי חומה לענין שלוח מחנות וכן סתם בפ"ז מה' בית הבחירה הי"ג ולא ביאר דשלוח מצורעים מערי חומה לא נהג בבית שני וע"כ ס"ל כרש"י והר"א ורבני צרפת הנ"ל ודו"ק:

שם ד"ה אלא אימא וכו' אבל ראי' וכו'. עיין במהרש"א עד אבל ק"ל וכו' ודבריו אינם מובנים כמו שהקשה בא"ר סי' פ"ט ס"ק י"א דמ"מ אפילו מיירי התם קודם שהגיע זמן ק"ש הא כבר כ' דרש"י אוסר אפילו לא הגיע זמן ק"ש וע"ש מ"ש ע"ז. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שיש ט"ס בדברי מהרש"א וקושייתו הוא על דברי מהרש"ל דאפילו נימא דרש"י מיירי בהגיע זמן ק"ש מ"מ הא מספקא לי' לתלמודא התם אי רב מיירי בהגיע זמן ק"ש וממילא משמע דאפשר לומר דרב מיירי בהגיע זמן ק"ש וא"כ קשה לרש"י.

ולכאורה הי' אפשר לומר דלא קאמר התם שהגיע זמן ק"ש אלא בעת הנחת תפילין אבל בשעה שהי' מתני פרקין לא הגיע זמן ק"ש אמנם התוס' קאי לפירש"י דהתם דמקשה מהא דמתני פרקין ולא מהנחת תפילין וע"ש במהרש"א ובפ"י מה שדחקו לפרש כן ולפ"ז מה שנסתפק אי מיירי בהגיע זמן ק"ש קאי אהא דמתני פרקין ודו"ק:

דף ו.

תוס' ד"ה המתפלל וכו' ולכך בלילה וכו'. ר"ל שבלילה יש להמתין גם בביהכ"נ שלנו והר"י הי' ממתין גם ביום בביהכ"נ שלו ועמ"ש בעזה"י (בדף ב' ע"א) בד"ה מברך ודו"ק:

שם רש"י ד"ה כי כסלא וכו' אין עושין אוגיות וכו'. משמע לכאורה דאוגיא היא חפירה וכ"כ רש"י במ"ק וצריך ביאור מ"ש רש"י כשורת חפירה המקפת האוגיא וגם בסה"ד כ' תל האוגיא משמע דאוגיא היא תל והחפירה סביבה לכן נ"ל דצ"ל אין עושין עוגיות בע' וכ"ה במ"ק ואוגיות בא' הוא תל ועוגיות בע' היא חפירה וכ"כ בערוך ערך אגיא וערך עג וערך בדד ע"ש ולא הביא רש"י מהא דאין עושין עוגיות אלא דדרכן לעשות חריץ סביב הגפנים והיינו כסלא דכאן ואוגיא היא החל שהגפן נטוע עליו והכסלא סביבו ויש ט"ס בערוך ערך אגיא וצ"ל הגבוהים נקראים אגיא והעמוקים נקראים כסלי ודו"ק. ועיין בנדרים (דף ו' ע"ב) הדין אוגיא ובפירש"י והר"ן והרא"ש שם דשם משמע דהערוגות נקראים עוגיא ע"ש החריץ שסביבותיהם:

שם ד"ה קדמה שכינה ואתיא קודם שיהיו כל העשרה נצב וכו'. הכל ד"א עד משמע:

דף ח.

גמרא שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם. כ' מהרש"ל נמחק ע"ש ואינו מובן ונראה שהי' כתוב דברים אלו פעם אחרת במקום אחר:

דף ט.

תוס' ד"ה לעולם וכו' א"נ י"ל וכו'. עיין במהרש"א ועיין בא"ר סי' נ"ח ס"ק ט' ודו"ק:

שם ד"ה ובלבד וכו' ולכך קאמר וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת התוס' כמ"ש רש"י שאין עוד זמן תחלת שכיבה ור"ל דליכא מי שהולך אז לישן ולכן לא שייך לומר השכיבנו אבל לקרות ק"ש עדיין זמנו הוא כיון שעדיין שוכבים על מטתם דובשכבך היינו כ"ז ששוכבים וכמ"ש הפוסקים ועיין במ"א סי' נ"ח ס"ק ז' ודו"ק:

שם רש"י ד"ה שם תזבח וכו' כלומר בבוקר וכו' נ"ל דר"ל דאע"ג דזמן אכילה לר"א עד חצות מ"מ לא חל מצות שרפה ויכול לאבדה בע"א עד הבוקר ובבוקר חל מצות שרפה וחייב להניחה על בוקר שני לשרפה ודו"ק:

דף ט:

גמרא הוציאוני היום וכו'. צריך להבין היאך דמי זה לנמשל וצ"ל דמשה אמר להם בראש חדש וישאלו ממצרים אמרו לו ולואי שנצא עתה בעצמנו ודו"ק. שוב מצאתי בצל"ח שהעיר בזה ע"ש:

שם:

רש"י ד"ה מאי קראה דמצוה להתפלל וכו' משמע דקרא קאי אתפלה ואח"כ כ' דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בק"ש. ונ"ל דדעת רש"י דק"ש ותפלה תרוייהו מקרי יראה ובעינן עם שמש וכל שהוא סמוך להנץ בין קודם ובין אח"כ מקרי עם וכמ"ש הרא"ש ולכן כ' רש"י דמ"ש שמקבלים עליהם בק"ש יהי' עם שמש כלומר כשהשמש יוצא כבר קבל עליו עול מ"ש בק"ש ומיד מקבל עליו יראת שמים בתפלה והוי תרוייהו עם הנץ החמה והמעיו"ט כ' דדעת רש"י כר"ח דהק"ש הוא אחר הנ"ח והנלע"ד כתבתי ונ"ל דד"ה דכתיב וד"ה עם שמש הד"א ומדברי מהרש"א נראה דשני דבורים הם ולא ידעתי למה ודו"ק:

דף י.

רש"י ד"ה חטאים כתיב קרי ביה חטאים. ר"ל דחטאים בפת"ח תחת הח' פירושו חוטאים קרי בי' בחט"ף תחת הח' והוי פירושו העבירות וכ"ה כוונת רש"ל במ"ש חטאים הוי כמו חוטאים ר"ל בפת"ח כנקודתו בפסוק אלא קרי בי' חטאים בחט"ף והוא בדרך מפעיל דהיינו העבירות ודו"ק. שוב מצאתי כן בתוספות הרא"ש. ולכן פירש"י בפסוק חטאים חוטאים והיינו כפשט הפסוק שהקריאה בפת"ח הח':

שם גמרא ויאמר אליו כה אמר ה' צו וכו'. כצ"ל ותיבת צבאות נמחק כי אינו בפסוק:

דף י:

אינו קדוש שנאמר ויגש וכו'. כצ"ל ובדפוס נ' שנאמר בין חצאי עיגול ולא ידעתי למה:

דף יא.

גמרא וב"ש ההוא מבעי לי' פרט לשלוחי מצוה. מהרש"א הגי' וב"ה הא כתיב בשבתך ובלכתך בדרך ל"ל ור"ל דלכתוב בשבתך ובלכתך לחוד ול"ל בדרך אלא ש"מ דקורא דרך הילוכו וב"ש מבעי לי' פרט לשלוחי מצוה אע"פ שעדיין אינו עוסק במצוה אלא שהולך לעשות מצוה ובגליון הש"ס נ' שא"צ להגי' ומקשה על ב"ש ל"ל ב' פסוקים ט"ש ואינו מובן לענ"ד אם לא שנאמר דלא ס"ל סברת רש"י ד"ה ובלכתך דחתן לא נפקא מקרא קמא אבל לסברת רש"י לכאורה גירסת מהרש"א מוכרח אכן מדברי חידושי הרשב"א משמע דס"ל השתא דכל שהולך לדבר מצוה היינו עוסק במצוה ומבשבתך דוקא וממילא לא צריך קרא לשלוחי מצוה ולדבריו ע"כ צ"ל או דלא גריס כלל האי וב"ש או גריס כגירסא דידן ומפרש שהוא כחוזר לענין של מעלה אחר שפירש הברייתא מאי משמע וכו' חזר לעניינו וב"ש ההוא מב"ל פרט לשלוחי מצוה ר"ל בשבתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך פרט לחתן כנ"ל וב"ה וכו' כנלענ"ד ועיין שה"ג ח"ב מערכת ג' ק"א ג' אות ד' ודו"ק:

שם רש"י ד"ה ב"ה נמי וכו' וקורין נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד אבל וכו':

דף יא:

תוס' ד"ה שכבר נפטר וכו' שהיא ברייתא וכו'.

הוגה בגליון מימרא ומהרש"א כ' שהיא ברייתא דחשיב הנך דמימרא דר' יהודה ודמתניתין. ובזה נלע"ד ליישב דבמימרא ההוא איתא המגדל בניו לת"ת הדן את חברו לכף זכות ובסידורים יש תחתיהם הכנסת כלה והלויית המת דליתא לא במשנה ולא במימרא אע"כ ברייתא היא ועיין ברמב"ם בריש סדור תפלות ובא"ר ס"ס מ"ו ואין להאריך:

דף יב.

תוס' ד"ה משום וכו' ויכול לסבור הברייתא כותיקין. ר"ל דלא נימא דמקדימין קודם הנץ החמה וברייתא זו דאנשי משמר מקדימין ס"ל דזמן ק"ש הוא מהנץ החמה אלא דמקדימין קודם שיכיר בין תכלת ללבן וסבר שפיר כותיקין דזמן ק"ש קודם הנ"ה ודו"ק:

שם רש"י ד"ה היינו בעיין וכו' לברכת הלחם. כ' מהרש"ל דהיינו על המחי' אכן בש"ע סי' ר"ח סי"ז מבואר דהיינו ברהמ"ז או עכ"פ ברכת הזן וכ"פ בפוסקים ועל המחי' לא הוזכר ודו"ק וצ"ע:

שם תוס' ד"ה להגיד וכו' א"נ וכו'. נ"ל דהאי א"נ אינו פירוש אחר דפירוש הראשון מפרש היכי נזכר אמונה בברכת אמת ואמונה והא"נ מפרש הטעם אמאי צריך להזכיר ענייני אמונה בערבית משום שמאמין ומפקיד רוחו אבל אין זה נזכר בברכת אמת ואמונה אלא דמה"ט מזכירין בערבית ענייני אמונה שישמור אמונתו ויגאלנו ותרוייהו צריכי ולפ"ז משמע לי שהא"נ קאי גם על שחרית ונתן טעם אמאי מזכירין ענייני חסד בשחרית לפי שעושה חסד ומחזיר נשמתינו בלא יגיעה ועיין צל"ח והנלענ"ד כתבתי ודו"ק: (שם) רש"י ד"ה עול מצות ועשיתם וכו'. ובגמרא מביא פסוק אחר וצ"ע:

דף יג.

תוס' ד"ה הי' קורא וכו' וא"ת וכו'. צ"ל דס"ל להתו' דלא שייך לומר סדר הברכות אלא כשבירך עכ"פ המאוחרת קודם ק"ש שוב מברך הראשונה אחר ק"ש אבל לא לברך שתיהם אחר ק"ש אלא כשלא קרא כלום לפני ק"ש שוב אינו קורא כלל ועיין פ"י ובחידושי הרשב"א (דף י"ב) ודו"ק:

שם ד"ה בלה"ק וכו'. הגי' בגליון דצ"ל בכל לשון ואמת דבגמרא איתא קודם בכל לשון ואח"כ בלשון הקודש אכן מהרש"א ציין ג"כ ד"ה בלה"ק ונראה משום שכתבו אח"כ אעפ"כ וכו' וקאי למ"ד בלה"ק נאמרה וכמ"ש מהרש"א לכן ציונו על בלה"ק נאמרה. והנה יש לדבר עוד על מ"ש התוס' והיו למה לי הא כמו דאמרינן לרבי אי ס"ל בלה"ק נאמרה אצטריך והיו דלא נימא שמע בכל לשון כן אי אמרינן שלא היו קורין בתורה כלל אצטריך והיו דלא נימא שמע בכל לשון וצ"ל דכוונת התוס' לס"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה משום דכתיב שמע וסבר דצריך והיו משום דכה"ת בכל לשון נאמרה והי' קשה עליו אכתי והיו למה לי וכן י"ל לרבנן דאמרינן דצריך שמע משום דכתיב והיו ול"ל משום דכתיב והיו ומשמע מלשונם דאי לא הוי שום קריאה ולא שום קרא לא והיו ולא שמע הוי אמרינן שלא לשנות ק"ש ממה שנכתב בתורה ולכן לא הקשו אלא והיו למה לי ולא שמע למה לי ועיין בצל"ח מ"ש השתא דאיכא קצת קריאה מה"ת ודו"ק:

דף יג:

יוסף על ברכות דף יג/ב

רש"י ד"ה א"ר יאשי' ע"כ. נ"ל דתיבות א"ר יאשיה מיותר:

שם):

גמרא אימא סיפא וכו' כ' מהרש"א ק"ק וכו' ע"ש. ולענ"ד אפשר לומר דא"כ ומשיב דרישא למה לי השתא באמצע משיב לכל אדם כ"ש בין הפרקים ודו"ק:

דף יד.

ד"ה ימים וכו'. ויש שרוצים לומר וכו' צ"ל דס"ל דיחיד היינו יחיד דוקא אבל צבור יכולין לגמור בברכה אע"פ שאינם כל ישראל ודלא כמ"ש התוס' בריש דבריהם והיינו שיש בין היש שרוצים למחזור וויטרי דלמחזור ויטרי גם צבור לא מברכין ודו"ק:

שם והשתא נמי מיושב וכו'. ר"ל דזהו הפירוש בירושלמי דאם שמעה בביהכ"נ יצא ודו"ק:

דף יד:

ד"ה ויאמר וכו' א"ר אילא טעמא וכו'. משמע לפ"ז דכסות לילה לכ"ע פטור והמיוחד ליום ולילה לכ"ע חייב אלא דר"ש ס"ל דמשום דכסות לילה פטור הוי מ"ע שהזמ"ג ורבנן ס"ל כיון דהמיוחד ליום ולילה חייב לא הוי מ"ע שהזמ"ג ולפ"ז לכאורה אין ראי' מכאן דהלכה כר"ש דלכ"ע מקרי אינה נוהגת אלא ביום משום דכסות לילה פטור ונ"ל דכוונתם דלר"ש דמקרי משום זה מ"ע שהזמ"ג ה"ה דמשום זה מקרי אינה נוהגת אלא ביום ולרבנן כיון דלא מקרי משום זה מ"ע שהזמ"ג ה"ה דלא מקרי אינה נוהגת אלא ביום ודו"ק:

דף טו.

ד"ה דלמא וכו' ופליגי במלתא דר"י. נ"ל דר"ל דבאמצע דברי ר' יהודה נשנה דברי ר' יוסי החולק עליו בשניהם ומהרש"א הגי' ופליג אמלתא דר"י וג"כ כוונתו כן דבאמצע דברי ר' יהודה נשנה דברי ר' יוסי שחולק עליו ודו"ק:

שם ד"ה אי ר' יוסי וכו' ותקנו ממש וכו' משמע להו דבדיעבד לא יצא ידי ברכה אלא דאפ"ה תרומתו תרומה דהברכות אינם מעכבות כדאמר ולא בברכה תליא מלתא וראי' ממגילה שלא יצא בדיעבד לר' יוסי ודו"ק: (שם) רש"י ד"ה אלא מאי וכו' והא דתרומה וברהמ"ז וכו'. לצדדין נקט דברהמ"ז דוקא ר' יהודה הוא ודתרומה גם כר' יהודה וככ"ע אתיא דלא משמע דפליג ר' יוסי לומר דהברכה מעכב התרומה בדיעבד וכן צ"ל לקמן בד"ה אפילו תימא ודו"ק. ועיין בפ"י ברש"י ד"ה דלמא ר' יהודה: (שם) ד"ה ולכתחלה וכו' דאפילו ר' יהודה מודה וכו' לכאורה משמע דכ"ש דכר' יוסי אתיא דמודה במגילה דיצא בדיעבד כיון דמדרבנן הוא וא"כ סותר דברי התוס' ד"ה אי ר' יוסי דפשיטא להו דבמגילה לא יצא בדיעבד לר' יוסי ואפשר לומר דהתוס' קאי אליבא דרב מתנא דלר' יוסי דיעבד נמי לא ורש"י קאי למאי דמקשה דלמא דיעבד שפיר דמי א"צ לומר דאתי דוקא לר' יהודה דאפשר גם לר' יוסי אתי ומודה בדרבנן דיוצא דיעבד אכן אין זה מוכרח דאפשר לומר כוונת רש"י דאפילו ר' יהודה מודה דלכתחלה לא אבל בדיעבד פליגי וברייתא לא מיירי בדיעבד ושפיר אתיא ככ"ע ודו"ק:

דף טו:

ד"ה אלא מאי בעית וכו' כחו דר' יוסי אלא הא דתניא כו' מני. כאן הס"ד:

שם

תוס' ד"ה דלמא וכו' תימה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד לא דמי לס"פ הכותב (דף פ"ט ע"ב) דאמר חסורי מחסרא ומוקים כולה כרשב"ג כדי לתרץ לרב וכה"ג אשכחן טובי דאמר חסורי מחסרא וכולה חד תנא הוא מפני הדוחק כדי לתרץ איזהו קושיא אבל שלא משום קושיא ושפיר אפשר לומר דלאו חד תנא ור' יהודה פליג את"ק דלימא חסורי ולאוקמי כולה כחד תנא כה"ג לא אשכחן אפילו אי לא הוי אשכחן תנא דפליג אר' יהודה טפי הי' לנו לומר דתנא אחר הוא ולא ידענו שמו ועוד דכאן אשכחן ר' יוסי דפליג אר"י ואפשר לאוקמה כוותיה. ועוד נלענ"ד דמ"ש התוס' ולאוקמי אליבא דחד תנא אין כוונתם רישא וסיפא כחד תנא אלא ר"ל כיחידאה דכפי פשטות המשנה משמע דרבים פסלי בקטן ואמרינן חסורי מחסרא לאוקמי כיחידאה ועוד אם רוצה לאוקמי קטן כתנא דאשכחן לי' דאיירי בחרש אפשר לאוקמי כר' יוסי בלא חסורי מחסרא ודו"ק:

דף טז.

ד"ה מעשה וכו' דקמ"ל וכו'. הקשה מהרש"א אמאי לא מפרש וכו' גם יש לדקדק וכו' ע"ש. ולענ"ד לק"מ דסיפא פירושא דרישא הוא דר"ג קרא וסובר ת"ק דאם רצה קורא וממילא לא קשה מר"ג שרצה וקרא ורשב"ג סובר דדוקא אדם גדול ובוטח שיוכל לכוין ועכ"פ לשניהם לאו מעשה לסתור היא והתוס' נקטו דאפילו לרשב"ג לאו מעשה לסתור היא דלת"ק פשיטא דלאו מעשה לסתור היא ובזה נתיישבה גם קושיא ראשונה של המהרש"א דכיון דבסיפא מפורש בהדיא במשנה לא איצטריך לתלמודא לפרש כאן ודו"ק:

דף טז:

גמרא מ"ט דרשב"ג נ"ל דצ"ל דר"ג. עיין במהרש"ל מ"ש האי אנינות וכו' ודבריו בקצרה ואינם מובנים ועיין ברא"ש ודו"ק:

שם תוס' ד"ה אסטניס וכו' וכ"מ וכו'. נ"ל דע"כ צריך לחלק בין אסטניס לענין רחיצה למי שיש לו חטטין לענין סיכה שהרי שם מותר אפילו ביה"כ דאורייתא וכאן צריך טעמא דאנינות לילה דרבנן הא ביום דאנינות דאורייתא אסור אלא דכמו דשם מותר אפילו ביה"כ כאן שאין צער כ"כ מותר עכ"פ באנינות לילה דרבנן ודו"ק:

דף יז:

ד"ה פטור וכו' ה"ג פטור מק"ש ומן התפלה ותיבות ומן התפילין מיותר וכ"כ לקמן בד"ה אלו ואלו ובמהרש"א שם ודו"ק:

שם ד"ה ה"ג רש"י וכו'. עיין במהרש"א וברש"י שלפנינו ד"ה ושלאחר המטה משמע כמ"ש התוס' בשמו:

דף יח.

יוסף על ברכות דף יח/א

ד"ה ואינו מברך וכו' של ר"ת בשבת וכו'. עיין במהרש"א ומשמע שלא הי' בגירסתו והודיעו לו במ"ש אלא והודיעו לו סתם ומשמע לי' שהודיעו לו בשבת אבל לפי הגירסא שלפנינו בתוס' לק"מ ומעשה שהי' כך הי' שמתה בשבת והודיעו לו במ"ש וה"ה ביום אחר בחול ולכן השמיטו הרא"ש ודו"ק: (שם) ד"ה וירכב וכו' אלא אסיפא וכו'. עיין במהרש"א וכוונתו דהא דאמר אלא אסיפא לא דין המבואר בסיפא דהיינו שריותא דעכו"ם ולסטים אתי לאשמעינן דהוא נמי פשיטא אלא דיוקא דרישא דלאחוריו מותר ג"כ נעשה סיפא ודו"ק:

שם רש"י ד"ה הרואה פנימה את חלל ההיקף וכו' עיין בט"ז א"ח סי' ע"ב ס"ק ג' ביאור ע"ז:

דף יט:

תוס' ד"ה מדלגין וכו' והי' אומר ר"ת וכו'. הקשה מהרש"א דדלמא אפ"ה אין כהן מוזהר עליו ע"ש ולענ"ד לק"מ דלהכי אסקו התוס' ומפקינן לה מעל כל נפשות מת לא יבא דקרא זה גבי כהן כתיב בפ' אמור ומדגמרינן משם רביעית דם ש"מ דקרא זה ברביעית דם מיירי וע"כ כהן מוזהר עליו ולכן הביאו התוס' מהך דפרק בהמה המקשה אע"ג דכמה משניות וש"ס מלא דרביעית דם מטמא בעולם גם שם בפרק בהמה המקשה לעיל מזה מנין לרביעית דם שמטמא שנאמר הנוגע במת בנפש אדם אלא דהי' אפשר לומר דאפ"ה אין כהן מוזהר עליו וכקו' מהרש"א אבל מהך דפרק בהמה המקשה מייתי שפיר מדילפינן מקרא דעל כל נפשות מת דמיירי בכהן ודו"ק:

דף כ.

ד"ה שוא"ת וכו' לקרי שוא"ת וכו'. דברים אלו אינם מובנים לי דהא רש"י לא כ' דשוא"ת היא דודאי קום ועשה היא אלא דלאו דחי' היא ולכאורה משמע דדברים אלו מיותר הן ובתוס' רי"ח וגם בתוס' הרא"ש ליתא וצ"ל היאך קרי ליה וכו' ותו לא ובדוחק יש לפרש דכיון דלא הזהיר הל"ת בזה נקרא שוא"ת לפירש"י ודו"ק:

דף כ:

ד"ה יוצא וכו' אע"פ וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דלענ"ד לשון אע"פ מדוקדק יפה דאע"פ דחזינן שהוא כד"ד לצאת י"ח ק"ש וממילא הוא כדבור גם לענין בעל קרי ואפ"ה שרינן לי' משום מצות ק"ש הרי דמשום מצות ק"ש שרינן איסור ב"ק תתיר לו גם דבור ודו"ק:

דף כא.

ד"ה ה"ג וכו' וי"ס וכו'. ר"ל אחר התירוץ ק"ש וברה"מ דאורייתא ותפלה דרבנן מוסיפין קושיא ק"ש דרבנן היא אלא וכו' וגם יש ספרים וכו' ר"ל דלא גרסי כלל ק"ש ובהמ"ז דאורייתא אלא על הקושיא והרי ברהמ"ז וכו' מתרץ דק"ש אית בה מלכות שמים וכו':

שם ד"ה ספק וכו' וא"כ הואיל וכו'. כ' מהרש"א ואצ"ל וכו' ע"ש. לכאורה כשברור לו שלא קרא ק"ש ומסופק באמת ויציב בלא"ה מוטב שיאמר ק"ש דשמא אמר כבר אמת ויציב ויהיו שתיהם בידו אלא דאכתי לא פסיקא לי' סברת ר"י דבסמוך דמוטב שאפשר אמר הכל לכן צריך לטעמא דאית בי' תרתי ודו"ק:

דף כא:

ד"ה עד וכו' שזה לא מצינו לו עיקר בגמרא. הקשה מהרש"א שמצינו לו עיקר בפ"ק דסוטה ע"ש ועיין במעדני יו"ט א"ק ע' שמיישב על נכון: (שם) לא יתפלל באיזה אמן וכו'. הכל ד"א ומהרש"ל כ' שהוא דבור בפ"ע ואינו מובן. ולפי גירסא זו צ"ל דמ"ש מתפללין מוסף הוא לאו דוקא או מעשה כך הי' ודו"ק:

דף כב:

ד"ה אלא וכו' ור"י פי' ובדשהא קמיפלגי וכו'. עיין במהרש"א ולפירושו צ"ל ובדלא שהא קמיפלגי ור"ל דכ"ע בשהא שלא מחמת אונס אינו חוזר לראש והכא אפילו בלא שהא קמיפלגי כיון שהוא ע"י שמים שותתין על ברכיו ושייך לומר גברא דחוי ועיין במעדני יו"ט ובתפארת שמואל ודו"ק:

דף כד.

רש"י ד"ה הכא גבי וכו' דקאמר שמואל וכו'. עיין בצל"ח ולענ"ד לפי מ"ש הרא"ש שגם באשתו אין הלכה כשמואל ורב יוסף י"ל דרבותא קמ"ל שגם באשתו מבעי ליה ופשיט ליה דאין הלכה כן ונקיט שמואל לפי דהתם אמר רבא אמלתא דשמואל ולפי דברי הרא"ש ניחא דמבעי ליה הכא מאי לפי שגם כאן יש ברייתא דפליג עלי' ואע"ג דברייתא אחרת מסייע לי' כיון דלא ידע מהברייתות אין לנו להשגיח אמלתא דשמואל אלא לפי הנראה לפסוק ממחלוקת הברייתות ודו"ק:

דף כד:

ד"ה הרי זה וכו' לחש. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ צ"ל המגביה והוא דבור בפ"ע ודו"ק:

שם ד"ה עד שיכלה הרוח מגופו שנודף וכו' לכאורה האי שנודף טעמא יהיב למלתא דבעינן עד שיכלה הרוח לפי שמאותו רוח נודף ויותר נ"ל דצ"ל שיכלה הריח וגירסת רש"י הריח ודו"ק:

שם גמרא מבית וועדא והדר אפוקי. נ"ב בשם מהרש"א ואתי ואזיל ולא ידעתי החילוק בין הגרסאות ולענ"ד אין זה כוונת מהרש"א שהרי מהרש"א כ' וכ"נ מפירש"י ואין מזה משמעות בפירש"י לכן נ"ל שהי' לפני מהרש"א גירסא אחרת שלא גרס מבית וועדא והגי' מבית וועדא ודו"ק:

דף כה.

תוס' ד"ה ריח רע וכו' כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן. כ' מהרש"א דמדברי הרא"ש נ' דמותר לקרות ק"ש ע"ש ולענ"ד הרא"ש לא כ' אלא כשאין בהם ריח רע ע"ש בסי' נ"ו וכיון דכשאין בהם ריח מותר ע"כ דאין העיקר נחשב לכלום ממילא כשיש בהם ריח דאסור הוי ריח רע שאין לו עיקר ודברי הרא"ש לאחדים עם דברי התוס' ודו"ק:

שם):

רש"י ד"ה מותר לקרות וא"צ להפסיק. לכאורה משמע דלכתחלה לא יתחיל אפילו לאביי ולא ידעתי מנ"ל ואפשר דלרבותא דרבא כ"כ דצריך להפסיק ודו"ק וצ"ע:

שם ד"ה טמא מכאן אמרו וכו'. לכאורה אין לו ביאור ונ"ל שהוא סיום דבור דלעיל וצ"ל מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מכאן אמרו וכו' דעומד נמי וכו'. ועיין בת"כ פ' תזריע ס"פ י"ב וברש"י קידושין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה ה"ג להך ובגמרא ובריטב"א שם ובר"ש פ"ק דכלים מ"ד ופי"ג דנגעים מ"ז ובתוספות יו"ט שם ובמל"מ ספ"י מה' טומאת צרעת ודו"ק:

דף כה:

תוס' ד"ה והרי לבו וכו'. עיין במהרש"א שהקשה אהא דפריך והרי עקבו רואה ועיין בתוס' הרא"ש שמיישב לנכון:

דף כו.

גמרא וכ"ע עד חצות ותו לא וכו' עיין במהרש"א ולכאורה דבריו מובנים דאדרבה כיון דמשנתינו לא מיירי בדיעבד לק"מ דמשנתינו מיירי לכתחלה ור' מרי מיירי בדיעבד ונ"ל דכוונתו דזהו באמת תירוץ של התרצן עד חצות וכו' דהיינו זמן תפלה לכתחלה אבל לאחר חצות לא הוי זמנו אלא בדיעבד לכן שכר תפלה בזמנו לא יהבי לי' ודו"ק:

דף כו:

תוס' ד"ה טעה וכו' ומיהו ברב אלפס וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד אפשר לומר עוד דלולי דברי רב אלפס הי' אפשר לומר דהנך ברייתות פליגי אהדדי וברייתא ראשונה ס"ל דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי וחוזר ומתפלל לשם חובת שעתיה ומבדיל ושניה עלתה לו לתשלומין אע"פ שהבדיל בה וברייתא שני' ס"ל דאינו חוזר ומתפלל. ולכאורה תמוה שגם דברי רב אלפס לא דמי דכאן הטעות הוא ששינה הסדר וכשיחזור ויתפלל יהי' הסדר נכון אבל כשלא הזכיר יעלה ויבא במנחה בר"ח לא ירויח כלום מה שחיסר. ונלענ"ד דס"ל להתוס' דמ"מ דומין זה לזה כמו דהכא אע"פ שכבר התפלל תפלה כזו עצמה אלא שבעת' ההוא קודם שהתפלל חובת שעתיה לא היתה תפלה זו נכונה ועתה אחר שהתפלל חובת שעתיה שתפלה כזו בעצמה נכונה אליו צריך לחזור ולהתפלל תפלה כזו בעצמה בשעה הראויי' ה"נ כשהתפלל מנחה בר"ח בלא יעלה ויבא שלא היתה תפלה זו נכונה אח"כ כש בא העת שתפלה כזו נכונה אליו צריך לחזור ולהתפלל תפלה כזו בעצמה בשעה הראויי' לתשלומין כנ"ל לשיטת התוס' אכן הרשב"א פסק ג"כ כהרי"ף ואפ"ה ס"ל דאינו חוזר ומתפלל בלא יעו"י גם הרא"ש פשיטא לי' כהרי"ף ובדין שכח יעו"י מספקא לי' וכן הטור והש"ע בסי' רצ"ב ובסי' ק"ח ע"ש וע"כ ס"ל לחלק ביניהם, וכ"כ רש"ל ועיין ב"ח ס"ס רצ"ב מ"ש על דברי התוס' אלו ודו"ק:

שם ד"ה יעקב וכו' כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי במקום וכו' בעי למיהדר אלמא וכו'. כצ"ל נ"ל וקאי אהא דאמרינן התם כד צלו בעי למיהדר ודו"ק:

שם ד"ה עד פלג וכו'. מדבריהם נראה דפשיטא להו שלא נחלקו ר"י ורבנן בתמיד של בין הערבים ותרוייהו ס"ל שזמנו עד הערב אלא דאי הוי אמר ר"י עד מנחה קטנה הוי ניחא עד זמן עיקר הקרבתו לכתחלה והא דאמרינן שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה ר"ל שגם בפלג המנחה הי' קרב ואהא קשה להו מה ענין זה שאז יפסוק זמן תפלת המנחה ועיין פ"י שכ' ג"כ דאין שום סברא שיחלקו בזמן הקרבת תמיד של בין הערבים ודו"ק:

דף כז.

ד"ה דרב וכו'. נ"ל שהגירסא הנכונה עפ"כ אסור לעשות מלאכה במ"ש דלגירסא אין אסור וכו' בע"ש קשה שהרי כתבו אח"כ וכן לענין תוספת וכו' ותרתי ל"ל דא"ל דכאן מיירי כשהתפלל כבר ואח"כ כתבו שגם תוספת דאורייתא לא שייך אז חדא דזו ואצ"ל זו היא ועוד דכשהתפלל באמת אסור במלאכה כדלקמן וכ"נ מדברי מהרש"א שכ' כמו דלענין מלאכה במ"ש ע"ש:

דף כז:

ד"ה והנותן וכו'. עיין במהרש"א ויש שם ט"ס וצ"ל להקדים שלום לרבו כלל. וכוונתו דלפי מה דמשמע שלא חידשו בתירוץ שני אלא דמיירי בתלמיד חבר ומשמע דלפ"ז א"צ לחילוק דלעיל וא"כ משמע דא"צ לומר שלום עליך רבי. הן אמת שיש לדחות דאע"ג דמקושיא זו אין ראי' מ"מ מהא גופא דאמר כדי שאילת תלמיד לרב דמשמע דל"ד שאילת תלמיד לרב לשאר שאלת שלום נשמע דצריך שיאמר שלום עליך רבי וחידשו בתירוץ שני דשאר תלמיד אפילו בכה"ג אסור ולכן כ' מהרש"א לשון לכאורה אבל לפי פירושו דעיקר חידושם בתירוץ שני דאפילו לשאול לכתחלה מותר נשאר סברתם הראשונה דצריך שיאמר שלום עליך רבי ומיירי כאן אפילו בתלמיד חבר כשאינו אומר רבי והתם איירי אפילו בשאלה משא"כ לפי תירוץ ראשון מיירי התם דוקא בחזרה. אכן לענ"ד הוא דחוק לומר דבזה מחולק תירוץ א' עם תירוץ ב' דא"כ הי' להם להזכיר בתירוץ א' דמיירי בחזרה דוקא. לכן נלענ"ד דעיקר חידושם בתירוץ שני דמיירי בתלמיד חבר אבל שאר תלמיד כלל לא אלא דלא ניחא להו לומר דתלמיד חבר אסור לו לומר סתם שלום עליך דא"כ אמאי אמר ר' ירמי' בר אבא לרב מי בדלת ולא אמר מי בדל מר מאי חילוק בין שלום עליך ובין מי בדלת וא"כ אמאי אמר כדי שאלת תלמיד לרב מאי בין תלמיד לרב לאנשים אחרים לכן כתבו לכתחלה קאמר ואפילו תלמיד חבר לכתחלה צריך שיאמר שלום עליך רבי וצריך לומר שהי' לר' ירמי' בר אבא איזהו טעם שלא חשש כאן על לכתחלה ודו"ק:

דף כח.

ד"ה ושל מוספין וכו' ותירץ דהתם מיירי בשבת. ר"ל דהנך תרווייהו למצוה והא דאמר מוספין בשש מיירי בשבת והא דמשמע דנשחטין עם התמיד מיירי בר"ח דאיכא נדרים ונדבות היו מקדימין המוסף להקריב אחריו נדרים ונדבות וכמ"ש מהרש"א אבל בדיעבד כשרין כל היום ועיין במ"א סי' רפ"א ס"ק ב' ודו"ק:

דף כח:

גמרא ולא עוד וכו'. האי ולא עוד צריך ביאור ומהרש"א בח"א פירש גם אם לא יהי' מיתתי מיתת עולם כרשעים גמורים מ"מ שמא יוליכו אותי לדרך גיהנם להיות נדון י"ב חודש ע"ש ולפ"ז הוי האי ולא עוד קל מדלעיל ומשמעות ולא עוד הוי חומר מדלעיל ונלענ"ד לפרש שיש עוד חילוק בין דין מלך ב"ו לדין ממ"ה הקב"ה שבדין ב"ו יש מי שיוצא זכאי ואין לו עונש ולא שכר אבל בדין ממ"ה הקב"ה אי אפשר לצאת זכאי אא"כ יזכה עוד לג"ע לכן אמר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים וא"א להנצל מגיהנם אא"כ יוליכו אותי לג"ע וצריך לזה זכות יותר גדול מלצאת נקי בלא כלום. עוד נלענ"ד דהנה לצדיק מראין פורעניות הרשעים וכמ"ש ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכן לרשעים מראין שכר הצדיקים וכמ"ש רש"י בפסוק הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו וא"כ גם לריב"ז הראו לו חלקו לג"ע ופורעניות הרשעים בגיהנם וז"ש ולא עוד אלא שיש לפני ר"ל שאני רואה בעיני שני הדרכים עומדים לפני וא"י איזהו להוליכי לשם ואיזהו לראות בלבד ודו"ק:

דף כט.

הא בצבור כ' בצל"ח ומ"מ גבורת גשמים בתה"מ מחזירין אותו ביום א' דפסח במוסף שהש"צ אינו מזכיר ולענ"ד בכה"ג אין היחיד חוזר עיין באה"ט סי' קי"ד ס"ק א' לענין יום אחרון של חג כשהזכיר וה"ה ביום א' של פסח כשלא הזכיר ונלענ"ד דאה"נ שהי' יכול להקשות כן ודו"ק:

דף כט:

ברכות דף כט/ב

תוס' ד"ה הא דאדכר א"ו יש לפרש וכו'. עיין במהרש"א עד אבל אדכר טל לחודי' אין מחזירין וכו' ואינו מובן ונ"ל דצ"ל אבל אדכר טל לחודיה מחזירין אותו ולא גרע וכו' ר"ל כיון דלפ"ז משמע דבדאדכר טל לחודי' מחזירין פשיטא דבדלא אדכר כלל דודאי מחזירין ולא הי' צ"ל דבדלא אדכר כלל מחזירין אכן מ"ש דלפירוש דאדכר טל לחודיה צריך להשמיענו לא אדכר כלל לדיוקא אינו צורך לענ"ד דדוקא לפירוש דאדכר טל ומטר אבל הזכיר טל לחוד מחזירין שפיר הקשו דא"כ פשיטא דבלא הזכיר כלל מחזירין דמשמע להו סתם לא הזכיר היינו לא הזכיר כלל אבל לפירוש דבהזכיר טל לחודי' אין מחזירין ודאי דשפיר אצטריך לאשמעינן דבלא הזכיר כלל מחזירין ולא שייך להקשות פשיטא ודו"ק:

שם רש"י ד"ה מי שאינו יכול. כן הי' גרסתו בדברי רבנן מי שאינו יכול לומר תחנונים וכ"ה גי' התוס':

דף ל.

תוס' ד"ה והיכי מצלי וכו' ומיהו בתוספת הר' יוסף פסק וכו' כצ"ל וכ"ה בתו' רי"ח:

שם ד"ה הלכה כר' וכו' ואפילו במהלך וכו'. ר"ל אע"פ שהחמור מהלך וא"צ להעמיד חמורו ועיין ברא"ש ובד"ח אות ס"ו:

שם רש"י ד"ה בהדי צבורא וכו' שאינו יוצא הס"ד ואח"כ מה"ד וכי הוה וכו':

שם ד"ה לא חזינן וכו' הלכך וכו'. האי הלכך צריך ביאור הא כל עיקר הדברים כתב לעיל מזה שלא להקדים תפלה לק"ש ונלענ"ד דס"ל דלא פליג על אבוה דשמואל ולוי במקדים לצאת לדרך דתפלה מעומד עדיף ממסמך גאולה לתפלה אלא דרבנן קשישאי לא עבדי הכי בשבתא דרגלא להקדים התפלה קודם זמנה כיון דמ"מ אפשר להתפלל אח"כ וכיון דע"כ ממתין עד זמן ק"ש מצוה לסמוך גאולה לתפלה והיינו כפי' ר"ח דרב אשי לא פליג אאבוה דשמואל ולוי ולא מטעמי' עיין ברא"ש ודו"ק:

שם תוס' ד"ה מסמך וכו' ומשמע וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דבגמרא שם לא נזכר מהלך ואפשר לפרש דהיינו ועדיף ממהלך דמיושב יכול לכוין וכמ"ש המ"א סי' פ"ט ס"ק ט"ז ועמ"ש הרא"ש בשם ר"ח בהא דאבוה דשמואל ולוי. ומ"ש התוס' לעיל ואפילו במהלך האמת קאמרו דמוכח כן מכאן וכ"ש לפי מ"ש לעיל דר"ל דחמור מהלך אין ראי' משם למהלך ברגליו ול"ק מהביננו דאפשר דמעומד לא אתי לאפוקי אלא מהלך ברגליו ודו"ק:

דף לא.

ד"ה במקום וכו' פשוטו וכו'. נ"ל דכוונת התוס' דלא נימא דראיית הגמרא מוגילו ברעדה ומפרש במקום גילה היינו תפלה תהא רעדה לכן כתבו דלפי פשוטו ודאי אין ללמוד מכאן וא"כ יכול לדחות מנ"ל ללמוד מכאן דלמא קרא כפשוטו כדדחי לעיל דלמא הדרת ממש ויותר מזה דבירושלמי הביא ג"כ מקרא זה ומפרש וגילו ברעדה כפשטי' דקרא וע"כ דלא יליף אלא מרישא דקרא ועבדו היינו תפלה וכ"מ בשטמ"ק שצריך לפרש שאין הלימוד מסיפא דקרא אלא מרישא. כנ"ל כוונת התוס'. שוב ראיתי ברי"ף בע"י שהרגיש בדברי התוס' ע"ש. ומ"ש התוס' והכי מפורש בירושלמי אדלעיל קאי שמפרש וגילו ברעדה כפשטי' והנלענ"ד בכוונת התוס' כתבתי ודו"ק:

שם תוס' ד"ה המקיז וכו' אלמא דאין מועלין וכו' משמע להו דאי הוי מועלין לא היו נמכרין לגננים דלא מועיל פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום כדאיתא במשנה מנחות (דף ק' ע"ב) ועיין ברמב"ם פ"ה מה' ערכין ובאמת ביומא (דף נ"ט) מפורש דמעינה דדמים מדרבנן הוא ע"ש וכמ"ש רש"י ודו"ק:

דף לא:

גמרא א"ד הכי וכו'. עיין מהרש"א בח"א ולפי גירסא שלפנינו החילוק שבין ב' הלשונות דל"ק היא בניחותא ולל"ב היא בתמיה ודו"ק:

דף לב:

תוס' ד"ה גדולה וכו' בלא תפלה וכו'. עיין במהרש"א ובתו' רי"ח משמע דכוונתם להוכיח דמע"ט בלא תפלה אינו מועיל ולענ"ד אפשר לומר דודאי מע"ט אין להם שיעור דבכל עת יכול לעשות מע"ט וא"כ מרע"ה גם בעת שהתפלל הי' יכול לעשות מע"ט ושבק אותם ותפס התפלה ונענה בה ש"מ דתפלה גדולה ודו"ק:

דף לד.

ד"ה מלמדין וכו' וחיישינן ליוהרא. הוא טעם אחר וכ"ה בתו' רי"ח. [אמ"ר. ועיין בב"י או"ח סי' קי"ג וט"ז שם ס"ק א' ב']:

דף לה.

תוס' ד"ה אחליה וכו' תימה וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש שם חומש שיגרת לישנא הוא דאם לא הוי ידעינן חילול לא שייך חומש וא"כ כיון דילפינן חומש ע"כ ע"י חילול הוא ועיקר כוונתו לביעור ודו"ק:

דף לה:

ד"ה כאן וכו' ועוד י"ל וכו'. עמ"ש בגליון הש"ס ע"ז עד אי ס"ד דאית לי' וכו' ולא הבינותי דהא ר"ח ב"פ לא הקשה אמאי כתיב כאן ולקחתי וכאן כתיב ואספת דפשיטא לי' דכאן מיירי בעושין וכאן באין עושין כנראה מפשטי' דקראי אלא דקשה לו יכתוב כאן ולקחתי דגנך או כאן ואספת דגני ומוכיח מזה דבזמן שישראל עושין רש"מ נקרא דגנך וכשאין עושין נקרא דגני וזה לא מצי להוכיח כלל מקרא דועמדו זרים ואע"ג דכתיב שם צאנכם ולא צאני מ"מ לא עדיפא לי' מואספת דגנך ואדרבה דגני מדגנך עדיפא לי' ודברי התוס' מפורשים יותר בתו' רי"ח ובתו' הרא"ש דקושייתם מהא דר"ש בן יוחי דלקמן דמוקי לה באין עושין ותירצו בתירוץ א' דודאי רשב"י מודה דואספת דגנך מיירי בעושין רש"מ דקרא מפרש והי' אם שמוע תשמע אלא שאין עושין כ"כ ורחב"פ ג"כ ס"ל כן אלא דמיירי בעושין קצת ואפ"ה נקרא דגנך ועוד י"ל דפליג אדרשב"י וס"ל כר' ישמעאל ועושין לגמרי ואין עושין כ"כ כי הדדי נינהו ודו"ק. ועיין במהרש"א שכ' בדרך אחר ועיין במהרש"ל ולפי פירושו לא ידעתי לפרש מ"ש התוס' דפליג לי' ודו"ק:

שם רש"י ד"ה סעיד חשוב טפי ממזון. ולכאורה קשה מנ"ל דחשוב טפי ממזון אימא דלא חשיב טפי אלא מזיין ולא ממזון ונ"ל שהוצרך לזה למאי דמקשה א"ה נבריך עליה ג' ברכות ועל מזון אין מברכין אלא ברכה מעין ג' ודו"ק. שוב מצאתי דברים אלו בצל"ח והקשה אח"כ על הגמרא גופי' מנ"ל לומר דסעיד ויקשה לו נברך עלי' ג' ברכות אימא דאקרי מזון ולק"מ ולענ"ד על הגמרא אין להקשות דפשיטא לי' דלא אקרי מזון אלא דבר מאכל ולא שייך אלא או זיין או סעיד ודו"ק:

דף לו.

רש"י ד"ה תחלה וכו' ואם בא להשהותו ישהנו. הנה בגמרא ודאי מבואר דדוקא ע"י אניגרון מותר לבלוע לכן הי' נ"ל לכאורה לפרש דברי רש"י דבלא אניגרון ודאי אין דרך לבלוע שמן דאזוקי מזיק ועוד מוכח מלתא טפי דלרפואה עביד לכן כ' רש"י לא יערענו בשמן דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ר"ל דשמן בעינא ודאי לא בלע שהרי אזוקי מזיק ופשיטא דכשיבלע יהא מוכח דלרפואה עביד ומ"מ גם כשלא בלע ליה מוכח מזה דלרפואה עביד ואסור בכל ענין ואח"כ כ' לא יתן השמן בפיו לשם ערעור ר"ל ואז דרך ליתן שמן בעינא וה"ה דע"י אניגרון אסור כשאינו בולע מהאי טעמא כי אם לשם בליעה ואז ודאי נותן לתוך אניגרון שלא יזיק ואם בא להשהותו ישהנו כיון שבולע ע"י אניגרון. אכן ראיתי בתוספת רי"ח ובתו' הרא"ש דמפרשים הכל ע"י אניגרון וקאמר תחלה דכשאינו בולעו לעולם אסור אפילו ע"י אניגרון ואח"כ כ' כי אם לשם בליעה ואז מותר ע"י אניגרון ע"ש ודברי התוס' שלפנינו מ"ש ליישב פירש"י צריך ביאור ונ"ל דכוונתם לא יערענו להשהותו ר"ל דשמן בעינא לעולם אסור להשהותו בין כשבולע אח"כ ובין כשפולט אח"כ אבל נותן הוא לתוך אניגרון ואפילו להשהותו ובולע אח"כ. ומ"ש התוס' או בולעו בעיניה בלא שהייה זה לא נזכר בדברי רש"י אלא ר"ל דהדין כן לדעת רש"י דאין איסור רק בשהייה דאז הוא דרך רפואה אבל בבליעה בלא שהיי' ליכא חשש רפואה ופשיטא דמותר. ולכאורה משמע מדבריהם דמפרשים דברי רש"י כמ"ש לעיל דמ"ש לא יערענו דמשהי ליה מיירי בשמן בעינא ואסור בין בולעו ובין כשאינו בולעו ומ"ש רש"י ואינו בולעו היינו דסתמא דמלתא הוא כן וכמ"ש ומ"ש אח"כ כ"א לשם בליעה ר"ל ע"י אניגרון ודו"ק:

דף לו:

תוס' ד"ה ברטיבא וכו' בפה"א. מהרש"א כ' דדעת התוס' כהרי"ף דמברכין על פלפלין רטובין בפה"א ולא ידעתי מנ"ל הא דלענ"ד אפשר לומר דהתוס' קאי על זנגביל לכן כתבו כגון ליטוארי"ו בלעז וכ"כ רש"י על הומלתא ואע"ג דמשמע דמלת ליטוארי"ו הוא שם מרקחת ושייך על כל המינים וכמ"ש התוס' אח"כ על קל"ו של גרופל"י מ"מ לא מצינו מי שכתב כן על פלפלין ומשמע דאין רגילין לעשות כן בפלפלין א"ו משמע דהתוס' קאי על זנגביל ומ"ש אח"כ וכן הלכה בזנגבילא היינו דהלכה כן הוא ובפלפלין אפשר דס"ל בפה"ע ולכן לא מצינו להפוסקים שיאמרו דדעת התוס' כהרי"ף בזה ומ"מ י"ל דלא משמע לי' למהרש"א דשבקו התוס' פלפלין ונקטו זנגביל ודו"ק וצ"ע:

תוכן העניינים

גנזי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה