אור ברסלב
גנזי יוסף כתובות › דף עו.

גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך

כתובות · דף עו.

דף עה:

ד"ה רישא וכו' פריך מידי ומסתמא רב אשי וכו' כצ"ל. ועיין במהר"ם שיף עד ואולם א"כ ניחא פשט ר"י וכו' ר"ל ואמאי חזר ר"י מפירושו משום דמשמע ברישא דאפילו טוען ברי על האב להביא ראי' הא ניחא שפיר דכיון שהספק נולד ברשות אב צריכה היא לטעון ברי וכיון דברי דידה לא מהני כלפי האב לכן על האב להביא ראי' ואח"כ כ' אבל לא הול"ל וכו' ר"ל הא הו"ל להקשות דלא הול"ל סיפא מנה לי בידך ומועיל טענת ברי שלה דאף אם יהיה שמא מ"מ הוי כברי וא"כ הוי ברי כלפי האב כמו כלפי דידה ואח"כ כ' מיהו י"ל וכו' ר"ל והכי מקשה ר"י מרישא דכיון שנולד הספק ברשות האב הוי שמא דבעל כברי ואפילו אם יהני ברי שלה לגבי אב הוי ברי וברי ול"ל לומר רישא מנה לאבא בידך וזה שסיים וא"כ צ"ל סתירתם וכו' ר"ל דמ"ש התוס' דמשמע שאינו נוטל בלא ראי' אפילו טוען ברי ר"ל משום דשמא דבעל הוי ג"כ כברי וא"צ למה שנדחק הביאור בפירושו אבל אין דבריו מובנים לי מ"ש דא"כ ניחא פשט ר"י וכו' דנ"ל משמעות התוס' שהקשו דמשמע שאינו נוטל בלא ראי' אפילו טוען האב גופו ברי גם מ"ש אבל לא הול"ל וכו' היינו מ"ש התוס' ועוד דמשמע וכו' אפילו טוען האב, והבת שמא וכו' משום דנולד הספק ברשותו ור"ל והוי שמא דידהו כברי גם מ"ש המהר"ם שיף אח"כ ואה"נ דפליגי וכו' לפ"ז א"צ לכל מה שהאריך לעיל והנלענ"ד בפירוש דברי התוס' דס"ל דא"א להוציא מיד הבעל אלא כשנולד הספק ברשותו וטוען שמא ואז אין חילוק בין טוענים האב והאשה ברי או שמא וז"ש משמע ברישא דאפילו טוען ברי על האב להביא ראי' כיון שנולד הספק ברשותו ועוד דמשמע וכו' אפילו טוען האב והבת שמא ור"ל דברפ"ב לא אמרינן אלא דבעינן שלא יטעון בעל ברי אבל כשטוען הבעל שמא אפילו טוענים האב והבת ג"כ שמא על הבעל להביא ראי' כיון שנולד הספק ברשותו ובזה עולים דברי התוס' כהוגן ולא פליגי שמואל ורב אשי אהא דרפ"ב כנ"ל:

שם ד"ה ואמאי וכו' שהם ישנים וניכר וכו' ואיתרע חזקת הגוף וכו' עיין מהר"ם שיף כאן וברש"י ד"ה ומודה ונ"ל דמ"ש התוס' כאן שהם ישנים וכו' הוא יותר מסברא ודבר הניכר לספק ולכן אתרע החזקה משא"כ בסברא ודבר הניכר:

שם ד"ה על בעל החמור וכו' בחזקת מרא קמא וכו'. עיין במהרש"א ויש ליישב בדוחק וכו' לא ידעתי מה דוחק הוא זה הא כ' רש"י בע"ב ד"ה כלה בבית חמיה על הבית להביא ראי' להפקיע כח כתובתה וכו' שהרי בשל אחרים בא להחזיק ומבואר דכוונתו דהא ודאי כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראי' והכל טעמא מאי דעל הבעל ועל בעל החמור להביא ראי' ומפרש טעם של הבעל משום שבא להפקיע כח כתובתה וטעם של בעל החמור שהרי בשל אחרים בא להחזיק והא דבשל אחרים בא להחזיק היינו שבא להפקיע חזקת מ"ק ומדמי ליה לבעל שבא להפקיע כח כתובתה:

שם ודוקא גבי מיתת חמור וכו'. כ' מהרש"א דבשאר מקומות אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ולפי זה צריך טעם מה נשתנו אלו מבשאר מקומות כמ"ש המהר"ם שיף לכן נ"ל שלא שללו אלא נגחן וכור בשלשים דלא שייך כשעת מציאתן ומשמע להו השתא דבכ"מ אזלינן בתר חזקה דהשתא כשלא ראוהו חי מבערב ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אלא כשראוהו חי מבערב וכ"מ בתוס' ריש נדה שכתבו וז"ל וא"ת מ"ש דבנגע באחד בלילה דמטמאי רבנן אף ברה"ר היכי דלא ראוהו חי מבערב משום דכל הטומאות כשעת מציאתן וכו' וי"ל דלקמן נמי בנגע בא' בלילה מיירי בקדשים וכו' עכ"ל הרי דבקושייתם משמע להו שגם בחולין אזלינן בתר חזקה דהשתא בלא ראוהו חי מבערב וזהו כוונתם גם כאן דאזלינן בתר חזקה דהשתא ואח"כ דחו דדוקא משום חומרא דקדשים אמרינן כן וכמסקנתם התם (ובדף ד' ע"א) ד"ה שכל ע"ש:

תוכן העניינים

גנזי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה