גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
כתובות
דף ב.
תו' ד"ה מפני מה וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו ק"ק וכו' ולענ"ד נראה ליישב דודאי לשון מפני מה משמע ששואל הטעם אלא שהתו' כתבו דרב יוסף לפי הס"ד דלא אמר ריא"ש אלא לפי ששנינו הגיע זמן ולא היה קשה לו דלא משני מידי ע"כ היה מפרש דברי רב יהודה א"ש דאינו שואל הטעם דידע שפיר שהטעם מפורש במשנה שאם היה לו טענת בתולי הי' משכים לב"ד אלא כלומר מאי נ"מ וקשיא ליה לרב יוסף דהא גם הנ"מ מפורשת והוצרך לומר דנ"מ לענין הגיע זמן באחד בשבת ומעתה קשה באמת הטעם אמאי לא תנשא באחד בשבת לכן חזר למשמעות לשון מפני מה ששואל הטעם והוצרך להוסיף טעם שקדו וממילא יש נ"מ גם לענין הגיע זמן באחד בשבת ונראה דבהגיע זמן בשני או בשלישי בשבת פשיטא ליה דאינו חייב במזונותיה בלא טעם שקדו אלא בהגיע זמן באחד בשבת הוא דוקא עכשיו ששנינו שקדו ואי לא הוי טעם דשקדו אפילו אי הוי אמרינן דלא תנשא עד רביעי משום ברכה מ"מ כיון דלא מיקרי עבריינא אלא עצה טובה כמ"ש התו' ד"ה, ותנשא לכן היה חייב במזונותיה כמ"ש מהרש"א שם לכן אמר עכשיו ששנינו שקדו ולא אגופא דמתניתין דנשאת ליום הרביעי דוקא דה"א דעצה טובה היא משום ברכה וחייב במזונותיה ולפ"ז נ"ל שגם מפירש"י אין ראי' דלא ס"ל כפי' התו' ומ"ש רש"י משנתינו טעם מפורש בתוכה ר"ל דהא ודאי גם רב יוסף לפי הס"ד ידע דמשנתינו טעם מפורש בתוכה וקשיא ליה לרב יוסף דהא ע"כ ממילא גם הנ"מ מפורש כמ"ש התו' ואפשר גם מהרש"א אין כוונתו דרש"י לא ס"ל כן אלא דרש"י אינו מפרש דבר זה:
שם ד"ה ותנשא וכו'. עיין במהרש"א עד משום שקדו ומשום וכו' ועיין במהר"ם עד בלאו הכי טעמא וכו' כצ"ל:
דף ב:
ד"ה ודלמא וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו למאי דמסיק וכו'. ר"ל דאפשר לומר גט לאחר מיתה לחוד אתי לאשמעינן ונקט בלשון תנאי לאשמעינן דמיירי שנכתב בו זמן דא"א לומר מכאן אלא כשכתב זמן אבל ק"ל דהא הי' אפשר לפרש ברישא בפירוש אע"פ שכתב בו זמן ועיין במהר"ם שיף: (שם) ד"ה דלמא מת וכו' וי"ל דבאונס וכו'. עיין במהרש"א ואי דבריו מובנים לי דהא השתא ס"ל דאין חילוק בין אונס חולה ובין אונס מת ותרוייהו שכיחי בשוה אלא דבמת שייך דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם משא"כ בחולה וא"כ ע"כ אכלו ארי דומה למת בזה דשייך לא ניחא ליה דתפול קמי יבם וקשה אמאי אינו גט לכן הוכרחו לומר דאכלו ארי לא שכיח כלל ולא דמי לחלה ומת לכן אע"פ ששייך לומר לא ניחא לי' דתפול קמי יבם אינו גט ועיין במהר"ם שיף. וא"כ צ"ל שגם לפי הס"ד דהשתא דיש טענת אונס בגיטין ע"כ צ"ל דשלשה ענייני אונס הם שהרי בפסקי' מברא אין טענת אונס ובחלה יש טענת אונס וכן במת ומ"מ מועיל טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ובאכלו ארי דלא שכיח כלל לא מועיל טעמא דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם אלא למאי דקיי"ל דאין טענת אונס ואין חילוק בין פסקי' מברא ובין חלה ומת משמע להו לכאורה שגם בלא שכיח כלל אין אונס גם משמע להו דכיון שגם בחלה ומת דלא שייך איבעי לי' לאתנויי הוי גט משום צנועות ופרוצות גם בלא שכיח כלל הוי גט ולזה חידשו לקמן דאפ"ה יש חילוק ביניהם כנ"ל:
דף ג:
ד"ה ולדרוש להו דאונס שרי אין לפרש וכו'. נ"ל לפרש דברי התו' דאין לפרש דפריך דהו"ל למימר ומן האונס ואילך ומשמע לפ"ז דניחא ליה שלא מיחו בהם חכמים מפני האונס וכמ"ש לקמן בשם המהרש"א אלא דלא הו"ל לקרותו סכנה אלא אונס דא"כ מאי משני משום פרוצות ומשמע דר"ל דאם נתיר להם באונס עבדו ברצון דהיינו היכי דאפשר לעשות הנישואין בסתר או לפייסו בדבר אחר שלא יבעול אותה לא יעשו כן ותיבעל לו והיינו ברצון אבל כיון שאין להם תירוץ לומר אנוסים אנחנו לא יעשו ברצון וקשה הא אפילו לא דרשינן להו לא מסרי נפשייהו ועבדי באונס ואכתי אתי למיעבד ברצון ועוד וכי משום פרוצות וכו' ר"ל דאפילו אחר שנהגו לכנוס בשלישי יש קצת סכנה דפעמים נודע לו ובא בשלישי ועוד דודאי לא כולם כנסו בשלישי דא"כ לא יהיה ספקא ועקר נפשיה בשלישי וכ"ש לפירש"י דלעיל דבשני לא יכנוס בשביל אותה סכנה וא"כ כולם יכנסו בשלישי ולא יהיה ספקא אע"כ הרבה כנסו ברביעי וסברו לעשות בסתר או לפייסו ופעמים לא עלה בידם והיו הצנועות מסרי נפשייהו וקשה דמוטב לדרוש להו דאונס שרי שלא יהרגו הצנועות אבל תירוץ דכהנות ניחא להו דודאי נאסרו לבעליהן באונס לכן פירשו דמקשה אמאי לא מיחו בידם ואהא משני משום פרוצות ובאמת דרשו להו דאונס שרי שלא ימסרו הצנועות נפשייהו ואפ"ה לא מיחו בידם משום פרוצות דברביעי כיון שהיו מחפשין והיה קצת פחד עבדי ברצון אבל בשלישי לא היו מחפשים וכנסו בשלישי כנ"ל לפרש דברי התו' וכ"ה כוונת מהר"ם ע"ש ומ"ש כדי להנצל ממה שפירש"י וכו' ר"ל מהאי טעמא שכתבו התו' דהא אפילו לא דרשינן להו לא מסרי נפשייהו לא ניחא להו פירש"י שפי' דאי מקלינן להו וכו'. ועיין במהרש"א שכתב דלא ניחא להו כפירש"י וכו' דלא שבקי משום זה היתרא וכו' דאין לחוש להן וכו' ואינו מובן ולכאורה הי' אפשר לפרש דכוונתו דאדרבה אי דרשינן להו דאונס שרי לא עבדי ברצון כיון דאפשר להם לעשות בהיתר באונס דהא לא מיירי מחשודות לזנות דהא משמע דאין לחוש להם אלא לבעילת הגמון ואי מיירי בחשודות נחוש להם מכ"ע אבל לא משמע כן מדברי התו' שכתבו דהא אפילו לא דרשינן וכו' ומשמע שלא באו אלא לומר דבמאי דדרשינן להו דאונס שרי לא נוסיף חשש שיעשו ברצון אבל לא דעדיף עי"ז גם אינו מובן מ"ש מהרש"א נ' דלא ניחא להו כפירש"י דהא בפירוש כתבו התו' הטעם דהא אפילו לא דרשינן להו וכו' והי' לו לכתוב דבריו דרך פירוש על דברי התו' ונראה דמשמע ליה למהרש"א דמ"ש רש"י דאי מקלינן להו עבדי ברצון היינו שיבאו לזנות עם כל אדם לכן כ' דלא שבקי משום זה התירא היינו בעליהן דהא לא מיירי מחשודי לזנות אבל באמת נראה יותר כמ"ש מהר"ם דמ"ש רש"י עבדי ברצון היינו עם ההגמון ע"י איום מעט אע"פ שלא יהי' אונס גמור והתו' דחו זה במ"ש דהא אפילו לא דרשינן להו וכו'. ומ"ש מהרש"א דפריך אקודם שנהגו לכנוס בשלישי כוונתו לפרש אמאי ניחא ליה לפ"ז מאי שלא מיחו בהם דמיירי קודם שנהגו לכנוס בשלישי ומ"ש אח"כ ולא מקרי סכנה לצנועות אלא קודם שנהוג בג' ר"ל קודם דדרי להו דאונס שרי דמשמע לי' דתיכף נהגו לכנוס בג' ולא הספיקו לדרוש להם דאונס שרי אלא אחר שנהגו לכנוס בשלישי ואז תיכף דריש להו דאונס שרי. ומ"ש עוד מהרש"א ואין לדקדק וכו' די"ל וכו' לא הבינותי דהיכי שייך לומר כיון שסברו דאונס אסור לבעלה חייבין מיתה על האונס שהרי כהנת דבאמת נאסרה לבעלה באונס ואינה חייבת מיתה ולא משמע דטעו בהא אי אשה קרקע עולם היא וסברו דתיהרג ואל תעבור אלא שסברו שגם אשת ישראל היא כאשת כהן דנאסרה לבעלה באונס אבל אינה חייבת למסור עצמה וכ"ש שאינה חייבת מיתה שגם היכי שהדין שיהרג ואל יעבור אי עבר אין פשוט שחייב מיתה וגם קושייתו אין מובנת לי דלפי מאי דאמרינן בגמרא דאי דרשינן להפרוצות דאונס שרי אתי למיעבד ברצון שפיר כתבו התוספות דהא גם כשסברו דאונס אסור לא מסרי נפשייהו ועבדו באונס באיסור לפי דעתם ואתו למיעבד ברצון והדברים ק"ו ומה כשיעשו באונס בהיתר חיישינן שיעשו גם ברצון אע"פ שחייבין מיתה כ"ש כשעושין באונס באיסור לפי דעתם אע"פ שאין חייבין מיתה חיישינן שיעשו ברצון:
שם ד"ה איספרווא וכו'. עיין במהרש"א עד אך ק"ק דלפ"ה וכו' ולענ"ד נראה לתרץ דמדלא מחלק בסכנה גופה דבשני מותר משמע דבשני גם ליחיד אסור ונתיישבה גם הקו' שהקשה בד"ה ותו:
שם ד"ה תקנה וכו' כי פריך לעיל וכו'. הקשה הפ"י הא כיון דעקרו ליה דינו שיעבור ואל יהרג וכמ"ש בהגהות אשר"י א"כ לא שייך לומר תקנתא דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן דודאי היה להם לחוש לדמן של ישראל וליעקרי' ע"ש ולענ"ד יש להקשות עוד דמשמע דאע"ג דלא עקרוהו ניחא ליה למקשן שלא מיחו בידם חכמים וקשה הא בשעת השמד אפילו על ארקתא דמסנא יהרג ואל יעבור וצ"ל כמ"ש הפ"י אח"כ דהא אין מצוה לינשא ברביעי ויכולה שלא תנשא כלל ומה שנשאת בשלישי אינו בכלל הגזרה שלא הי' הגזרה שתנשא בשלישי ע"ש וצ"ל דהא דפריך וליעקריה היינו דליעקריה לגמרי דאפילו כשיבטל הגזרה לא יהא תקנה שתנשא ברביעי וא"כ שפיר הקשו התו' שגם לעיל היה יכול לתרץ תקנתא דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן לכן לא מיחו בידם במה שנהגו לכנוס בשלישי ולא עקרו התקנה כשיבטל הגזרה ותירצו דלעיל הקשה שיקבעו יום אחר דלא מקרי עקירה וזה ניחא טפי ממה שיניחו אותם לכנוס בשלישי נגד תקנת חכמים ונ"ל שגם הגה"א ניחא ליה מה שלא מיחו בידם היפך תק"ח אלא אהא דפריך ניעקריה דהעקירה הוי כמו לשנויי ארקתא דמסאנא ותירצו דכיון שעקרוהו ב"ד אינו בכלל משנה ע"ש. ונ"ל דמ"ש התו' שיקבעו יום אחר היינו יום א' שיכול להשכים לב"ד ביום ב' ולא יחושו לשקדו אבל על יום אחר לא שייך לקבוע דמ"ש יום ב' מיום ג' או יום ה' כיון דלא שייך שישכים לב"ד מאיזהו טעם יקבעו יום זה מזה וכמ"ש התו' לעיל דמשום ברכה לא שייך לקבוע:
דף ד.
ד"ה בועל וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו ק"ק וכו' ועיין פ"י בד"ה אבל דברים:
שם ד"ה אבל איפכא וכו' וצ"ע אי קאי ארישא וכו'. נ"ל דר"ל ומיירי כשאין לו בנים וכדעת ר"ת דלעיל ויהי' סותר ברייתא דפ"ז דשמחות שהביאו לעיל דמשמע דוקא אחר ל' או אפשר דמיירי כשיש לו בנים קטנים ומ"מ למדנו משם דאין חילוק בין על אביו ואמו לעל שאר קרובים וממילא היכי שיש לו בנים גדולים מותר אחר שלשים:
שם רש"י ד"ה הא וכן קתני וכו' ובאבלות בבעל עסקינן כצ"ל:
דף ד:
תו' ד"ה אלא מעתה וכו' דלא הוי אלא לרי"ה וכו'. משמע להו בקושייתם בחמותה וכו' אינו מובן לי דהא באמת כן משני התם שאני התם דרגיש לה צערא וע"ש ברש"י וגם אינו מענין מ"ש קודם זה משום דהוה לה עמה צער דגופה אבל בחמותה דלית ביה צער אלא מילי דעלמא והיינו כמ"ש רש"י (דף קי"ז סע"א) לחלק בין חמותה הבאה לאחר מיכן לצרה צ"ל שגם כוונת מהרש"א כן הוא דע"כ חמותה לא דמי לצרתה דבחמותה ס"ד דגמרא שם דלא חיישא משום צער שהיה עמה כבר אע"ג דבצרתה ודאי חיישא כנ"ל:
דף ה.
רש"י ד"ה או צלוב וכו' ואוכלת בו אין מעידין עד שיראו שתצא נפשו. נ"ל שהכל דבור א':
שם תו' ד"ה אין מעידין וכו' ועוד דשמא דוקא בסימנין וכו'. נ"ל דכוונתם ועוד אפילו נימא דאפילו אם כל גופו שלם אין מעידין כשאין פדחת וחוטם היינו כשאינו ניכר בטב"ע כלל אלא בסימנים לחוד והסימנים אינם מובהקים דלא סמכינן עלייהו אבל אם ע"י הסימנים ניכר בטב"ע סמכינן אטב"ע אע"פ שאין שם פדחת וחוטם ומ"ש ואפילו לאחר כמה ימים והיכא וכו' ואפילו הוא אמת וכו' ר"ל דמתחלה כתבו ואפילו לאחר כמה ימים אע"פ שהוא נחבל בפניו כיון שהגוף שלם ואח"כ כתבו והיכא שאינו נחבל בפנים וכו' ואפילו הוא אמת וכו' ר"ל דאפילו נימא דהאמת הוא דהיכי שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך שלשה ימים מ"מ כשאינו נחבל פשיטא דמעידין עליו אפילו אחר ג' ימים אבל באמת ס"ל דאפילו כשהוא נחבל בפני מעידין עליו אפילו אחר ג' ימים ולזה סיימו כיון שנשאר גופו שלם ונ"ל דמן והיכא עד אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים הוא הג"ה בתוך חצאי עיגול ואח"כ כתבו וגם יכול להיות וכו' וקאי בין היכי שהוא נחבל או לא ועיין ברא"ש ובק"נ אות ט' ודוק וע"ל (דף קט"ו ע"ב) בתו' ד"ה וקאמרי סימנים אבל וכו' ומ"ש שם בעזה"י:
שם ד"ה אמר רבא וכו' א"נ שיש עדים וכו'. נ"ל דר"ל ולא מיירי בסימן שהוא קשור בכיס וארנקי אלא שיש עדים שהכיס והארנקי שלו וממילא אמרינן שגם הגט שלו ואח"כ כתבו א"נ דחשיבי וכו' ר"ל מה שהוא קשור בכיס וטבעת כמ"ש מהרש"א לעיל בד"ה מצאו הוי סימן מובהק:
דף ה:
ד"ה למימרא וכו'. עיין במהרש"א עד וסיפא דתינשא וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה אלא מעתה וכו' דס"ד וכו' עיין מהר"ם עד משמע קרא דוימות וכו' כצ"ל:
שם ד"ה חיישינן וכו' איכא למימר כגון דליכא וכו' כצ"ל:
דף ו.
רש"י ד"ה אגמא וכו' ואינם מים חיים נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד כמים וכו':
גמרא ות"ק אגב איצצא וכו'. נ"ל דר"ל ות"ק נהי דלא חייש שמא חבר הוא מ"מ מה בין גוב אריות לחפירה מלאה נחשים ועקרבים:
דף ו:
תנאי הוא דתניא וכו'. ר"ל ותרי תנאי אליבא דר"ט כ"כ בלח"מ פי"ג מה' גירושין הט"ו:
שם תו' ד"ה פונדקית וכו' אלא שמביאין ראי' דלא גרע מע"א ר"ל דכיון דלא הוי מסל"ת ממש אלא שעשו אותה כמסל"ת הוי כעד ישראל ומביאין ראי' דאשה לא גרע מע"א דאל"כ נהי דהואי כעד כשר מ"מ אשה הואי וע"כ דאשה נאמנת ור"ע ס"ל דהויא מסל"ת ממש ואין ראי' דאשה נאמנת ונ"ל דסברתם דהיכי דלא הואי מסל"ת ממש צריך לצרף גם עדותה והוי כעדות אשה והיכי דהוי מסל"ת ממש סמכינן אהוכחה לבד ואין ראי' לעדות שתהא אשה נאמנת: סליק מסכת יבמות:
דף ז.
תו' ד"ה מפני מה וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו ק"ק וכו' ולענ"ד נראה ליישב דודאי לשון מפני מה משמע ששואל הטעם אלא שהתו' כתבו דרב יוסף לפי הס"ד דלא אמר ריא"ש אלא לפי ששנינו הגיע זמן ולא היה קשה לו דלא משני מידי ע"כ היה מפרש דברי רב יהודה א"ש דאינו שואל הטעם דידע שפיר שהטעם מפורש במשנה שאם היה לו טענת בתולי הי' משכים לב"ד אלא כלומר מאי נ"מ וקשיא ליה לרב יוסף דהא גם הנ"מ מפורשת והוצרך לומר דנ"מ לענין הגיע זמן באחד בשבת ומעתה קשה באמת הטעם אמאי לא תנשא באחד בשבת לכן חזר למשמעות לשון מפני מה ששואל הטעם והוצרך להוסיף טעם שקדו וממילא יש נ"מ גם לענין הגיע זמן באחד בשבת ונראה דבהגיע זמן בשני או בשלישי בשבת פשיטא ליה דאינו חייב במזונותיה בלא טעם שקדו אלא בהגיע זמן באחד בשבת הוא דוקא עכשיו ששנינו שקדו ואי לא הוי טעם דשקדו אפילו אי הוי אמרינן דלא תנשא עד רביעי משום ברכה מ"מ כיון דלא מיקרי עבריינא אלא עצה טובה כמ"ש התו' ד"ה, ותנשא לכן היה חייב במזונותיה כמ"ש מהרש"א שם לכן אמר עכשיו ששנינו שקדו ולא אגופא דמתניתין דנשאת ליום הרביעי דוקא דה"א דעצה טובה היא משום ברכה וחייב במזונותיה ולפ"ז נ"ל שגם מפירש"י אין ראי' דלא ס"ל כפי' התו' ומ"ש רש"י משנתינו טעם מפורש בתוכה ר"ל דהא ודאי גם רב יוסף לפי הס"ד ידע דמשנתינו טעם מפורש בתוכה וקשיא ליה לרב יוסף דהא ע"כ ממילא גם הנ"מ מפורש כמ"ש התו' ואפשר גם מהרש"א אין כוונתו דרש"י לא ס"ל כן אלא דרש"י אינו מפרש דבר זה:
שם ד"ה ותנשא וכו'. עיין במהרש"א עד משום שקדו ומשום וכו' ועיין במהר"ם עד בלאו הכי טעמא וכו' כצ"ל:
דף ז:
ד"ה ודלמא וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו למאי דמסיק וכו'. ר"ל דאפשר לומר גט לאחר מיתה לחוד אתי לאשמעינן ונקט בלשון תנאי לאשמעינן דמיירי שנכתב בו זמן דא"א לומר מכאן אלא כשכתב זמן אבל ק"ל דהא הי' אפשר לפרש ברישא בפירוש אע"פ שכתב בו זמן ועיין במהר"ם שיף: (שם) ד"ה דלמא מת וכו' וי"ל דבאונס וכו'. עיין במהרש"א ואי דבריו מובנים לי דהא השתא ס"ל דאין חילוק בין אונס חולה ובין אונס מת ותרוייהו שכיחי בשוה אלא דבמת שייך דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם משא"כ בחולה וא"כ ע"כ אכלו ארי דומה למת בזה דשייך לא ניחא ליה דתפול קמי יבם וקשה אמאי אינו גט לכן הוכרחו לומר דאכלו ארי לא שכיח כלל ולא דמי לחלה ומת לכן אע"פ ששייך לומר לא ניחא לי' דתפול קמי יבם אינו גט ועיין:
שם ד"ה מ"ד וכו' ה"מ גבי עבד וכו'. ר"ל ולכן אמר דהא קיי"ל וכו' דפשיטא לי' דבהא מודו רבנן וע"ש בתו' גיטין ד"ה עבדא:
שם רש"י ד"ה כתובתן מאתים אם נשאו וכו' כצ"ל נ"ל: (שם ע"ב) ד"ה והדר בי' וכו' ומתניתין דהתם וכו' כצ"ל נ"ל:
שם תו' ד"ה הדר בי' וכו'. עיין מהר"ם עד לומר דאתיא כר"מ והא וכו' כצ"ל:
דף יב.
ד"ה וניחוש וכו' ונראה לר"י וכו'. ר"ל דלעולם פריך שמא אסורה לו ובאמת אמתניתין לא מצי פריך דיכול לשנויי דא"י לטעון היינו להפסידה מכתובתה כדאמרינן לעיל (דף ט' ע"ב) דביהודה א"י לטעון להפסידה כתובתה אע"פ שיכול לטעון לאוסרה עליו ולא חיישינן שלא יבא לב"ד וע"כ דאסיק אדעתיה דאע"פ שאינו נאמן להפסיד כתובתה נאמן לאוסרה עליו אלא ארב אשי פריך דכיון דזו יש לה אע"ג דבעלמא אין לה נראה דבודאי נבעלה מחזקינן לה ול"ד להא דלעיל דאין שינוי בין זו לעלמא ומ"מ נ"ל ליישב פירש"י דהתם תליא בנאמנות דידיה שפיר אסיק אדעתיה דאע"ג דאינו נאמן לענין כתובה נאמן לאוסרה עליו אבל כאן דלא תליא בנאמנות דידיה משמע ליה דמדא"י לטעון לענין כתובה לא יהא נאמן גם לאוסרה ולא יבא לב"ד ונתיישבה גם קו' מהרש"א על רש"י ועיין בפ"י ובהפלא"ה ואין להאריך: (שם) רש"י ד"ה כל שלא מושמש וכו'. ר"ל דמשמש היינו שהוא ממשמש אחרים ומשמוש או מישמוש הוא שם דבר ומושמש היינו שנתמשמש ובת"י צ"ל ואירע שלא מושמש וכו' גילגל שלא מישמשוהו וכן וכו':
דף יב:
תו' ד"ה כיון דחזו וכו' והיינו דנקט וכו'. עיין במהרש"א עד נקט ופרשו וכו' כצ"ל.
ולענ"ד כוונת התו' לפרש שינוי הלשון דמעיקרא נקט מזלזלי ואח"כ ופרשו בשלמא לפירש"י ניחא דמזלזלי היינו שקלה בעינהם להוציא ופרשו היינו שאין רוצים לישא אותה אבל לפירושם קשה לכן הוכרחו לומר דמזלזלי היינו לגמרי פורשים שוב מצאתי כן בפ"י: (שם) ד"ה ר"ה וכו' ולסומכוס לעולם חולקין וכו'. נ"ל דהוצרכו לומר כן ולא ניחא להו לומר דר"ה ורב יהודה ס"ל דבברי ושמא לכ"ע ברי עדיף ור"נ ור' יוחנן ס"ל דלרבנן פטור וממילא לסומכוס חולקין דא"כ אכתי לא קשה ממשנה דהתם על ר"נ ור' יוחנן דיכולין לומר דלסומכוס דלא אזיל בתר חזקת ממון בברי ושמא חייב אבל לרבנן דאזלי בתר חזקת ממון גם בברי ושמא פטור ומשנה דהתם כסומכוס כמו הסיפא אבל אי אמרינן דלסומכוס לעולם חולקין ע"כ רישא דהתם כרבנן אע"ג דסיפא כסומכוס ועיין במהרש"א ובמהר"ם שיף:
שם דהא בסוף המניח וכו'. הקשה מהרש"א דהא שמואל גופי' ס"ל כן גבי המוכר שור לחברו ונמצא נגחן ע"ש ולא ידעתי היכי משמע מהתם דאפילו בברי ושמא ולכן הוכרחו התוספות לומר דחכמים ס"ל אפילו בברי ושמא ולא מסתבר לומר דשמואל ס"ל כוותייהו בברי וברי או שמא ושמא ובברי ושמא פליג עלייהו:
דף יג.
ד"ה רב אסי וכו' דהתם לא הוי מגו גמור וכו'. כ' מהרש"א לכאורה דמוקי מתניתין דמוכת עץ כר"מ ע"ש ונראה דכוונתו לתרץ במוכת עץ גופה אמאי אינה נאמנת לר' יהושע הא יש לה מגו דמוכת עץ אני תחתיך ומשמע ליה לכאורה דבמוכת עץ אני תחתיך נאמנת גם לר' יהושע [ולפ"ז גם במשארסתני נאנסתי תקשה הא יש לה מגו דמוכת עץ אני תחתיך] אבל אין דבריו מובנים לי דמשמע מדבריו דתרתי בעינן שיהי' המגו טוב חדא שיהי' טענה השניה טוב יותר וגם שיהי' נאמן בה ולכן לר"מ דאין חילוק בין מוכת עץ למוכת עץ אני תחתיך אע"ג דמוכת עץ אני תחתיך נאמנת לא הוי מגו גמור אבל לרבנן הוי מגו גמור ואמאי אינה נאמנת לר"י וע"ז כ' ויש לדחות דאפילו באומרת מוכת עץ אני תחתיך אינה נאמנת לר"י ולכן אפילו לרבנן דמוכת עץ אני תחתיך עדיף ממוכת עץ אני קודם לכן לא הוי מגו טוב ואח"כ כ' דמוכת עץ אני תחתיך לא הוי טענה מעולה ביותר ממוכת עץ מעיקרא וא"כ אפילו נימא דבמוכת עץ אני תחתיך נאמנת לר"י מ"מ לא הוי מגו טוב אבל הוא תמוה מאוד חדא דמ"מ במשארסתני נאנסתי קשה הא אית לה מגו דמוכת עץ אני תחתיך ועוד דזה לא נשמע מעולם דבעינן במגו שיהא טענה השניה טוב יותר ודברי התוספות כפשטן דס"ל שגם במוכת עץ אני תחתיך אינה נאמנת לר"י ולכן אפילו לרבנן דהוי טענה מעלייתא אינה נאמנת לר"י ולר"מ ליכא מגו כלל אפילו לר"ג כמ"ש רש"י בד"ה בתרייתא אבל אי הוי נאמנת הוי מגו טוב גם לר"מ והיתה נאמנת אפילו לר' יהושע ולכאורה היה אפשר לפרש מ"ש מהרש"א דמוכת עץ אני תחתיך לא הוי טענה מעולה ביותר ממ"ע מעיקרא היינו אחר ההנחה דמ"ע אני תחתיך אינה נאמנת וכוונתו דלא הוי מגו אפילו לר"ג אפילו אליבא דרבנן אבל לא ידעתי למה לו לומר כן היפך דברי רש"י דלעיל וגם הסברא קשה הא מ"ע מעיקרא כתובתה מנה לרבנן והוי מ"ע אני תחתיך טענה מעולה דכתובתה מאתים:
דף יג:
ד"ה מכשיר וכו'. עיין במהרש"א עד אפילו לר' אלעזר לשון וכו' במקום ר' אלעזר ואין צורך כצ"ל. וע"ש במהר"ם עד אע"ג דדייקי הכא מכח קושיא וכו' דמסייע ליה לריב"ל דאמר וכו' כצ"ל:
שם ד"ה ההוא ארוס וכו' והתם קאמר איפך וכו'. נראה דדוקא לאוקימתא דאיפך הוצרכו לפרש דאלו למאי דלא מפיך ושמואל אמר הולד שתוקי מפרש בגמרא שבודקין את אמו אבל לאוקימתא דשמואל אמר הולד ממזר משמע להו לכאורה דלא מועיל בדיקה לכן כתבו שגם לאוקימתא זו צריך לפרש דאיירי כשלא בדקו את אמו וס"ל לרב דאסור בממזרת ושמואל ס"ל דמותר בממזרת אבל כשבדקו את אמו גם לאוקימתא זו ס"ל לשמואל דנאמנת והביאו ראי' מדאמר במסקנא שבודקין משמע דעד הנה מיירי כשלא בדקו:
שם ועוד דבכל הספרים וכו'. ר"ל ואיירי בלא ידעינן שבא עליה ולא מודה וגם ללשון זה אמרינן בקידושין שבודקין את אמו אבל ללישנא דפליגי כשידעינן שבא עלי' א"צ בדיקה:
דף יד.
רש"י ד"ה והא נמי כדיעבד דמי. עיין במהרש"א עד הוה הולד ממזר וכו' ר"ל וכ"ש שהיא נאסרת על הארוס ולא ניחא ליה כמ"ש הת"י שנדפס בגמרא אפילו כי ליכא טעמא דמודה וכו':
שם תו' ד"ה ת"ר וכו' וכ"ש דמכשיר באלמנת עיסה. ר"ל כשאין שום שתיק:
שם להכשיר דוקא אלמנה ולא הבת. עיין במהרש"א עד דאיכא עיסה לטמא וכו' ר"ל לר"י היינו שתיק חלל ובשמעתין איירי בצויחה או בשתיק ממזר ובפרק עשרה יוחסין איירי בשתיק חלל. וע"ע במהרש"א עד דאימא איזו עיסה כו' קאי אלטהר ודקאמר וכו' כצ"ל, ונ"ל דקושייתו היינו לפר"ח שהביאו התו' לקמן דפריך מת"ק אבל לפירש"י דפריך מרישא דרשב"א לא שייך קו' זו:
דף יד:
ד"ה ממזר וד"ה אבל ממזר וכו'. מבואר מדבריהם דבממזר צווח נמי פליגי ופוסל רשב"א ולכאורה הי' נ"ל מלשון רש"י דלא פליגי אלא בשתיק ממזר או חלל ומ"ש ממזר צווח לרבותא הוא דאע"ג דאינו שותק אלא בחלל פוסל רשב"א ועיין פ"י בשם הר"ן והמעיין בר"ן יראה שהוא שיטת יש מפורשים ואפשר לומר שאין כן שיטת רש"י אכן בשטמ"ק בשם כמה מפורשים מבואר דבממזר צווח פוסל רשב"א וס"ל דכיון דמכירין ישראל ממזרים שביניהם והי' לו לשתוק גרע במה שצווח וע"ש מ"ש לשיטת רש"י ובטל דעתי מפני דעתם:
שם ד"ה מסתייה וכו'. עיין במהרש"א עד הא דלא צווח החלל כמו בממזר וכו' נ"ל דר"ל דלכאורה נפרש דכיון שיודע שהאמת עמהם ויפסלוהו על ידם הי' לו לצווח אלא משמע מדשתק דלא חש לדבריהם דיודע שיתברר ששקר הוא וע"ז אמרינן מסתייה וכו' והא דשתק לא משום דיודע שיתברר שהוא שקר אלא דאפילו שיודע שיפסלוהו לכהונה אין חש כיון שלא יפסלוהו מקהל לכן כ' מהרש"א דהאי טעמא לא שייך גבי ממזר:
שם רש"י ד"ה א"ל הכי וכו' מפרש טעמא ואזיל וכו' כצ"ל:
דף טו.
תו' ד"ה כמאן וכו' וריב"נ כתרוייהו וכו' כצ"ל:
שם ד"ה פרט וכו' דיליף נתינה נתינה. ר"ל בקרא דואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש יליף נתינה נתינה דהיינו ממון ולא מיתה ומיירי דנתכוין לחברו והרג את האשה ויליף מזה דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה אבל לתנא דבי חזקיה דס"ל דבאין מתכוין פטור מממון וע"כ ונתת נפש תחת נפש ממש ומיירי בנתכוין ואי לאו וארב לו הוי אמרינן דאפילו נתכוין לחברו חייב מיתה ואצטריך וארב לו דנתכוין לחברו פטור ממיתה וממילא פטור גם מממון וקרא דואם אסון יהי' מיירי בנתכוין לאשה מנ"ל דקבוע כמחצה על מחצה:
שם רש"י ד"ה הוראת שעה וכו' אבל לדורות וכו'. היינו לפי הס"ד השתא דלא ידע הא דאר"י אמר רב והוי ס"ל דחד רובא הוי ולקמן ע"ב כ' והתם תרי רובי הוי וכו' היינו אחר שהביא הא דאר"י אמר רב:
שם תו' ד"ה וליוחסין וכו'. עיין במהרש"א עד דהכא לגבי דידה לא הוי וכו' כצ"ל. וכוונתו דלר' חייא בר אשי דמשני אשתמיטתיה וכו' שייך שפיר תירוץ התו' דהוי מצי לשנויי אבל משני האמת דלר"י אמר רב לק"מ אבל לרב חנן דאצטריך לומר מאן דמתני הא לא מתני הא קשה שמא ידע הא דרב יהודה כיון דבאמת אמר רב יהודה כן וס"ל דלגבי דידה סגי לדורות בחד רובא ומ"ש במהרש"א ודחק לשנויי אשתמיטתיה דאימא לא אישתמיטתיה הלשון לאו דוקא ור"ל דדחיק לשנויי מאן דמתני הא לא מתני הא ואימא לא אשתמיטתיה ומתני הא דרב יהודה או ט"ס היא וצ"ל ודחק לשנויי מאן דמתני הא לא מתני הא דאימא מתני תרוייהו. אכן מ"ש מהרש"א דעובדא דקרונות לענין תינוק נמי אמר אינו מובן לי דא"כ אמאי כתבו התו' דהו"מ לשנויי שאני תינוק הא בעובדא דקרונות לענין תינוק נמי אמר ונ"ל דהתו' כ"כ לס"ד השתא דלא ידע הא דרב יהודה ובמתניתין לא הזכיר התינוק אבל לקמן דמקשה לרב חנן אחר שהביא הא דר"י לא הי' יכול לתרץ כן דהא רב יהודה הזכיר בדבריו תינוק ועיין במהר"ם שיף. אבל ק"ל אמ"ש מהרש"א דבאמת לא בעינן תרי רובי אלא משום הולד דא"כ מאי משני מאן דמתני הא וכו' דכיון דלא מתני הא דרב יהודה ובמתניתין לא הזכיר הולד אמאי קאמר הוראת שעה היתה נימא דמיירי דוקא לגבי דידה וסגי בחד רובא ונ"ל דכוונת התו' דה"מ לשנויי הכי אבל באמת לא נראה להגמרא לחלק בזה אפילו למ"ד (דף י"ג ע"ב) לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ס"ל דכאן גם לדידה בעינן תרי רובי מהנך טעמי שכתבו התו' ד"ה כמאן:
דף טו:
ד"ה מאן דמתני וכו'. עיין במהרש"א עד לא נימא דרבינו חננאל מפרש וכו' כצ"ל. ומה שהקשה מהרש"א לפירש"י דלעיל נלענ"ד לתרץ דלדורות א"צ רוב כלל כר"ג ומיירי בברי ואיכא מגו ומה שאמר רב אבל ליוחסין לא היינו משום דלא שייך ברי ומגו:
שם ד"ה לא צריכא וכו'. עמ"ש בעזה"י בספרי גנזו יוסף על הפ"כ ח"ב א"ק מ"ט:
פרק ב:
דף טז.
ד"ה דאי ר"ג וכו' במגו וכו'. ר"ל אבל במשארסתני נאנסתי לא שייך להאמינו במגו דפרעתי כיון שאינו טוען ברי ולא שייך לומר כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ברי ושמא דמי דמ"מ יש כאן מגו לבעל והתם לית לי' מגו:
שם גמרא בשלמא לר' אלעזר וכו' כצ"ל וכן ברש"י צ"ל בשלמא לר' אלעזר ושם ברש"י מוכת עץ אני תחתיך משארסתני וכו'. נ"ב דממשארסתני וכו' לא שייך לכאן ולענ"ד הוא דבור א' עם הקודם ור"ל משארסתני אירע לי שנעשיתי מוכת עץ ויש לה מאתים גם לר"א:
שם תו' ד"ה הנ"מ וכו' אע"ג דמרישא פליגנא עלך וכו'. ר"ל רישא דהכא דהיא אומרת בתולה נשאתני דלדידך היא נאמנת ואנא אמינא דבדליכא עדים בעל מהימן:
דף טז:
ד"ה וליחוש וכו' כיון שיכול לבא לידי הפסד וכו'. נ"ל דכוונתם דטעמא דמ"ד אין כותבין שובר ולא יפרע עד שיחזור לו השטר דשמא יאבד השובר ויתבענו המלוה פ"ש ויבא לידי הפסד אבל היכי דאין חשש הפסד ללוה ודאי לכ"ע כותבין שובר לכן קשה להו דבכתובה למ"ד דלא מצי טעין אחר מעשה ב"ד פרעתי ויכולה לגבות בלא הכתובה וכמ"ש מהר"ם שיף בדבור שאח"ז דאין לנו לתקן שלא תגבה בלא כתובה לבטל כח מעשה ב"ד בלא חשש פסידא לבעל והי' לנו לומר דכאן ע"כ כותבין שובר וא"צ להחזיר הכתובה דאפילו כשלא יהי' הכתובה בידה תוכל לתבעו בלא הכתובה לכן כתבו דאע"פ שאינו נאמן לומר פרעתי יבא לידי הפסד כשהי' הכתובה בידה ולכן א"צ לשלם עד שתחזיר לו הכתובה למ"ד אין כותבין שובר דחיישינן שמא יאבד השובר וכ"ה כוונתם בפרק הכותב (דף פ"ח ע"ב) ד"ה הוציאה ומעתה לא הבינות מ"ש מהרש"א דתקשה ליה בפשיטות ע"ש דבפשיטות לא קשה דנוכל לומר דהוי לא אפשר וכתבינן שובר כמו במקום שאין כותבין כתובה וכדאמר לקמן בגמרא אלא שהתוספות סמכו דבריהם אמאי דמשמע בגמרא דלמ"ד אין כותבין שובר לא גביא ע"י עדי הינומא עד שתחזיר הכתובה לכן הוצרכו לפרש שיהי' לו הפסד ומה שהקשה עוד מהרש"א דמנ"מ במצי טעין פרעתי וכ' שיפורש בפרק הכותב לא מצאתי שם ולענ"ד נ"מ בפשיטות כשנשרפה הכתובה בפני עדים וכמ"ש בדבור שאח"ז. ועיין במהר"ם עד פשיטא דאיכא נפקותא וכו' כצ"ל:
שם גמרא אם יש עדים וכו' וליחוש וכו'. הקשה הפ"י אמאי לא מקשה אמתניתין ע"ש ותמהני דמלשון המקשן דלמא מפקא עדי הינומא משמע דבאמת מקשה אמתניתין דבברייתא לא נזכר הינומא וכ"מ קצת מלשון אם יש עדים ובברייתא איתא אם יש לה עדים:
שם תו' ד"ה איתנוסי וכו' כגון דאיכא מגו וכו'. הקשה הפ"י דא"כ אפילו ליכא אונס מהימנא לומר שעשו לה כמנהג הבתולות והיא מהמיעוט שאין להם קול ע"ש ולא הבינותי דהא התו' מיירי במודה או שיש עדים שלא עשו כמנהג הבתולות לכן אי לאו טעמא דאיתנוסי הוי מגו במקום עדים אבל אם טענה שבאמת עשו לה המנהג הבתולות באמת צ"ע לדינא אי מהימנא ואין כאן מקום להאריך בזה:
דף יז.
ד"ה שיטתיה לסבא פר"ח וכו'. נ"ל דלפר"ח החילוק בין שוטיתי' לשיטתיה דשוטיתיה היינו שוט שהיא בד של הדס והוה הדס ממש ושיטתי' הוא מין אחר כמ"ש התו' אח"כ:
שם רש"י ד"ה שום וכו' שתהא אימתו עליהם וכו' כצ"ל:
דף יז:
ד"ה מישחא וכו' שמתוקן לחפיפות וכו' כצ"ל:
דף יח.
ד"ה נאמן מדאורייתא בלא שבועה. משמע דמדרבנן צריך לשבע ולפי הציונים משמע דקאי על מנה לויתי ממך ופרעתיו לך וצ"ל שטען התובע אח"כ ברי ומ"מ פטור משבועת התורה דאין כאן הודאה במקצת וגם בעינן שתקדים תביעה להודאה אבל לענין שבועת היסת לא בעינן שתקדים תביעה ועיין בח"מ סי' ע"ה בש"ך ס"ק ט':
שם גמרא משום דקא בעי למתני סיפא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה ליישב דכיון דלא הוי מצי לשנויי ארישא אלא משום דנאמן בלא מגו משום דא"צ לפרעו בעדים ניחא ליה טפי אסיפא דמפורש בהדיא דבלא מגו אינו נאמן אבל ברישא אינו אלא מדיוקא אע"ג דלפעמים נקיט טפי דיוקי דרישא מסיפא המפורשת מ"מ אין קושיא דנקיט סיפא המפורשת ועוד דברישא אפשר לדחות דבאמת טעמא דמודה ר"י משום דנאמן בלא מגו:
שם רש"י ד"ה אליבא דמאן וכו'. עיין במהרש"א עד לפי המסקנא דראב"י וכו' אח"כ לאינו טוענו וכו' הא אמרי משיב וכו' כצ"ל. ומ"ש על המהרש"ל ואין אלו אלא דברי נביאות וכו' לכאורה אינו מובן דהא אפשר לומר דטענת ברי בעינן לכ"ע דאין שבועה בלא טענת ברי אלא דראב"י ס"ל דלא בעינן שתקדים תביעה להודאה ור"י ס"ל דבעינן שתקדים תביעה להודאה ונ"ל דכוונתו דאין זה ענין למגו אבל לענין מגו אין סברא לחלק ביניהם. ומ"ש דבבנו נמי מעיז ר"ל דהוי העזה כשכופר בבנו דאין דרך להעיז גם בבנו ואפשר דצ"ל אינו מעיז:
שם תו' ד"ה מפני מה וכו' יש להשביעו שחייב לו וכו'. ר"ל יש להשביעו על מה שכפר כיון שחייב לו מה שהודה והוי כעין גלגול שמגלגלין שבועה על מה שכפר על החיוב שחייב לו מה שהודה כיון שלא נסתלק ממנו לגמרי:
דף יח:
ד"ה ובכולי וכו' וקשה לר"י וכו'. ולכאורה נראה ליישב דרש"י ס"ל דהא דלא אמרינן בעלמא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא הוא משום אישתמוטי ולכן שבועה שלא שלחתי בו יד הוי דאורייתא והא דאמרינן בב"מ (דף ה' ע"ב) דאפילו היכי דלא שייך אישתמוטי לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא קיי"ל כן אלא כאביי דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו והיינו מדרבנן דמדאורייתא לא חיישינן לזה ולפי' צ"ל בנסכא דר' אבא מיירי שלא הי' הנסכא בידו לפני ב"ד וי"ל אישתמוטי עד דבחישנא והא דחטיף לא הי' אלא לצערו כדומה ועיין בשטמ"ק ב"מ (דף ג' ע"ב ודף ו' ע"א) ודוק ואין להאריך:
שם ד"ה הרי אלו וכו'. עיין במהרש"א עד וקרעינן ליה ותמהני מאוד דא"כ מה מתרצין התו' דלא חשיב קיום הא שטר שאינו מקויים לא קרעינן ליה ועיין בש"ך סי' מ"ו ס"ק צ"ט מחלוקת הרשב"א והרא"ה כשעדים אחרים אומרים כתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו אי קרעינן לי' ודעת הרא"ה דלא קרעינן לי' ודעת הרשב"א דקרעינן לי' משום דאפילו יקיים אותו יהי' תרי ותרי ומשמע אבל כשעדי השטר אומרים כת"י הוא אבל אנוסים היינו דאם יקיימו יגבה בו דאין חוזרין ומגידין מודה דלא קרעינן ליה ועיין בנתה"מ ס"ק כ"א ומ"ש שם בשם השטמ"ק אינו מוכרח ודוק והנלענ"ד בכוונת דברי התו' בקושייתם דכיון דכמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי הוי חוזרין ומגידין וראייתם מהא דתרי ותרי נינהו בעדים אחרים הרי שגם עדים החתומים על השטר חשיבי כמעידין שלא היו אנוסים וממילא בעדי השטר גופייהו הוי חוזרין ומגידין דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי כנ"ל:
שם ד"ה לא שנו וכו' וקטנים וכו'. ר"ל וכיון שאין להם מגו גם רבנן מודו להנך טעמי:
שם ד"ה ואין אדם וכו' או שרבע אדם אחר וכו' כצ"ל נ"ל. אבל לא ניחא להו לומר שרבעו לאונסו דרבעו לאונסו ג"כ לא שכיח כמו אנוסים מחמת נפשות:
דף יט.
ד"ה דאמר מר וכו' ובפרהסיא וכו'. עיין במהרש"א ומהר"ם שיף ולא ידעתי מאי הוצרכו כאן לזה דהא ע"כ מיירי בצנעא דבפרהסיא יהרגו ואל יחתמו שקר וגם מ"ט דרבנן ובפרק ר' ישמעאל כתבו התו' כן על ענין אחר ע"ש:
שם ד"ה טעמא וכו' וקשה לר"י וכו'. נלענ"ד בביאור דברי התו' דמדכתב רש"י דמיירי במודה לוה שכתבו משמע דס"ל דאי טוען הלוה מזויף אע"ג דהעדים אומרים כתב ידינו הוא לכ"ע נאמנים לפוסלו דלא שייך בעדים מודו שכתבו וא"כ ע"כ טעמא דרבנן משום דס"ל צריך לקיימו דאי ס"ל א"צ לקיימו לא שייך לומר דעדים אלימי דהא לית להו מגו כלל וכשהשטר מקויים פשיטא דאין נאמנים ומה לי נתקיים ע"י עדים אחרים או ממקום אחר ומה לי נתקיים ע"פ הלוה הא מ"מ אין להעדים אלו מגו לכן הוסיפו התוספות בדברי רש"י ורבנן סברו צריך לקיימו אע"פ שלא נזכר זה בדברי רש"י מ"מ ע"כ צ"ל כן לפירושו וכמ"ש לכן הקשו התו' דליפלגו בלוה גופיה דהא העדים לא מעלו ולא מורידו כיון שאין להם מגו ועוד דבפרק מי שמת משמע דלא מיירי פלוגתייהו בלוה דהא א"ר יוחנן דעדים אלימי וא"כ ע"כ מיירי דהלוה אינו מודה שכתבו אלא שהעדים מכחישים אותו ואומרים כת"י זה דאי הוי מודה הלוה לא שייך דעדים אלימי וכמ"ש וס"ל להתו' דרב נחמן דהכא לא פליג על ר' יוחנן בפירוש הברייתא דמיירי באין הלוה מודה שכתבו אלא דס"ל דה"ה בלוה גופיה ובזה חולק על ר' יוחנן ולא קשה לר"נ ליפלגו בלוה גופיה דלר"מ אשמעינן שגם בעדים שייך מודו שכתבו ואע"ג דאלימי אין נאמנים ואפשר שגם לרבנן אצטריך לאשמעינן דלא אמרינן קיום עדים עדיף ונ"ל דזהו כוונת מהרש"א שכ' דלפירש"י תלי פלוגתייהו בלוה ר"ל כיון דע"כ מיירי בלוה מודה לא שייך רבותא בעדים אע"ג דאלימי דהא לית להעדים מגו כלל אבל לפי' התו' לא מיירי בלוה מודה אלא העדים אומרים כת"י הוא ויש להם מגו ושייך רבותא אע"ג דאלימי ולא ניחא ליה לומר דקמ"ל שגם בעדים שייך מודו שכתבו דמשמע ליה דהתו' ס"ל דזה פשיטא אבל אי עדים אלימי בזה נחלקו ר"מ ורבנן וגם מהר"ם שיף כוונתו כן ע"ש ובזה נ"ל ליישב קו' הפ"י שהקשה דבפרק מי שמת מסיק דפליגי אי צריך לקיימו או לא ולפי מ"ש ניחא דמ"מ הביאו ראי' מהס"ד דס"ל דלא מיירי פלוגתייהו בלוה וס"ל שגם במסקנא לא חזר בו מזה אלא דס"ל שגם בלוה פליגי דאין חילוק בין לוה לעדים וכר"נ דהכא ודלא כפירש"י דבעדים לא שייך מודו שכתבו:
שם ד"ה במודה וכו' דהא כי טעין נמי אמנה וכו' עיין מהרש"א ומהר"ם שיף ולענ"ד ס"ל להתו' דמדאמר רבא וכדרב הונא ולא אמר כדר"נ דמיירי בפירוש באמנה ע"כ לא אסיק אדעתיה הא דר"נ דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא וע"כ לר"ה דפרוע ואמנה חד טעמא היא:
שם ד"ה לעולם וכו' וי"ל וכו'. ר"ל וס"ל לרבא כר' יוחנן בפרק מי שמת דלא פליגי ר"מ ורבנן אלא בעדים אבל בלוה גם לרבנן אינו נאמן ודלא כר"נ דהכא דאינו מחלק:
דף יט:
ד"ה אמר ר"נ וכו'. עיין במהרש"א עד משום עולה כדקאמר וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה אמר רב ששת וכו' וא"ת תקשה לר"ש ברייתא [כצ"ל] וכו'. ר"ל אבל לרב נחמן התם נמי הלך אחר עדים דלא מגבינן בי' אבל לא קרעינן ליה:
דף כ.
ד"ה ואוקי וכו' וא"ת בחזקת הבתים וכו' עיין מהר"ם שיף עד אם תפס אח"כ השני מיד המוחזק לא מפקינן מיניה ותמהני מאוד מנ"ל לומר כן ואדרבה הרא"ש כתב שם דלא מועיל אח"כ תפיסת השני וכ"פ בח"מ סי' קל"ט ס"א ואע"ג דמשמע קצת דהתו' דהכא לא ס"ל סברת הרא"ש דמי שהוא שלו ימסור נפשו עליו דא"כ לא הוי מקשו מהתם דכאן לא שייך האי טעמא מ"מ מנ"ל לומר דשם מהני תפיסת השני ולענ"ד התו' הקשו אמאי מועיל תפיסת הראשון אחר שנולד הספק ואפשר דאפילו ס"ל סברת הרא"ש הנ"ל משמע להו דעיקר הטעם הוא משום התפיסה ואטעם דמי שהוא שלו ימסור נפשו לא סמכו אלא שלא יועיל תפיסת השני שלא יתפסו לעולם זה מזה כמ"ש הרא"ש שם ע"ש:
דף כ:
ד"ה ור' יוחנן וכו' וי"ל דע"א בשטר וכו' ר"ל ואינו מועיל שיביא שטרו לב"ד כשאינו זוכר העדות:
שם ומ"מ נהי וכו'. הוא ענין בפ"ע ומיירי כשזוכר העדות:
שם א"נ אומר ר"י וכו'. עיין בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ל"ג:
שם ומתוך הירושלמי וכו'. ר"ל דלפי הירושלמי מיירי פלוגתייהו כשנכתב השטר מדעת הלוה ובאים לקיימו ואין זוכרים אלא ע"י השטר אם צריכים לצרף עמהם אחר:
שם רש"י ד"ה שאין קרובה הימנה וכו' דאם איתא וכו'. עיין במהרש"א ומהר"ם שיף ופ"י ועיין בשטמ"ק שהאריך בסוגיא זו והנלענ"ד לפרש בקיצור דרש"י ס"ל דדוקא כשהולך ביחידי לא שבק קרוב והולך לרחוק אבל כשהולך איש אחר בהדיה פעמים לא ניחא ליה בקרוב והולך אל הרחוק לכן כ' רש"י דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה וכו' אבל כשהולכת עם אחר פעמים שבקה הקרובה והולכת להרחוקה אלא דהוו ידעי בי' ובישנות חיישינן שנשתכח הדבר מן היודעים והא דאמר בגמרא בשלמא דרך בה"ק זימנין דמתרמי בין השמשות י"ל כמ"ש השטמ"ק בשם הרמב"ן דדבר שכיח הוא לכן לא חיישינן לקול אבל ברחוקות כיון דלא שכיח כולי האי דקברי שם אמרינן מדלית ליה קלא ודאי לא קברו שם ובישנות חיישינן שהיה לו קול ונשתכח ועוד י"ל דבקרובה חיישינן שהלך אדם יחיד או בני עיר אחרת וכמ"ש בשטמ"ק לכן אין לו קול אבל לרחוקה אין אדם יחיד הולך וגם בני עיר אחרת כשמצאו קרובה אין יודעים שיש רחוקה לכן ברחוקה אין לחוש אלא לשני בני אדם מעיר זו דפעמים לא ניחא להו לקבור בקרובה והוה לה קול ובישנה חיישינן שנשתכח הדבר ולפ"ז צריך לומר הא דמסיק עד חמשים אמה אזלא איהי לחודא גם בס"ד ידע מזה אלא דנטר עד מסקנא ונתישבה קו' מהרש"א ועיין בשטמ"ק שכ' עוד סברא דדוקא בעיר ס"ל לרש"י דלא חיישינן שנשתנה אבל תלולית דרכן להתוסף ולהתמעט ואין להאריך יותר:
דף כא.
גמרא ובהא אפילו מחבריו. עיין פ"י ולענ"ד אפשר לומר בפשיטות דס"ל להגמרא דודאי ליכא למ"ד דלעולם הלכה כר' מחבריו וצ"ל דמ"ש לעיל מ"ד הלכה כר' מחברו ואפילו מחבריו היינו בהא דוקא והטעם דבהא מסתבר דאפילו מחבריו עיין בשטמ"ק:
שם תו' ד"ה ודוקא וכו' דאתיא כר"א וכו'. כ' מהרש"א דשמעתין נמי יכול להיות כר"א ע"ש ובש"ך סי' מ"ב ס"ק ב' השיג עליו דלר"א חיישינן שיכתוב עליו שדי מכורה לך והפ"י דחה דלר"א בעינן עדי מסירה בפנינו ע"ש ובאמת דעת הש"ך שם דנאמן לומר שמסר לו וע"ש באו"ת ואין להאריך כאן בזה:
שם ד"ה עד ודיין וכו' ר' יהודה אומר עדים חותמין מבחוץ והדיינים מבפנים. ר"ל דבעינן עדים גם דיינים לקיים חתימות העדים וחכמים ס"ל דא"צ קיום וסגי בעדים לחוד או דיינים לחוד ועיין בח"מ סי' ס"ז סי"ט ומדברי התו' משמע לכאורה דס"ל דבעינן דוקא שיחתמו הדיינים לחוד מדמדו לה לאשרתא ולכן א"צ קיום ועיין בשטמ"ק בשם הרמב"ן שהקשה עליהם דהתם הפירוש שדי שיחתמו עדים או דיינים אכן לענ"ד גם התו' ס"ל כן אלא דמשמע להו מזה דא"צ קיום דאל"כ מוטב שיחתמו עדים וגם דיינים לקיים חתימות העדים אע"כ כיון דמעשה ב"ד הוא אפילו חתמו רק העדים לחוד א"צ קיום וה"ה בשטר כשחתמו ב"ד על ההנפק דאז הוי מעשה ב"ד והרמב"ן ס"ל דכשבא לגבות ע"י פרוזבול זה צריכין להכיר החתימות של החתומים בין שהם עדים ובין שהם דיינים:
דף כא:
ד"ה וש"מ דיינים וכו' לפי שהיו נראין וכו' עיין במהרש"א עד וכן גבי דיינים שצריכין להעיד וכו' כצ"ל נ"ל:
שם משום דפעמים וכו'. עיין במהרש"א עד איירי במכירין שראו ביום אלא משום הך חששא דפעמים שמכירין שראו בלילה סד"א וכו' בפניהם הא ודאי צריכין להעיד בפניהם כההוא וכו' כצ"ל נ"ל:
שם
ד"ה בפני וכו' יכול השלישי לחתום על סמך וכו' כצ"ל נ"ל:
דף כב.
ד"ה במותב וכו' ומיירי דלא כתב וכו'. ר"ל דלא נימא דהא דאמרינן דאי כתב בי דינא תו לא צריך היינו דלא צריך לכתוב במותב תלתא אבל צריך לכתוב וחד ליתוהי לכן הביאו ראי' דמיירי דלא כתב וחד ליתוהי. והנה מדברי מהרש"א שכ' דלא עדיף בי דינא משכ' בפירוש במותב תלתא משמע דכשכתב בי דינא נמי דוקא בדיעבד כשר כשלא כתב וחד ליתוהי וכ"מ באמת מדברי התו' אכן בח"מ סי' מ"ו סכ"ט משמע דכשכתב בי דינא גם לכתחלה א"צ לכתוב וחד ליתוהי ואפשר דהיינו למסקנא דמיירי שיש בו משמעות שהי' שלשה והתו' הביאו ראי' מהס"ד דלא ידע דמיירי שיש בו משמעות שהיו שלשה ולא קשה לו אלא ודלמא ב"ד חציף הוא ולא הי' קשה לו מ"ש בי דינא מבמותב תלתא אע"כ דהוי ס"ל דמה שאמר תו לא צריך היינו בדיעבד וכ"ש במותב תלתא אלא דקמ"ל דאפילו אי כתב בי דינא כשר בדיעבד בלא חד ליתוהי ועיין במהר"ם עד ובח"ה סי' מ"ו כצ"ל:
שם ד"ה מנין להפה וכו' כיון דהשתא ליכא מגו וכו' עיין במהרש"א עד ולקמן משמע מדבריהם וכו' ור"ל כמ"ש מהרש"א אח"כ דכשאמר לאיש הזה תכ"ד ג"כ סותר דבריו ונאמן משום מגו וג' חילוקים בדבר דאחר כ"ד הוי סותר דבריו וליכא מגו לכן אינו נאמן ותכ"ד אע"פ שג"כ סותר דבריו מ"מ נאמן משום מגו וכשלא מפסיק כלל לא הוי סותר דבריו כלל וכדמשמע מדברי התו' דמשום דשתק משמע שאינו מכירו והוי אח"כ סותר דבריו אכן לבבי לא כן ידמה אלא דבתכ"ד כיון דאית ליה מגו הוי כלא שתק כלל והוי כלא סותר דבריו וא"כ אין ראי' דהיכי דסותר דבריו שיועיל מגו בלא אמתלא והא ודאי דבתכ"ד יכול לסתור דבריו וכמ"ש הרא"ש באמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני וכ"פ בא"ע סי' מ"ז ס"ד וביו"ד סי' קפ"ג ס"ג ובח"מ סי' כ"ט ס"א אבל נ"ל שאין הטעם משום מגו דהא הודאת בע"ד כמאה. עדים דמי והוי מגו במקום עדים וכ"ש בעדים ממש אלא דבתכ"ד לא נשלם ההגדה עדיין והוי כלא אמר עדיין וממילא לא הוי כסותר דבריו אבל מגו אחרת נ"ל דלא מועיל כשסותר דבריו כגון שטר פקדון כשמודה הנפקד שכתבו ויכול לטעון אחר כ"ד החזרתי במגו דנאנסו וטוען מזויף נ"ל דאינו נאמן. שוב מצאתי כן בחוו"ד סי' קפ"ה סק"ג וא"כ ה"נ תכ"ד הוי כלא סותר דבריו כיון דלא נשלם ההגדה כנ"ל:
דף כב:
רש"י ד"ה אם נתנה וכו' הואיל ונתנה כו'. נ"ל דקאי על ע"א וזו הלכה העלה וכו' אם נתנה וכו' ומשמע ליה דקאי אמעשה דלעיל שאמרה שבאו אנשים שאינם מהוגנים ושאל רב אחא שאלה זו לפני חכמים באושא וא"כ לא שייך אם נתנה דהא ודאי נתנה לכן פירש"י הואיל ונתנה. ומ"ש בגליון על ד"ה אמרה שייך לע"א צריך לציין בראש העמוד:
שם תו' ד"ה חזרה וכו'. עיין במהרש"א עד דהכא אית לה מגו ותמהני דהא מיירי אפילו באין שהות לספור ולטבול כמ"ש התו' בדבור שאח"ז בעובדא דשמואל וכ"מ מסתימת הפוסקים והש"ע ונ"ל דכוונתו דאם נפרש דמיבעי לי' אם צריכה אמתלא באמת לא מיבעי ליה אלא כשיש שהות לספור ולטבול ושמואל דמיבעי ליה כשלא היה שהות אפשר שלא ידע ברייתא זו ומה שהביא עובדא דשמואל לכאן לא קאי על איבעי' דלעיל אלא לסייע לרבא בר ר"ה דלעיל וגם ללמדנו דיכול להחמיר על עצמו שלא להאמין לה ומ"מ למדנו מכאן ג"כ דלא מועיל מגו בלא אמתלא דהא לא דחו התו' פירוש זה מטעם דאית לה מגו ואליבא דפירושם מיבעי ליה בין כשיש שהות ובין כשאין שהות דלא מועיל מגו אלא אמתלא וכמ"ש:
שם ד"ה כגון וכו' הרגנוהו וכו' ר"ל אע"פ שאין מאמינים לו שהוא הרגו דאין אדם משים עצמו רשע ומותרת לעלמא מ"מ העד לא ישא אותה: (שם) ד"ה א"ה וכו' ואמר לא מת אם נשאת וכו' כצ"ל נ"ל. והיינו לפי תירוץ הגמרא אבל המקשן הקשה לכתחלה נמי:
שם ת"י ד"ה תרוייהו וכו' במגו דאי בעי שתק כצ"ל:
דף כג.
תו' ד"ה מאן דמתני וכו'. עיין במהרש"א עד דאפילו לא הותרה ובאו עדים ונשאת וכו' ר"ל אבל באמת כשנשאת באיסור אחר שבאו עדי שביה תצא ועיין בא"ע סי' ז' בחמ"ח ס"ק ח' ובב"ש ס"ק י"א כשנשאת בצנעא בלא היתר ב"ד קודם שבאו עדים אבל אחר שבאו עדים כשנשאת באיסור לכ"ע תצא: (שם) רש"י ד"ה ואח"כ באו עדים שנשבית וכו'. כ' החמ"ח סי' ז' ס"ק י' דרש"י לא גרס ואמרו לא ידענו ולענ"ד נראה דרש"י שפיר גרס ואמרו לא ידענו אלא דהוקשה לו פשיטא דאין מזיק מה שהעדים אמרו לא ידענו דהא נאמנת לומר טהורה אני ולא ניחא לי' לומר דס"ד דכיון שאמרה מתחלה שיש לה עדים גרע וכדאיתא בח"מ סי' ע' ס"ב כשאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אע"פ שלכתחלה צריך להביאם מ"מ כשבאו והכחישוהו נשבע ונפטר כ"ש כאן שא"צ להמתין עד שיבאו לכן פירש דכיון שבאו עדים ומשמע שיודעים שנשבת דהשתא לאו הפה שאסר הוא ס"ד שהיא אינה נאמנת לומר שטהורה והעדים אין יודעים קמ"ל דלא תצא. ואין חילוק בין גירסא שלנו לגירסת הרי"ף והרא"ש דע"כ מיירי דהעדים יודעים שנשבית ואין יודעים אם טהורה היא ואין חילוק בין באו אלו העדים שאמרה ובין באו עדים אחרים וכמ"ש:
דף כג:
ד"ה אלא פשיטא וכו'. עיין במהרש"א עד אינה נאמנת אדידה לחוד וכו' כצ"ל והנה מהרש"ל הבין דמ"ש רש"י שייך למתני משום דידה ר"ל דבאמת קאי אינה נאמנת דרישא גם אחברתה אע"ג דבלא הימנותא דידה טמאה מ"מ שייך למתני לשון זה משום דידה אבל בסיפא דע"כ אינה נאמנת אחברתה לחוד קאי דהא אדידה תני נאמנת קשה וע"ז הקשה מהרש"ל דאי נמי הוי שייך גם בסיפא לומר דתני משום דידה קשה דהא גם על עצמה קשה איך תנא נאמנת הא בלאו דבורה נאסרה ומהרש"א תירץ דכוונת רש"י דאינה נאמנת דרישא אדידה לחוד קאי ולא קאי גם אחברתה משום דידה לכן שפיר כ' רש"י דבסיפא דע"כ לא קאי אלא על חברתה קשה ולא שייך קו' מהרש"ל דלא תנא כלל חברתה משום דידה אכן לענ"ד אכתי קשה לשון נאמנת על עצמה דסיפא גם מלשון שכ' רש"י אע"ג דאכולא מלתא משמע כהבנת מהרש"ל דבאמת קאי גם על חברתה אלא דתני ליה משום דידה והנלענ"ד לתרץ קו' מהרש"ל דאלשון נאמנת לא קשה אע"ג דבלא דבורה נאסרה מ"מ שייך לומר נאמנת וטמאה כיון דעכ"פ טמאה היא כעדותה אבל אינה נאמנת משמע שאין עושין כעדותה לא שייך לומר כן אלא ברישא משום דידה וקאי נמי על חברתה אע"ג דע"כ עושין כעדותה כיון דלא משום נאמנותה עושין כן אבל בסיפא דבהדיא תנא אינה נאמנת על חברתה קשה דהא ע"כ עושין כעדותה אע"ג דלאו משום נאמנותה עושין כן:
שם תו' ד"ה אבל הכא וכו'. עיין במהר"ם עד א"כ ל"ל למימר אבל עדים וכו' כצ"ל:
דף כד.
ד"ה נשביתי וכו' דקתני עיר וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד לא ניחא ליה להתו' לומר דמשתי נשים שנשבו שמעינן שהרי משני משום דקא בעי למיתני שתי נשים שנשבו ולא מקשה לתני שתי נשים שנשבו לחוד ונשביתי וטהורה אני נלמוד מאשת איש וע"כ כיון שיש בדין שבויה צד רבותא כאן נקיט כל דין שבויה וממילא לא שייך לומר דמשתי נשים שנשבו שמעינן ועוד דמקשה אח"כ שתי נשים שנשבו למה לי ומשמע דמקשה דלא ניתני שתי נשים שנשבו וממילא לא יצטרך למתני נשביתי וטהורה אני ותקשה קו' התו' דאצטריך משום סיפא אם יש עדים שנשבית וע"כ צ"ל כתירוץ התו' דמעיר שכבשוה כרכום שמעינן כנ"ל:
דף כד:
ד"ה ואב"א וכו' התם אין כ"כ חששא וכו'. נ"ל דר"ל דהתם דמיירי דידעינן שהוא עבד ורבו הוא כאן אין חששא אם אין חולקין לו בלא רבו ולכן אם מעיד עליו שהיה מכאן והיו מכירין בו וחלקו לו תרומה מעלין אותו ליוחסין אבל כאן דמיירי שבא ממקום אחר ואין מכירין בו ואם ניחוש שמא אינו כהן לא ניתן לו כלום ס"ד דהוי אמרינן מוטב שניתן לו תרומה ולא נעלה אותו ליוחסין ונימא דאם יעידו שהיה מעיר הזאת והיו מכירין אותו וחלקו לו תרומה נעלה אותו ליוחסין ואם לא יעידו עליו שהיה מעיר הזאת לא נעלה אותו ליוחסין דנחוש שמא לא היו מכירין אותו ונתנו לו תרומה ע"פ ע"א. ונראה מלשון התו' שכתבו דמן הדין ראוי לחלוק ולא כתבו ראוי לאכול דמשמע להו דכאן מיירי ג"כ לחלוק לו דס"ל להתו' דלהאכילו א"צ עדות דמי ימחה בידו שלא יאכל תרומה וממילא אין איסור לנו להאכילו ואין בזה משום לפני עור כיון שהוא נוהג בו היתר ואומר בברי שהוא מותר לו אלא לענין לחלוק לו מיירי וכמ"ש (בדף כ"ה ע"א) ד"ה או דלמא ועיין בהפלאה והנלענ"ד כתבתי:
שם ד"ה שאני הכא וכו' וי"ל דשפיר ידע וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד גם כוונת התו' השתא לקיים פירש"י:
דף כה.
ד"ה או דלמא וכו'.
בת"י חיישינן שמא יעלה ליוחסין וכו'. ר"ל אי נימא שיאכל תרומה בע"א ולא נעלה אותו ליוחסין חיישינן שמא יעלו אותו וכמ"ש התו' לעיל ד"ה ואב"א לכן אמרו שלא נאכילו תרומה אלא בשני עדים ובאמת נעלה אותו ליוחסין ונ"ל שגם התוספות ס"ל שגם חלוקה בגורן הוי צנעא דלא הקשו דלא הוי צנעא אלא דלמה לי טעמא דצנעא הא בלא"ה שמא עבד כהן הוא והתו' מתרץ דצריך להאי טעמא אפילו יוצא מבית הספר דליכא למיחש שמא עבד הוא:
שם ד"ה לא במדי וכו' דלא אשכחן דאיקרי קדשים וכו' כצ"ל:
שם ד"ה לא חילוק וכו' ופליגי נמי וכו'. נ"ל דר"ל דברייתא קמייתא דס"ל חלה דרבנן ותרומה דאורייתא ס"ל דמסקינן מחלה בסוריא לתרומה דאורייתא וברייתא שניה דס"ל תרומה דרבנן חלה דאורייתא ס"ל דלא מסקינן בסוריא מתרומה לחלה והטעם הוא דברייתא קמייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש והוי דאורייתא קודם שגלו וכמ"ש מהרש"א בד"ה נשיאות כפים וברייתא שניה ס"ל לאו שמיה כיבוש ולא הוי דאורייתא לעולם כמו בבל ומ"ש התו' וכ"ש דאכילת תרומה דאורייתא וכו' אגב גררא נקטו זה דזה לא הוי פלוגתא אחרת דפשיטא דמאן דס"ל תרומה דאורייתא חלה דרבנן מסקינן מתרומה לחלה כנ"ל:
דף כה:
ד"ה שקרא אחריו וכו'. עיין במהרש"א עד וקשה לפירושו וכו' ולענ"ד דברי רש"י נכונים דע"כ ר' אמי ששאל בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול ר"ל גדול שקרא ראשון אע"פ שהיה שם כהן דאל"כ לא הי' צ"ל בחזקת שהוא גדול אלא שמא לא היה שם כהן וכן מאי ס"ד של זה שבא להעיד וע"כ ידעו שהיה שם כהן אחר ושאל ר' אמי שמא הוא גדול שקרא ראשון אע"פ שהיה כהן והשיב שקרא אחריו לוי ואע"פ דכשאין שם כהן קורא לוי אחר ישראל מ"מ כשיש כהן וקורא ישראל גדול לא יקרא אחריו לוי ואע"פ שגם בעובדא דריב"ל אמר בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול מ"מ כאן היה לו לשאול גם שמא לא היה שם כהן משא"כ בעובדא דריב"ל גם אם לא היה שם לוי אין קורא ישראל אחר כהן שקרא פעם אחת כנ"ל:
שם ד"ה הרי וכו' ואין אדם נאמן לפסול את בנו. נ"ל דתיבת אדם מיותר וכוונתם דאע"ג דבכ"מ נאמן אדם לפסול את בנו ודמי לכאן כשיש לו מגו מ"מ כיון דלדבריו עכו"ם הוא אינו נאמן ה"נ אע"פ שיש לו מגו והיה ראוי להיות נאמן מ"מ כיון דלדבריו קרוב הוא אינו נאמן. הקשה בהפלאה דנימא פלגינן דבוריה ונאמין לו שהוא כהן ולא שהוא בנו ע"ש וכוונתו דל"ד להא דפרק החולץ שרצה לפסול את בניו משום שהוא נתגייר בינו לבין עצמו אמרינן ממ"נ אם נאמין לו שנתגייר בינו לבין עצמו עכו"ם הוא ואין עדות לעכו"ם ואם לא נאמין לו שנתגייר בינו לבין עצמו ממילא בנו כשר דהא ידעינן שהוא בנו אבל כאן אפשר לחלק הדברים ולהאמין לו שהוא כהן ולא שהוא בנו ולענ"ד נראה לתרץ דס"ל להתו' דלא שייך מגו אלא להוכיח מיניה שטענתו הראשונה היא אמת אבל לא שייך להאמינו יותר מטענתו הראשונה וכיון דטענתו הראשונה היתה שבנו הוא ממילא הוא פסול להעיד ולא שייך בזה פלגינן דבוריה ויש בזה אריכות דברים בדברי הש"ך סי' פ"ג סק"ז ואין כאן מקום להאריך בזה:
שם ד"ה נאמן להאכילו בתרומה פי' וכו' או חלה דאורייתא בסוריא וכו'. ר"ל שהיה דאורייתא בזמן המקדש לברייתא קמייתא דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש אע"ג דהשתא דרבנן מעלין ממנה לתרומה דהיא השתא דאורייתא לברייתא זו:
שם אפילו מתרומת דגן תירוש ויצהר וכו'. ר"ל ולאו דוקא מחלה דהיא השתא דאורייתא לברייתא זו:
שם מה שלא העלם מנ"כ וכו'. נ"ל דר"ל למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין דלמ"ד מעלין אתי לאסוקינהו ליוחסין וממ"נ אי נימא דלא מסקינן מנ"כ ליוחסין פשיטא דא"א להאכילם תרומה דאורייתא ואי נימא דמסקינן מנ"כ ליוחסין כבר תירצו בגמרא דריע חזקייהו וממילא א"א להאכילם תרומה דאורייתא דלא לאסקינהו ליוחסין. ומ"ש בת"י עה"ג ולפ"ז וכו'. ר"ל דהתו' לעיל ע"א ד"ה וכי מסקינן כתבו דלא גרסינן לה שסותר הדאי לא תימא הכי אבל השתא גרסינן ליה שפיר ואינו סותר הדאי לת"ה דאינו מקשה היכי אכיל בתרומה הא אתי לאסוקינהו ליוחסין דכיון שאינו אוכל בתרומה דאורייתא לא אתי לאסוקינהו ליוחסין אלא היכי פרסי ידייהו הא אתי לאסוקינהו לתרומה דאורייתא וממילא יעלו אותם אח"כ ליוחסין אע"כ משום דריע חזקייהו לא יעלו אותם לתרומה דאורייתא וממילא לא יעלו אותם ליוחסין ומ"מ צ"ל דלא מביא ראיה בלשון זה למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין וכו' אלא אפילו למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין מ"מ אתי לאסוקינהו לתרומה דאורייתא ואפשר דלאלומי הראיה אמר כן ומה שאמר כיון דאכלי בתרומה ר"ל דע"י דפרסי ידייהו יאכלו בתרומה דאורייתא אתי לאסוקינהו אח"כ ליוחסין. ומ"ש עוד בת"י ועוד דהשתא וכו' אינו מובן לי גם מ"ש אח"כ לא"י אי' ע"כ אינו מובן לי כלל ואפשר דתיבת ועוד הוא ט"ס וכוונתם לסיים דהא דאמר בגמרא כיון דאכלי בתרומה ע"כ אין ר"ל דאכלו תרומה בגולה דהא פשיטא דאין מעלין מתרומה דרבנן אפילו לתרומה דאורייתא וכ"ש ליוחסין וגם אח"כ הוא ט"ס וצ"ל לתרומה דאורייתא לא"י אע"כ אין ראי' ור"ל דאין ראי' ממה שאכלו תרומה בגולה ומעיקרא לא הביא ראי' אלא משום דאכיל מדאורייתא ר"ל ע"י דפרסי ידייהו אתי לאכול בתרומה דאורייתא. כ' מהרש"א ואיכא למימר נמי דלא מעלין מנ"כ דאיסור עשה לתרומה דעון מיתה ע"ש ולענ"ד לא ניחא להו להתו' לומר כן השתא דס"ל דלדגן תירוש ויצהר דא"י אע"ג דהוי דרבנן לא העלו אותם מנ"כ לא משמע להו שיהי' חמור מנ"כ אע"כ משום דריע חזקייהו:
דף כו.
ד"ה אין בתר וכו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א שהקשו דלאו דוקא לכהנים עניים וכוונתם דדוקא לראב"ע כתבו התו' לקמן דלא שייך לומר דוקא לכהנים עניים כיון דמן הדין אף לכהנים עשירים ולא היה טעם לקנסם אבל לר"ע דמן הדין אין לכהנים כלום אלא ע"י קנסא של הלויים שפיר הקשו דאפשר דוקא לכהנים עניים:
שם אע"ג דלענין חלוקת מעשר הוו כישראל וכו'. ר"ל דמדינא אין לכהנים כלום לר"ע מ"מ ע"י קנסא דלויים נותנים גם לעניי כהנים: (שם) ד"ה והאמר וכו'. ר"ל ולוקמי משנתינו דלית ליה חזקת כשרות אע"כ ר' יוחנן עיקר דבריו אמשנתינו קאי ומוקי לה בדאית ליה חזקת כשרות ועיין פ"י:
שם היכי דאיכא ע"א דמכשיר וכו'. נ"ל דר"ל ומיירי שבאו העד המערער והעד המכשיר ביחד והיינו דאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים ר"ל כיון שאין מערער אלא אחד לא מחתינן ליה כיון שיש עד מכשיר והיינו דקתני מעלין לכהונה ע"פ ע"א ר"ל כיון שיש עד א' מכשיר לא מחתינן ליה ע"פ עד המערער אבל אם היה בא עד המערער לחוד אה"נ דהוי מחתינן ליה אפיו:
שם שהרי הקול פוסל והעד וכו'. עיין במהרש"א עד דא"כ לא הוה קאמר ר"י וכו' ומ"מ לא היו יכולים התו' לתרץ בפשיטות דהא דפריך מיניה בקידושין ובגיטין היינו משום דאר"י ד"ה אין ערעור וכו' ואי היכי שאין ע"א דמכשר ליה יש ערעור בחד לא היה לו לומר דכ"ע אין ערעור דהא אפשר לומר דר"י דוקא אערעור דמשנתינו קאמר שאינו בפחות משנים אבל אי גם במשנתינו היה מועיל מעיקרא ערעור חד לא הול"ל דכ"ע אין ערעור פחות משנים. וע"ע במהרש"א עד ולמ"ד דפליגי בצירוף וכו' ר"ל כמ"ש לקמן ע"ב סוף ד"ה אנן אחתינן ליה דאפשר לאוקמא שבאו שנים ואמרו בן גרושה ואחתינן ליה ואח"כ באו שנים בזא"ז דכשר הוא ע"ש ומ"מ מוכח דלר"י לא מועיל ערעור כלל פחות משנים אע"ג דע"כ צריך לאוקמא כאן בערעור ב' דאל"כ א"א להו לאפלוגי בצירוף עדיות דהא ע"פ ע"א הוי מסקינן ליה מדקאמר בלשון זה ד"ה אין ערעור משמע דהערעור לא מועיל כלל בפחות משנים:
דף כו:
ד"ה ואסקיניה וכו' א"נ בתרומה דרבנן הקילו, וכן לקמן בדבור שאח"ז כתבו דהכא בתרומה דרבנן הקילו ותמהני דמשמע בכולי שמעתין דמשנתינו מיירי בתרומה דאורייתא וראיתי בהר"ן שכ' בתחלת הסוגיא דשמעתין מיירי בתרומה דאורייתא וכאן סיים בשם הרשב"א בתרי ותרי דלא מיתכשר אלא לתרומה דרבנן ע"ש וצ"ל דס"ל דמ"מ מחלוקת דרשב"ג ור"א מיירי בתרומה דרבנן:
שם ד"ה אנן אחתינן וכו' ואין נראה לר"י וכו'. עיין מ"ש בעזה"י בחיבורי גנזי יוסף על הפ"כ ח"ה א"ק י"ב ובהשמטות אשר הם בכתובים ת"י:
שם דתרי ותרי ספקא דרבנן הוא וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ועמ"ש בעזה"י בחיבורי גנזי יוסף על הפ"כ ח"ג אות ע"ג:
שם ובשנים אומרים מת וכו'. כ' מהרש"א דלמאי דמוקמינן לה בנשאת לא' מעדיה ואומרת ברי לי ליכא חזקה ע"ש וכ"כ ג"כ ביבמות (דף פ"ח ע"ב) ד"ה והבא עלי' ולענ"ד דעת התו' דלא מועיל ברי של העד נגד החזקה ומ"ש ביבמות (דף צ"ג ע"ב) ד"ה מאי חזית דמועיל ברי סמכו ג"כ אמ"ש כאן אח"כ שגם שם דייקא קצת ומרעא לחזקה ועמ"ש שם בעזה"י ובפ"י כאן: (שם) וי"ל דמ"מ מהני דיוקא דידה וכו'. ולא כתבו לתרץ דאע"ג דליכא חזקה מ"מ ספקא דרבנן היא ובתו' יבמות (דף צ"ג) שם כתבו דכיון שאומר ברי לי אין לאוסרה ומ"מ צ"ל דליכא חזקה דנגד חזקה לא מועיל ברי לי וכמ"ש:
שם מ"מ היתה בחזקת א"א וכו'. עיין במהרש"א עד מיהו לפי האמת וכו'. ר"ל וצריכין אנו לתירוץ התו' (דף כ"ג ע"א) ד"ה מ"ש ע"ש ולא כתבו כאן אלא דהמקשה שהקשה שם בפשיטות מ"ש רישא ומ"ש סיפא ולא הביא ההיא דשנים אומרים מת ולא ההוא דפרק האשה רבה אפשר לומר שהי' סובר כן ועיין בשטמ"ק שכ' בשם הקונטרסים שהעדים שבאו תחלה הוציאו אותה מחזקה קמייתא ולא העמידו אותה בחזקה אחרת ונשארה בלא חזקה וזהו כוונת התו' שכתבו מ"מ היתה בחזקת א"א ר"ל ולא העמידו אותה בחזקה אחרת ובזה א"ש גם ההוא דשנים אומרים מת וההוא דפרק האשה רבה ודוק ואין להאריך: (שם) ד"ה וע"י נפשות וכו' א"כ הול"ל וכו'. עיין במהרש"א עד ותקשה להו דהול"ל וכו' כצ"ל:
דף כז.
ד"ה והלך וכו'. עיין במהרש"א עד למתני סיפא דרישא וכו' כצ"ל וכן בגליון התו':
שם ד"ה אם נשאל זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורות כצ"ל:
דף כז:
ד"ה אמר ליה וכו' ועוד דקאמר וכו'. נ"ל דתרתי קאמרו חדא שהעדים אמרו לא נאמר לך כלום דרגלים לדבר שיראים ממנו ועוד דאמרינן ליה שיביא אותם עדים וזה תלוי בזה דכיון שמיירי שבאו העדים ואמרו לא נאמר לך כלום שייך לומר לזה שיביא אותם העדים אבל אי הוי מיירי שלא הביא התובע עדים כלל אלא שאמר שאינו יכול להביא עדים מפני שבעל דינו אלם לא שייך לומר אלא דאמרינן להשני שיביא עדים לזה כתבו התו' מתחלה דע"כ הפי' שבאו העדים ואמרו לא נאמר לך כלום דאם אין רגלים לדבר אין נראה כלל וכו' דאל"כ וכו' והשתא ניחא דאמרינן לזה שיביא אותם עדים ואם יאמרו שאין עדים הדר דינא שיביא התובע עדים דאי הפי' שמחויב הנתבע להביא עדים מאי קאמר השתא נמי אתו ומסהדי נימא דמחייבינן ליה להביא עדים דלא מסתפו מיניה דהא ע"כ לאו כ"ע מסתפו מיני' וז"ש התו' ועוד דקאמר וכו':
שם רש"י ד"ה מי לימא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כאן לא ניחא ליה לתרץ שפחתה כעצמה ודלתני שפחתה כ"ש היא עצמה משא"כ במתניתין מעשה שהיה בעצמו היה ולא שייך לומר ליתני שפחתה שפיר משני ה"ה שפחתה ובמתניתין לא היה יכול לתרץ במסל"ת דהא ר' זכריה בן הקצב לא היה מסל"ת וקתני אינו נאמן ע"י עצמו הא אחר מהימן לכן הוכרח לתרץ שפחתה כעצמה:
שם תו' ד"ה במסיחה וכו'. כ' מהרש"א דהתו' כתבו לעיל אהך מלתא גופא ב' תירוצים ולא ידעתי ולעיל (דף כ"ו ע"א) ד"ה במסיח הוא ע"א ולא שייך לכאן כלל וצ"ע: