גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
יבמות
דף ב.
רש"י ד"ה חמותו שמת בעלה וכו'. עיין מהר"ם ולהפוסקים בא"ע סי' ט"ו סכ"ד דאשת חמיו אסורה לו א"כ גם צרתה מצד עצמה אינה עולה לייבום ואפילו מתה חמותו אסורה להתייבם אפשר לומר דרש"י נקיט בגוונא דצרתה מצד עצמה היתה מותרת להתייבם ואם מתה חמותו מותרת להתייבם: (שם) תו' ד"ה בתו וכו'. עיין במהר"ם עד איפכא שמה שפירש וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה אשת אחיו וכו' באין לה בנים בחיי בעלה וכו' משמע דלא ניחא להו לפרש כשיש לה בנים דמשמע להו באשה אחת היתר ואיסור וכשיש לה בנים לא משכחת לה היתר אכן לא הבינותי דבחיי בעלה היא אשת איש ואי נימא כשגירשה א"כ לא משכחת היתר וצ"ל דמ"מ ניחא להו בזה לומר שיש לה איסור אשת אח בחיי בעלה ונ"מ אי גירשה ויש לה היתר אחר מיתת בעלה כשלא גירשה והוי שפיר באשה אחת אבל יש לה בנים ואין לה בנים לא ניחא להו לפרש שיש לה היתר כשמתו הבנים בחיי בעלה דיש לה היתר משמע להו בלא סבה אחרת אלא שמת בעלה ועיין במהר"ם עד דמן האם אינה קרויה וכו' כצ"ל:
שם ולא נקיש לאשת אחיו מאמו לקולא. ר"ל לפי האמת שנתמעט אשת אחיו מאמו אבל מתחלה רצה ללמוד מאחות אב ואחות אם שגם באשת אחיו מאמו הוא בערירי:
שם וקודם זמן זה הוא כרת כצ"ל:
שם ד"ה ואחות וכו' דקאמר רבא בלאו וכו' כצ"ל:
דף ב:
ד"ה או וכו' למאן דשרי צרת בתו איילונית אפילו בהכיר בה. ר"ל אע"פ שהיא אשתו מ"מ לא הויא צרתה צרת ערוה מטעם שכ רש"י שם אבל איילונית גופה כשהכיר בה ודאי אסורה ליבם אפילו אינה בתו דהויא אשת אח שלא במקום מצוה ולכן קטנה אסורה להתייבם:
דף ג.
גמרא כולהו נמי מדרשא אתו וכו' עיין במהרש"א עד ולפי' התו' צ"ע לקמן ר"ל דלפירש"י לקמן דבדין הוא דליקדמה לכלתו הוא משום חומרא שייך קושיא זו גם כאן שייך לומר דלקמן מסיק למלתיה אבל לפי' התו' לקמן דמקשה משום דקרובה טפי וזה לא שייך אלא לקמן דמשני קורבי קורבי נקט ומשמע דלסברא דהשתא דמשום חומרא לא קשה לתני כלתו אחר חמותו צ"ע למה וצ"ל לפירש"י אע"פ שלפי סברא דהשתא דמשום חומרא קשה דלתני כלתו קודם אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו ולמסקנא לא קשה אלא דלתני קודם אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו מ"מ כיון דאידי ואידי משום חומרא הוא הוי כחדא קושיא:
דף ג:
על יבמות דף ג/ב
תו' ד"ה טעמא וכו' ורבא לא הי' צ"ל וכו' עיין מהר"ם עד אצטריך קרא לצרה לא הי' וכו' כצ"ל:
דף ד.
ד"ה א"כ וכו'. במהר"ם כיון שהלמד נכתב במקומו כצ"ל:
דף ד:
ד"ה ותכלת וכו' דבין הוא כיתנא וכו'. הנה אם היינו אומרים דתכלת בין כיתנא ובין עמרא הי' אפשר לומר דלבגד צמר יעשה תכלת דעמרא ולבגד פשתים יעשה דכיתנא וצ"ל דכוונת התו' דבין שהוא כיתנא לחוד ובין שהוא עמרא לחוד יכול לדקדק דהא אם הוא רק כיתנא איך מטילין לבגד צמר אלא כיון שהוצרך לומר שהוא מין א' לחוד אמר האמת שהוא עמרא:
דף ה.
ד"ה רבנן וכו'. עיין במהרש"א עד אע"ג דאית לה וכו' כצ"ל:
שם ד"ה מה ללאו וכו' אבל סוגיא דשמעתין וכו'. עיין במהרש"א ודבריו אינם מובנים לי מ"ש דלמאי דקאמר דאתיא ראשו לנזיר ע"כ ס"ל דזקנו משמע בין כהן בין ישראל לא ידעתי מנ"ל דהא שפיר אפשר לומר דראשו אתיא לנזיר דכשאינו נזיר לא אצטריך דס"ל הקפת כל הראש לא שמה הקפה (דא"א לומר דיליף מגדילים דהא סוגיא דשמעתין אזלא למאן דלא יליף מגדילים] ולא אצטריך זקנו לישראל דיליף מנזיר אלא לכהנים אע"פ שריבה בהם מצות יתרות דהא כבר ידע סברא זו ומ"ש להמתרץ קשה אמאי מוקי תנא זקנו לכהנים טפי מישראל לכאורה אינו מובן דה לישראל לא אצטריך דמראשו ילפינן וצ"ל דכוונתו דכיון שלא ידע דכהנים שאני שריבה בהן מצות יתרות או דהוי ל"ת ועשה מ"ש כהנים מישראל ואמאי נקט התנא כהן וא"כ לא ידעתי מאי ניחא לי' דס"ל דזקנו משמע נמי כהן הא ודאי כיון שלא ידע שום חילוק בין כהנים לישראל לא שייך לחלק ולומר דזקנו דוקא דישראל אבל לא נתיישב אמאי נקט התנא כהן וע"כ צ"ל דהמתרץ ס"ל דאע"ג דכהנים הוא קצת רבותא אע"פ שריבה בהן מצות יתרות מ"מ לא מסתבר ליה דאצטריך קרא לזה והמדחה דחי ליה דאצטריך קרא לזה ובהכי אפשר לומר דאע"ג דהוי מצי למימר דאצטריך זקנו למדחי עשה ול"ת כמ"ש התו' מ"מ כיון דע"כ המתרץ לא ידע כלל דאיכא עשה ול"ת דאל"כ ודאי הוי ידע דאצטריך קרא לזה לכן ניחא לי' לומר אפילו לפי סברתו גם מה"ט שריבה בהן מצות יתרות אצטריך קרא כנלע"ד:
שם רש"י ד"ה ת"ל ראשו וכו' ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא וכו'.
עיין במהרש"א עד טפי מלאו דהקפה ר"ל שגם נגד שאר לאוין יהא שוה בכל דודאי עדיף מלאו דהקפה דהוה אינו שוה בכל ובעיקר הדברים עיין בא"מ נזיר (דף מ"א ע"ב ודף נ"ח ע"ב) ואין להאריך:
דף ה:
תו' ד"ה עד שיהא וכו' דא"כ כלאים בציצית וכו'. מה שהקשה מהר"ם לפירוש ריב"ן דל"ל יחדיו ע"ש הוא קו' התו' נדה (דף ס"א ע"ב) ד"ה שוע טוי ונוז והרא"ש בפסקיו הלכות כלאי בגדים סי' ג' ובפירושו מס' כלאים פ"ט מ"ח שהקשו לאידך גיסא כיון דנפקא מיחדיו דאפילו תוכף ב' תכיפות הוי חבור כ"ש שוע טוי ונוז יחד והיינו ממש קו' מהר"ם ומבואר בדברי הרא"ש שם שגם לפירש"י שכתבו התו' אח"ז קשה קושיא זו ע"ש:
שם ד"ה כולכם וכו' נילף משרפת קדשים וכו'. ר"ל להנך אמוראים דלא ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ע"ש:
שם ד"ה טעמא וכו' כדפי' לעיל (דף ג' ע"ב) [ד"ה טעמא] וכו' לגופי' דלא נילף וכו' לא אצטריך קרא דהכא דלא וכו' לפיר"י לקמן (דף ח' ע"א) [ד"ה רבא] וכו' כצ"ל:
דף ו.
בא"ד מהכא דדחי כדפרכינן לעיל וכו' כצ"ל. ועיין במהרש"א עד למילף הכא מהא וכו' כצ"ל:
שם ד"ה ניגמר וכו' ועשה דבת כהן וכו'. עיין במה הרש"א לענ"ד נראה ליישב קושייתו לפי מ"ש התו' בדבור דלעיל דאע"ג דילפינן דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מ"מ א"א שידחה ל"ת ועשה לכן קשה להו למאי דיליף מבת כהן דבעלמא דחי לכן ה"א דדחי איסור שבת והא ע"כ שבת הוי עשה ול"ת והאיך ה"א דדחי ליה ולכן הוכרחו לומר דעשה דבת כהן תמורה מעשה דשבת כנ"ל:
שם וא"ת מנלן וכו'. עיין במהרש"א עד דהאי עשה מעולה לא דחי וכו' גרידא דיליף מכלאים וכו' כצ"ל:
שם ד"ה שכן וכו'. עיין במהרש"א עד בעלמא עשה דוחה את ל"ת שאין בו כרת כיון דאינו וכו' דהכא סובר דבשום וכו' דאתא קרא לגופיה בשחיטה וכו' כצ"ל:
שם ואולי שהרא"ם סובר וכו'. נ"ל דר"ל דלפ"ז גם בהוכשר מצוה ליכא למילף בעלמא מכיבוד או"א דדחי ומיושבים קו' התו' לפירש"י:
שם ונראה לר"י וכן פי' ר"ח וכו'. וצ"ל שגם בנין ביהמ"ק לא מקרי עוסק בגוף המצוה דבשעה שבונה וסותר עדיין לא נגמר הבנין ואפשר דלא נקרא גוף המצוה אלא כשעובד העבודה. והנה התו' לעיל ד"ה טעמא וב"ד ניגמר נקטו סברת הכשר מצוה לקולא והיינו כפירושם כאן וצ"ל לפירש"י מ"ש בד"ה טעמא דמפסח ומילה ותמיד לא אתי היינו משום דאדרבה נילף ממקדש והבערת בת כהן ומ"ש בד"ה ניגמר מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפילו לאו גרידא היינו משום דא"צ קרא לזה שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום וקרא לא אתי אלא דבעלמא דחי בהכשר מצוה ה"נ אפשר לומר דסד"א דכיון דהכשר מצוה היא דחי קמ"ל דאפ"ה לא דחי וכיון דשמעינן דלא מועיל סברת הכשר מצוה ממילא לא דחי משום שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום והיינו אפילו לאו גרידא כלענ"ד:
דף ו:
ד"ה טעמא וכו' וי"ל כיון וכו'. עיין במהרש"א עד וי"ל דהשתא וכו'. ר"ל אע"ג דאם באנו למילף מכיבוד או"א אפשר לדחות דמיירי בלאו דמחמר מ"מ האי קרא דבת כהן מלמדנו דבכיבוד או"א מיירי ג"כ במלאכה גמורה ואשמעינן דבהנך תרתי לא דחי אע"ג דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת ולפ"ז לאו שאין בו כרת גם כיבוד או"א דחי ואין לחוש להא דאמרינן בפ"ק דקידושין הנך לכבוד אביך ועשה מצוה כמ"ש מהרש"א בע"א ד"ה נגמור כיון דלא קאי הכי:
שם ד"ה או אינו וכו'. עיין מהר"ם עד הא דכתב דוקא וכו' כצ"ל:
דף ז.
ד"ה ומה וכו' ואל תעשה כי היכי וכו' כצ"ל:
שם איכא למיפרך וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לתרץ דדוקא אי עבדינן ק"ו משום דקילי והיינו דע"כ הזיקן קל איכא למיפרך דאיכא חומרא בהזיקן שיש הנאה להזיקן אבל במשנה דעביד ק"ו מחיובם דקרן חייב בר"ה ולא שן ורגל לא שייך למיפרך שיש הנאה להזיקן:
שם ד"ה ת"ל וכו' דרשא אחריתי א"נ השתא וכו' כצ"ל:
דף ז:
ד"ה וראה קרי וכו' ואין נראה לר"י וכו' עיין מהר"ם ולענ"ד נראה שגם רש"י ס"ל דהא דטבול יום אינו נכנס לע"נ הוי מדרבנן כר' יוחנן דבסמוך אלא שסובר דטמא מת גופי' מותר. לכנוס למחנה לויה ולא שייך לגזור בט"י א"נ אפילו הי' סובר דטמא מת אסור מדרבנן לכנוס למחנה לויה משמע ליה דכיון דמדרבנן היא לא שייך לגזור בטב"י והתו' חולקים ע"ז דמפורש שם דטמא מת אסור עכ"פ מדרבנן לכנוס למחנה לויה וכדי שלא נימא דמ"מ לא שייך לגזור בטב"י ע"ז כתבו ובכל טב"י איירי וכו' ר"ל כיון דאיירי מעיקרא בכל מיני טמאים גם מ"ש אח"כ טב"י ר"ל טב"י מכל הנך טמאים דלעיל וע"כ גם בטב"י דטמא מת איירי:
שם ד"ה ר' יוחנן וכו' דהתם דזב בעל שלש וכו' אלא טבול יום וכו' כצ"ל נ"ל:
דף ח.
ד"ה תרי איסורי וכו' אבל שלא במקום ייבום וכו'. עיין במהרש"א ואין דבריו מובנים לי מ"ש דצרת בתו שלא במקום מצוה ילפינן מאשת אח ק"ל אם ילפינן איסור לצרת בתו שלא במקום מצוה מלצרור כדלקמן איך שייך למילף היתר מאשת אח הא אשת אח מצותו בכך וכאן אין שום מצוה ומ"ש דערוה גופה שלא במקום מצוה תשתרי הוא תמוה דהיקישא דר' יונה לא שייך לזה דלא מצינו אשת אח דשריא אלא במקום מצוה ועוד דאם נתיר שלא במקום מצוה תשתרי לגמרי ואיך יהי' שייך לומר חד איסורא הא לא מצינו איסור כלל שלא במקום מצוה והאיסור במקום מצוה הוא איסור אשת אח דלא אשתרי בכה"ג ודוק:
שם ד"ה רבא וכו' וא"ת מ"ט וכו'. היינו כמ"ש לעיל (דף ג' ע"ב) ד"ה ל"ת דהא דהכא חדא איסורא לאו פירכא היא ולעיל לא אמרינן אלא דהיכי דאפשר למילף תרי איסורי מתרי איסורי עדיף מלמילף מחד איסורא: (דף ט' ע"א) גמרא יחיד ונשיא אתיא מצות מצות. עיין במהרש"א [עד בפרשת ויקרא ואם נפש וכו' כצ"ל] עד וי"ל וכו' ולא הבינותי דהא התם (בדף מ"ט ע"ב) מסיק דדבר הלמד בהיקש אינו מלמד בגז"ש ואיך נלמד צבור בשאר מצות מצבור בע"ז בגז"ש וצבור בע"ז נלמד בהיקש מיחיד בע"ז וע"ק דלמ"ד בתר מלמד אזלינן לא נפשטה אי דבר הלמד בגז"ש נלמד בהיקש וכאן יליף יחיד נשיא ומשיח בהיקש מצבור שנלמד בגז"ש וע"כ צ"ל דהא דאמרינן התם דבקדשים אין למדין למד מן הלמד היינו בדיני קדשים אבל ללמד מי חייב קרבן למדין שפיר למד מן הלמד. ושוב מצאתי בריטב"א וז"ל אתא מעיני מעיני פי' וכה"ג לא חשיב למד מלמד כדברי ר' בפי' מס' הוריות בס"ד עכ"ל ולא זכינו לאורו שם ועיין תו' שם ודוק] וא"כ אכתי נלמד יחיד ונשיא מצבור ולכאורה הי' אפשר לומר דכיון דע"כ צריך היקש דתורה אחת למשיח ממילא נלמד גם יחיד ונשיא וא"צ לגז"ש דמצות מצות אבל ק"ל דהא גם במשיח כתיב מצות ויכול ללמוד גם משיח בגז"ש דמצות מצות וצ"ל דהא דאמרינן לעיל משיח מלאשמת העם היינו קודם דאתיא לן מגז"ש אבל אחר דצריך גז"ש ליחיד ונשיא ה"ה משיח יכולין למילף מגז"ש והיקש אצטריך לשאר דברים כמ"ש רש"י בחומש וא"כ כאן קשה דנילף יחיד נשיא ומשיח מצבור בגז"ש דמצות מצות ועיין תו' גיטין (דף מ"א ע"ב) וזבחים (דף מ"ת ע"א) ד"ה דכ"ע אי גז"ש עדיפא מהיקש או היקש עדיף וי"ל דסוגיא דידן סבר היקש עדיף לכן ניחא ליה ללמוד מהיקש כנלענ"ד:
שם תו' ד"ה מה ע"א וכו' דלא אשכחן בהו לאו. ר"ל והתם מנינן לענין שאם עשה כולם חייב על כל א' חטאת וגליון ורבנן וכו' הוא סיום דברי התו' אלו וע"ש במהרש"א עד א"נ הוה אתי וכו' כצ"ל ומשמע שמפרש מפר ברית היינו שלא מל ועיין בפי' הר"ב פ"ג דאבות מי"א אכן לענ"ד התו' ס"ל דמפר ברית היינו מושך בערלתו שלא נזכר בו כרת ועשה מעשה ועיין ברמב"ם פ"ג מה' תשובה ה"ו והי"ד ובכ"מ שם:
שם רש"י ד"ה יכול נחלק וכו' קרבנו שעירה כיחיד כצ"ל:
שם ד"ה והרי איסור וכו' וד"ה איסור מצוה וכו' וד"ה או איסור קדושה וכו'. נ"ל שהכל דבור א':
דף ח:
ד"ה והאמר וכו' וכן אחות אמו וכו'. עיין במהרש"א עד מבת נועה וכו'. היינו לפי גירסת הגליון שב' הנשים היו מחלה ונועה אבל לפי גירסא שבפנים צ"ל שלוי היה מבת נערה ונשא בת כלב מחלאה ויהודה היה בן חלאה ונשא בת כלב מנערה:
דף י.
ד"ה דאסר וכו' מאחיו מאביו כצ"ל:
שם תו' ד"ה לעולם וכו' אי חשוב שיור כמו בחוץ וכו'. משמע להו דאע"ג דבע"מ שלא תנשא או שלא תיבעל לא הוי שיור מ"מ כשהתנה שניהם אפשר הוי שיור:
שם דמספקא ליה לאביי וכו'. המעיין בגמרא שם יראה דמה שאמר אביי אם איתא לר' אבא ר"ל ולא אמרינן דר"א מודה בקידושין וצ"ל דס"ל להתו' דכיון שמספקא לי' אי דרשינן בזה ויצאה והיתה ממילא הוי ספק גם אי רבנן מודו לר"א:
שם דמשכחת לה וכו'. עיין מהר"ם עד דאל"כ מאי אהני קידושי שמעון וכו' משמע מדבריו דאלו ו קדשה שמעון חוץ מראובן לא היו תופסים קידושי שמעון כלל ולא היתה נופלת כלל לפני לוי ליבו ולא ידעתי מנ"ל הא ועוד דמ"מ הא אהני קידושי שמעון אי מת ראובן אח"כ דאסורה לעלמא משום קידושי שמעון וצ"ע ומ"ש התו' וקדשה סתם אפשר לומר דר"ל דא"צ לומר שקדשה חוץ מא' ודו"ק וע"ע במהר"ם עד אחרת ושניהם אסורים וכו' כצ"ל:
שם לפני קידושי אחיו משום אשת איש וכו' כצ"ל. ור"ל והוי לדידיה כמו אשת הראשון ולא אשת אחיו בשאר עריות דמ"מ אשת אחיו היא וחשוב ערוה במקום מצוה:
שם חוץ משמעון ולוי אחיו וכו'. ק"ל דאם קדשה ראובן חוץ מלוי לא היתה ללוי אשת ב' מתים כלל ואפשר לומר דנקטו חוץ משמעון ולוי כדי שיהי' ליהודה צרת צרתה והיינו שלוי ייבם צרתה ומת ונפלו שתיהן לפני יהודה אבל הוא דוחק דהא לא מיירי אכתי מצרת צרתה עד לקמן שכתבו ומשכחת בהן נמי צרת צרה לכן נ"ל דהאי ולוי ט"ס היא ולא קדשה ראובן אלא חוץ משמעון אחיו ושמעון קדשה סתם ומתו ראובן ושמעון יהוי ללוי אשת ב' מתים וכ"מ מדברי מהר"ם ע"ש:
שם ומשכחת בהן נמי צרת צרה. כ' מהר"ם דלא קאי אהא דר' יוחנן ע"ש ר"ל דא"א לומר דקאי גם אדר' יוחנן ומשכחת לה כגון שקדשה ראובן מעכשיו ולאחר שלשים וקדשה שמעון אחיו מעכשיו ולאחר עשרים ומתו ראובן ושמעון ויש לשמעון אשה אחרת וייבם לוי האשה האחרת ומת ויש לו אשה אחרת ונפלו לפני יהודה דהא אשת שמעון היתה אסורה ללוי משום צרת אשת ב' מתים. ומ"ש מהר"ם וקדשה שמעון חוץ מלוי לא ידעת אמאי נקיט דשמעון קדשה חוץ מלוי אפילו קדשה סתם מ"מ לא נאסרה אלוי משום אשת ב' מתים דהא לדידיה לא היתה אשת ראובן כלל ואפשר ט"ס הוא וצ"ל או קדשה מעון חוץ מלוי ור"ל וראובן לא קדשה אלא חוץ משמעון דבחד מהנך גווני לא נאסרה ללוי משום אשת ב' מתים אלא דלפ"ז לא היתה לגבי לוי צרתה כלל ויש להסתפק אם פוטרת צרה זו את צרתה אשת לוי לגבי יהודה ואפשר לומר שהיה לראובן אשה אחרת ויבמה לוי דהא לא פקע זיקה דראובן עדיין אע"פ שנשא שמעון אשתו דלגבי שמעון לא היתה אשת ראובן כלל ולא מקרי ייבום ודוק:
שם ד"ה דקתני וכו'. ואע"ג דאתי כר"י הו"ל וכו' ר"ל דהו"ל למתני ברישא ט"ז דאי עבר ובסיפא ו' בלא עבר לר"י ועיין במהר"ם ע"ב ד"ה לפי:
דף י:
רש"י ד"ה וחייבי לאוין וכו' להתייבם ואין איסור לאו וכו' כצ"ל: (שם) תו' ד"ה החולץ וכו' וה"ה דה"מ למנקט וכו' עיין במהרש"א ולענ"ד טעמי' דמהרש"ל דהא באמת קאמר הכא והאחין חייבין על החליצה כרת לר"ל ולר"י בלאו והיינו כשבא אחד מן האחין עלי' ועיין במהר"ם עד אי הקידושין תופסין או אין וכו' כצ"ל:
דף יא.
רש"י ד"ה עמד א' מן הילודים אחר חליצה וכו'. משמע דס"ל דכשנולד אחר חליצה קודם קידושין לא הוי אשת אחיו שלא הי' בעולמו לר"ש כיון דכשנולד לא היתה זקוקה ליבם והוצרך לאוקמא כרבנן ומ"ש בד"ה עמד א' מן הנולדים שהיו בשעת חליצה ראשונה ר"ל שנולדו קודם מיתת הראשון וכמ"ש הריטב"א דאי נולדו אחר מיתה קודם החליצה הוי א"א שלא הי' בעולמו אפילו לר"ש ועיין ברשב"א שכ' דכשנולד אחר חליצה הוי אשת אחיו שלא הי' בעולמו גם לר"ש וצ"ע:
שם תו' ד"ה מאן אחין וכו' דנולדים קרי וכו'. לפי' התו' צריך להפך הגירסא בגמרא מנולדים לילודים ומילודים לנולדים:
שם ד"ה צריכה חליצה מן האחין מתייבמות אינה וכו'. נ"ל דהוצרו לזה דלא נימא כיון דלר"ש לא הוי א"א שלא הי' בעולמו כיון שנולדו הקידושין ה"ה דלא קמו עלי' בלאו דלא יבנה לכן כתבו דלא עדיפו מזה שקידשה:
שם ד"ה חד וכו' אבל לפ"ה וכו'. נ"ל דר"ל דלדרשא דבית אחד הוא בונה ודאי גם ר"ל מודה וכיון דקרא זה מנתק מכרת ללאו הבא מכלל עשה ממילא כ"ע בעשה אבל דרשה דלא יבנה פליגי שפיר אי קאי כלל אצרתה דלר"ל לא קאי אצרתה והוי בכרת ולר"י קאי גם אצרתה והוי כלאו:
דף יא:
גמרא שנסתרה מאי נסתרה וכו' כצ"ל:
שם רש"י ד"ה צרתה מאי להתייבם הס"ד ואח"כ מה"ד צרתה כמותה: (שם) תו' ד"ה צרתה וכו' דהשתא במותר לה נאסרה וכו' כצ"ל:
דף יב.
יב/א
ד"ה תני וכו'. עיין מהר"ם עד למתני שהיו לאשמעינן וכו' כצ"ל: (שם ע"ב) רש"י ד"ה מצינו וכו' זאת חמותו קטנה וכו' כצ"ל:
שם תו' ד"ה שלש וכו' דלפני תשמיש ודאי אסור ר"ל אפילו הנך ג' נשים ומ"ש אחר תשמיש אין נראה לאסור ר"ל אפילו שאר נשים:
שם ד"ה שכבר ילדו וכו' אבל לברייתא דרב ביבי וכו'. ר"ל אבל בלא פיר"י גם לברייתא דרב ביבי קשה כיון דתנא שמא תמות. ועיין במהרש"א עד ומהרש"ל כתב וכו' ולענ"ד גם כוונת מהרש"ל דהמקשה דלעיל לית ליה סברא דהשתא אלא דק"ל פשיטא דלפום סברא דהשתא ל"ק לרב ביבי ומאי משמיענו התו' ומתרץ שפיר ועיין מהר"ם שמתרץ דכיון דלפום ריהטא משמע דהדרה קושיא לרב ביבי לדוכתה לכן משמיענו התו' דאינו כן:
שם ד"ה הרי הם כסימנים פי' משעת העיבור. נ"ל דהוכרחו לפרש כן דאי נימא משעת לידה א"כ אמאי תנא רבה בר ליואי תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת ומשמע דאשעת תשמיש קאי כמו קודם הזמן הזה ואמאי הא משכחת לה שתתעבר תוך הזמן הזה ותלד כשתהי' גדולה וע"ל (דף י"ג) ד"ה משום: (שם) ד"ה דאפילו וכו' וזאת החמותו נבעלה וכו' משכחת חמותו ממאנת וכו' כצ"ל:
דף יג.
ד"ה רב זביד וכו' ולהכי קאמר וכו'. עיין רש"א ולענ"ד נראה לפרש דבריהם דלרב זביד שפיר מצינן למימר דתוך זמן היינו תוך י"ב דלא שכיח שתחי' כיון שהיא קטנה אבל לרב ספרא דגדולה היא לא שייך לומר דלא שכיח שתחיה לכן צ"ל תוך שנה שלפני גדלות:
שם ד"ה משום וכו' נבדוק קמי לידה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לפרש דבריהם דבמתניתין דקתני שמיאנו ודאי אין חילוק בין מיאנה קודם שנעשה חמותו או אח"כ כל שמיאנה קודם שנפלה לייבום צרתה מותרת ואפ"ה לא מצינו חמותו ממאנת אפילו קודם שנעשה חמותו דמ"מ הי' לה ולד ואהא קשיא להו נבדוק קמי לידה ויהי' אפשר לה שתמאן או ואח"כ תעשה חמותו ותהי' צרתה מותרת ותירצו דה"ה צער עיבור אלא משום הלשון דאמר חמותו ממאנת דמשמע שתמאן בעת שהיא חמותו לכן נקיט האי לישנא והנ"י לגרמי' כ"כ ולדידי' לא שייך תירוץ התו' כנ"ל:
שם ונבדוק את החמותו וכו' כצ"ל:
שם דא"כ לא הוי משני מידי לרבה בר ליואי ר"ל דרבה בר ליואי דאמר תוך הזמן הזה וכו' ע"כ מיירי כשמתעברה תוך הזמן הזה דומיא דקודם הזמן הזה:
דף יג:
ד"ה לרבות וכו' אר"י וכו'. נ"ב כך מבואר לה דיא בגמרא יומא (דף י"ג ע"ב) ונלענ"ד לישב דהנה הרשב"א הביא בשם הירושלמי דאצטריך לרבות ארוסה דסד"א למעט מדכתיב ובן אין לו ולכאורה הי' אפשר לומר דמהאי טעמא אצטריך לרבות ארוסה וביומא לא אמרינן אלא כיון דע"כ מרבינן ארוסה מהחוצה לכן לא משגחינן במאי דלא מקריא בית לכן כתבו התו' דמשמע דתלמודא דידן שלא הביא דרשא דובן אין לה לא ס"ל סברא זו ולא ס"ד למעט ארוסה אלא משום דכתיב בית אחיו:
שם גמרא מדברה. נ"ב בשם הב"ח שצ"ל המדברה ולא ידעתי למה והוא קרא במלכים (א' י"ט ט"ו) מדברה דמשק ובד"ה (א' ה' ט') לבא מדברה: (שם) תו' ד"ה דלא אתי וכו' וא"ת וכו' נ"ב וכן הקשה מהרש"א דכל זה מבואר בגמרא לקמן (דף ל"ב ע"א) ונלענ"ד ליישב דלכאורה הי' משמע דב"ש לא ס"ל מתלי תלי וקאי א"כ גם צרתה לא תתייבם כמ"ש התו' שם ד"ה לא פקע אליבא דר"ש לכן כתבו התו' שגם ב"ש ס"ל מתלי תלי וקא אי וס"ל דמהאי טעמא דוקא ערוה אינה מתייבמת אבל צרתה מתייבמת ולכאורה הי' נראה לומר דלר"ש לא פקע איסור אשת אח כמ"ש שם ולב"ש אדרבה פקע איסור אשת אח וחייל איסור אחות אשה והוי כמי שלא היתה אשת אחיו ומתייבמת צרתה וכ"מ ברשב"א וריטב"א אלא דמלשון התו' שכתבו הלכך לא פקע לא משמע כן:
שם רש"י ד"ה והא קתני התם בלילה וכו' ואיכא דעברי כב"ה וכו'. משמע מלשונו דאע"ג דודאי פלוגתייהו דוקא במקום שנהגו שלא לעשות לא מוכח מכאן דמקום שנהגו שלא לעשות היינו מצד איסור דתקשה הנך מקומות אהדדי דודאי מנהגא הוא ולא שייך לא תתגודדו במה שאין נוהגין כן במקום השני אלא במקום שאין עושין גופא לדידהו כאיסורא דמי להו ואיכא דעבדי כב"ש ואיכא דעבדי כב"ה הוי לא תתגודדו ועיין במ"א ס"ס תצ"ג ודוק וצ"ע:
דף יד.
גמרא במקומו של ר"א וכו'. נ"ל דלא קשה מכאן למ"ד לא עשו דכאן יחיד ויחיד פליגי לכ"ע עשו משא"כ ב"ש וב"ה דהוי ב"ה רובא וכן ר' יוחנן וריב"ל יחיד ויחיד היו אבל ת"ש אע"פ שאלו אוסרים וכו' מקשה למ"ד עשו:
שם תו' ד"ה בשלמא וכו' וי"ל וכו'. נ"ל דר"ל משא"כ לקמן ע"ב דנמנעו מן הודאי שפיר אמרינן מן הצרה עצמה דבודאי לא שייך לומר לא שכיח:
דף יד:
גמרא ומאי אולמיה דהך מהך וכו' נ"ל דר"ל דודאי למ"ד לא עשו לק"מ ואין ראי' אלא דלמ"ד עשו הוי מודעו להו לכן מקשה ומאי אולמיה וכו' ועיין מהר"ם בתו' ד"ה בשלמא:
שם תו' ד"ה בשלמא וכו' אלא למ"ד עשו וכו'. עיין מהר"ם עד של המתרץ משא"כ כאן דאיכא וכו' כצ"ל:
שם והשתא וכו'. עיין מהר"ם עד נ"ל דלפי וכו' כצ"ל:
שם גמרא כדאמר רנב"י וכו'. משמע דלא דחה אלא הותסברא אבל בל מ"מ מוכח דעשו ועיין בריטב"א ואפשר דלרנב"י דנמנעו מצרה עצמה גם ב"ה מב"ש לא נמנעו אלא מלייבם הצרה למ"ד לא עשו ואע"ג דגם ב"ש נמנעו מלייבם הצרה מ"מ קמ"ל דלא נמנעו מן הסתם משום שלא עשו:
שם תו' ד"ה אלא ב"ש וכו' [ולכך קתני לה גבי מתניתין דהכא] דלגבי הכי קתני לה מתניתין נ"ל שהם ב' גירסאות והך דלגבי הכי קתני לה מתניתין צ"ל בין חצי עיגול:
שם ד"ה נעשה וכו'. במהר"ם עד ע"א וא"נ וכו' כצ"ל. ור"ל דוא"נ הוא בדף שאח"ז ע"א:
דף טו.
רש"י ד"ה שהן לחין וכו' בגב החביות וכו'. עיין בריטב"א דהחשש הוא שמא נגע בתוכה ולענ"ד אפשר גם רש"י, לאו דוקא נקט בגב החביות ור"ל בתוכה וכוונתו דלא ניחא ליה לומר דחשש טומאה על הזיתים דודאי ר' צדוק שמרם בטהרה אלא החביות קנה אצל ע"ה כמ"ש התו' בשם ר"י וע"ש במהר"ם:
דף טו:
תו' ד"ה עמון ומואב וכו' וכ"ש עמון ומואב שהן ח"ל. ר"ל וקרובין לא"י דשייך שיסמכו עניי ישראל עליהם משא"כ בבל:
שם ד"ה קסבר וכו' הני דלא תפסי לא לדידה ולא לאחריני וכו' אי לאו משום דלא תפסי ביה קידושין לא לדידה וכו' דאע"ג דלא תפסי ביה קידושין לא לדידה וכו' כצ"ל:
שם ד"ה נכרי וכו' ורב אסי סבר כר"ע וכו'. עיין במהר"ם עד שהרי כתבו וכו' ועיין במהרש"ל שמחק תיבות אין קידושין תופסין בחייבי לאוין:
שם וע"כ ר' יוחנן וכו'. עיין במהרש"א עד גם לפי מה שהגי' מהרש"ל וכו'. נ"ל דצ"ל משום בנות הוא קשה כן וצ"ע וכו' ובאמת נראה דהגהות מהרש"ל מוכרחת לפי מ"ש מהרש"א דמדברי רש"י אלו משמע דהך מימרא דר' יוחנן לא ס"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר א"כ מה בכך שנשאו אחותו ובתו הא הולד כמותה והם עכו"ם ואין בהם ממזרות וע"כ לפי פירש"י אלו צריך להגי' משום בנות וס"ל דבין עכו"ם הבא על בת ישראל ובין ישראל הבא על הנכרית אינם ממזרים ומ"ש וצ"ע וכו' הוא בין לפי הגהות מהרש"ל ובין לפי גירסא שלפנינו:
דף יז.
גמרא עד עשאום נכרים גמורים נ"ל שגם ללשון זה צ"ל דבנות איצטרויי איצטרי ואין חילוק בין לשון זה לל"ק אלא משמעות דורשין על ישראל הבא על הנכרית: פרק שני:
דף יז:
מדהו"ל למיכתב רעים וכתיב אחים וכו'. עיין במהרש"א ובחידושי הרשב"א ומשמע מדברי מהרש"א דאחר דכתיב יחדיו אמרינן דדוקא אחים דבני יעקב מופנה וק"ל דלמה לי' לומר דאחים דלוט אינו מופנה לימא דמשום יחדיו ילפינן טפי מבני יעקב וצ"ל דאי גם דלוט הוי מופנה ע"כ צריך למילף ממנו דהא מופנה הוא ולענ"ד אפשר לומר דמה שאמר לעיל דאחים דבני יעקב מופנה אין ר"ל משא"כ דלוט אלא דסמך אמ"ש אח"כ שגם דלוט מופנה ואקרא דיחדיו סמך ומ"מ הוצרך לומר שגם דבני יעקב מופנה דאל"כ ע"כ הוי ילפינן מלוט ויחדיו הוי הראוין לירש זא"ז כמ"ש רש"י לעיל וגם בני אחים בכלל אבל כיון שגם דבני יעקב מופנה ילפינן מבני יעקב ודרשינן המיוחדין בנחלה שחולקים נחלה אחת כמ"ש רש"י כאן:
שם תו' ד"ה אשת אחיו וכו' ואר"י וכו'. נ"ל דאי אפשר לומר דהיכי שנולד האח קודם שנשאת אסורה לשוק וכשנשאת קודם שנולד לא נאסרה דא"כ גם לקמן (דף פ"ז ע"ב) נימא דהיכי שמת הבן קודם שנשאת תחזיר הזיקה והיכי שנשאת קודם שמת לא תחזיר אע"כ דאין זה סברא לכן הוצרך ר"י לומר היכי שהיא מעוברת:
שם רש"י ד"ה ה"מ וכו' דלא ידיע קמי מאן וכו' כצ"ל:
שם תו' ד"ה ולימא וכו'. עיין במה עד לקמן דאי דוקא וכו' כצ"ל: (שם) רש"י ד"ה יבמתו וכו' אבל אמה גבי וכו' כצ"ל:
שם ד"ה איסורא דאורייתא חמותו וכו' כצ"ל:
דף יח.
ד"ה יבומי וכו' שהיתה לאחיו בה כצ"ל:
שם תו' ד"ה הא מני וכו' סתמא דמתניתין כוותי' ר"ל כרב יהודה:
דף יח:
גמרא ולא ייבם ולא מת וכו'. עיין במהרש"א עד וי"ל דרישא וכו' ור"ל ומתניתין דפ"ק כת"ק דפוטרת צרתה וכאן אשמעינן דר"ש חולק:
שם תו' ד"ה משכחת וכו'. עיין במהר"ם עד בב' אחין אלא בחד וכו' כצ"ל:
דף יט.
רש"י ד"ה ולמיפטרה אידך וכו'. נ"ל דקאי על מדאורייתא ה"נ דמייבמה חדא ומיפטר חדא:
דף יט:
תו' ד"ה ר"ש וכו' ניחא דאין זיקה וכו' נ"ב צ"ל דאי זיקה ולענ"ד הפנים עיקר ודוק:
שם ד"ה חלץ וכו' וי"ל וכו'. נ"ב א שם הב"ח ס"א שלא יבא להתיר אשת אחיו שלא היה בעולמו וכ"מ במהרש"א בגמרא שהיה גורס כן ונ"ל דלא ניחא להו כגירסא שלפנינו וכדאיתא בגמרא לעיל ע"א דכאן דכשמת הראשון עדיין לא נולד זה לא נראה כשתי יבמות הבאות משני בתים:
שם גמרא משום דהואי צרה ודאי ובעלת מאמר ספק וכו'.
היינו כפירש"י לעיל דלר"ש הוי בעלת מאמר ספק וצ"ל דהתו' שכתבו לעיל ד"ה ר"ש דאפילו ס"ל דיש זיקה ומאמר קונה קצת וכו' ר"ל דמכאן אין ראי' דס"ל לר"ש אין זיקה ומאמר הוי ספק אבל כיון דהאמת הוא דר"ש ס"ל דמאמר הוי ספק נקט טעמא דחלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה משום דהויא מאמר ספק:
דף כ.
תו' ד"ה אי הכי וכו' ותימה לר"י וכו'. עיין במהרש"א עד והמתרץ השיב וכו' ולפ"ז צריך לפרש מ"ש התו' ותו פריך מה ראית וכו' דנוקי יבמתו לחייבי כריתות ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין שיעלו לחליצה וייבום:
דף כ:
ד"ה פצוע דכא וכו' פי' וכו', נ"ל דר"ל לאפוקי דלא נימא דבידי שמים חולץ ומייבם וחולצין ומייבמים לאשתו כר"א (דף ע"ט ע"ב) ונקיט סריס אדם דהוי בלאו משא"כ סריס בידי שמים מותר לקיימו לזה כתבו דע"כ לא אתיא כר"א דלדידי' סריס אד לאו בר חליצה וייבום הוא אלא כר' יהושע ובידי שמים שלא הי' לו שעת הכושר אינו בר חליצה וייבום:
שם גמרא ביאת כ"ג באלמנה וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דס"ל לרש"י דאע"ג דקידושין תופסין ובעיא גט מ"מ אי לא מקיים מצות ייבום לא פקעה זיקה ולא מיפטרה בגט לחוד ובעיא נמי חליצה והא דפליגי בצרה להודיעך כחו דמ"ד פוטרת דהוי כחו דהתירא והלכתא כוותי' דהא אסיק בתיובתא למ"ד אינה פוטרת:
דף כא:
תו' ד"ה לא אסרו וכו' ועוד מדפשיט מינה וכו'. נ"ל דר"ל דלא מוקי הא דאמרו במערבא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו רבנן בכלת בתו אבל אשת אחי האם מן האם דליכא צד אב לא גזרו רבנן אע"פ שבנקבה ערוה כיון שהתורה חילקה בין אשת אחי האב מן האב ובין מן האם גם חכמים לא גזרו היכי דליכא צד אב אע"כ טעם גמור הוא וידע דבכלת בתו לא אסרו מטעם זה אלא משום כלת בנו וע"כ במערבא לא מיירי אלא באשת אחי האם מן האם וקשה אמאי באמת לא אסרו גם כלת בתו מההוא טעמא:
שם רש"י ד"ה וגזרו רבנן על אם אביו וכו' משום אם אמו וטעמא מאי וכו' הס"ד ואח"כ מה"ד אשת אבי אביו וכו':
שם ד"ה וגזרו רבנן על אשת וכו' לא למעלה ולא למטה. נ"ל דר"ל דפעמים שייך צד דאורייתא למעלה כגון קרובות בנו ובתו ופעמים צד דאורייתא למטה כגון בקרובות אביו ואמו וכאן לא שייך לא למעלה ולא למטה ועיקר הרבותא כאן שגם למטה לא שייך:
שם ד"ה אשת אחי אבי האב וכו' באשת אחי אבי האב מן האב דלמטה וכו' כצ"ל נ"ל ובגליון נדפס צ"ל מן האם ואינו נכון לענ"ד:
דף כב.
תו' ד"ה ערוה וכו' והכא משמע וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד מדרשמו התו' דבריהם על ערוה לכל מסורה ולא על אחין מן האם לא יעידו נראה דלא קשה להו אלא מהא דהוצרך לומר ערוה לכל מסורה ולא אמר ערוה שייך שלא יאמרו משמע שגם גבי ערוה הטעם משום איחלופי ולכן פריך מערוה על עדות דלכאורה טעם איחלופי שייך גם בעדות ומשני ערוה לכל מסורה ושייך בו איחלופי דסברת לכל מסורה לא שייך אלא לענין איחלופי ולא לענין שלא יאמרו וע"כ שגם בערוה הטעם משום איחלופי:
שם רש"י ד"ה שפחה ונכרית. ע"כ הציון על המשנה וכאן צ"ל רשימת הנקודה ואח"כ מתחיל דברי רש"י ולדה כמוה ובתרה וכו':
שם תו' ד"ה פשיטא וכו' ולא ממעטינן לי' וכו'. ר"ל מדאמרינן באחותו מי שיש לאביך אישות בה ה"ה באחיו ואימא למעוטי מחייבי כריתות: (שם) ואימא מי וכו' כצ"ל: (שם ע"ב) ד"ה בן וכו'. הוגה בדפוס והא דאצטריך וכו' ולענ"ד מיותר דלפ"ז התחילו אע"ג וכו' ולא סיימו כלום ונ"ל שצריך למחוק ד' של דסתם וצ"ל מבני יעקב סתם זרע וכו': (שם) גמרא ואימא פרט לאחותו מאנוסה וכו'. נ"ל דלפ"ז גם קרא דערות אחותך בת אביך מיירי מנשואה בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו וקרא דערות בת אשת אביך מולדת אביך מיירי בבת אביו ובת אמו ואחותך היא דלא ליחייב את משום אחותו:
דף כג.
תו' ד"ה וכי יש וכו' וי"ל דמשמע לי' וכו'. נ"ל דמ"מ אינו יכול ללמוד מזה דלאו אהובה ושנואה לבעלה דלבעלה שייך שפיר אהובה ושנואה בנשואיה דע"י שהיא אשתו אוהב אותה או שונא אותה אבל אם לא היתה אשתו לא הי' לו עסק בה:
שם ד"ה ואי אשמעינן וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דר"ל דמתחלה כתבו התו' דלא הוה צריך להך צריכותא שגם אי לא הוה בנכרית טעם דלא שייכא במצות הוה ניחא דאי לא הוה כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן ליה בשפחה ואח"כ כתבו דהשתא דאיכא טעמא בנכרית צ"ל דטעמא דלא שייך במצות עדיף ולכן היה מוכרח לעשות צריכותא דידע הש"ס דבאמת יש בנכרית טעם והוא עדיף מטעם דשפחה:
שם ד"ה קסבר וכו'. עיין מהר"ם עד בתר דידה פשיטא וכו' כצ"ל:
דף כג:
רש"י ד"ה היו לו וכו' ואם אחותה היא וכו' כצ"ל:
שם ד"ה אחיו של זה וכו' מן היחיד וכו' נ"ל דמ"ש מן היחיד הוא לאו דוקא שהרי שנים היו אלא ר"ל מאחד משניהם ורע"ב כ' סתם מאחי בעלה: (שם) ד"ה קדמו שנים וכו' דלא ידע איזהו יבמתו כצ"ל:
שם ד"ה אבל ייבומי ברישא וכו' הוא אחי הנכרי וכו' כצ"ל:
שם ד"ה הכי השתא וכו' על יבמה אפילו לאחר נפילה וכו'. ר"ל אפילו בשעת נפילה היתה מותרת ואח"כ נאסרה:
שם תו' ד"ה ומ"ש וכו', עיין מהר"ם עד בסמוך רשם סיפא וכו' ואי כפירש"י ל"ל וכו' דבתיבת וכו' כצ"ל. והנה טעם רש"י שלא רצה לפרש דפריך רישא אהדדי מבואר בריטב"א דהתם הטעם משום דיבמה שנאסרה שעה אחת אין לה היתר וכמ"ש התו' בדבור שאח"ז לתרץ זה וצ"ל דמ"ש רש"י בד"ה חולצת וכו' לימא כולן חולצות אמאי מהדרינן לייבום דמשמע לי' דתרתי מקשה דקשיא לי' לרש"י אמאי מסיק הכא כל חד וחד אימור דידי' קא מתרמיא לי' לכן פי' שמקשה גם על הרישא ואע"ג דהתם יש טעם אחר מ"מ אמאי מהדרינן כאן לייבום ואמאי לא אמרינן דכולן חולצות שיהי' דומה להתם וע"ז קאי התירוץ כל חד וחד אימור דידיה קא מתרמיא ליה ומתקיימא מצות ייבום וזה עדיף משיחלוץ תרוייהו ומ"מ לקמן בע"א סוף ד"ה ואי מ"ד משמע מדבריו שגם לתרץ הסיפא מצרפין הטעם דאימא כל חד וחד דידי' איתרמיא ליה ואפשר דכוונתו משום מאי דמסיק ואפילו שניהם כהנים לא מפקינן להו מספקא משום שמא קיים מצות ייבום ומיתרצה קושיית התו' ד"ה וספק ודוק:
דף כד.
רש"י ד"ה הא מיעט רחמנא וכו' ליכא בכור קמן כצ"ל:
שם ד"ה ליהדר אגדול אי לא בעו וכו'. מלשון זה משמע שמפרש דמקשה מנלן בדליכא בכור שכופין את הגדול שלפנינו אבל הא ניחא ליה דלכתחלה מצוה בגדול שלפנינו אפילו ליכא בכור וא"כ אינו מובן מ"ש בד"ה הולכין משמע קטן הימנו וכו' ומאי ראי' היא זו הא גם מעיקרא ידע דלכתחלה מצוה בגדול אפילו אינו בכור לכן נ"ל דס"ל לרש"י דהא בהא תליא אם המצוה רמיא על הגדול אפילו אינו בכור ממילא כייפינן ליה אם לא רצו שאר אחין ולשון ליהדר משמע ליה אחר שאמרו לו לגדול ולא רצה והלכו לשאר אחין ולא רצו חוזרין אצל גדול לכופו ונקיט כשחזרו לרבותא דאפילו לכופו חוזרין אליו ובאמת מקשה מנלן שהמצוה על גדול האחים כשאין שם בכור ופשיט מדמשמע קטן הימנו וגדול משאר אחים וכיון שהמצוה על הגדול אפילו בדליכא בכור ממילא כופין את הגדול שלפנינו ועיין בריטב"א ודוק:
דף כד:
ד"ה גירי חלומות בעל החלומות וכו' כצ"ל:
שם תו' ד"ה הלכה וכו' ולמ"ד וכו'. נ"ל דהוצרכו לזה דבשלמא אי נימא דגרי אריות דהכא הוי כמו גרי אריות דהתם ואפ"ה פליגי תנאי הכא אם הם גרים גמורים י"ל דהתם ג"כ פליגי בזה אבל לפי מ"ש דהך גרי אריות לא דמי להתם ובהך דהתם לכ"ע אינם גרים קשה טעמא דמ"ד גרי אמת הם דא"א לומר דס"ל שנתגיירו לגמרי דהא קרא כתיב את אלהיהם היו עובדים לכן הוכרחו לומר דאחיכ נתגיירו לגמרי:
שם ד"ה א"ה וכו'. עיין במהרש"א וכוונתו דודאי המקשן הוי ידע לחלק בין דידי' לאחר דהא במתניתין תני הוא לא יכנוס הא אחר שרי וכמ"ש מהר"ם אלא שהי' מפרש טעמא דמתניתין משום דס"ל דאינה גיורת גמורה לכן מקשה לי' מברייתא דאם אינה גיורת גמורה גם לאחר אסורה והוכרח לתרץ דהלכה שהיא גיורת גמורה לכן מקשה לכתחלה נמי. ועיין במהר"ם עד את"ל שלכתחלה וכו' כצ"ל:
שם ד"ה אמר רבי וכו' דהא בסמוך אמר וכו'. נ"ל דר"ל מדמסקינן הלכתא כוותיה דרבי בקלא דלא פסיק וכוותיה דרב בקלא דפסיק משמע דרב גופיה אית ליה גם בקלא דלא פסיק כמ"ש התו' בדבור שאח"ז ורבי גופיה אית ליה אפילו בקלא דפסיק:
שם אע"ג דמנטען קתני בברייתא דמפקי בקול באין בנים מן הראשון אפ"ה מבעלה לא מפקינן ע"י קול אף דקתני הוציאוה הא רבה בר רב נחמן דבסמוך הוצאה תנן דמשמע ע"י בעלה והא וכו' כצ"ל נ"ל. וכוונתם דלרבי מיירי מתניתין בלא עדים וקתני הוציאוה דמשמע ב"ד מוציאין מבעלה ותירצו דרבה בר ר"נ ס"ל הוציאה תנן וס"ל לרבי כוותיה:
ועיין במהר"ם עד מן הכילה וע"כ דרוק וכו' כצ"ל. ועיין במרדכי שהאריך בזה:
דף כה.
שם דאם איתא דעביד איסורא וכו'. צ"ל דמשמע להו דפרטיה נואף להוצא וסליק נואף איתיב בכלאי בבא הוי ג"כ דבר מכוער לכן אי נימא דמפקינן מבעל ע"י עדי דבר מכוער ניחא להו ולא קשה להו אלא לפיר"ת דלא מפקינן מבעלה ע"י עדי דבר מכוער. ומה שהקשו הא שויתה לנפשה חתיכא דאיסורא לכאורה אין לו מקום כאן ואגופה דמתניתין דהתם יש להקשות כן וצ"ל דהתם ניחא להו דכיון דמשועבדת לו אינה נאמנת לשויא נפשה חתיכא דאיסורא אבל בהדי דבר מכוער דמשמע דמדינא נאמנת לולי הנך טעמי דאירכוסי הוי מירכס וניחא ליה דליכול וע"כ דהדבר מכוער מפקא מידי שעבוד קשה להו מאי מועיל הנך טעמי הא שויתה לנפשה חתיכא דאיסורא וע"ש בתו' ובר"ן ודוק:
שם ד"ה ואכתי וכו' והכא בועל הכא וכו' כצ"ל כמו שהוא בפנים וגי' ס"א אינו מובן לי: