גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
חגיגה
דף ב.
תוס' ד"ה הכל וכו' ע"כ נראה לר"ת וכו'. ומ"מ הוי דלא כהירושלמי שסובר דדוקא בקרבן מיירי והתוס' לא ניחא להו כהירושלמי מטעם שכתבו אח"כ דע"כ ש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי:
שם דלפי האמת לא ילפינן וכו' כצ"ל:
שם דהא ולא יראו הוא דמוקמינן לקמן (דף ז' ע"א] וכו'. ר"ל וא"כ יראה כל זכורך מיירי בראיית פנים וסמוך לי' זכורך דממעטינן נשים ואע"ג דבירושלמי לא קאמר דחייב אלא קטן משמע להו דה"ה נשים דהא למאי דיליף מהקהל ה"ה נשים ונ"ל דזהו כוונת התוס' שכתבו ואע"ג דאמרינן לקמן נילף ראיי' ראיי' מהקהל ולכאורה אינו מובן מאי קשיא להו ממה דקאמר סד"א כיון דהאמת אינו כן אלא כוונתם דלכאורה מדאצטריך מיעוט גבי נשים דלא נילף גז"ש זו משמע דגבי קטן דליכא מיעוט ילפינן גז"ש זו לזה כתבו דלפי האמת לא ילפינן גז"ש זו כלל מדלא אמר שם דמ"מ ילפינן גז"ש זו לענין קטן ועיין במפורשי ירושלמי ואין להאריך ודו"ק: (שם) ד"ה חוץ וכו' כל הני מכללא אתיין נ"ל דר"ל דבכלל חוץ מחרש הוא גם חרש באזנו אחת ונ"ל דה"ה שהיו יכולין לומר מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר ובכלל חוץ מחיגר הוא גם חיגר ברגלו אחת ובעלי קבין ודו"ק:
שם ד"ה איזהו וכו' דהא בפ"ב דביצה (דף כ' ע"ב) וכו' כצ"ל. ולא ידעתי אמאי כתבו משמע דהא מפורש שם דילפינן מקרא. ומ"ש ולחם הפנים נמחק בגליון ונכון הוא דהא לחם הפנים אין מסדרין אלא בשבת והא דלא דחי אפייתן יו"ט שחל בע"ש אין ראי' דאפשר לומר דהיינו משום שאין זמן סידורם היום נ"ל:
שם ד"ה יראה יראה וכו' ועוד וכו'. והנה ממה שכ' רש"י כדרך שבא לראותך וכו' מה לראותך בשתי עיניו משמע ודאי שמפרש דקאי תרוייהו על הקב"ה ולראות שהיא המסורת היינו שהקב"ה בא לראותך וליראות שהוא המקרא היינו ליראות מן האדם ולפ"ז צ"ל מ"ש בד"ה יראה יראה יראה כל זכורך וכו' דמשמע שהאדם רואה השכינה היינו יראה בצרי דהיינו שהשכינה בא ליראות מן האדם והיינו שהאדם רואה השכינה ומ"ש אח"כ יראה כל זכורך וכו' משמע שהאדון בא לראותך היינו יראה בחירק שהשכינה בא לראות את האדם ודו"ק. ועיין במהרש"א עד לא דריש אלא המקרא וכו' כצ"ל:
דף ב:
ד"ה לישא שפחה וכו' אע"ג דעבד מותר בממזרת וכו'. נ"ל דאהא דעבד מותר בממזרת לא צריך טעם דקדש ועומד דלא עדיף עבד ממשוחרר דמותר בממזרת כמ"ש התוס' אח"ז גם לא שייך לזה טעם דקדש ועומד דהא איסור דלא יהי' קדש קאי על איסור שלא ישא שפחה ולא על שלא ישא ממזרת אלא טעם זה צריך אהא דממזרת מותרת בעבד וה"ה ממזר בשפחה וכוונתם אע"ג דממזרת מותרת בעבד ונקטו לפי שקרש ועומד שזה הטעם נאמר אהא דממזר נושא שפחה וה"ה כאן ממזרת מותרת בעבד דקדשה ועומדת היא ועיין ב"ש סי' ד' ס"ק ל"א ל"ב. וכן מ"ש התו' אח"כ א"נ נתינה אסור בצד עבדות דלאו קדש ועומד נקטו דלאו קדש ועומד דמה"ט נתין אסור בשפחה כמ"ש אח"כ אע"ג דמותר בממזרת וכו' וממילא ה"ה נתינה אסורה בצד עבדות דלאו קדשה ועומדת היא אע"ג דמותרת בממזר ודו"ק:
שם ד"ה נשים ועבדים וכו' דהכא תרי עניני וכו'. הקשה התוספות יו"ט דגם בנדה הוא תרי ענייני קטנות לענין מיאון ואשה לענין עיגון ע"ש ולענ"ד כוונת התוס' דהתם מעדות אחד נלמד אבל כאן נשים מקרא וחרש ושוטה משום דפטורים מכל המצות וקטן מק"ו. עוד הקשה התויו"ט דמברייתא משמע דקטן משום דלאו בר דעה הוא ולענ"ד לק"מ כמ"ש התוס' (דף ג' ע"א) ד"ה גמר דלולי הק"ו היינו למדין מהקהל ע"ש ודו"ק:
שם ד"ה ומי שאינו יכול וכו' ורבותא נקט וכו'. נ"ל דר"ל דאפילו הוא כבר בירושלים אם אינו יכול לעלות ברגליו לעזרה פטור וכ"ש אם הוא בעירו שא"י לעלות משם לעזרה כיון דאפילו אלו הי' בירושלים לא הי' יכול לעלות ופטור אבל אין כוונת רש"י דדוקא כשהוא חלש כ"כ שא"י לעלות מירושלים לעזרה פטור אבל כשיכול לעלות מירושלים לעזרה אע"פ שהוא בעירו וא"י לעלות משם ברגליו חייב דאינו כן ולזה סיימו התוספות וה"ה נמי וכו' ר"ל אע"פ שאלו היה בירושלים הי' יכול לעלות משם לעזרה מ"מ עתה שהוא בעירו ואינו יכול לעלות משם לירושלים פטור ונקטו לירושלים דמירושלים לעזרה יכול לילך אלא דהמותר מעירו לירושלים אינו יכול לעלות ודו"ק. אלא דתמהני דבגמרא (דף ד' ע"ב) אמרינן דשאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מפנקי ופירש"י שאין הולכין בלא מנעול וזה לא שייך אלא בעזרה דאין הולכין במנעול אבל מעירו וכן מירושלים עד סמוך לעזרה יכול לילך במנעול ואם נאמר דמ"ש התוס' דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק היינו משום דע"כ צריך לבא לעזרה מ"מ קשה מ"ש וה"ה אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דאין ענין זה לזה כלל ואפשר דמ"מ משמע להו לדמות זה לזה:
שם ד"ה שומע וכו' למיתני סורסא. נ"ל דר"ל שצריך לסרס וליתני נשים קודם שוטה וקטן בהדי שומע ואינו מדבר ונ"ל דכוונתם דאה"נ דבאמת צריך להגי' במשנה נשים בהדי שומע ואינו מדבר אלא דהגמרא לא חש לבאר זה דאל"כ לרבינא צריך למחוק נשים מהמשנה שהרי בהדי שוטה וקטן פשיטא דלא שייך כלל למתני וזה אינו במשמע כלל ודו"ק:
דף ג.
רש"י ד"ה חייב בשמחה וד"ה ושאינו שייך לעיל ע"ב:
שם תוס' ד"ה גמר וכו' ולקמן דמרבינן וכו'. ר"ל וע"כ ס"ל דבהגיע לחינוך לא שייך ק"ו ולא ניחא להו לומר דגזה"כ היא דלא נמעטי' מק"ו דא"כ כשלא הגיע לחינוך נמי דמנ"ל לחלק ומ"ש אח"כ וכי פריך וכו' ר"ל דהא המקשה ס"ל דבהגיע לחינוך לא שייך למעט מק"ו הי' יכול להקשות לו למה לי קרא ודו"ק:
שם ד"ה אלא וכו' אבל מלמען ילמדו וכו'. לכאורה אינו מובן דבלא למען ישמעו לא הוי ידעינן לקרות ילמדו ולא הוי ממעטינן שומע ואינו מדבר ונ"ל דכוונתם לס"ד דלא משתעי לא גמר א"כ מלא ילמדו הוי ממעטינן שומע ואינו מדבר לזה כתבו דלא הוינא מפיק מדבר ואינו שומע ומ"ש ושפיר גמיר אף לאחריני ר"ל אע"ג דלא מצי גמיר בהאי הליכה כיון שאינו שומע ה"א דמ"מ ילך לגמור לאחריני דאע"פ שאינו שומע יבין למה נקהלו אלא ליגמר או לאגמורי לאחריני וכיון שא"י ליגמר יגמר לאחריני אבל כיון דכתיב למען ישמעו מלמדנו שאינו מועיל מה שמלמד לאחרים אלא צריך דוקא שילמוד לעצמו ג"כ בהאי הליכה ודו"ק:
שם גמרא חרש באזנו אחת וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דהא חרש באזנו אחת יכול להיות שאינו מדבר ואפ"ה ה"א דחייב כיון ששומע באזנו אחת אבל מלמען ישמעו ע"כ לא ממעטינן אלא מדבר ואינו שומע כיון דמיירי בשתי אזניו אם אינו מדבר פשיטא דהא לאו בר דעה הוא ופטור מכל מצות שבתורה ומ"ש התוס' דחרשין ממעטינן מבאזניהם היינו למסקנא וכמ"ש מהרש"א ומ"מ צריך גם למען ישמעו למעט חרשין דלא נימא דבאזניהם מיירי באינו מדבר ושומע באוזן אחת אבל אחר שידענו מלמען ישמעו דמיירי אפילו במדבר ממילא כיון שנתמעט מבאזניהם חרש באוזן אחת היינו אפילו במדבר וכ"ש בחרש בשתי אזניו ודו"ק:
שם תוס' ד"ה מפעמים וכו' מדסמכיה רגלים. נ"ל דצ"ל מדאסמכיה ארגלים ור"ל דאסמכיה תנא דרשא דפרט לבעלי קבין ארגלים וכ"ה בתוס' יבמות שם ע"ש:
שם ד"ה תחלה לגרים שנצטוה וכו'. נ"ל דק"ל שהרי קודם אברהם הי' נח איש צדיק תמים וכל דורו ודורות שלפניו היו רשעים לכן כתבו דאברהם נצטוה על המילה ולענ"ד אפשר עוד לומר דאברהם קיים כל התורה כולה וזה לא מצינו בנח דאע"פ שלמד תורה וידע איזהו בהמות ועופות יהיו טהורים לישראל לא מצינו שקיים מה שלא נצטוה ודו"ק:
שם רש"י ד"ה להקביל פני וכו' כצ"ל:
דף ג:
תוס' ד"ה מי כעמך וכו' אמרינן במדרש וכו'. נ"ל דכוונתם דלשון מי כעמך שמע משמע שאינו דברי הקב"ה והיאך נלמד מכאן דהקב"ה עשה אותנו חטיבה אחת לזה כתבו שהוא דברי השבת והקב"ה מסכים עמה ומעיד עמה ודו"ק:
שם גמרא להקביל פני ר' אליעזר וכו' בכה ר' אליעזר וכו' כצ"ל: (שם) תוס' ד"ה עמון ומואב וכו' ולא מצינו מעשר עני ב' שנים. נ"ל דכוונתם שלא תקשה דה"ה אם נתקן מעשר שני יהי' ג' שנים מע"ש זה אחר זה ומ"ש ב' שנים מעשר עני מג' שנים מעשר שני לזה כתבו ולא מצינו וכו' ר"ל דמע"ש כיון שמצינו רצופין אין היכר בין ב' שנים לג"ש אבל מ"ע שלא מצינו כלל רצופין הוא הפרש גדול:
שם וכי תימא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כפי לשון התוס' דהכא הוא כמו ועוד קשה ודו"ק:
שם ד"ה דרך שטות וכו' רק לאותו דבר וכו'. נ"ל דאין כוונתם דלאותו דבר נחזיקנו כשוטה דמאי נ"מ בזה אלא ר"ל שלא נחזיקנו כשוטה לכל דבר כיון שלא החזיק רק לאותו דבר:
שם בלבד ממאבד. נ"ל דצ"ל במאבד וכ"ה בירושלמי ור"ל דדוקא במאבד מסתברא כר' יוחנן דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו ר"ל טיפש שבטפשים וקוביקוס אין בו א' מכל אלו ולכן לא שייך לומר במאבד מה שנותנים לו שהוא קוביקוס וע"כ שוטה גמור הוא וצ"ל דס"ל לר' אבין דמהא דאיזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו אין ראי' דהדר בו מכולם ואפשר גם לא ממקרע כסותו ודלא כרב פפא ודו"ק:
דף ד.
ד"ה אלא וכו' ואע"ג וכו'. עיין במהרש"א עד פירכא דשמעתין פר"א דמילה (דף קל"ו ע"ב) וכו' ונראה לפרש דלא וכו' למעוטי ספקא ולית לן דאצטריך וכו' כצ"ל:
שם אבל הא ק"ל וכו'. עיין במהרש"א עד אי לא כתיב קרא קיימינן וכו' דאפילו דרך נדבה וכו' כצ"ל נ"ל דתנאי לא שייך כלל באשה ודאי. והעולה מדברי מהרש"א דהתוס' דהכא ס"ל דאצטריך קרא למעוטי ספקא אלא שצריך תרי קראי לטומטום ואנדרוגינוס ומחד קרא לא ממעטינן אלא אנדרוגינוס והיכי דליכא שום יתורא לא ממעטינן כלום וצ"ל הא דאמר בפרק על אלו מומין הרי הוא אומר הזכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס ולא צריך תרי קראי היינו דהתם לא מספקא ממעטינן טומטום אלא במטיל מים במקום נקבות כדאמרינן התם בגמרא ומטעם דהוי נקבה ודאי ולא צריך יתורא ומ"ש מהרש"א על מה שהקשו התוס' לייתי על תנאי דאימא אה"נ וקושטא הכי הוא אינו מובן דהא ברייתא סתמא מטעם טומטם ואנדרוגינוס ומשמע דפטורים לגמרי ונ"ל דכוונתו דאימא דקושטא הוא דהכי פריך בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספקא וכיון דליכא קרא לייתי על תנאי ולפי פי' מהרש"א מקשים התוס' דהא אצטריך קרא דבלא קרא היינו אומרים דלייתי על תנאי ואשמעינן קרא דליפטר לגמרי. ומ"ש מהרש"א בריש דבריו בשם התוס' פ' ר"א דמילה דמפורשים סוגיא דשמעתין דפריך הא אצטריך לאנדרוגינוס ומנ"ל למעט טומטום ולבסוף כ' בשם התוס' דשם שפירשו דממילא הוי פטרינן ליה המעיין שם יראה דמפורשים סוגיא דהתם דכיון שצריך קרא למעט אנדרוגינוס מנ"ל למעט טומטום והקשו אמאי לא פריך מכאן דממעט טומטום ואנדרוגינוס ותירצו דשני מיעוטים כתובים כאן דתרי זכורך כתיבי ואח"כ הקשו אמאי דפריך הכא אצטריך קרא למעוטי ספקא ולא משמע להו לפרש דבאמת פריך מנ"ל למעט טומטום ולא תקשה קושייתם הראשונה והתוס' דהכא לא משמע להו מתרי זכורך תרי מיעוטי ודו"ק:
דף ד:
ד"ה דכתיב וכו' ועוד התם וכו'. ר"ל דאפילו נימא דר"ש פליג אההוא דערל וטמא משלחין מ"מ הו"ל לאתויי ההוא דערל וטמא למיפשט דאיכא תנא דט"ל משלחין:
שם ד"ה דמרבה וכו' וי"ל דהתם וכו'. ולפ"ז צ"ל דערל דהכא לא מיירי במתו אחיו מחמת מילה ולא כפירש"י דכאן אבל בההוא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן ע"כ מיירי במתו אחיו מחמת מילה שלא יתרפא ולכן לא בעי סמיכה כמ"ש התוס' בדבור דלעיל ומ"מ צריך לאוקמא בנדרים ונדבות משום טמא ודו"ק. ועיין במהרש"א עד אצטריך מיעוט לערל וכו' כצ"ל:
דף ה.
ד"ה מבעט וכו' א"נ וכו' נ"ב משום שלא ומשמע לכאורה דלגירסא זו לא גריס א"נ ולפ"ז לא דמי לתירוצא דכאן מבעט ברבותיו הוי ולא ניחא מ"ש התוס' בריש דבריהם וכן איכא למימר לכן נ"ל גירסא שבפנים עיקר ובתירוץ ראשון כוונתם שידעו שלא הי' מהני דבקדושיו לא יאמין וכתירוצא דהכא א"נ לא הי' תשובה נוצחת ר"ל שלא הי' תשובה זו מתקבל לה על הלב ואפשר גם כוונת הגליון לגרוס א"נ משום שלא הי' וכו' והיינו ממש כגירסא שלנו ודו"ק:
שם גמרא ומטי כתיב. ר"ל בחירק הט' והיינו מטה אותי:
(שם:
ע"ב):
רש"י ד"ה אינו מהם וד"ה והי' לאכול שייך לע"א:
שם ד"ה בחלום אדבר בו ביום ההוא וכו'. עיין במהרש"א ולא ידעתי אמאי העיקר חסר הא שפיר ניחא גירסא שלנו ברש"י ור"ל דדוקא ביום הסתיר פניו שלא לגלות בנבואה אבל בלילה בחלום אדבר בו ואפשר כוונתו דאכתי לא שמענו דהסתר פנים היינו מניעת נבואה וצריך לימוד ממשה: (שם) ד"ה ידו נטויה להגן עלינו כצ"ל:
שם ד"ה נסרחה חכמתם בפסוק כתיב וכו'. נ"ל דכוונת רש"י בזה דלכאורה אינו מבנים דהא חכמתם משמע חכמתם דהנך דלעיל וכיון דמבנים היינו ישראל לכאורה חכמתם עלייהו קאי לכן פירש דבריש הפסוק כתיב האין עוד חכמה בתימן וע"ז משיב משום דאבדה עצה מישראל נסרחה חכמתם של תימן:
דף ו.
ד"ה עד הכא וכו' יכול לאחוז וכו'. נ"ל דכוונתו לפרש קושיא זו גם לב"ה דלכאורה לא שייך קו' זו אלא לב"ש דאם הי' יכול לבא על כתפו של אביו עד ירושלים פשיטא שגם מירושלים לעזרה יכול לבא אבל לב"ה לכאורה לא קשה דיכול להיות דעד ירושלים בא על כתפו של אביו ומירושלים עד העזרה שצריך לאחוז בידו של אביו ולילך ברגליו זה אינו יכול לכן כ' דכדי עלי' וכו' ור"ל דפשיטא דיכול לרכוב על כתפו של אביו לא הוי שיעור דזה אפילו קטן שבקטנים יכול אלא היינו שיכול להיות חוץ מאמו שיעור כזה לכן קשה דכיון שיכול להיות חוץ מאמו מעירו עד ירושלים ממילא יכול לאחוז ביד אביו ולילך מירושלים לעזרה ובזה א"ש מאי דמשני דאייתיתי' אמי' ולכאורה אינו מובן דאמאי תוכל אמי' להביאו טפי מאביו אלא ר"ל שא"י להיות חוץ מאמו אלא אמו באה עמו ואייתיתי' אבל מירושלים לעזרה יכול להיות שא"י לרכוב על כתפו של אביו לעלות משום שא"י להיות חוץ מאמו וכשיכול להיות חוץ מאמו שיעור זה חייב לב"ש ולב"ה בעינן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגליו ודו"ק: (שם) תוס' ד"ה בחיגר וכו' דגדול יתחייב מדאורייתא וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה הראיי' וכו' רק לאשם מעילה וכו'. אין כוונתם דוקא לאשם מעילה דמשנה שלימה שנינו בזבחים (דף צ' ע"ב) כל האשמות שבתורה באין בכסף שקלים חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע והיינו גם אשם גזלות ואשם תלוי ואשם שפחה חרופה כדמרבינן להו שם (דף מ"ח ע"א) מקראי וצ"ל דנקטו לאשם מעילה דמפורש בי' קרא בכסף שקלים וה"ה אינך דילפי מיני' אבל לא עולות ראיי' ושלמי חגיגה ואח"כ הקשו מזבחים (דף מ"ח) דאמרינן חטאת בת דנקא ומשמע לכאורה דבת דנקא דוקא וכן במנחות (דף ק"ז ע"ב) כבש יביא הוא ונסכיו בסלע [כצ"ל] דלא מיירי באשם [וה"ה אינך דתנא שם במשנה] ואח"כ צ"ל וכן הא דאמרינן בפ"ב דכריתות ומ"ש יביא אשם בסלע שם אינו מפורש אשם אלא שאין דבר קרב בסלע אלא כבש ואפשר דמשמע להו מדילפינן מדאיל בן ב' שנים בב' סלעים כבש בן שנתו בסלע והא דאיל מיירי באשם ה"ה כבש מיירי באשם נזיר ואשם מצורע שבאו כבש או אפשר שצ"ל כבש כמו שהוגה בגליון אההוא דמנחות ומ"מ משמע שגם לאשם נזיר ואשם מצורע אין שיעור וכ"פ הרמב"ם פ"ד מהי פהמ"ק הכ"ב. אכן במשנה מנחות שם לא משמע דלאו דוקא הוא ויותר הי' להם לומר דמדרבנן הוא וכ"כ התוס' שם דמדאורייתא אין להם שיעור וצ"ל דכוונתם כמ"ש בכריתות (דף י' ע"ב) דרגילות הוא כן וממילא האומר הרי עלי כבש הולכין אחר הרגילות ור"ל שכן הי' שער הממוצע באותן הימים וה"ה בכל זמן כפי השער בעת ההוא וכ"פ הרמב"ם פי"ו מה' מעה"ק ה"ד וז"ש כאן לאו דוקא ודו"ק:
דף ו:
ד"ה יש בשמחה וכו' הא כללא כדפרישית לעיל וכו' כצ"ל:
שם ד"ה מאי נ"מ וכו' ועוד כאכתי וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד פשוט דכוונת התוס' למאי שמפורש בפ' תצוה (כ"ט כ"א) ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו וכו' וכן בפ' צו (ח' ל') ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן על בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו וכו' שקרויים הזאה בפסוק:
שם ד"ה לפסוקי טעמא וכו' התם לא מצי קאי וכו'. עיין במהרש"א עד ואפשר דלא הוי ידוע להו וכו'. נ"ל דר"ל ולהכי לא הוי מצי למימר נ"מ לפסוקי טעמא דאפשר אין כאן פיסוק כלל ומ"מ לא קאי אלא אחד ולא ידעינן אהיכי אבל כאן ממ"נ אם אין פיסוק קאי אתרוייהו ואם יש פיסוק לא קאי אלא אשלמים. אכן לענ"ד נראה משמעות לשון רש"י צריך אתה לפסוק הטעם וכו' צריך אתה לקרותו וכו' וכן ביומא (דף נ"ב ע"ב) כ' רש"י ונ"מ לפסוק כאן את הטעם באתנחתא או דלמא אידי ואידי פרים ואין אתנחתא משמע דרב חסדא מיבעי לי' איך להעמיד הטעמים וא"כ צריך לפרש כוונת התוס' שהקשו הא בהנך ה' מקראות לא אזלינן בתר פסוקי טעמא הרי שהעמידו פיסוק אע"פ שלא הכריעו היכי קאי ה"נ נעמיד פיסוק אע"פ דמצי קאי אשניהם ואהא תירצו דהתם כיון דלא מצי קאי רק לחד מנייהו א"א להיות בלא פיסוק כלל דהוי משמע דקאי אתרוייהו וע"כ העמידו פיסוק כפי סברא אחת אבל הכא דמצי קאי אתרווייהו אי קאי אתרווייהו אין לנו להעמיד פיסוק ואע"ג דודאי פסוקי הטעמים הם הל"מ מ"מ יכול להיות דביאור הפסוקים הם הל"מ ועל פיהם העמידו פיסוק הטעמים ומספקא להו בזה כמו דמספקא להו בכמה דברים שהם הל"מ ודו"ק:
דף ז.
ד"ה ר' יוחנן וכו' ומ"מ צ"ל דס"ל כר' אושעי' וכו'. עיין במהרש"א עד הוא אינו מדוקדק ולענ"ד התוס' רמזו לזה שכתבו כדי שלא יהא שיעור כלל ור"ל דלשון אין להם שיעור משמע להו אין להם שיעור כלל ור' יוחנן דס"ל יש להם שיעור למטה משום דס"ל דאין להם שיעור לא קאי על קרבן אבל לר"ל דקאי על הקרבן משמע דאין להם שיעור כלל אבל יש להם נוכל לפרש דיש לה שיעור קצת ודו"ק:
דף ז:
ז/ב
רש"י ד"ה אבל לא בעופות בחטאות העוף שאין שמחה וכו' כצ"ל:
דף ח.
ד"ה טופלין וכו' דס"ל לחזקיה וכו'. ר"ל אע"פ שכולם שם חגיגה עליהם מותר לחלק חובתו לשתי בהמות ולכן מוטב לטפל בהמה לבהמה שיהי' בהמה ראשונה מן החולין לבד ור' יוחנן ס"ל אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות וע"כ מעות למעות רבייה רחמנא ועיין בירושלמי ה"ב ובפי' קרבן העדה ובמראה הפנים ולא ראיתי להאריך במה שאינו לביאור דברי התוס' ונ"ל דמה דס"ל לר"י אין אדם חולק חובתו לשתים היינו דלכתחילה אין לעשות כן ולכן כי רבייה רחמנא טפלה לכתחלה מיירי במעות למעות אבל ודאי גם ר"י מודה דכשהביא ב' בהמות כולם שם חגיגה עליהם כדלקמן ע"ב הפריש עשר בהמות לחגיגתו ומ"מ כשבהמה הוא של מעשר אפשר אפילו בדיעבד לא יצא לר"י דכיון דקרא ע"כ לאו בהכי מיירי אית לן לומר דאפשר דבהמה לבהמה גרע אע"ג דלחזקיה דאפשר לו לאוקמא קרא להכי ולהכי ס"ל דטפי אית לן לאוקמא בבהמה לבהמה מ"מ לר"י דקרא על כרחך מעות למעות מרבה אין לנו ללמוד מזה בהמה לבהמה ואפשר עוד דכיון דלר"י אין אדם חולק חובתו אע"ג דבדיעבד שם חגיגה עליהם כששניהם חולין מ"מ כשהשני מעשר לא נראה שם חגיגה עליו ודו"ק:
שם ד"ה ושמחת וכו' או אינו אלא כל שנוהג בפסח וחג וכו'. ר"ל סוכה ולולב ושבעה כ"ה בספרי פ' ראה ע"ש:
דף ח:
ד"ה מי שחגיגה וכו' ה"א עולה ושלמים וליכא וכו' כצ"ל ותיבות באה מהם מיותר ור"ל דלא הוי ידעינן שצריך חגיגה כלל וכ"נ מדברי מהרש"א (דף י' ע"ב) בתוס' ד"ה ויחוגו ע"ש:
שם ד"ה חוזר ומקריב וכו' דר' יוחנן דו אמר וכו' ר"ל כיון דס"ל טופל מעות למעות וצריך להיות בכל בהמה מעות חולין וע"כ שכל הבהמות שוות לכן כולן דוחות יו"ט אבל ר"ל דס"ל טופל בהמה לבהמה ע"כ ס"ל דראשונה עוקרת לכן אע"פ שכולן חולין מ"מ מה שנשאר מיום ראשון אינו דוחה ושיטת הירושלמי מיחלף מגמרא שלנו דר"י לר"ל ודר"ל לר"י וע"ש סוף ה"ב בק"ע ובש"ק:
דף ט.
רש"י ד"ה נטמא וכו' הזיר לד' את וכו' כצ"ל:
שם תוס' ד"ה זה הבא וכו' רוצח וגזלן וכו' עיין במהרש"א ותוספות יו"ט ולענ"ד גנב וגזלן אע"פ שמחזירין צריכין תשובה אלא דקודם שמחזירין לא מועיל תשובה לכן דייק במשנה א"ת בגונב וגוזל דאלו שאר עבירות כולם פשיטא דמועיל תשובה אפילו רוצח וע"ז אמר יכול הוא להחזירן ואז דומה לשאר עבירות ומועיל תשובה לכן שפיר כתבו התוס' רוצח וגזלן ור"ל גזלן אחר שהחזיר הגזלה דאז דמי לרוצח ושאר עבירות דמועיל תשובה ודו"ק:
שם ד"ה נאמר וכו' ועוד יהודה בר ספרא וכו'. עיין בירושלמי ה"ו ובמפורשים שם והנלענ"ד דמתחלה סבר הירושלמי דיהודה בר ספרא למד מדכתיב שבעת ימים שיש זמן לחגיגה ז' ימים והוא עם יום האחרון ופריך והלא שמונה הם ומשני יצא שבת מהם ואע"ג דאפשר לפרש ז' ימים חוץ מיום האחרון משמע לי' דכיון דכתיב לעיל מזה וביום השמיני שבתון גם וחגותם קאי אכל ימי החג ולכן הקשה ר' יוסי א"כ נלמוד מכאן דאין חגיגה דוחה שבת ובאמת למדנו זה ממקום אחר ולכאורה הי' אפשר לתרץ זה דאדרבה אחר שלמדנו ממקום אחר שאין חגיגה דוחה שבת ע"כ ז' ימים עם יום האחרון ואם לא הוי ידעינן ממקום אחר דאין חגיגה דוחה שבת היינו אומרים דז' ימים הוא חוץ מיום האחרון ושבת בכלל אלא דמשמע לי' דאם היינו יכולין לפרש ז' ימים חוץ מיום האחרון גם עתה נפרש כן ואע"פ שאין חגיגה דוחה שבת מ"מ בהנך ז' ימים מקריבין החגיגה איזהו מהם שלא חלו בשבת וע"כ משמע לי' ז' עם יום האחרון וז' ימים דוקא וע"ז הקשה ר' יוחנן והא בפסח ע"כ פירושו באותן ז' ימים מקריבין באיזהו מהם שלא חלו בשבת וגם בסוכות ע"כ צריך לפרש כן דהא לפעמים חלו יום א' ויום אחרון בשבת ולא נשאר אלא ששה וא"כ אין ראי' משם ומתרץ דיהודה בר ספרא בשם ר"א למד מתחגוהו הגי' בק"ע דצ"ל תחוגו אותו וכן עיקר והוא קרא דלעיל והוא בפ' אמור גבי סוכות אבל תחגוהו הוא בפ' בא גבי פסח ואינו ענין לכאן ובדפוס נדפס בגליון שמות י"ב וסבר שהוא קרא דפ' בא והוא טעות לענ"ד וכ"מ בפני משה] אלא שלא תקשה הא כתיב שבעת ימים ע"כ נפרש צא מהם שבת דלעולם יש שבת א' ולא נשאר אלא ז' ומהם נחוגג כמה ימים שיהא באפשר דהיינו פעמים ז' וכשיהי' יום א' בשבת לא יהי' אלא ששה ובפסח דאינו מקרא אלא ברייתא נקט ז' אע"פ שלעולם אינם אלא ששה ולא שייך להקשות מזה לזה דלשון קרא לחוד ולשון ברייתא לחוד ולעיל לא אמר אלא דאין ראי' מלשון שבעת דאפשר לפרש כהברייתא ודו"ק:
שם ד"ה כיון דלא חזי וכו' וצ"ע וכו' או דלמא וכו' ומיהו וכו'. נ"ל דכוונתם דקשה להו אמאי לא אמר נמי נ"מ פשוט בראשון וחגר בשני ע"ז כתבו וצ"ע וכו' מי אמרינן וכו' ר"ל ואפילו ר' אושעיא מודה בזה או דלמא וכו' דלא מיחייב לר' אושעי' ואפ"ה לא אמר הך נ"מ דכיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי לה אפילו לר' יוחנן כמ"ש מהרש"א ולכאורה הו"ל לציין אדר' אושעיא דעלי' קאי אלא שציינו דבריהם אסברא דאמרינן לר' יוחנן כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני אהא דכתבו דצ"ט בפשוט בראשון וחגר בשני אי אמרינן סברא זו גם לר' אושעיא ודו"ק:
שם ד"ה נטמא וכו' דע"כ וכו'. דבריהם צריכין ביאור דר' וריבר"י לא פליגי כלל בנטמא בח' וכ"ע בנטמא בח' צריך להביא קרבן אחר ובנטמא בז' א"צ להביא קרבן אחר ובנטמא בליל ח' פליגי חזקי' ור' יוחנן אבל ר' וריבר"י לא פליגי אלא מזמן התחלת נזירות טהרה דלר' מתחיל בח' ולריבר"י מתחיל בז' ע"ש בגמרא ועיין במהרש"א מה שפירש ועדיין לא יצאנו ידי חובותינו במ"ש התוס' אח"ז וריבר"י דנקט נטמא בשביעי וכו' ונ"ל דכוונתם דהגמרא קאמר התם דהמשנה דנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד אתיא כריב"י ומיירי דנטמא בשביעי דנקרא טומאות הרבה כיון שהתחיל נזירות טהרה ואפ"ה אינו חייב אלא קרבן א' ומה שסיימו התוס' אלא דחשיב לי' כמה טומאות בשביעי ר"ל דאפילו בשביעי הוי לריבר"י טומאות הרבה אבל לרבי עד יום ח' הוי טומאה אריכתא לחזקי' דאל"כ הי' יכול לאוקמא מתניתין דנזיר שנטמא טומאות הרבה כר' לחזקי' וכגון שנטמא בליל ח' ודו"ק. וע"ש במהרש"א עד בכריתות דנזירות טהרה וכו' כצ"ל:
דף י.
גמרא באפי נשבעתי וחזרתי בי. נ"ב באבות דר"נ פל"ו אמר ר' יהושע בעצמו כן ואינו מובן גם לא נמצא שם כן ונ"ל דקאי אלקמן באפי נשבעתי ולא הדרנא בי דהתם אמר ר"א דור המדבר לא חיין ולא נידונין שנאמר אשר נשבעתי באפי וכו' ר' יהושע אומר באין הן וכו' אמר לו ר"א מה אתה מקיים אשר נשבעתי באפי אמר לו אלו מרגלים וכל רשעי הדור כולו ע"ש הרי שהודה לר' אליעזר דאינו חוזר מהשבועה ודו"ק:
שם רש"י ד"ה הלכות שבת וכו' מעט כהררים התלויים בשערת הראש. נ"ל שהכל דבור א':
שם תוס' ד"ה לאפוקי וכו' ושמואל מודה לה וכו' ולפ"ז הא דאמר לאפוקי מדשמואל אין ר"ל דלא כשמואל אלא ר"ל דכאן אין הדין כמו שאמר שמואל התם ושמואל מודה כאן דסגי בגמר בלבו בלבד:
דף י:
ד"ה מלאכת מחשבת וכו'. נ"ל לפרש דבריהם דרש"י כ' לעיל שאצ"ל כגון זה שא"צ לבנין זה ומשמע דכיון שברצונו לא הי' רוצה גומא זו אלו הי' לו עפר אחר אע"ג דהשתא ע"כ צריך לה מקרי שאצ"ל לכן הקשו סותר ע"מ לבנות במקומו ג"כ ברצונו לא הי' רוצה סתירה זו דטפי הי' ניחא לי' שלא הי' בנין זה כאן וכן קורע ע"מ לתפור כגון יריעה שנפל בה מורנא דאיתא בשבת (דף ע"ה) דברצונו לא הי' רוצה לא בקריעה ולא בתפירה ואפ"ה כיון דהשתא ע"כ צריך להו מקרי צריכה לגופה לכן פירשו דאצ"ל היינו דא"צ לעיקר שורש המלאכה שעושה אבל אי צריך לעיקר שורש המלאכה שעושה כגון התם דע"כ צריך לסתירה או לקריעה זו אע"פ שברצונו לא היה רוצה בה מ"מ כיון דעכשיו ע"כ צריך לה מקרי צריכה לגופה כנ"ל לפרש דבריהם דהכא ומ"מ בשבת (דף צ"ד) כתבו דרך אחר ע"ש:
שם ד"ה בזמן חג וכו' רק לעולה שהביא וכו'. נ"ל דצ"ל שהיא כולה כליל וכן קרא דולא ילין מן הבשר שהביא איכא לאוקמא בכולה כליל וכו' כצ"ל נ"ל. ור"ל האי קרא דיום ראשון לבוקר דנלמד ממנו לינת לילה א' לקרבן חוץ למזבח היינו יכולין לאוקמי בכליל אבל מן הבשר משמע בשר הנאכל כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז מדפרט בשר דבכליל הול"ל הזבח והיינו הבשר והאימורין בכלל ודו"ק:
שם ד"ה ויחוגו וכו'. עיין במהרש"א עד וכ"כ התוס' גופייהו לעיל וכו' ומה"ט נקט לי' רש"י לא ידעתי מקומם:
שם ד"ה מעילות וכו' משמע דס"ל דבהדיא לא כתיבי ר"ל וגם מ"ש מקרא מועט ר"ל רמז במקרא:
שם
אך גבי שבת וכו'. ר"ל ומשמע דגבי שבת מפרש מקרא מועט דכתיבי בהדיא ולכן לא פריך אלא וכתיבי טובא אזהרות וגבי מעילות לא אפשר לפרש כן דלא כתיבי טובא אזהרות וע"כ גבי מעילה משמע לי' מקרא מועט רמז ופריך דכתיב בפירוש אזהרה אחת ולא יהי' בענין א' עם שבת: (שם) וגם משמע וכו'. ר"ל דמקרא מועט משמע דמקרא מועט כתיב בהדיא: (שם) ונראה להר' אלחנן וכו'. ר"ל ולפ"ז יהי' פירוש כהררים התלויים בשערה ברמז וגם גבי שבת מיכתב כתיבי בפירוש וא"צ לפרש טובא אזהרות: (שם) דמשמע כפירש"י וכו'.
נ"ל דלפ"ז צ"ל שגם גבי שבת פירוש מקרא מועט ברמז ופריך מיכתב כתיבי בפירוש ומ"ש רש"י טובא אזהרות האמת נקט דכתיבי טובא אזהרות אבל עיקר הקושיא ממ"ש בפירוש אפילו אי לא הוי כתיב אלא אזהרה אחת ודו"ק:
שם ד"ה נתנה וכו' ול"ד לההוא דנתנה לחנוני וכו'. נ"ל דר"ל במשנה שם (דף כ"א ע"א) שלח ביד פקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני חנוני מעל לכשיוציא:
דף יא.
ד"ה לא נצרכה וכו' מהאי קרא נפקא דכתיב והדוה בנדתה בנדתה תהא וכו' כמ"ש בגליון והוא גמרא שבת (דף ס"ד ע"ב) וקרא דותהי נדתה עליו וכן קרא דואחר תטהר לא נזכר שם גם הרא"ש סוף נדה הביא קרא דוהדוה בנדתה אכן הב"י ביו"ד ר"ס קצ"ז הביא קרא דשבעת ימים תהי' בנדתה וצ"ל שכן הי' גירסתו בגמרא שם:
דף יא:
רש"י ד"ה ומה לאחור וכו' אלמא מה לפנים קודם וכו'. עיין במהרש"א עד ולמסקנא ניחא וכו' ור"ל דלמסקנא הוי מה לפנים קודם שנברא העולם ובאמת א"צ למן היום לקודם שנברא העולם דהיינו מה לפנים אלא דצריך ביאור איך למדנו זה מלמקצה השמים ובח"א ביאר דכיון שלמדנו שאסור לשאול במה שחוץ לכיפת הרקיע ה"ה מה לפנים קודם שנברא העולם והיינו כדרך שכ' רש"י (דף י"ב) ד"ה והשתא וביאר עוד בח"א דהא דאמר בברייתא יכול לשאול מה לפנים כדי נסבה דמה לפנים כבר נלמד מלמן היום דאכתי לא ידענו דאתיא לדר"א ועוד משמע מדבריו דאע"ג דמה לאחור שפיר מתפרש אחורי כיפת הרקיע מ"מ כיון דמה לפנים היא קודם שנברא העולם גם מה לאחור היינו אחר כלות העולם כמ"ש כאן ברש"י ומה עתיד להיות לכן כ' דחוץ לכיפת הרקיע במזרח ובמערב לא נזכר בברייתא לפי פי' זה ע"ש אכן לענ"ד לשון הברייתא דחוק לפי' זה והתוס' כתבו דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי נ"ל דר"ל דלפעמים מתפרש חוץ לכיפת הרקיע ופעמים מתפרש קודם בריאת עולם ובמשנה יתפרש קודם בריאת עולם ובברייתא יתפרש חוץ לכיפת הרקיע ונ"ל דהיינו טעמא דבמשנה כיון שלא הוזכר קודם שנברא העולם ע"כ מה לפנים היינו קודם שנברא העולם וחוץ לכיפת הרקיע נכלל במה למעלה ומה למטה וכמ"ש מהרש"א בח"א אבל בברייתא שהוזכר קודם שנברא העולם הוי מה לפנים ומה לאחור חוץ לכיפת הרקיע ודו"ק:
דף יב.
יב/א
תוס' ד"ה מסוף וכו' מהלך ת"ק שנה שנאמר וכו'. נ"ב לקמן י"ג ולא מצאתי שם אלא מן הארץ עד לרקיע וגם לא נזכר מהיכן למדו ונ"ל דהאי שנאמר אינו מדברי הגמרא אלא מדברי התוס' שמפרשים מהיכן למדנו מהלך ת"ק שנה דלקמן בעמוד זה למדו מפסוק שדי שאמר לעולמו די ולמדו מזה שהוא אחר שהי' רחב מהלך ת"ק שנה כמו שמפורשים אח"כ:
שם רש"י ד"ה אף ידי וכו' יחדיו. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד כשבראן וקאי אמ"ש אח"כ כשנבראו לחלק בין כשבראן ובין כשנטה:
דף יב:
ד"ה גשם וכו' שיצתה נשמתן כצ"ל:
דף יג.
רש"י ד"ה שוק הוא עצם הנמכר עם הרגל. אינו מובן לענ"ד ונ"ל דט"ס היא וצ"ל עם הראש וכדאיתא בחולין (דף ע"ו ע"א) דעצם התחתון של הרגל נמכר עם הראש וס"ל לרש"י דעצם זה נקרא כאן שוק ואח"כ בד"ה רכובי כ' הוא עצם הירך הסמוך לשוק והיינו עצם אמצעי הנקרא שם בפוסקים וביו"ד סי' נ"ה שוק וכאן קראו סמוך לשוק כי כאן קרא לעצם התחתון שוק ולעצם האמצעי קרא ירך ומה שנקרא בגמרא ירך קראו רש"י קוליות וכן הוא נקרא בחולין וביו"ד שם ודו"ק:
שם
ד"ה עד וארא וד"ה עד החשמל. מדברי מהרש"א בח"א דעד וארא הוי וארא בכלל ומ"ש רש"י ולא הוא בכלל היינו דחשמל אינו בכלל ולמ"ד עד החשמל הוי גם תיבת חשמל בכלל וצ"ל דלא מקשה מהשאר אחר חשמל דלכ"ע לא הוי מעשה מרכבה ולמסקנת מהרש"א לא מקשה אלא על פסוק שני ולפ"ז מה שמתרץ עד וארא מגמרינן היינו גם וארא בכלל ולמ"ד עד החשמל הוי גם חשמל בכלל אכן לענ"ד נראה דמ"ש רש"י ולא הוא בכלל היינו דוארא אינו בכלל ומ"ש אח"כ והוא בכלל לדרוש היינו דאין החשמל בכלל מעשה מרכבה וממילא הוא ניתן לדרוש ולפ"ז מה שמתרץ עד וארא מגמרינן היינו ולא וארא בכלל ולמ"ד עד החשמל אין חשמל בכלל ומה שמקשה אח"כ ומי דרשינן בחשמל צ"ל דהקושיא היא דהא פשיטא דלחכם ומבין מדעתו דרשינן דמתניתין הוא אא"כ היה חכם ומבין מדעתו ולברייתא דר' חייא מוסרין ראשי פרקים אפילו אינו חכם ומבין מדעתו כשיש בו דברים שמפרש ר' זירא והא ההוא יניקה חכם ומבין מדעתו הוי ולולי תירוץ דעד וארא מגמרינן ה"א דמעשה מרכבה דמתניתין וברייתא הוא קודם חשמל אבל חשמל חמור דאסור אפילו לחכם ומבין מדעתו אבל כשמתרץ עד וארא מגמרינן לכל אדם ולר' יצחק עד החשמל ע"כ מעשה מרכבה דמתניתין וברייתא הוא חשמל ולכן מקשה ומי דרשינן בחשמל אפילו לחכם ומבין מדעתו. עוד הקשה מהרש"א דמלת חשמל כתיב נמי בראש הפרשה ותירץ דהכא ר"ל שאר הפסוק ולפ"ז צ"ל דמה שמקשה ומי דרשינן בחשמל באמת מקשה גם על חשמל הראשון ויותר נ"ל דלעיל לא אמר אלא ומתוכה כעין החשמל והיינו מה שמפרש אח"כ בפסוק זה לכן העיקר הוא בפסוק זה ודו"ק:
דף יג:
ד"ה חיות אש ממללות אש יוצא מדבורן כצ"ל נ"ל:
שם גמרא מאי רצוא ושוב וכו' מאי כמראה הבזק וכו' משמע דלענין רצוא ושוב דימהו לכבשן ולענין המראה דימהו לבין החרסים אכן מדברי רש"י ד"ה מבין החרסים שסיים ותמיד יוצא ונכנס משמע שגם לענין רצוא ושוב דימהו ר' יוסי בר חנינא לאור היוצא מבין החרסים וצ"ל דריב"ח פליג אדרב יהודה שדימהו לבין הכבשן ודו"ק וצ"ע:
דף יד.
וחכם זה תלמוד וכו' חרשים בשעה וכו' ונבון זה המבין וכו' לחש זה וכו'. לפי מ"ש מהרש"א בח"א דחכם חרשים נמנה בשנים ונבון לחש בשנים הם תשעה עשר דברים לכן נ"ל דחכם חרשים נמנה באחד לכן לא אמר חרשים זה בשעה וכו' אלא שהכל אחד אלא שהגמרא מפרש לשון חכם ולשון חרשים אבל נבון לחש הם ב' דברים נפרדים לכן אמר לחש זה שראוי וכו':
דף יד:
תוס' ד"ה נענה וכו' ול"ג מלאך המות. אכן בס"ח סי' רס"א איתא שאותו מלאך הי' מלאך המות ע"ש:
שם ד"ה והתניא וכו' דא"כ ד' הרצאות הן. לא הבינותי דהא לר' הלוי לא ס"ל דכיון דארצי קמי' מאן דארצי כמאן דארצי קמיה דמי א"כ לכן לא חשיב אותו שהרצה לפני חנניא לפי שלא הרצו לפניו ונ"ל דמ"ש ד' הרצאות הן הוא לאו דוקא אלא ר"ל שהי' לו לר' יוסי בר"י וחשוב גם הרצאה רביעית שהרצה לפני חנניא ואז יהי' ג' הרצאות דארצי וארצו קמיה. ומ"ש ועוד מנ"ל הא וכו' נ"ל דלא ניחא להו לומר דמהא גופא שמעינן מדחשיב לחנניא בכלל ג' הרצאות מכלל דארצו קמיה דכיון דבברייתא לא מפורש דלא חשיב אלא דארצי וארצו קמיה אלא דאנן הוא דשנינן הכי לא שייך לשנויי הכי אלא אי חזינן דארצו קמי' אבל כיון דאינו מפורש בשום מקום דארצו קמיה לא שייך לחדש ב' דברים דלא חשיב אלא דארצי וארצו קמי' וחנניא ארצו קמי' ודו"ק:
שם ואפילו הרצו לפני רבן יוחנן רבו לא מצינו שהרצה. נ"ל דצ"ל ואפילו הרצה לפני רבן יוחנן רבו רבן יוחנן לא מצינו שהרצה ור"ל דלא חשיב אלא סדר תלמיד לרבו זה אחר זה וא"כ אין מקום למנות ר"א בהדייהו אלא דמ"מ הי' יכול למנות בר"א סדר בפ"ע אי הוי מרצו אחרים לפניו או אי הוי מרצה רבן יוחנן קמי אחרים לזה כתבו לאפוקי ר"א ב"ע שלא הרצו לפניו ואע"פ שהוא הרצה לפני רבן יוחנן רבו כיון שלא מצינו ר"י שהרצה בפני שום אדם אין לו סדר למיחשבי' אפילו לעשות סדר בפ"ע ועיין בס' הישר לר"ת סימן שכ"ה ודו"ק:
שם גמרא שאלו את בן זומא בתולה שעיברה וכו'. לכאורה משמע לפרש מי חיישינן לדשמואל ואסורה דעכ"פ בעולה היא אע"ג דלא השיר בתולי' או דלמא דשמואל לא שכיחא וע"כ באמבטי עיברה וליכא לא בעילה ולא השרת בתולים ומותרת ומסיק דשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי עיברה ור"ל תלינן לקולא וכמ"ש בגליון הש"ס וכ"נ מדברי רש"י ד"ה בתולה שכ' כ"ג נשאה ומצא לה בתולים משמע דאין ספק כלל דודאי היתה בתולה דלא שייך לומר טעה אלא דהספק הוא שמא נבעלה כדשמואל ואסורה או באמבטי עיברה ומותרת אכן מדברי התוס' ד"ה בתולה לא משמע כן שכתבו ואי שכיחא דשמואל מהימנא וכן אח"כ כתבו ואי דשמואל לא שכיח וכו' ומוקמא בחזקת בעולה וכן אח"כ אי חיישינן שמא לא נבדקה יפה דשמואל לא שכיח משמע מכל דבריהם דאי תלינן בדשמואל מותרת אלא דהספק הוא שמא דשמואל לא שכיח וע"כ בעולה גמורה היא וגם הך מי חיישינן לדשמואל לקולא היא ולא אסיק אדעתי' כלל לומר באמבטי עיברה ומסיק דודאי דשמואל לא שכיח ואפ"ה מותרת דתלינן באמבטי ולכאורה פשטות הגמרא לא משמע כן גם רש"י לא פירש כן גם המגי' בגליון משמע דלא פירש כן שפי' חיישינן לקולא אמסקנא משמע אבל חיישינן לדשמואל הוי שפיר לחומרא וראיתי להמש"ל פי"ז מה' א"ב הי"ג שכ' בפשיטות דמגמרא זו מוכח דאי תלינן בדשמואל שריא ולענד"נ כמ"ש ודו"ק:
דף טו.
תוס' ד"ה שובו וכו' וקאמר לי' לר"מ וכו' ומע"ט שהיה בידו מראשיתו וכו' כצ"ל:
דף טז.
ד"ה יוסי בן יועזר וכו' לא מצינו בפ"ק דשבת רק ג' וכו'. לא הבינותי דשם (דף ט"ו ע"א) מפורש דלא חשיב סמיכה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו וא"כ הירושלמי חשיב גם סמיכה וכ"מ הלשון ועשו ד' משמע שהוסיפו עוד ג' על הסמיכה ונעשה ד' וכ"פ בק"ע שם ודו"ק:
שם ד"ה שנים וכו' ואגב וכו'. ובריטב"א עירובין (דף י"ג ע"ב) ד"ה ולא עוד כ' טעם שמקדים בכ"מ דברי ב"ש לדברי ב"ה כיון שהם עצמם הקדימו ב"ש לב"ה גם רבינו הקדוש שהי' מזרע הלל הלך בעקבותם ע"ש וכ"מ מלשון הש"ס שם דאמר שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם ומה שהביא מהא דאמר שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה אע"פ שאין זה דבריהם ר"ל כמו שמצינו שהקדימו שם ב"ש לב"ה גם כשהזכירו דברי ב"ש הקדימו אותם לדבריהם ובזה אפשר לפרש גם כאן כשמנה שמותם כתב הלל ומנחם יצא מנחם נכנס שמאי וממילא נמנה אחר הלל ואח"כ כשבא שנות דבריהם הקדים דברי ב"ש כמו בכ"מ מענותנותו היתירה:
דף טז:
רש"י ד"ה היינו דקא מורה וכו' ש"מ דעד השתא אורי בפניו. מדברי רש"י אלו נראה דמהא שקבל עליו שיורה בפני שמעון בן שטח לא משמע שהורה בפניו כיון שהורה בפניו ממש שאם יטעה ילמדהו כמ"ש לעיל בד"ה אלא בפני ולא אסור לתלמיד להורות אלא במקום רבו שלא בפניו ממש לכן הוכרח להוכיח דמשמע דעד השתא הורה באתרי' מדקבל עליו שלא יורה עוד אלא בפניו ממש ולא ניחא לי' לומר דעד השתא אורי שלא במקומו וקבל עליו דאפילו שלא במקומו לא יורה אלא משמע לי' דלא קבל עליו אלא שלא יורה עוד במקומו כמו תלמיד במקום רבו וצ"ע שלא מצאתי בפוסקים דבפניו ממש מותר להורות. עוד משמע מדברי רש"י בד"ה לא מצטריפנא דכשטצטרף לישב בדין עם אחרים מותר במקום רבו וגם זה לא מצאתי בפוסקים וצ"ע. אכן יותר נ"ל דאב"ד אין דינו כתלמיד וכשלא הי' הנשיא בבית הועד אע"פ שהי' בעיר הי' האב ב"ד מורה אלא כשהי' הנשיא בבית הועד לא הי' האב"ד מורה בפניו והנשיא הי' מורה בין כשהי' האב"ד בבית הועד ובין כשלא הי' לכן מקשה בשלמא ר"מ היינו דקא מורה הלכה בפני שמעון בן שטח ר"ל שקבל עליו שלא להורות אלא כשיהי' שמעון בן שטח עמו בבית הועד אלא אי אמרת רבנן אב"ד בפני נשיא מי מורה והול"ל שקבל עליו שלא יורה כלל כיון שלא יורה שלא בפניו ומ"ש רש"י ש"מ דעד השתא אורי בפניו הוא לאו דוקא ולא בא אלא לשלול שלא נימא דדוקא כאן שלא אורי שלא בפניו הי' מורה בפניו כדי שלא יהא מורה לעולם לכן כ' דזה לא מסתבר דמסתמא גם עד השתא אורי בפניו ומ"ש לא מצטריפנא לישב בדין אלא בהדי שמעון ר"ל שקבל עליו שלא להורות שלא בפניו אלא בפניו יצטרף עמו בדין ואפשר דלהצטרף עם אחרים הי' מותר לאב"ד בפני הנשיא וכאן קבל עליו שלא יצטרף אלא עמו ממש ודו"ק. [ובד"ה ומאי קבל צ"ל מאי קבל]:
שם ד"ה לאפוקי ממ"ד במס' ביצה וכו'. נ"ל דר"ל דלמ"ד דפליגי אי בעי סמיכה לא פליגי בשבות אלא הא דאסרו ב"ש לסמוך משום דמשתמש בקדשים אבל למ"ד דפליגי אי בעינן תיכף לסמיכה שחיטה הא דאסרו ב"ש הוא משום שבות כיון שהי' אפשר לסמוך מאתמול וע"ש בתוס' ד"ה דלא ומ"ש שם בעזה"י בחידושי ודו"ק:
דף יז.
תוס' ד"ה פז"ר וכו' במערבית שלו קדש ללינה ושלשים ידחם וכו' כצ"ל נ"ל וכ"ה בתוס' ר"ה (ד"ר ע"ב):
דף יז:
ד"ה דכתיב וכו' פירש"י וכו'. מדבריהם משמע לכאורה דביום ראשון הי' צריך להתראות בעזרה וללין בירושלים עד חה"מ ואח"כ הי' יכול לילך חוץ מירושלים ובשמיני הי' צריך להתראות פ"ש וללין בירושלים אבל ק"ל דהא בעת שמתראה בעזרה צריך להביא עולת ראיי' כמ"ש הרמב"ם ריש ה' חגיגה וקיי"ל דשמיני הוא לתשלומין ואם הביא קודם שמיני א"צ להביא בשמיני לכן נ"ל דהא דמרבינן דשמיני טעון לינה היינו אם לא הי' מתראה עד שמיני צריך ללין מוצאי שמיני. ומדברי התוספתא שמצא הר' עזריאל משמע שצריך ללין עד מוצאי שמיני ואח"כ הביאו בשם ר"י דס"ל דא"צ ללין אלא לילה אחת והיינו כפירש"י כנלענ"ד:
שם דלא מקשי כלל ר"ל כמ"ש בסוכה (דף מ"ז) דמי שלא הביא חגיגתו יום ראשון והביא באחד הימים צריך ללון לילה שלאחריו ע"ש:
שם והר' אלחנן וכו'. עיין במהרש"א ואנכי לא מצאתי דברי הר' אלחנן לא בר"ה ולא בסוכה ע"ש:
שם גמרא מאי לאו אין לה יום טבוח כלל וכו'. עיין במהרש"א עד א"נ דחד יום טבוח אית להו נמי לב"ה ור"ל דלב"ש פשיטא דאפילו אי נימא דעצרת אין לה תשלומין מ"מ ביום אחד אחר שבועות מקריבין היינו עיקר יום הקרבה כיון דאין קרבין ביו"ט אלא אפילו לב"ה דמותר להקריב ביו"ט מ"מ אם לא הקריב ביו"ט מותר להקריב ביום ראשון אחר יו"ט אפילו אם אין לו תשלומין כל שבעה אלא דאם חל בע"ש דאז אם לא הקריב ביו"ט נצטרך להקריב ב' ימים אחר שבועות זה לא ס"ל לב"ה. ומ"ש אח"כ וליכא למימר דלב"ש קאמר הכי נ"ל דר"ל דאמרינן לקמן א"ה נפשוט מינה דחד יום טבות ומשמע מזה דאפילו אי נימא דאין לעצרת תשלומין כל ז' מ"מ חד יום טבוח אית לי' וס"ל דאין זה דחייה בעלמא רק דכן ס"ל להגמרא באמת דחד יום טבוח פשיטא דאית ליה לזה כ' דליכא למימר דלב"ש קאמר הכי וכו' ועוד וכו' ובברייתא משמע דמטעם תשלומין היא דומיא דז' ימי הפסח וח' ימי החג כנ"ל ביאור דבריו אכן אפשר לומר דהא דאמרינן א"ה נפשוט מינה דחד יום טבוח היינו אפילו לפי סברת המדחה לא יום טבוח אבל ס"ל להגמרא דאי אין לעצרת תשלומין ז' ברייתא כפשטה יו"ט של עצרת ונ"ל דזהו ב' פירושים של המהרש"א דאי נימא דלפי סברת המדחה היא נימא דמ"מ בדלא אפשר מודו ב"ה א"נ סברא דקושטא היא דחד יום טבות אית ליה אפילו בדאפשר ולקמן (דף י"ח סוף ע"א) ולא הניחם ר"ט משמע דאית לי' חד יום טבוח ודו"ק:
עם :
תוס' ד"ה נפשוט וכו' ומתניתין וכו'. עיין במהרש"א עד די"ל דלרבותא נקט וכו' נ"ל דר"ל אע"ג דהול"ל שלא יעשו יום טבוח אחר השבת שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת אפ"ה עבדינן יום ראשון של טבוח אחר השבת ודו"ק:
שם ד"ה מצוה וכו' למה לי קרא מדרשא דחג השבועות. ר"ל ל"ל דרשא דחג השבועות והיינו דרשא דר"א אמר ר' אושעיא תיפוק לי' מדרבה בר שמואל אע"כ מדרבה בר שמואל לחוד ליכא למשמע ואח"כ כתבו דמדרשא דרבה בר שמואל וכו' דלא תקשה א"כ ל"ל דרשה דרבה בר שמואל לזה כתבו דאצטריך לאפוקי מלבן של צדוקים ונ"ל דהיינו דרשא דר' יהושע במנחות (דף ס"ה ע"ב) ואע"ג דהתם אמרינן מה חדש סמוך לביאתו ניכר ס"ל להתוס' דהכל חדא דרשה היא דמקשינן עצרת לחדש לכל מילי ולא אצטריך לומר כאן טעמא דמצוה למימני שבועי אלא דלא תקשה מרבה בר שמואל דנימא מה חדש יום אחד אף עצרת יום אחד. ועיין במהרש"א ומשמע מדבריו דהא דאמרינן בגמרא ועוד חג שבועות כתיב היינו דרשא דר"א א"ר אושעיא ודו"ק:
שם ומהכא שמעינן וכו'. לא הבינותי דליכא מאן דפליג אדאביי דמדאורייתא בעינן למימנא יומי ושבועי ואמימר דלא מני אלא יומי היינו האידנא דס"ל דזכר למקדש הוא ע"ש במנחות (דף ס"ו ע"א) וצ"ע: (שם) ד"ה ואצטריך וכו' הקשה הר"א וכו'. כ' מהרש"א דמשמע להו לכאורה וכו' ר"ל בקושייתם אבל לתירוצם לא ילפינן מרבה בר שמואל ולא אמרינן דמצוה למימני שבועי אלא דלא תקשה מיני' וכמ"ש לעיל:
דף יח.
ד"ה אלא וכו' פ"ק דר"ה (דף י"ג ע"א) א"ל וכו' כצ"ל:
דף יח:
רש"י ד"ה ואסור לזרים בלאו משמע שבא לתרץ שלא תקשה כיון שחייבין עליהן מיתה וחומש פשיטא שאסורין לזרים לכן פי' דקמ"ל שהוא בלאו ועיין בפי' הרע"ב במשנה שם ובפ"ק דחלה מ"ט:
שם תוס' ד"ה הא בנהמא וכו' וה"ה דמ"ל וכו'. אע"ג דאי הוי מוקי הא באכילה הא בנגיעה הוי מוקים ככ"ע והשתא ע"כ מתניתין דמשא"כ במעשר כר"מ דע"כ רבנן אוסרים באכילה דפרי דמעשר מ"מ כיון דע"כ משנתינו מיירי באכילה דנהמא מדאוסר אפילו בחולין עדיפא לי' לאוקמי מתניתין דמשא"כ במעשר אפילו באכילה דפרי וכר"מ ודו"ק:
שם ד"ה כאן לחולין וכו' ותירץ וכו'. עיין במהרש"א עד ואין חילוק כלל בין תרומה למעשר בין לא נתכוין וכו'. ר"ל דבין בתרומה ובין במעשר אין חילוק בין לא נתכוין כלל ובין נתכוין רק לחולין דנימא דכשלא נתכוין כלל פוסל אפילו בנגיעה וכשנתכוין לחולין אין פוסל בנגיעה ולא אסור אלא באכילה דא"כ הוי צריכי תרי בבי דהוחזק לחולין אינו אסור אלא באכילה במעשר ובתרומה וכשלא הוחזק כלל הוי כאלו לא טבל ואסור אפילו בנגיעה והתוס' לקמן (דף י"ט ע"א) ד"ה לא כאלו דחקו לתרצם בע"א אע"כ אפילו לא הוחזק כלל מותר בנגיעה ודו"ק:
דף יט.
ד"ה נגזור וכו' מדגזרינן וכו'. נ"ל דר"ל דאי הוי טעמא משום זוחלין לא הוי שייך לגזור ים אטו גשמים כמו דלא גזרינן בכל זוחלין מעיין או ים אטו גשמים אע"כ דחרדלית אפילו בים פסול וה"א דלגזור גל אטו חרדלית ובסוף דבריהם כתבו ואי הוה טעמא משום זחילה יתכן טפי ור"ל וע"כ אמרינן דגזרינן דחרדלית של ים אטו חרדלית של גשמים אע"ג דלא גזרינן בשאר זוחלין וא"כ אפשר לומר דה"א דגזרינן גם בגל אע"ג דלא גזרינן בשאר זוחלין ונתיישבה קו' הר"א ודו"ק:
שם ד"ה לא כאלו וכו' אף כי הוחזק לחולין וכו' דטפי עדיף וכו'. לכאורה מדברי הגמרא לקמן מבואר דטפי עדיף לא הוחזק כלל דקאמר אם לא הוחזק מחזיק ואם הוחזק אינו מחזיק וצ"ל דס"ל להר' אלחנן לחלק דדוקא היכי דעדיין לח ורוצה להחזיק א"ע עדיף לא הוחזק כלל מהוחזק לחולין משא"כ היכי שכבר נגוב ואין בידו להחזיק א"ע עוד עדיף הוחזק לדבר קל מלא הוחזק כלל ודו"ק:
שם רש"י ד"ה אם לא הוחזק וכו' אבל אם הוחזק לקל אינו מחזיק לחמור וכו' כצ"ל:
שם תוס' ד"ה ר' יהודה וכו' היינו לפי דעתו של ר"י ר"ל דה"ק מאיר הי' אומר בתחתונה ובזה אני מודה לו לא בעליונה ר"ל בעליונה איני מודה לו כי אני אומר שאין מטבילין בו:
דף יט:
ד"ה בתחתונה וכו' ולא תניא בהדי ההוא דניצוק וכו' כצ"ל ר"ל דההוא דטופח להטפיח חבור לאו סיפא דברייתא דניצוק וקטפרס ומשקה טופח אינו חבור הוא אלא הוא ברייתא אחרת ושם לא תניא אלא דטופח אינו חבור וטופח להטפיח חבור ודו"ק:
שם דלא דמי לרגליו של ראשון נוגעות וכו' כצ"ל:
שם דהא יין שבתוך הגישתא וכו'. משמע דגישתא הוא קצה המקלח לתוך החביות הריקם וכ"מ מפירש"י שם לזה כתבו דהא היין שבתוך הגישתא אין סופו לירד בתוך החביות ור"ל אין סופו לחזור לתוך החביות שיצא ממנו אכן בגיטין (דף ט"ז ע"א) משמע שמפורשים בע"א וגרסו דאנח ידי' אבת גישתא ואי"ה שם יבואר:
שם ד"ה בגדי ע"ה וכו' וכ"מ שילהי הניזקין וכו' כצ"ל:
שם אבל משכבות ומושבות וכו'. צ"ל דמשכבות ומושבות אין טהורים אלא מאב הטומאה כמדרס אבל טמאים מחשש נגיעה או דמיירי שא"י ליגע בהם דומיא דכ"ח המוקפים ודו"ק:
שם אבל ק"ל דתנן התם וכו'. עיין במהרש"א עד גם הר"ש פ"ז דטהרות וכו' כצ"ל:
שם וההוא דמובל נמי וכו'. ולענ"ד יכול להיות שסמכו כאן אתירוצא דלעיל דטרח ומזייף:
שם משום אינך נקטי'. ר"ל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ואינך דהיינו מטעם שמא ישבה עליהם אשתו נדה כמו שפירש"י במתניתין: (שם) תפתר בע"ה אצל פרוש ולית את כלום. ר"ל דמיירי אצל פרוש דהיינו בחולין ולית את מביא ראי' משם כלום. ועיין במפורשי הירושלמי ואין להאריך כאן:
דף כ.
רש"י ד"ה מדלא קתני וכו' בטהרת חולין וכו'. עיין במהרש"א עד מאן דכר שמיה וכו' ולא הבינותי דפרושים האוכלין חוליהן בטהרה היינו בטהרת חולין והא דלא ניחא לי' לרש"י לפרש מדלא קתני בגדי האוכלי על טהרת קודש מדרס לאוכלי קודש נ"ל דמספקא לי' בדעת המקשן דלאו כקודש דמי ולא כתרומה ולא כחולין וע"כ דחמור מחולין וקל מקודש ולא ידענא אם חמור מתרומה או קל ממנה לכן לא רצה לפרש מדלא קתני בגדי אוכלי בטהרת קודש מדרס לאוכלי קודש והי' צריך לומר קודם לזה בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי חולין בטהרת הקודש ולא ידע לומר כן וגם לא רצה לפרש דהו"ל למתני בגדי אוכלי חולין בטהרת הקודש מדרס לאוכלי תרומה דשמא חמור מתרומה לכן נקט מלתא פסיקתא דודאי חמור מחולין ודו"ק ומ"מ התוס' (דף כ"א ע"ב) ד"ה אחרונות פשיטא להו דחמור מתרומה ע"ש:
שם תוס' ד"ה שמרתיה וכו' ותירץ וכו'. עיין תוס' זבחים (דף צ"ט ע"ב) ד"ה מדבר המטמאני ומ"ש שם בעזה"י:
שם ד"ה נימא וכו' אך לפי שיטת הירושלמי וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כאן דאיירי לפי שיטת הירושלמי אי אפשר לתרץ כתירוצם דהתם דהא הירושלמי מייתי הנך עובדי אמתניתין דהתם ומסיימו בהו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש וע"כ הירושלמי מפרש הנך עובדי לקודש וס"ל דחששא דסתם ידים לקודש דוקא וס"ל דסתם ידים יש בהם דררא דטומא' דאוריית' והו"ל קמייתא כמתניתין או דלא ס"ל כלל לחלק בין קמייתא לבתרייתא ומ"ש מהרש"א לעיל דלאו לקודש קאיירי היינו לפירש"י דקאי לשיטת תלמודא דידן דמסיים בהנך עובדי בלבו לשמרן טהור אין בלבו לשומרן טמא והיינו אפילו לתרומה ולחולין ודו"ק. וע"ל במהרש"א עד דמשמשי בהדיה קודם וכו' כצ"ל:
דף כ:
ד"ה והתניא וכו' ועוד לא הי' צריך וכו' עיין במהרש"א עד דהמתרץ לא אוקמא וכו' כצ"ל. וכוונתו דמ"ש התוס' דאי סתומות לא יטמאו בהעלמת עין הוא הוכחות המקשן דמשמע לי' דמיירי בפתוחות דאי סתומות וכו' ומ"ש התוס' ועוד וכו' אינו הוכחת המקשן אלא הוא הוכחת ר"י דסוגיא דהתם מוקי לה בפתוחות דאל"כ לא הי' צריך לאוקמי רישא במטהר לכך: (שם) ופריך מינה מכח ההיא דהכא. י"ל דר"ל דע"כ גם סוגיא דהתם ס"ל דאין אדם משמר מה שביד חברו כדאמרינן הכא ומכח זה פריך התם [ולא כמו דהוי ס"ל לעיל דסוגיא דהתם לא נחית לסברא דאין אדם משמר וכמ"ש מהרש"א] דאלת"ה וכו' א"כ הכא בשמעתין כי פריך וכו' ורצה לדייק דאדם משמר אכתי תקשה ליחוש כמו התם דלא נחית לסברא דאין אדם משמר וממ"נ אי נימא דע"כ מיירי בפתוחות מכח הוכחה דבסתומות לא יטמאו בהעלמת עין תקשה כמו התם ואי מיירי בסתומות ואפ"ה קשה לו התם שמא נגע גם כאן קשה כן אע"כ דהתם פריך מכח ההיא דהכא ונחית התם לסברא דאין אדם משמר דאל"כ אפילו מיירי בפתוחות מכח הוכחה דלעיל אכתי אפשר לומר דלא נגעו דמרתתי וע"ז סיימו ומיהו הוי מצי לאקשויי ולטעמיך וכו' והתם לא נחית לסברא דאין אדם משמר ופריך מכח סברא והכא המ"ל ולטעמיך אפילו אדם משמר מ"מ שמא נגע כנ"ל לפרש דבריהם ודו"ק: (שם) ד"ה מ"ש רישא וכו' ופי' לעולם וכו'. כ' מהרש"א כ"ז סותר דבור דלעיל וכו' ע"ש ולענ"ד אפשר לפרש דמ"ש התוס' ופירוש לעולם אין אדם משמר הוא פירוש דברי התרצן והמקשן הקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא אי ס"ד אין אדם משמר כפירש"י וכדברי התוס' דלעיל ומתרץ לעולם אין אדם משמר וכ"ת מ"ש רישא ר"ל ודקא קשיא לך מ"ש רישא וכו'. וגם פירוש מורי דהוי כמו ולטעמיך אע"ג דהוא דלא כפירש"י מ"מ מדברי התוס' דלעיל לא מוכח היפך זה דאפשר לפרש מ"ש לעיל כי פריך מ"ש רישא משום מה שביד חברו ר"ל מה דפריך מכח ולטעמיך ודו"ק:
שם ד"ה בבא וכו' כדי שיהיו מרתתים וכו'. ר"ל שיהיו מרתתים שיגעו ע"ה חבריהם ואי לאו הכי אלא שלא טיהרם לא מרתתי מליגע הם עצמם ודו"ק:
שם רש"י ד"ה בידים מסואבות שניות לטומאה דכיון וכו' כצ"ל נ"ל: (שם) תוס' ד"ה הנושא וכו' לא יטמא כלי חרס אפילו וכו' כצ"ל נ"ל:
דף כא.
ד"ה האונן וכו' כדדייק לקמן בכלים וכו'. כ' מהרש"א כל מ"ש לעיל וכו'. נ"ל דגרסתו הי' בתוספות כדדייק לעיל וקשה לו מ"ש לעיל דהוא לקמן (דף כ"ג ע"א) לכן פירש כיון שהוא בפיסקא דכלים הנגמרים שהוא קודם במשנה מהך דהאונן קרי לה לעיל:
שם דרבותא נקט ואע"ג דאם הביאום וכו'. נ"ל דצ"ל ואע"ג דהביאום ור"ל דרבותא נקט דאפילו לא הביא אלא אחת בשחרית מותר לאכול לערב וה"ה אע"פ שהביא תרוייהו בשחרית לא יאכל עד הערב והכל טעמא משום שסומך על החזקה:
שם אבל בגר לא מצינו לו. ר"ל דבגר לא מצינו טבילה אחר הכפרה וע"כ הא דתניא אוכל בקדשים לערב הוא מטעם שיוכל לסמוך על החזקה ומ"ש מהרש"א דקחשיב נמי גר לראב"י הוא לכאורה בלא צורך דברייתא זו היא ככ"ע ואפשר כוונתו ליישב מה דמשמע מלשון התוס' דגר נמי הוי מחוסר כפרה ובברייתא לא נזכר מחוסר כפרה אלא משום דראב"י קרי לי' מחוסר כפרה במתניתין ע"ש ודו"ק:
שם ותירץ הר"ש וכו' הלכך אף הערב שמש בעי. משמע דר"ל שעשו לכלים הנגמרים בטהרה כטמא מת בשביעי עשו נמי לזה דליבעי הערב שמש אבל הוא תמוה שהרי בא שם לתרץ דאתיא כמתניתין דלא בעי הערב שמש ואפשר דאשפופרת של חטאת דוקא קאי דעשאוהו כטמא מת בשביעי שאם ירצה להשתמש בה קודש ליבעי הערב שמש ולכן כשמשתמשים בו חטאת בלא הערב שמש איכא היכרא לצדוקים. אך רש"י לא פירש הכי וכו'. ר"ל דרש"י לא פירש דעשאוהו כטמא מת דליבעי הערב שמש אלא למימני בי' ראשון ושני וממילא דינו דבעי הערב שמש לקודש וע"כ דטומאה דרבנן בעי הערב שמש לקודש ומ"ש מהרש"א דרש"י פירש כן גבי כטמא שרץ נלענ"ד דכוונת התוס' דהא דאוקים אח"כ דעשאוהו כטמא מת לא הוסיף אלא דלטמא אדם אבל לשאר דברים הוי כאוקימתא דלעיל כטמא שרץ דלא עשאו בפירוש לענין הערב שמש וע"כ דממילא בעי שפופרת של חטאת הערב שמש לקודש ודו"ק:
שם איכא למימר דבפרה החמירו. לכאורה אינו מובן דהא בפרה לא בעי הערב שמש ואי לא בעי הערב שמש בקודש ליכא היכרא לצדוקים ואפשר דכוונתם דהואיל והחמירו בפרה כמה חומרות אי הוי צריך בפרה הערב שמש גם בטומאה דרבנן היו צריכין הערב שמש ומדלא אצרכו בטומאה דרבנן הערב שמש איכא היכרא לצדוקים דלא בעינן בפרה הערב שמש כלל והיינו בכהן השורף את הפרה ואח"כ כתבו וגם בשפופרת וכו' עד גבי חולין ותרומה וקודש ולא לחטאת כצ"ל וכוונתם ג"כ כן דבחטאת אי הוי בעי בטומאה דאורייתא הערב שמש הוי בעינן גם בכלים הנגמרים בטהרה הערב שמש ואיכא היכרא דלא בעינן הערב שמש כל ודו"ק:
שם ובגזייתא וכו' כדאיתא בפסחים (דף י"ט ע"ב):
דף כא:
ד"ה כעוביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן. הקשה ר"ת וכו' כצ"ל ותיבת פירש"י מיותר דמפורש הוא במשנה גם ביבמות (דף ט"ו ע"א) ובגיטין (דף ט"ז ע"א) לא הביאו זה בשם פירש"י אלא סתם:
שם על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד כלומר שתי אצבעות וכיון וכו' כצ"ל נ"ל ותיבות חוזרות למקומן מיותר דזה לא שייך אלא בנקב עגול וכאן אין ב' אצבעות אלא ברוחב:
שם
ונראה לר"י דלענין השקה מיתניא וכו'. נ"ל דר"ל אבל לענין עירוב מקואות לא מועיל טופח להטפיח וצריך כשפופרת הנוד ומ"ש אח"כ אבל לענין מקואות מועיל ר"ל דמועיל קטפרס והוא לראי' דלא מיירי שם לענין מקואות שהרי לענין מקואות מועיל קטפרס והתם תנן דלא מועיל וממילא מתורץ מה דמועיל שם טופח להטפיח כיון דלא מיירי לענין מקואות ולא הבינותי מ"ש מהרש"א דאין זה תירוץ לקושייתם ע"ש ויש שם ט"ס וצ"ל בד"ה בתחתונה ומ"ש בסוף דבריו ולפי דרכם זה וכו' ר"ל דאלו לפיר"ת דלעיל (דף י"ט ע"ב) דוקא דאיכא באמצעית ארבעים ע"ש: