אור ברסלב
גנזי יוסף מועד קטן

גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך

מועד קטן

מגילה

דף ב.

רש"י ד"ה משקין וכו' כמו שאנו מוצאין וכו' כצ"ל:

שם ד"ה שחרבה וכו' שרגילה לשתות ממנו וכו' כצ"ל:

שם תוס' ד"ה עיף ויגע וכו' כדכתיב וכו'. נ"ב פסוק זה לא נמצא בתנ"ך וכ"כ התוס' יו"ט אבל באמת פסוק זה נמצא בירמי' ל"א פסוק כ"ד ולפני התוס' יו"ט הי' גי' אחרת בתוס':

דף ב:

רש"י ד"ה א"כ מתניתין וכו' ממעיין שיצא בתחלה. כ' מהרש"א אין זה מדוקדק וכו' כפירש"י לעיל ע"ש ונ"ל דכוונתו למ"ש רש"י סוף ע"א ל"ש חרבה מעיינה ממעיין שיצא בתחלה ול"ש לא חרב ע"ש והבין דר"ל ול"ש דלא חרב וממעיין שלא יצא בתחלה ולענ"ד משמע דהכל אמעיין שיצא בתחלה קאי וכ"ש לפי הגהות הב"ח מוכח כן ואפילו לפי גי' שלפנינו משמע כן אכן לכאורה יש להוכיח דראב"ע אפילו ממעיין שלא יצא בתחלה אוסר מדלא קאמר דנקיט ממעיין שיצא בתחלה דאל"כ לא הי' אוסר ראב"ע אכן לענ"ד נראה דלמאי דס"ד דיצא בתחלה דוקא ודאי גם לראב"ע הוי דוקא ולכן צדקו דברי רש"י שכ' ממעיין שיצא בתחלה דקאי לס"ד וה"ק אפילו לדידך ע"כ מתניתין רחוקה יותר מדראב"ע ממדר"י דאפילו בית השלחין לא אתיא כוותי' אבל למאי דמסיק דלר"י לאו דוקא יצא בתחלה וה"ה לא יצא בתחלה אפשר לומר שגם לראב"ע כן לכן לא קאמר דנקיט יצא בתחלה משום ראב"ע אלא לרבותא דר"מ ומ"מ שפיר כ' רש"י כאן ממעיין שיצא בתחלה דאינו מוכרח לומר דראב"ע אוסר גם ממעיין שלא יצא בתחלה כנ"ל:

שם תוס' ד"ה חייב שתים וכו'. עיין במהרש"א (ויש שם ט"ס וצ"ל דהכא זומר וכו' דאיכא תרתי וכו'] עד ולולי דברי התוס' וכו' והשתא פריך שפיר לתרוייהו וכו' ור"ל דלרבה קשיא אמאי חייב משום קוצר ולרב יוסף קשיא אמאי חייב משום נוטע אכן לא הבינותי דאפילו נימא דזומר דומה לנוטע מ"מ לקוצר ודאי דמי וכשאינו צריך לעצים הא דאינו חייב משום קוצר הוא משום דחסר מחשבתו דלא צריך לעצים וא"כ מאי קשה לרבה הא ודאי ניחא דחייב משום קוצר כשצריך לעצים וע"ק לי דמ"מ לרב יוסף קשה מההיא דפרק כלל גדול דזומר חייב משום נוטע וע"ק דאע"ג דלא קשה לתרווייהו אלא מהא דחייב משום נוטע ומשום קוצר מ"מ לשון כל היכא דאיכא תרתי וכו' קשה דהא לאו משום דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא אלא לרבה משום דלא דמי לנוטע ולר"י משום דלא דמי לחרישה לכן נ"ל דס"ל להתוס' דודאי אי לא הוי אלא חדא לא הוי נחלקו רבה ורב יוסף דחייב משום זה דדמי ליה במעשה או במחשבה ותרווייהו מודו דזומר כשא"צ לעצים חייב משום נוטע כיון דליכא לדמויי לקוצר כמ"ש התוס' בד"ה וצריך לעצים ול"ד למנכש דחייב משום חורש דמ"מ צריך נמי לרפויי ארעא אע"פ שאין כוונתו לכך לכן לא מקשה אלא כל היכא דאיכא תרתי ר"ל א' משום דמיון המעשה וא' משום המחשבה וזומר וצריך לעצים דמי לקוצר כמ"ש התוס' ואפ"ה חייב גם משום נוטע וקשה לתרווייהו כמ"ש התוספות והא דפריך ר"י לרבה מכלאים היינו נמי כיון דדמי לחורש אע"ג דבכלאים לא אסירא חרישה מ"מ אין לחייב משום זורע:

דף ג.

גמרא ובצירה בכלל קצירה. עיין רש"י פ' בהר בפסוק את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור דמשמע מדבריו דבצירה וקצירה גופם אין בהם איסור אלא משום שלא הפקיר אבל בהפקר מותר ולא דמי לחרישה וזריעה שהם עבודת הארץ שגם בהפקר אסורים וא"כ לכאורה קשה הא דאמרינן כאן בצירה בכלל קצירה הא תרווייהו אינם מלאכות אסורות אכן הרמב"ם פ"ד מה' שמיטה הי"א כ' וז"ל ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה וכו' או שקצר לעבודת הארץ וכו' עכ"ל. ומבואר שבכה"ג גם בהפקר אסור וא"ש כאן:

שם):

מנין לעידור ולקשקוש ולכיסוח וכו'. הנה ברייתא היא ממש ברייתא דלעיל רק בזה דבברייתא דלעיל תנא מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח אבל קשקוש מתיר בסיפא דברייתא זו ודלעיל ונהי דאפשר לתרץ דכאן דאסר מיירי לאברויי אילני אבל ק' אמאי השמיט כאן ניכוש אבל בברייתא דלעיל לא קשה אמאי לא תנא קשקוש לאברויי אילני די"ל דהיינו עידור כפירש"י ונקיט עידור בגפנים וה"ה קשקוש בזיתים וצ"ע:

שם תוס' ד"ה אין דנין וכו' ואינו כלל ופרט וכלל ודיינינן וכו' כצ"ל נ"ל וכצ"ל במהרש"א. ומה שהקשה מהרש"א מה דאמר לקמן ע"ב דחרישה אתיא מכלל ופרט וכלל לא הבינותי דהא איכא מ"ד דמיצטרפי והוי כלל ופרט וכלל ושפיר אמר לקמן יכול ילקה וכאותו מ"ד דס"ל דהוי כלל ופרט וכלל ואפשר דכוונתו דטפי הי' לו לומר כדר' אילעא וגם כאן קשה אמאי לא אמר דמ"ד לוקה ס"ל דהוי כלל ופרט וכלל וכמ"ד דס"ל כן ונ"ל דכאן בא לומר דאפילו תרווייהו ס"ל דאין דנין בכלל ופרט וכלל א"ש פלוגתתם ולקמן אמר רבותא יותר דיכול אפילו בלא דר' אילעי ילקה דדנין בכלל ופרט וכלל ולכן בלא דר' אילעי צריך קרא לפוטרו ממלקות:

דף ג:

ד"ה עד עצרת וכו'. עיין במהרש"א עד וב"ה לחומרא בשדה האילן אפשר וכו' כצ"ל:

דף ד.

גמרא וקמיפלגי בדר' זירא וכו' עד כמיא דלא פסקי דמי.

לכאורה אינו מובן כיון דכמאן דלא פסקי דמי וליכא למיחש כדפירש"י ולא שייך למיגזר א"כ אמאי קאמר לעיל דר"ז ס"ל דלא גזרינן הא לא שייך למיגזר כלל ונ"ל לפרש דר' יוחנן ורב אשי פליגי דר' יוחנן גזר מי גשמים אטו מי קילין אחר ורב אשי לא גזר אלא דלמא מתרמי ריעותא כאן אבל אטו קילין אחר לא ור' זירא נמי לא גזר אגמים שאינן פוסקין אטו שאר אגמים דפסקי אע"ג דודאי איכא אגמים אחרים דפסקי דדוקא הני אגמים דבבל לא עבידי דפסקי אלא דר' ירמי' מקשה לי' דלמא מתרמי ריעותא דהנהו גופייהו שיפסקו וע"ז ודאי יש לחוש כמו שחש רב אשי במי גשמים דאתו לידי מי קילין ואהא מתרץ דבהנהו ליכא למיחש ואטו אחרים לא גזרינן כרב אשי ואגמים דפסקי שיש חשש שמא יביא ממקום אחר דמי לחשש מי גשמים דאתו לידי מי קילין וימלא ע"י טורח כנ"ל:

שם רש"י ד"ה אמר אביי והוא שלא פסק מעיין המטפטף וכו'. נ"ל דתיבת המטפטף קאי אדלקמן וה"פ והוא שלא פסק המעיין מבית השלחין הגבוה ואז המטפטף וכו' ויותר נ"ל דתיבת המטפטף צ"ל אחר תיבת גבוה וכצ"ל שלא פסק מעיין מבית השלחין גבוה המטפטף לבריכה וכו':

דף ד:

גמרא כי קא שקיל בדוכתיה מנח ליה. וצ"ל דמ"ד משום שנראה כעודר ס"ל דאע"ג דלא מנח ליה בדוכתיה אפ"ה נראה כעודר:

שם תוס' ד"ה מפני וכו' א"נ וכו'. קשה לי דא"כ מאי משני זבלו מוכיח עליו הא מ"מ העפר תוכיח שמניח סמוך להעומק הוי עבודת קרקע ממש וצ"ל דמ"ש דחשיב עבודת קרקע ממש היא לאו דוקא אלא גם ראב"ע מודה דכיון דע"י שינוי עביד לא הוי עבודת קרקע ממש אלא דהרואה אע"פ שידע שאינו מתכוין לכך חשבי דהוי עבודת קרקע ממש דלא נראה להם שינוי אבל היכי דזבלו מוכיח עליו יש היכר גם לרואה ואפשר דראב"ע לא חשיב שינוי אלא היכי דזבלו מוכיח עליו וס"ל דבלא שינוי הוי עבודת קרקע ממש וע"י שינוי דהיינו היכי דזבלו מוכיח עליו מודה דמותר:

דף ה.

רש"י ד"ה דכתיב וכו'. בהגהות הב"ח דמש"ה נ"ל דצ"ל דמא"ה והוא ר"ת דמתי אומות העולם:

דף ה:

ד"ה בית הפרס חצי מענה וכו'. וכ"ה במהרש"א ונ"ב נ"ל דצ"ל מלא וכ"ה הגי' לפנינו בגמרא ובמשנה שם מ"מ לענ"ד אפשר לומר שגירסת רש"י הי' חצי מענה וס"ל דמלא מענה הוא מאתים אמה וניחא לדידי' שנקרא פרס שפירושו חצי ועיין בפירוש הר"ב ותוס' יו"ט ובתוס' נדה (דף נ"ז ע"א) ד"ה בית הפרם וצ"ע:

שם ד"ה מנפח אדם וכו' ואי מטמא באהל וכו'. ר"ל שהניפוח אינו מועיל אלא שאם יש עצם כשעורה נשמר שלא יגע בו ולא יסיטו אבל ע"כ מאהיל עליו בשעת נפיחה אלא שאינו מטמא באהל וכ"מ מדבריו בנדה (דף נ"ז ע"א) ע"ש ומשמע מדבריו דבדיקה זו לכתחלה היא שעשה פסחו ודלא כמ"ש התוס' כתובות (דף כ"ח ע"ב) ד"ה מנפח אלא כמ"ש התוס' בפסחים (דף צ"ב ע"ב) ד"ה מאי בודקין ובבכורות (דף כ"ט ע"ב) ד"ה היכי אזיל ע"ש:

שם גמרא ורב יהודה בר אמי וכו'. לא ידעתי מה עניינו לכאן והיכי משמע מזה שאינו מטמא באהל ואפשר כיון דמייתי להנך ב' מימרות דרב יהודה א"ש ודרב יהודה בר אמי בהדדי בכמה מקומות לראי' שהיא מדרבנן מייתי להו נמי כאן בהדי הדדי וצ"ע. עיין בריטב"א שהקשה מאי פריך והא מתניתין הוא בפי"ח דאהלות מב"ג דשדה שנחרש בה קבר אין מטמא באהל ושדה שאבד בה קבר מטמא באהל ונלענ"ד דהמקשה דכאן לא משמע לי' שיקרא לפעמים סתם בית הפרס לשדה שנחרש בה קבר ולפעמים לשדה שאבד בה קבר לכן מקשה ובית הפרס סתמא מי מטמא באהל וכו' וע"כ בית הפרס סתמא היינו שנחרש בה קבר ומתרץ כאן בשדה שאבד בה קבר וכו' ותרוייהו בית הפרס סתמא קרי להו ופריך ושדה שנחרש בה קבר בית הפרס קרי ליה דלא משמע ליה ששניהם יקראו בית הפרס סתמא עד דמייתי מהמשנה:

שם אמר ר"פ כי תניא ההוא וכו'. ק"ל דמשמע בידוע שנחרש בה קבר ויש לה דין שדה שנחרש בה קבר והא תנן בפי"ז דאהלות מ"ג החורש משדה שאבד הקבר בתוכה אינו עושה אותה בית הפרס ונ"ל דס"ל דדוקא לענין שאינו מטמא במקום שודאי לא היה שם הקבר מטעם ס"ס שמא לא חרש במקום הקבר ושמא לא הוליך ממנה עצם וכמ"ש הר"ב שם אבל במקום שאבד הקבר טמא ממ"נ אם לא חרש במקום הקבר הרי היא שדה שאבד בה קבר כמקדם ואם חרש במקום הקבר ליכא אלא ספק א' שמא הוליכה המחרישה כמו כל שדה שנחרש בה קבר: (שם) תוס' ד"ה מנפח וכו' דמסתמא וכו'. דבריהם אינם מובנים לי דלפי מ"ש הטעם שאינו טמא מדאורייתא דמסתמא ליכא למימר שהגיעה המחרישה עד המת ומדאורייתא אין לחוש שמא הוליכה המחרישה עצם מהקבר א"כ מקום הקבר מטמא באהל מדאורייתא א"כ אמאי כתבו אח"כ ולא היו רגילים וכו' דמשמע דמסתמא אמרינן שהגיעה המחרישה עד המת וגם מקום הקבר אינו מטמא אח"כ באהל וכ"מ מלשון הגמרא דאמר ר"פ בשדה שאבד בה קבר יש בה אילנות בידוע שנחרש ופירש"י לאחר שציינוה ומשמע דאח"כ אינה מטמאה באהל אע"פ שאבד בה קבר דכיון שנחרש שוב אינה מטמא באהל וצ"ל בטעמא דאינה מטמא מדאורייתא כמ"ש הריטב"א דמסתמא נשתברו לגמרי כל העצמות ע"ש ומטעם זה גם מקום הקבר אינו מטמא באהל וגם במגע אינו מטמא אלא מדרבנן וכ"כ התוס' בפירוש בספ"ב דכתובות דאפילו במקום הקבר הוי כשאר שדה והביאו ראי' מסוגיא זו ע"ש לכן נ"ל דהמשך דברי התוס' כך הם דמתחלה כתבו דמסתמא וכו' וזהו טעם לטהר כל השדה חוץ ממקום הקבר ובאו לומר דאפילו היו קוברים המת בעומק והי' אפשר לחוש שמא הגיע המחרישה לצד העליון של המת ודלדלה משם עצם ושאר כל המת נשאר במקומו עכ"פ כל שאר השדה טהור מדאורייתא דליכא לאחזוקי מקום טהור בטמא מספק ואח"כ כתבו ולא היו רגילים וכו' לפרש דבאמת גם מקום הקבר אינו מטמא מדאורייתא מטעם שכתבתי בשם הריטב"א כנ"ל לפרש דברי התוס' אכן הרמב"ם רפ"י מה' טומאת מת כ' וז"ל אפילו חרש ע"ג הארון ואפילו היה מושקע ברובדין ובאבנים ואפילו היה ע"ג הארון רום שתי קומות הואיל וחרש על קבר ה"ז עושה בית הפרס עכ"ל וכ' הכ"מ שהיא תוספתא ובזה ודאי נראה שמקום הקבר מטמא באהל מדאורייתא ומדלא חילק משמע דבכל בית הפרס מקום הקבר מטמא באהל מדאורייתא וצ"ל שמפרש מימרא דר"פ בשדה שאבד בה קבר דציינוה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר ובעת חרישתו נמצא הקבר ולכן הציון לא זז ממקומו דאי הי' נמצא הקבר ולא נחרש היו נוטלין הציון משם או אפשר דבידוע לאו דוקא אלא כיון דודאי הי' בחזקת טומאה יש לחוש שהקבר שנמצא נחרש ואע"ג דהשתא אין מקום הקבר ידוע לו יש לחוש לחומרא שלא לזרוע בתוכה זרע הנעקר כמ"ש הרמב"ם שם ה"ח או אפשר דבמקום האילנות אינו מטמא באהל דודאי שם אין מקום הקבר כנ"ל:

שם ואמאי לא חייש וכו'. חוזר לפרש דברי הגמרא שמביא ראי' מכאן דאינו מטמא באהל דאי מטמא באהל ע"כ חיישינן שמא יש רוב בניינו או רוב מניינו של מת תחת הקרקע או ע"ג קרקע במקום א"כ היאך מנפח והולך אמאי לא חייש שיהא מת בקרקע ואין נוגע בו א"נ בלא המאהילים ר"ל כשלא ניחוש שיש בקרקע שמא יש בצדדים ע"ג קרקע במקום שאינו מנפח אע"כ דלא חיישינן להכי ונשמע דאינו מטמא באהל:

שם ד"ה יש בה וכו' דתניא וכו'. תמהני דמשנה היא בפי"ח דאהלות מ"ג. ומ"ש על לשון בידוע לענ"ד אפשר לומר דכיון שהי' בחזקת טומאה מחמת הציון אין לנו להוציאה מחזקת טומאת אהל כמו בכל שדה מצויינת דמחזקינן לה בחזקת שאבד בה קבר. והנה רש"י לא ניחא לי' לפרש כן ונלענ"ד דק"ל ביש בה אילנות ניחוש שמא היו בה האילנות קודם הקבר לכן כ' דבידוע שנחרש לצורך האילנות דאל"כ לא היו מתקיימין כמ"ש הריטב"א. והנה הראב"ד בהשגות פ"י מה' טומאת מת ה"י פי' אין בו אילנות שניכר שנקצצו דקיי"ל אין מקיימין בה אילנות ונ"ל דכוונתו לתרץ קו' התוס' אמאי ידוע שאבד בה קבר שמא כך נזדמן והתוס' נדחקו בזה ולפי' הראב"ד א"ש ועיין כ"מ ובזה מתורץ נמי מ"ש לעיל שמא היו האילנות קודם הקבר ולפי' הראב"ד ניחא שהיו להם לקוצצן:

שם גמרא ר"י אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד. לפי' התוס' א"ש דזקן היינו חכם או ת"ח שיודע הדין שאסור לנטוע בשדה שאבד בה קבר ומותר לנטוע בשדה שנחרש בה קבר וכ"כ הרמב"ם שם ולפירש"י קשה מ"ש ת"ח מאחר כל שזוכר שנחרש וצ"ל דזקן היינו זקן ממש שזוכר ותלמיד היינו ת"ח שמקובל כן מרבו דעלי' רמיא כדאמרינן לקמן משא"כ אחר וזהו, כוונת רש"י לקמן שכ' דתלמיד בקי הוא:

דף ו.

תוס' ד"ה דאמר מר וכו' כי אין הטומאה בפחות מן הציון וכו'. נ"ל דכוונתם דברוח א' אע"ג דאין מעמידין הציון על הטומאה ע"כ מציינין כל סביבות הטומאה דאם לא יציינו אלא מצד א' סמוך לטומאה הבא מצד השני ילך על הטומאה עד שיבא אצל הציון או מציין על כל מקום הטומאה עם כל סביבותיה נמצא דכאן שנמצא מצויין מצד א' ולא כמו עיגול או מרובע סביב שיהא נראה שהטומאה באמצע ע"כ הטומאה תחתי' וציינו כל מקום הטומאה עם כל סביבותי' אבל כשהציון בארבעה צדדי השדה אמרינן שציינו סמוך לטומאה מארבעה צדדי השדה וממילא לא ילכו בכל השדה שכולה מקום טומאה ותחת הציון טהור ולגי' דאמר מר אין מרחיקין נותן טעם למה כל השדה טמא ולא אמרינן שאין טומאה רק באמצע השדה ומותר לילך סמוך לציון מצד השני וכמ"ש הריטב"א ודבר תימה הוא דהאיך ניקל מספק ועד כמה ניקל שיהא מותר לילך ונ"ל דס"ד דאין דרך להיות טומאה בסוף השדה ממש ועכ"פ בסוף השדה ממש סמוך להציון מותר לילך אבל כיון דאין מרחיקין ע"כ הטומאה בסוף השדה ממש כנ"ל:

שם ד"ה שיש בה וכו' י"ל דלא פליגי. נ"ל דר"ל דר' יוסי מודה דדי כשימעט וא"צ לבור:

דף ו:

ד"ה צדין וכו' תימה וכו'. משמע דס"ל דמה שחופר גומא לא הוי עבודת קרקע ועיין בר"ן ובתוספות יו"ט:

דף ז.

גמרא ומרדה האדמה ר"ל שמנענע אילך ואילך ונמצא גומא נעשית מאליה כ"כ הר"ב ע"ש:

שם תוס' ד"ה תניא וכו'. כ' מהרש"א אבל גירסתם אינה מבוררת לן ע"ש ולענ"ד גי' היא גירסת הרי"ף והרא"ש כשאמרו בשדה הלבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לשדה אילנות וכו' וכ"מ מדברי הריטב"א שגרס כן ע"ש ונסתפקו התוספות אם הוא תנא שלישי וחולק על ת"ק ועל ר' יהודה או שמפרש דברי ת"ק ור"י פליג גם בסמוכה לשדה אילנות או שמפרש דברי ר"י דר"י ס"ל שלא אמרו כדרכו אלא בסמוכה לשדה אילן לכן פליג את"ק שמתיר אפילו בסמוכה לבית השלחין ולא גרסו סמוכה לעיר ונ"ל דסמוכה לעיר דמי ממש לסמוכה לבית השלחין והרמב"ם פ"ח מה' יו"ט ה"ה פסק דמשדה לבן הסמוך לשדה אילן צד שלא כדרכו ועיין בריטב"א ובכ"מ:

שם גמרא התם נמי ליסתר ולא ליבני. ר"ל ויהי' ראי' דאפילו שלא במקום סכנה מותר לבנות משום הפסד ממון שהרי בבנין ליכא סכנה ומשני א"כ מימנע ולא סותר והוי גם בבנין כמו סכנה:

שם רש"י ד"ה מתניתין נמי דייקא כרב חסדא וכו'. ר"ל דהא דקתני במתניתין דאינו בונה מיירי בגינה ועיין בריטב"א:

תוס' ד"ה אמר ר' וכו' מה שפי' בקו' וכו'. בפירש"י שלפנינו לא נמצא בפירוש ואפשר דמשמע להו כן ממה שפירש"י מ"ס צוותא דאשתו עדיף ליה דאפילו מטמא ליה ומשדר ליה חוץ לג' מחנות וכו' ומשמע דמעיקרא לא הי' משולח חוץ לג' מחנות כמ"ש התוס' אח"כ בשמו ולא מסתבר דאינו חושש בזה שיהא משולח חוץ לג' מחנות אע"כ ר"ל שיש לו כנגד זה שמחה דאית ליה צוותא דאשתו שלא הי' לו קודם לכן והא עדיפא לי' אבל לפי מ"ש אח"כ דשניהם משולחין חוץ לג' מחנות אלא דמוחלט צריך פריעה ופרימה שייך לומר דאינו חושש בזה כמ"ש התוס' לקמן ומ"מ אע"פ שחזר בו רש"י ממ"ש דמוסגר אינו משולח חוץ לג' מחנות לא פסיקא להו שחזר בו גם ממה דהוי ס"ל דמוסגר אסור בתה"מ דהא אי הוי אסור בתה"מ הוי ניחא טפי וכיון שלא חזר בו בפירוש מזה אין לנו לומר שחזר בו אבל ממאי דהוי ס"ל דמוסגר אינו משולח חוץ לג' מחנות ידעו שחזר בו בפירוש:

שם כ"ש דמוסגר מותר. נ"ל דכוונתם דלמ"ד מוחלט מותר ולא ילפינן ק"ו מימי ספרו אע"פ שמוחלט צריך פריעה ופרימה כ"ש דמוסגר מותר ולא ילפינן מימי ספרו ועיין במהרש"א ודו"ק:

שם ואין מצפה עתה ליטהר כצ"ל:

שם ור' קסבר וכו' ולדברי ר' לא תמצא וכו'. נ"ב בשם הב"ח שצ"ל ר' יוסי ואינו מובן לי דלר"י ודאי ניחא דבפירוש ס"ל דלא נמצא רואין להקל ולא להחמיר ולא ק"ל אלא לר' דאמר נראין דברי ר"מ דהא ר' לא ס"ל כר"מ דלר"מ רואין להקל ולא להחמיר ולר' לא נמצא זה:

שם ד"ה בהסגר ראשון וכו' לכך נראה דברי ר"י וכו', לפיר"י קשה מהא דאמרינן בטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי ליה ועיין מש"ל פ"ז מה' יו"ט הט"ז שהאריך בזה:

שם דהא לא שייך לטהרו או לטמאו וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת התוס' דבתחלת הסגר ראשון כיון שעדיין לא התחיל להסגיר אותו פשיטא שיכול לשתוק כשיראה שצריך לטמאו דלטהרו או לטמאו משמע אחר שכבר הי' נזקק לו וצריך עתה לומר אם לטהר או לטמאו וכ"מ לקמן ע"ב בתוס' ד"ה יש יום וע"ש במש"ל:

דף ז:

ד"ה יש יום וכו' תימה לר"מ וכו'. אינו מובן דהא אמרינן לעיל בטהור כ"ע לא פליגי דחזי ליה ומ"ש חתן מחוה"מ וע"ש במש"ל ואין להאריך: (שם) ד"ה דבר הרשות וכו' ואין נראה לפרש וכו'. ר"ל דנימא דר"י לא יליף חבילי קש מעצים ואבנים אין נראה לפרש כן דבאמת לר"י גם חבילי קש צריך לפנות כדאיתא במשנה שהביאו התוס' לקמן ד"ה דהא דמ"ש חבילי קש מעצים ואבנים וכי עצים ואבנים כתיב בקרא וכיון דס"ל שצריך לפנות גם מה דלא מקבל טומאה בעלמא ממילא גם חבילי קש בכלל ומדברי התוס' ד"ה דהא משמע שיש קצת סברא לומר דדוקא עצים ואבנים מדהוצרכו לומר דעצים ואבנים לאו דוקא מ"מ לא נראה להו לפרש כן וכמ"ש:

דף ח.

רש"י ד"ה ור' וכו' אע"ג דיליף וכו' ובד"ה אבל וכו' דלא יליף וכו'.

ר"ל אע"ג דבאמת יליף היינו כיון דכתיב וביום בטומאה דגופיה אבל אי לאו קרא דוביום ה"א דלא יליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו דגופיה: (שם) תוס' ד"ה נפקא ליה וכו' ולפירוש שפירש וכו'. נ"ל דר"ל דלפי מה שמפרש בגמרא טעמא דהוי חידוש דהא עצים ואבנים וכו' ואפשר דכוונתם לפי' שפירשו לקמן לאביי דאמר משמעות דורשין א"ב דר' יהודה לא ניחא לי' למילף מופינו דאצטריך לי' לעצים ואבנים ורבא ס"ל דאע"ג דאיצטריך ופינו לעצים ואבנים מ"מ שמעינן נמי דממתינים לו לדבר הרשות אבל לא נלמוד מזה לטומאה דגופיה דהוי חידוש לענין פינו דוקא ולאפוקי לפי' השני שכתבו לקמן לאביי דתרוייהו דרשינן לא ילפינן כלל מופינו לעצים ואבנים וממילא לרבא דאמר חידוש הוא גם מה דלא ילפינן מופינו הוי חידוש:

שם ובעינן נמי שלא יהא יום המעונן. ר"ל גבי מצורע בעינן נמי שלא יהא יום המעונן:

שם ומייתי לה התם לגמר דין וכו' כצ"ל וכן במהרש"א ולעיל מזה במהרש"א צ"ל דבעינן ב' עינים:

שם משמע דכשהאיסור חידוש וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד הפי' בדברי התוס' כפשטן דהתם אין החידוש מן האיסור אלא מן ההיתר דכיון דאסרה תורה התערובות אמאי אי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי ולכן לא ילפינן מינה חומרא ה"ה הכא שהאיסור חידוש אין ללמוד קולא שוב מצאתי כן בהגהות קרני ראם. תיבת אלא בתוס' שנדפס בין חצאי עיגול הוא טעות דאדרבה הוא גירסא עיקרית:

דף ח:

ד"ה אין חופרין וכו' והא דתנינן כוכין וכו'. נ"ל דר"ל דנקט בכוכין וקברות סתם אין חופרין ומשמע אפילו עם המת בחצר וע"כ מיירי כשאין צריך להם ולא נקיט בצריך להם ואפ"ה דוקא עם המת בחצר ומשמע דבצריך להם בכל ענין מותר:

שם ויש לפרש שעושה לצורכו וכו'. נ"ל דהאי ויש לפרש קאי לדחות ראיית הי"מ דמחיים אין רגילות לשנותו כי א"י וכו' אהא כתבו דיש לדחות ראי' זו דעושה לצורכו או לצורך אחר ומתקנו למדתו אע"פ שעדיין חיים ומ"ש אח"כ והא דשרינן וכו' הוא סיום דברי הי"מ דמיירי לאחר מיתה ויש לפרש עוד בדרך אחר אבל זה נ"ל עיקר:

שם ד"ה גיהא וכו' וליתא וכו'. ר"ל וע"כ דבקיע לאו היינו נדיין אבל נברכת יכול להיות דהיינו מחמצן:

דף ט.

מועד קטן דף ט/א

רש"י ד"ה מותרין וכו' כלומר מותר לכתחלה. לא ידעתי מה חידש בזה וצ"ע ואפשר דכוונתו דמותר להתחיל הנישואין:

שם גמרא יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנים לחיי העה"ב מאי דרוש וכו' כצ"ל:

דף ט:

במהרש"א ובד"ה שמח הוא וכו' כצ"ל:

שם רש"י ד"ה אנפיקינון וכו' שעושין מזיתים שלא הביאו שליש שלא בישלו שליש. הכל ד"א:

שם תוס' ד"ה סטכת וכו'. לא ידעתי מאי חידשו בזה ומאי מפורש שם יותר מכאן ואפשר שלא הי' בגירסתם כאן שמן המור אלא בנות מלכים בסטכת:

דף י.

רש"י ד"ה מפסיע וכו' כשיני הכלב ובד"ה כלבתא וכו' דהכי קיימי שיני הכלב וכו'. נ"ל דבשיני הכלב תרוייהו אית בהו שהן רחוקות זו מזו וגם אחד גבוה מחבירו ור' יוחנן שמפרש מפסיע והוא לשון רחוקות זו מזו ס"ל דדי בשינוי זה אבל רבה בר שמואל דאמר סתם שיני כלבתא משמע דבעינן שינוי היותר גדול דהיינו אחת למעלה ואחת למטה:

שם תוס' ד"ה כיון וכו' משמע וכו'. ר"ל דאין מותר לסרג או למתח אלא לצורך המועד לכן ס"ל לי"א דכיון דאפשר למלייא במנא לא הוי לצורך המועד ואסור:

שם ד"ה ה"ג ר' יהודה וכו' נראה דהעמדה דתנור וכו' כצ"ל:

שם ולקמן בשמעתין וכו'. ולקמן (דף י"א ע"א) מחלק בין ימות החמה לימות הגשמים ופירש"י דלצורך המועד שרי ומשמע דכאן נמי מיירי לצורך המועד וכמ"ש התוס' בדבור שלפ"ז ואפשר דכוונתם דכאן נמי מיירי במעשה הדיוט כמו גבי אין גודלין וכמ"ש הריטב"א שם ע"ש:

דף י:

ד"ה ואין מונעין וכו' פי' דלסרוקי וכו' עיין במהרש"א ונ"ל שלא הי' בגירסתו תיבת פי' אלא ברפואה דבהמה דלסרוקי וכו' ומפרש שהוא ענין אחד שפירשו דרפואה לא מיירי בגוונא שמותר בשבת ויו"ט וק"ל מפירש"י שמפרש לסרוקי בגוונא דמותר בשבת ויו"ט ואהא כתבו דלסרוקי ג"כ אין נראה כפירש"י:

שם ד"ה מוליא וכו' משמע וכו'. לגירסא שלפנינו בתוס' קאי משמע אפי' ר"ג וכ"מ במהרש"א ע"ש:

שם רש"י ד"ה מייצינהו וכו' לחוץ אסור [כצ"ל] שעכשיו אינם נתלעים וכו'. ר"ל דאם הי' רוצה לאכלם עכשיו לא הוה צריך למייצינהו דאינם נתלעים כ"כ מהרה אלא כשיהיו מונחים עד לאחר יו"ט יתלעו והוי מתקן לחול:

שם תוס' ד"ה פרקמטיא וכו' מסיק זוזי בבני אקרא דשנותא וכו' כצ"ל:

דף יא.

רש"י ד"ה ביד וברגל שלוקח בידו עץ ובועטין וכו'. לפי גירסא זו משמע דביד וברגל הוא פירוש למעגילה ור"ל בין שגולל המעגילה בידו ובין ברגלו אבל לגי' הב"ח שמחק תיבות שלוקח בידו עץ משמע שמפרש ביד וברגל ענין בפ"ע ור"ל בין במעגילה ובין ביד או ברגל בלא מעגילה וכ"מ בגמרא דאמר השתא במעגילה אמרת שרי וכו':

דף יא:

תוס' ד"ה רשב"ג וכו' משום פסידא דמשכיר שרינן. נ"ל דאין כוונתם דהוי דבר האבד אלא כוונתם דניחא ליה להמשכיר שתזרע בבכיר אע"ג דלא הוי דבר האבד משום זה כאמרו לו והטעם דשרי דלא נקרא מלאכת האבל אלא מלאכת בעל השדה כמ"ש הש"ך סי' ש"פ ס"ק י"ג ועיין ברא"ש ואין להאריך. ומ"ש וגבי אבלו נ"ל דצ"ל וגבי אבד ור"ל דבדבר האבד דשרי ע"י עצמו ולא די ע"י אחרים היינו כשאין אחרים שיעשו כמותו וזה לא שרי אלא בדבר האבד אבל באריסין וחכירין אם אין אחרים לא יעשו בעצמם כיון שאינו דבר האבד:

שם לעיל וכו'. נ"ל דתיבת לעיל הוא רשימה דהאי וי"מ קאי אדלעיל אזיתיו הפוכין דהוי דבר האבד והחילוק שבין פי' ראשון לי"מ דלפירוש ראשון אפילו ימצא אחרים שיעשו כל שלא יעשו כמותו שרי ולהי"מ דוקא כשאינו בנמצא שיעשו כלל אבל אם נמצא שיעשו אפילו לא יעשו כמותו אסור לעשות בעצמו וע"ז כתבו דלהי"מ לא ידענא אמאי מותר בחמרין וספנין [כצ"ל] הא לעולם נמצא אחרים:

רישא בכהן הדיוט וסיפא בכ"ג אלא שנקטו לשון הנאמר בקידושין שם ע"ש: :

דף טז.

רש"י ד"ה זו עשירית האיפה וכו' אלמא שלא היה יכול וכו'. אין דבריו מובנים לי דלפי מ"ש לעיל מזה ולאו אקראי דלעיל קאי וכו' משמע דוביום באו לא מיירי כלל מטומאה אין ביאור למ"ש כאן אלמא שלא היה יכול להקריב קרבנו עד שנטהר מטומאת מת וגם לפי מ"ש לעיל ע"ב דיספרו לו מיירי במצורע לא הי' צריך כאן לומר שנטהר מטומאת מת וה"ה מצרעתו הא גם מצרעתו מיירי וא"צ ללמוד מטומאת מת ונ"ל דהאי אלמא וכו' הוא פי' אחר ומפרש דחדא קאמר ולא מיירי אלא מטומאת מת ועלה קאי וביום באו אבל עדיין קשה מה שהקשו התוס' מפרק תמיד נשחט דטמא משלח קרבנותיו לכן יותר נ"ל דהאי אלמא וכו' עד סוף הדבור הוא מיותר וצ"ע::

דף טז:

גמרא והוו חייקי ליה דוכתא וכו'. עיין מהרש"א בח"א ולכאורה הא דאמר כי היכי דלשתמען מיליה הוא טעם שישב שמואל קמיה דמר עוקבא כי היכי דלשתמען מיליה דמר עוקבא לבעלי דינים בראותם ששמואל נהג בו כבוד אכן רש"י כ' דשמואל רביה בתורה משמע קצת שמפרש דמשתמע ליה מיליה שיראו הכל דשמואל רביה בתורה והוא נתינת טעם אהא דחייקי ליה דוכתא שלא יסברו שהוא גדול משמואל ואפשר לדחוק ולפרש דברי רש"י דר"ל אע"פ ששמואל רבי' בתורה עשה כן כי היכי דלשתמע מיליה דמר עוקבא והיינו כמ"ש לעיל וצ"ע::

דף יז.

רש"י ד"ה מ"ט קבלוה דעבד וכו'. מדברי מהרש"א מבואר שגירסא הישנה הי' מ"ט לא קבלוה וכ' שאין להולמו לשני פירושים של התוס' אכן מדברי הגהות הב"ח בד"ה מה שלבו משמע דלפי' א' שברש"י שם גרסינן שפיר מ"ט לא קבלוה ומשני דעבד כר' אלעאי ועשה עבירות אע"פ שלא נתחלל ש"ש מ"מ לא קבלוה מפני עבירות שעשה והתוס' לשיטתם כפי' ר"ח שהוא כפי' רה"ג שם ברש"י::

דף יז:

ד"ה שלא ישהו קרבנותיהן בתגלחתן וכו'. כאן שהוא טעם על שמותרין לגלח ע"כ צ"ל פי' אחר מהא דלעיל (דף י"ד ע"ב) ד"ה נגזור דהתם הוא טעם על שלא יגלח: (שם) ד"ה בשחל שמיני וכו'. כ' מהרש"א דד"ה שמותר לגלח צ"ל אחר ד"ה הלכה וכו' ע"ש ונראה שהיה בגרסתו בשחל שביעי וקאי אדלקמן לא צריכא שחל שביעי וצ"ל דמ"ש רש"י דהוי אנוס היינו לתנא דברייתא ומ"מ צ"ל דד"ה ומודין צ"ל אחר ד"ה הלכה ואפשר שלא הי' גירסת המהרש"א לכן לא הזכירו ולפי גי' שלפנינו בשחל שמיני דבורי רש"י על סדרם הם ומ"ש דהוי אנוס היינו לכ"ע:

שם :

תוס' ד"ה ותנא דידן וכו' וא"ל וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל שמפרש מ"ש התוס' בע"ש ערב הרגל היינו דע"ש הי' ערב הרגל והרגל חל בשבת וה"ה כשלא חל בשבת אלא שחל שבעה שלו בערב הרגל ואפשר שלא הי' גורס כלל ע"ש אלא חל שבעה שלו בערב הרגל לכן הקשה אמה שמשמע מדבריהם דכשחל ז' שלו בערב הרגל שרי רבנן לגלח דהא היינו פלוגתייהו וצ"ל במהרש"א כמו חל ז' שלו בערב הרגל וכו' בחל ז' שלו בערב הרגל וכו' דהא אפילו בז' מימי אבלו בערב הרגל וכו' לכן הגי' חל ז' שלו בע"ש והשבת חל בערב הרגל אכן מ"ש מהרש"א ומדרבנן נשמע לאבא שאול וכו' אינו מובן לי דהא לאבא שאול באמת מגלח בע"ש בששי מימי אבלו לכן נ"ל דקושייתם לרבנן שגם לרבנן יגלח בששי דמ"ש ששי משביעי כיון דס"ל דלא אמרינן מקצת היום ככולו וה"ה שהיו יכולין להקשות אגוף פלוגתייהו אמה דס"ל לרבנן דכשחל שביעי ערב הרגל אינו מגלח ואמאי כשחל בע"ש והשבת ערב הרגל מגלח אלא דלהגדיל הקושיא נקטו שגם בששי בע"ש והשבת ערב הרגל יגלח כנ"ל:

שם ד"ה זאת אומרת וכו' א"נ תכבוסת חייב קאמר. הגיהו המהרש"א והב"ח תכבוסת מים ולא ידעתי מה תקנו דהא תכבוסת מים ג"כ מלאכה הוא לכן נ"ל להגי' תכבוסת ללבוש קאמר ור"ל ללבוש בגדים מכובסים:

שם :

ד"ה ושמואל וכו' וא"ת וכו'. לא ידעתי מנ"ל דשמואל כאן תרתי קאמר הא מלשון דאמר שמואל משמע דשמואל לא אמר אלא הלכה כדברי המיקל בעירוב ומזה ילפינן דס"ל לשמואל הלכה כר' יוסי גם באבל ואפשר דאין קושייתם על שמואל אלא מסדר הש"ס שהוצרך לומר דשמואל ס"ל הלכה כר' יוסי באבל ויותר נ"ל דמשמע להו דשמואל גופיה אמר כאן הלכה כר' יוסי ומייתי דאמר שמואל דאשכחן גם התם דאמר שמואל כן ומשמע להו הכי דלקמן (דף כ"ב ע"א) אמר סתמא דגמרא הלכה כר"ש דאמר שמואל וכאן אמרינן שמואל אמר משמע דשמואל אמר בפירוש הלכה כר' יוסי:

דף יח.

ד"ה ובגנוסטרי וכו' תוך שבעה דומיא דמועד. עיין במהרש"א ולענ"ד ס"ל השתא דר' יוחנן דשקלינהו בשיניה כר' יוסי ס"ל ולא שרי אלא בשיניה: (שם):

ד"ה אע"ג וכו' ופי' בקו' וכו'. הקשה מהרש"א דיהא מותר בכיבוס הרגל כמו ברחיצה ע"ש וצ"ל דכוונתו בחוה"מ דביו"ט פשיטא דאסור בכיבוס וערב הרגל ס"ל לרש"י (דף י"ט ע"ב) דאסור ברחיצה וכיבוס ע"ש בתוס' ד"ה שאסור ברחיצה אכן לענ"ד אפשר לומר דאע"ג דלענין איסור אבלות מדמי כיבוס לרחיצה מ"מ לענין איסור מועד וד דאי יש חילוק ביניהם דבחו"ה מותר כל אדם לרחוץ בחמין וביו"ט בצונן משא"כ בכיבוס לכן מספקא להו כאן בכיבוס:

דף יט.

ד"ה ר' יהודה וכו' שהתיר לאחרים וכו' לא ידעתי מנ"ל דר' יהודה אוסר לאחרים בטובה דלמא גם ר' יהודה מתיר והא דהוצרך הערמה היינו בשכר דר"מ אוסר אפילו על ידי הערמה וכנ"ל דעת התוס' שפירשו דר"מ אינו מתיר אלא בהערמה בטובה וע"כ ר' יהודה מתיר בהערמה אפילו בשכר ודו"ק וצ"ע:

שם :

ד"ה ר' יוסי וכו' והשתא מתניתין אתיא כר"מ. הקשה מהרש"א דיותר אתיא מתניתין כר' יוסי ע"ש ולענ"ד לפי עוד פירוש שכתבו התוס' דר' יוסי מחמיר ודאי דמתניתין כר' יוסי אבל לפי מ"ש דלישנא לא משמע הכי אלא ר' יוסי מיקל מכולהו דשרי אפילו לאחרים בשכר כדי פרנסתו משמע אבל לעצמו שרי א"כ ע"כ מתניתין כר"מ ואין כותבין היינו לאחרים בשכר אפילו ע"י הערמה ור' יהודה דפליג במתניתין היינו דלעולם כותב לעצמו אפילו ע"י הערמה שמכר שלו ומ"ש וי"מ לא באו אלא לדחות האי עוד פירש דא"ל דכדי פרנסתו היינו אין לו מה יאכל ושרי לכ"ע אלא כדי פרנסתו היינו בהרווחה ובהא לא שרי לכ"ע אלא מי שמצינו לו שמתיר מתיר ומי שלא מצינו לו שמתיר אינו מתיר וע"כ ר' יוסי מיקל. ומ"ש אח"כ דמתניתין תנא אחר הוא היא ענין בפ"ע דלא כמ"ש לעיל דמתניתין כר"מ דמשמע להו השתא דמתניתין סתמא קתני אין כותבין משמע בכל ענין והר' יונה פירש כפירוש ראשון דמתניתין כת"ק היינו ר"מ אי ר' יוסי מיקל ואי ר' יוסי מחמיר אתיא כר' יוסי ומ"ש מהרש"א אח"כ ובמתניתין דפליג ר' יוסי [צ"ל ר' יהודה] היינו להניחם אחר המועד לענ"ד טפי אפשר לומר דהיינו אפילו ע"י הערמה שמוכר שלו דאשכחן דר' יהודה ס"ל כן בברייתא וכמ"ש לעיל בעזה"י:

שם רש"י ד"ה ר"ה כשבת הואיל וכו'. נ"ל דר"ל הואיל דאף בזמן שהיה ביהמ"ק קיים לא הי' אלא יום א' דאין חגיגה בר"ה ויו"כ ולא שייך תשלומין אבל עצרת שהיו מקריבין חגיגה והי' לו תשלומין כל שבעה גם משחרב ביהמ"ק דינו כרגלים:

שם תוס' ד"ה שאם לא גילח וכו' ונ"ל דה"ה אם לא כיבס וכו'. משמע דס"ל דכיבוס אינו אסור אלא תוך ז' ומדברי רש"י ד"ה שמנה משמע דאסור כל שלשים וע"ל (דף כ"ג ע"א) בתוס' ד"ה כל שלשים:

שם לא יכבס ברגל וה"ה לא ירחץ וס"ל כאן דאם אסור לכבס ערב הרגל ודאי מותר לכבס ברגל ולעיל (דף י"ח ע"א) ד"ה אע"ג נסתפקו בזה: (שם) וא"כ ימים לענין מאי לא בטלו גבי שבעה. ר"ל דהא היתר רחיצה הוא דוקא ברגל ותירצו דמ"מ אסור אחר הרגל ונקטו דאם לא רחץ אבל כיבוס אי נימא דאסור ברגל ממילא מותר אחר הרגל ולא נחתו עתה לזה ונקטו מלתא פסיקא:

שם הא שני ימים לא בטלו גזרות. ר"ל לענין שנוהג דברים שבצנעא כמ"ש בסה"ד וכצ"ל בסה"ד הא שני ימים לא בטלו גזרות לענין וכו'. ומ"ש מ"מ פירוש אמת וכו' כ' מהרש"א שהוא מיותר ור"ל שהוא כפל דברים ולענ"ד אפשר לומר דלעיל כתבו כן לפי' הקו' וכאן כתבו דאפילו בלא פי' הקו' מ"מ האמת הוא כן:

דף יט:

ד"ה והתניא וכו' הקשה בתוספות וכו' ולענ"ד נראה ליישב קושייתם דמייתי והתניא אהא דמפרש לא בטלו לענין שאם לא גילח ערב הרגל וכו' ואפשר דכוונת התוס' דמ"מ הי' לו לומר נמי כתנאי:

שם ד"ה שאסור וכו' ובשביעי לרבנן וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד מ"ש ובשביעי לרבנן קאי אלעיל דבשביעי לרבנן לא אמרינן מקצת היום ככולו ואין כוונתם להקשות מרבנן על אבא שאול אלא משמע להו דרבנן ואבא שאול פליגי דרבנן ס"ל שגזרו ז' ימים ואבא שאול ס"ל שלא גזר אלא ששה ימים וקצת משביעי ולא קשה להו אלא ממאי דס"ל לאבא שאול דכשחל שביעי בערב הרגל מותר לגלח הרי דאמרינן מקצת יום ז' ככולו לענין גזרת שלשים ולכאורה היו יכולין להקשות משמיני לרבנן אלא דניחא להו להקשות משביעי לאבא שאול דאע"ג דבתחלתו היה עליו גזרת שבעה מ"מ אמרינן בו מקצת היום ככולו לענין שלשים וראיתי בש"ס ד' זיטאמיר נ"ב במקום ובשביעי לאבא שאול שצ"ל ובשמיני ואינו מובן ואפשר דר"ל שצ"ל ובשמיני ובשביעי לאבא שאול ור"ל ובשמיני לרבנן ובשביעי לאבא שאול וכמ"ש: (שם) ד"ה דלא נוהגין וכו' ומיהו י"ל דנותן טעם וכו' ר"ל שבא לפרש טעם דאפשר לחלק בין שלשים לשבעה ולכן אפשר לומר דמתניתין איירי דוקא למנין שבעה:

שם ד"ה ומלאכתו וכו' אע"ג וכו'. לא ידעתי מאי קשה להו דהכא כיון שכבר עברו ז' ימים שאני וכ"מ ביו"ד סי' שצ"ט ס"ב ע"ש ואפשר דאין כוונתם להקשות אלא מתחלה כתבו אפילו בביתו אע"ג וכו' ור"ל דכאן שאני מהתם כיון שכבר עברו ז' ימים ואח"כ כתבו וי"ל וכו' לדחות דאין ראי' מכאן לחלק בכך ומ"מ קיי"ל כחילוק זה וכ"מ לקמן (דף כ' ע"א) בד"ה שלשה. ובמהרש"א יש ט"ס ברש"י וצ"ל כיון שעמדו וכו':

דף כ.

רש"י ד"ה כל שהוא וכו' כיון דלא ישב אלא שני ימים וכו' כצ"ל: (שם) תוס' ד"ה אמר ר' יוחנן וכו' ק"ל וכו'. יש להקשות דלמא היכי דאתמר אתמר כדאיתא בעירובין (דף מ"ז ע"א) ע"ש ולעיל (דף י"ז ע"ב) בתוס' ד"ה ה"ג ושמואל:

שם גמרא יחידאה היא וכו'. ר"ל דדוקא אלישע בן אבויה ס"ל כן ואע"פ שהיו זקנים עמו קרי לי' יחידאה וכמ"ש התוס' לענין חכמים דברייתא ונ"ל הטעם כיון דאיפסקא הלכתא כר"ע שוב מצאתי כן בריטב"א וזהו כוונת רש"י שכ' ולא ר"ע וס"ל לאלישע בן אבויה כברייתא זו דמחלק בין אביו ואמו לשאר קרובים ור' אחייה ס"ל דאפילו בשאר קרובים צריך שבעה ושלשים ואפשר דפליגי אליבא דחכמים דברייתא:

שם ד"ה אייבו קיים. גירסתם היה אייבו קיים א"ל אימא קיימת א"ל אימא קיימת א"ל אייבו קיים וכ"ה בפסחים (דף ד' ע"א) וע"ש בתוס':

דף כ:

ד"ה קורע וכו' וכן קאמר נמי בסמוך וכו'. אפשר דמשמע להו משום כבוד אביו ואמו ולא מן הדין ויותר נ"ל דמשמע להו התם דאפילו על אביו ועל אמו דוקא בשמיעה קרובה אלא שלא היה יכול לקרוע תוך ז' צריך לקרוע אבל בשמיעה רחוקה דליכא כלל אבלות שבעה אינו קורע:

שם אמאי לא קאמר ש"מ וכו'. לא הבינותי דאפשר מלתא דפשיטא הי' להם: (שם) ד"ה על אבי אביו וכו' דה"ה אבי אמו ובת בתו. נ"ל דה"ה אם אביו ואם אמו ובת בנו ובן בתו דמ"ש וא"כ לפי מה דמספקא ליה לתוס' הרב בדבור שלפ"ז שמא באחיהם ונשותיהם אינו מתאבל עליהם לא נחלקו ר"ע ורשב"א אלא בבן ובת אחיו ובבן ובת אחותו:

שם רש"י ד"ה עמו בבית וכו' שיהא אביו או בנו עמו בבית כצ"ל: (שם) תוס' ד"ה באפה וכו' ובפ"ק דכתובות וכו'. לא הבינותי דהא גם כאן קאמר עמו בבית וצ"ע:

דף כא.

ד"ה דאלת"ה וכו' ולהוכיח קריעה וכו' כ' מהרש"א פי' דקריעה מלתא יתירתא ור"ל דמה שעשה קריעה מעומד מלתא יתירתא הוי:

שם רש"י ד"ה והאמר רבא וכו' ג' ימים עיקר אבלות וכו'. ר"ל אע"ג דודאי לא דמי כפיית המטה לתפילין דכפיית המטה בעינן לכתחלה כל ז' לכ"ע ולענין הנחת תפילין לכ"ע אין אסור כל ז' מ"מ מדאמר רבא גבי כפיית המטה דדוקא ג' ימים קודם הרגל משמע דעיקר אבלות ג' ימים ה"נ יהא אסור להניח תפילין ג' ימים ומשני מצוה שאני ואין למדין איסור הנחת תפילין מכפיית המטה קודם הרגל:

דף כא:

ד"ה א"ה וכו' נמי משיב וכו'. דלא משמע להו לומר שאינו משיב למאן דלא ידע ושאיל דא"כ יהי' לו איבה:

שם תוס' ד"ה מכאן וכו'. ע"ל (דף כ"ז ע"א) ד"ה אם יכול:

שם תוס' ד"ה אפילו בא וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש תחשב הלילה כמקצת היום אינו צריך שהי' יכול לומר דע"כ יצא רגע מן היום קודם ביאתו והוי ככולו אכן לענ"ד מלשון שכתבו התוס' א"נ י"ל מקצת היום ככולו לא הוי בלילה משמע דבתחלה ס"ל דהוי בלילה ולכן אפילו בא בלילה הי' קשה להו כיון דע"כ יצא רגע מן הלילה קודם ביאתו יהי' ככולו ותירצו שלא עמדו מנחמין כמו ברכת אבלים בז' אע"ג דאפשר לומר שמתחיל בתחלת ליל ז' קודם שיצא רגע מליל ז' מ"מ לא משמע לומר כן דמסתמא היינו ביום וקשה דנימא דהוי ככולו אע"כ דכיון שלא עמדו מנחמין לא אמרינן דהוי ככולו ואח"כ כתבו א"נ י"ל וכו' ומיירי שבא בלילה:

דף כב.

רש"י ד"ה מכי אהדריתו וכו' של העיר קודם דאיתיתו לביתא כצ"ל: ובד"ה אתחילו מנו וכו' דלא מחזי חזרתכם. ר"ל דלא מחוי סתימת הגולל הוי חזרתכם בנסתם הגולל:

שם תוס' ד"ה הלך וכו' ולא ידענא וכו'. עיין במהרש"א שנתקשה בהבנת דבריהם ולענ"ד יש להקשות גם על דבריהם בדבור שאח"ז שכתבו וק"ל דהא קיי"ל כר"ש וכו' וא"כ מה לי תוך ג' או לאחר ג' והא ר"ש מיירי דוקא בנשתייר גדול הבית [ואפשר ליישב דבר זה בדוחק] וכן מ"ש אח"כ הא דאתא גדול הבית וכו' דאז הוא מונה עמהם וכו' הא דלא אתא וכו' מאתר שאין גדול הבית מונה עמהם ול"מ לרבנן שאין גדול הבית מונה עמהם וכו' כ"ז אינו מובן לכאורה לכן נ"ל דס"ל להתוס' דכשבא גדול הבית הוי כמו שיש גדול הבית בבית ומונה עמהם ולא הפקיעו אלא כשבא אחר ולא מצא גדול הבית ומ"ש כאן ולא ידענא עד טעם להיפך הוא כמו הג"ה בתוך דבריהם ומספקא להו אי דוקא הלך לבית הקברות מונה עמהם אבל אם בא ממקום קרוב מונה לעצמו הואיל וא"י האבלות או טעם להיפך והטעם להיפך הוא דאפשר לומר דאדרבה מי שאינו יודע בטל טפי ממי שיודע כמ"ש התוס' לקמן בדבור שאח"ז ה"מ אחר דלא הוה ידע בי' בתחלה וכו' ע"ש ומה שסיימו כאן דהואיל משום המת וכו' חוזר לדלעיל לטעם שימנה עמהם בהולך לביה"ק עוד אפשר לומר דכסדרן נאמרו ור"ל דיש ליתן טעם לחלק ולומר דכשבא ממקום קרוב מונה לבדו הואיל וא"י או להיפך ר"ל דהטעם כשהולך לביה"ק מונה עמהם הואיל ומשום המת הלך משא"כ ממקום קרוב כנ"ל לפרש דבריהם ובזה יתפרש שפיר דבריהם בדבור שאח"ז:

שם :

ד"ה דאתא וכו' ול"מ לרבנן וכו' אלא אפילו לר"ש וכו'. הכי משמע להו דחילוק זה שמחלק כאן בין גו תלתא לאחר תלתא אתיא גם לר"ש היכי שהלך גדול הבית לביה"ק:

שם בסה"ד וכמו כן בגדול הבית עצמו הוי דינא כרבנן כצ"ל ור"ל דהשתא אפשר לומר דכשבא גדול הבית הוי כאין גדול הבית בבית ומש"ה מחלקינן בין תוך ג' לאחר ג' משא"כ לפירוש דלעיל דרבנן ור"ש תרוייהו מיירי כשיש גדול הבית בבית משמע דכשאין גדול הבית בבית אפילו בא בתוך ג' מונה לעצמו וע"כ מה שמחלק כאן באתא גדול הבית בין תוך ג' לאחר ג' היינו משום דבאתא תוך ג' הוי כיש גדול הבית בבית כדלעיל:

שם ד"ה מהדריתו וכו'. עיין במהרש"א עד שאלו שכאן מונין כצ"ל: (שם) גמרא רצה ממעט בעסקו. ע"ל (דף כ"ז ע"א) בתוס' ד"ה אם יכול:

דף כב:

ד"ה ולשמחת וכו' וי"מ וכו'. לא הבינותי דהיינו לישנא דאמימר וצ"ע:

דף כג.

דף כג/א

ד"ה ואמר וכו' מיד מותר לישא ולבעול בגליון הש"ס ד' זיטאמיר מחק תיבת ולבעול ולענ"ד מיד ר"ל אחר שלשים וא"צ ג' רגלים ועיין בתוס' יבמות ובתוס' כתובות שם ואין להאריך:

שם ד"ה כל שלשים וכו' שמחמיר יותר וכו'. דבריהם אלו אינם מובנים לי דמה ענין מועד לכאן ובפרק בתרא דתענית לא מצאתי משמעות לזה וצ"ע:

דף כג:

ד"ה ואין מברכין וכו' ופריך והתניא פטור מנטילת לולב וכו'. לא הבינותי דמאי ענין יו"ט לשבת הא מותר לקברו ביו"ט ראשון ע"י עכו"ם וביו"ט שני ע"י ישראל וצ"ע:

דף כד.

ד"ה הא אחר וכו' נראה דאסמכתא וכו'. ר"ל דרשה דהכא הוי אסמכתא ועיקר קרא כפשטי':

שם תוס' ד"ה ושמואל וכו' אינה חובה להראות אבלות בשבת. משמע שמפרשים רשות דאינו מחויב להראות אבלות אבל לפי מה שצריך לפרש חובה שלא להראות אבלות משמע דרשות היינו שאין חיוב שלא להראות אבלות וצ"ל דכוונתם אינה חובה לרחוץ שיכול להראות בדבר זה אבלות בשבת: (שם) ד"ה כי תניא וכו' מי שאין לו אלא חלוק אחד וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דגי' ר"ח הי' מי שאין לו אלא חלוק א' ונזדמן לו תוך ז':

שם רש"י ד"ה אלא שאין וכו' בצנעה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד דעת רש"י דחליצת נעל ועטיפה ודאי אינו מחויב בצנעה והתוס' ד"ה הכי אר"י לא נסתפקו אלא אי מותר בצנעה וע"כ הא דדברים שבצנעה נוהג היינו דבר שכל עיקרו הוי צנעה ואינו מוכח שמשום אבלות עושה וס"ל דכשיש מנעלים ברגליו דמוכח שאינו אבל אז הוי העטיפה צנעה אפילו בפני רואים ולכן כ' רש"י דכיון שמותר בצנעה ה"ה כשיש מנעלים ברגליו ואפשר לומר עוד דרש"י ס"ל דאינו מותר כשיש מנעלים ברגליו אלא כשאינו כעטיפת ישמעאלים וכדעת רמ"א סי' ת' וע"ש בש"ך ובא להוסיף דבצנעה מותר אפילו כעטיפת ישמעאלים אבל מ"מ ודאי אינו חייב ודו"ק:

שוב ראיתי דאפשר לומר דמ"ש רש"י דאינו אבל הוא סוף פירושו על הגמרא ור"ל דמותר אפילו כעטיפת ישמעאלים ומ"ש אח"כ אבל וכו' הוא ענין בפ"ע וכוונתו ללמדנו דע"כ לא מחלקינן בין יש מנעלים ברגליו או לא אלא לענין לגלות חוטמו שפמו וזקנו שלא יהי' כעטיפת ישמעאלים אבל לגלות ראשו א"צ אפילו אין מנעלים ברגליו ובצנעא אפילו כעטיפת הישמעאלים מותר ומ"מ אמת הוא דאינו חייב וכ"ש לעיל:

דף כד:

גמרא הוא בן שנה וכו'. נ"ל דר"ל תוך שנה ואבריו כבן שתים ר"ל תוך שנה ב' אבל בן י"ב חודש דת"ק ר"ל שעברו עליו יב"ח:

שם תוס' ד"ה לעיל פי' בקו' וכו' שכבסו קודם האבל ללבוש וכו' דאביי כר' ורבא כראב"ש וכו' כצ"ל. ומ"ש ללבוש וכו' הוא פי' למ"ש דאם בא להחליף וכו':

שם ד"ה ר"ע וכו' ולא סגי וכו'. דלא משמע להו דר"ע אינו מוסיף אלא אבריו כבן שתים:

דף כו.

ד"ה משכם וכו' עד דאיכא תלתא.

לא ידעתי הני תלתא מי הם שלא הי' שם אלא חורבן ביהמ"ק לחוד ואי כוונתם דבאמת מה"ט לא שייך עד דאיכא תלתא א"כ פשיטא הוא ואפשר כוונתם ערי יהודה וירושלים ומקדש:

שם דמגלחי זקן ומתגודדים וכו' ה"ק נהי וכו' כצ"ל. ובשם הב"ח נ"ב להוסיף וקרועי בגדים ואינו מובן לי ודו"ק:

דף כו:

רש"י ד"ה רשאי וכו' שהפך וכו'. נ"ל דכוונתו דמלבושיהם היה נעשה תפורים מלפניהם ומלאחריהם אלא שמלמטה היה פתוח כולו ומלמעלה הי' פתוח בית הצואר ועל הכתפים הי' שלם או תפור וכשהי' צריך לקרוע הי' יכולין לקרוע על הכתף ואמר כאן דרשאי להפך הקרע למטה ולקרוע כולו שיהא כולו פתוח והתחתון יהי' למעלה ומאחה על הכתפים ומניח בית הצואר פתוח ולובשו:

שם תוס' ד"ה תחלת וכו' לא ידענא וכו'. נ"ב עיין כלים פכ"ד מ"ב ומ"י ואינו מובן ולכאורה נראה דצ"ל פכ"ט מ"ד ומ"ה ששם מפרש דברים ששיעורם ג' אצבעות ודברים ששיעורן טפח ומ"מ אינו מובן מה עניינם לכאן ואפשר צריך להגי' באופן אחר:

שם ד"ה קורע וכו' מתה אמו והוא אינו אלא אביו יצא. במ"ש שלפנינו הגי' לא יצא וכן העתיק הב"י ביו"ד סי' ש"מ ותמה בפי' מנחת יעקב מ"ש מרישא דיצא ולא הביא גי' התוס' דהכא שגרסו יצא. והנה הב"י כ' שהפוסקים לא הביאו זה משום דלא ס"ל כן משום דלא הובא בגמרא ולענ"ד הירושלמי שהביאו התוס' אח"כ קרע על אביו ונמצא בנו דדוקא במת על אתר יצא חולק אהא דתנא כאן מת אביו מתה אמו וקרע והוא אינו אלא אחד מן הקרובין יצא דמשמע אפילו אינו על אתר וכ"ש שחולק אהא דמת אביו וקרע והוא אינו אלא אמו או להיפך דכיון דאפילו מאביו ואמו לשאר קרובים שהוא אבלות קטן לא יצא כ"ש מאביו לאמו ומאמו לאביו דשוין ואין חילוק כלל אלא בין על אתר או לא וצ"ל שגם הא דאיתא בירושלמי מת ראובן וקרע ואמרו לו שמעון היה יצא מיירי דוקא בנמצא על אתר כמו קרע על אביו ונמצא בנו וכמו בקיים היה ומת והאית תנא דלא יצא קאי גם על אמרו לו שמעון היה וכאוקימתא דגמרא בנדרים שם כנלענ"ד:

שם ד"ה אמר רנב"י וכו' והר"י הקשה וכו'. נ"ל לפרש דבריהם דהר"י הקשה דמה שייך תוספות כלל דס"ל דשיעור תוספות עד לבו כי"א ושיעור קריעה על אביו ואמו עד שיגלה לבו וא"כ אין מקום להוסיף ותירצו דמצי למימר וכו' ושייך שפיר תוספות מיהו יותר נ"ל וכו' ור"ל והיינו באמת דברי רנב"י לפי שאינו בתוספות דאין מקום להוסיף כנ"ל לפרש דבריהם ודברי מהרש"א בזה אינם מובנים לי ואפשר לפרש דבריו כמ"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

גנזי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה