אור ברסלב

גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך

מגילה

תענית

דף ב.

גמרא אימא זמנים טובא. לכאורה קשה הא קיי"ל תפסת מרובה לא תפסת ונ"ל דכיון דזמנים משמע שנים וזמניהם משמע יותר משנים לכן משמע ליה זמנים טובא:

דף ב:

רש"י ד"ה ואוקי לה וכו' כר' יוסי ב"י כצ"ל:

שם גמרא ומשום דקשיא ליה וכו'. כתבו הרשב"א והריטב"א דר"ל דטפי הו"ל לומר דמתניתין ר' יהודה אליבא דר"ע וברייתא ר' יהודה אליבא דרבנן:

שם מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון למוקפת חומה מימות אחשורוש. נ"ל דמ"ש מוקפת מימות אחשורוש הוא לאו דוקא אלא ר"ל שאינה מוקפת מימות יהושע ואין חילוק בין מוקפת מימות אחשורוש ובין אינה מוקפת כלל ולכאורה הי' אפשר לפרש לחלק במוקפין גופייהו בין מימות יהושע למימות אחשורוש ואח"כ עיר ועיר לחלק בין שושן שאינה מוקפת מימות יהושע לשאר עיירות שאין מוקפין מימות יהושע אלא דמפירש"י ד"ה ה"ג משמע שבא לחלק בין מוקפים לשאין מוקפים וגם לפי גירסא דידן לריב"ק לחלק בין שושן לשאר עיירות ושושן הוא מוקף לריב"ק משמע כן ומ"ש אח"כ כיון דאית ליה פרזי פרזי ר"ל ע"כ יש חילוק בין מוקפין מימות יהושע לשאין מוקפין:

שם תוס' ד"ה ועוד וכו'. עיין במהרש"א עד מעיקרא אלא מאלה וכו' כצ"ל. ונראה מדבריו דתיבת וקתני בתוספות הוא מיותר וצ"ל מסיק ליה דידע וכו' ור"ל דמסיק ליה דר' ירמי' מיירי בפתוחות משום דידע מתחלה מלתיה דר"ח ומ"ש התוס' אח"כ ולק"מ דר' ירמי' מוקי לה בסתומות ר"ל דאפילו נוקי לדר' ירמי' בסתומות לק"מ ומ"ש מאלה המצות נמי פריך ר"ל דאי לא הוי פריך אלא מדרב חסדא הי' יכול לתרץ דר' ירמי' איירי בפתוחות אלא כיון דפריך גם מאלה המצות אשר לא הי' מתורץ בתירוץ זה ומשני שפיר תירוץ א' על שני הקושיות ומ"ש אפתוחות ואסתומות ר"ל שיסדו פתוחות באמצע תיבה וסתומות בסוף תיבה ממילא קאי ר' ירמי' אתרוייהו וזהו נמי כוונת מהרש"א שכ' דליכא לפלוגי בין סתומות לפתוחות ר"ל דלא יתורץ בזה הקושיא מאלה המצות ומ"ש כיון דמשני שפיר וכו' ר"ל כיון דע"כ הוכרח לומר אין מהוו הוו לתרץ הקו' מאלה המצות לא הוצרך לומר דר' ירמי' מיירי בפתוחות לתרץ מהא דרב חסדא דהא בתירוץ זה מתורץ שפיר אפילו אי ר' ירמי' מיירי בסתומות ועיין בס' הישר לר"ת שלפנינו סי' של"ב אין שם כמו שהביאו התוס' כאן בשמו וצ"ל שהי' להם להתוס' הג"ה שהגי' ר"ת בס' הישר שאינו בס' הישר שלפנינו:

דף ג.

ד"ה חיישינן וכו' דדוקא חוץ לעיר היכי דשכיחי מזיקין. נ"ל דתיבות חוץ לעיר מיותר ובמקומם הוגה היכי דשכיחי מזיקין ודו"ק:

שם ד"ה אמש וכו' וי"ל לפי וכו'. ר"ל לפי שהוצרכו הכהנים לשאת את הארון לא היה להם פנאי להקריב התמיד ונ"ל דמה שהוכיחם ע"ז היינו משום דמ"מ הי' להם להתחלק דקצת ישאו את הארון וקצתם יקריבו התמיד:

דף ג:

ד"ה מת מצוה עדיף הקשה וכו'. תמהני דיותר הו"ל להקשות דת"ת דחמירא מבטלין לכל מתים וכמ"ש בדבור שלפני זה ובעבודה קתני דאינו מיטמא אלא למת מצוה והנה הט"ז סי' תרפ"ז ס"ק ב' הביא בשם הר"ן דהא דעבודה נדחה מפני מגילה דוקא כשיכולין אח"כ להשלים העבודה והקשה עליו דהא מבטלין ת"ת מפני מגילה ות"ת נדחית לגמרי דהלימוד של עכשיו א"א בתשלומין שמה שילמוד אח"כ היא מצוה בפ"ע ואפ"ה נדתה מפני מגילה ע"ש וצ"ל לדעת הר"ן דס"ל דמסתמא לא מיירי במי שתורתו אומנתו ואינו מפסיק בשום פעם ואפשר דזה פטור ממגילה כמו שפטור מתפלה כדאיתא בא"ח סי' ק"ו אלא מיירי במי שקבע עתים לתורה ודוחה העת או מפסיק השיעור לקרא את המגילה ואח"כ לומד השיעור ומעתה אפשר לומר דהא שמבטלין ת"ת להוצאת המת היינו משום שילמוד אח"כ ואה"נ דעבודה מבטלין בכה"ג לכל מתים והא דקתני הכא דדוקא מת מצוה היינו להטמאות דשוב לא יוכל לעשות העבודה ותדחה לגמרי ולפ"ז צ"ל דקו' הר"ר אלחנן הוא משום דקיי"ל דהיכי דאפשר שתיעשה המצוה ע"י אחרים ת"ת עדיף והיכי דא"א שתיעשה ע"י אחרים המצוה עדיף כדאיתא ביו"ד סי' רמ"ו סי"ח וכיון דמבטלין ת"ת להוצאת המת אע"פ שאפשר ע"י אחרים כיון שאינו מת מצוה ממילא במ"מ שא"א ע"י אחרים מבטלין ת"ת לגמרי אפילו מי שתורתו אומנתו שנתבטל ת"ת של עכשיו לגמרי וק"ו לעבודה כנלענ"ד ועמ"ש לקמן בשם הרשב"א:

שם רש"י ד"ה את ל"ת דכתיב וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה ליישב דבשבת (דף פ"א ע"ב) פירש"י דכתיב והתעלמת וכו' וה"נ טלטול דרבנן וכו' ע"ש ומשמע דכוונתו דכיון דכתיב והתעלמת דדחי לאו דלא תוכל להתעלם אע"פ שא"א ללמוד משם משום דאיסורא מממונא לא ילפינן מ"מ סמכו ע"ז לדחות אד"ר וה"נ אפשר לפרש דבריו כאן ולכאורה היה אפשר לומר דכאן אפילו הוי דאורייתא שוא"ת הוא ושפיר יליף מולאחותו דומיא דהולך לשחוט פסחו. ונ"ל דלא ניחא ליה לרש"י לומר כן דהא קודם האיבעי' הביא ברייתא דולאחותו ואפ"ה איבעי' ליה דלמא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא ומהיכי פשיט לה אח"כ לכן פירש"י מוהתעלמת דאע"פ שאינו בזיון גדול דוחה לפעמים ל"ת שבתורה וממילא בבזיון גדול דוחה גם פרסומי ניסא וכעין סברא זו כ' בתוס' רי"ח בברכות שם כ' הרשב"א וז"ל תמוה לי מקרא מגילה נמי הא דחי עבודה ותלמוד תורה וי"ל דלאו דוקא דחייא עכ"ל ונ"ל דכוונתו כדברי הר"ן שכתבתי לעיל דמיירי דוקא כשיעשה אח"כ העבודה וילמוד השיעור ועיין בריטב"א ואין להאריך:

שם גמרא בשלמא נראה וכו'. עיין בט"ז סי' תר"צ סק"ג:

שם תוס' ד"ה כרך שישב וכו' וי"ל דשאני טברי' וכו' נ"ל דר"ל דבמאי דבבתי ערי חומה בעינן חומה ממש בהא ודאי שאני מקרא מגילה דדי כשמגניא מאויבים אבל במה שלא מועיל בבתי ערי חומה בחומה ממש כגון בישב ואח"כ הוקף דלא מועיל כיון שהי' פעם א' בלא חומה לזה גמרינן גם למגילה בחומה המועיל בה ומ"ש ג"כ דין הוא ר"ל כמו בחומה גמורה ועיין בריטב"א ודו"ק:

דף ד.

ד"ה נשים וכו' דהכל חייבין בשמיעה וכו' נ"ל דר"ל דעבדים ונשים וקטנים שוים דאין חייבין אלא בשמיעה ולכן מוציאין זא"ז אבל אין מוציאות אנשים שחייבין בקריאה גמורה ומ"ש כאן במקרא מגילה וכן בערכין היינו דעכ"פ מועיל קריאה שלהם להוציא נשים ועבדים וקטנים דלא נימא דאין קריאתם כלום ועיין ברא"ש ומה שהוגה בגליון התוס' דומיא דהכל אינו מובן לי וצ"ל דקטנים הוא לאו דוקא דקטן אינו מוציא אשה ועיין סי' תרפ"ט ס"ב ובמ"א שם:

דף ד:

רש"י ד"ה ויעבירנו ד"א ואפילו לן בשדה וכו'. נ"ל דר"ל דלהכי לא אמר ויוציא מרה"י לרה"ר דנקט טעמא דשייך אפילו לא לן ברה"י ועיין רש"י ותוס' סוכה (דף מ"ג ע"א):

שם תוס' ד"ה ויעבירנו וכו' איך תוקעין וכו'. פי' ולא דמי לר"ה שחל בחול שתוקעין דרחמנא אמר תקעו בר"ה אבל מוצאי יה"כ דלא אשכחן חיוב קשה איך תוקעין:

דף ה.

רש"י ד"ה אכתי וכו' בנדרים. נ"ל דצ"ל בנדרם ור"ל אע"פ שאין להם זמן קבוע בתורה כמו חגיגה והקהל יש להם זמן קבוע בנדרם שנדרו להביא קרבנותיהם בזמן הזה:

דף ה:

תוס' ד"ה ובקש וכו' בגליון הסכימו לקובעו בעשירי וכו' כצ"ל נ"ל:

דף ו.

מגילה דף ו/ב

ד"ה מסתבר וכו' ויש מפרשים וכו'. עיין מה שהארכתי בזה בעזה"י בפתיחה כוללת סוף ח"ה:

דף ז.

ד"ה נאמרה לקרות וכו' ור"י נמי אמר וכו'. עיין במהרש"א עד יחיד נמי לא יצא ואין דבריו מובנים לי דהא משמע שהתוס' מביאים ראי' דהאמוראים אלו ס"ל דהלכה כמתניתין דקראה ע"פ לא יצא ולפי מ"ש מהרש"א דאיכא לפרושי דקראה בין הכתובים גרע מקראה בע"פ משמע דר"ל דבקראה בע"פ יצא וא"כ מה זה שסיים דיחיד לא יצא בע"פ הא השתא איירינן דאפילו בצבור יצא בע"פ ובדוחק יש לפרש דכוונתו דכיון דלפי האמת יחיד לא יצא בע"פ א"כ אי נימא דבין הכתובים גרע מע"פ אע"ג דלפ"ז נימא דע"פ גם בצבור יצא מ"מ בין הכתובים הי' לנו לומר שגם ביחיד לא יצא אכן הרשב"א והריטב"א הקשו באמת מר"י אמר שמואל ע"ש:

דף ז:

ד"ה כאן במכשירין וכו' וי"ל דודאי וכו'. עיין במהרש"א עד אבל באוכל נפש לית לן לפליגי וכו' וצריך עיון מ"ש באוכל נפש אי אפשר לעשותן מאתמול כגון שלא היה לו ממה לעשות בעיו"ט וכדומה מ"מ כיון דאלו היה לו ממה לעשות לא היה מתקלקל אסור לעשותו ביו"ט ובמכשירין מותר בזה אבל לא מצאתי שום דעה שיאמר כן דא"נ חמיר ממכשירין ולענ"ד נראה לפרש מ"ש התוספות דודאי א"נ המתקלקל ר"ל דדרכו להתקלקל דכל שאינו עדיף טפי כשעושה מעיו"ט מסתמא דרכו להתקלקל ולכן מותר לעשותן ביו"ט וכוונתם דא"נ ומכשירין דין א' להם אלא דבא"נ לא שייך לחלק בין אפשר לא"א דכל שלא עדיף טפי כשנעשה מאתמול אפילו אפשר לעשותו מאתמול מותר לעשותו ביו"ט דדרכו להתקלקל מאתמול אבל במכשירין דאין דרכן להתקלקל שייך לומר בהם דבאפשר לעשותן מעיו"ט אסור לעשותן ביו"ט וזה כדברי הראבי"ה שמביא הרא"ם שם ע"ש:

דף ח.

ד"ה דריסת הרגל וכו' בפרק בתרא דביצה וכו'. עיין במהרש"א מ"ש בביאור דבריהם ולענ"ד עדיין אין דבריהם מובנים דהא פשיטא שלא הקשו דנימא באמת דההיא דהתם לא אתיא כר"א ומותר בשותפין דהא תקשה אמאי אסר ביהכ"נ ובית המרחץ כמ"ש בת"י שם וע"כ צ"ל דהתוס' מקשים דמ"מ ממתניתין דהשותפין שנדרו אין קושיא כיון דאתיא כר"א אפשר לומר דההיא דהתם לא אתיא כר"א וא"כ אכתי תקשה הא מההיא דהשותפין שנדרו אין קושיא דמנ"ל דשאר אינשי קפדי וההיא דהתם הוי כשאר אינשי דלמא גם שאר אינשי קפדי או גם התם הוי כשאר שותפין אכן לענ"ד אפשר לומר דבביצה לא מייתי מהא דשותפין שנדרו אלא דבמאי דאסור בשאר אנשים אסור גם בשותפין דרחיצה בבור [וכן ביהכ"נ ובית המרחץ] הוי הנאה גמורה אלא דהוי ס"ד דאפ"ה מותר בשותפין מייתי ממתניתין דאסור בשותפין ואע"ג דאתיא כר"א היינו משום דלרבנן גם בשאר אינשי מותר ומ"מ מדר"א נשמע לרבנן דבמאי דאסור לדידה דהיינו בהנאה גמורה גם בשותפין אסור ובתו' ב"ק (דף נ"א ע"ב) ד"ה זה וב"ב (דף נ"ז ע"ב) ד"ה רבינא לא הזכירו קושיא זו מביצה וצ"ע רב ליישב דברי התוספות אלו:

שם ע"ב):

רש"י ד"ה לטהור מתוך החלט וכו' כצ"ל:

שם):

תוס' ד"ה עד שיכתבנו וכו'. עיין מ"ש מהרש"א בגמרא ולכאורה קשה דטפי הי' להם להתוס' לציין מקרא שכתבו תרגום שהוא ברישא דברייתא ומיירי בגופן שלנו ושינה הלשון כדאמר בגמרא ונ"ל משום דרישא הי' אפשר לפרש בגופן שלהם אם לא משום סיפא דתני עד שיכתבנו אשורית דשמעינן מינה דבגופן שלהם אפילו מקרא שכתבו מקרא ג"כ אינו מטמא ע"כ מקרא שכתבו תרגום מיירי בגופן שלנו כדאמר בגמרא וא"כ אפשר לומר שפיר שהתוס' פירשו עד שיכתבנו אשורית על הכתב וקושייתם מרישא מקרא שכתבו תרגום ולכאורה ע"כ צריך לפרש כן דאם, עד שיכתבנו אשורית קאי גם על הלשון לחוד רישא למה לי ואפשר דסיפא הוי היפוך דרישא דתני מקרא שכתבו תרגום דשינה הלשון וכתב עברי דשינה הכתב ועל שניהם סיים עד שיכתבנו אשורית ולא ישנה לא הלשון ולא הכתב וכמ"ש מהרש"א:

דף ט.

ד"ה בשלמא וכו' וקשה וכו'. עמ"ש בעזה"י בחידושי שבת (דף קט"ו ע"ב) ברש"י ד"ה תרגום:

שם ד"ה כאן וכו'. עיין במהרש"א עד אבל לר"י לית ליה לר"ג דהתירו וכו' כצ"ל:

דף ט:

ד"ה אין בין וכו' לכהן שיעבור וי"ל דאי נקט לאותו שיעבור וכו' כצ"ל נ"ל:

דף י.

רש"י ד"ה בית חוניו חוניו בנו וכו' כצ"ל:

שם גמרא והיא היתה נחלה כצ"ל:

שם רש"י ד"ה ומר מאי דשמיע ליה קאמר ולא וכו'. צ"ל לצניעותא בעלמא ולא וכו' ותיבות וכי תימא וכו' מיותר או צריך לומר ומר מאי דשמיע ליה קאמר ולא לאפלוגי אתי. וכי תימא וכו' ולא משום צורך קדושה:

שם תוס' ד"ה ומאי טעמא וכו' לכך נראה להר"ח וכו'. עיין במהרש"א וכוונתו דמתחלה אמר למלתיה שהי' סבר דתנאי פליגי אם יש אחר קדושת ירושלים היתר ואח"כ הדר ביה שסבר דלא פליגי אלא אי יכולין להקריב במקום המזבח:

שם ד"ה דכ"ע וכו' שהן ח"ל שהניחום עולי בבל וכו'. אינו מובן דמאי שייך בח"ל שהניחום מלקדש ונ"ל שהוא מיותר וצ"ל שהניחום לעניים ותו לא:

שם אמאי הי' צריך להוליך לירושלים וכו'. ר"ל אע"ג דדין רבעי נוהג דלא גרע מח"ל מ"מ כיון דקדושת ירושלים בטלה ממ"נ אם לא יפדו אותם אסור לאוכלם גם בירושלים וע"כ יפדה אותם וישליך דמי הפדיון לים א"צ להוליכן לירושלים:

שם ד"ה למה וכו' דקדושה ראשונה בטלה וכו' כצ"ל נ"ל ותיבת לא מיותר ור"ל דמכאן לא מוכח אלא דקדושה ראשונה בטלה ואכתי י"ל דקדושה שני' לא בטלה ובית חוניו אח"כ הי' ואכתי אסור להקריב בבית חוניו וכשרוצה להביא תנא דס"ל כר' יצחק דמותר להקריב בבית חוניו צריך להביא דס"ל שגם קדושה שני' בטלה:

שם לא בטלה ובית חוניו וכו' כצ"ל:

דף יא:

גמרא נשא אויל מרודך מלך בבל בשנת מלכותו את ראש וכו' כצ"ל נ"ל וכ"ה בפסוק ועיין הגהות הב"ח ברש"י:

שם וכתיב ביה בליליא וכו'. כ' מהרש"א בח"א דלא הוה צריך לאתויי האי קרא הכא ע"ש ולענ"ד הביא האי קרא ללמדנו דבלשצר נענש על שהשתמש בכלי בית המקדש ואפ"ה השתמש בהם אחשורוש שהיה סבר היו עדיין עתידין למפרק אלא שטעה בחשבון ולכן נענש אבל בימיו עברו ע' שנים ולא מיפרקי ודאי גברו עונות ותו לא מיפרקי וכתב עוד מהרש"א שלא הי' צריך רש"י לפרש דהטעות היה שהיה סבר מיום שנטלה בבל מלכות אלא שהי' יכול לפרש שכן הוא האמת שמנינן מיום שנטלה בבל מלכות אלא שהיינו לפקידה בעלמא והוא סבר לגאולה ממש כדלקמן ע"ש ולא הבינותי דהא בפירוש אמרינן בגמרא מי כתיב למלכות בבל לבבל כתיב לגלות בבל ונ"ל דלא ניחא להו לומר שטעו בין פקידה בעלמא לגאולה ממש דא"כ במאי טעה אחשורוש לומר דבשנת שלש למלכו נשלמו ע' שנה הא במקרא זה לא נאמר כלל זמן גאולה ממש ואי סמך אקרא דלמלאת לחרבות ירושלים א"כ לא נשלמו בשנת שלש למלכו אע"כ תרווייהו לא הבינו לדייק דהיינו לפקידה בעלמא וסברו דהיינו לגאולה ממש וקרא דלמלאת לחרבות ירושלים סברו כמ"ש מהרש"א אח"כ אלא דסבר אחשורוש שצריך למחשב מגלות בבל אבל לפי האמת ע"כ צ"ל דהיינו לפקידה בעלמא כדמסיק:

שם רש"י ד"ה איהו כמה מלך וכו' דמלכי האומות מתשרי מנינן וכו'. ר"ל ולכן הוי מניסן עד אדר שנה שני' דאי הוי מנינן מניסן הוי בשנה אחת:

שם ד"ה שנים מקוטעות וכו'. בהגהות הב"ח וכורש הפרסי שמנינן להם ה' שנים לא וכו' המלך שזה קדים וכו' כצ"ל ומ"ש המלך ר"ל שהיה בימי המן ומ"ש שתי' בספר דניאל נמחק לא ידעתי למה שהרי פסוק בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי הוא בס' דניאל ט' ופסוק בשנת שלש לכורש מלך פרס גם הוא בדניאל י' וא"צ למחוק לעיל אלא תיבות בשנת שלש למלכות כור וגו':

שם כורש מלך שלשה שנים מקוטעות. לא ידעתי אמאי צ"ל ששלשה שנים של כורש היו מקוטעות הא אלו היו שלימות אין כאן אלא שלשה ואחת של דריוש הרי ארבע וא"צ לומר שהיו מקוטעות אלא של נבוכדנצר ואויל מרודך ואפשר ס"ל דבשנת אחת לדריוש היינו שעבר שנה אחת והתחיל שנה שניה ולכן צ"ל דשנה שניה נחשב גם לכורש ועמ"ש לקמן (דף י"ב ע"א) מזה:

דף יב.

יוסף על מגילה דף יב/א

ד"ה עוד שנה אחת וכו' מיום שכיבש יהויקים וכו'. עיין במהרש"א חידושי אגדות שהגי' תרתי דבלשצר ובחידושי הלכות מיישב וצריך להוסיף דבאמת לפי מאי דקיימינן הכא דשנים מקוטעות הוו אפשר לומר שנבלעה שנה אחת של אויל מרודך בשנות נבוכדנצר ושנה של בלשצר בשנות אויל מרודך ואין כאן אלא מ"ה של נבוכדנצר וכ"ב של אויל מרודך וב' של בלשצר הרי ס"ט ועמד דריוש והשלים שנה וא"צ לומר שמנה מכיבוש יהויקים אלא שרש"י כ' כאן לפי ברייתא דס"ע שמנה מכיבוש יהויקים ולא היו מקוטעות אלא שנות נבוכדנצר ואויל מרודך. וצ"ל דבלשצר ואחשורוש טעו גם בזה אע"פ שודאי ידעי דשנים מקוטעות הוו חשבו השנה לזה ולזה דאל"כ לא הי' לו לבלשצר לחשוב מ"ה לנבוכדנצר וכ"ג לאויל מרודך ואם נאמר דבאמת לא חשיב אלא כ"ב לאויל מרודך וחשיב תלתא דידי' אכתי במאי טעה אחשורוש הא לא הי' לו להוסיף אלא ארבע דדריוש וכורש ותרתי דידי' ואין כאן אלא ששה ואפילו חשיב תלתא דידי' אין כאן אלא ז' אע"כ הם חשבו השנים המקוטעות שנה לכל אחד ואחד. ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל ע"ב ברש"י ד"ה שנים מקוטעות למה לו לומר דשלשה שנים דכורש היו מקוטעות דע"כ צ"ל כן דאל"כ במאי טעה אחשורוש אם חשיב שנה של בלשצר ולא שייך לומר שנשלם החשבון של ע' שנה עד שיעבור השנה כולה וע"כ שנשלם חשבונו של בלשצר בשנה השני' למלכו אין כאן אלא שנה א' לבלשצר וד' דדריוש וכורש ותרתי דידי' הרי ז' ואם חשיב תלתא דידי' ובהתחלת השנה חשוב שנשלם החשבון א"כ לא שייך לחשוב אחת של בלשצר שהרי גם בבלשצר נשלם חשבון שלו בשנה השלישית ואכתי אין כאן אלא ז' אע"כ דשנות דריוש וכורש ה' מקוטעות היו וחשיב להו ה' וא' דבלשצר ותרתי דידי' וצ"ל עוד דמ"ש רש"י כאן מ"ה דנבוכדנצר ר"ל ונשאר מכיבוש יהויקים מ"ד ודו"ק:

דף יב:

תוס' ד"ה זיל וכו' לכך פיר"ת וכו'. לא ידעתי מנ"ל לחלק בין עמון למואב הא בירמיה מ"ח נאמרה פורעניות למואב ובמ"ט נאמרה על עמון ופסוק שאנן מואב מנעוריו איתא שם ומשמע דר"ל עד אותו זמן ובפסוק שאחריו כתיב לכן הנה ימים באים ושלחתי לו צעים וכו' וצ"ל שקבלה הי' בידם שנבואת מואב לא נתקיימה עדיין בימי אחשורוש וא"כ קשה מאי מקשו התוס' הא שפיר נוכל לגרום עמון ומואב ובימי אחשורוש לא נתקיימה נבואתם ובימי ר"ג ור' יהושע נתקיימה ולא נעשה ע"י נבוכדנצר אלא ע"י אחר שהיה אחריו ונקרא ע"ש סנחרב כמ"ש התוס' בסוף דבריהם וצ"ל דס"ל להתוס' דמסתמא נתקיימה הנבואה בימי נבוכדנצר אלא דבמואב לא נזכר גלות אע"פ שסיים ושבתי שבות מואב היינו שקצת מהם ברחו אבל הנשארים נשארו במקומם אבל בעמון כתיב כי מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו כנלע"ד לפרש דברי התוס' דכאן אכן ביבמות (דף ע"ו ע"ב) ובסוטה (דף ט' ע"א) כתבו בע"א ע"ש:

שם ד"ה ממוכן יש מדרש וכו'. נ"ב עיין פדר"א פמ"ט ועיינתי שם וכ' שם שהי' דניאל אבל מ"ש התוס' שהי' נשוי לשרות וכו' ליתא שם אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי ע"ש אכן בתרגום שני איתא כדברי התוס' ע"ש:

דף יג:

רש"י ד"ה מסרתן ללאה והוא צניעות וכו'. נ"ל דלא ניחא ליה לפרש על גוף הדבר שמסרה הסימנים ללאה דזה לא נקרא צניעות אלא עין יפה או לב טוב אבל צניעות נקרא מי שעושה דבריו בהצנע שלא יתפרסם לבני אדם ומה שלא נתפרסם שהיא מסרה הסימנים ללאה זה אין חידוש דהא הוכרחה לעשות כן שלא יוודע ליעקב אלא מה שנהגה במדת צניעות מעיקרא שלא יתפרסם שיעקב מסר לה סימנים אע"פ שלא ידעה שיהי' איזהו קפידא בדבר זה נקרא צניעות:

דף יד.

ד"ה נבואה וכו' ועל דניאל וכו'. אכן לקמן (דף ט"ו ע"א) חשב דניאל בהדי נביאים ע"ש ומ"ש בגליון ואפשר עידו החוזה וכו' היינו זהו שקרא אל עלי ומ"ש עוד בגליון כשמזכיר הנביא ושם אביו וכו' תמהני דא"כ נחשב יונה בן אמתי וירמיה בן חלקיהו ויחזקאל בן בוזי וכיוצא והוו טובא אלא צ"ל דכיון שלא נתפרסמה נבואתם הוו בכלל שלא הוצרכה לדורות ומה שחשב עודד וחנני וזכרי' ועודד אע"ג שאינו חסר אלא שנים צ"ל ג"כ דשנים מהם הם בכלל נבואה שלא הוצרכה לדורות והבוחר יבחר:

דף יד:

תוס' ד"ה מורד וכו' להיות יושב ושותק וכו'. ר"ל דאיתא בסנהדרין (דף י"ח ע"ב) הטעם דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב על רב ור"ל דאחר שיאמר המלך יהא אסור לחלוק עליו וע"כ לא יאמר דעתו עד אחר שיאמרו כולם כדאמרינן שם (דף ל"ו ע"א) ויהי' יושב ושותק עד שיאמרו כולם:

שם

רש"י ד"ה כי המוכר וכו' בתוך י"א שנה וכו' כצ"ל:

דף טו.

ד"ה יו"ט ראשון וכו'. עיין מהרש"א בח"א בשם המדרש ותרגום דבלילה ההוא היה ליל א' דפסח ולא ידעתי היאך יפרש ויהי ביום השלישי דע"כ היה בי"ד בניסן ולמאי חשיב לה שלישי ואנכי לא מצאתי במדרש שהיה בליל א' של פסח אלא בתרגום איתא ביה בליליא אתקטלו כל בוכרי דמצראי אבל איתא שם עוד בי' בליליא ההוא אתגליין נבואן לנביאן וחלמין לחלמי חזויא ופשיטא שבכל השנה נתגלים נביאות וחלומות וצריך לפרש דמ"מ יניקת הנבואה הוא מליל פסח אכן בפיוט ויהי בחצי הלילה חשב הפחדת ארמי באמש לילה וישראל ישר לאל ויוכל לו לילה וא"א שיהיו שניהם בלילה א' שהרי אחר ששב לבן למקומו הלך יעקב לדרכו ויפגעו בו המלאכים ששלח לעשו ואח"כ ויותר יעקב לבדו ולבן אמר ליעקב ואלקי אביכם אמש אמר אלי הרי דשל לבן הי' קודם גם א"א לומר דשל יעקב הי' בשנה השנית דהא לא נשתהה בהליכת הדרך כמ"ש רש"י פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים גם איתא שם שנאה נטר אנגי וכתב ספרים בלילה עוררת נצחך עליו בנדד שנת לילה וע"כ ספרים שכתב המן הי' בי"ג כמבואר בפסוק וכן הרבה שחשב שם בפיוט צריך עיון מנ"ל לומר שהי' בליל פסח וע"כ לא חשב אלא מה שנעשה בלילה ואפילו לא הי' בליל פסח וכ"כ בפירוש הפיוטים ורוב מהם היו בחצי ליל זה משמע ולא כולם וא"כ נוכל לומר דמ"ש בתרגום ביה בליליא אתקטלו כל בוכרי דמצראי הוא לאו דוקא אלא דבלילה ההוא נדדה הי' ליל ב':

דף טו:

גמרא א"ל הקב"ה וכו' א"ל וכו'. לפי גירסא זו משמע דא"ל גם אלה וכו' מדת הדין אמרה כן להקב"ה גם אלה רשעי ישראל ולא קאי על הראשונים דמיירי מא"ה ולפ"ז נ"ל להגי' ברש"י גם אלה גם אלו רשעים וידונו בגיהנם אכן בסנהדרין (דף קי"א ע"ב) האי א"ל הקב"ה וכו' ליתא וא"כ א"ל גם אלה הקב"ה אומר כן למדת הדין ולפ"ז א"ש לשון רש"י כאשר הוא לפנינו ואפשר שגירסת רש"י כאן הי' כמו בסנהדרין:

שם רש"י ד"ה אל תקרי וכו' ומשיני רשעים וכו'. ר"ל דמתניתא דתנא על ששים מביא ראיה מכאן ובזה א"ש שמביא וכן אתה מוצא וכו' קודם רבה בר עופרן דאם אינו מביא אלא שמצינו שנמתח הי' לו להביא זה אחר כל המ"ד: (שם) ד"ה מבית אביה למדה שמעה וכו'. ר"ל שהרי היתה מבנימן ולא הי' שלמה בית אביה אלא מהתינוקות אשר בבית אבי' אכן למ"ד לעיל (דף י"ב ע"ב) אמו מיהודה אפשר לומר שגם אסתר אמה מיהודה מזרע שלמה ומבית אביה היינו אבי אמה:

דף טז:

לבינה הוא חלק שהוא כפליים וכו'. נ"ל דר"ל דהחלק שתחת כתב שלמעלה ממנו הוא כפליים מן הכתב אשר תחתיו שהרי שני קצות הכתב שלמעלה הוא על הכתב שלמטה ואמצע כתב שלמעלה הוא כולו על החלק שלמטה אבל אין החלק כפליים מכתב אשר אצלו באמצע השורה אלא דלגבי כתב שלמעלה ממנו הוא נחלק לשני אריחים דו"ק ותשכח:

שם ד"ה מעיקרא וכו' כ"ד שנה וכו'. עיין בהג"ה בגליון ומ"ש בספר עזרא הוא בנחמי' ז' ונקרא ג"כ ס' עזרא ומ"ש ז' שנים של דריוש האחרון אע"פ שהפרשיות שלמעלה מזה הי' בשנת כ' לדריוש משמע לי' דאלה בני המדינה וכו' נמנה תיכף אחר בנין הבית כשעלה עזרא בשנת שבע לדריוש כדכתיב בעזרא ז' וחשיב ד' שנים דכורש וי"ד דאחשורוש כדלעיל (דף י"א ע"ב) ושש דדריוש הרי כ"ד ואפשר דצ"ל ו' שנים של דריוש האחרון או אפשר דלא חשיב שנה ראשונה של כורש שבו עלו מן הגולה וא"ש ז' של דריוש האחרון. וברש"י בפנים צ"ל כשעלה זרובבל וכו' ותיבת עם נמחק נ"ל:

דף יז.

ד"ה וארבע עשרה שנה וכו' למצרים שבעה דשבעה ותרין דכפנא דכתיב וכו'. נ"ל שהכל דבור א':

דף יז:

גמרא לימא קסבר ר' וכו'. עיין בפ"י ברכות (דף י"ג ע"א):

שם רש"י ד"ה וכיון שנתקבצו וכו' גליות השיבה וכו' כצ"ל:

דף יח.

גמרא והא קתני יונית ליונים וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד משמע דההוא דגיפטית לגיפטים הוא סיפא דההוא דקראה גיפטית ומ"מ לא רצה להקשות מרישא דמשמע לכאורה דאפילו יונית ליונים לא יצא והאמת אינו כן ולמדנו פירוש הרישא מסיפא דרישא דוקא יונית למדים ולכו ניחא ליה טפי להקשות מסיפא גופא וממשנתינו לא רצה להקשות דאפשר לומר דיונית כאשורית לכן מקשה מברייתא דמיירי ביונית:

דף יט:

תוס' ד"ה ור' יהודה וכו' סומא פטור מלומר האגדה. ר"ל אפילו בזמן הבית:

שם ד"ה אלא הא וכו' אבל ברהמ"ז וכו'. ק"ל מגילה נמי ממ"נ אי ס"ל דברהמ"ז ג"כ צריך להשמיע לאזניו תקשה מנא לן ואם ס"ל דברהמ"ז א"צ להשמיע לאזניו מנ"ל דתקנו מגילה כמו ק"ש דלמא תקנוהו כמו ברהמ"ז וצ"ל דפסיקא להו דכיון דקריאת מגילה וק"ש תרוייהו קריאה נינהו צריך לתקן קריאת המגילה כמו ק"ש ולא כמו ברהמ"ז:

דף כ.

גמרא אין מביאין ראיה מן הקטן. ר"ל כשמעיד מה שראה כשהיה קטן ועיין בריטב"א:

שם תוס' ד"ה ולא טובלין וכו' קשיא וכו'. לכאורה היו יכולין לתרץ דההוא דמסכת פרה מיירי בלילה שאחר יום ז' ונ"פ הרמב"ם שם וצ"ל דמשמע להו דזהו פשוט ולא צריך להזכירו:

שם ד"ה דכתיב וכו' והקשה הר"א וכו'. לכאורה אפשר לתרץ דה"א כיון דע"כ החיוב שיהא הבן נימול אם אין לו אב חייבת אמו ול"ד לשאר מ"ע שהזמ"ג דכשאינה חייבת אין חיוב כלל שיעשה דבר זה ודו"ק וצ"ע:

דף כ:

ד"ה והא קיי"ל וכו' אמאי פליגי וכו'. ר"ל הא לא משכחת ביה"ש כלל דעד צאת הכוכבים יום ואח"כ הוי לילה ועיין תוס' שבת (דף ל"ה ע"א) ד"ה תרי תלתי מיל ובמהרש"א ומהר"ם שם:

שם רש"י ד"ה כי ביום וכו' אלמא כפרתו ביום. נ"ל דר"ל אבל אין ראיה מפסוק זה דכל היום כשר ועיין בחידושי הרשב"א ודו"ק:

שם תוס' ד"ה כל הלילה וכו' לפי שאין אלא הזכרה וכו'. משמע דר"ל דספירה בזה"ז דרבנן זכר למקדש כאמימר מנחות (דף ס"ו ע"א) וק"ל דא"כ לא היו צריכין לומר אבל לשופר ולולב יש עשייה אלא אבל שופר ולולב דאורייתא ואפילו נפרש לולב בחוה"מ אבל שופר א"א לפרש כן ויו"ט שני פשיטא דהוי כראשון וצ"ל דטעם זה עיקר משום לולב:

דף כא.

גמרא שלא ישב ע"ג מטה וכו'. עיין ברע"ב פ"א דאבות מ"ד וביו"ד סי' רמ"ו ס"ט ודו"ק:

דף כא:

מגילה דף כא/ב

תוס' ד"ה תנא וכו' שמתחילין מויעל וכו' עיין במהרש"א ולשון שהוא תחלת הפרשה דחוק לפירושו וגם לא נזכר שם אלא מוימת שם משה לכן נ"ל דצ"ל בתו' ומה שמתחילין ור"ל מה שאין מפסיקין בין שמנה פסוקים אלו ניחא להו בטעם דאיתא בגמרא שם למר כיון שכתבן יהושע ולמר לפי שנשתנו ליכתב בדמע אלא שהקשו אמה שנוהגין שמתחיל האחרון מויעל משה ולא מוימת שם משה לזה תירצו לפי שהוא תחלת הפרשה וניחא להו שיתחיל מתחלת הפרשה אע"פ שאין חיוב להתחיל אלא מוימת שם משה מתחיל מויעל משה ומ"ש לעיל שלא יקרא ש"צ עמו בפ' ויעל משה אפשר לפרש מוימת שם משה שהוא בפ' ויעל משה או אפשר דהתם מיירי כשהמסיים התורה התחיל מויעל משה אע"פ שאין זה חיוב לפי' ה"ר משלם מ"מ כתבו אם התחיל מראש הפרשה ולא הי' נכון שבתחלת הקריאה יקרא הש"צ עמו ואח"כ יפסוק הש"צ מלקרות עמו לא יקרא עמו מראש הפרשה אבל כאן לענין שיחלקו לשני קוראין הוצרכו לפרש כנ"ל:

שם ד"ה ובמגילה וכו' מימי התנאים נעשה. נ"ב מסוגיא דשבת (דף קט"ו) ק' לרש"י ולענ"ד דעת רש"י דתרגום הזה לא נעשה ע"י תנא מתנאים ופשיטא דאין קורין אותו בצבור כלל:

שם גמרא ר' לוי אמר כנגד עשרה הילולין וכו'. נ"ב דל"ג ליה דאמרינן בר"ה (דף ל"ב ע"א) הילולים טובא הוו ור"ל אע"ג דמתרץ הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר זה לא שייך אלא התם גבי שופר ולא כאן גבי קריאת ס"ת ולענ"ד אפשר לתרץ שגם נתינת התורה הי' בקול שופר:

דף כב.

תוס' ד"ה ואם איתא וכו' אית ליה שפיר נמי דולג וכו'. לכאורה אינו מובן דא"כ מאי תירצו ע"ז אבל היכי דאפשר שלא לפסוק פשיטא שאין להפסיק אכתי ידלג וכ' המחצה"ש סי' קל"ח ס"ק א' דקושייתם הוא שידלג חצי פסוק למפרע ע"ש ולענ"ד הוא דחוק דא"כ מאי הועילו בתירוצם אכתי תקשה שידלג פסוק שלם ולכן נלענ"ד דבאמת קו' התוספות דידלג פסוק שלם ולפי תירוצם קושית הגמרא גם מרישא דברייתא דפרשה של חמשה פסוקים אמאי אין קורין בשנים נדלוג אבל נפסוק לא קשה לו דפשיטא דאין להפסיק כיון דאפשר וס"ל להתוס' שגם מרישא דברייתא ל"ק למ"ד פוסק וכ"כ הרשב"א והריטב"א דמרישא פריך אלא שהם ס"ל שגם למ"ד פוסק פריך נפסוק ע"ש. ומ"ש שלא יטעו הנכנסין ר"ל שיסברו דמותר לשייר פחות מג' פסוקים כ"כ המחצה"ש שם ע"ש:

עיין מהרש"א בגמרא רב אמר וכו' עד שהרואה אותו שמתחיל בפסוק וכו' כצ"ל:

דף כב:

תוס' ד"ה ואב"א וכו' ההוא דפרק אין עומדין וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דר"ל וס"ל להתוס' דמשום איסור השתחויה על הרצפה מדרבנן נגעו בה ולא כמ"ש רש"י לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכמ"ש הרא"ש אכן לענ"ד אפשר לומר דהתוס' ס"ל כרש"י אלא כמו שמועיל דמצלי אצלויי לאיסור דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ה"נ מועיל לאיסור השתחויה על הרצפה:

דף כג.

גמרא לימא ר"ע דאית ליה גברא יתירא ר"ל ביוה"כ נהי דא"צ למהר לצאת דליכא משום עונג שבת ולא משום שמחת יו"ט כמו שפירש"י גבי שבת ויו"ט מ"מ א"צ לכוון לאחר ולשון מאחרין לצאת משמע שמתכוונים או מוכרחים לאחר:

שם תוס' ד"ה אמר יעקב וכו' לא היה מזכירו וכו' נ"ל דר"ל לא היה מזכירו לשבח ששאל דברי תורה אבל בתוס' ע"ז (דף י"ז) שאמר דברי מינות ניחא להו שמזכירו לגנאי כמ"ש רש"י פ' פנחס בפסוק ושם איש ישראל: (שם) ד"ה חד אמר וכו' ולכך אנו נוהגין וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד דוקא להוסיף על מנין הקרואים לא ניחא להו לפרש ומפטיר אחד חוץ מהשלשה כמ"ש התוס' ד"ה ולרב אשי אבל אי נימא דאין מפטיר עולה למנין ניחא לפרש ומפטיר א' חוץ מהשלשה כמו שניחא לומר שמחמיר להפטיר ממילא משמע שיקרא נמי בתורה משום כבוד תורה ואינו מן המנין:

שם יחזור ויקרא הז'. וגי' הב"ח יחזור ויקרא מה שקרא השביעי ואינו מובן לי שהרי כתבו בדבור שאח"ז דלכתחלה מנהגנו שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים לכן נ"ל כגי' שלנו ור"ל שטעה וגמר כל הסדר עם ששה קרואים יחזור ויקרא הז' מה שקרא הששי:

שם וכן אם הוא יו"ט וכו'. נ"ל דר"ל שקרא גם למפטיר ואפשר שאמר גם ההפטורה דאל"כ כבר כתבו דמנהגנו לכתחלה לקרות כל המנין בלא מפטיר וממילא המפטיר אח"כ קורא בחובת היום:

דף כג:

רש"י ד"ה אין אבלים מן המנין שהרי וכו' אינו מובן דמאי טעם הוא זה ונלענ"ד שהוא ענין בפ"ע וקאי לפרש מה הוא ברכת אבלים ומה הוא תנחומי אבלים ומפרש דאיכא תרתי וברכת המנחמין נקרא תנחומי אבלים וברכת האבלים נקרא ברכת אבלים ועיין ברע"ב ד"ה ברכת אבלים וד"ה תנחומי אבלים ובתוס' יו"ט ד"ה ואין אומרין וטעמא דאין אבלים מן המנין לא מצאתי מבואר ואפשר שהוא משום שאי נם בשורה ואין שורה פחותה מעשרה וצ"ע:

שם תוס' ד"ה שמין וכו' משמע דע"ע וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד ס"ל להתוספות דהכא דאע"ג דודאי משמע דשמין אותו כעבד הנמכר לצמיתות ולא כע"ע שאינו נמכר אלא לשש מ"מ כיון דע"כ ישראל הוא דינו כע"ע לזה דלא אתקש לקרקע אע"פ שאין כן סברת התוס' בקידושין:

דף כד.

ד"ה ואינו עובר וכו' והא דקתני וכו' עיין במהרש"א עד ואינו מדוקדק ו' ולא ידעתי מאי קשיא לי' דלשון עובר לפני התיבה סתמא משמע אפילו באקראי אבל לשון לעשות ש"צ משמע להתמנות מפי הצבור לש"צ והיינו בקביעות:

שם רש"י ד"ה דקא עביד בחנם וכו' שכר דהכא וכו' עד אי כא הנדפס בע"ב הכל ד"א:

דף כה.

במשנה ברכת כהנים מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מיתרגמין וגי' הב"ח לא נקראין ובתוספות יו"ט ד"ה ברכת כהנים האריך בזה והנה בב"כ משמע ודאי דנקרא כמ"ש התוס' יו"ט והמהרש"א בח"א ע"ב ד"ה מעשה דוד ואמנון דא"א בלא קריאת התורה וכ"ה הגי' ברי"ף ורא"ש וכ"פ הרמב"ם פי"ב מה' תפלה הי"ב וכ"נ מדבריו בפירושו אכן במעשה דוד ואמנון יש גירסות שונות דהרמב"ם בפירושו נראה דגריס לא נקראין ובחיבורו שם כ' דנקרא והתוס' יו"ט כ' דהרמב"ם בחיבורו כ' דאינו נקרא ולפנינו איתא שם דנקרא וכ"נ מדברי הכ"מ שם שהי' גורס כן וברי"ף הגירסא במשנה דנקרא ובברייתא דאינו נקרא וברא"ש הגירסא גם במשנה דאינו נקרא ועיין בק"נ אות פ"ח והנה לפנינו ברש"י במתניתין לא מפרש כלום ע"ז ובברייתא כ' ויש לא נקרין וכו' מעשה דוד ואמנון לא נקרין בהפטורה וכ"כ התוספות יו"ט בשם רש"י אכן הכ"מ כ' בשם רש"י במשנה מעשה דוד ואמנון נקרין בהפטורה משמע שכן היה גירסתו ברש"י והנה בגמרא לקמן ע"ב איתא ואלו נקראין ולא מיתרגמין רעבד"ן סימן משמע דר"ל ראובן עגל השני ברכת כהנים דוד ואמנון ולפ"ז לא מפרש כלל לא נקרין ואפשר לפ"ז דלא הוי גרסי כלל יש לא נקרין וכו' ומעשה דוד ואמנון נקרין ולפי גירסתינו בברייתא ויש לא נקרין והיינו מעשה דוד ואמנון צריך למחוק ד"ן מן הסימן וגירסתינו בגמרא היא כבי תרי ודו"ק:

שם

ע"ב):

תוס' ד"ה מעשה וכו' וקשה וכו'. לא ידעתי מאי קשה להו דלפי הירושלמי ודאי משמע דהטעם משום גנאי של יחיד בצבור אבל גמרא דילן דאמר עד וירא משה ומייתי ע"ז תניא רשב"א אומר וכו' משמע כפירש"י וצ"ל דס"ל להתוס' דלא פליגי ש"ס דילן וירושלמי בטעם הדבר אלא דש"ס דילן ס"ל דבפסוק וירא משה ליכא כ"כ גנאי לאהרן והא דמייתי תניא רשב"א אומר הוא ענין בפ"ע ומ"מ דעת רש"י נ"ל כמ"ש:

שם רש"י ד"ה אלא כבודו וכו' אבל אין לפרש כן וכו' ר"ל דלפירוש ראשון שפיר שגלה כולו עם כובד משאו של רעי וכובד עגבותיו וקראו ע"ש רעי שלו ועגבותיו לגנאי משא"כ לפירוש שני שהוא לשון שמחה על שהיקל מכובד רעי שבו ועגבותיו קשה הא לא היקל כלל שכולו גלה כאחד:

דף כו.

רש"י ד"ה זו דברי וכו' אמרה. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד הואיל וכו': (שם) ד"ה ומה הי' וכו' אבל צפונו של מזבח ודרומו וכו' עיין בזבחים (דף נ"ג ע"ב) ברש"י ד"ה דאמר רב שמואל ובד"ה רצועה שגם צד דרומו של מזבח הי' שייך ליהודה חוץ אמה אחת סמוך לקרן דרומית מערבית וכן צד מזרח לא הי' כולו ליהודה אלא עד אמה אחת סמוך לקרן מזרחית צפונית וא"כ צריך ביאור מ"ש רש"י כאן דדרומו של מזבח היה לבנימן ומשמע דמזרחו הי' של יהודה דמ"ש דרומו ממזרחו הא תרווייהו היו של יהודה חוץ מאמה אחת ונ"ל שהוא ע"פ מ"ש רש"י שם דמזרחו הי' בחלקו של יהודה ושאר כל המזבח היה בחלקו של בנימן אלא שרצועה יצאה מחלקו של יהודה לדרומו של מזבח כפי רוחב היסוד לכן היה מקום יסוד צד דרום עד אמה סמוך לקרן מערבי של יהודה ע"ש ולפ"ז אפשר לומר דמ"ש רש"י כאן שגם דרומו של מזבח היה של בנימן היינו דלכן הוצרך לומר דרצועה היתה יוצאת דאל"כ הי' דרומו של מזבח של בנימן אבל מזרחו בלא רצועה יוצאת היה של יהודה כנ"ל:

שם גמרא לפיכך זכה וכו'. נ"ב דצ"ל שנאמר ובין כתפיו שכן וקאי על ונעשה אושפיזכן לשכינה אח"ז איתא ביומא ובזבחים שנאמר ובין כתפיו שכן:

שם תוס' ד"ה כיון וכו' נראה לפרש וכו'. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוהו ר"ל לצורך עצמן ולא לדעת שיכנסו שם רבים:

שם ד"ה ואמאי וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד וליכא לאקשויי וכו' ולענ"ד נראה דס"ל להתוס' דא"א לומר דס"ל לסוגיא דהכא דר"י היינו רבנן דר"מ ומפלגי בין כרכים לכפרים דא"כ אדמקשה אר"ש ב"נ אר"י תקשה ליה דר"י אדרבנן דהתם וע"כ מפליג בין כרכים לכפרים וע"כ צ"ל אלא מקום מקודש בלבד אע"כ המקשה דהכא סבר דר"ש ב"נ לא אתי כתנאי ולכ"ע אמר לשמעתיה וס"ל דר"י לא היינו רבנן דר"מ או לא ידע כלל ברייתא דרבנן דהתם לכן מקשה דר"י לא ס"ל כוותיה לכן שפיר כתבו התוס' דאלו הוי ידע מסקנא דהתם דר"י היינו רבנן דר"מ ואפילו של כפרים לא מטמאו בנגעים ע"כ בלא"ה היה מגי' בדברי ר"י מקום מקודש ולא היה מקום להקשות אר"ש ב"נ ואה"נ אלו הי' ידע דר"י היינו רבנן דהתם אפילו הוי ס"ל דיש חילוק בין כפרים לכרכים ע"כ בלאו ר"ש ב"נ הי' צריך להגי' מקום מקודש ולא הי' מקשה אדר"ש ב"נ אלא דקושטא קאמרו דאפילו של כפרים לדידהו לא מטמאו בנגעים או י"ל בדרך אחר דהתוס' הקשו דכיון דלא מפליג התם גם לרבנן בין כרכים לכפרים א"כ לא מסתבר לומר דר"ש ב"נ מחלק ביניהם לענין נגעים וכיון דס"ל דהיכי דלא מזדבן ודאי אינו מטמא בנגעים א"כ של כרכים ודאי לא מטמאו גם של כפרים אע"ג דמזדבני אינו מטמא והיה לו להקשות מדר"י דע"כ ס"ל דאפילו של כרכים מטמא וע"כ מזדבן וקשה אדר"ש ב"נ בין אכפרים בין אכרכים ואהא תירצו דהמקשן דהכא לא הי' סובר כן לרבנן דהתם והיה סובר דמחלקו בין כרכים לכפרים ורשב"נ ג"כ מחלק ומקשה ליה מדר"י ומ"ש התוס' לרבנן דר"מ דהיינו ר"י האמת כתבו אבל המקשה ודאי לא הי' סובר כן אלא דאלו לא אמר ר"י גם בשל כרכים גם המקשן היה מסתבר ליה דר"י היינו רבנן דהתם ואח"כ כתבו התוס' דאפילו השתא דלא ידע המקשה כל זה אלו הוי ידע סברת ר"מ דאע"ג דלא מיזדבנו מיטמאו בנגעים לא הוי מקשה אדר"ש ב"נ כנ"ל פירוש דברי התוס' דהכא אבל בסוגיא דהתם דמקשה הברייתות אהדדי שפיר כתבו התוס' דלא מסתבר לי' לומר דר"י כר"מ דמסתמא אתיא כרבנן דר"מ דהוא בר פלוגתיה כנ"ל:

דף כו:

ד"ה אוגורה וכו' הוי דיחיד וכו'. נ"ל דצ"ל ליחיד וכוונתם דר"מ לטעמי' דס"ל דאסור למכור של רבים ליחיד וכיון דלרבים מוכר מותר למכור על תנאי וה"ה אוגורה ומשכונה מותר בזה וגם רבנן לא פליגו עלי' במוכר על תנאי או אוגר או ממשכן לרבים בל כאן מיירי ליחיד ולרבנן דמותר למכור ליחיד היינו דוקא ממכר עולם אבל על תנאי או אוגורה או משכונה אסור ולא הוי סברות הפוכות כי במוכר לרבים על תנאי עדיף דלא הוי זלזול ובמוכר ליחיד ממכר עולם עדיף דפקעי קדושתם. ועיין במהרש"א עד ולר"מ הוי איפכא כצ"ל:

עם :

ד"ה מריש וכו' וקשה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת התוספות דלכאורה היה אפשר לומר דהוי תשמיש דתשמיש מטעם שאין מעמידין בתוכם ס"ת ערום בלא מטפחת והוי תרוייהו הארון והפריסא תשמיש דתשמיש לכן כתבו שהרי ע"כ פשיטא ליה דהארון הוי תשמיש וע"כ ס"ל דדרך כמה פעמים שנגבה המטפחת והוי הארון תשמיש להס"ת גופיה וא"כ אמאי מספקא ליה בפריסא דכיון שהפריסא בתוך הארון הי' לו להיות קדושתו חמירה מהארון ויהי' פשיטא ליה דהוי תשמיש כמו הארון:

דף כז.

רש"י ד"ה אבל לא נו"כ וכו' במטפחת ס"ת כצ"ל. ור"ל לא נו"כ במטפחת חומשין ולא חומשים במטפחת ס"ת:

דף כז:

ד"ה אלא על התנאי וכו' כלומר אינו בעינינו [או בעיניהם] לכלום כצ"ל וכ"ה ברע"ב:

דף כח:

תוס' ד"ה בתי כנסיות וכו' דהא חזינן בברייתא דלעיל וכו'. לא ידעתי ראייתם מברייתא דאפשר מיירי בא"י ואפשר משום דהא דרבינא ורב אדא בר מתנא דלקמן אתמר אברייתא נקטו הברייתא והאמוראים היו בבבל והרא"ש לא הביא מברייתא:

שם רש"י ד"ה שהחמירו וכו' ובשביעי ראתה וכו'. נקט בשביעי שאז גורם ראיי' זו ז' ימים נקיים דאי ראתה בג' לספירתה בלא"ה היתה צריכה עוד ד' ימים ואין ראיי' זו גורם אלא ג' ימים וכן עד יום ו':

דף כט.

תוס' ד"ה לכל וכו' וכן בכל הני שאין קורין אלא שלשה וכו'. ר"ל בזה הוצרך להשמיענו דאפ"ה מפסיקין בשבילם אבל בשאר מועדות וביוה"כ שחרית לא הוצרך להשמיענו:

דף כט:

רש"י ד"ה חל להיות ר"ח אדר וכו'. עיין במהרש"א וכוונתו דמ"ש רש"י חל להיות ר"ח אדר אע"פ שאין הלשון מכוון לכאורה דהא לאו דוקא ר"ח אדר דהרבה פעמים חל ר"ח אדר באמצע השבוע והול"ל פ' שקלים אפשר לומר דקאי אמתניתין אבל מ"ש הסמוכה פ' שקלים א"א ליישב כן והול"ל לכי תשא ולפי סוגיין בלא מתניתין הול"ל חל להיות פ' שקלים בפ' הסמוכה לכי תשא: (שם) תוס' ד"ה חדא וכו' וא"כ מ"ד מכללא וכו'. נ"ל דכוונתם דלא דמי לכ"מ דאמרינן בגמרא חדא מכלל חברתה אתמר דשניהם שוים ואמרינן דבעל המימרא לא אמר אלא חדא מינייהו ותלמידיו ששמעו ממנו למדו ממנו גם השני וחד אמר בשמו דבר זה ולא דבר השני וחד אמר דבר השני ולא ד"ז אבל כאן דע"כ הוצרך לומר ר"ח אדר דהא לא נלמד מר"ח טבת קשה על אותו מ"ד שאמר ר"ח טבת אמאי הוצרך לאמרו ותירצו דאותו מ"ד הי' באתריה דרב ובאמת לא היה שייך כלל לומר ד"ז בר"ח אדר ולכן אמר בר"ח טבת: (שם) רש"י ד"ה אין משגיחין לעשות עיקר. לכאורה קשה לפי הטעם שאמר ר' אבין מי גרם לרביעי שיבא ר"ח משמע דס"ל דהא מעליותא דר"ח הוא וצ"ל דס"ל להגמרא דמ"מ זה מקרי חנוכה עיקר כיון דהנך תלתא דשייכי בין בר"ח בין בחנוכה דחינן ר"ח וקרינן בחנוכה ולא קרינן בר"ח אלא חד גברא דלא שייך בחנוכה:

שם גמרא בשלמא למ"ד כי תשא היינו דמתרמי בההוא זמנא. לכאורה אינו מובן דהיאך מתרמי להו כיון דלא מתרמי לנו דמסתמא גם הם חלקו הפרשיות כמו שאנו מחלקים ואפשר דבשנה פשוטה שצריך לחבר ב' סדרות היו מחברין תרומה תצוה או שני סדרות שקודם להם עד שהי' יכול לחול פ' שקלים בפ' תצוה:

דף ל.

גמרא חל להיות בתוך השבת מקדימין לשבת שעברה. נ"ל שהוא ציון על המשנה:

שם דא"כ בצרי להו יומא שלחנות. לכאורה היינו כרשב"ג (דף כ"ט ע"ב) דלרבנן לאו משום שלחנות הוא אלא משום דשואלין ודורשין שלשים יום קודם ר"ח ניסן וצ"ל כמ"ש הריטב"א שם דלמסקנא דמשום שלחנות גם לרבנן אמרינן כן ע"ש וברשב"א כאן:

דף לא.

רש"י ד"ה ושאר וכו' בהגהות הב"ח וביום השני קורין משכו וביום הא' שור אינו מובן לי דע"כ סימן מאפ"ו אימי חוה"מ לחוד קאי חוץ משני ימים של יו"ט דאל"כ ליכא אלא ה' ימים עד יו"ט האחרון ואנן ו' ימים אית לן וגירסא שלפנינו ברש"י נכון דיו"ט שני כראשון ג"כ שור או כשב וביום ראשון של חו"ה משכו גם מ"ש ותיבת טוב נמחק אינו מובן כלל ונ"ל שמקומו באיזהו מקום אחר ובטעות הועתק כאן:

דף לא:

תוס' ד"ה ר"ח וכו'. במהרש"א בא"ד ורב דאמר וכו' כצ"ל:

שם גמרא תניא ר"ש בן אלעזר אומר וכו'. לכאורה אינו מובן מה ענינו לכאן ונ"ל דר"ל כמו כן יש לנו לשמוע לקללות שנאמרו מפי משה רבינו ולהזהר שיבאו על שונאי ישראל כי את אשר יאהב יוכיח:

תוכן העניינים

גנזי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה