גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
תענית
דף ב.
דף ב/א
רש"י ד"ה ואמר ר' יוחנן צ"ל אמר ר' יוחנן:
שם תוס' ד"ה וישמע וכו' וכמו ההוא וישמע אליה אלקים. לא ידעתי אמאי לא כתבו כמו יפתח ד' לך את אוצרו הטוב שהוא מוקדם בגמרא ודמי טפי ללשון פתח ד' שהביאו התוס' וצ"ע:
דף ב:
ד"ה איבעיא להו וכו' בלילה שניה הניסוך וכו' וא"כ לא הוי וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה דאמר ר"א וכו' פי' וכו'. היינו לפי' ראשון בדבור דלעיל אבל לא"נ דלעיל בין כך ובין כך ניסוך המים הוי בראשון:
שם ד"ה משעת וכו' דמוצאי שביעי של וכו' כצ"ל:
שם ד"ה העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של וכו' כצ"ל:
דף ג.
גמרא אי ר' יהושע נימא חד יומא וכו'. כ' מהרש"א דהיינו שמ"ע ע"ש ולענ"ד ודאי דברי התוספות דלעיל ע"ב ד"ה משעת נטילת לולב צריך לומר כן אבל מדברי רש"י שם ד"ה משעת הנחתו משמע דהיינו בשביעי ממש שהרי כ' מיום שמברכין בו באחרונה ולא כתב מיום שמניחין מלברך עליו וכ"מ מדברי רש"י לקמן ד"ה האמר משעת הנחתו שכ' דהיינו בשביעי והכא קתני יו"ט אחרון וכו' ע"ש משמע בהדיא דמשעת הנחתו היינו משביעי ממש וס"ל דבשביעי לא סימן קללה הוא דמזכירין יום אחד לפני זמנם ולדברי התוס' צריך לפרש לקמן האמר משעת הנחתו היינו מתחלת ליל ח' והכא קאמר האחרון מזכיר ולפי' התוס' ר' יהושע דברייתא הוי כמו ר' יהושע דמתניתין אלא דנקט בלשון אחר לכן גם הגמרא מזכיר באותו לשון דאמר הוא והכל אחד ולפי' מהרש"א גם לרש"י צ"ל כן ודוק וע"ל (דף ד' ע"א): (שם) רש"י ד"ה וסבר לה וכו' כל שבעה דמפיק ראשון ומעייל שמיני. הכל דבור א' וכאן הס"ד:
שם תוס' ד"ה עשר נטיעות וכו' ובפחות מיכן לא קיימי ו' כצ"ל נ"ל.
נראה מלשונם דבפחות מיכן אין חורשין כלל כיון דלמיעקר קיימי ודוקא ביותר מבית סאה חורשין כדי צרכן כיון דקיימי שפיר ועיין רש"י סוכה (דף ל"ד ע"א) ד"ה עשר נטיעות ודוק וצ"ע:
שם ד"ה בטל וברוחות וכו' ודלג משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין. משמע מדבריהם דלכתחלה אומרים בימות הגשמים משיב הרוח ומוריד הטל והגשם ולא משמע כן מדבריהם לקמן ע"ב ד"ה בימות החמה שכתבו אבל אם אמר מוריד הטל בימות הגשמים אין מחזירין משמע דלכתחלה אין אומרים מוריד הטל דא"ל דכוונתם שם שהזכיר טל במקום גשם דלא משמע דמיירי בזה אלא אח"כ שהביאו הירושלמי לחדש ד"ז לכן נ"ל דהנך ב' תיבות ומוריד הטל מיותר ודו"ק:
דף ג:
רש"י ד"ה וליהדריה לטל דברכה ולימא וכו' נראה שמפרש דקאי על אליהו ומדברי הריטב"א נראה שמפרש שיהא חיוב להזכיר ומחזירין אותו ע"ש: (שם) ד"ה מוריד הגשם מחזירין אותו כצ"ל:
שם תוס' ד"ה בימות החמה וכו' בין בימות החמה בין בימות הגשמים מוריד הטל וכו'. אם כוונתם שלא אמר מוריד הגשם כלל ואע"ג דלכתחלה צריך לומר בימות הגשמים מוריד הגשם מ"מ לא אמר אלא מוריד הטל כיון שיצא עכ"פ בדיעבד כדי שלא יבא לידי ספק אמר ואם כוונתם דאמר בימות החמה מוריד הטל ובימות הגשמים מוריד הטל והגשם צ"ל דמ"ש שלא יבא לידי ספק אמר ר"ל בימות הגשמים אפילו יסתפק אם אמר גשם מ"מ ודאי הזכיר טל כמו בימות החמה ואין מחזירין אבל בימות החמה וספק אם אמר גם גשם לא מועיל זה וא"כ לא הבינותי למה לו להזכיר טל בימות הגשמים ואפשר מנהגם כן היה להזכיר גם טל בימות הגשמים וכן מנהגנו בשאלה שאומרים ותן טל ומטר ודו"ק:
שם והיכי דלא אמר בש"ת וכו' כצ"ל:
שם מפי ר' שלמה וכו'. כ' מהרש"א אבל בהזכרה אין אומרים טל בימות החמה ע"ש והיינו לפי' ר' שלמה אבל לרבינו נתנאל דלעיל משמע דס"ל שגם בהזכרה מזכיר טל בימות החמה ודו"ק:
שם רש"י ד"ה באפילי וכו' וכיון דאין כולם נעצרים וכו'. נ"ל דר"ל דבשעת הדחק סגי בא' מהם משא"כ ברוחות דבי דרי לא סגי להו ברוח מצויה לכן מקשה אמאי לא מזכיר משום רוח שאינו מצויה או אפשר כיון דלא מינכר בין חורפי לאפלי לא חייבו להזכיר כיון דאחד מהם לא מיעצר כדאמרינן לעיל גם טל לפי' הריטב"א שהבאתי שם משא"כ רוחות מינכר בין מצויה לאינה מצויה לכן מקשה דיזכיר משום אינה מצויה כנ"ל ועיין בריטב"א שהאריך:
דף ד.
ד"ה וכתיב אשר לא צויתי וכו' ליפתח ותהי חק וכו' כצ"ל ותיבות מימים ימימה מיותר וכוונת רש"י לפי' ראשון שפי' בפסוק ותהי חק שלא יעשה אדם עוד כן ע"ש:
שם ד"ה ה"ג וכו' דלא גרסינן האי ולא דברתי דטעו בקרא אחרינא דלא כתב אלא אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי כצ"ל:
שם):
תוס' ד"ה שלשה וכו' וי"ל וכו' אתן לו וכו'. נ"ל דר"ל שהכל מן השאלה שבקש מהקב"ה שיתן לו מי שיכול לחזור אותן הלכות ושיתן לו עכסה בתו לאשה שלא יהי' ממזר או עבד:
שם שיתן לו הקב"ה מי וכו' כצ"ל ותיבת כל מיותר נ"ל:
שם רש"י ד"ה ר' יהושע היא וכו' דהיינו יום שמיני וכו'. מדבריו אלו נראה דס"ל כפי' התוס' דלעיל (דף ב' ע"ב) דמשעת הנחתו היינו מיום שמיני אבל מדברי רש"י שם נראה שמפרש דהיינו יום שביעי וכמ"ש לעיל (דף ג' ע"א) בעזה"י ואפשר דכוונתו כאן דלס"ד דכאן דר"י הוא ע"כ יפרש דמשעת הנחתו היינו בשמיני או אפשר דכוונתו דיום שמיני הוא שעת גשמים ויום שביעי שהוא שעת הנחתו הוי סמוך לגשמים:
דף ד:
ד"ה ה"ג וכו' ול"ג סברוה. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מתחיל דבור בפ"ע שאלה לחוד וכו' ור"ל דלא שמעינן ממתניתין אלא שאלה ולא הזכרה דהזכרה לחוד ואפשר דס"ל בהזכרה כר"א. שוב הראו לי שהי' גירסא סברוה שאלה לחוד והזכרה לחוד לימא ר"א הוא וע"ז כ' רש"י דל"ג כן דהא לא מוכח ממתניתין דהזכרה לחוד:
שם ד"ה כאן להזכיר מי"ט אחרון ור"י אית ליה דר' אלעזר כצ"ל: (שם) ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' הא ליכא שאלה וכו' לפי פשט לשון הגמרא משמע לכאורה דר"ל והיכי אמרינן מזכיר מי"ט אחרון ואין שואלין עד שבעה במרחשון אבל רש"י ס"ל דאפילו אעיקר שפסק ר' יוחנן כר' יהודה ג"כ קשה לו שאלה ביו"ט מי איכא אפילו בלא הך דר' אלעזר:
שם תוס' ד"ה ואמר ר' אלעזר וכו' כצ"ל:
שם ד"ה והאמר וכו' שאלה ומ"ה ליכא וכו' כצ"ל:
דף ה.
ד"ה ובחזירתו וכו' בתליסר ובי"ד וכו' עיין במהרש"א ואכתי לדבריו אין דברי התוס' מיושבין דאמאי משלישי הוי י"ג יומי ומרביעי י"ב יומי שלימים הא העומר הי' נקצר בתחלת ליל ט"ז וא"כ הנזרע בשלישי לא הוי אלא י"ב יומי שלימים ומרביעי לא הוי אלא י"א יומי ואמאי משני לא הוי י"ד יומי שלימי' ומשלישי הוי י"ג יומי שלימי' ומרביעי י"ב ולתירוצם לא הוי מרביעי אלא י"א ולכאורה היה נראה לפרש קושייתם שהקשו מנ"ל שהקריבו העומר ממה שזרעו ברביעי דהוי י"א יום שמא הקריבו ממה שזרעו בשלישי או בשני דהוי י"ב או י"ג יום ותירצו דמשמע להו שגם מהמאוחרות היו יכולים להקריב העומר אבל קשה דלפ"ז לא הוי לסמוך קושייתם אהא דאמרינן דבאותו היום התחיל ליגדל לכן נראה לי דמעיקרא הוי ס"ל שצריך ג' ימים לקלוטה וכמ"ד דס"ל כן בפ"ב דשביעית נמצא אפילו הקריבו ממה שנזרע בשני לא התחיל ליגדל עד חמישי והוי י"א יום והשתא דאמר דבאותו יום התחיל ליגדל קשיא להו דא"כ הוי משלישי י"ג יום ומשני י"ד יום וה"ה שהיו יכולים להקשות שגם מרביעי הוי י"ב יום אלא שהיו יכולים לתרץ דשלימים קאמר לכן הקשו משלישי ומשני דקשיא תרתי ותירצו דלכל המאוחרות שנזרעה בשלישית ר"ל דמשמע להו להגמרא שגם מהמאוחרות שנזרע בשלישית דהיינו סמוך לערב שלא נשאר אלא י"א יום היו יכולין להקריב העומר דכיון שגם בי"ד יום ע"כ הוי דרך נס הי' יכול להיות גם בי"א יום וא"ש הגירסא שלפנינו בתוס':
שם רש"י ד"ה ובאחת וכו'. עיין מהרש"א בח"א ולענ"ד אפשר לפרש דר"ל דהוי משמע שהאחת הוא מה שהם אטומים כעץ מלקבל מוסר וכיון שהם אטומים ואין בהם דעת לקבל מוסר א"כ לשוא לוקים:
דף ה:
ד"ה ששקולה כשתים דכותים וקדרים וכו' מלשון זה משמע לכאורה דכשתים ר"ל כשתי אומות דהיינו כותים וקדרים שהי' להם ללמוד מזה או מזה ולא למדו מהם אבל מסוף לשונו שסיים ולא עוד אלא בלא יועיל משמע דשתים היינו אם המירו באחר המועיל הוי רעה אחת ועכשיו שהמירו בלא יועיל הוי רעה ב' וכן פירש"י בפסוק ע"ש:
דף ו.
ד"ה מה מלקוש וכו' לטובה שיורד על המלילות וכו' כצ"ל וכ"ה לקמן בגמרא:
שם ד"ה שמפיל וכו' כלומר אין בו תקלת גרנות והשרת פירות לפי שא"א לו. נ"ל דר"ל שאין בניסן פירות מחוברין ומשמע ליה דבגרנות לא שייך קלקול או אפשר דט"ס גרנות וצ"ל אילנות ובניסן אין פירות באילנות ולא קשה לו אמאי לא חשיב גרנות דאטו כי רוכלי ליחשב הכל ולא מפרש אלא אמאי לא חשיב הנך דגבי יורה ולעיל לא גריס גרנות ונתיישבה קו' התוס':
שם גמרא כיון שיצא ניסן וכו'. עיין במהרש"א שמחקו ולענ"ד נראה ליישבו דהנה בקרא כתיב בעתו יורה ומלקוש הרי סמוך בעתו ליורה ואמאי פסיקא להו דמלקוש בעתו טפי מיורה שאמר מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו וע"כ צ"ל דיורה אפילו בכסלו הוי קצת בעתו והי' אפשר לפרש בכסלו וקרי לי' ג"כ בעתו לכן הוצרך לדמות למלקוש דע"כ היא בעתו ממש בניסן שהרי כשיצא ניסן אינו סימן ברכה ולא הוי קרי לה עתו אף יורה בעתו ממש כנ"ל:
שם רש"י ד"ה בכירה וכו' למאי הלכתא יורה וכו' כצ"ל:
דף ו:
ד"ה בתבן וקש וכו' ספחים שגדלו וכו' או תבואה שגדלה וכו' ר"ל דבשביעית אסור לזרוע לכן מפרש לה בב' אנפי או ספחים שגדלו מעצם בשביעית ויצאו למוצאי שביעית או תבואה שנזרעה בששית וגדלה לאחר שנכנסה שביעית והתבן והקש מונחים עד מוצאי שביעית וע"ש במשנה ובפי' הר"ש והרא"ש:
שם תוס' ד"ה עד מתי וכו' וס"ל וכו'. כוונתם לתרץ קו' הר"ש שם דהא כל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו אסור לשרפו לכן כתבו דמיירי בספיחים וס"ל דספיחי זרעים מותרים ומ"מ אחר הביעור אסורים וכמ"ש התוס' בפסחים (דף נ"א ע"ב) ד"ה כל הספיחים ע"ש:
דף ח:
ד"ה ונצומה וכו' מדקאמר על דא וכו'. נ"ל דצ"ל על זאת כי כן הוא בפסוק:
שם רש"י ד"ה כיומא דדינא וכו' דקשי מיטרא והיינו דאמר ר' שילא. נ"ל שהכל דבור א' עד כאן ואח"כ מה"ד ובטלינהו וכו' וקאי אדברי אמימר ומבטלינן ליה וצ"ל דגריס והיינו דאמר ר' שילא ולא רבה בר שילא או אפשר דגריס והיינו דאמר ר' שילא במקום אמר אמימר ולפ"ז א"ש גירסא שלפנינו ברש"י:
שם תוס' ד"ה גדול וכו' וי"ל וכו' תחדש בכל יום וכו'. ר"ל כיון דלשון בקשה הוא אנו מתפללין כמו שאתה מחדש לנו בכל יום אפיקים בנגב כן תשוב שבותינו כי זה כמו זה ולא נתלה כלל קבוץ גליות בגשמים לומר קבוץ גליות הוי כגשמים אלא כמו שאתה עושה לנו תמיד זה כן תקבץ גליותינו ודבר זה שייך גם בשניהם שוים או דבר אחד ממש לומר כשם שאתה רגיל לעשות עמנו כן תעשה גם עתה דבר כזה או דבר זה עצמו משא"כ יערוף כמטר לקחי הוי נתלה גמור כנ"ל:
דף ט.
על תענית דף י/א
ד"ה קרי ביה וכו' בעננים מתכשרים וכו' כצ"ל נ"ל:
שם רש"י ד"ה תנא מתמצית וכו' וה"נ עולם וכו' גן לפני כל העולם כולו כעדן לגן. נ"ל מלשון רש"י דכוונתו כמו דעדן ס' פעמים כגן ה"נ גן ס' פעמים ככל העולם לכן מתמצית מים ששתה הגן שותה כל העולם כולו ואפשר עוד דר"ל כיון דנהר יוצא מעדן להשקות את הגן א"כ גן מתמצית עדן שותה דהיא א' מס' בו וכל העולם מתמצית גן שותה דהיא אחד מס' בו ומדברי מהרש"א משמע שמפרש עולם א' מס' בגן היינו עם העדן וכן מ"ש רש"י גן לפני כל העולם כולו מפרש דר"ל גן עם העדן וכ' שבפי' ע"י לפי שהי' מפרש עולם א' מס' בגן בלא העדן לכן מחק דברים אלו מפירש"י ולא הבינותי כל דבריו ולענ"ד מפשט דברי רש"י אלו משמע א' מס' בגן בלא העדן וכ"מ בח"א למהרש"א שמפרש כן ועוד לדבריו העולם גדול מגן בלא העדן שהרי הגן א' מס' בעדן והעולם א' מס' בשניהם א"כ העולם גדול מהגן כא' מס' בהגן ולא משמע כן פשט הסוגיא:
שם גמרא רישבא. נ"ב פי' הגאון וכו' רב בית אבא וזה ראש וכו' כצ"ל: (שם) רש"י ד"ה תתאי וכו' ובבבל בגולה מתוך וכו'. ר"ל דבא"י אמרינן דזמנו מז' במרחשון אלא רב אע"פ שהיה מא"י כיון שהי' בבבל בגולה הי' אומר ששים לתקופת תשרי ומ"מ כיון שהי' רגיל בא"י להקדים שאלת הגשמים הקדים גם בבבל דיום ששים יהי' כלאחר ששים:
דף יא.
ד"ה כל פרסא וכו' ענין אחר וכו'. נ"ל דהאי ענין אחר אין ר"ל פי' אחר אלא גי' אחרת ברש"י והכל פירוש אחד:
שם ד"ה הצדיק אבד וכו' ואחר שהיה וכו'. ר"ל כיון שרוצה הקב"ה שלא יצטער הצדיק בהרעה יבטל הרעה לכן כ' אחר שהרעה גזרה מלפניו ע"כ נאסף הצדיק וזהו כי מפני הרעה שנגזר כבר נאסף הצדיק:
שם ד"ה נקרא קדוש רישיה דקרא וכו'. ר"ל דקדוש יהי' קאי ארישא דכל ימי הזירו לד' ואח"כ מפרש הטעם שנקרא קדוש בשביל וכו':
דף יא:
ד"ה כאלו קדוש וכו' ואסור להכחישן וכו' דאסור להתענות וכו'. משמע מדברי רש"י דר"א אמר כאן שאסור להתענות ומקשה אדר"א סתם שאמר לעיל דהיושב בתענית נקרא קדוש והיינו כפי' התוס' וא"כ מ"ש רש"י אח"כ ד"ה הא דמצי אבל מי שאינו יכול להתענות נקרא חוטא ר"ל והיינו דקאמר הכא דאסור להכחישן ולא הבינותי מ"ש מהרש"א דלפירש"י פריך מר"א דהכא אדר"א הקפר שנקרא חוטא ואפשר היה לו גי' אחרת בפירש"י:
שם תוס' ד"ה לן בתעניתו וכו' ומפרש בה"ג וכו'. דברי ה"ג אלו לכאורה סותרים מ"ש לעיל בשם בה"ג דבשחרית אומר תפלת תענית ונ"ל דמדינא דגמרא מודה בה"ג דאומר בשחרית תפלת תענית וכאן כ' דמ"מ המנהג שאין אומרים דחששו שמא לא יסיים התענית אע"פ שמדינא א"צ לחוש לזה ועכ"פ ס"ל לה"ג דאם לא יכול לסיים התענית נמצא שקרן והתו' ס"ל דאפילו אם לא הי' יכול לסיים לא נמצא שקרן לכן כתבו אח"כ ומסתמא משמע שאמרו תפלת תענית דהא מדינא דגמרא אמרו בשחרית גם לה"ג ומ"ש דשמא לא אמרוה ר"ל דאירע שלא אמרוה או ראו גשמים ממשמשין ובאים לכן לא אמרוה כנ"ל ודו"ק. וע"ל בק"נ אות פ"ה:
שם ר"ה ברי' דרב יהושע ולקמן בגמרא איתא רב יהושע:
שם רש"י ד"ה במה וכו' דכתיב והלבשת וכו' כצ"ל:
דף יב.
ד"ה הא דאמרת וכו' ואפילו תפלת תענית וכו'. ר"ל דפשיטא שגם תפלת תענית מתפלל ולא הי' צריך למיבעי לעיל אבל באמת גם המתענה לשעות פסקינן לעיל דמתפלל תפלת תענית:
שם
תוס' ד"ה התם וכו' אין שם גזרת המלכות יהי' לששון ולשמחה האי וכו' כצ"ל נ"ל:
שם גמרא מאי לאו ייסר עצמו בצלו וכו'. אינו מובן מהיכן משמע לי' בצלו ועיין בריטב"א מ"ש בזה ומדברי מהרש"א ברש"י ד"ה כדכתיב משמע דגריס דנא ייסר בצלו וכ"מ ברש"י ד"ה וחד אמר יאסר וא"כ אינו מחדש במאי לאו אלא תיבת עצמו וכשדחה לא יאסר ר"ל דלא גרסינן בצלו אבל עדיין אינו מובן למה לו לומר יאסר בא' הא גם ייסר ניחא אלא דלא נגרוס בצלו ואפשר שלא רצה לעשות גירסא חדשה דר' חייא ור"ש בר ר' חד גרים ייסר בצלו וחד גריס יאסר ולא רצה לומר אלא או כמר או כמר והתוס' כתבו דייסר היינו שלא יתענה ואינו מובן דא"כ מאי ייסר עצמו בצלו ולפי' הריטב"א דלרב א"צ לקבל עליו כלל מחדש ניחא דייסר היינו שמותר לאכול אא"כ מקבל עליו במנחה ויאסר היינו שאסור מעצמו וא"צ קבלה מחדש כלל ודו"ק:
דף יב:
ד"ה לצעורי וכו' אלא ליומא אחרינא. ונ"ב צ"ל ביומא ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל כיומא:
שם תוס' ד"ה דאי מצי וכו' ומש"ה קאמר שמואל וכו'. אולי ט"ס הוא וצ"ל רב דהא להך לישנא לא ס"ל לשמואל כלל דילווה תעניתו ויפרע ואפשר דר"ל ללישנא בתרא שגם שמואל ס"ל כרב שמעינן מדברי שמואל דהכא דכולהו מיירי דלא מצי מצער נפשי' ודו"ק:
שם או רביע יום כצ"ל:
שם רש"י ד"ה מסייע ליה וכו' זקנים ביום. נ"ל דצ"ל בבוקר: (שם) תוס' ד"ה מה אסיפת וכו' אלא אספו זקנים וקדשו צום וכו'. משמע דצום לא הוי איסור אכילה ויותר הי' נראה דצ"ל אלא אספו זקנים וקראו עצרה ור"ל דסמוך אספו זקנים לקראו עצרה ולא לקדשו צום דהיינו אכילה וצ"ע:
דף יג.
ד"ה אמר ר"ח וכתיב ואבל אסור וכו' תותי כריה וכו' כצ"ל גם במהרש"א:
דף יג:
ד"ה אלא אמר ר"י וכו' כשמגיע לריקם אל תשיבנו קודם וכו' כצ"ל: (שם) רש"י ד"ה תנא ושייר וכו' אין בין לאו דוקא וכו'. הנה לפי גירסא שלפנינו לקמן אדרבה מסקינן דאין בין דוקא ונ"ל דרש"י לא גריס לקמן והא אין בין קתני אלא מאי שייר דהאי שייר שייר תיבה אי משום תיבה וכו':
שם תוס' ד"ה ותסברא וכו' באמצעיות ובאחרונות וכו'. עיין במהרש"א שמחק באמצעיות ופי' דקאי אאחרונות דמתריעין בהו ולענ"ד נראה דב' דבורים הם ובאחרונות הס"ד וקאי אראשונות ואמצעיות וס"ל להתוס' כגירסא שמחק רש"י והמקשה דהכא ס"ל דבאמצעיות נמי מוציאין התיבה ואח"כ מה"ד ותסברא וכו' וקאי אלקמן אאמצעיות ואחרונות וכן משמע מדהתחילו פעם שנית ותסברא:
דף יד.
ד"ה לאו שיורא וכו' וה"ה וכו'. לכאורה אינו מובן דאם נתרץ מילי דפרהסיא לא קתני תקשה אמאי שייר כ"ד ונ"ל דכוונתם דלעיל כשהקשה מברייתא אפשר דלא תנא תיבה באידך פירקא או לא פסיקא ליה דחד תנא הוא וע"כ צ"ל מילי דפרהסיא לא קתני והי' קשה אמאי שייר כ"ד אבל השתא דמקשה ממתניתין דודאי חד תנא הוא ונוכל לומר דסמיך אאידך פרקא אע"ג דהוה מצי לתרוצי מילי דפרהסיא לא קתני מ"מ אמרינן דסמיך אאידך פירקא וממילא לא קשה מכ"ד ארב יצחק ורב ששת וממילא גם ברייתא נאמר דחד תנא הוא וסמיך אאידך פירקא או דסמיך אמתניתין כנלענ"ד:
שם גמרא חיכוך חגב. כ' מהרש"א דמפירש"י נראה דגרסינן גובאי ור"ל במקום חגב גרסינן גובאי מדפירש"י כתרגומו והתרגום פירש על ארבה גובא:
דף יד:
רש"י ד"ה לא מן השם וכו' שהרי מרחשון עבר וכו'. ר"ל ומ"מ גם בתחלת כסלו מתענין ולא יותר:
שם ד"ה בשני מטין וכו'. נ"ב דבור זה שייך לעיל במשנה ולפי גי' מהרש"א שנדפס אח"כ אדרבה שייך לכאן:
דף טו.
גמרא אי הוי כתיב ושרים ישתחוו. נ"ל דלא הוה אפשר לפרש מלכים יראו וקמו ושרים דא"כ הי' נשאר ישתחוו בלא צירוף כיון דלא כתיב וישתחוו משא"כ לעיל כיון דכתיב וכלב אפשר לפרש דיהושע אתרוייהו קאי ודו"ק: (שם) גמרא רעב כי יהי' בארץ דבר כי והי' וכו' כצ"ל:
דף טו:
גמרא ולא ענו אחריו אמן וכו' מי שענה וכו'. עיין ר"ן שכ' שבמקדש היו אומרים מי שענה וכו' אחר סיום הברכה ואחר בשכמל"ו וכן עשו ר' חלפתא ורחב"ת גם במדינה אבל לחכמים היו אומרים במדינה מי שענה וכו' קודם סיום הברכה וכ"מ בגמרא לקמן (דף ט"ז ע"ב) אבל מדברי רש"י שם משמע שגם במקדש היו אומרים מי שענה וכו' קודם סיום הברכה ע"ש:
שם תוס' ד"ה ואפילו וכו' אלא שבאלו מותרין וכו' כצ"ל:
שם רש"י ד"ה בגדולה וכו' ויאמר מש שה אל אהרן ואח"כ ולאלעזר וכו' כצ"ל:
דף טז.
ד"ה למתבייש וכו' הם מתביישים מאחרים וכו' לא מתביישי וכו'. עיין במהרש"א ומבואר מדבריו שפירש דברי רש"י דמשום חשיבותם מביישים אותם בנתינת אחרים ושאר ב"א שאינם חשובים אין מביישין אותם בנתינת אחרים אכן לענ"ד הפירוש דמשום חשיבותם מיחשב זה ביוש גדול להם במה שמתביישים מאחרים אבל שאר ב"א אין נחשב להם לביוש טפי ע"י אחרים מע"י עצמם ונתיישבה קו' מהרש"א ודו"ק:
שם תוס' ד"ה אפר וכו' עפר סתם. נ"ל דר"ל גם אפר סתם בכלל דלענין לזכור עקדת יצחק בעינן דוקא מעצמות אדם:
שם ד"ה הר וכו' המוריה זה סיני וכו' נ"ל דזה קאי אמ"ד שיצא ממנו מורא:
שם ד"ה אדם שיש לו צורה וכו' להמריך הלב. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד ופרקו נאה וקאי אלקמן ע"ב:
דף טז:
רש"י ד"ה היינו מיטפל וכו' כמו איזהו. הס"ד ואח"כ מה"ד ביתו וכו': (שם) גמרא כדתניא בגואל ישראל מאריך ובחותמה וכו'. היא ברייתא אחת והציון מיותר:
שם והן תוקעין ומריעין ותוקעין. נדפס בין חצאי עיגול ונ"ב בח"ג מ"ז ולענ"ד הנכון כמ"ש בפנים וכמ"ש רש"י לעיל כשמריעין תחלה וכו' וכשתוקעין תחלה וכו':
שם רש"י ד"ה ואית דאמרי וכו' דמתני הכי. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד וכן הנהיג וכו' ומפרש מנהג זה ר"ל המנהג שנאמר בברייתא אמקדש קאי והם הנה כן בגבולין:
דף יז.
ד"ה צעקה לאליהו וכו' צעקה ובשמואל שומע תפלה. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד כתיב וכו' וכצ"ל:
דף יז:
רש"י ד"ה ה"ג ומינה וכו' עבודה קשיא. לפי מ"ש מהרש"א כאן הס"ד ואח"כ מה"ד לא גר' כי גמירי וכו' ע"ש:
שם ד"ה יו"ט הוא וכו' כצ"ל. וקאי אור"ת גופי' יו"ט הוא גם, ד"ה לאסור הנדפס (בדף י"ח ע"א) שייך כאן גבי ר"ח:
דף יח.
ד"ה דכל שלאחריו וכו' דלפניו נמי אסור בהספד וכו'. נ"ל צ"ל אסור נמי ואפשר דר"ל כמו דיו"ט גופיה אסור בהספד שלפניו נמי אסור:
שם תוס' ד"ה לא נצרכה וכו' וא"כ האי כ"ט וכו'. לכאורה משמע מלשונם שמפורשים שבא לתרץ למה הוצרך לאסור יום כ"ט משום לאחר כ"ח תיפוק ליה דהוי קודם חד בניסן אכן לפי סוגיית הגמרא משמע דהא לא קשה כלל דהא כ"ח ע"כ הוצרך להשמיענו וממילא ידענו יום כ"ט לר' יוסי אלא דהקשה למה לו לומר ר"ח ניסן משום לאסור יום שלפניו הא יום שלפניו בלא"ה לאחר כ"ח הוא ואהא מתרץ דפעמים יום שלפניו לאו אחר כ"ח הוא וא"כ היו צריכין התוס' לפרש וא"כ האי יום שלפני ר"ח ניסן לא מצינו לאסרו משום לאחר כ"ח דיום כ"ט מפסיק וכ"מ מלשון רש"י ד"ה לא נצרכה שכ' דמשום יו"ט דכ"ת לא מיתסר אלא כ"ט ודו"ק:
שם רש"י ד"ה אכתי וכו' דהא יו"ט גופיה וכו'. לא הבינותי דלא דמי ליום טוריינוס דאירע צרה באותו יום גופיה ובטלוה ממילא בטל גם משום יום שלפני נקנור אבל כאן דמיירי אי איקלע תוך שבעה אלא דממילא הי' בטל וגם יום ח' משום דאין לבטלה לחצאין מ"מ יכול להיות שהיה אסור משום יום שלפני ט' וצ"ל דס"ל לרש"י דמ"מ חמור הוא מה דהוי יו"ט דאע"ג דאין מבטלין אלא משום דאין לבטלה לחצאין ומ"מ קושייתו הי' יכול ליישב דמשום קמי תשיעי לא היה אסור בהספד כמ"ש לעיל ד"ה דכל שלאחריו וצ"ע:
דף יח:
ד"ה מותרין וכו' בני ט"ו. קריאת מגילה דכרכין. נ"ל דצ"ל ימי קריאת המגילה שקורין וכו' והכל ד"א:
שם ד"ה בכל למיסר וכו' כגון שהלך לכפר וכו'. נ"ל דה"ה לעיר שאינה מוקף חומה:
שם ד"ה שמעי' וכו' דאותו וכו'. עיין במהרש"א ומ"מ אינו מובן לי דלא מצינו שאחיה השילוני נהרג וצ"ע:
שם תוס' ד"ה מתריעין וכו' אמאי צריך לפרש וכו' לכאורה הי' אפשר לומר דכאן סמיך ארישא דתנא סדר תעניות דמפורש דקאי אתענית אבל וכן וכו' הוא ענין בפ"ע וצריך לפרש מתענה וצ"ע:
דף יט.
רש"י ד"ה המיטרפת וכו' כדמפרש בפרק שלמעלה. לא הבינותי דמאי אולמיה דשם מהך דהכא הא גם שם ליתא בגמרא אלא ברש"י ונ"ל דקאי אמ"ש לעיל מתריעין בענינו ואהא כ' כדמפרש בפרק שלמעלה בגמרא שם שופרות בשבת מי איכא וכו' ע"ש וצ"ע:
שם ד"ה מרוב גשמים לאו וכו'. נ"ל דאין כוונתו הא דאמר לעיל במשנה וכן עיר שלא ירדה עלי' גשמים דהתם לא משמע דבעיר שירדה גשמים ירדה שמקלקל התבואה דא"כ לא הי' צריך לטעמא שאותה עיר שלא ירדו גשמים תלך לקנות באותה העיר הא בלא"ה כאן מתקלקל התבואה וע"כ במשנה הפירוש שבאותה העיר ירדו כתיקונם אלא כוונת רש"י על הפסוק והמטרתי דאמר רב יהודה שתיהן לקללה ור"ל שגם בעיר שירדו גשמים אין כוונת הפסוק שירדו כתיקונם אלא דאפ"ה יהי' שם רעב ע"י שיבאו שם לקנות מעיר שלא ירדו אלא שגם בעיר שירדו בעצמה יהי' קללה שיהי' גשמים מרובים שמקלקל התבואה והמשנה לא הביאה הפסוק אלא דמשמע ממנו שגם ממה שלא ירדו גשמים בעיר אחרת הוא הפסד לעיר זו ונ"ל שזהו כוונת רש"י (דף כ' ע"א) ד"ה שתיהן לקללה אקרא קאי ר"ל דרב יהודה לא קאי על עיר שלא ירדו גשמים דמתניתין לא מיירי מזה אלא דבעיר שירדו גשמים ירדו כתיקונם לברכה ודו"ק:
שם ע"ב):
ד"ה דאתיא ניחא וכו' ומיטרא רזיא לאילני. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד דאתיא וכו' וקאי אלקמן דאתיא רזיא וניחא:
שם ד"ה בפרוס הפסח בימי הפסח. הס"ד ואח"כ מה"ד על בורות וכו': (שם) ד"ה אפילו בשביעית וכו' שהגשמים אין מועילין וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה רשב"ג וכו' ואף על הספיחין וכו'. מפירושו נראה שמפרש דספיחין סוף דברי רשב"ג הוא אכן מלשון הגמרא הי' אפשר לפרש דמתריעין על הספיחין הוא ענין בפ"ע וד"ה הוא ומדברי התוס' משמע דלא גרסי כלל על הספיחין ומ"ש התוס' הם הספיחים היוצאין מהם לא ידעתי למה דבאילנות היו יכולין לפרש גוף הפירות ואפשר שהוא לאו דוקא וצ"ע:
דף כ.
ד"ה שתיהן וכו' אשר לא אמטיר וכו'. נ"ל דצ"ל תמטיר וכצ"ל במהרש"א ור"ל דמ"ש מתחלה בפסוק והמטרתי לא אמטיר הוא כפשוטו ומ"ש אח"כ חלקה אחת תמטר פירושו שיהא עלי' מטר והיינו דאמר לעיל (דף ו' ע"ב) תהא מקום מטר אבל מ"ש אח"כ וחלקה אשר לא תמטיר ע"כ מוסב על העב והוא פי' רד"ק שם ע"ש. והכל קאי אקרא אבל במשנה הפי' דעל עיר אחת יורד כתיקונה וכמ"ש לעיל (דף י"ט) ברש"י ד"ה מרוב:
דף כא.
ד"ה ש"מ מדאנא שמעתי. הס"ד ואח"כ מה"ד איהדר וכו':
שם):
גמרא מלא שחין והיה מטתו מונחת בספלין וכו' כצ"ל והשאר מיותר וכ"מ מפירש"י:
דף כא:
רש"י ד"ה ה"ג עיר וכו' בעיר קטנה כפר עכו נ"ל דכאן הס"ד וקאי אלעיל ע"א דכפר עכו היא עיר גדולה המוציאה אלף ות"ק רגלי ואח"כ מה"ד דדוקרת וכו' וקאי אדהכא דרוקרת וכו' ואפשר דצ"ל דרוקרת בר' או הי' גירסתו בגמרא דדוקרת בד':
שם ד"ה אל מול וכו' ולפידים מיום קבלת וכו' כצ"ל:
דף כב.
ד"ה ה"ק וכו' נראתה ביום לאו אשדה קאי דאם וכו' כצ"ל.
ור"ל דלא קאי אשדה דבשדה אפילו נראתה ביום אינה משולחת:
דף כב:
ד"ה מלמד וכו' ויורו היורים וכו' יורו היורים וכו' כצ"ל:
שם גמרא אר"י אמר רב מלמד שעשו וכו'. הב"ח מחק תיבת מלמד ומדברי רש"י נראה דגרס לי':
שם רש"י ד"ה ת"ש דקתני חדא וכו'. משמע שלא היה גורס במשנה תיבת פי אלא כמלא תנור וכ"מ מציון רש"י במשנה לכן הוצרך להביא ברייתא אכן מלשון התוס' משמע דבברייתא גרסינן בפירוש פת ולדבריהם אפשר לומר דגרסינן במשנה פי וס"ל להמקשן דהיינו עד פי התנור לכן איבעי לי' אי תבואה או פת ולפירש"י לכאורה קשה כיון דעדיין מיבעי ליה דלמא כי דרא דריפתא דהיינו זה למעלה מזה מקרקעית התנור עד פי התנור א"כ גם בעיא קמייתא לא נפשטה דאפשר לומר תבואה ואפשר דה"נ קאמר או דלמא כי דרא דריפתא ולא נפשטה גם בעיא קמייתא או אפשר דמ"מ לא שייך בתבואה לשון פי התנור:
שם תוס' ד"ה ר' יוסי וכו' ונ"ל כו'. לכאורה לפ"ז הני אמוראי כר' יוסי דהכא דלת"ק אפילו לא מצי לצעורי נפשיה רשאי להתענות ונ"ל דכוונתם דהנהו תנאי דהכא מיירי במתענה על הצרה ולא מצי לצעורי נפשיה ואמוראי דלעיל מיירי שרוצה להתענות שלא על הצרה ודוקא במצי לצעורי נפשיה ויכול להיות הנהו אמוראי אפילו לת"ק דהכא:
שם ד"ה לאנשי משמר וכו'. הב"ח הגי' לאנשי מעמד ואפשר שהי' גירסתם בגמרא שגשמיה מרובין שולחין לאנשי משמר ופירשו דהיינו אנשי מעמד שהם היו מיוחדים להתפלל:
שם גמרא רגליו כידיו קאמינא. תיבת קאמינא דחוק דלא שייך שיקשו לר"א מהברייתא אלא הגמרא מקשה דברי ר"א דהכא אדר"א דברייתא א"כ לא שייך לשון קאמינא מי הוא שאמר קאמינא ומדברי רש"י משמע קצת דלא גריס לי' ועיין במהרש"א:
דף כג.
רש"י ד"ה לנדות שמנדין וכו'. לפי פירושו צ"ל דהא דאמר שאלו שנים וכו' הוא מלתא אחריתי ונ"ל דהטעם שפי' כן משום שלא מצינו נידוי על כיוצא בזה ועיין ביו"ד סי' של"ד סמ"ג המביא רבים לידי חילול השם משמע אבל יחיד לא וגם אפשר דלא ברור הדבר שיש א' שנשבע שלא יהיו גשמים ודו"ק:
דף כג:
גמרא שאין מכירין בין אבא דיהיב מטרא וכו'. כפי גירסא שלפינו נראה לפרש אבא דיהיב מטרא היינו אבינו שבשמים ואבא דלא יהיב מטרא על עצמו אמר ור"ל שהתינוקות אינם יודעין להבחין שהוא אין בידו ליתן מטר אלא אבינו שבשמים ומדברי רש"י ד"ה שאין מכירין משמע שהי' לו גירסא אחרת ודו"ק:
דף כה.
גמרא אמרו ליה דניתי וניכוין דעתן וכו'. עיין מהרש"א בח"א ולענ"ד משמע מלשון הגמרא שאמר להם שיאמרו לריב"ל שיבואו ויכוונו דעתם אפשר שעי"ז שיראו הצבור שצריך לשניהם ישברו הצבור לבם ולכן אמר להו בסוף ניחא לכו שיבא מטר בשבילנו ולא אמר בשבילי דהיינו בשבילו ובשביל ריב"ל:
(שם:
ע"ב):
רש"י ד"ה ויהיו הצבור וכו' דתנן עברו אלו וכו' אבל יחיד וכו'. דבריו אינם מובנים לי דמריש דבריו שכ' דתנן עברו אלו משמע שמפרש ויהיו הצבור פוסקין מתעניתם שאין גוזרין עוד תענית אבל תעניות שגזרו כבר התענו עד ערב ומסוף דבריו שכ' אבל יחיד וכו' מתענה ומשלים משמע שמפרש ויהיו הצבור פוסקין מתעניתם שלא ישלימו התענית שהתחילו להתענות ובירדו הגשמים קודם הנץ החמה לת"ק או קודם חצות לר"א וצ"ל דס"ל דחד דינא אית להו בזה וברישא חדא מתרתי נקיט וה"ה שפוסקין מתעניתם ואין משלימין וע"ז סיים וה"מ וכו':
דף כו.
במשנה הי' מעמד בירושלים של כהנים וכו'. מעמד הוא שם כולל גם אנשי משמר וכמ"ש הרמב"ם בפירושו לעיל לכן אמר של כהנים ועיין בריטב"א: (שם) רש"י ד"ה כל יום שיש בו וכו' אחיהם ביום שיש בו וכו' כצ"ל. ומ"ש אותן שהיו בירושלים לא ידעתי מ"ש אותן שהיו בירושלים מאותן שהיו בשאר עיירות הא כולן היו קורין את ההלל ולקמן בקרבן מוסף וקרבן עצים ניחא וצ"ע:
שם תוס' ד"ה קרבן מוסף וכו' מוסף אין בו נעילה כצ"ל. ומ"ש אין בו נעילה וכן לקמן כתבו אין בו מנחה נ"ל דר"ל בנעילה ובמנחה דהיינו המעמד:
שם ד"ה קרבן עצים וכו' שעת נעילה. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ צ"ל אמר בן עזאי והוא ענין בפ"ע אע"פ שלא כתבו ע"ז כלום:
שם רש"י ד"ה בני ארח וכו' ארח שמו ומשבט וכו' כצ"ל:
שם ד"ה סנאה בן בנימן זתיא בן יהודה. נ"ל דתיבות אלו מיותרים או להגי' הגירסא ואח"כ מה"ד בני גונבי וכו' וכן תיבות בני עדין שבתחלת דבור שאח"ז ומה"ד באחד בטבת וכו' ומ"ש ובגמרא מפרש קאי אכל ט' זמנים:
דף כז.
תוס' ד"ה אי מה וכו' ממשרת לבעל מום וכו' כצ"ל:
שם רש"י ד"ה מעכבין וכו' דליהוי כולהו ע"ג עבודה כצ"ל:
שם תוס' ד"ה מ"ס וכו' ולכך וכו'. עיין במהרש"א ולפי דבריו התוספות אין מפרשים כפירש"י דישראל היינו אנשי המעמד וצ"ל דס"ל להתוספות דאנשי מעמד אין מעכבין את הקרבן אלא ישראלים שעוסקים בשיר ומ"מ אינו מובן לי דמלשון הגמרא משמע דאע"פ שיש כהנים ולוים מ"מ כשאין שם ישראלים מעכב את הקרבן ואמאי הא אע"פ שכשר בישראלים ובפסולים מ"מ פשיטא שגם בלויים כשר וא"כ ישורו הלויים ולכן נ"ל יותר שגם התוס' ס"ל כפירש"י דישראלים למעמדם ורשב"א דלא תני ישראלים משום דלא מיירי מאנשי מעמד אלא מצרכי קרבן ולא פליגו אלא אי צריך כלי שיר והתוס' מלתא אחריתי קאמרו להורות לנו הדין ועיין בערכין (דף י"א ע"א) דמ"ד עבדים היו קסבר עיקר שירה בפה מבואר בפירש"י דלמ"ד עיקר שירה בפה צריך דוקא לוים לשיר שבפה וצ"ל דהתוס' דהכא מפרשים הא דתנן ועבדי כהנים היו היינו גם המשוררים בפה וע"ש בסוגיא ומ"מ הדבר קשה מאוד לומר כן דלמ"ד עיקר שירה בפה לא צריך כלל לויים לשיר וצ"ע: (שם) רש"י ד"ה וימצאו וכו' ולבני איתמר לבית וכו' בית אב אחד אחוז בית אב שהיה וכו' כצ"ל נ"ל וקאי לפרש הפסוק שגם ממנו נשמע שהיו י"ו משמרות. מאלעזר וח' מאיתמר ועיין בפסוק ובמצודות:
דף כז:
ד"ה לא ידחה וכו' וששה דידעי' וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת רש"י כפשוטו דיהוריב טפל לידעיה אבל לא לכל המשמרות וגם לא משמע ליה לצרף יהוריב לאחד מחלקי ידעי' ולא לחלקם לששה חלקים ולצרפם לששה חלקי ידעי' לכן פי' שעושין מששה חלקי ידעי' חמשה ויהוריב יהי' חלק ששי ולכן נקרא טפל:
שם גמרא ולא התיר לי וכו' כצ"ל: