גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
ביצה
דף ב.
רש"י ד"ה לית להו וכו'. עיין במהר"ם וצ"ל ברש"י ד"ה לית להו וכו' דאמר בפ' וכו':
שם תוס' ד"ה ביצה וכו' עוד י"ל וכו'. עיין במהר"ם עד אגב דנקטי ב"ש תאכל וכו' כצ"ל:
שם ד"ה דלמא וכו' וי"ל דמוקצה וכו' וי"ל דמוקצה דבע"ח וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו הכא בתרנגולת וכו' ר"ל דכיון דאמרינן דב"ש לית להו מוקצה ומתירין הביצה גם התרנגולת מותרת דלא מסתבר לומר דהתרנגולת אסורה והביצה היוצאה ממנה מותרת ולכן מקשה בגמרא לקמן ע"ב וליפלגי בתרנגולת ועיין במהר"ם ומהר"ם שיף. וע"ע במהר"ם לעיל עד שלא לצורך היינו נמי מטעם איסור מוקצה וכן וכו' דלא חזי ליה דפירש"י וכו' כצ"ל:
שם ד"ה מגביהין וכו'. עיין במהרש"א עד כמ"ש התוס' בהך וכו' כצ"ל:
דף ב:
ד"ה גבי שבת וכו' דכה"ג חשיב כסתם ואח"כ מחלוקת וכו'. נ"ל דר"ל דפשטות סתם ואח"כ מחלוקת משמע סתם גמור במשנה ואח"כ במקום אחר נחלקו בדבר זה ב' תנאים במשנה אחרת ואז אין הלכה כסתם אבל בכה"ג שחולק יחיד על סתם הזה גופי' אפשר לומר דחשיב שפיר סתם לזה כתבו שגם בכה"ג חשיב כסתם ואח"כ מחלוקת והביאו ראי' מפרק י"נ ונ"ל דר"ל דהתם (בדף ק"ל ע"א) מסיק דכולי מתניתין ר"י בן ברוקא היא ולא נזכר מחלוקת ואפ"ה כיון שנשנה שם בלשון יחיד חשיב לה סתם ואח"כ מחלוקת ומשמע להו דאין חילוק בין היכי שנזכר יחיד שחולק על הסתם כההוא דהכא ובין היכי דהיחיד אומר כהסתם כההוא דפרק י"נ ולכאורה הי' להם להביא מיבמות (דף מ"ב ע"ב) דאמר סתם ואח"כ מחלוקת היא אע"פ שר' יהודה ור' יוסי חולקין בצדו וצ"ע. ומ"ש וכן פי' שם בקו' הנה רשב"ם פי' שם כן משום קו' אחרת דמאי פריך סתם ואח"כ מחלוקת היא דלמא באמת אין הלכה כריב"ב ומ"מ סתם לן תנא הכא כריב"ב כמו כל סתם ואח"כ מחלוקת ע"ש אלא דהתוס' כתבו דבזה מתורץ גם קו' זו דממילא אפשר לומר דהסתם מועיל דהלכה כריב"ב כמו שפסק בגמרא שם (דף ק"ל) ומ"מ לא ניחא ליה לפרש כן המשנה (דדף קכ"ב ע"ב) משום קו' מאי אלא וה"נ מועיל הסתם דהוי ר' יהודה יחיד כנגד רבים. ועיין במהר"ם עד פרק מי שהחשיך ר"ל הואיל וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה מוקים וכו'. עיין במהר"ם עד אסורה וכו' היא נשנית בסתם וכו' כצ"ל:
שם בגמרא רבה לטעמיה וכו'. עיין במהר"ם וצריך להגיה בכל הדבור רבה במקום רבא:
שם התוס' ר"ת מחק מספרו דתניא וכו' כצ"ל:
שם תוס' ד"ה והיה וכו'. עיין במהר"ם עד דמטעם הואיל ליכא וכו' כצ"ל:
שם ד"ה מלתא וכו' ובירושלמי פליג בהא. ר"ל למאי דלא הוי גמר דחד אמר לא דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ וחד אמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ ע"ש בירושלמי:
דף ג.
ד"ה גזרה וכו' עי"ל וכו'. עיין במהר"ם עד אבל בסמ"ג וכו' ר"ל דמדברי התוספות משמע דבמה שמצפה שישירו פירותיהן לא חשיבי מוכן אלא בעינן שיהיו מוכנים בעודם מחוברין לעופות ומועיל מה שמצפה שישירו פירותיהן שיהיו מוכנים לאדם ומדברי הסמ"ג משמע דבמה שמצפה שישירו פירותיהן לבד הוי מוכנים:
שם ד"ה ר' יוחנן וכו'. עיין מהר"ם עד דמתרצי רומיא דר"י וכו'. ובדבור ובשיטת וכו' וכן ביצה וכו' כצ"ל:
דף ג:
ג/ב
ד"ה אבל וכו' אינו אלא דוקא וכו'. הא דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו היא גמרא בשבת (דף קכ"ד ע"א) והתוס' לא חידשו כאן אלא שאם התחיל לטלטלו לצורך גופו ומקומו מותר להוליכו אפילו בחדרו וא"כ הלשון מגומגם קצת וצ"ל ואינו אלא דוקא וכו' אם התחיל וכ"ה ועיין בר"ן ובמהר"ם שיף:
שם ד"ה לדידי וכו' ותימה וכו'. לכאורה היו יכולין לסמוך קושייתם אברייתא דלעיל ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהם מותר אלא כיון דר' יוחנן אמר איפך ונוכל לומר דת"ק ב"ש הוא סמכו קושייתם כאן כנ"ל:
שם ד"ה ואחרות וכו'. עיין מהר"ם עד התם מברייתא וכו'. דהאי דקתני לקמי' וכו' ור"ל דמהכא וכו' כצ"ל עד וביבמות (דף פ"א) וכאן הס"ד ומ"ש אח"כ א"ל וכו' שייך לדף ד':
דף ד.
רש"י ד"ה היא ואמה וכו'. עיין מהר"ם עד אית ליה לר' אליעזר מוקצה וכו' כצ"ל:
שם תוס' ד"ה נימא וכו' דהא בסוכה אמרינן וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ולענ"ד מ"ש מהרש"ל אין זה בסוכה ר"ל מ"ש התוס' שהיא יום תשיעי וז"ש כי אם שהתוס' פירשו כן לדידן והוא ממש כדברי מהרש"א ולא נעלם ממהרש"ל כלום:
שם גמרא א"ל מאי דעתיך וכו'. עיין מהר"ם [סוף דף שקודם לזה] עד כר"י וכו' צ"ל וכו' ואפילו לר' יוחנן בעצמו וכו' כצ"ל:
שם תוס' ד"ה ר' יהודה וכו' ואע"ג וכו'. לכאורה היה אפשר לומר דס"ל לר"י דהכנה דרבה לא שייר ביו"ט דעלמא דלא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת ולא אסרו ב"ה אלא נוצדה בזה אסורה בזה ולשון עדיין היא מחלוקת היינו כמו שנחלקו בנולדה ביו"ט אחר שבת אכן באמת א"א לומר כן שאם מותרת ביומה לא שייך לאסור למחר דיו"ט לעצמה הכינה ועיין במ"א סי' תקי"ג ס"ק ח':
דף ד:
ד"ה ותנן וכו' לשעורינהו בתלתין פלגי וכו' כצ"ל:
שם רש"י ד"ה ועבדינן וכו' על ישראל הרחוקים וכו' כצ"ל:
שם גמרא ואלו בטלו כותיים וכו'. עיין מהר"ם ומשמע מדבריו דהיכי דפעמים מגיעין שלוחים ופעמים אין מגיעין בעת שמגיעין אין עושין אלא יום א' וק"ל מ"ש ממקום שמגיעין שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי שעושין גם בניסן שני ימים כדאיתא בר"ה (דף כ"א ע"א) וגם משמע שם דלא משכחת כלל שלא יגיעו השלוחים בשנה אחת ובשנה אחת יגיעו ע"ש וקושייתו נ"ל לתרץ דאע"פ שכ' רש"י בד"ה ועבדינן מתק"ח על הרחוקים היינו לר' זירא אבל אביי ס"ל דלא שייך תק"ח על הרחוקים לחוד וכיון שלא תקנו גם על הקרובים ש"מ שלא תקנו כלום:
דף ה.
גמרא ונתקלקלו וכו'. עיין מהר"ם עד ר"ל ולא חשו לדבר אלא בתמיד של בין הערבים הואיל וכו' כצ"ל:
דף ה:
תוס' ד"ה ובקש וכו' וא"ת וכו'. עיין במהרש"א עד לא הוי בי' כלל כרם רבעי אכן בתוס' שבועות (דף ט"ז ע"א) ד"ה דכ"ע כתבו דאע"ג דקדושת הארץ בטל מ"מ מדרבנן היה צריך להוליכו לירושלים ע"ש ונ"ל דמ"ש בר"ה (דף ל"א ע"ב) ד"ה ובקש וכו' משום דהוי דבר שבמנין היינו דלולי דהוי דבר שבמנין אע"פ שהי' להם כרם רבעי מדרבנן לא היו צריכין להעלותן לירושלים דקדושת ירושלים בטלה ועיין במהר"ם ומהר"ם שיף ובביאור ודו"ק:
דף ו.
גמרא דלמא מעברי ליה לאלול וכו'. עיין מהר"ם ולענ"ד לכולהו אמוראים דלעיל צ"ל דלמא מעברי ליה לאלול דאל"כ לא היו עושין אלא יום א' דהא דאמרינן (בדף ד' ע"ב) הזהרו במנהג אבותיכם היינו אחר שנתבטל גם הב"ד ואנו מקדשין ע"פ חשבון וממילא כולנו בקיאין בשוה אבל סוגית הגמרא לא מיירי מזה אלא מתקנת ריב"ז ואילך שעדיין קדשו ב"ד ע"פ עדים וחששו שמא מעברי ב"ד לאלול דהיינו שלא יבאו העדים עד יום ל"א וס"ל להמתירין דכיון שאין חשש אלא שמא לא יבאו עד יום ל"א הוי ספק והאוסרים ס"ל דכיון שע"כ צריכין לעשות ב' ימים מחשש שמא יבאו ביום ל"א עושין כתקנה ראשונה שהי' קודם שחרב ביהמ"ק שהי' חשש שמא יבאו אחר מנחה וזהו כוונת רש"י שתן דלמא מעברי לי' לאלול כתקנה הראשונה וכו' כגון שלא באו עד יום ל"א [שנתקשו בו מהרש"א ומהר"ם ועיין פ"י] וכוונתו דאם יעשו ב' ימים כגון שלא יבאו עד יום ל"א יעשו כתקנה הראשונה שהי' קודם שחרב ביהמ"ק מטעמים הנאמרים לעיל לכל מר כדאית ליה וס"ל לנהרדעי דכיון דבאמת לא מצינו אלול מעובר וחששא בעלמא היא די שנעשנו כספק כיון דבאמת אין החשש אלא שמא לא יבאו עד יום ל"א אבל לא לעשות כתקנה ראשונה ונ"ל דקודם תקנת ריב"ז מודו נהרדעי דאע"פ שלא מצינו אלול מעובר מ"מ כיון דהחשש הוא שמא יבאו אחר מנחה לא שייך לעשותם כב' ימים ולא נחלקו אלא אחר תקנת ריב"ז מטעם שכתבתי וכן השתא דידעינן בקביעא דירחא ועבדינן תרי יומי משום זמנין דגזרי המלכות גזרה כדלעיל (דף ד' ע"ב) ג"כ לא יהי' חשש שמא יבאו עדים מן המנחה ולמעלה נחלקו ג"כ רבא ונהרדעי כנלענ"ד:
שם תוס' ד"ה מימות וכו' וא"ת וכו'. הנה לעיל (דף ה' ע"א) ד"ה הא לן הקשו מר' יוסי ותירצו דר' יוסי איירי קודם החורבן או לבני בבל ומשמע התם דבזה מתורץ בין לרבה ובין לרב ושמואל וס"ל דרבה ורב ושמואל לא פליגי דרבה איירי בא"י ורו"ש בבבל וכ"כ בעירובין (דף ל"ט) דרבה איירי בא"י אבל לנהרדעי משמע להו דבבבל ביצה שריא כיון דלא חיישי דלמא מעברי לאלול וכתבו בעירובין דלדידהו גם בתקנה ראשונה שריא ולא ס"ל בהא כר' יוסי אבל כאן לא משמע להו דנהרדעי פליגי אר' יוסי ותירצו דר' יוסי אוסר אי איתרמי ונ"ל דלפ"ז לא שייך תירוצם דלעיל דמנא ידעי בני בבל אי מתרמי וקודם החורבן מאי דהוה הוה וע"כ דר' יוסי אוסר בא"י אחר החורבן אי איתרמי שבאו העדים ביום ל"א ועשאו כתקנה ראשונה ונהרדעי אמרי דלא איתרמי ודי לאסור בבבל בספק ולא לעשות כתקנה ראשונה ולפ"ז נוכל לומר דקודם החורבן מודו נהרדעי וכמ"ש לעיל ודו"ק:
שם ד"ה והאידנא וכו'. עיין מהר"ם עד שאסרו לבני בשכר וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה וכי מה וכו' וא"כ יכול להושיט וכו'. הוא איבעי' דלא איפשטא בחולין (דף ע"ד ע"א) אי מועיל שחיטה במעי אמו וצ"ל דקו' התוס' הוא באת"ל שמותר לעשות כן ואפשר רב ס"ל דמותר ותירצו דקאמר אליבא דר' אושעי' דמשמע להו שגם רב ס"ל כן שיש ספק אי אמרינן בזה ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ומהר"ם שיף כ' שיש ספק אי הוי חלדה להלבוש ס"ס י"ד ובאמת גם להט"ז והש"ך שם מ"מ איבעי' דלא איפשטא הוא ובחידושי הרשב"א כ' דקיי"ל בפרק בהמה המקשה דכשר ונ"ל דכוונתו דלמאי דקיי"ל התם (דף ע"ה ע"א) ד' סימנים אכשר בי' רחמנא איפשטא איבעי' דר' אושעי' לקולא ואין כן דעת הפוסקים שם גם הרשב"א גופי' כ' שם דקיי"ל לחומרא ע"ש: (שם) ועי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד מ"מ תקשה לי' וכו'. עיין פמ"ג בפתיחה לה' יו"ט ח"ב אות י"ז שהקשה דהוי מוקצה מחמת יום שעבר ועמ"ש בעזה"י בהנהגות או"ה ס"א אות כ"א. ומ"ש מהרש"א דעגל שיום ח' שלו ביו"ט לא חזיא ביה"ש אפילו לכלבים לא ידעתי טעמו דאע"ג דביה"ש הי' חי הא גם טרפה הי' ביה"ש חי אלא שעומד למות ולהשליכו לכלבים ומ"מ העגל כשיוולד וחזיא ליה דעתי' עליו ה"נ עגל זה שיום ח' שלו ביו"ט ממ"נ אם נפל הוא עומד למות ולהשליכו לכלבים ומ"מ אם הוא חי וממילא אינו נפל וחזי ליה דעתי' עליו ואע"ג דמ"מ ביה"ש הי' אסור להמיתו בשביל כלבים גם טרפה אסור לשחטו בשביל כלבים וכדאיתא בא"ח סי' תקי"ב ס"ג אכן לענ"ד נראה אדרבה להיפך דכשחל יום ח' ביו"ט איגלאי מילתא דמעיקרא הי' ראוי לאדם אלא דאנן לא הוי ידעינן דמי למ"ש בסי' ש"י ס"ר דגרוגרות וצמוקין שנתייבשו קודם ביה"ש והבעלים לא ידעו מותרים בשבת ואע"פ שאפשר לחלק דהתם הי' אפשר לידע קודם שבת משא"כ כאן לא ס"ל להתוס' לחלק לכן לא הקשו אלא היכי דבאמת לא כלו לו חדשיו אלא ביו"ט כנלענ"ד:
דף ו:
ד"ה השתא וכו' ולא שייך לרבות יו"ט. ק"ל דהא גם ביו"ט אסור להסתפק משמן שבנר משום מכבה כדאיתא בסי' תקי"ד וממילא אסור להסתפק משמן הנוטף משום שהיה מוקצה בין השמשות ועיין במ"א סי' רע"ט ס"ק ב' דדוקא נר של שעוה ואינו נר של מצוה מותר להשתמש בנותר ולכאורה הי' אפשר לפרש דכוונתם דלא שייך לרבות יו"ט דיו"ט ושבת אחד הוא לענין זה אכן הרשב"א בחידושיו כ' דבשבת דוקא ולא ביו"ט וצ"ע. שוב ראיתי שגם בשמן אפשר ליתן דבר המונע שלא ידלק יותר וממילא לא הוי שמן הנוטף מוקצה כשאינו נר של מצוה ודו"ק:
שם ד"ה ביצים וכו'. עיין מהר"ם עד גמורות מותרות כן נ"ל וכו' כצ"ל:
שם ד"ה וכי תימא וכו' ע"כ צריך לפרש וכו'. עיין מהרש"א ומהר"ם והקשה מהר"ם דלא יתיישב הא דקאמר וכי תימא וכו' ע"ש ועוד יש להקשות לפי פירושו מאי מקשה ברייתא מני הא השתא בא לתרץ דברייתא אשמעינן אליבא דב"ש אכן לפי דברי מהרש"א נראה לפרש דע"כ משמע ממתניתין דבמעי אמן קיל טפי וכמ"ש התוס' בדבור שאח"ז ולכן מקשה דהא משמע דבמעי אמן מודו ב"ה מדנקיט נולדה וכ"ת דנקיט נולדה לרבותא דב"ש אבל ב"ה אפילו במעי אמן אסרה דא"כ ברייתא כמאן ודו"ק:
דף ז.
ד"ה ומצא וכו' קאי אחלמון אבל לא נתקשה וכו'. ברש"י לא כ' לא נתקשה אלא ואפילו בלא קליפה לבנה ומשמע דאפילו קליפה רכה אין בהם וממילא אין בהם חלבון ולכן כתבו הרא"ש והטור ביו"ד סי' פ"ז דרש"י פי' דאפילו אין שם אלא חלמון לחוד מותרות אבל לשון זה שהביאו התוס' הוא סותר זא"ז שכ' דקאי אחלמון ומשמע דהחלבון לא נגמר ואח"כ כתבו אבל לא נתקשה דמשמע דקליפתה רכה וא"כ נגמר החלבון וצ"ל דגמר החלבון קרי קליפתה קשה ור"ל דהחלמון נגמר אבל החלבון לא נגמר בשלימות כיון שלא נתקשה השפופרת ומ"מ יש גם חלבון ועיין בתפארת שמואל. ועיין במהר"ם עד בטור י"ד סי' פ"ז וכו' כצ"ל:
דף ז:
ד"ה דאמר וכו' וא"ת הואיל וכו'. עיין במהרש"א עד משום דאי לאו מדר"ז וכו' כצ"ל וכוונתו דמנ"ל דב"ש מודו לענין אכילה נימא דב"ש ס"ל גם לענין אכילה דחמץ בככותבת ומדר"ז שמעינן דחייב כרת אשאור בכזית:
דף ח.
ד"ה ה"ק וכו'. עיין במהר"ם עד דשם פריך לב"ש והא וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה אמר וכו' נראה דהכי הלכתא דהא מייתי וכו' כצ"ל:
שם ד"ה אמר ר"י וכו' ואומר הר"י וכו'. עיין במהרש"א ומהר"ם שיף ולא הבינותי דכשלא שחט אסור לו לשחוט והוי צורך אוכל נפש וכששחט לא הוי צורך א"נ דהא מותר לאכול הבשר ועיין במ"א ס"ס תק"ט ואין להאריך:
שם ד"ה ואמר ר"י וכו' וכ"ש מלא קופתו וכו'. צריך להבין אמאי משמע להו מעיקרא דמלא קופתו הוא כ"ש ואח"כ כתבו לפירש"י דמלא קופתו הוא רבותא ואח"כ מסקו דמלא קופתו קיל טפי ונ"ל דמתחלה משמע להו דמלא קופתו אינו שופכו ע"ג קרקע אלא נשאר עומד בתוך הקופה ולכן הוי כ"ש אבל לפירש"י מלא קופתו היינו שלא הכניס הרבה אלא מלא קופה אחת ושופכו ע"ג קרקע לכן הוי רבותא טפי ואח"כ כתבו א"נ י"ל דלעולם מלא קופתו היינו דאינו שופכו ע"ג קרקע וקיל טפי דעביד בו כל צרכו כנלענ"ד:
שם
רש"י ד"ה אפילו ודאי נמי דהא כב"ה קיי"ל וכו'. הנה לא מצינו שנחלקו ב"ש וב"ה בדיעבד אלא דלב"ש לא מוכח ואפשר לדחוק ולומר דהא דבעי דקר נעוץ היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מותר בלא דקר נעוץ אבל לב"ה ע"כ אפילו דיעבד אסור בלא דקר נעוץ וממילא ל"ל לומר דב"ש פליגי עלייהו ומתירין בדיעבד כנ"ל:
שם תוס' ד"ה אי הכי וכו'. מיין במהרש"א עד מ"מ אין מכסין בו ספק א"כ גם אפר כירה אין מכסין בו ספק דאין דעתו לספק כצ"ל נ"ל. ועיין במהר"ם עד ולמסקנא אפר כירה דעתו לודאי וכו' קאמר וי"ל וכו' לספק וק"ל כצ"ל:
(שם ע"כ):
ד"ה והא מדקתני וכו' וא"ת וכו' כדאמר לעיל לא תקשה וכו' כצ"ל, ור"ל דסברת התוס' בקושייתם דאע"ג דספק הוי רבותא טפי מודאי מ"מ שניהם פשיטא ותירצו בשם רש"י דמהאי טעמא לא הוי ספק פשיטא כלל ולא תקשה פשיטא:
שם רש"י ד"ה מילה וכו'. עיין מהר"ם עד ימול בשר וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה מאי איכא למימר איהו גופיה וכו'. נ"ל דכוונתו דקושית בא לימלך לא דמי לקושיא דבחול נמי דהתם הקושיא קאי על הרואה ולכן מתרץ שפיר בחול הרואה אומר לנקר חצרו הוא צריך ומקשה בא לימלך וכו' ר"ל דנהי דיפה תירצת על הרואה מ"מ איהו גופי' שבא לישאל כיצד יעשה ואמרי ליה רבנן שיכסה אתי למימר חיה היא ומשמע ליה דעל הרואה לא שייך להקשות בא לימלך דמנא ידע הרואה שבא לימלך ושפיר מיתרצה בתירוץ שיאמר לנקר חצרו הוא צריך ואפשר עוד דמשמע ליה דעל הרואה לא שייך דמספקא אמרי ליה זיל טרח וכסי דדלמא לא מסיק אדעתי' ספקא כלל אבל איהו גופיה שבא לימלך ומספקא ליה מסיק אדעתיה שגם לרבנן מספקא להו ולכן מחק תיבת אלא דלא הדר משנויא קמא דשנויא קמא צריך להרואה ותירוץ זה צריך לאיהו גופי' ועיין מהרש"ל ומהר"ם שיף והנלענ"ד כתבתי:
שם תוס' ד"ה תני וכו' וא"ת וכו'. נראה דאכוי לא קשה להו כיון דעכ"פ לא הוי ודאי דאורייתא אלא בנתערב בדם בהמה אע"פ שצריך ב' דקירות מ"מ ליכא אד"א קשה להו היאך עוקר דבר מה"ת:
שם גמרא תני ר' זירא וכו'. עיין במהר"ם עד וכדרב יהודה וכו' כצ"ל:
דף ט.
ד"ה גלגל וכו' ובתוספות פירש וכו' כצ"ל ועיין במהרש"א ור"ל תוס' אחרים שהיו קודם תוספות אלו:
דף ט:
רש"י ד"ה סולם בא לידנו הולכת וכו'. עיין מהר"ם עד ולפי סברתם הוא סבר וכו' כצ"ל וצריך להוסיף על פירושו דס"ל שגם תנא דמתניתין דס"ל דבהולכת סולם של עלי' פליגי מ"מ ב"ה מתירין ור' חייא ס"ל דר"י טעמיה דת"ק קא מפרש ובין רשב"א ובין תנא דמתניתין בסולם של שובך איירי אבל בסולם של עלייה אפילו הולכה אסור ועיין במהרש"א ועדיין צריך להוסיף במ"ש רש"י בדבור שאח"ז מכלל דת"ק סבר וכו' ומודים בהולכה היינו רשב"א וממילא תנא דמתניתין אע"פ שסבר דפליגי בהולכה מ"מ הלכה כב"ה דמתירין ומ"ש בד"ה טעמיה ובשל עליה ליכא מאן דשרי ר"ל אפילו הולכה וה"ה שהי' יכול לומר דלרשב"א הולכה מותר גם בסולם של עלי' אלא דהלכה כתנא דמתניתין דפליגי בהולכת סולם של שובך אבל בשל עלי' גם לב"ה אסור ונ"ל שגם ללישנא בתרא לדידהו דס"ל דר' דוסא מתיר להטות סולם של עליה אפשר שגם תנא דמתניתין מודה בזה דלא מיירי מזה ולר' חייא דר' דוסא לא מתיר אלא בשל שובך גם תנא דמתניתין ס"ל דבשל עליה אפילו להטות אסור וכדמפרש ר' יהודה ומהר"ם שיף כ' דבלישנא בתרא פסק דלא כתנא דמתניתין ולא ידעתי למה אכן התוס' כתבו דהלכה כר' דוסא והיינו לכאורה דלא כתנא דמתניתין ומ"מ אפשר לומר דרש"י לא ס"ל כן ודו"ק: (שם) תוס' ד"ה מאי וכו' ואפילו בביתו וכו'. מהגמרא אין ראי' דאפילו בביתו אסור דסתם שובך היא בחוץ וצ"ל דס"ל דלא שייך ביו"ט לחלק בין בבית ובין לחוץ ומ"מ מ"ש דבשבת ליכא חששא דלהטיח גגו שאסור להוציאה לחוץ לכאורה יש לדקדק הא מותר להוציאה לחצר של יחיד או המעורבת וסתם גג הוא בחצר וצ"ל דכיון דפעמים שהגג הוא ברה"ר או בחצר שאינה מעורבת לא גזרו כלל:
שם ד"ה אמר ר"י וכו' רבה ור"י וכו'. עיין מהר"ם עד לעיל בדבה אמר וכו' כצ"ל:
שם ותימה וכו'. עיין במהרש"א והוא קו' בעל המאור וכמ"ש מהר"ם ור"ל דתקשה דב"ש אב"ש אבל ב"ה לא קשה אהדדי דהשתא ס"ל יש בנין וסתירה בכלים:
דף י.
ד"ה ב"ש וכו' ותימה וכו'. לכאורה היה אפשר לומר דאי הוי פליגי בנפתח ה"א דמחשבה אינו מועיל כלל אפילו מכאן ולהבא וצ"ל דמשמע להו דלפי סברא דהשתא דפליגי בלמפרע ס"ל דמכאן ולהבא פשיטא דמועיל מחשבה דאל"כ מנ"ל לומר דפליגי בלמפרע:
דף יא:
גמרא הנך נמי פלוגתא נינהו וכו' עיין מהר"ם עד וא"כ ב"ש מתירין וכו' קאמר לה עולא ולדידי וכו' טעמו של עולא נודע וכו' כצ"ל:
שם רש"י ד"ה אמר אביי דכ"ע וכו'. לא קאי לפרש ד"ה דאמר אביי דההוא ודאי קאי אב"ש וב"ה כמ"ש בגליון אלא רש"י גופי' כ' כן דכ"ע שתי הברייתות ס"ל כן:
דף יב.
ד"ה ליפלגו וכו'. עיין מהר"ם עד משמע דפליג אמסקנא נ"ל דר"ל דמאי דאמר ליפלגו באבנים הוא היפך המסקנא דאמר מדלא פליגי באבנים וא"כ כיון דלפלגו באבנים היינו בהוצאת אבנים גם מדלא פליגי באבנים משמע דמודו ב"ה היינו הוצאת אבנים דוקא ובאמת גם טלטול אבנים אסור לפי המסקנא לכן גם לפלגו באבנים היינו בטלטול אבנים:
שם ד"ה אלא מדלא וכו'. עיין מהר"ם עד אלא דרבנן וכו' כצ"ל: (שם) תוס' ד"ה השוחט וכו' דאוכל נפש הותר וכו'. עיין מהר"ם עד ולימא דלמאי דאהדרי' וכו' כצ"ל וסברת התוס' מבוארת דהתם קדשים היו אסורים באכילה ובגיזה וחלב וכשהותר בפסולי המוקדשין אכילה אמרינן מאי דהותר הותר ומאי דלא הותר עומד באיסורו אבל גבי יו"ט אדרבה אוכל נפש הותר ומתוך שהותר לצורך הותר שלא לצורך והוי גם נדרים ונדבות בכלל ההיתר לכן כשאסר נדרים ונדבות מלכם הוי איסור חדש אמרינן למאי דאהדרי' אהדרי' אבל לב"ש דלא אמרינן מתוך א"כ נדרים ונדבות לא הותר מעולם והוי כגיזה ועבודה:
שם ד"ה דלמא וכו'. עיין מהר"ם עד דגרסינן עירוב להוצאה והכל וכו' כצ"ל:
דף יב:
ד"ה אין מוליכין וכו'. ומסיק ילפינן הוא מההיא וכו'. לפנינו בירושלמי איתא הדא מההוא והדא פירושו הך דהכא והיינו הא דירושלמי וצ"ל שהוא גם כן פירושו כן וההיא פירושו האי דהתם והיינו האי דשמעתין ומ"ש הוא יו"ט הוא שבת פירש הפ"מ שם דיו"ט ושבת שוים כמו דבשבת אסור ליתנם לכהן ה"ה ביו"ט ועיין מהר"ם כאן ודבריו נ"ל יותר:
דף יג.
ד"ה הא ר"י וכו' וע"ק וכו'. משמע להו שהכנסה בודאי מעיו"ט או כיון דאפשר להכניסם מעיו"ט ונגמר בדעתו מעיו"ט לעשות מהן מלילות הוי נתחייבו מעיו"ט וע"כ לס"ד מיירי שנגמר בדעתו מעי"ט לכן מקשה בגמרא דמשכחת לה כשנמלך עליהם ביו"ט למוללן ודו"ק ועיין פ"י וחידושי הרשב"א ואין להאריך:
שם ד"ה א"ד וכו' שפירש בהדיא שהכניסו לשבלין. ר"ל למוללן במלילות וכן מ"ש אח"כ רק במפרש שהכניסן לשבלים ר"ל למוללן ואע"פ שגם לפי' זה לל"ק בקטנית טבלא טפי מבשבלין ולא"ד בשבלין טבלא טפי מ"מ לא הוי להיפך לגמרי כיון דבקטנית סתמא דללישנא קמא פליגי לא"ד לכ"ע לא טבלא ועיין במהרש"א עד בפירש למוללן בין בקטנית וכו' כצ"ל ומ"ש ע"כ דפליגי נמי בקטנית למוללן ר"ל דא"א לומר דכ"ע טבלא דלא עדיפי משבלים וא"א לומר דכ"ע לא טבלא כיון דלל"ק טבלא הי' מהיפך להיפך ומ"ש ע"כ דפליגי נמי בל"ק בקטנית סתם ר"ל דא"א לומר דבקטנית סתם לכ"ע טבלא כיון דלל"ב לכ"ע לא טבלא ויהי' מהיפך להיפך ודו"ק:
דף יג:
ד"ה כשם וכו' דהא ממנו וכו'. עיין מהר"ם עד דיש שום לימוד וכו' והלימוד הזה הוא בירושלמי רפ"ב דתרומות והובא בר"ש שם ובפי' הרא"ש פ"ב דביכורים מ"ה דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו אפילו אחד ביהודה וא' בגליל ע"ש:
שם רש"י ד"ה כסי כסי מלא כוסות. נ"ב בשם הב"ח שהוא ד"א עם ד"ה ואוכל ולא הבינותי דהא נענין מעשר תנן דחייב ולא דחי אלא לענין שבת לכן נ"ל דמ"ש רש"י ואוכל בלא מעשר הוא דבור בפ"ע וקאי אלקמן מנפח על יד על יד ואוכל:
דף יד.
תוס' ד"ה ב"ה וכו' אבל מלח של ים וכו'. עיין במהרש"א עד ואיך שיהי' וכו' ואנכי לא ידעתי מאי קמבעי ליה דפשיטא דגם בשמעתין מיירי במלח של ים שהיה גם מעיקרא אבל מלח שלנו [ואפשר שנקרא בלשונם שלינייוני] שהיה דק מעיקרא ונעשה גם בידי אדם א"צ שינוי דקיי"ל אין טוחן אחר טוחן וכ"כ רמ"א בסי' שכ"א ס"ח ומ"ש שם מלח הגס היינו של ים כמ"ש בד"מ שם אכן מ"ש התוס' לדוך אותו גרעין גרעין צריך ביאור דהא במשנתינו לא נזכר זה ונ"ל שהוא לאו דוקא וכוונתם דבעי שינוי ונקטו שינוי היותר גדול דמותר אפילו לרב יהודה שם ואפילו בשבת ואה"נ דלרבא שם וכ"ש כאן ביו"ט די בשינוי המבואר בגמרא אלא דלא נחתו לזה אלא לפרש החילוק שבין מלח למלח כנ"ל:
שם גמרא אמר אביי כי תניא וכו'. הקשה מהרש"א אמאי לא אמר אלא ע"ש ולכאורה משמט דלא שייך אלא רק היכי דהוא מסקנא דמלתא וכאן חולק רבא וצ"ע בזה בסוגיית הש"ס אבל דכירנא שכתבו התוס' דלא שייך אלא היכי דלא נזכר לעיל שום אמורא אבל שכחתי מקומם:
דף יד:
ביצה דף יד/ב
תוס' ד"ה הבורר וכו' נוטל האוכל לעצמו וכו' כצ"ל נ"ל ומ"ש פי' יזרוק אותו הוא פי' על מניח הפסולת ר"ל יזרוק הפסולת והאוכל ישאר לעצמו: (שם) רש"י ד"ה שמא תכרך לו וכו' כיון דעיקר הבגד וכו'. נ"ל דכוונתו אע"ג דנימא זו היא מסתמא צמר לחוד או פשתן לחוד ואין בה כלאים מ"מ משוי לכל הבגד דרך לבישה ועיקר הבגד שיש בו כלאים מהנהו ומחממו ואסור:
דף טו.
תוס' ד"ה אלא וכו' וא"ת מאי מייתי וכו' כ' מהר"ם נ"ל דהכא בשמעתין וכו' וכ"כ בדבור שאח"ז ואינו מוכרח וכו' ע"ש ולא הבינותי דהא הוכרחו התוס' לפרש דדוקא להציע תחתיו שלא תקשה מבגדי כהונה ודו"ק:
דף טז.
גמרא א"ה לא לענשו נכרים עלה. עיין מהרש"ל ומהרש"א ומפירש"י לא משמע כפי' מהרש"א ונלענ"ד משום דאיתא בבכורות (דף ל' ע"ב) נכרי שבא לקבל עליו מצות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וא"כ לא היו יכולין לקבל התורה כיון שלא ניתן להם מצות שבת ואע"פ שלא היו יודעים ממצות שבת כלפי שמיא גליא שאין זה כל התורה ואין קבלתם כלום ולכן אין להענישם על מה שלא קבלו שאר התורה כיון דאפילו אלו היו מקבלין לא הי' קבלתם כלום וזה מדוקדק טפי בלשון רש"י:
דף טז:
תוס' ד"ה אמר וכו' לכל מין ומין. היינו לב"ש דבעינן ב' תבשילין או לר"א דס"ל דבעינן פת ותבשיל בעינן לכל א' כזית אבל דעת שאר תנאים שא"צ אלא תבשיל אחד ועיין בא"ח סי' תקכ"ז ס"ב:
שם ד"ה קמ"ל וכו'. ויש שמסירין השומן. נ"ב בשם הב"ח ס"א שמתירין ואינו מובן ומהרש"א ומהר"ם ומהר"ם שיף גרסי שמסירין וכן עיקר לענ"ד. וע"ע במהר"ם עד דאין כאן ריעות מותרים כצ"ל:
שם
רש"י ד"ה עד תחום שבת וכו' לא היה דעתו וכו'. נ"ל דר"ל לכן לא מהני אפילו הניחו עירובי תחומין אבל כשפירש בפירוש עליהם מהני כשהניחו עירובי תחומין אבל כשלא הניחו ע"ת אפילו הניח בפירוש עליהם לא מהני ועיין ביש"ש סי' י' ובמ"א סק"ט:
שם ד"ה לשנה האחרת ור"ה היה וכו'. עיין מהרש"א עד שאחר זה שחל יום א' בו' וכיוצא וכו' כצ"ל. ר"ל דאשמעינן דדוקא משום שהיה בשנה האחרת לא היה יכול להניח ולהתנות אבל בשני ימים טובים זא"ז היה יכול להניח ולהתנות וע"כ שנודע לו ביום א' שחל בה' ואם היה בפסח או בסוכות ושמ"ע היה יכול להתנות וע"כ בר"ה היה ועיין במהר"ם שיף שכ' דאפשר בשבועות ור"ה והוא תמוה לענ"ד דא"א שנצטרך בשבועות ור"ה, זא"ז ע"ת דאם חל שבועות בו' ז' חל ר"ה אחריו בז' א' וא"צ ע"ת וא"א שיחול שבועות בה' ו' אם לא נימא שאז היו מקדשין ע"פ הראיי' והיה אפשר שיחול חג השבועות בה' ו' או בו' ז' ור"ה אחריו בו' ז' והרחוקים היו עושים שני ימים טובים של גליות והיה שייך תנאי וצריך ג"כ לומר שחלו בה' ו' דבו' ז' לא שייך תנאי אבל רחוק לומר שנצטרך אז בשבועות ב' ימים דהא מנינן ספירה מפסח וכבר נשמע קביעת ניסן ודו"ק:
דף יז.
תוס' ד"ה מ"ט וכו' כדאמרינן בפרק ב"מ וכו'. הנה אמרינן טעם זה לר' אליעזר ולרבנן הטעם משום דקדושה אחת הן וזה לא שייך כאן בשני ימים טובים ואפשר דלא ניחא להו לומר דכאן אליבא דרבנן משום דמסקינן התם דהלכה כר"א:
שם הואיל ויש שם ספק וכו'. עיין במהרש"א ומהר"ם ולכאורה היו יכולין לומר בפשיטות דשם מיירי בא"י דאין שם יו"ט של גליות ולא הוי ספק ואפשר משום דפשיטא להו שגם בח"ל אין מערבין מיו"ט לשבת:
שם וא"ת לר' יוחנן וכו', עיין במהרש"א עד וטעמא דרב ע"כ וכו' כצ"ל:
דף יז:
ד"ה אמר רבא וכו' ל"ש אלא תבשיל אבל פת וכו' כצ"ל:
דף יח.
ד"ה היכי וכו' דכל הפוסל וכו'. ר"ל וא"כ אם רוצה להשתמש בה משקין ע"כ צריך להטבילה. ועיין במהרש"א לעיל בד"ה נגזור וכו' עד הך מתניתין דהמטביל כליו לא פירש וכו' כצ"ל:
דף יח:
ד"ה ושוין וכו' אבל לא בכלי עץ וכו'. עיין במהרש"א וצ"ל דבברייתא לא דייקינן אבל לא בכלי עץ דברבי אפשר לומר דנקיט אין משיקין בכלי אבן לרבותא דאפילו בכלי אבן אין משיקין ואיידי דנקט ר' בכלי אבן נקטו רבנן נמי בכלי אבן וה"ה בכלי עץ אכן אפשר לומר דאפילו אי גם אברייתא קשיא להו ניחא להו להקשות על המשנה ולא כ' מהרש"א אלא אין מטבילין וה"ה אין מטבילין במשנה ג"כ צריך לפרש כן וניחא ליה למהרש"א למנקט הברייתא דתני בה בפירוש אין מטבילין את הכלי על גב מימיו אבל במשנה לא תנן בפירוש עד דמפרש לה שמואל כנ"ל:
דף יט.
רש"י ד"ה אבל נדרים וכו' ואע"ג דחגיגה וכו'. עיין במהרש"א עד דראיי' דומה לחגיגה דיש לה תשלומין כל ז' הלשון מגומגם דודאי הא דיש לו תשלומין כל ז' אינו גורם היתר ורש"י לא כ' לקמן (דף כ' ע"ב) אלא דזמנן קבוע וצ"ל דכאן ג"כ כוונת מהרש"א כן דדומה לחגיגה שזמנן קבוע אלא שיש להם תשלומין כל ז'::
דף יט:
גמרא ראב"ש לטעמי' וכו' עיין מהרש"א ומהר"ם שיף ונ"ל להוסיף על דברי מהרש"א דאלו הי' עיקר מחלוקת ת"ק וראב"ש אי חג הסוכות גורם הי' מפרש זה בברייתא בפירוש אבל השתא לא נשמע זה כלל מהברייתא שהרי תרווייהו קאמרו מביא אדם תודתו בחג הסוכות ומנ"ל דטעמא דראב"ש אינו כטעמו של ת"ק אדרבא מדנקט ראב"ש סוכות ולא שבועות וגם נקט תודה ולא שלמים משמע כת"ק וע"כ בסוכות גופא פליגי ולכן מקשה בגמרא באמת ומ"ש חג הסוכות דאמאי נקט חג הסוכות הא גם בשבועות פליג על ת"ק והול"ל בחג השבועות ובחג הסוכות וצ"ל דהא דנקט תודה איידי דאיירי ת"ק בתודה אבל באמת גם בשלמים פליגי:
שם תוס' ד"ה ר' שמעון וכו' וכ"ת כל שאינו וכו' עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לתרץ קושייתו דר"ש לא קאי אדברי ת"ק אלא אקרא דמקיש שלש רגלים זה לזה:
שם ולפי המסקנא ה"ק וכו'. עיין במהרש"א וכוונתו דלפי פי' התוס' ע"כ פי' שראוי לבא בחג השבועות אע"פ שא"א להקריבו שאין בו חוה"מ מ"מ שייך ראוי לבא כיון שאין המניעה מחמת הקרבן אלא משום שאין לו יום להקריבו ואם רוצה מביאו ומקריבו אחר יו"ט א"כ לכאורה גם פירש"י אפשר ליישב בדרך זה וה"ק בא בחג השבועות ובחג הסוכות ראוי לבא בחג השבועות אלא דא"כ לא הוי דומיא דחג הסוכות דהיינו חובה להביאו ומקריבו בחג הסוכות גופיה דהיינו בחוה"מ:
שם ורישא דוקא וכו'. נ"ל דר"ל דרישא דבא בחג הסוכות פירושו בא דוקא דמחויב להביאו אבל סיפא דאינו בא אין פירושו שאסור לבא אלא דאינו מחויב להביאו ועיין במהר"ם שיף ואין דבריו מובנים לי ודו"ק:
דף כ.
ד"ה למד וכו' אלא שעיר של ע"א וכו'. היינו לר"ש במשנה מנחות (דף צ"ב ע"א) אבל לר"י שתי סמיכות הם פר העלם דבר ושעיר המשתלח ע"ש בגמרא ודו"ק:
שם ד"ה דלא גמרי וכו' ורש"י פי' וכו'. נ"ל דרש"י לא מפקיע אלא ממ"ד בסמיכה עצמה דלדידיה בלאו שבות אסור לסמוך דקעביד עבודה בקדשים דהא קיי"ל סמיכה בכל כחו בעינן אבל למ"ד בתיכף לסמיכה שחיטה פליגי צריך לומר דאסרי ב"ש משום שבות דאל"כ כיון שלא סמך מאתמול אמאי לא לסמוך מאי קעביד ומ"מ צריך טעמא דלית להו תיכף לסמיכה שחיטה דאל"כ לדחו יו"ט דלא חמיר סמיכה משחיטה כיון דא"א מאתמול הוי כשאר עבודות שעושין אע"כ משום שהי' אפשר מאתמול וכ"מ סוגיא שם דלא מפקיע דר"י אלא ממ"ד בסמיכה גופה פליגי וכ"נ ג"כ מדברי הרשב"א במשנה ע"ש:
דף כ:
ד"ה נדרים ונדבות יוכיחו פ"ה וכו'. הלשון מגומגם ונ"ל דב' תיבות שמותר להדיוט צ"ל קודם פ"ה והוא ציון על הגמרא וצ"ל נדרים ונדבות יוכיחו שמותר להדיוט פ"ה במקום וכו' וכוונתו דהא דאמר שמותר להדיוט אין ר"ל דנדרים ונדבות שיש בהם אכילת הדיוט כגון שלמים מותר כמ"ש אח"כ בפי' הר"ש אלא שמותר להדיוט ר"ל ביו"ט שמותר לעשות צרכי הדיוט אסורים לגבוה אפילו שלמים:
שם גמרא אר"ה לדברי האומר וכו'. עיין במהרש"א עד דת"ק דאבא שאול לפירש"י נ"ל דה"ה אבא שאול לפיר"ש:
שם רש"י ד"ה הדם יזרוק והבשר יאכל דקיי"ל וכו' כ' מהרש"א דבקרבנות צבור קיי"ל דעלו לשם חיבה ע"ש ותמהני מאוד דא"כ אמאי אם היתה שבת לא יזרוק דפשיטא דחובות שקבוע להם זמן דוחות שבת אע"פ שאינם בני אכילה אכן המעיין בגמרא שם (דף ד' סע"א) יראה דדוקא שינוי בעלים ליתא בצבור אבל שינוי קודש גם בצבור לא עלו להם לשם חובה וכ"פ הרמב"ם פט"ו מה' פהמ"ק ה"א ע"ש וכאן מיירי משינוי קודש כמ"ש רש"י בד"ה שלא לשמן:
דף כא.
תוד"ה אבל וכו' ואפילו לאחר שחיטה וכו'. עיין במהרש"א עד דקאמר דקדשים קלים ממון בעלים וכו' אלא דבקד"ק הוי וכו' כצ"ל. ותמהני דבתו' שם ד"ה ומחיים מבואר שגם לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לריה"ג ע"ש גם מה שהוגה לאחר שחיטה במקום לאחר זריקה לא ידעתי למה אע"ג דשם בתו' איתא לאחר שחיטה מ"מ ודאי כוונתם לאחר שחיטה וזריקה ונ"ל דמהרש"א שלל גירסא אחרת שהי' לפניו אבל שחיטה וזריקה הכל אחד ובחנם הוגה בגליון תו' בשם המהרש"א שחיטה במקום זריקה:
שם ד"ה עיסה וכו' וי"ל וכו'. נ"ב דמדברי התו' פסחים (דף מ"ו ע"א) ד"ה עד שתאפה יתיישב קו' התו' דהכא ועיינתי שם בתו' וכתבו שם דטעמא דרשב"א לא שייך אלא כשאופה בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא ונ"ל דאכתי לא מתיישב קו' התו' דהכא דשם שפיר כתבו דבעינן טעמא דהואיל להתיר אפילו תחת גחלים אבל כאן מלשון אסור לאפותה משמע אפילו בתנור ולא מתיישב בתירוצם דשם. ונ"ל דמ"מ צריך לטעמא שהפת נאפת יפה דאל"כ לא הוי שרינן משום הנך טעמי שהרשות בידו לאכול כאו"א ודלמא מקלעי ליה אורחים כדאיתא בא"ח סי' תק"ז ס"ו דבתנורים שלנו אסור ומ"מ טעמא שהפת נאפית יפה לחוד לא מועיל אא"כ יכול להיות שיאכל כולם כמ"ש התו' כאן ועיין במ"א סי' תקי"ב סק"ג. כ' מהר"ם שיף לפ"ז ק' מאי פריך מעיסת הכלבים ולענ"ד לק"מ דכיון דע"כ צריך ליתן לכלבים הוי כחציה של נכרי:
שם רש"י ד"ה התימני וכו' כדכתיב שמשון חתן וכו' כצ"ל:
שם תוס' ד"ה חזינן וכו' וכן בעגל דבסמוך וכו'. מדבריהם נראה שמפורשים שהעגל היה של הבלשת והישראלים בשלו אותו ולפ"ז קשה קו' מהרש"א בגמרא דמאי פריך והא חזי לכלבים הא לכלבים א"צ בישול אכן רש"י ד"ה והא חזי פי' שהיה של ישראל ולפירושו אפשר לומר שלא בשלו אותו כלל אלא שחטו אותו ונתנו אותו להבלשת והבלשת בשלו בעצמם ולא קשה קו' מהרש"א שהרי גם לכלבים צריך שחיטה ולפ"ז קושיא זו ממעשה דשמעון התימני היו יכולין להקשות גם על רב חסדא דלעיל דמודה דבהמה חציה של נכרים וחצי' של ישראל מותר לשחטה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפשר דמ"מ לא הי' יכול להקשות אר"ח דשם עיקר שחיטה גם בשביל ישראל אבל היכי דעיקר המעשה בשביל עכו"ם אע"פ שאין מקפידין כשלוקח קצת ליניקה אפשר דאסור ולכן לא מקשה אלא אר"ה:
שם ד"ה הואיל וכו' ותימה וכו'. הקשה מהר"ם שיף הא שם האיסור משום קוצר ע"ש ולענ"ד לק"מ דס"ל להתוס' כדעת הפוסקים דקצירה באוכל נפש היא מדרבנן עיין באו"ח סי' תצ"ה ס"ב:
דף כא:
ד"ה הני סופלי וכו'. הנ"ב בשם מהר"ם צ"ל לעיל גבי וי"ל וכו' אינן ראויין לבהמה אלא ע"י תיקון גדול ואח"כ צ"ל דברי מהר"ם אלו. וע"ש במהר"ם עד והואיל ואינן וכו' היכי שדינן להו וכו' כצ"ל:
דף כב:
רש"י ד"ה מקולס וכו' חוצה לו בצדו וכו'. עיין רש"י פסחים (דף ע"ד ע"א) ד"ה מקולס:
שם ד"ה וחכמים איסרין וכו' ומה"ט אסרינן לי' וכו' כצ"ל:
שם):
גמרא ר"ה אמר אסור וכו'. עיין במהרש"א ולכאורה רב יהודה דאמר ע"ג תרס מותר דליכא אד"א כפירש"י מ"מ איכא אד"ר ואינו מותר אלא באוכל נפש וגם ר"ה ורבה דאמרו אסור וכן ר"י ע"ג גחלים אפשר לומר אשמעינן רבותא דאפילו בא"נ אסור ודו"ק וצ"ע:
דף כג.
תוס' ד"ה ע"ג וכו' לא תאסור ולא תשרי. ר"ל אם תראה מי שמתיר לא תאסור לו אבל אתה לא תתיר:
שם רש"י ד"ה קדשים ס"ד מאי קרוב וכו'. נראה שגירסתו הי' שאתה קרוב להאכיל את בנ"י וע"ז הקשו קדשים ס"ד ובפסחים (דף נ"ג ע"א) הגירסא שאתה מאכיל והקשו קדשים ס"ד אלא שאתה קרוב להאכיל ומשמע דכשאמרינן שאתה קרוב להאכיל ניחא:
שם תוס' ד"ה ושלש מחלוקת וכו'. עיין במהרש"א עד אבל בשלהם וכו' ולא ידעתי מנ"ל לפרש כן דהא אפשר לומר דהתוס' מפרשים דשלהם הי' של עץ ולכן לא הי' תולש שערות וצ"ע:
דף כג:
גמרא מני ר' יהודה וכו'. כ' מהרש"א ולא ניחא לי' לומר דאתיא כחכמים וכו' ר"ל כמו שגזרו, קרצוף אטו קירוד כן גזרו עגלה אטו שאר כלים: (שם) רש"י ד"ה ואין נותנים וכו' ה"מ דמזונותן עליך וכו'. הקשה מהר"ם דלא אסרינן לעיל באין מזונותן עליך אלא היכי דעביד מלאכה ע"ש ומדברי הפוסקים משמע דאפילו בלא מלאכה אסור ליתן מזונות לפני בהמות ועופות שאין מזונותן עליך עיין בא"ח סי' שכ"ד וא"כ גם למ"ד ולא לכל בים צריך לחלק בין מזונותן עליך ובין אין מזונותן עליך לענין ליתן לפניהם מזונות בלא מלאכה ורש"י הקשה ממה שמפורש בפירוש מכח כ"ש דלדידי' מותר אפילו מלאכה לצורך בהמה וכ"ש ליתן בפניהם מזונות בלא מלאכה כנ"ל:
שם תוס' ד"ה ואין נותנין וכו' אלא מזונות מה תרצת וכו'. ולענ"ד י"ל לפירש"י בפשיטות דלאו כל חי' ועוף שוין בזה דיש חיה ועוף שמזונותן עליך ויש שאין מזונותן עליך ומשנתינו איירי באותן שמזונותן עליך וההיא דביברין של חי' ושל עופות מיירי באותן שאין מזונותן עליך לכן לא מקשה הגמרא אהדדי אלא מאיסור צידה וצ"ע:
דף כד:
ד"ה אלא וכו' כך פירש"י. בפירש"י שלפנינו אפשר לפרש דמ"ש והני ודאי מוכן נינהו לא קאי אלא אפירי דכבישי בירקא אבל כוורי דאדימי ספק הם והוצרך לפרש גבי פירי דודאי מוכן נינהו דמשמע לי' דהאמת הוא כן דאין דרך לכבוש פירות בני יומן אלא שהרואין שלא ידעו שהם כבושים יסברו שהם בני יומן אבל אנן דחזינן דבאמת הם כבושים ודאי מעיו"ט הן ולפ"ז לא קשה כלל קושיית התוס' דהא דמשמע דלא אתיא אלא כר"ג משום כוורי דאדימי הוא. ואפשר דהתוס' הי' להם גירסא אחרת בפירש"י או משמע להו דמ"ש רש"י והני ודאי מוכן נינהו קאי גם אכוורי אבל לא הבינותי דהיאך אפשר לומר דכוורי דאדימי ניכרין שמעי"ט הן הא בני יומן ודאי אדימי ואי ניכרין אמאי יטעה הרואה שהם בני יומן וא"ל דמיירי בידוע שהן מעי"ט דלשון ניכרין לא משמע כן וצ"ע:
שם גמרא אלא למ"ד מותרין באכילה וכו'. עיין במהרש"א עד ולי כא למימר נמי אליבי' וכו' כצ"ל:
שם תוס' ד"ה ולערב וכו' ובכדי שיעשו דאמר וכו'. עיין מהר"ם עד דצ"ל לפי' ר"י וכו' כצ"ל:
דף כה.
רש"י ד"ה מאי קמ"ל ד"א או איסור וכו'. עיין מהר"ם עד משום דשמא יש בה וכו' כצ"ל. וקושייתו לענ"ד לק"מ דרש"י מפרש מאי קמ"ל לא בלשון קושיא אלא בלשון איבעיא וע"ז קאמר אילימא דאיסורא קמ"ל לאפוקי מדר"ה ונ"ל דהוכרח רש"י לפרש כן דלשון מאי קמ"ל כשהוא בלשון קושיא ר"ל דפשיטא היא וכאן דחה דאין הדין כן אע"כ לשון איבעי' הוא:
דף כה:
תוס' ד"ה שאני וכו' וא"ת וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד צריך טעם צורך צבור דאל"כ ישב בביתו ולא שייך בעיתותא אבל אם רבים צריכין לו מוכרח לבא לבית המדרש ומ"מ אפשר לשאת אותו בידים ומשום בעיתותא מותר לכתף אותו לכן שפיר הקשו על ילתא דאם אין רבים צריכין לה לא שייך בעיתותא כלל דהא אפשר לה לישב בביתה:
שם רש"י ד"ה משום בעיתותא דצבורא. נראה שכן היה גרסתו בגמרא לכן לא הי' יכול לפרש כפי' מהר"ם שיף ע"ש:
דף כו.
תוס' ד"ה בכור וכו' וקשה דאין זה מן המוכן וכו'. עיין במהרש"א ומהר"ם שיף ולענ"ד כוונת התוס' דלפירש"י טעם המוזכר במשנה אין זה מן המוכן לא מועיל אלא לאסור לכתחלה אע"פ שמודה רש"י דאסור בדיעבד היינו משום קנסא שעבר ואסקיה או שעבר ובקרו או דהוה כמתקנו לגמרי כמ"ש רש"י לקמן ע"ב ד"ה ביו"ט וזה לא נזכר במשנה ולשון אין זה מן המוכן משמע דמטעם זה אסור בדיעבד:
שם וכן הא דקאמר בגמרא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונתם דלא נפרש כוונת הגמרא מ"ד כיון דדעתיה עלויה ולית ביה משום מוקצה נשחטיה קמ"ל דאע"ג דלית ביה משום מוקצה אסור מטעמים אחרים אלא קמ"ל דלא אמרינן דעתיה עלוי' ואסור משום מוקצה:
שם גמרא סד"א משום צב"ח וכו'. עיין מהר"ם עד והוי רבותא לר"י וכו' אפ"ה פליג ר"ש וכו' כצ"ל:
שם רש"י ד"ה ואם לאו ועבר ואסקיה וכו'. עיין במהרש"א עד אמנם יש לדקדק וכו' ולענ"ד נראה לתרץ דלפי סברא זו דכשהיה לו מום עובר מעיו"ט דעתיה עלויה וכיון דר"ש אוסר בזה אע"ג דדעתיה עלויה משום שעבר ובקרו ה"ה כשהיה בו מום קבוע מעי"ט עוד י"ל דמ"ש רש"י לעיל א"נ משום דעבר ואסקיה אין כוונתו דלית בי' משום מוקצה אלא כוונתו דב' טעמים יש לאיסור א' משום מוקצה ב' משום דעבר ואסקיה וברישא כשלא עבר ואסקיה יש עכ"פ משום מוקצה ונ"ל דזהו טעמו של מהרש"ל שלא מחקו לעיל וס"ל דעיקר הטעם משום מוקצה אבל טעם דעבר ואסקיה לחוד אינו מועיל לאסור ולכן מחקו כאן ולספרים שהגיהו א"נ ס"ל שגם טעם דעבר ואסקיה לחוד מועיל לאסור כנ"ל:
דף כו:
ד"ה ושוין כו' וכדמוקי לה לקמן וכו'. לכאורה הא דמוקי לה לקמן כגון דיתבי דייני התם היינו אי נימא יש מוקצה לחצי שבת אבל אנן קיי"ל אין מוקצה לחצי שבת וא"צ לאוקמי דיתבי דייני התם ונ"ל דרש"י ס"ל שגם לטעם מתקנו צריך לאוקמי דיתבי דייני התם דאל"כ הוי תיקון ודין גמור כיון שהיה לו חזקת איסור ובגמרא לקמן ה"ק הא בלא"ה צריכין לאוקמי דיתבי דייני התם וממילא אין ראי' דאין מוקצה לחצי שבת:
דף כז.
תוס' ד"ה אלא וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד דלא הוו צריכים לזה אלא וכו' ר"ל הא דשרינן קדרות אין ראי' דבאפרוחים הוי גמרו בידי אדם אלא ע"כ דראייתם משם דהיכי דגמרו בידי אדם אין מוקצה לחצי שבת ולזה א"צ ראי' דהא בפירוש קיימינן אהא דאמר אלא גמרו בידי אדם לא מבעיא לן:
שם רש"י ד"ה אלא הכי אמור וכו'. עיין במהרש"א עד גם לפי פירושו הא דקאמר לעיל וכו' ולא ידעתי מנ"ל הא דשפיר אפשר לפרש הא דאמר לעיל הרי אמרו על רשב"י כמו שפירש"י לעיל ור"ש בן מנסיא וחבריו אמרו הרי אמרו רשב"י וחבריו ומבואר שהסכימו כן להלכה לכן נקט כאן ר"ש בן מנסיא וחבריו שהסכימו ג"כ כן וניחא ליה לר' למנקט ר"ש בן מנסיא שהיה אז בדורו וניחא ליה לרש"י לפרש כן כיון דמעיקרא דהוי ס"ד דאמר הלכה כר' מאיר ע"כ היינו ר"ש בן מנסיא כמ"ש מהרש"א אח"כ לכן גם מה שמסיק אלא בשיטת ר"מ היינו ר"ש בן מנסיא דודאי המקשן והתרצן ידעו באיזהו ר"ש קאי ולא שיהיו מחולקים בזה דלס"ד יהא קאי על ר"ש בן מנסיא ולמסקנא על ר"ש בן יוחאי אע"כ שידעו שאע"פ דבכ"מ סתם ר"ש הוא רשב"י כאן הוא ר"ש בן מנסיא כנלענ"ד: