גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
כתובות · דף עב.
רש"י ד"ה דיספד יכו' ואל ירע לו אם נהג כן. דברים אלו צריכין ביאור ונ"ל דכוונתו דלכאורה טוב ללכת אל בית אבל הוא כדי לזכור את יום המיתה להכניע גאות לבו אלא דלטעם זה היה די במה שאמר באשר הוא סוף כל האדם ויזכור שגם סופו יהיה כן לכן מקשה התנא מאי והחי יתן אל לבו הלא די במה שאמר באשר הוא סוף כל האדם ומתרץ דברים של מיתה ור"ל דלזכור יום המיתה די שילך ויראה את המת והוסיף הפסוק לומר דיוסיף לספוד עוד ולקבור וכו' ואע"פ שא"צ לזה כדי לזכור את יום המיתה מ"מ יצטרך שיעשו לי כן וכשיעשה היא לאחרים יעשו לי כן וזהו כוונת רש"י ואל ירע וכו' כשינהג כן אל ירע לו למה לו לנהוג כן שיתן אל לבו שיצטרך שיגמלו עמו כן ועיין במהרש"א בח"א דלא משמע כן כמי שפירשתי ברש"י:
שם תוס' ד"ה המדיר וכו' אא"כ תלה בתשמיש וכו' עיין במהרש"א עד ויש אדם מדיר את אשתו מחייה נ"ל דכוונתו דאין אדם יכול לאסור על אחר שום דבר שאינו שלו עיין בר"ן מבואר כן לכן גם הפירות אינו יכול לאסור עליה וממילא לא שייך לתלות באיסור פירות אבל לעיל (דף ע"א ע"ב) בד"ה כגון דתלינהו דמיירי שנדרה היא הקשו התוספות שפיר אמאי לא מוקי דתלינהו באיסור פירות ובחנם השיג בהגהות קרני ראם על המהרש"א כאן וכ' דהתוס' הקשו מתשמיש וה"ה מפירות כמו לעיל ולפי מ"ש דברי מהרש"א נכונים:
שם ד"ה אי דידע וכו' ואומר ר"י וכו'. ר"ל דלפיר"י גם כשרוצה להאכילו תצא בלא כתובה אלא דלשון האכילתו קשה לו ולרשב"א דכשרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה ולא קוצה לה חלה מיירי ג"כ בהאכילתו בלא חלה: