גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
כתובות · דף עא.
ד"ה שלא וכו' ושרקיה טינא וכו'. ר"ל אע"ג דודאי אי אפשר לו לקיים שיאסרו כל הנאות שבעולם עליו מ"מ כיון שתלה אם ישא אשה קודם שילמוד חל הנדר ה"נ כיון שתלינהו בתשמיש חל הנדר ועיין במהרש"ל:
שם ד"ה א"נ וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דכוונתו דלדברי מהרש"ל הגירסא דאי אתמר בההוא בהא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס וכו' ואי אתמר בהא בהא קאמר שמואל משום דאפשר בפרנס וכו' א"נ בההיא קאמר שמואל דאיכא צערא לתרוייהו וכו' ואי אתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא צערא לתרוייהו וכו' ולדברי מהרש"א גרסינן דאי אתמר בההוא בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס ובההוא קאמר שמואל משום דאיכא צערא לתרוייהו ואצטריך לאשמעינן במזונות לתרוייהו וממילא נשמע דאצטריך גם תשמיש לתרוייהו בהיפך וכמ"ש מהר"ם שיף ע"ש:
שם ד"ה בשלמא וכו'. עיין במהרש"א עד והוא מגומגם וכו' ונ"ל דכוונתי אמאי כתבו כאן אם תטעום מאותו המין ולענ"ד נראה לתרץ דלעיל ד"ה שלא לא כתבו אלא דאפילו הדירה מכל פירות מיירי דאפ"ה חל הנדר וכאן נקטו מאותו המין דאפ"ה לרב בסתם יוציא לאלתר:
שם ד"ה שנדרה היא וכו' ונראה לר"י דהשתא וכו'. ר"ל אע"ג דגבי קישוט איצטריך לאוקמי בדתלינהו בתשמיש אע"ג דמיירי בנדרה היא השתא גבי פירות לא מיירי בדתלינהו בתשמיש דאלו תלינהו בתשמיש הוי שייך המתנה אפילו בנדרה היא דתאכל ותאסר וכו' אבל בפירות לבד לא שייך המתנה כמ"ש התוס':
שם באחד מכל מיני פירות. היא הגהות מהר"ם אבל גירסא ישנה שנדרה הנאה מכל מיני פירות ובדברי מהרש"א הציון באחד מכל מיני פירות והוא ט"ס וצריך למחוק תיבת באחד ובזה יובנו דברי מהרש"א:
שם ד"ה ואי אמר וכו'. עיין במהרש"א עד מאי פריך וסבר ר' יוסי וכו' דלא הוה עינוי נפש תצא בלא וכו' כצ"ל. וע"ש עוד עד וס"ל דבשאר נדרים נמי מצי להפר לה ומבואר מדבריו שמפרש בשאר נדרים היינו דברים שבינו לבינה וברייתא דס"ל דדברים שבינו לבינה נמי יכול להפר וממילא כשאינה עוברת על נדרה תצא בכתובה לפי שלא הפר לה ובעינוי נפש תצא בלא כתובה שמתגנה עליו ולר' יוסי דדברים שבינו לבינה א"י להפר וממילא תצא בלא כתובה בעינוי נפש צריך ליתן לה כתובה ולענ"ד אין דבריו מובנים לי כלל דאמאי תלי זה בזה דהא שפיר אפשר לומר דלמ"ד שיכול להפר דברים שבינו לבינה בתרוייהו יתן כתובה וכן לר' יוסי אפשר לומר דבתרוייהו תצא בלא כתובה בדברים שבינו לבינה משום דא"י להפר ובעינוי נפש משום שתתגנה עליו וכיון דע"כ מתניתין דהתם דלא כר' יוסי דהא לר' יוסי דא"י להפר פשיטא דאין לה כתובה שפיר אתיא ברייתא דהכא כר' יוסי דבנזירות דהוי עינוי נפש ג"כ תצא בלא כתובה משום שתתגנה עליו ומסוגית הגמרא משמע דהיכי שא"י להפר פשיטא שא"צ ליתן לה כתובה והיכי שיכול להפר למ"ד הוא נותן אצבע בין שיניה צריך ליתן לה כתובה ולמ"ד היא נתנה א"צ ליתן לה גם לקמן בסוגיין משמע דבין לרבנן ובין לר' יוסי יכול להפר דברים שבינו לבינה לרב הונא אלא דפליגי בנדרי קישוט דלת"ק הוי עינוי נפש ולר' יוסי לא הוי עינוי נפש ולכ"ע דברים שבינו לבינה לא הויין אא"כ תלינהו בתשמיש ומ"מ אפשר לפרש דברי התוס' לפי דרכו של המהרש"א דס"ל להתוס' דאע"ג דהיא נתנה אצבע בין שיניה מ"מ דוקא בעינוי נפש יכול לומר א"א באשה נדרנית ותצא בלא כתובה אבל בדברים שבינו לבינה אע"פ שאין כופין אותו לגרש וליתן כתובה מ"מ לא תצא בלא כתובה כשמקיימת אכן המהר"ם שיף והפ"י פירשו דעינוי נפש ודברים שבינו לבינה שוים ועיין במהר"ם שיף שמפרש דמ"ש התוס' בשאר דברים היינו שאינם עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה שא"י להפר וא"י לומר א"א באשה נדרנית דלא איכפת ליה וכשהיא מקיימת אם רוצה לגרשה צריך ליתן לה כתובה אבל אין כופין אותו ובנדרים שיכול להפר למ"ד הוא נותן אצבע כופין אותו לגרש וליתן כתובה ולמ"ד היא נתנה יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית ותצא בלא כתובה וא"ש הכל:
שם ד"ה בעניות וכו'. עיין מהר"ם עד ויתן כתובה אי איירי וכו' כצ"ל: