גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
כתובות · דף כה:
ד"ה שקרא אחריו וכו'. עיין במהרש"א עד וקשה לפירושו וכו' ולענ"ד דברי רש"י נכונים דע"כ ר' אמי ששאל בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול ר"ל גדול שקרא ראשון אע"פ שהיה שם כהן דאל"כ לא הי' צ"ל בחזקת שהוא גדול אלא שמא לא היה שם כהן וכן מאי ס"ד של זה שבא להעיד וע"כ ידעו שהיה שם כהן אחר ושאל ר' אמי שמא הוא גדול שקרא ראשון אע"פ שהיה כהן והשיב שקרא אחריו לוי ואע"פ דכשאין שם כהן קורא לוי אחר ישראל מ"מ כשיש כהן וקורא ישראל גדול לא יקרא אחריו לוי ואע"פ שגם בעובדא דריב"ל אמר בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול מ"מ כאן היה לו לשאול גם שמא לא היה שם כהן משא"כ בעובדא דריב"ל גם אם לא היה שם לוי אין קורא ישראל אחר כהן שקרא פעם אחת כנ"ל:
שם ד"ה הרי וכו' ואין אדם נאמן לפסול את בנו. נ"ל דתיבת אדם מיותר וכוונתם דאע"ג דבכ"מ נאמן אדם לפסול את בנו ודמי לכאן כשיש לו מגו מ"מ כיון דלדבריו עכו"ם הוא אינו נאמן ה"נ אע"פ שיש לו מגו והיה ראוי להיות נאמן מ"מ כיון דלדבריו קרוב הוא אינו נאמן. הקשה בהפלאה דנימא פלגינן דבוריה ונאמין לו שהוא כהן ולא שהוא בנו ע"ש וכוונתו דל"ד להא דפרק החולץ שרצה לפסול את בניו משום שהוא נתגייר בינו לבין עצמו אמרינן ממ"נ אם נאמין לו שנתגייר בינו לבין עצמו עכו"ם הוא ואין עדות לעכו"ם ואם לא נאמין לו שנתגייר בינו לבין עצמו ממילא בנו כשר דהא ידעינן שהוא בנו אבל כאן אפשר לחלק הדברים ולהאמין לו שהוא כהן ולא שהוא בנו ולענ"ד נראה לתרץ דס"ל להתו' דלא שייך מגו אלא להוכיח מיניה שטענתו הראשונה היא אמת אבל לא שייך להאמינו יותר מטענתו הראשונה וכיון דטענתו הראשונה היתה שבנו הוא ממילא הוא פסול להעיד ולא שייך בזה פלגינן דבוריה ויש בזה אריכות דברים בדברי הש"ך סי' פ"ג סק"ז ואין כאן מקום להאריך בזה:
שם ד"ה נאמן להאכילו בתרומה פי' וכו' או חלה דאורייתא בסוריא וכו'. ר"ל שהיה דאורייתא בזמן המקדש לברייתא קמייתא דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש אע"ג דהשתא דרבנן מעלין ממנה לתרומה דהיא השתא דאורייתא לברייתא זו:
שם אפילו מתרומת דגן תירוש ויצהר וכו'. ר"ל ולאו דוקא מחלה דהיא השתא דאורייתא לברייתא זו:
שם מה שלא העלם מנ"כ וכו'. נ"ל דר"ל למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין דלמ"ד מעלין אתי לאסוקינהו ליוחסין וממ"נ אי נימא דלא מסקינן מנ"כ ליוחסין פשיטא דא"א להאכילם תרומה דאורייתא ואי נימא דמסקינן מנ"כ ליוחסין כבר תירצו בגמרא דריע חזקייהו וממילא א"א להאכילם תרומה דאורייתא דלא לאסקינהו ליוחסין. ומ"ש בת"י עה"ג ולפ"ז וכו'. ר"ל דהתו' לעיל ע"א ד"ה וכי מסקינן כתבו דלא גרסינן לה שסותר הדאי לא תימא הכי אבל השתא גרסינן ליה שפיר ואינו סותר הדאי לת"ה דאינו מקשה היכי אכיל בתרומה הא אתי לאסוקינהו ליוחסין דכיון שאינו אוכל בתרומה דאורייתא לא אתי לאסוקינהו ליוחסין אלא היכי פרסי ידייהו הא אתי לאסוקינהו לתרומה דאורייתא וממילא יעלו אותם אח"כ ליוחסין אע"כ משום דריע חזקייהו לא יעלו אותם לתרומה דאורייתא וממילא לא יעלו אותם ליוחסין ומ"מ צ"ל דלא מביא ראיה בלשון זה למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין וכו' אלא אפילו למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין מ"מ אתי לאסוקינהו לתרומה דאורייתא ואפשר דלאלומי הראיה אמר כן ומה שאמר כיון דאכלי בתרומה ר"ל דע"י דפרסי ידייהו יאכלו בתרומה דאורייתא אתי לאסוקינהו אח"כ ליוחסין. ומ"ש עוד בת"י ועוד דהשתא וכו' אינו מובן לי גם מ"ש אח"כ לא"י אי' ע"כ אינו מובן לי כלל ואפשר דתיבת ועוד הוא ט"ס וכוונתם לסיים דהא דאמר בגמרא כיון דאכלי בתרומה ע"כ אין ר"ל דאכלו תרומה בגולה דהא פשיטא דאין מעלין מתרומה דרבנן אפילו לתרומה דאורייתא וכ"ש ליוחסין וגם אח"כ הוא ט"ס וצ"ל לתרומה דאורייתא לא"י אע"כ אין ראי' ור"ל דאין ראי' ממה שאכלו תרומה בגולה ומעיקרא לא הביא ראי' אלא משום דאכיל מדאורייתא ר"ל ע"י דפרסי ידייהו אתי לאכול בתרומה דאורייתא. כ' מהרש"א ואיכא למימר נמי דלא מעלין מנ"כ דאיסור עשה לתרומה דעון מיתה ע"ש ולענ"ד לא ניחא להו להתו' לומר כן השתא דס"ל דלדגן תירוש ויצהר דא"י אע"ג דהוי דרבנן לא העלו אותם מנ"כ לא משמע להו שיהי' חמור מנ"כ אע"כ משום דריע חזקייהו: