יסודות בייחוד · ט. נאמנות האדם באיסור ייחוד
הנה יש לחקור האם חוששים שאדם יעשה מעשה במזיד כדי להיכנס לאיסור יחוד, ולכן יש לאסור כבר כעת אפי' שכרגע אינו נמצא באיסור יחוד, או שמא התורה נתנה נאמנות לאדם, ואין לחשוש שמא יכניס עצמו לאיסור יחוד במזיד.
בפשטות הדבר נראה שהתורה נתנה נאמנות לאדם, והראיה לכך הינה דין פ''פ שמותר לאיש להתיחד שם (כדלקמן פ''ח סע' א), ולא חוששים שמא ינעל את הדלת. ואפי' באדם פרוץ מותר (שם סע' כד).
וכן נראה שמצדד הגרש''ז אויערבאך (הובא בספר דבר הלכה עמ' קפה), וכן סובר הדבר הלכה עצמו (ס' ג ס''ק כט, אלא שיש אופן שהסתפק עם פרוץ בנסיעה ברכב) וכן הוא בשו''ת דברי מלכיאל (ח''ד ס' קב) ובשו''ת חלקת יעקב (ס' סה), וכן כתב בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''ח אות א) בשם החקרי לב (ס' יח). וכן משמע מהפוסקים המתירים להתיחד עם אשה בבית נעול כאשר עומדים מול חלון הפונה לר''ה (כדלקמן פ''ח סע' טז) ואפי' שיכולים לזוז לצד או להכנס לחדר פנימי.
אלא שמצינו סוגיא שלפי הבנת כמה ראשונים, סותרת את מה שכתבנו. הנה בסוגיא של פנימי וחיצון (קידושין פא.) איתא ''אמר רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים מבפנים אין חוששין משום יחוד אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד. במתניתא תנא איפכא'' ע''כ.
והרמב''ם (פכ''ב הל' איסו''ב ה''ח) והכל בו (ס' עה) והסמ''ג (לאוין קכו) והטור (ס כב) ועוד, פירשו את הסוגיא שרק כאשר יפרוש מישהו מחדרו רק אז חוששין משום יחוד, אבל כל עוד שלא פרש מישהו אין איסור יחוד, עיי''ש. ושיטתם היא כדאמרן לעיל שלא חוששין שאדם יעשה מעשה ויכנס לאיסור יחוד.
ומאידך גיסא, רש''י והריטב''א והרמ''ה והמאירי (קידושין שם) והר''ן (לג. מדפי הרי''ף), פירשו את הסוגיא שכבר באופן זה שכל קבוצה בחדר אחר חוששין ליחוד ואסור להמצא באופן כזה. ועיין בלשון רש''י שמשמע קצת דבזה פליגי רב כהנא והברייתא, שלרב כהנא לא חוששין שיפרוש במזיד ולברייתא חוששין, עיי''ש. ולדינא קיי''ל כתרוויהו כמבואר בגמ' (שם).
וא''כ מצינו שכן חוששין שמא יפרוש ויכנס לאיסור יחוד. אכן יש לחקור מאי שנא מפ''פ שמותר ולא חוששין שמא ינעל את הדלת. ושוב ראיתי בשו''ת חלקת יעקב (ס' סה) ובשו''ת להורות נתן (ח''א ס' נז אות ט) שהקשו כן על שיטת רש''י, עיי''ש.
ולכאורה אפשר לחלק שבבית עם שני חדרים, מצוי הדבר שאדם מהלך כהרגלו מחדר לחדר, והמכשלה מצויה שבלי משים לב יפרוש האדם וימצא עצמו ביחוד, ואף הפוסקים הנ''ל מודים דבעלמא לא יכניס אדם את עצמו לאיסור יחוד וכגון בפ''פ. ושו''ר בשו''ת דברי מלכיאל (ח''ד ס קב) שכתב להסביר את החשש בפנימי וחיצון כדאמרן, עיי''ש. מיהו יש לדחות דא''א לפרש כן. דהנה בשלמא לרב כהנא אפשר לפרש כן אך לברייתא א''א לפרש כן. דאם איתא דחוששין שילך בלא שימת לב לחדר הנשים, ה''ה דיש לחשוש שהאשה תלך בלא שימת לב לחדר האנשים, ומלשון רש''י מוכח דלא חיישינן דהאשה תלך לחדר האנשים, דז''ל רש''י ''אנשים בחוץ ונשים בפנים חוששין שמא יכנס האחד לפנים ולא ירגישו בו חביריו אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס היא לפנים ואם תכנס היא לפנים לא איכפת לן דאשה מתיחדת עם שני אנשים וכו''', עכ''ל. הנה נקט אין חוששין שמא תכנס היא לפנים ואם תכנס וכו', אלמא אין ההסבר בפנימי וחיצון משום הליכה בלא שימת לב, דא''כ ה''ה באשה חיישינן וכנ''ל. מיהו ראיתי שבלשון הר''ן כן אפשר לפרש כך דנקט כלשון רש''י אך שינה ונקט בזה''ל ''אין חוששין שמא תכנס היא לפנים שאם תכנס היא לפנים וכו''', עכ''ל. ולדבריו אתיא שפיר שאף באשה יש מציאות שתכנס אלא דלא איכפת לן. (היינו דרש''י נקט ''ואם'' תכנס, והר''ן נקט ''שאם'' תכנס). וכעת מצאתי בהגהות הרש''ש שהגיה בלשון רש''י כלשון הר''ן הנ''ל, וא''כ אתיא שפיר אף לרש''י. וע''ע בחידושים וביאורים (קידושין ס' יא).
מיהו בהא יש לעיין לפ''ז אמאי בפ''פ שרי להתיחד ולא חיישינן שמא יסגרו את הדלת בלא שימת לב מכח ההרגל. ובשלמא לסוברים שיחוד הוי דוקא בנעול אבל דלת סגורה מיקרי פתוח לרה''ר, שפיר דמי. דלא חיישינן שינעל את הדלת בלא שימת לב, דאין בזה רגילות כ''כ ובפרט עם אשה שאסורה לו. אך הסוברים שפ''פ זה דוקא פתוח ממש, ובדלת סגורה הוי יחוד אפי' שאינה נעולה, קשיא כדאמרן.
והנה בספר בדבר הלכה (ס' טו ס''ק א) כתב לחלק שבפנימי וחיצון חוששין שמא אדם פרוץ יכניס עצמו לאיסור יחוד כיון שמכניס את עצמו לבד, אך בפ''פ אם ינעל את הדלת יכניס גם את האשה ליחוד וחושש שתצעק והוי כאונס, ולאונס לא חוששין באיסור יחוד. (ועיין לעיל אות ה). ועוד נראה לחלק שבפנימי וחיצון אפי' דליכא יחוד כ''ז דלא פרשו אהדדי, מ''מ כיון דסוף סוף הם מובדלים מן העולם, היצר תקיף טפי וחיישינן שיכניס עצמו ליחוד. משא''כ בפ''פ דאינם מובדלים, אין היצר תקיף כ''כ ולא חיישינן שיכניס עצמו ליחוד.
ולכאורה עוד יש לחלק, שישנו הבדל כאשר המקום עצמו ראוי לביאה כעת מצד עצמו, אלא שישנם סיבות צדדיות המונעות את האיש מלבוא על האשה, לבין אם המקום עצמו אינו ראוי לביאה כעת מחמת שיש גריעותא במקום עצמו. שיש לומר שאם המקום מצד עצמו ראוי לביאה כעת, היצר תוקף יותר וחוששין שמא יסלק את הסיבות הצדדיות ויפתה את האשה. אבל כאשר המקום אינו ראוי לביאה אין היצר תוקף כ''כ ולכן לא חוששין. וכיו''ב ראיתי בשו''ת להורות נתן (ח''א ס' נז אות ה), עיי''ש. וע''ע בספר אום אני חומה (ח''מ ס' קמג).
ולפ''ז כשנמצאים בפ''פ, המקום עצמו אינו ראוי לביאה כעת, ולכן לא חוששין שמא ינעל. אבל בפנימי וחיצון, שאין פ''פ והמקום בפני עצמו ראוי לביאה אלא שיש סיבה צדדית שאינו יכול לבעול, דהיינו שנמצא עם אנשים בחדר ואינו רוצה לבעול לידם כיון שבוש מהם, חוששין שמא יכנס לפנימי.
ולפי חילוק זה אפשר להבין את שיטת העזר מקודש (ס' כב סע' ט) שאוסר לאיש להתיחד עם אשה כנגד חלון הפונה לר''ה, אם יש באותו חדר זויות נסתרות, כיון שחוששין שמא יפנו לצד ויזנו, עיי''ש. ולפי האמור, ניחא. וכן מובן האג''מ (ח''ד ס' סה אות ב) שאוסר כנ''ל כשיש בבית חדר נסתר.
והנה על הא דאמרינן דאשה מתיחדת עם ב' אנשים כשרים, מ''מ בדרך בעינן ג' בנ''א, שמא אחד יצטרך לנקביו, וישאר אחד עם האשה. וחידש רבינו ירוחם שאם לא הולכים עמה לשומרה לא צריך ג' בנ''א, שהרי אם ילך א' לנקביו ילך חבירו עמו ולא יכניס עצמו ליחוד, עיי''ש. בספר המקנה (קידושין פא.) הקשה ע''ז מדין פנימי וחיצון שמוכח שחוששין שאדם יעשה מעשה ויכנס ליחוד. והנה מדהקשה מפנימי וחיצון, ש''מ שלא למד כדאמרן. שהרי לפי חילוקנו, אין מקום לקושיא כלל, שדוקא בפנימי וחיצון יש חשש שיכניס עצמו ליחוד כיון שהמקום ראוי לביאה משא''כ בדרך.
ואחר העיון נראה, שדין ''דרך'' אינו דומה לנ''ד כלל, ששם היחוד בא מאליו ולא ע''י מעשה האדם, ובזה סובר רבינו ירוחם שהאדם לא ישאר ביחוד אלא יעשה מעשה כדי להינצל (וכ''ש שלא יעשה מעשה להיכנס ליחוד). ועל זה הקשה המקנה, שאם בפנימי וחיצון חוששין שאדם יעשה מעשה לסלק סיבה צדדית, א''כ ה''ה שנחשוש שלא יעשה מעשה להנצל. אבל לעולם גם המקנה סובר שלא חוששין שאדם יעשה מעשה להיכנס לאיסור כאשר המקום עצמו אינו ראוי וכמו בפ''פ.
ומכאן יש להעיר על מה שכתב בשו''ת אג''מ (ח''ד ס' סה אות ג) שכתב שמחלוקת רבינו ירוחם והמהרש''ל (הובאו בב''ש ס' כב ס''ק ט) בדין ''דרך'' (שרבינו ירוחם סובר שאם לא הולכים לשומרה סגי בב' בנ''א והמהרש''ל סובר דלעולם בעינן ג' וכדלקמן פ''ד סע' יח) הינה מחלוקת האם חוששין שאדם יעשה מעשה להכנס ליחוד, עיי''ש. ולפי האמור, אינו דומה, שבדרך היחוד בא מאליו והמחלוקת האם האדם יעשה מעשה כדי להינצל מיחוד שבא מאליו. ושוב ראיתי שכן כתב לחלק בשו''ת חלקת יעקב (ס' סה).
והנה מה שכתב בשו''ת אג''מ (שם) שלכתחילה אין לנסוע ברכב עם אשה אפי' ביום ואפי' במקום שיש תנועה, שחוששין שמא יטה את רכבו לדרך צדדית או שמא יחנה את רכבו בצד ויכנס לשדה, הינו חומרא יתירה עד מאוד. ואע''פ שמודה שבדיעבד אין חוששין, מ''מ התיר רק בשעת הדחק. ומצאתי בהגהות הרד''ל (קידושין פא.) שכתב לגבי דרך שצריך ג' בנ''א, שהקשה מדוע חוששין בב' בנ''א, הרי אף אם אחד יתרחק לצרכיו וישארו האיש והאשה לבדם, סוף סוף זה שהתרחק יראה אותם, ותירץ שחוששין שמא יתרחקו באופן שלא יראה אותם, עיי''ש. ועיין עוד ביש''ש (קידושין פ''ד ס' כד) שכתב שאשה לא תלך עם עגלון גוי ותינוקת, שמא ישאירו את התינוקת וילכו לצד לזנות. ועיין באפי זוטרי (ס' כב ס''ק כב) שתפס עליו, עיי''ש. ועיין עוד בערוך השלחן (ס' כב סע' י). ולכאורה משמע דכן חיישינן שיכניס אדם עצמו ליחוד, ויש לישב ואכמ''ל.
והנה לגבי פרוץ, יש לציין שמצאתי ביד רמה (סנהדרין יט.) דמשמע מדבריו שאכן חוששין שפרוץ יכניס עצמו ליחוד. דהנה איתא התם איתקין רבי יוסי בציפורי שיהו נשים מספרות זו עם זו בבית הכסא וכתב היד רמה וז''ל ''עד שישמע קולן לחוץ ויתן השומע אל ליבו שיש שם אחר ולא יכנס אחריהן ויתיחד עמהן. ויש מפרשים כדי שידע, שישמע השומע שיש שם אשה וימנע מלהיכנס שם משום יחוד. ולא מסתבר, דתינח בכשרים אבל בפסולים מאי איכא למימר וכו''' עכ''ל. הנה הפירוש שדחה הינו פירוש רש''י, ולא קיבל פירוש זה כיון דניחא לכשרים אבל פרוצים, אפי' שישמעו, לא ימנעו מליכנס ולהתיחד שם. וא''כ ראינו שבפרוצים אכן חוששין שיכניסו עצמן ליחוד. וע''ע להנצי''ב מוולז'ין בספרו מרומי שדה (סנהדרין שם) שג''כ עולה מדבריו דחיישינן בפרוץ וכנ''ל. מיהו יש לדחות דאין הכוונה שיכנס על מנת להתיחד אלא יכנס על מנת לעשות צרכיו אפי' שיודע בודאות שיווצר יחוד, מ''מ כיון שפרוץ הוא, לא איכפת ליה כיון שצריך לצרכיו, אך להכניס עצמו ליחוד למטרת יחוד, זה אינו מוכרח, ויש להאריך. מסקנא דדינא דדבר זה במחלוקת תלוי, ועיין לקמן (פ''ח סע' כב-כד).