אור ברסלב

גן נעול - על הלכות ייחוד

יסודות בייחוד

הקדמה

הערה - אין ללמוד הלכה למעשה מהנכתב ביסודות ביחוד

אלא מה שנפסק בגוף ההלכות שבספר

א. מקור האיסור

בגמ' (קידושין פ:) מבואר שמקור הלימוד הינו מהפסוק כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' (ועיין פני יהושע בהסבר הדרשה). אך באבות דרבי נתן (פ''ג, בנוסחא עתיקה, יצא בכרך נפרד) מבואר שמקור האיסור נלמד מהפסוק ''לא תקרבו לגלות ערווה''. ועיין בספר החינוך (מצוה קפח) שלכאורה משמע מדבריו ג''כ שאיסור יחוד מקורו בלאו של לא תקרבו לגלות ערוה, עיי''ש. ויש לדחות, ועיין לקמן יסודות ביחוד (אות ז ס''ק ח).

ב. איסור ייחוד, "עשה" או "לאו"

הגר''א (ס' כב ס''ק ד) כתב דאיסור יחוד הינו איסור עשה. אך בשו''ת שם אריה (ס' לג) כתב בתוך דבריו דהוי איסור לאו. וכן משמע מהב''ש (שם ס''ק א) דאיסור יחוד הינו איסור לאו, שהרי כתב דלדעת הרמב''ם אינו לוקה על איסור יחוד כיון דסובר שאינו איסור תורה. ש''מ דהסוברים דהוי איסור תורה סברי דלוקין על איסור יחוד כיון דהוי לאו. ועיין במנחת חינוך (מצוה קפח אות ב) שהקשה על הב''ש, וכן בשו''ת להורות נתן (ח''ז ס' פח) העיר על הב''ש הנ''ל.

וע''ע בפני יהושע (קידושין פ: ד''ה ''אמר רב'') שכתב שאין איסור לאו ביחוד.

ומ''מ נראה שכל האחרונים הנ''ל, לא ראו את דברי המאירי בחידושיו (קידושין פ:) שכתב דאיסור יחוד אינו ממנין המצוות כלל, עיי''ש. ומשמע מדבריו שאינו לא איסור עשה ולא איסור לאו.

ג. איסור ייחוד שווה באישה כבאיש

הנה גם באשה שייך איסור יחוד מהתורה. כמבואר במשנה (ע''ז כב.) ''לא תתיחד אשה עמהן (גויים) שחשודין על העריות'' ובתרומת הדשן (ס' רמב) דן לגבי א''א שהתיחדה עם גוי שנקראת עוברת על דת כיון דיחוד א''א הוא מהתורה וכן בשו''ת חות יאיר (ס' עג) מבואר שיחוד א''א עם גוי הוי איסור תורה. ועיין בב''ח (ס' כב' בקונטרס אחרון). וכן נראה מהגר''א (ס' כב ס''ק ד) שכתב שאיסור יחוד הינו איסור עשה, עיי''ש. והרי אף נשים חייבות במצוות עשה. וכן מוכח מהגמ' (יבמות מז:) שנעמי לימדה את רות מקצת מצוות התורה ואמרה לה שאסור לנשות ישראל להתיחד, עיי''ש.

ד. איסור ייחוד כסייג לחיבוק ונישוק.

איסור שז"ל. ביאה שלא כדרכה.

חשש לחיבוק או נישוק: בשו''ת חקרי לב (ס' יז) כתב בתוך דבריו דקיי''ל שיחוד איסורו משום שמא יבוא עליהן וכו', עיי''ש. וכן משמע בשו''ת מהרי''ל דיסקין (קוב''א ס' רו) דנקט חוששין שיבעל, עיי''ש. וכ''כ להדיא הדבר הלכה (ס' ב' ס''ק יב' ד''ה ''וראיתי'') והגרש''ז אויערבאך (הובא בספר דבר הלכה עמ' קפה') שאיסור יחוד שייך רק כחשש לביאה ולא לחיבוק ונישוק. וכן העלה בשו''ת להורות נתן (ח''א ס' נז).

והנה בשו''ת אג''מ (ח''ד ס' סה אות טז ואות כב) כתב דאין איסור יחוד בשביל חיבוק ונישוק, אלא רק לביאה, וזה סותר למש''כ האג''מ ביו''ד (ח''ב ס' פב) דיחוד אסור אף לחיבוק ונישוק. וכן משמע בשו''ת זקן אהרון (ח''ב ס' כט) דכתב בתוך דבריו שיחוד אסור אף לחיבוק ונישוק, עיי''ש. ועיין בשו''ת שבט הלוי (ח''ג ס' קפב).

ונראה שאפשר להביא ראיה שאין אוסרים יחוד בשביל חיבוק ונישוק אלא לביאה בלבד, ע''פ הרמב''ם בהל' איסו''ב (פכ''א ה''א) שכתב וז''ל ''כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאווה, ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות ונאמר לא תקרבו לגלות ערווה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה'' עכ''ל. ומוכח מדבריו, שחיבוק ונישוק אינו גילוי ערווה גופא אלא דבר המביא לגילוי ערווה, וא''כ נחשב רק כקרבה לעריות. והנה בהל' יחוד (פכ''ב ה''א) כתב הרמב''ם שיחוד מביא לידי גילוי ערווה, ובפשטות משמע שהיחוד מביא לידי ביאה ולא לידי חיבוק ונישוק שהם גופא רק קרבה המביאה לערווה וכנ''ל, וזה ברור. וכיו''ב יש לדייק בסמ''ג (לאוין קכו) ובחינוך (מצוה קפח).

ועוד יש להוסיף שכל הפוסקים שכתבו שיש שיעור לאיסור יחוד, והוא כשיעור ביאה (עיין פ''א סע' כב) סוברים דהוי סייג לביאה דוקא, דאם איתא שיחוד אסור אף לחיבוק ונישוק, אזי לא בעינן שיעור ביאה אלא בפחות מזה יש לאסור. ועוד נראה לדייק שאין לאסור יחוד אלא לביאה בלבד, דהנה בשו''ת הרדב''ז (ס' קכא) נשאל מהו גדר יחוד וענה שאם ירצה לבעול, לא יראה אותו אדם, עיי''ש. והביאו גם בשו''ת פעולת צדיק (ח''ב ס' קע). ומשמע דוקא לביאה.

חשש להוצאת זרע לבטלה: הנה החיד''א בשו''ת שער יוסף (ס' א) כתב בתחילת דבריו לבאר מדוע אסור לרוכל להתיחד עם נשים אפי' שאשתו עמו (לדעת התוס'), הרי ודאי לא תניחנו אשתו לזנות עם האחרת, וכתב שאפשר שהחשש בכה''ג הוא שיכול לבא לידי השחתת זרעו לבטלה וזה איסור חמור מאוד מאוד, ולכן אסור לו להתיחד אפי' שאשתו עמו, אע''פ שודאי לא יבא לעבור את העבירה עצמה. אלא שסיים שהדבר רחוק מצד עצמו, ועוד שהיה לתוס' לחדש כה''ג, וכן הש''ס היה לו לפרש כן, עיי''ש. ובפשטות מוכח דחזר בו מההבנה הלזו, ואכן לא חוששים לשז''ל. אלא שמצאתי להגר''ח פלאג'י בספרו החפץ חיים (ס' לח אות לה) שכתב דמהחיד''א משמע שאיסור יחוד הוא גם מחשש של הוצאת זרע לבטלה וז''ל ''איסור יחוד הוי משום הרהור ושמא יבוא לידי השחתת זרע ובגוי לא חיישינן, הרב שער יוסף'', עכ''ל. וכעת מצאתי ששוב כתב כן הגר''ח פלאג'י בספרו ראה חיים (פרשת וישב) בשם הרשב''א שעיקר איסור יחוד הוא משום הרהור, עיי''ש. ולא מצאתי היכן ראה כן ברשב''א.

ביאה שלא כדרכה: הגרש''ז אויערבאך זצ''ל, (הובא בדבר הלכה עמ' קפה) כתב לחדש שאין איסור יחוד אלא לביאה כדרכה, אך אם אין אפשרות לביאה כדרכה אלא רק לביאה שלא כדרכה, אין חשש יחוד, עיי''ש. אך בשו''ת זקן אהרון (יור''ד ס' כט) כתב בתוך דבריו שיחוד אסור אפי' לביאה שלא כדרכה, עיי''ש. ולכאורה נ''מ לאשה בשעה שתקפוה צירי לידה, שודאי אינה יכולה לשמש כדרכה, אך יכול לבא עליה שלא כדרכה, ועיין לקמן (פ''א סע' ל).

ה. חשש לפיתוי או לאונס

הב''ח (ס' כב) כתב בדעת הרמב''ם שקטנה אע''פ שאינה מוסרת עצמה לביאה, אסור להתייחד עמה שמא יאנוס אותה, והסכים לו בערוגת הבושם (שם ס''ק כב). וכן משמע מהח''מ (ס' כב סע' יא ס''ק טו) שכתב שבקטנה מגיל ג' שנים אסור להתייחד ואף שאין מוסרת עצמה לביאה, חוששין לאונס ולפיתוי עיי''ש. וכן כתב בעוד יוסף חי (פרשת שופטים אות י) ובערוך השולחן (ס' כב סע' י). וכן משמע מהעזר מקודש (סע' ה ד''ה ''ובלילה'') ועיין בשו''ת דברי יציב (אבהע''ז ס' מג אות ד) מה שכתב בזה.

ויש להעיר על דבריהם שנעלם מעיני קדשם דברי הבה''ג (סוף הל' יבום וחליצה) שכתב להדיא שאסור להתייחד עם קטנה מגיל ג' שנים, כיון שלפעמים מתפתה ולא כתב שמא יאנוס אותה. וכיו''ב כתב רב יהודאי גאון בספר הלכות פסוקות (עמ' שמז).

ומאידך גיסא, כתב הב''ח (ס' כב) בדעת הטור דלא חוששין לאונס. וכן בחכ''א (בבינת אדם שער בית אנשים כו') פלפל בדין זה, והעלה דלא חוששין לאונס, וראיה חזקה הביא לדבריו, דאם איתא דחוששין לאונס, מדוע מותר להתיחד עם אשה שבעלה בעיר מפני שאימת בעלה עליה, הרי עדיין יכול לאונסה. וכן כתב באג''מ (ח''ד ס' סה' אות יב') דאין חוששין לאונס וכן כתב להדיא החזו''א (אבהע''ז ס' לה ס''ק ג) דישראל לא חשודים על אונס, והוסיף שמה שכתב הח''מ (ס''ק טו, והובא לעיל) שחוששים לאונס, כוונתו פיתוי, עיי''ש. ונראה כוונתו שפיתוי קטנה נקרא אונס שאין לה דעת כ''כ, כמבואר בגמ' יבמות (לג:). ועיין בלשון רש''י במס' כתובות ט. (ד''ה ''פחותה מבת ג''ש'') עיי''ש, וע''ע בחשק שלמה (כתובות שם על ד''ה אונס). וא''ת גזירת פנויה הייתה בגלל אונס, שאנס אמנון את תמר כמבואר בסנהדרין (כא.) א''כ מוכח שיחוד האסור מדרבנן הינו חשש אונס, ויש לדחות ועיין בבינת אדם (שם) שדן בזה.

וראיתי בקובץ תשובות (להגרי''ש אלישיב ח''ב ס' עה) שכתב שאף הסוברים שיש חשש אונס, זה בנוסף לחשש פיתוי, ואין מי שסובר שהחשש הוא אונס בלבד, עיי''ש. אלא שבשו''ת דברי יציב (שם) חלק על דבריו, והוכיח שיש הסוברים שיחוד אסור רק מחמת אונס, עיי''ש.

ו. חשש לביאה באותה פעם

הנה יש לחקור בגדר יחוד האם יש חשש לביאה באותו יחוד וכל שאין יכולים להגיע לביאה אין זה יחוד האסור או דילמא יש חשש שיגיעו לערווה בפעם אחרת וכגון שיפתנה לביאה בפעם אחרת, א''נ יתרגל להיות עם ערווה ויכשל פעם אחרת (אפי' עם אשה אחרת) א''נ נוצר ביניהם קירוב דעת עד שיכשלו פעם אחרת, ולפ''ז אפי' שכעת אין אפשרות לביאה וכגון דאין שיעור יחוד מ''מ יש לאסור וכנ''ל. ולפום ריהטא נראה דאפשר להוכיח מלשון הרמב''ם (איסו''ב פכ''ב ה''א) דכתב וז''ל ''אסור להתיחד עם ערוה מן העריות שדבר זה גורם לגלות ערוה'', עכ''ל. ולכאורה מדנקט גורם ולא נקט יגרום, ש''מ דהחשש הוא לגילוי ערוה דוקא באותה פעם. ואינו מוכרח ואפשר דכוונתו דגורם כעת לגלות ערוה בפעם אחרת. וע''ע בלשון הסמ''ג (לאוין קכו) דכתב וז''ל ''מפני שהיא קריבה המביאה לידי גילוי ערוה''. וע''ע בלשון המאירי וז''ל ''שאסור להתיחד וכו' יש לחוש שיהא יצרו תקפו במקום שאין לשם מונע'', עכ''ל.

והנה יש לעיין דאם איתא דיחוד אסור מחשש לגילוי ערוה בפעם אחרת, אמאי מועיל היתר של בעלה בעיר או פתח פתוח לרשות הרבים, הרי יושבים יחד לבדם ואפי' זמן מרובה, וכי אין חשש של קירוב דעת או שיפתנה לביאה בפעם אחרת. בשלמא לביאה באותה פעם לא חיישינן, דהא הפתח פתוח וכן אימת בעלה עליה, אך לאידך גיסא קשיא אמאי מותר וכדאמרן. מיהו יש לדחות דכיון שהפ''פ לרה''ר אזי אין כאן יחוד כלל במציאות ולכן היצר לא תקיף ואין חשש שיפתנה ואף היא לא תתפתה, וכן לא יגרם קירוב דעת וכד', דדוקא היכא שהם ביחוד ממש חיישינן להכי דהיצר תקיף. וה''ה כשבעלה בעיר, אע''פ שיש יחוד במציאות מ''מ כיון דאימת בעלה עליה, אינה נותנת דעתה לקירוב דעת וכן לא תתפתה לפעם אחרת. וכיו''ב ראיתי בשו''ת להורות נתן (ח''א ס' נז) ובשו''ת בצל החכמה (ח''ב ס' ע), עיי''ש.

מיהו מהא דמהני שמירת תינוקת להציל מאיסור יחוד כדלקמן (פי''א סע' א) מוכח דהחשש לביאה באותה פעם ותו לא. דהנה התם יש יחוד במציאות וכל המניעה של האשה מלזנות הוא מחמת שהקטנה תגלה סודה וכלשון הרמב''ם (שם ה''ט) ועוד ראשונים. ואם איתא דיש חשש לביאה בפעם אחרת, אמאי מועיל הרי יש כאן קירוב דעת וכן יכול לפתותה לפעם אחרת ועוד שהוא מתרגל להיות עם ערוה, דזה שיש מניעה מחמת ההתפרסמות, אינו מונע קירוב דעת וכד', ואינו דומה לבעלה בעיר או היתר דפ''פ וכנ''ל. אלא ודאי דכל דהשתא אינו יכול לבעול, אין בזה יחוד. וכן מוכח מהא דלשיטת רש''י מותר לאיש להתיחד עם נשים הרבה והסביר הרא''ש (קידושין פ''ד ס' כז) טעמו של רש''י וז''ל ''וס''ל לרש''י כיון דאיכא טובא אי אפשר דלא מגלו. ועוד אי אפשר לו לבעול כולם'', עכ''ל. הנה מהמשך דבריו מוכח דאפי' דמיירי במקום שהיצר שולט, אפ''ה מועיל כיון דאינו יכול לבעול את כולם, ולאידך גיסא אמאי מהני הרי יש כאן קירוב דעת וכן יכול לפתותם להיבעל כל אחת בזמן אחר.

והנה נשאל הרדב''ז (ח''א ס' קכא) מהו גדר יחוד וענה בזה''ל ''שגדר היחוד הוא שיהו שניהם במקום אחד שאם ירצה לבעול לא יראה אותם אדם'', עכ''ל. והביאו בשתיקה בשו''ת פעולת צדיק (ח''ב ס' קע). ומוכח מדבריו דכל הגדר נמדד לפי הביאה באותה פעם, שאם ירצה לבעול יוכל לעשות כן, אזי הוי יחוד. וכן בהמשך דבריו דנקט גבי פ''פ דלא הוי יחוד כיון דמירתת ולא בעיל, עיי''ש. ולא נקט ג''כ דאינו מפתה או אינו גורם קירוב דעת וכד'. וכיון דהכא נחית לפרש גדר היחוד, אזי אם איתא דגדר יחוד שייך אפי' היכא דלא יוכל לבעול כעת אבל יכול לבעול פעם אחרת, היה להרדב''ז לבאר כן. וכן במשנה (קידושין פ:) דאיש לא יתייחד עם שתי נשים פרש''י מפני שהנשים דעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות, ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה. ובע''ז (כה.) פרש''י ששתיהן תתרצינה לעבירה. וכן משמעות תוס' ר''י הזקן והר''ן (שם). ופשט הדברים ששתיהן מתרצות לעבירה באותה פעם. והריטב''א והיד הרמה (קידושין שם) פירשו שאסור להתייחד עם שתי נשים כיון שיחפו אחת על השניה, והוסיף הרמ''ה דסוברות הנשים שצניעות הוא לחפות הלכך לא מירתת למיעבד איסורא, עיי''ש. ופשט הדברים שאחת תזנה באותה פעם. ואע''פ דאפשר דאין ראיה לנ''ד, דהא התם אסור כיון שתהיה בעילה באותה פעם אך אין זה מעיד שאם א''א לבעול שלא יהיה אסור מחמת בעילה בפעם אחרת, מ''מ כיצד הוא דכל הני ראשונים לא הזכירו סברא זו של קירוב דעת או פיתוי לפעם אחרת. דהא משמע מסתימות לשונם דכל טעם האיסור הוא כיון דאיכא בעילה באותו יחוד. וגם הלום ראיתי בשו''ת אג''מ (ח''ד ס' סה אות ג) דכתב גבי נסיעה ברכב שיש לחשוש שמא יטו את הרכב לצד וכו' אך סיים שבשעת הדחק יש להתיר וז''ל ''משום דמשמע דאין חוששין לדינא לשמא יטה מן הדרך בכשרין, אלא לשמא יתקוף היצר ויעברו במקום שנמצאים'', עכ''ל עיי''ש בהמשך דבריו.

ודע דכל הפוסקים דסוברים דיש שיעור יחוד, ע''כ סוברים דכל החשש הוא רק לביאה באותה פעם (ונראה דה''ה להסוברים שאיסור יחוד שייך אפי' בח''ש), דאם איתא דחיישינן לפעם אחרת, אין יחוד תלוי בשיעור ביאה כלל. ובכלל הנך פוסקים דסוברים דיש שיעור ליחוד הם היש''ש והמהרי''ל דיסקין והאמרי אש ובשו''ת מנחת יצחק ובשו''ת אג''מ ובקובץ תשובות להגרי''ש אלישיב והגר''ש בעדני שליט''א ועוד, וכמבואר לקמן (פ''א סע' כב הערה 61, פ''ב סע' א), עיי''ש.

ואחרי כתבי כל זאת, ראיתי שכדברים הנ''ל כתב ג''כ בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ' פכ''ב) וכתב ראיות לדבר מהא דמהני פ''פ ובעלה בעיר וכן משמירת תינוקת וכד', אך כבר כתבתי לעיל דמהראיה מפ''פ ובעלה בעיר אין להוכיח מאומה ע''פ היסוד שביארתי. ולכן הרבה מראיותיו שם נדחו. והוסיף שכן הוא דעת השער יוסף (ס' א) והחות יאיר (ס' עג) והבנין ציון (ס' קלח) ובשו''ת נשמת כל חי (ח''ב ס' א) וכתב שאף שהדבר פשוט, מ''מ כתב כן לאפוקי ממה שראה בספר שארית יעקב (ח''א בחידושים לקידושין ס' ד אות ב). עיי''ש. והנה מהפוסקים שהביא אכן משמע שיחוד אסור דחיישינן לזנות באותה פעם וכמבואר בלשונם, אך כבר כתבתי לעיל דאין מכאן ראיה ואפשר דהיכא דא''א לבעול באותה פעם יהיה אסור כיון דיש לחוש לפיתוי או קירוב דעת וכנ''ל. מיהו אכן מסתימות דבריהם משמע כמ''ש, דהחשש לזנות באותו פעם ותו לא, דהיה להם לבאר.

והנה השארית יעקב שהביא הציץ אליעזר הנ''ל, הוא בחידושיו על קידושין (ס' ד אות ב) וז''ל ''עיקר האיסור משום הקורבה הוא, ואע''ג שאסרוהו משום גזירה דביאה אין ראיה מזה להצריך שיעור טומאה דשפיר יש לומר אף ביחוד כל שהוא שייכא גזירה זו שמא יגרום היחוד לקרבן וילכו אח''כ למקום אחר לסתירה וביאה'', עכ''ל. ודע דהשארית יעקב הנ''ל אינו יחיד בסברא זו. דהנה בשו''ת בצל החכמה (ח''ב ס' ע) העלה לאחר שקלא וטריא, שאיסור יחוד הינו בגלל שדבר זה גורם לקירוב דעת ומרגיל לערוה, ויגרום לגילוי ערוה לבסוף, ואפי' שעכשיו באותו יחוד א''א לבעול מסיבה מסויימת. כלומר אינו אסור מחשש ביאה באותה פעם אלא פעם אחרת. והסביר שכ''ז דוקא כשיש תנאי יחוד כגון שבעלה חוץ לעיר והדלת נעולה, ורק אז יגרם קרוב דעת כזה שיגרום לביאה פעם אחרת. עיי''ש. ותחילה תלה זאת במחלוקת ראשונים אך בהמשך דחק בכולם דזה הפשט, והביא חלק מהראיות שכתבתי להוכיח דהחשש רק לאותה פעם ודחק בהם. ושוב כתב דאולי מן התורה אכן החשש רק לביאה באותה פעם אך דרבנן גזרו על חשש לפעם אחרת וכן לבסוף (אות טז) חזר לומר דאפשר דלדעת התוס' הרמב''ם הריטב''א הרא''ש ועוד אכן החשש רק לביאה באותה פעם, עיי''ש. וכעת מצאתי גם בנטעי גבריאל (פ''א ס''ק א) שג''כ כתב שאיסור יחוד אפשר לפרש לדעת הרמב''ם שיגרום לגילוי ערווה פעם אחרת, עיי''ש. ושו''ר בספר חידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות ב) שג''כ כתב כנ''ל, והיינו שאפי' יחוד שאינו ראוי לביאה אסור כי יש קירוב דעת וכבר ימצאו דרך למלאות תאוותם, עיי''ש. וע''ע בספר אום אני חומה (ח''מ ס' תח). וכן בשו''ת להורות נתן (ח''א ס' נז) כתב לבאר כנ''ל, אך בהמשך דבריו (אות ד) הודה וכתב בזה''ל ''ואף דיתכן דפשטות דברי הראשונים והפוסקים נוטים להתפרש דאין איסור יחוד אלא אם בידו לעשות עבירה באותה שעה עצמה, ברם לדינא כיון דבאמת בגמרא ובש''ע לא נזכר שום שיעור לאיסור יחוד אלא שאנו רוצים לחדש מסברא דהיכי שאין סיפוק בידו לעשות באותו שעה מעשה איסור, ליכא איסור יחוד, ממילא כל שאין ראיה מכרעת ומבוררת כי אכן לא חיישינן אלא על מעשה איסור של אותה השעה, שוב אין בידינו לחדש שום שיעור לאיסור יחוד משום דבאמת לא רחוק כלל לומר דיסוד יחוד הוא משום קירוב הדעת העלול להביא לידי מעשה איסור לאחר זמן'', עכ''ל.

ובדברי סופרים (אות ד עמ''ק לח) כתב לדקדק דכן סובר בשו''ת חקרי לב (ס' יח), דכתב התם גבי יחוד עם חייבי לאוין דחיישינן שיקדש ויבעל, עיי''ש. אך המעיין בחק''ל יראה שאין זה מוכרח דכן סובר, אלא כתב כן בדרך ''דלמא'' בחקירתו, דהתקשה שם דאם איתא דיחוד עם חייבי לאוין הוי דאורייתא, אזי יש להקשות דהרי אין חיוב לאו בלי קידושין וכיון דטעם היחוד הוא כדי שלא יבא עליה, הרי גם אם יכשל ויבא עליה אין בזה לאו דהא לא קידשה ואיך יצוייר יחוד דאורייתא. וע''ז כתב ''או דילמא יחוד אסרה תורה דע''י יחוד יבא לידי עבירה ובהני נמי יבא לקדש ולבעול'', עכ''ל. ומשמע מלשונו דלא ברירא ליה כולי האי ולא כתב כן אלא דרך חקירה בעלמא. ועוד כתב הדברי סופרים לדייק שכן סובר החזו''א (אישות ס' לד אות ב) דכתב התם גבי פנימי וחיצון, דיש לעיין באיש אחד בחוץ והאשה בפנים האם יועיל שהאשה תנעל והביא ראיה דמהני ולא חיישינן שהאשה תפתח מהא דרב ביבי וז''ל ''ונראה כן מעובדא דרב ביבי דאמר שקולו דרגא מתותי ביבי, ואכתי ליחוש שהיא תעלה אליו שתעמיד הדרגא ע''י עצמה או ע''י אחרים וצ''ע'', עכ''ל. והקשה הדברי סופרים דמכאן משמע דאם והיה דאכן חיישינן שאשה תפתה את האיש אזי היה מקום לחשוש שתביא את הסולם אפי' ע''י אחרים וכלשון החזו''א, והרי אם תלך לקרוא לאחרים שיוציאו את הסולם, הרי יתבטל היחוד, בין מצד אנשים שיהיה שם איש נוסף ובין אם תקרא לאשה מ''מ בינתיים יהיה פ''פ דאז אין יחוד וא''כ אמאי חיישינן שתחזור להתיחד שוב כדי לקלקל. אלא ודאי סבירא לה להחזו''א את היסוד הנ''ל דחיישינן דיעשו תחבולות לזנות אח''כ, עיי''ש. מיהו הד''ס הרגיש במה שיש לחלק דדוקא התם חיישינן דהוי כמעט באותו מעמד, מ''מ כתב דאין לחלק בהכי דמ''מ היחוד בטל בינתיים, אלא ע''כ סבירא ליה האי יסוד, עיי''ש. ומצאתי ביפה ללב (ח''ז ס' כב) דכתב על הא דאשתו של אדם משמרתו, היינו גבי נשים דעלמא אבל לא לגבי גרושתו כיון דיודעת רמיזותיו, עיי''ש. ונראה כוונתו דחיישינן שירמוז לגרושתו ויזנו פעם אחרת, דודאי לא יבעל ליד אשתו. עכ''פ לדינא נראה כדאמרן לעיל דכל החשש הוא מחמת בעילה באותו יחוד ולא חיישינן לקירוב דעת ובעילה בפעם אחרת.

ז. יהרג ובל יעבור (אביזרייהו דעריות)

יחוד במקום פקוח נפש:

א) איתא בגמ' סנהדרין (עד.) ''א''ר יוחנן משום ר''ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים'', עיי''ש בגמ'. ואע''פ שרבי ישמעאל פליג התם וסובר שאין הבדל בין הני ג' עבירות לשאר עבירות, (והיינו בשאר עבירות שיעבור ולא יהרג אלא אם כן זה בפרהסיא או בשעת גזירת מלכות אפי' בצנעא וה''ה להני ג' עבירות) מ''מ הלכתא לא כוותיה, אלא בהני ג' עבירות בכל גוונא יהרג ואל יעבור, וכ''פ הרמב''ם (פ''ה הל' יסודי התורה ה''ב) ורוב הראשונים והטוש''ע (יור''ד ס' קנז) ופשוט.

ב) ותו איתא בגמ' (שם עה.) ''אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני. חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה, שפיר. אלא למ''ד פנויה היתה מאי כולי האי, רב פפא אמר משום פגם משפחה רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות'', עיי''ש בגמ'. והנה מלשון הגמ' דאמרה בשלמא למ''ד אשת איש היתה, שפיר, משמע דאפי' שאינו עושה גילוי עריות, אפ''ה יהרג ואל יעבור, שהרי אמרו תעמוד לפניו ערומה או תספר עמו מאחורי הגדר, ואפ''ה אמרו חכמים שימות ולא יעשה כן, ובאשת איש אמרינן שפיר, ש''מ שלאו דוקא גילוי עריות גופא אלא גם אביזרייהו דג''ע יהרג ואל יעבור. וכן הוכיח מכאן הנמו''י (סנהדרין דף יז: מדפי הרי''ף) וז''ל ''הני שלשה עבירות דאמרינן יהרג ואל יעבור, לאו דוקא בעבירה גופה אלא אינהו וכל אבזריהו, ופירוש אבזריהו, השייך להם'', עכ''ל. וכן כתב המאירי (סנהדרין שם) וז''ל ''ולא סוף דבר בגוף העבירה אלא אף בחלקים הדקים ממנה או בדומה לה'', עכ''ל. והביאו ראיה מהא דנתן עיניו באשה אחת וכנ''ל. ועוד הביא ראיה הנימו''י מהא דאיתא במס' פסחים (כה.) שבכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה, ואע''פ שאין בזה ע''ז אלא אביזרייהו, עיי''ש.

וכן פסקו שאפי' באביזרייהו של הני ג' עבירות יהרג ואל יעבור, הר''ן (פסחים דף ה: מדפי הרי''ף, יומא דף ג: מדפי הרי''ף) ורבינו יונה (בפרקי אבות פ''ג משנה יא, שערי תשובה פ''ג אות קלח) והחינוך (מצווה רצו) ובשו''ת הריב''ש (ס' רנה) והרשב''ץ במגן אבות (פרקי אבות פ''ג משנה טו) והרמב''ן בתורת האדם (ענין הסכנה) והריטב''א (ע''ז יא:) ובעל המאור (סנהדרין דף יז: מדפי הרי''ף) וכן מבואר בתשובת הרשב''א שהובאה בב''י (יור''ד ס' קכג) וכ''כ הרמ''א (יור''ד ס' קנז) והלבוש (שם) והחכ''א (כלל פח סע' א) וביאור הגר''א (יור''ד ס' קצה ס''ק כ) ועוד.

ג) איברא דהרמב''ם (הל' יסודי התורה פ''ה ה''ב) כתב שעל ג' עבירות הנ''ל יהרג ואל יעבור ולא הזכיר מאומה מהני אביזרייהו שג''כ יהרג ואל יעבור (ועיין גם סתימות לשון הסמ''ג עשין ה, והסמ''ק מצווה מד). וכן סתם כלשון הרמב''ם מרן הש''ע (ס' קנז), ואף בב''י שאסף כגורנה את השיטות והחילוקים בדין של יהרג ואל יעבור, לא הזכיר את חידוש הראשונים שכתבו שאפי' באביזרייהו יהרג ואל יעבור.

ומסתימות לשון הרמב''ם והש''ע נראה פשוט דלא סבירא להו שבאביזרייהו דהני ג' עבירות יהרג ואל יעבור. ואע''פ שמצאתי למהרי''ט בספרו קרית ספר (על הרמב''ם שם) שכתב בפשטות שאף על אביזרייהו יהרג ואל יעבור, ונראה שסובר כן בדעת הרמב''ם כיון שפירושו חונה על הרמב''ם ולא הזכיר שהרמב''ם לא סבירא ליה הכי, מ''מ נראה לענ''ד שסתימות לשון הרמב''ם אינה כן. ומצאתי תנא דמסייע לן, הוא המנחת חינוך (מצווה רצו אות טו) שג''כ כתב שהרמב''ם לא סובר את הדין של אביזרייהו שיהרג ואל יעבור וכתב שכן דעת הש''ע. והביא ראיה נוספת מלשון הרמב''ם (שם הל' ו) שכתב לגבי רפואה שאין מתרפאים בע''ז והעלים את הדין המבואר בגמ' פסחים הנ''ל שאין מתרפאים גם בעצי אשרה, (שמשם הביאו הראשונים הנ''ל באות ב ראיה שבאביזרייהו יהרג ואל יעבור) וע''כ אינו סובר דין אביזרייהו כלל. והנה יש להוסיף שהרמב''ם (הל' ט) פסק את המעשה באיש שנתן עיניו באשה והעלה ליבו טינא וכו' כמ''ד פנויה היתה וימות ולא תעמוד לפניו ערומה משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות, ולא פסק כמ''ד א''א היתה, וימות כיון דהוי אביזרייהו דג''ע. וע''ע בשלטי הגיבורים (פסחים דף ד. מדפי הרי''ף) מש''כ בדעת הרמב''ם.

ומרן הש''ע מלבד שלא כתב דין אביזרייהו אלא רק ג' עבירות, גם לגבי רפואה בעצי אשרה כתב (ס' קנה סע' ב) שאם עכו''ם בא לרפאות את הישראל ואומר לו קח ממים אלו או מאילן זה שהם של אלילים, אסור. אבל אם לא הזכיר לו שהם של אלילים, אפילו שאין מאותו מין אלא של אלילים מותר כיון שלא תלה הרפואה באלילים. ושוב הביא הש''ע שי''א שאסור בכל גוונא אפילו אומר לו הבא לי עצים סתם והביא לו של אלילים, אסור, עיי''ש. והנה הדעה שהביא בסתם, היא דעת התוס' בע''ז (כז:) כמבואר בבאר הגולה (אות ח) והיינו הטעם שמא ימשך למינות, (וכן דעת הרא''ש ע''ז פ''ב ס' ט, וכ''פ הטור יור''ד ס' קנה, ובאיסור והיתר ס' נט ס''ק לה הביא שכן דעת המרדכי והסמ''ג, וכן דעת הרוקח ס' תעו ועוד) והדעה שהביא בשם הי''א היא דעת הר''ן שסובר שאפי' על אביזרייהו יהרג ואל יעבור כמבואר בבאר הגולה (אות י), עיי''ש. ולפי מאי דקיי''ל דמרן הש''ע שכותב בסתם וי''א הלכה כסתם וכדאיתא ביד מלאכי (כללי הפוסקים, הש''ע אות יז), א''כ מוכח דלא סובר כשיטת הר''ן שעל אביזרייהו יהרג, וכן הוכיח המנחת חינוך (מצווה רצו אות טו), ועוד העיר המנחת חינוך לפ''ז על לשון הרמ''א (ס' קנז) שכתב על מרן שם שעל אביזרייהו יהרג ואל יעבור, והרי הש''ע לא סבירא ליה הכי וכנ''ל וא''כ היה לרמ''א לכתוב בלשון י''א, והיינו להורות שאין זה לדעת הש''ע, עיי''ש באורך. וכן הקשה על הרמ''א בספר מקור מים חיים (הובא בהגהות על המנחת חינוך שם אות לג). אלא דזה לא קשיא כ''כ כי כן דרכו של הרמ''א בכמה דוכתי לכתוב בלשון סתם אפי' שאין כן דעת הש''ע וכמבואר במ''א (ס' תרמה ס''ק ט) והובא גם בשו''ת פעולת צדיק (ח''ג ס' קצט) וכ''כ המשנ''ב (ס' קמג ס''ק כא) וכן כתב היד מלאכי (כללי הרמ''א אות יט).

ומיהו כעת מצאתי בשו''ת בית שערים (יור''ד ס' רכח) שנשאל על לשון הרמ''א הנ''ל כיצד כתב כן בלי חולק, והרי לשון ראשונה של הש''ע הנ''ל לא משמע כן, ותירץ שאף לאותה דעה שהביא מרן הש''ע בסתם, ג''כ סבירא להו דעל אביזרייהו יהרג ואל יעבור, דזה גמרא ערוכה דסנהדרין דההוא דנתן עיניו באשה אחת וכו', דמשם הוכיחו הראשונים דעל אביזרייהו יהרג. אלא שדעה ראשונה סבירא ליה דהכא שאינו מזכיר שם אליל, אינו בכלל הלאו של ''לא ידבק'' שהוא אביזרייהו דע''ז, ולכן שרי, עיי''ש.

והנה תנא דמסייע למש''כ הבית שערים הנ''ל, היינו שאפי' דעה זו דסבירא להו שהטעם בעצי אשרה הוא שמא ימשך אחריהם, אפ''ה סבירא להו דין אביזרייהו ולא הא בהא תליא. הלא הוא רבינו יונה בשע''ת (פ''ג אות קלז קלח) דכתב ג''כ את הטעם הנ''ל בעצי אשרה שלא יאמר האשרה הצילתו, ואפ''ה סבר דין אביזרייהו שיהרג ואל יעבור, עיי''ש. (וע''ע ברבינו יונה בפרקי אבות פ''ג מש' יא). וא''כ אפשר שאף הדעה הראשונה שמרן הש''ע הביא ג''כ סבירא להו דיהרג על אביזרייהו, אלא שלגבי עצי אשרה סברו דאינו בכלל הלאו של לא ידבק בידך וכו'.

מיהו לפי דברי באר הגולה משמע שלמד כדאמרן, וכמ''ש המנחת חינוך. ועוד כתב המנחת חינוך שאף התוס' הנ''ל (שמרן הש''ע פסק כשיטתם) ג''כ לא סבירא להו דעל אביזרייהו יהרג ואל יעבור, עיי''ש. וכיו''ב כתב העמק שאלה (שאילתא מב אות ד, שאילתא קכ אות ג) בדעת התוס'. ולדבריהם יש להוסיף את שאר הראשונים דקיימי בשיטת התוס', היינו הרא''ש והטור והמרדכי והסמ''ג והרוקח שהבאתי לעיל. מיהו לפי מש''כ בשם רבינו יונה דלא הא בהא תליא, אין שום הכרח לכך ואפי' לא בדעת התוס'. אלא דעכ''פ סתימות הרמב''ם ומרן הש''ע, לא משמע דסוברים האי דינא דיהרג על אביזרייהו דהיה להם להשמיע כן. (ולכאורה גם מהש''ך משמע דדעה ראשונה במרן אינה סותרת דין אביזרייהו, דהנה בס' קנה ס''ק יא כתב הש''ך על דעה זו דכך הסכימו הפוסקים, ובפשטות הש''ך מסכים דהכי קיי''ל. ואילו לקמן ס' קנז ס''ק י לא העיר ולא חלק על הרמ''א בדין אביזרייהו. ועיין בזר זהב על האיסור והיתר ס' נט מה שהעיר על הש''ך הנ''ל).

והנה אף שכתבנו שסתימות לשון מרן הש''ע שאין ליהרג על אביזרייהו, מ''מ הב''י (יור''ד ס' קכג) הביא את תשובת הרשב''א שכתב בתוך דבריו שעל אביזרייהו דע''ז יהרג, ולא העיר מאומה. וכן הב''י בהלכות נדה (ס' קצה) כתב לגבי מישוש הבעל את דופק אשתו כשהיא נדה, שלשיטת הרמב''ן משמע קצת שאם יש סכנה, מותר, וכתב ע''ז הב''י דוקא להרמב''ן מותר, שאיסור נגיעת נדה לשיטתו הוי דרבנן, וסיים בזה''ל ''אבל לרמב''ם דסובר שנגיעת ערווה אסורה מן התורה, הכא אע''פ שיש פקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ''ע'', עכ''ל. ולכאורה זה סותר למש''כ לעיל שהרמב''ם והש''ע לא סבירא להו דין אביזרייהו שיהרג עליהם, ועיין בשו''ת אג''מ (ח''א יור''ד ס' עד), שאכן מהב''י הנ''ל מדוקדק שמרן הש''ע מודה לרמ''א בדין אביזרייהו. עכ''פ נראה שהעלה לשלחנו שרק ב-ג' עבירות יהרג ואל יעבור ולא על אביזרייהו, ועיין בערוך השלחן (יור''ד ס' קצה סע' כו) וע''ע בשדי חמד (ס' יג אות כו) וביד מלאכי (כלל הש''ע אות ד). וע''ע בש''ך (ס' קנז ס''ק י) מש''כ ברמב''ם. וכן עיין בקהלת יעקב (תוספות דרבנן אות א ס''ק ו) מש''כ בשם הב''י באבהע''ז (ס' טז). עיי''ש. (והא דכתב הב''י בשם הרמב''ם לגבי מישוש הדופק שאפשר שאפי' בפיקוח נפש לא ימשש, יש לדקדק בלשונו שכתב רק בלשון ''אפשר'' ולבסוף נשאר בצ''ע. אלמא לא ברירא ליה כולי האי, ואולי הסיבה כיון שאפשר שלדעת הרמב''ם אפי' על אביזרייהו לא יהרג. אלא דנראה יותר לפרש שכתב בלשון ''אפשר'' כיון שאינו ממשש דרך תאווה והנאה, לכן מספקא ליה אם בכה''ג יהרג. ועיין מש''כ הש''ך שם ס''ק כ).

וגם הלום ראיתי להמהר''ם בן חביב בספרו תוספת יוה''כ שהביא את הר''ן שהוכיח מהא דהעלה לבו טינא שאפי' על לאו בעלמא של ג''ע יהרג, ודחה ראייתו (עין לקמן אות ו) והעלה שבלאו של ג''ע לא יהרג, (התוספת יוה''כ הנ''ל הובא במש''ל הל' איסו''ב פי''ז ה''ז, ובשפת אמת פסחים כה:).

ד) אלא שעדיין יש לישב לשיטה זו דאביזרייהו אינם בכלל יהרג ואל יעבור, הא דמבואר להדיא בסנהדרין באחד שנתן עיניו באשה וכו' וכן הא דאיתא בפסחים דאין מתרפאין בעצי אשרה אפי' במקום סכנה והבאתי ראיות אלה לעיל (אות ב) ושכן הוכיחו מכאן הראשונים שאפי' על אביזרייהו יהרג.

והנה לגבי הראיה מהא דנתן עיניו באשה וכו', כתב הרדב''ז (ח''ד ס' אלף עו [ב]) בתוך נידונו האם מותר לבעל ליגע באשתו נדה בשעת חוליה וכו', ולאחר שהתיר כתב וז''ל ''וא''ת הרי ערוה וכל אביזרייהו אמרינן ימות ואל יעבור מההיא עובדא דההוא דהעלה לבו טינא, לא קשיא כלל, דהתם בא החולי מחמת העבירה ולפיכך ימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר'' עכ''ל. א''כ מוכח דהתם שאני שהחולי הגיע מחמת העבירה משא''כ בעלמא, אין ראיה בכה''ג. וכיו''ב כתב בשו''ת חות יאיר (ס' קפב) לדחות ראיית הר''ן מהתם ובדומה לו תמצא בשפת אמת (פסחים כה:) ובערוך השלחן (יור''ד ס' קצה סע' כו) ובמרגליות הים (סנהדרין שם אות ה), וכיו''ב העיר בנשמת אברהם (ס' כב סע' א) וכן כתב לדחות הראיה הנ''ל המהר''ם בן חביב בתוספת יוה''כ (הובא במש''ל הל' איסו''ב פי''ז ה''ז) ועיין בסד''ט (יור''ד ס' קצה ס''ק כד) וע''ע בשו''ת שם אריה (ס' לג) שדחה את הראיה הנ''ל. וע''ע במהר''ח או''ז (ס' רמד). והר''ן וסיעתו שאכן הביאו ראיה מהמעשה הנ''ל, אפשר דס''ל כיון דסוף סוף השתא אנוס הוא, אם איתא שלא נהרג על אביזרייהו, היה לחכמים ליתן לו לראותה ערומה, ועיין מש''כ הסד''ט (שם).

ועוד כתב החות יאיר (שם) דהתם לא ברירא הצלת נפשו, שהרי אמרו הרופאים תחילה שאין לו תקנה עד שתיבעל לו, וכיון שזה אסור אמרו שתעמוד לפניו ערומה או תדבר עמו, ואז אולי תתיישב דעתו בכך, עיי''ש. ולכן כיון דאין הרפואה ודאית, לא אמרינן דיעבור על זה. ואה''נ כשזה באופן ודאי שיתרפא אמרינן דיעבור על זה. ועוד כתב החות יאיר לעיל מיניה, שמלשון הגמ' ''מעשה'', ש''מ הוראת שעה היתה ואין ללמוד ממנה וכמו שמצינו בכמה דוכתי בש''ס. והא דאמרה הגמ' ''בשלמא למ''ד אשת איש היתה, שפיר'', לא באו לומר שמהדין כך צריך לעשות אלא באו לומר דעבדו שפיר סייג מפני שעיקרו חמור מאוד ונכון לגדור גדר משא''כ למ''ד פנויה היתה, עיי''ש בחות יאיר. ובשפת אמת הוסיף לדחות הראיה, דאפשר דהתם לא היה סכנה גמורה. ועוד שאין מתירין לאשה איסור כזה בשביל סכנה של האיש, ואע''ג שפקוח נפש של אחר ג''כ דוחה שבת, שאני התם דהוא נתן עיניו והביא עצמו לסכנה, עיי''ש. וכעת מצאתי בהעמק שאלה (שאילתא מב אות ד) שג''כ התקשה מהסוגיא דסנהדרין הנ''ל, וכתב לפרש דאף למ''ד א''א היתה דאמרינן שפיר דמי, אין הפירוש דשפיר דמי משום דהוי אביזרייהו דג''ע אלא היה ברור לגמ' דבא''א הוי פגם גדול לבעלה ולכן הקשו בשלמא א''א שפיר יהרג דהוי פגם גדול, אבל פנויה מ''ט, ומתרצינן פגם משפחה וכו', עיי''ש. וע''ע בשו''ת מנחת יצחק (ח''ה ס''ס ח) מש''כ בשם היעב''ץ. וכן עיין בגליוני הש''ס מס' נדרים (פ:) שכתב דהתם אמרינן דיהרג כיון שאותו איש משוקע בתאוה לכן אם לא היה בועל היה מת אבל ודאי אם היה רוצה לצאת מהתאוה ולהתישב בדעתו, יכול היה לעשות כן ודוגמתו במס' סוכה (כה:), עיי''ש.

וכעת מצאתי בערוך לנר (סנהדרין שם) שכתב שחכמים לא עשו ע''פ דברי הרופאים כיון שהוחזקו בשקר, דהנה הרופאים סתרו עצמם, שתחילה אמרו אין לו תקנה עד שתבעל ושוב אמרו תעמוד לפניו ערומה, עיי''ש. ולפ''ז אין ראיה כלל שאביזרייהו אינו נדחה מפני פק''נ, דאפשר דבעלמא נדחה והכא שאני שהרופאים הוחזקו בשקר. (ובעיון יעקב הרגיש בסתירת דברי הרופאים וכתב דהא דאמרינן תעמוד לפניו ערומה או תספר עמו מאחורי הגדר, אינו מדברי הרופאים, שהרי לא יסתרו עצמם אלא חכמי הגמ' אמרו כן. כלומר אפי' אם הרופאים היו אומרים כן, לא היינו מניחים לעשות כך אלא ימות וכו', עיי''ש. וכן לפי מש''כ החות יאיר לעיל, מובן דברי הרופאים, שבאמת התקנה שתבעל, רק לאחר שחכמים אסרו, אמרו הרופאים בדרך אפשר, שאולי יתרפא ע''י שיראנה ערומה וכו').

ולגבי הראיה מעצי אשרה, דאמרינן דאין מתרפאין מהן, עיין בשפת אמת מהלך מחודש בהבנת הסוגיא דהתם, ולפירושו עולה שבסכנת נפשות כן מתרפאים בעצי אשרה, עיי''ש. ועוד אפשר שלמדו את הסוגיא דאין לאסור להתרפא מעצי אשרה משום אביזרייהו דע''ז אלא שלא ימשך אחר ע''ז כמש''כ התוס' (שם) ושכן פסק מרן בש''ע (ס' קנה סע' ב) ועיין בש''ך (שם ס''ק יא) שכן הסכמת הפוסקים. וא''כ אינו עניין לאביזרייהו דע''ז כלל ומטעם אחר אתינן עלה. וא''כ שפיר אמרינן דאין ראיה חותכת מהש''ס למיפסק שאף באביזרייהו יהרג, ודי בזה.

ה) עוד יש לציין דמבואר בגמ' סנהדרין (עד.) דדעת ר''ש בן יהוצדק דהני ג' עבירות חמורות טפי משאר עבירות, אך רבי ישמעאל פליג התם וז''ל הגמ' לאחר שהביאה את ר''ש בן יהוצדק ''ולא והא תניא א''ר ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג, מנין שיעבוד ואל יהרג, ת''ל וחי בהם ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי וכו''' ע''כ. והיינו שדין ע''ז הינה כשאר עבירות שבצינעא יעבור ולא יהרג. ואע''פ שרובא דרובא פסקו כר''ש בן יהוצדק, מ''מ ראיתי בהגהות אשירי במס' כתובות (פ''א ס' ד) שכתב בשם ר''י דבהני ג' עבירות, בצנעא יעבור ולא יהרג, עיי''ש. והיינו שפסק כרבי ישמעאל. (ואף שרבי ישמעאל חלק רק לגבי ע''ז, למד ר''י שה''ה לג''ע וש''ד). ומצאתי להחיד''א (שיורי ברכה יור''ד ס' קנז) שהקשה כיצד ר''י פסק כרבי ישמעאל, ועיי''ש מה שתירץ. והנה ראיתי בשלטי הגיבורים (פסחים דף ו. מדפי הרי''ף) שכתב שהרמב''ם ג''כ סובר שבהני ג' עבירות, בצינעא יעבור ולא יהרג ושכן סוברים התוס' כתובות (יט. ד''ה דאמר), עיי''ש.

ו) וכעת יש לעיין לסוברים שאפי' על אביזרייהו דג''ע וש''ד וע''ז יהרג ואל יעבור, היכי דמי.

הנה מלשון הר''ן (פסחים דף ה: מדפי הרי''ף) משמע שאם הוי ''לאו'' של לא תקרבו לגלות ערווה אזי נכלל הוא באביזרייהו דג''ע ואמרינן יהרג ואל יעבור. וכיו''ב יש לדקדק מלשון הנמו''י (בחידושיו בכרך נפרד פסחים כה. ויש לעיין במש''כ בשו''ת נודע ביהודה תנינא אבעה''ז ס' קנ בדעת הנמו''י, ויש לישב) ועיין גם במאירי במגן אבות (ענין יט). וכך פסק הרמ''א (יור''ד ס' קנ''ז סע' א) וז''ל ''וכל איסור עבודת כוכבים וג''ע וש''ד אע''פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור'', עכ''ל. ומשמע דעל כל פנים בעינן ''לאו'', אבל היכא דליכא ''לאו'' לא אמרינן דיהרג ואל יעבור, ועיין גם בלשון הרמ''א בדרכי משה (שם ס''ק ג). וכן כתב לדקדק בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א אות יב) עיי''ש, ושכן מורה לשון הש''ך (שם ס''ק י). וכן אפשר לדקדק כנ''ל בלשון החכ''א (כלל פח ס''ע א) דבעינן עכ''פ ''לאו'' דלא תקרבו לגלות ערווה. וע''ע בשדי חמד (כרך ג מערכת י כלל י).

ולפ''ז משמע דאם יש רק איסור דרבנן של ערווה, אינו בכלל אביזרייהו דיהרג ואל יעבור, וכן משמע מהב''י (יור'ד ס' קצה) שכתב לגבי בעל הרוצה למשש דופק לאשתו נדה, שלפי הרמב''ן שרי, והסביר הב''י דהרמב''ן אזיל לטעמיה שכל נגיעת בעל באשתו נדה הוי דרבנן ולכן שרי, אבל להרמב''ם שנגיעה כנ''ל הוי דאורייתא אפשר שאסור דהוי אביזרייהו וכו', עיי''ש. ומשמע שלפי הרמב''ן, הבין הב''י דפשיטא דשרי כיון דאינו אלא מדרבנן בלבד, ועיין בש''ך (שם). ויותר מכך נראה לדקדק דבעינן דוקא ''לאו'' אבל אם יש לאו הבא מכלל עשה שדינו כעשה, ג''כ אינו בכלל אביזרייהו, דהוא קיל טפי. וכיו''ב כתב לדקדק בשו''ת ציץ אליעזר (שם אות יג). ומצאתי להגאון רבי ישראל יעקב אלגזי בספרו קהלת יעקב (תוספת דרבנן אות א ס''ק ו) שהביא דברי הר''ן וכתב לדקדק בדבריו שדוקא איפה שיש לאו של ג''ע אזי אמרינן דיהרג ואל יעבור אבל לא באיסורים דרבנן, ועוד כתב שדעת הריטב''א והרמב''ן דבאיסורי דרבנן לא אמרינן יהרג ואל יעבור, (ועיין לקמן מש''כ בשם הריטב''א) עיי''ש באורך. והמנחת חינוך (מצווה רצה אות יט) כתב שאף מבחינה לשונית לא שייך למימר אביזרייהו דג''ע על איסור דרבנן, וכתב שאף החינוך סובר שאיסור דרבנן אינו בכלל אביזרייהו שיהרג, עיי''ש. ושו''ר שכן כתב בפשטות בשו''ת נודע ביהודה (תנינא אבהע''ז ס' קנ) שאביזרייהו דוקא שאסור מהתורה אבל מדרבנן לא הוי בכלל (ולכאורה משמע שכל שזה מהתורה הוא בכלל ואפי' אינו לאו אלא עשה). ויותר מכך ראיתי ברעק''א בהגהותיו (יור''ד ס' קנז) שאפי' באיסור תורה של לאו אינו נהרג אלא דוקא בחיוב כרת אמרינן שיהרג אף על אביזרייהו.

איברא דמצאתי מאידך גיסא להרא''ם (הובא במש''ל הל' יסודי התורה פ''ה ה''ב) דאפי' באיסור דרבנן יהרג ואל יעבור, וראיה מההיא דסנהדרין שנתן עיניו באשה אחת ואמרינן דימות ואל יראנה ערומה או יספר עמה מאחורי הגדר אלמא לאו דוקא ג''ע בלבד אמרו אלא אפילו בפנויה ואפי' בדיבור בעלמא ואפילו שלא בפניו, שאין בכל אלו כי אם איסור הנאת פנויה בלבד משום דאביזרייהו דידיה הוא וכו', עיי''ש. (ועיין מש''כ המש''ל שם והקהלת יעקב בתוספת דרבנן אות א ס''ק ו ובשו''ת שם אריה ס' לג). והנה המנחת חינוך הביא את הרא''ם הנ''ל ותמה כיצד הביא ראיה מההיא דסנהדרין, דהיא ראיה לסתור, דהא אמרינן התם בשלמא למ''ד א''א, שפיר אך למ''ד פנויה מאי איכא למימר, ואי נימא שאפי' על דרבנן יהרג, מאי קשיא ליה לגמ' למ''ד פנויה, עיי''ש. והיא הערה חמורה. אלא שמצאתי בשו''ת טוטו''ד (יור''ד ס' קצב) שעמד על דברי הרא''ם הנ''ל והקשה דבגמ' מוכח איפכא (וכמו שהעיר המנחת חינוך) וכתב לישב דבריו מדקדוק לשון הגמ', דאמרינן התם בשלמא למ''ד א''א היתה שפיר אלא למ''ד פנויה היתה מאי כולי האי, ואמאי לא אמרינן ''למ''ד פנויה היתה תבעל'', ונקטו בלשון ''מאי כולי האי'', אלא הפשט הוא שאף פנויה פשיטא שלא תבעל כי זה ג''כ אביזרייהו דג''ע וכמ''ש הרא''ם הנ''ל, ואף המקשן ידע כן, אלא הקושיא של המקשן אינה על ביאת הפנויה אלא אמאי מחמירין שלא תעמוד לפניו ערומה או תדבר עמו הרי זה אביזרייהו דאביזרייהו ועל זה הקשה מאי כולי האי, אלא שהרגיש שזה דוחק בלשון הרא''ם, עיי''ש. ותדע שמדברי הטוטו''ד הנ''ל מתבאר שמסכים והולך שאפי' בדרבנן יהרג ואל יעבור. וע''ע בשו''ת אג''מ (יור''ד ח''א ס' עה) מה שהקשה בדעת הרא''ם. (ולגבי הא דאמרינן בגמ' למ''ד פנויה היתה וכו' עיין במש''ל הל' יו''ט פ''א הי''ז מה שהקשה ובשו''ת שם אריה ס' לג).

וע''ע בשו''ת נודע ביהודה (שם) שכתב שאף הנימוקי יוסף אפשר שסובר שאפי' על איסור דרבנן יהרג ואל יעבור, וההיא דסנהדרין דאמרינן ימות ואל יספר עמה וכו', הוי קירבה דרבנן בלבד וכדעת הרמב''ן וכו', עיי''ש. (וצ''ע מהא דדייקנו מהנמו''י בחידושיו לפסחים כה. שנקט ''לאו'' ומשמע דוקא לאו אבל דרבנן לא. מיהו עיין בלשון הנמו''י בסנהדרין דף יח. מדפי הרי''ף ויש לעיין).

ובשו''ת שם אריה (ס' לג) כתב דלפי הרמב''ן והר''ן דבאשה שהביאה עלה בכרת, אזי אפי' קירבה דרבנן הינה ביהרג ואל יעבור. (אך השם אריה פליג) וע''ע בשו''ת זרע אברהם (יצחקי יור''ד ס' ה).

גם בשו''ת הריב''ש (ח''א ס' רנה) ג''כ למד שאפי' באיסור דרבנן יהרג ואל יעבור, ועיין בסד''ט (יור''ד ס' קצה ס''ק כד). וכעת מצאתי בריטב''א (ע''ז יא:) שכתב על המשנה שם לגבי עיר שיש בה עבודת כוכבים, שבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, אסור. ופרש''י מפני החשד שנראה כהולך לעובדה, וכתב הריטב''א וז''ל ''פרש''י ז''ל משום חשדה, דחשדי ליה דאזיל למיפלח לע''ז, וטעם נכון הוא דהא בגמ' (יב.) אמרינן דחיישינן לחשדה, ואפילו במקום סכנה, כגון דצחי מיא דאי לא שתי, מאית. והוא בכלל אבזרי דע''ז שיהרג ואל יעבור וכו''', עכ''ל. ונראה דהתם אינו אסור אלא מדרבנן שלא יחשדוהו, ואפ''ה כתב הריטב''א דיהרג ואל יעבור. (ומש''כ לדייק מלשון הריטב''א קידושין לט: הארעא דרבנן בקהילות יעקב, תוספת דרבנן אות א ס''ק ו שעל איסור דרבנן אינו נהרג, אינו בריטב''א הנדפס מחדש אלא מהוצאות ישנות של הריטב''א. שכנראה לא יצאו מתחת ידו כידוע). וכדעת הריטב''א סובר גם הרשב''א הובא בטור (יור''ד ס' קמט) וכן סובר האהל מועד (דף לא:). וע''ע ברבינו יונה בשערי תשובה (פ''ג אות קלז, קלח) שכתב שאפי' על אבק עבירה יהרג, וצריך לעיין מאי לישנא דאבק עבירה האם זה מדרבנן וכעין מש''כ החפץ חיים שאבק לשון הרע הוי דרבנן, ועיין בלשון רבינו יונה בפרקי אבות (פ''ג משנה יא) ויש לעיין. וע''ע בדין זה בביאור הגר''א (ס' קנה ס''ק טז, יז, כב).

ולדינא בקירבה דרבנן נראה שיש לילך לקולא דלא יהרג על כך, שכן מבואר בב''י להקל, ושכן מדוקדק מהרמ''א וכדלעיל. וכתב החכ''א (כלל פח סע' ב) שדעת רוב הפוסקים להתיר בזמן הזה, עיי''ש.

ז) עוד יש לציין, שבעל המאור (סנהדרין דף יז: מדפי הרי''ף) כתב וז''ל ''ולא מבעיא עבירה עצמה אלא אפי' כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו, יהרג ואל יעבור וכו' ועוד ההוא שנתן עיניו באשה אחת ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. אלמא אפי' מהנאה פורתא בלחוד אמרינן ימות ואל יעבור'', עכ''ל. ומשמע מדבריו דאביזרייהו דהני ג' עבירות דאמרינן יהרג, דוקא שיש מהם הנאה, אבל בלי הנאה לא יהרג. וכן כתב לדייק הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן והובא באוצהפ''ס (ס' כב ס''ק א אות ז, ובהערות בסוף הכרך), והוסיף לבאר שדוקא אביזרייהו דג''ע שעושה כן דרך תאווה ועובר על לאו של לא תקרבו לגלות ערווה וכמבואר בש''ך וכו', עיי''ש בלשונו.

ח) ועתה נבא לבאר נידון דידן האם איסור יחוד נכלל באביזרייהו דג''ע והאם אמרינן דיהרג ואל יעבור על איסור יחוד. הנה כמה פוסקים פשוט להם שאיסור יחוד נכלל באביזרייהו דג''ע. בשו''ת צור יעקב (ס' טז) כתב בתוך דבריו שיחוד הינו מאביזרייהו דג''ע ואינו נדחה מפני פק''נ. וכן הבין בשו''ת שם אריה (ס' לג) בדעת הרמב''ן והר''ן, (אך השם אריה חלק ע''ז וכדלקמן) וכן מתבאר שמסכים בשו''ת טוטו''ד (יור''ד ס' קצב) (אך הטוטו''ד התיר באפנים מסויימים כדלקמן) ובפסקי תשובה (ח''א בהערה לדף יג) כתב שהוכיח בראיות ברורות לשני רבנים דגם על איסור יחוד יהרג ואל יעבור והודו לו הרבנים הנ''ל, עיי''ש. ובשו''ת זרע אברהם יצחקי (יור''ד ס' ה, הובא באוצהפ''ס ס' כב ס''ק א אות ז) כתב דאפי' על יחוד אמרינן דיהרג ואל יעבור (ועיין באוצהפ''ס שם מה שתמה עליו). וע''ע בתורת היולדת (פי''ד הערה יד) שג''כ הגדיר יחוד באביזרייהו דג''ע. וע''ע בספר אום אני חומה (צ''ה ס''ק שסה).

והנה החינוך (מצווה קפח) ביאר במצווה של ''לא תקרבו לגלות ערווה'' וכתב וז''ל ''ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה במצווה זו שאסור להתייחד עם כל העריות, רצוני לומר עם כל העריות דבר תורה בין זקנה בין ילדה שהיחוד לגלות ערווה הוא גורם וכו''', עכ''ל. ולכאורה משמע מדבריו שאיסור יחוד נכלל באיסור של לא תקרבו לגלות ערוה, וא''כ הוא נכלל ג''כ באביזרייהו דג''ע שסובר החינוך (מצוה רצו) שיש ליהרג על אביזרייהו. וכן ראיתי בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א אות יא) שג''כ כתב לדקדק מהחינוך הנ''ל כדאמרינן. וע''ע כיו''ב בלשון הסמ''ג (לאוין קכו) ובהערת המו''ל (מס' 8). וכעת ראיתי בהגהות זר זהב על האיסור והיתר (ס' נט) שאם מתיחד בדרך חיבה לדעת הסמ''ג הוי בלאו של לא תקרבו וכו', עיי''ש.

מיהו אחר העיון נראה שאין מהחינוך הנ''ל ראיה. חדא, מקור איסור יחוד נלמד בגמ' קידושין (פ:) מהפסוק כי יסיתך אחיך וכו', והוא רמז בעלמא כמבואר בגמ', ולא נלמד מלאו מפורש של לא תקרבו לגלות ערווה. דאם איתא שנכלל בלאו של לא תקרבו, היה לגמ' להביא זאת מהפסוק הנ''ל שהוא לאו מפורש ולא להביא רמז בעלמא. וע''כ אין כוונת החינוך ליתן מקור חדש שאינו בגמ'. ואע''פ שבאבות דרבי נתן (פ''ג בנוסחא עתיקה) כתב שמקור איסור יחוד אכן נלמד מהלאו של לא תקרבו לגלות ערווה, עיי''ש. מ''מ התלמוד בבלי חולק ע''ז, ולא היה לחינוך לנטות מדברי התלמוד הבבלי. ועוד שמהמנחת חינוך (אות ב) הביא את הב''ש (ס' כב ס''ק א) שכתב שלדברי הרמב''ם איסור יחוד הינו רמז בעלמא ולכן אין מלקין ע''ז אלא מכת מרדות, והמנחת חינוך תמה עליו דאפי' לסוברים שהוא מן התורה אין לוקין על זה כיון דהוי לאו הבא מכלל עשה (כמבואר בגמ' קידושין פ: וכן משמע בגר''א ס' כב ס''ק ד דכתב דהוי עשה), עיי''ש. והנה אם איתא שהחינוך כלל איסור יחוד בלאו של לא תקרבו לגלות ערווה וחייב על זה מלקות, היה למנחת חינוך להקשות כן גם על החינוך. או עכ''פ לא לתמוה על הב''ש כיון דהחינוך הוי תנא דמסייע לב''ש. אלא ודאי שהמנחת חינוך ג''כ לא למד שהחינוך כולל איסור יחוד בתוך הלאו של לא תקרבו לגלות ערווה. וכעת ראיתי בספר שער היחוד (חלק הארוך עמ' נט) שהביא את לשון החינוך וג''כ כתב שאין ראיה ממנו שאיסור יחוד נכלל באביזרייהו דג''ע, אלא שדרכו של החינוך לכלול דברים הדומים ברעיון אע''פ שאינם ממש מעניין המצווה, וכעין זה תמצא בחינוך במצווה תכט, עיי''ש. וכן ראיתי בספר דבר הלכה (ס' א ס''ק א) דן בדברי החינוך הנ''ל, וכתב שא''א לומר שיחוד נכלל בלאו של לא תקרבו וכו', חדא, הפוסקים לא אמרו כן, ועוד החינוך עצמו הסביר בסוף דבריו שהלאו הנ''ל הוא שנהנה מהערווה בקירוב בשר, והרי ביחוד ליתא הנאה כה''ג, עיי''ש.

ועוד כתב בציץ אליעזר (שם) לדייק מלשון רש''י במס' שבת (יג. ד''ה מה אשת רעהו) דג''כ סובר דיחוד נכלל באביזרייהו דג''ע, עיי''ש ראייתו. ולענ''ד אין דבריו מוכרחים כלל למעיין בלשון רש''י הנ''ל, ואכמ''ל. (ותדע שהציץ אליעזר בעצמו העלה להקל ביחוד כשיש פקוח נפש).

ט) ולדינא נראה שיש לילך לקולא ביחוד, היינו דיחוד נדחה מפני פק''נ, ולא אמרינן יהרג ואל יעבור על איסור יחוד, שיש לצרף בנ''ד כמה ספיקות וכדלקמן.

חדא, שמא הלכה כהרמב''ם והש''ע דסוברים דאין דין אביזרייהו כלל וכמבואר לעיל באות ג. ואפי' אי נימא דהלכה כרוב הראשונים דיהרג אפי' על אביזרייהו, (א''נ שאף הרמב''ם והש''ע מודו דיהרג על אביזרייהו) מ''מ הני מילי דוקא באיסור דאורייתא, אבל באביזרייהו מדרבנן קיי''ל דאינו נהרג וכדלעיל באות ו, וא''כ הכא שמא הלכה כהרמב''ם לפי הסוברים בדעתו שכל עצם איסור יחוד הוא מדרבנן בלבד וכמש''כ בדעת הרמב''ם בשו''ת תרומת הדשן (ס' רמב) וכן משמע קצת מהסמ''ג (לאוין קכו) ובהגהות הגר''א (ס' כב ס''ק ד) ובהגהות זר זהב על האיסור והיתר (ס' נט), ובשו''ת עין יצחק (ח''א ס' ח), ובשו''ת טוב טעם ודעת (מהדורא ג' ח''א ס' ה), ובשו''ת חלקת יעקב (ס' סה), וכן משמע קצת מהבה''ט (ס' כב ס''ק א), ובשו''ת תורת חסד (אבהע''ז ס' יב), ובעצי ארזים (ס' כב סע' ד). ובספר טהרת ישראל (ס' כב אות א בידי אליהו). ועיין שו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א) שמצדד ברמב''ם דהוי מדרבנן, עיי''ש. וכ''כ בשו''ת אבני שיש (ח''א ס' כב), ובשו''ת לב אברהם (ס' ק) ועוד, דכולהו סברי בדעת הרמב''ם שאיסור יחוד הינו מדרבנן. ועוד שכן סובר הלבוש (ס' כב סע' א), שיחוד הינו מדרבנן וכן יש שדקדקו שכ''פ העזר מקודש (שם סע' ה ד''ה ובלילה), עיי''ש באורך. ולפ''ז יחוד אינו בכלל אביזרייהו דג''ע שיהרג על זה, (ואע''פ דלדינא לא קיי''ל הכי אלא איסור יחוד אסור מדאורייתא, מ''מ חזי לאיצטרופי).

ואפי' לפי מאי דקיי''ל שאיסור יחוד הינו מדאורייתא, עכ''פ באביזרייהו דג''ע בעינן עכ''פ איסור ''לאו'' וכדלעיל באות ו. והרי באיסור יחוד אין ''לאו'' כמש''כ הפני יהושע (קידושין פ: ד''ה אמר רב). ואפי' לשיטת הגר''א (ס' כב ס''ק ד) דסובר שאיסור יחוד הינו עשה, עדיין י''ל דאינו בכלל אביזרייהו דג''ע שיהרג, דסוף סוף ליכא איסור לאו, והרי איסור עשה קיל טפי, וכיו''ב דקדק בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א אות יג) בדעת המנחת חינוך (מצוה קפח) שכתב שאיסור יחוד הינו לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה, עיי''ש במנחת חינוך. ולפ''ז כתב הציץ אליעזר דאינו בכלל אביזרייהו דג''ע, דסוף סוף אינו לאו רגיל אלא לאו הבא מכלל עשה, עיי''ש. ואף שמהב''ש (ס' כב ס''ק א) משמע שיש איסור לאו ביחוד ולוקין עליו, (וכן כתב בשו''ת שם אריה ס' לג שיש איסור לאו ביחוד) מ''מ כבר תפס לתמוה עליו המנחת חינוך (שם). ובפרט לפי מש''כ המאירי (קידושין פ:) דאיסור יחוד הוא מדאורייתא אך אינו נכלל במניין המצוות, עיי''ש. וכוונתו דאינו לאו ואינו עשה, וא''כ אינו נכלל באביזרייהו דג''ע וכנ''ל.

ואפי' אי נימא דאיכא לאו באיסור יחוד וכדעת הב''ש הנ''ל, אפ''ה אפשר דאינו נכלל באביזרייהו דג''ע לפי מה שדקדקנו לעיל באות ז שלפי בעל המאור צריך שתבא הנאה מאביזרייהו, ובאיסור יחוד אין שום הנאה. וכיו''ב כתב הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן שהבאתי לעיל באות ז, עיי''ש. ובפרט לפי מש''כ רעק''א (הבאתיו לעיל אות ו) שרק בחיוב כרת יש דין אביזרייהו, ובנ''ד ליכא כרת.

(ועוד יש לצרף את הפוסקים שסוברים שאין הבדל בין ג' עבירות לשאר עבירות, וכשזה בצינעא, יעבור ואל יהרג כדלעיל באות ה. ולפ''ז כשמתייחד בצנעא, היינו שלא ראוהו בפרהסיא (עשרה בנ''א) נכנס עמה למקום יחוד, לשיטת אותם פוסקים, אינו בציווי של יהרג ואל יעבור).

י) ועוד פוסקים ישנם שכתבו בפשטות דיחוד נדחה מפני פקוח נפש. הנה בעיון יעקב (סנהדרין כב.) כתב שהתירו לדוד להתייחד עם אבישג מפני סכנת נפשות, עיי''ש. מיהו התם הוי יחוד פנויה דרבנן (ועיין לקמן פ''א סע' ה) ואין ראיה ליחוד דאורייתא (ועיין בדבר הלכה עמ' ריג שהגרש''ז אויערבאך כתב שכיון שיש מחלוקת פוסקים בנ''ד, ביחוד דרבנן יש להקל, עיי''ש). ובספר תורת היולדת (פרק יד אות ד) הביא מחלוקת בזה והעלה להקל, עיי''ש. אך מה שציין לשיטת המתירים גם את העיון יעקב הנ''ל, קצת תימה, דהתם הוי יחוד מדרבנן ואינו ראיה להקל ביחוד דאורייתא. ואפי' אי נימא דהוי יחוד דאורייתא, דהוי חייבי לאוין (עיין לקמן פ''א סע' ד) מ''מ אינו בכלל גילוי עריות. ואף בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א) העלה להקל בזה עיי''ש שצירף כמה סניפים שחלקם כתבנו. וכבר כתבתי לעיל באות ז שהגאון רבי איסר יהודה אונטרמן העלה להקל ביחוד כשיש פקוח נפש. וכן בחוברת הל' יחוד לרב זאב בוגרד (פ''ו סע' ז אות ה) כתב שכן פסק לקולא הגרי''ש אלישיב שליט''א והובא דעתו בחוברת להל' יחוד לרב ישראלזון (סע' לג) עיי''ש. וע''ע בהעמק שאלה (שאילתא קכ).

יא) ובשו''ת שם אריה (ס' לג) נשאל באשה אחת, בהקשותה ללדת שלחה לעיר ביום השבת להביא מילדת עברייה, והעגלון היה נכרי ונסתפקו איך לעשות, שאם תסע המילדת לבד, הרי ישנו איסור יחוד. ואם יסע עמה שומר ישראל, נמצא השומר מחלל שבת, ואע''פ שבשביל פיקוח נפש מחללים שבת מ''מ דלמא עדיף שתסע לבד ותעבור על איסור יחוד. ופלפל בזה לדעת הר''ן והנימו''י וכתב דזה פשוט שאם המילדת פנויה, שתסע עמו לבדה, ואע''ג דהוי אביזרייהו דג''ע, מ''מ הוי אביזרייהו בדרבנן שנידחה מפני פק''נ. אך אם המילדת הינה א''א, הוי אביזרייהו דג''ע דאורייתא ואינו נדחה אפי' בפק''נ. וכ''ז כתב אליבא הר''ן והרמב''ן. אך השם אריה חלק על כל זה וחידש יסוד מחודש שרק בג''ע ממש דאיכא כרת, בהא אמרינן יהרג ואל יעבור אך על אביזרייהו דג''ע אינו נהרג. והטעם דקיי''ל עשה דוחה לא תעשה והכא איכא מצוות עשה להציל את היולדת, ואתא מצוות עשה ודחי לא תעשה של קירבה דעריות. ורק בג''ע גופא דאיכא נמי כרת התם לא אמרינן דדחי עשה את הל''ת כיון דאיכא נמי כרת. וא''כ ודאי שבאיסור יחוד לא אמרינן יהרג ואל יעבור עיי''ש בשם אריה. ועיין בהגהות זר זהב על איסור והיתר (ס' נט) מה שכתב על השם אריה הנ''ל. עכ''פ למדת מדברי השם אריה שאף הוא סובר שאין אומרים שיהרג ואל יעבור על איסור יחוד. (ועיין שם מסקנא דדינא על מה שנשאל).

ואת השאלה הלזו שלח השם אריה להגרש''ק בשו''ת טוטו''ד (מהדו''ק יור''ד ס' קצב) שלאחר שקלא וטריא בדברי השם אריה העלה להקל שתסע לבדה בלא שומר גדול מהטעם שאשה קרקע עולם ופשיטא דאין עליה ליהרג, אלא יסע עמה קטן, ורק אי ליכא קטן, יסע עמה גדול כיון דחילול שבת כה''ג הוי דרבנן (מיירי בנסיעה בעגלה) דאיסור תחומין דרבנן וכו' עיי''ש. והנה להגרש''ק היה פשיטא דיחוד נכלל באביזרייהו דג''ע אלא התיר מטעם אחר. ונ''מ בינו לבין השם אריה, אם העגלון הינו יהודי, להגרש''ק אין להתיר דאין כאן סברת קרקע עולם ולפי השם אריה שרי. ועיין בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א אות ח והלאה) שדן בשני הפוסקים הללו, עיי''ש. (ועיין גם בנשמת אברהם ס' כב סע' א), ועיין בשו''ת משנה הלכות (ח''ג ס' מח), שהביא את הגרש''ק הנ''ל והעיר על דבריו דמה יועיל שומר אחד הרי בדרך בעינן ג' אנשים וכו', עיי''ש.

ובהגהות זר זהב על האיסור והיתר (ס' נט) הביא את השם אריה וכתב עליו דחלק על הר''ן (שסובר שיחוד הוי בכלל אביזרייהו) כיון שחשב שדעת יחידאה היא ואינו כן, דאדרבה הרבה ראשונים סוברים כמותו, ובהמשך דבריו הוכיח מכמה אנפין שיחוד אינו בכלל אביזרייהו דג''ע אפי' לדעת הר''ן (ודלא כשם אריה הנ''ל), חדא, מהא דאמרינן בסנהדרין (עג.) הרודף אחר כל העריות מצילין אותו בנפשו. והנה כיצד יציל ויהרוג את הרודף, הרי המציל נמצא מתייחד עם הערווה והוא גופא ביהרג ואל יעבור. וכי סלקא דעתך שאם אין עוד אנשים אזי לא יצילה. וראיה נוספת מעובדא דחנה במס' ברכות (לא:) דאמרה אם ראה תראה היינו אם תקבל בן מוטב ואם לאו תלך ותסתר בפני אלקנה וכו', וכיצד אמרה צדקת זו כך אלא ודאי דידעה דזה שאין לה בן הוי פק''נ בשבילה ונדחה איסור יחוד. (ולקמן פ''ח סע' ל דנתי בסוגיא דחנה באורך, וליכא ראיה מהאי סוגיא). ועוד ראיה ממס' סוטה (כא:) איזהו חסיד שוטה הרואה אשה בנהר ואומר לאו אורח ארעא לאיסתכולי. והנה אם איתא שיחוד הינו ביהרג ואל יעבור אם אכן הוא לבדו שם, אכן אסור לו להצילה ואינו חסיד שוטה. והרי הגמ' לא חילקה אם הוא לבדו או לא, עיי''ש בזר זהב באורך. ועיין בשו''ת שבט הלוי (ח''ו ס' לח אות ד ח''ג ס' לו). ותדע שבנידון השם אריה הנ''ל דמיירי ליסע להביא מילדת יש סניפים נוספים להקל. חדא שאינו עושה כן דרך חיבה ופריצות והרי לפי הש''ך (יור''ד ס' קצה ס''ק י) דדוקא דרך חיבה הוי בכלל אביזרייהו וכ''כ לדייק הזר זהב שם, ועוד דייק מהפני יהושע בתשובה (אבהע''ז ס' מד) שדוקא אם הרפואה תלויה באביזרייהו גופא, כגון ההוא שהעלה ליבו טינא וכל כיו''ב, אבל בנידון דהתם אין הרפואה תלויה באביזרייהו כלל היינו באיסור יחוד רק שהאיסור יחוד נדחה ממילא ולכן שרי עיי''ש בזר זהב.

ואם באופן שהנהג מסיע את היולדת עצמה לבית היולדות (ולא את המילדת) יש שרצו לצרף טעם נוסף והוא בזמן שהנהג רואה את האשה בציריה, אין מתעורר אצלו שום מחשבה רעה וכו' והובא כן בדעת השואל בשו''ת משנה הלכות (ח''ג ס' מח), אך בעל המשנה הלכות דחה טעם זה. ועיי''ש במשנה הלכות דברים נוספים בזה. (והאם יש יחוד בשעת צירים עיין לקמן פרק א סע' ל).

יב) והנה בשו''ת משנה הלכות (שם) כתב על הא דסנהדרין (יט:) במעשה של פלטי בן ליש עם מיכל בת שאול שאמר רבי יוחנן למה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מן העבירה מה עשה נעץ חרב בינו לבינה ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב וכו'. וקשה הרי משמע שלפי רבי יוחנן פלטי חשש לקידושי דוד היינו דסבר שמקודשת לדוד וא''כ כיצד התייחד עמה כל ימיו הרי יחוד א''א הוי דאורייתא. ואם נאמר ששאול אנס אותם לכך וזה הוי בכלל פקוח נפש דמותר להתייחד כשאין זה בא מכח העבירה. ועיין בתשובת הרשב''א (ח''א ס' י) שהאריך בזה וצ''ע, עיי''ש במשנה הלכות. והנה ממש''כ כיצד יתייחד עמה אם חשש לקידושי דוד, כבר כתבו התוס' בשבת (יג: ד''ה מטה) שהיה עמה בפתח פתוח ולא היה יחוד עיי''ש. ופלא שהמשנה הלכות לא הביא כן.

וכעת ראיתי בחוברת הל' יחוד להרב זאב בוגרד (פ''ו סע' ז אות ח) שכתב להביא ראיה שיחוד אינו בכלל יהרג ואל יעבור. דהנה בגמ' סנהדרין (עד:) מקשינן דאסתר שהיתה הולכת לאחשוורוש הא היה זה בפרהסיא ואמרינן דבפרהסיא יהרג ואל יעבור ומתרצינן אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה (ועיי''ש שרבא תירץ אחרת) והיינו שאינה עושה מעשה עבירה.

ויש מהראשונים שפירשו שאסתר היתה מובאת למלך בעל כרחה ולא מרצונה, דאם מרצונה הרי אין זה שב ואל תעשה (כמו הקרקע עולם דאמרינן) וצריכה ליהרג ולא לעבור, וכ''כ המאירי (סנהדרין שם) וכן מתבאר בשיטה מקובצת (כתובות ג:) שכן משמע מביאור הרא''ש בדעת הריב''ם כדברי המאירי הנ''ל. ואף הברכי יוסף (יור''ד ס' רנז אות ג) הביא את השיטמ''ק עיי''ש. (ואפי' שבשעת ההליכה אין כאן עבירה ורק אח''כ הוי עבירה כשבא עליה, ואז כבר הוי קרקע עולם, מ''מ לשיטה זו אם הולכת מרצונה למקום שאח''כ תהיה אנוסה בקרקע עולם חייבת ליהרג. וע''ע בשו''ת נודע ביהודה תנינא יור''ד ס' קסא).

והנה לדעת התוס' סנהדרין (שם) לא איכפת לן אם הלכה ברצון או לא אלא סגי דבעבירה היתה אסתר קרקע עולם, וכבר שרי, שהרי לא חידשו שאסתר הלכה בע''כ. וא''כ יוצא כיון שבשעת ההליכה אין איסור, ובשעת הביאה היא בשב ואל תעשה היינו קרקע עולם, שרי. והשתא אי נימא שיחוד נכלל באביזרייהו דג''ע דיהרג ואל יעבור, א''כ כשהולכת מרצון אין זה שב ואל תעשה אלא עושה כן בקום עשה, ותיפוק ליה שתהרג על הכניסה למלך גופא. אלא ע''כ מכאן ראיה שאין על יחוד דין של יהרג ואל יעבור, וסיים שם שכן מצא ראיה זו בספר כלי חמדה.

אלא שכתב שיש לדחות את הראיה שאפשר שהיתה נכנסת למלך יחד עם הסריסים ואז הם היו מסתלקים, וא''כ נמצא גם היחוד בשב ואל תעשה עיי''ש. והנה דחיה זו דחוקה, דמי אמר לה שהסריסים יכנסו עמה ודוחק לומר שאם תראה שאין אף אחד תעמוד עד שיכניסוה בע''כ. ועוד שא''כ היה לתוס' להשמיע כן. וגם יש לשאול וכי מה בכך שיש סריסים הרי כולם פרוצים ולכ''ע אין אשה מתייחדת עם פרוצים אפי' מאה. מיהו הא לא קשיא דיחוד עם הרבה אנשים הוי דרבנן וא''כ היחוד בקום עשה הינו מדרבנן, ואח''כ שהם הולכים הוי יחוד דאורייתא בשב ואל תעשה. ולענ''ד יש לדחות את הראיה ע''פ מש''כ בשו''ת מהרי''ל דיסקין (קו''א ס' ריב) שכתב בתוך דבריו וז''ל ''דההליכה אליו היה להצלת כלל ישראל ופשיטא דמותר להתייחד ומה חששה בזה, אך אין למדין מן האגדות'', עכ''ל.

יג) מסקנא דדינא שאין באיסור יחוד דין של יהרג ואל יעבור ע''פ המבואר לעיל באורך והנלע''ד כתבתי. וכן העלינו לקמן (פ''א סע' לט).

ח. איסור עצמי או גזירה שמא יבא על הערווה

כתב הרמב''ם (הל' איסו''ב פכ''ב ה''א) שאיסור יחוד גורם לגלות ערוה. וכעין זה תמצא בלשון סמ''ג (לאוין קכו) ובחינוך (מצווה קפח), וכן הוא בלשון מרן הש''ע וערוך השלחן (ס' כב סע' א), ובעוד יוסף חי (שופטים א), ועוד. והמאירי (קידושין פ: (נקט בזה''ל ''מפני שהדבר מפתח ומבוא לגלוי ערוה'', עכ''ל. (ועוד הרמב''ם שם ה''כ כתב וז''ל ''ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול''). ועיין בלשון המבי''ט בקרית ספר (על הרמב''ם שם). והלבוש נקט ''שדבר זה גורם להרגל עבירה''.

ופשט לשונם שאינו איסור עצמי אלא גזירה של תורה שמא יגיע לגלות ערוה. וכן הבינו הרב ישיב משה (הובא בשדי חמד מערכה א אות קכא). ובספר תבואות השדה (הובא בשדי חמד כרך א עמ' 210) כתב לדייק כן מלשון החינוך.

והנה השדי חמד כתב שמהחינוך הנ''ל אין ראיה, אך כתב בשם רבינו יונה שביאר להדיא שכל איסור קירבה הינו גזירה, עיי''ש. וכן כתב הפרי מגדים בספרו ראש יוסף (שבת יב:) בדעת הרמב''ם שקירבה לעריות הינו סייג של תורה. וכעת ראיתי להגר''ח פלאג'י בשו''ת נשמת כל חי (אבה''ע ח''ב ס' א ד''ה הן אמת) שכתב וז''ל ''דעיקר איסור יחוד הוי משום שמא יבא לידי מעשה וכמ''ש להדיא הרמב''ם וז''ל שדבר זה גורם לגלות וכו''' עכ''ל. וכן בשו''ת תורת חסד (אבה''ע ס' יב) כתב בתוך דבריו וז''ל ''דמה שאסרה תורה יחוד דעריות הוא כדי שלא יכשל בה ולהרחיק את האדם מן העבירה'', עכ''ל. וע''ע בשו''ת חות יאיר (ס' עג) דנקט וז''ל ''ענין היחוד שעיקרו מפני שעל ידי היחוד יתקפנו יצרו ולא ידע מזה איש'', עכ''ל. ובשו''ת בנין ציון (ס' קלח) כתב וז''ל ''כיון דיחוד הוא משום חשש זנות וכו''', עכ''ל. וכו בשו''ת טוטו''ד (מהדורא ג ח''א יור''ד ס' ה) כתב וז''ל ''דטעם איסור יחוד מכח חשש עבירה'', עכ''ל. וכ''כ החזו''א (בגליון הערות על ספר אבי העזרי פכ''ב הל' איסו''ב) דאינו איסור עצמי, וכן הוא בשו''ת אורי וישעי (ס' ח) ובשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פכ''ב) וכן משמע בשו''ת אג''מ (ח''ד ס' סה אות י יב טז). וע''ע בלשון החכ''א (בינ''א אות טז).

וכעת מצאתי שכן כתב להדיא המהר''י אבוהב בספרו מנורת המאור (נר א כלל ב חלק ג פרק ו) וז''ל ''ולשימור מספק זה גזרו על היחוד כדי שלא יבא לידי עבירה'', עכ''ל. הרי להדיא כתב שאיסור יחוד הינו כדי שלא יבא לידי עבירה. מיהו אפשר היה לדחות דאינו ראיה לנ''ד, כיון שמשמע מלשונו דיחוד הוא מדרבנן בלבד, וכלשונו ''גזרו על היחוד'' ואנן קמיירי למאן דסבירא ליה שיחוד אסור מהתורה, האם התורה אסרה יחוד כאיסור עצמי או גזירה וכנ''ל. אלא שדוחק לומר דסובר שיחוד אסור רק מדרבנן, שהרי בהמשך דבריו הביא את הגמ' במס' ע''ז דמשמע להדיא שאיסור יחוד הוא מדאורייתא. וא''כ מוכח דסובר שיחוד אסור מדאורייתא ושפיר יש ראיה לנ''ד, ויש לעיין.

מיהו בקובץ תשובות (להגרי''ש אלישיב ח''ג ס' קפה) כתב לדייק מהרמב''ם והסמ''ג והחינוך הנ''ל ההיפך הגמור, שאיסור יחוד הינו איסור עצמי של לא תקרבו לגלות ערוה. ועיקר ראייתו, שהרמב''ם (שם פכ''א ה''א) כתב ''כל הבא על הערוה דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה, ה''ז לוקה שנא' לבלתי עשות וגו' ונא' לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה'' עכ''ל. וכיו''ב תמצא בסמ''ג, וכעין זה בחינוך, עיי''ש. ולפ''ז, כיון שיחוד גורם לגלות ערוה, א''כ נכלל הוא באיסור עצמי של לא תקרבו לגלות ערוה, עיי''ש. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל בשם רבינו יונה והראש יוסף, שאיסור לא תקרבו לגלות ערוה הוא גופא גזירה של תורה, א''כ אין ראיה שיחוד הוא איסור עצמי, אלא אדרבא מוכח שאינו אלא גזירה. ובפרט יש להעיר דאם איתא שיחוד נכלל בפסוק לא תקרבו לגלות ערוה, מדוע הגמ' קידושין (פ:) הביאה רמז רחוק מפסוק אחר, וצ''ע.

ובספר אבי העזרי (פכ''ב הל' איסו''ב) כתב שדעת רש''י והתוס' שאיסור יחוד הוא איסור עצמי. (ועיין שם בגליון שהחזו''א העיר עליו). ובשו''ת בצל חכמה (ח''ב ס' ע) כתב שכן הוא דעת הר''ן והתוס' ר''י הזקן. וכן סובר הצפנת פענח (פכ''א הל' איסו''ב ה''ד) וע''ע בצפנת פענח בקונטרס השלמה (לחלק רביעי דף כד טור ד). וע''ע בשו''ת זקן אהרון (ס' כט).

ט. נאמנות האדם באיסור ייחוד

הנה יש לחקור האם חוששים שאדם יעשה מעשה במזיד כדי להיכנס לאיסור יחוד, ולכן יש לאסור כבר כעת אפי' שכרגע אינו נמצא באיסור יחוד, או שמא התורה נתנה נאמנות לאדם, ואין לחשוש שמא יכניס עצמו לאיסור יחוד במזיד.

בפשטות הדבר נראה שהתורה נתנה נאמנות לאדם, והראיה לכך הינה דין פ''פ שמותר לאיש להתיחד שם (כדלקמן פ''ח סע' א), ולא חוששים שמא ינעל את הדלת. ואפי' באדם פרוץ מותר (שם סע' כד).

וכן נראה שמצדד הגרש''ז אויערבאך (הובא בספר דבר הלכה עמ' קפה), וכן סובר הדבר הלכה עצמו (ס' ג ס''ק כט, אלא שיש אופן שהסתפק עם פרוץ בנסיעה ברכב) וכן הוא בשו''ת דברי מלכיאל (ח''ד ס' קב) ובשו''ת חלקת יעקב (ס' סה), וכן כתב בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''ח אות א) בשם החקרי לב (ס' יח). וכן משמע מהפוסקים המתירים להתיחד עם אשה בבית נעול כאשר עומדים מול חלון הפונה לר''ה (כדלקמן פ''ח סע' טז) ואפי' שיכולים לזוז לצד או להכנס לחדר פנימי.

אלא שמצינו סוגיא שלפי הבנת כמה ראשונים, סותרת את מה שכתבנו. הנה בסוגיא של פנימי וחיצון (קידושין פא.) איתא ''אמר רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים מבפנים אין חוששין משום יחוד אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד. במתניתא תנא איפכא'' ע''כ.

והרמב''ם (פכ''ב הל' איסו''ב ה''ח) והכל בו (ס' עה) והסמ''ג (לאוין קכו) והטור (ס כב) ועוד, פירשו את הסוגיא שרק כאשר יפרוש מישהו מחדרו רק אז חוששין משום יחוד, אבל כל עוד שלא פרש מישהו אין איסור יחוד, עיי''ש. ושיטתם היא כדאמרן לעיל שלא חוששין שאדם יעשה מעשה ויכנס לאיסור יחוד.

ומאידך גיסא, רש''י והריטב''א והרמ''ה והמאירי (קידושין שם) והר''ן (לג. מדפי הרי''ף), פירשו את הסוגיא שכבר באופן זה שכל קבוצה בחדר אחר חוששין ליחוד ואסור להמצא באופן כזה. ועיין בלשון רש''י שמשמע קצת דבזה פליגי רב כהנא והברייתא, שלרב כהנא לא חוששין שיפרוש במזיד ולברייתא חוששין, עיי''ש. ולדינא קיי''ל כתרוויהו כמבואר בגמ' (שם).

וא''כ מצינו שכן חוששין שמא יפרוש ויכנס לאיסור יחוד. אכן יש לחקור מאי שנא מפ''פ שמותר ולא חוששין שמא ינעל את הדלת. ושוב ראיתי בשו''ת חלקת יעקב (ס' סה) ובשו''ת להורות נתן (ח''א ס' נז אות ט) שהקשו כן על שיטת רש''י, עיי''ש.

ולכאורה אפשר לחלק שבבית עם שני חדרים, מצוי הדבר שאדם מהלך כהרגלו מחדר לחדר, והמכשלה מצויה שבלי משים לב יפרוש האדם וימצא עצמו ביחוד, ואף הפוסקים הנ''ל מודים דבעלמא לא יכניס אדם את עצמו לאיסור יחוד וכגון בפ''פ. ושו''ר בשו''ת דברי מלכיאל (ח''ד ס קב) שכתב להסביר את החשש בפנימי וחיצון כדאמרן, עיי''ש. מיהו יש לדחות דא''א לפרש כן. דהנה בשלמא לרב כהנא אפשר לפרש כן אך לברייתא א''א לפרש כן. דאם איתא דחוששין שילך בלא שימת לב לחדר הנשים, ה''ה דיש לחשוש שהאשה תלך בלא שימת לב לחדר האנשים, ומלשון רש''י מוכח דלא חיישינן דהאשה תלך לחדר האנשים, דז''ל רש''י ''אנשים בחוץ ונשים בפנים חוששין שמא יכנס האחד לפנים ולא ירגישו בו חביריו אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס היא לפנים ואם תכנס היא לפנים לא איכפת לן דאשה מתיחדת עם שני אנשים וכו''', עכ''ל. הנה נקט אין חוששין שמא תכנס היא לפנים ואם תכנס וכו', אלמא אין ההסבר בפנימי וחיצון משום הליכה בלא שימת לב, דא''כ ה''ה באשה חיישינן וכנ''ל. מיהו ראיתי שבלשון הר''ן כן אפשר לפרש כך דנקט כלשון רש''י אך שינה ונקט בזה''ל ''אין חוששין שמא תכנס היא לפנים שאם תכנס היא לפנים וכו''', עכ''ל. ולדבריו אתיא שפיר שאף באשה יש מציאות שתכנס אלא דלא איכפת לן. (היינו דרש''י נקט ''ואם'' תכנס, והר''ן נקט ''שאם'' תכנס). וכעת מצאתי בהגהות הרש''ש שהגיה בלשון רש''י כלשון הר''ן הנ''ל, וא''כ אתיא שפיר אף לרש''י. וע''ע בחידושים וביאורים (קידושין ס' יא).

מיהו בהא יש לעיין לפ''ז אמאי בפ''פ שרי להתיחד ולא חיישינן שמא יסגרו את הדלת בלא שימת לב מכח ההרגל. ובשלמא לסוברים שיחוד הוי דוקא בנעול אבל דלת סגורה מיקרי פתוח לרה''ר, שפיר דמי. דלא חיישינן שינעל את הדלת בלא שימת לב, דאין בזה רגילות כ''כ ובפרט עם אשה שאסורה לו. אך הסוברים שפ''פ זה דוקא פתוח ממש, ובדלת סגורה הוי יחוד אפי' שאינה נעולה, קשיא כדאמרן.

והנה בספר בדבר הלכה (ס' טו ס''ק א) כתב לחלק שבפנימי וחיצון חוששין שמא אדם פרוץ יכניס עצמו לאיסור יחוד כיון שמכניס את עצמו לבד, אך בפ''פ אם ינעל את הדלת יכניס גם את האשה ליחוד וחושש שתצעק והוי כאונס, ולאונס לא חוששין באיסור יחוד. (ועיין לעיל אות ה). ועוד נראה לחלק שבפנימי וחיצון אפי' דליכא יחוד כ''ז דלא פרשו אהדדי, מ''מ כיון דסוף סוף הם מובדלים מן העולם, היצר תקיף טפי וחיישינן שיכניס עצמו ליחוד. משא''כ בפ''פ דאינם מובדלים, אין היצר תקיף כ''כ ולא חיישינן שיכניס עצמו ליחוד.

ולכאורה עוד יש לחלק, שישנו הבדל כאשר המקום עצמו ראוי לביאה כעת מצד עצמו, אלא שישנם סיבות צדדיות המונעות את האיש מלבוא על האשה, לבין אם המקום עצמו אינו ראוי לביאה כעת מחמת שיש גריעותא במקום עצמו. שיש לומר שאם המקום מצד עצמו ראוי לביאה כעת, היצר תוקף יותר וחוששין שמא יסלק את הסיבות הצדדיות ויפתה את האשה. אבל כאשר המקום אינו ראוי לביאה אין היצר תוקף כ''כ ולכן לא חוששין. וכיו''ב ראיתי בשו''ת להורות נתן (ח''א ס' נז אות ה), עיי''ש. וע''ע בספר אום אני חומה (ח''מ ס' קמג).

ולפ''ז כשנמצאים בפ''פ, המקום עצמו אינו ראוי לביאה כעת, ולכן לא חוששין שמא ינעל. אבל בפנימי וחיצון, שאין פ''פ והמקום בפני עצמו ראוי לביאה אלא שיש סיבה צדדית שאינו יכול לבעול, דהיינו שנמצא עם אנשים בחדר ואינו רוצה לבעול לידם כיון שבוש מהם, חוששין שמא יכנס לפנימי.

ולפי חילוק זה אפשר להבין את שיטת העזר מקודש (ס' כב סע' ט) שאוסר לאיש להתיחד עם אשה כנגד חלון הפונה לר''ה, אם יש באותו חדר זויות נסתרות, כיון שחוששין שמא יפנו לצד ויזנו, עיי''ש. ולפי האמור, ניחא. וכן מובן האג''מ (ח''ד ס' סה אות ב) שאוסר כנ''ל כשיש בבית חדר נסתר.

והנה על הא דאמרינן דאשה מתיחדת עם ב' אנשים כשרים, מ''מ בדרך בעינן ג' בנ''א, שמא אחד יצטרך לנקביו, וישאר אחד עם האשה. וחידש רבינו ירוחם שאם לא הולכים עמה לשומרה לא צריך ג' בנ''א, שהרי אם ילך א' לנקביו ילך חבירו עמו ולא יכניס עצמו ליחוד, עיי''ש. בספר המקנה (קידושין פא.) הקשה ע''ז מדין פנימי וחיצון שמוכח שחוששין שאדם יעשה מעשה ויכנס ליחוד. והנה מדהקשה מפנימי וחיצון, ש''מ שלא למד כדאמרן. שהרי לפי חילוקנו, אין מקום לקושיא כלל, שדוקא בפנימי וחיצון יש חשש שיכניס עצמו ליחוד כיון שהמקום ראוי לביאה משא''כ בדרך.

ואחר העיון נראה, שדין ''דרך'' אינו דומה לנ''ד כלל, ששם היחוד בא מאליו ולא ע''י מעשה האדם, ובזה סובר רבינו ירוחם שהאדם לא ישאר ביחוד אלא יעשה מעשה כדי להינצל (וכ''ש שלא יעשה מעשה להיכנס ליחוד). ועל זה הקשה המקנה, שאם בפנימי וחיצון חוששין שאדם יעשה מעשה לסלק סיבה צדדית, א''כ ה''ה שנחשוש שלא יעשה מעשה להנצל. אבל לעולם גם המקנה סובר שלא חוששין שאדם יעשה מעשה להיכנס לאיסור כאשר המקום עצמו אינו ראוי וכמו בפ''פ.

ומכאן יש להעיר על מה שכתב בשו''ת אג''מ (ח''ד ס' סה אות ג) שכתב שמחלוקת רבינו ירוחם והמהרש''ל (הובאו בב''ש ס' כב ס''ק ט) בדין ''דרך'' (שרבינו ירוחם סובר שאם לא הולכים לשומרה סגי בב' בנ''א והמהרש''ל סובר דלעולם בעינן ג' וכדלקמן פ''ד סע' יח) הינה מחלוקת האם חוששין שאדם יעשה מעשה להכנס ליחוד, עיי''ש. ולפי האמור, אינו דומה, שבדרך היחוד בא מאליו והמחלוקת האם האדם יעשה מעשה כדי להינצל מיחוד שבא מאליו. ושוב ראיתי שכן כתב לחלק בשו''ת חלקת יעקב (ס' סה).

והנה מה שכתב בשו''ת אג''מ (שם) שלכתחילה אין לנסוע ברכב עם אשה אפי' ביום ואפי' במקום שיש תנועה, שחוששין שמא יטה את רכבו לדרך צדדית או שמא יחנה את רכבו בצד ויכנס לשדה, הינו חומרא יתירה עד מאוד. ואע''פ שמודה שבדיעבד אין חוששין, מ''מ התיר רק בשעת הדחק. ומצאתי בהגהות הרד''ל (קידושין פא.) שכתב לגבי דרך שצריך ג' בנ''א, שהקשה מדוע חוששין בב' בנ''א, הרי אף אם אחד יתרחק לצרכיו וישארו האיש והאשה לבדם, סוף סוף זה שהתרחק יראה אותם, ותירץ שחוששין שמא יתרחקו באופן שלא יראה אותם, עיי''ש. ועיין עוד ביש''ש (קידושין פ''ד ס' כד) שכתב שאשה לא תלך עם עגלון גוי ותינוקת, שמא ישאירו את התינוקת וילכו לצד לזנות. ועיין באפי זוטרי (ס' כב ס''ק כב) שתפס עליו, עיי''ש. ועיין עוד בערוך השלחן (ס' כב סע' י). ולכאורה משמע דכן חיישינן שיכניס אדם עצמו ליחוד, ויש לישב ואכמ''ל.

תוכן העניינים

גן נעול - על הלכות ייחוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה