אור ברסלב
גן נעול - על הלכות ייחוד יסודות בייחוד › ח. איסור עצמי או גזירה שמא יבא על הערווה

גן נעול - על הלכות ייחוד

יסודות בייחוד · ח. איסור עצמי או גזירה שמא יבא על הערווה

ז. יהרג ובל יעבור (אביזרייהו דעריות)

כתב הרמב''ם (הל' איסו''ב פכ''ב ה''א) שאיסור יחוד גורם לגלות ערוה. וכעין זה תמצא בלשון סמ''ג (לאוין קכו) ובחינוך (מצווה קפח), וכן הוא בלשון מרן הש''ע וערוך השלחן (ס' כב סע' א), ובעוד יוסף חי (שופטים א), ועוד. והמאירי (קידושין פ: (נקט בזה''ל ''מפני שהדבר מפתח ומבוא לגלוי ערוה'', עכ''ל. (ועוד הרמב''ם שם ה''כ כתב וז''ל ''ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול''). ועיין בלשון המבי''ט בקרית ספר (על הרמב''ם שם). והלבוש נקט ''שדבר זה גורם להרגל עבירה''.

ופשט לשונם שאינו איסור עצמי אלא גזירה של תורה שמא יגיע לגלות ערוה. וכן הבינו הרב ישיב משה (הובא בשדי חמד מערכה א אות קכא). ובספר תבואות השדה (הובא בשדי חמד כרך א עמ' 210) כתב לדייק כן מלשון החינוך.

והנה השדי חמד כתב שמהחינוך הנ''ל אין ראיה, אך כתב בשם רבינו יונה שביאר להדיא שכל איסור קירבה הינו גזירה, עיי''ש. וכן כתב הפרי מגדים בספרו ראש יוסף (שבת יב:) בדעת הרמב''ם שקירבה לעריות הינו סייג של תורה. וכעת ראיתי להגר''ח פלאג'י בשו''ת נשמת כל חי (אבה''ע ח''ב ס' א ד''ה הן אמת) שכתב וז''ל ''דעיקר איסור יחוד הוי משום שמא יבא לידי מעשה וכמ''ש להדיא הרמב''ם וז''ל שדבר זה גורם לגלות וכו''' עכ''ל. וכן בשו''ת תורת חסד (אבה''ע ס' יב) כתב בתוך דבריו וז''ל ''דמה שאסרה תורה יחוד דעריות הוא כדי שלא יכשל בה ולהרחיק את האדם מן העבירה'', עכ''ל. וע''ע בשו''ת חות יאיר (ס' עג) דנקט וז''ל ''ענין היחוד שעיקרו מפני שעל ידי היחוד יתקפנו יצרו ולא ידע מזה איש'', עכ''ל. ובשו''ת בנין ציון (ס' קלח) כתב וז''ל ''כיון דיחוד הוא משום חשש זנות וכו''', עכ''ל. וכו בשו''ת טוטו''ד (מהדורא ג ח''א יור''ד ס' ה) כתב וז''ל ''דטעם איסור יחוד מכח חשש עבירה'', עכ''ל. וכ''כ החזו''א (בגליון הערות על ספר אבי העזרי פכ''ב הל' איסו''ב) דאינו איסור עצמי, וכן הוא בשו''ת אורי וישעי (ס' ח) ובשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פכ''ב) וכן משמע בשו''ת אג''מ (ח''ד ס' סה אות י יב טז). וע''ע בלשון החכ''א (בינ''א אות טז).

וכעת מצאתי שכן כתב להדיא המהר''י אבוהב בספרו מנורת המאור (נר א כלל ב חלק ג פרק ו) וז''ל ''ולשימור מספק זה גזרו על היחוד כדי שלא יבא לידי עבירה'', עכ''ל. הרי להדיא כתב שאיסור יחוד הינו כדי שלא יבא לידי עבירה. מיהו אפשר היה לדחות דאינו ראיה לנ''ד, כיון שמשמע מלשונו דיחוד הוא מדרבנן בלבד, וכלשונו ''גזרו על היחוד'' ואנן קמיירי למאן דסבירא ליה שיחוד אסור מהתורה, האם התורה אסרה יחוד כאיסור עצמי או גזירה וכנ''ל. אלא שדוחק לומר דסובר שיחוד אסור רק מדרבנן, שהרי בהמשך דבריו הביא את הגמ' במס' ע''ז דמשמע להדיא שאיסור יחוד הוא מדאורייתא. וא''כ מוכח דסובר שיחוד אסור מדאורייתא ושפיר יש ראיה לנ''ד, ויש לעיין.

מיהו בקובץ תשובות (להגרי''ש אלישיב ח''ג ס' קפה) כתב לדייק מהרמב''ם והסמ''ג והחינוך הנ''ל ההיפך הגמור, שאיסור יחוד הינו איסור עצמי של לא תקרבו לגלות ערוה. ועיקר ראייתו, שהרמב''ם (שם פכ''א ה''א) כתב ''כל הבא על הערוה דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה, ה''ז לוקה שנא' לבלתי עשות וגו' ונא' לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה'' עכ''ל. וכיו''ב תמצא בסמ''ג, וכעין זה בחינוך, עיי''ש. ולפ''ז, כיון שיחוד גורם לגלות ערוה, א''כ נכלל הוא באיסור עצמי של לא תקרבו לגלות ערוה, עיי''ש. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל בשם רבינו יונה והראש יוסף, שאיסור לא תקרבו לגלות ערוה הוא גופא גזירה של תורה, א''כ אין ראיה שיחוד הוא איסור עצמי, אלא אדרבא מוכח שאינו אלא גזירה. ובפרט יש להעיר דאם איתא שיחוד נכלל בפסוק לא תקרבו לגלות ערוה, מדוע הגמ' קידושין (פ:) הביאה רמז רחוק מפסוק אחר, וצ''ע.

ובספר אבי העזרי (פכ''ב הל' איסו''ב) כתב שדעת רש''י והתוס' שאיסור יחוד הוא איסור עצמי. (ועיין שם בגליון שהחזו''א העיר עליו). ובשו''ת בצל חכמה (ח''ב ס' ע) כתב שכן הוא דעת הר''ן והתוס' ר''י הזקן. וכן סובר הצפנת פענח (פכ''א הל' איסו''ב ה''ד) וע''ע בצפנת פענח בקונטרס השלמה (לחלק רביעי דף כד טור ד). וע''ע בשו''ת זקן אהרון (ס' כט).

תוכן העניינים

גן נעול - על הלכות ייחוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה