אור ברסלב
גן נעול - על הלכות ייחוד יסודות בייחוד › ז. יהרג ובל יעבור (אביזרייהו דעריות)

גן נעול - על הלכות ייחוד

יסודות בייחוד · ז. יהרג ובל יעבור (אביזרייהו דעריות)

ו. חשש לביאה באותה פעם

יחוד במקום פקוח נפש:

א) איתא בגמ' סנהדרין (עד.) ''א''ר יוחנן משום ר''ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים'', עיי''ש בגמ'. ואע''פ שרבי ישמעאל פליג התם וסובר שאין הבדל בין הני ג' עבירות לשאר עבירות, (והיינו בשאר עבירות שיעבור ולא יהרג אלא אם כן זה בפרהסיא או בשעת גזירת מלכות אפי' בצנעא וה''ה להני ג' עבירות) מ''מ הלכתא לא כוותיה, אלא בהני ג' עבירות בכל גוונא יהרג ואל יעבור, וכ''פ הרמב''ם (פ''ה הל' יסודי התורה ה''ב) ורוב הראשונים והטוש''ע (יור''ד ס' קנז) ופשוט.

ב) ותו איתא בגמ' (שם עה.) ''אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני. חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה, שפיר. אלא למ''ד פנויה היתה מאי כולי האי, רב פפא אמר משום פגם משפחה רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות'', עיי''ש בגמ'. והנה מלשון הגמ' דאמרה בשלמא למ''ד אשת איש היתה, שפיר, משמע דאפי' שאינו עושה גילוי עריות, אפ''ה יהרג ואל יעבור, שהרי אמרו תעמוד לפניו ערומה או תספר עמו מאחורי הגדר, ואפ''ה אמרו חכמים שימות ולא יעשה כן, ובאשת איש אמרינן שפיר, ש''מ שלאו דוקא גילוי עריות גופא אלא גם אביזרייהו דג''ע יהרג ואל יעבור. וכן הוכיח מכאן הנמו''י (סנהדרין דף יז: מדפי הרי''ף) וז''ל ''הני שלשה עבירות דאמרינן יהרג ואל יעבור, לאו דוקא בעבירה גופה אלא אינהו וכל אבזריהו, ופירוש אבזריהו, השייך להם'', עכ''ל. וכן כתב המאירי (סנהדרין שם) וז''ל ''ולא סוף דבר בגוף העבירה אלא אף בחלקים הדקים ממנה או בדומה לה'', עכ''ל. והביאו ראיה מהא דנתן עיניו באשה אחת וכנ''ל. ועוד הביא ראיה הנימו''י מהא דאיתא במס' פסחים (כה.) שבכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה, ואע''פ שאין בזה ע''ז אלא אביזרייהו, עיי''ש.

וכן פסקו שאפי' באביזרייהו של הני ג' עבירות יהרג ואל יעבור, הר''ן (פסחים דף ה: מדפי הרי''ף, יומא דף ג: מדפי הרי''ף) ורבינו יונה (בפרקי אבות פ''ג משנה יא, שערי תשובה פ''ג אות קלח) והחינוך (מצווה רצו) ובשו''ת הריב''ש (ס' רנה) והרשב''ץ במגן אבות (פרקי אבות פ''ג משנה טו) והרמב''ן בתורת האדם (ענין הסכנה) והריטב''א (ע''ז יא:) ובעל המאור (סנהדרין דף יז: מדפי הרי''ף) וכן מבואר בתשובת הרשב''א שהובאה בב''י (יור''ד ס' קכג) וכ''כ הרמ''א (יור''ד ס' קנז) והלבוש (שם) והחכ''א (כלל פח סע' א) וביאור הגר''א (יור''ד ס' קצה ס''ק כ) ועוד.

ג) איברא דהרמב''ם (הל' יסודי התורה פ''ה ה''ב) כתב שעל ג' עבירות הנ''ל יהרג ואל יעבור ולא הזכיר מאומה מהני אביזרייהו שג''כ יהרג ואל יעבור (ועיין גם סתימות לשון הסמ''ג עשין ה, והסמ''ק מצווה מד). וכן סתם כלשון הרמב''ם מרן הש''ע (ס' קנז), ואף בב''י שאסף כגורנה את השיטות והחילוקים בדין של יהרג ואל יעבור, לא הזכיר את חידוש הראשונים שכתבו שאפי' באביזרייהו יהרג ואל יעבור.

ומסתימות לשון הרמב''ם והש''ע נראה פשוט דלא סבירא להו שבאביזרייהו דהני ג' עבירות יהרג ואל יעבור. ואע''פ שמצאתי למהרי''ט בספרו קרית ספר (על הרמב''ם שם) שכתב בפשטות שאף על אביזרייהו יהרג ואל יעבור, ונראה שסובר כן בדעת הרמב''ם כיון שפירושו חונה על הרמב''ם ולא הזכיר שהרמב''ם לא סבירא ליה הכי, מ''מ נראה לענ''ד שסתימות לשון הרמב''ם אינה כן. ומצאתי תנא דמסייע לן, הוא המנחת חינוך (מצווה רצו אות טו) שג''כ כתב שהרמב''ם לא סובר את הדין של אביזרייהו שיהרג ואל יעבור וכתב שכן דעת הש''ע. והביא ראיה נוספת מלשון הרמב''ם (שם הל' ו) שכתב לגבי רפואה שאין מתרפאים בע''ז והעלים את הדין המבואר בגמ' פסחים הנ''ל שאין מתרפאים גם בעצי אשרה, (שמשם הביאו הראשונים הנ''ל באות ב ראיה שבאביזרייהו יהרג ואל יעבור) וע''כ אינו סובר דין אביזרייהו כלל. והנה יש להוסיף שהרמב''ם (הל' ט) פסק את המעשה באיש שנתן עיניו באשה והעלה ליבו טינא וכו' כמ''ד פנויה היתה וימות ולא תעמוד לפניו ערומה משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות, ולא פסק כמ''ד א''א היתה, וימות כיון דהוי אביזרייהו דג''ע. וע''ע בשלטי הגיבורים (פסחים דף ד. מדפי הרי''ף) מש''כ בדעת הרמב''ם.

ומרן הש''ע מלבד שלא כתב דין אביזרייהו אלא רק ג' עבירות, גם לגבי רפואה בעצי אשרה כתב (ס' קנה סע' ב) שאם עכו''ם בא לרפאות את הישראל ואומר לו קח ממים אלו או מאילן זה שהם של אלילים, אסור. אבל אם לא הזכיר לו שהם של אלילים, אפילו שאין מאותו מין אלא של אלילים מותר כיון שלא תלה הרפואה באלילים. ושוב הביא הש''ע שי''א שאסור בכל גוונא אפילו אומר לו הבא לי עצים סתם והביא לו של אלילים, אסור, עיי''ש. והנה הדעה שהביא בסתם, היא דעת התוס' בע''ז (כז:) כמבואר בבאר הגולה (אות ח) והיינו הטעם שמא ימשך למינות, (וכן דעת הרא''ש ע''ז פ''ב ס' ט, וכ''פ הטור יור''ד ס' קנה, ובאיסור והיתר ס' נט ס''ק לה הביא שכן דעת המרדכי והסמ''ג, וכן דעת הרוקח ס' תעו ועוד) והדעה שהביא בשם הי''א היא דעת הר''ן שסובר שאפי' על אביזרייהו יהרג ואל יעבור כמבואר בבאר הגולה (אות י), עיי''ש. ולפי מאי דקיי''ל דמרן הש''ע שכותב בסתם וי''א הלכה כסתם וכדאיתא ביד מלאכי (כללי הפוסקים, הש''ע אות יז), א''כ מוכח דלא סובר כשיטת הר''ן שעל אביזרייהו יהרג, וכן הוכיח המנחת חינוך (מצווה רצו אות טו), ועוד העיר המנחת חינוך לפ''ז על לשון הרמ''א (ס' קנז) שכתב על מרן שם שעל אביזרייהו יהרג ואל יעבור, והרי הש''ע לא סבירא ליה הכי וכנ''ל וא''כ היה לרמ''א לכתוב בלשון י''א, והיינו להורות שאין זה לדעת הש''ע, עיי''ש באורך. וכן הקשה על הרמ''א בספר מקור מים חיים (הובא בהגהות על המנחת חינוך שם אות לג). אלא דזה לא קשיא כ''כ כי כן דרכו של הרמ''א בכמה דוכתי לכתוב בלשון סתם אפי' שאין כן דעת הש''ע וכמבואר במ''א (ס' תרמה ס''ק ט) והובא גם בשו''ת פעולת צדיק (ח''ג ס' קצט) וכ''כ המשנ''ב (ס' קמג ס''ק כא) וכן כתב היד מלאכי (כללי הרמ''א אות יט).

ומיהו כעת מצאתי בשו''ת בית שערים (יור''ד ס' רכח) שנשאל על לשון הרמ''א הנ''ל כיצד כתב כן בלי חולק, והרי לשון ראשונה של הש''ע הנ''ל לא משמע כן, ותירץ שאף לאותה דעה שהביא מרן הש''ע בסתם, ג''כ סבירא להו דעל אביזרייהו יהרג ואל יעבור, דזה גמרא ערוכה דסנהדרין דההוא דנתן עיניו באשה אחת וכו', דמשם הוכיחו הראשונים דעל אביזרייהו יהרג. אלא שדעה ראשונה סבירא ליה דהכא שאינו מזכיר שם אליל, אינו בכלל הלאו של ''לא ידבק'' שהוא אביזרייהו דע''ז, ולכן שרי, עיי''ש.

והנה תנא דמסייע למש''כ הבית שערים הנ''ל, היינו שאפי' דעה זו דסבירא להו שהטעם בעצי אשרה הוא שמא ימשך אחריהם, אפ''ה סבירא להו דין אביזרייהו ולא הא בהא תליא. הלא הוא רבינו יונה בשע''ת (פ''ג אות קלז קלח) דכתב ג''כ את הטעם הנ''ל בעצי אשרה שלא יאמר האשרה הצילתו, ואפ''ה סבר דין אביזרייהו שיהרג ואל יעבור, עיי''ש. (וע''ע ברבינו יונה בפרקי אבות פ''ג מש' יא). וא''כ אפשר שאף הדעה הראשונה שמרן הש''ע הביא ג''כ סבירא להו דיהרג על אביזרייהו, אלא שלגבי עצי אשרה סברו דאינו בכלל הלאו של לא ידבק בידך וכו'.

מיהו לפי דברי באר הגולה משמע שלמד כדאמרן, וכמ''ש המנחת חינוך. ועוד כתב המנחת חינוך שאף התוס' הנ''ל (שמרן הש''ע פסק כשיטתם) ג''כ לא סבירא להו דעל אביזרייהו יהרג ואל יעבור, עיי''ש. וכיו''ב כתב העמק שאלה (שאילתא מב אות ד, שאילתא קכ אות ג) בדעת התוס'. ולדבריהם יש להוסיף את שאר הראשונים דקיימי בשיטת התוס', היינו הרא''ש והטור והמרדכי והסמ''ג והרוקח שהבאתי לעיל. מיהו לפי מש''כ בשם רבינו יונה דלא הא בהא תליא, אין שום הכרח לכך ואפי' לא בדעת התוס'. אלא דעכ''פ סתימות הרמב''ם ומרן הש''ע, לא משמע דסוברים האי דינא דיהרג על אביזרייהו דהיה להם להשמיע כן. (ולכאורה גם מהש''ך משמע דדעה ראשונה במרן אינה סותרת דין אביזרייהו, דהנה בס' קנה ס''ק יא כתב הש''ך על דעה זו דכך הסכימו הפוסקים, ובפשטות הש''ך מסכים דהכי קיי''ל. ואילו לקמן ס' קנז ס''ק י לא העיר ולא חלק על הרמ''א בדין אביזרייהו. ועיין בזר זהב על האיסור והיתר ס' נט מה שהעיר על הש''ך הנ''ל).

והנה אף שכתבנו שסתימות לשון מרן הש''ע שאין ליהרג על אביזרייהו, מ''מ הב''י (יור''ד ס' קכג) הביא את תשובת הרשב''א שכתב בתוך דבריו שעל אביזרייהו דע''ז יהרג, ולא העיר מאומה. וכן הב''י בהלכות נדה (ס' קצה) כתב לגבי מישוש הבעל את דופק אשתו כשהיא נדה, שלשיטת הרמב''ן משמע קצת שאם יש סכנה, מותר, וכתב ע''ז הב''י דוקא להרמב''ן מותר, שאיסור נגיעת נדה לשיטתו הוי דרבנן, וסיים בזה''ל ''אבל לרמב''ם דסובר שנגיעת ערווה אסורה מן התורה, הכא אע''פ שיש פקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ''ע'', עכ''ל. ולכאורה זה סותר למש''כ לעיל שהרמב''ם והש''ע לא סבירא להו דין אביזרייהו שיהרג עליהם, ועיין בשו''ת אג''מ (ח''א יור''ד ס' עד), שאכן מהב''י הנ''ל מדוקדק שמרן הש''ע מודה לרמ''א בדין אביזרייהו. עכ''פ נראה שהעלה לשלחנו שרק ב-ג' עבירות יהרג ואל יעבור ולא על אביזרייהו, ועיין בערוך השלחן (יור''ד ס' קצה סע' כו) וע''ע בשדי חמד (ס' יג אות כו) וביד מלאכי (כלל הש''ע אות ד). וע''ע בש''ך (ס' קנז ס''ק י) מש''כ ברמב''ם. וכן עיין בקהלת יעקב (תוספות דרבנן אות א ס''ק ו) מש''כ בשם הב''י באבהע''ז (ס' טז). עיי''ש. (והא דכתב הב''י בשם הרמב''ם לגבי מישוש הדופק שאפשר שאפי' בפיקוח נפש לא ימשש, יש לדקדק בלשונו שכתב רק בלשון ''אפשר'' ולבסוף נשאר בצ''ע. אלמא לא ברירא ליה כולי האי, ואולי הסיבה כיון שאפשר שלדעת הרמב''ם אפי' על אביזרייהו לא יהרג. אלא דנראה יותר לפרש שכתב בלשון ''אפשר'' כיון שאינו ממשש דרך תאווה והנאה, לכן מספקא ליה אם בכה''ג יהרג. ועיין מש''כ הש''ך שם ס''ק כ).

וגם הלום ראיתי להמהר''ם בן חביב בספרו תוספת יוה''כ שהביא את הר''ן שהוכיח מהא דהעלה לבו טינא שאפי' על לאו בעלמא של ג''ע יהרג, ודחה ראייתו (עין לקמן אות ו) והעלה שבלאו של ג''ע לא יהרג, (התוספת יוה''כ הנ''ל הובא במש''ל הל' איסו''ב פי''ז ה''ז, ובשפת אמת פסחים כה:).

ד) אלא שעדיין יש לישב לשיטה זו דאביזרייהו אינם בכלל יהרג ואל יעבור, הא דמבואר להדיא בסנהדרין באחד שנתן עיניו באשה וכו' וכן הא דאיתא בפסחים דאין מתרפאין בעצי אשרה אפי' במקום סכנה והבאתי ראיות אלה לעיל (אות ב) ושכן הוכיחו מכאן הראשונים שאפי' על אביזרייהו יהרג.

והנה לגבי הראיה מהא דנתן עיניו באשה וכו', כתב הרדב''ז (ח''ד ס' אלף עו [ב]) בתוך נידונו האם מותר לבעל ליגע באשתו נדה בשעת חוליה וכו', ולאחר שהתיר כתב וז''ל ''וא''ת הרי ערוה וכל אביזרייהו אמרינן ימות ואל יעבור מההיא עובדא דההוא דהעלה לבו טינא, לא קשיא כלל, דהתם בא החולי מחמת העבירה ולפיכך ימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר'' עכ''ל. א''כ מוכח דהתם שאני שהחולי הגיע מחמת העבירה משא''כ בעלמא, אין ראיה בכה''ג. וכיו''ב כתב בשו''ת חות יאיר (ס' קפב) לדחות ראיית הר''ן מהתם ובדומה לו תמצא בשפת אמת (פסחים כה:) ובערוך השלחן (יור''ד ס' קצה סע' כו) ובמרגליות הים (סנהדרין שם אות ה), וכיו''ב העיר בנשמת אברהם (ס' כב סע' א) וכן כתב לדחות הראיה הנ''ל המהר''ם בן חביב בתוספת יוה''כ (הובא במש''ל הל' איסו''ב פי''ז ה''ז) ועיין בסד''ט (יור''ד ס' קצה ס''ק כד) וע''ע בשו''ת שם אריה (ס' לג) שדחה את הראיה הנ''ל. וע''ע במהר''ח או''ז (ס' רמד). והר''ן וסיעתו שאכן הביאו ראיה מהמעשה הנ''ל, אפשר דס''ל כיון דסוף סוף השתא אנוס הוא, אם איתא שלא נהרג על אביזרייהו, היה לחכמים ליתן לו לראותה ערומה, ועיין מש''כ הסד''ט (שם).

ועוד כתב החות יאיר (שם) דהתם לא ברירא הצלת נפשו, שהרי אמרו הרופאים תחילה שאין לו תקנה עד שתיבעל לו, וכיון שזה אסור אמרו שתעמוד לפניו ערומה או תדבר עמו, ואז אולי תתיישב דעתו בכך, עיי''ש. ולכן כיון דאין הרפואה ודאית, לא אמרינן דיעבור על זה. ואה''נ כשזה באופן ודאי שיתרפא אמרינן דיעבור על זה. ועוד כתב החות יאיר לעיל מיניה, שמלשון הגמ' ''מעשה'', ש''מ הוראת שעה היתה ואין ללמוד ממנה וכמו שמצינו בכמה דוכתי בש''ס. והא דאמרה הגמ' ''בשלמא למ''ד אשת איש היתה, שפיר'', לא באו לומר שמהדין כך צריך לעשות אלא באו לומר דעבדו שפיר סייג מפני שעיקרו חמור מאוד ונכון לגדור גדר משא''כ למ''ד פנויה היתה, עיי''ש בחות יאיר. ובשפת אמת הוסיף לדחות הראיה, דאפשר דהתם לא היה סכנה גמורה. ועוד שאין מתירין לאשה איסור כזה בשביל סכנה של האיש, ואע''ג שפקוח נפש של אחר ג''כ דוחה שבת, שאני התם דהוא נתן עיניו והביא עצמו לסכנה, עיי''ש. וכעת מצאתי בהעמק שאלה (שאילתא מב אות ד) שג''כ התקשה מהסוגיא דסנהדרין הנ''ל, וכתב לפרש דאף למ''ד א''א היתה דאמרינן שפיר דמי, אין הפירוש דשפיר דמי משום דהוי אביזרייהו דג''ע אלא היה ברור לגמ' דבא''א הוי פגם גדול לבעלה ולכן הקשו בשלמא א''א שפיר יהרג דהוי פגם גדול, אבל פנויה מ''ט, ומתרצינן פגם משפחה וכו', עיי''ש. וע''ע בשו''ת מנחת יצחק (ח''ה ס''ס ח) מש''כ בשם היעב''ץ. וכן עיין בגליוני הש''ס מס' נדרים (פ:) שכתב דהתם אמרינן דיהרג כיון שאותו איש משוקע בתאוה לכן אם לא היה בועל היה מת אבל ודאי אם היה רוצה לצאת מהתאוה ולהתישב בדעתו, יכול היה לעשות כן ודוגמתו במס' סוכה (כה:), עיי''ש.

וכעת מצאתי בערוך לנר (סנהדרין שם) שכתב שחכמים לא עשו ע''פ דברי הרופאים כיון שהוחזקו בשקר, דהנה הרופאים סתרו עצמם, שתחילה אמרו אין לו תקנה עד שתבעל ושוב אמרו תעמוד לפניו ערומה, עיי''ש. ולפ''ז אין ראיה כלל שאביזרייהו אינו נדחה מפני פק''נ, דאפשר דבעלמא נדחה והכא שאני שהרופאים הוחזקו בשקר. (ובעיון יעקב הרגיש בסתירת דברי הרופאים וכתב דהא דאמרינן תעמוד לפניו ערומה או תספר עמו מאחורי הגדר, אינו מדברי הרופאים, שהרי לא יסתרו עצמם אלא חכמי הגמ' אמרו כן. כלומר אפי' אם הרופאים היו אומרים כן, לא היינו מניחים לעשות כך אלא ימות וכו', עיי''ש. וכן לפי מש''כ החות יאיר לעיל, מובן דברי הרופאים, שבאמת התקנה שתבעל, רק לאחר שחכמים אסרו, אמרו הרופאים בדרך אפשר, שאולי יתרפא ע''י שיראנה ערומה וכו').

ולגבי הראיה מעצי אשרה, דאמרינן דאין מתרפאין מהן, עיין בשפת אמת מהלך מחודש בהבנת הסוגיא דהתם, ולפירושו עולה שבסכנת נפשות כן מתרפאים בעצי אשרה, עיי''ש. ועוד אפשר שלמדו את הסוגיא דאין לאסור להתרפא מעצי אשרה משום אביזרייהו דע''ז אלא שלא ימשך אחר ע''ז כמש''כ התוס' (שם) ושכן פסק מרן בש''ע (ס' קנה סע' ב) ועיין בש''ך (שם ס''ק יא) שכן הסכמת הפוסקים. וא''כ אינו עניין לאביזרייהו דע''ז כלל ומטעם אחר אתינן עלה. וא''כ שפיר אמרינן דאין ראיה חותכת מהש''ס למיפסק שאף באביזרייהו יהרג, ודי בזה.

ה) עוד יש לציין דמבואר בגמ' סנהדרין (עד.) דדעת ר''ש בן יהוצדק דהני ג' עבירות חמורות טפי משאר עבירות, אך רבי ישמעאל פליג התם וז''ל הגמ' לאחר שהביאה את ר''ש בן יהוצדק ''ולא והא תניא א''ר ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג, מנין שיעבוד ואל יהרג, ת''ל וחי בהם ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי וכו''' ע''כ. והיינו שדין ע''ז הינה כשאר עבירות שבצינעא יעבור ולא יהרג. ואע''פ שרובא דרובא פסקו כר''ש בן יהוצדק, מ''מ ראיתי בהגהות אשירי במס' כתובות (פ''א ס' ד) שכתב בשם ר''י דבהני ג' עבירות, בצנעא יעבור ולא יהרג, עיי''ש. והיינו שפסק כרבי ישמעאל. (ואף שרבי ישמעאל חלק רק לגבי ע''ז, למד ר''י שה''ה לג''ע וש''ד). ומצאתי להחיד''א (שיורי ברכה יור''ד ס' קנז) שהקשה כיצד ר''י פסק כרבי ישמעאל, ועיי''ש מה שתירץ. והנה ראיתי בשלטי הגיבורים (פסחים דף ו. מדפי הרי''ף) שכתב שהרמב''ם ג''כ סובר שבהני ג' עבירות, בצינעא יעבור ולא יהרג ושכן סוברים התוס' כתובות (יט. ד''ה דאמר), עיי''ש.

ו) וכעת יש לעיין לסוברים שאפי' על אביזרייהו דג''ע וש''ד וע''ז יהרג ואל יעבור, היכי דמי.

הנה מלשון הר''ן (פסחים דף ה: מדפי הרי''ף) משמע שאם הוי ''לאו'' של לא תקרבו לגלות ערווה אזי נכלל הוא באביזרייהו דג''ע ואמרינן יהרג ואל יעבור. וכיו''ב יש לדקדק מלשון הנמו''י (בחידושיו בכרך נפרד פסחים כה. ויש לעיין במש''כ בשו''ת נודע ביהודה תנינא אבעה''ז ס' קנ בדעת הנמו''י, ויש לישב) ועיין גם במאירי במגן אבות (ענין יט). וכך פסק הרמ''א (יור''ד ס' קנ''ז סע' א) וז''ל ''וכל איסור עבודת כוכבים וג''ע וש''ד אע''פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור'', עכ''ל. ומשמע דעל כל פנים בעינן ''לאו'', אבל היכא דליכא ''לאו'' לא אמרינן דיהרג ואל יעבור, ועיין גם בלשון הרמ''א בדרכי משה (שם ס''ק ג). וכן כתב לדקדק בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א אות יב) עיי''ש, ושכן מורה לשון הש''ך (שם ס''ק י). וכן אפשר לדקדק כנ''ל בלשון החכ''א (כלל פח ס''ע א) דבעינן עכ''פ ''לאו'' דלא תקרבו לגלות ערווה. וע''ע בשדי חמד (כרך ג מערכת י כלל י).

ולפ''ז משמע דאם יש רק איסור דרבנן של ערווה, אינו בכלל אביזרייהו דיהרג ואל יעבור, וכן משמע מהב''י (יור'ד ס' קצה) שכתב לגבי בעל הרוצה למשש דופק לאשתו נדה, שלפי הרמב''ן שרי, והסביר הב''י דהרמב''ן אזיל לטעמיה שכל נגיעת בעל באשתו נדה הוי דרבנן ולכן שרי, אבל להרמב''ם שנגיעה כנ''ל הוי דאורייתא אפשר שאסור דהוי אביזרייהו וכו', עיי''ש. ומשמע שלפי הרמב''ן, הבין הב''י דפשיטא דשרי כיון דאינו אלא מדרבנן בלבד, ועיין בש''ך (שם). ויותר מכך נראה לדקדק דבעינן דוקא ''לאו'' אבל אם יש לאו הבא מכלל עשה שדינו כעשה, ג''כ אינו בכלל אביזרייהו, דהוא קיל טפי. וכיו''ב כתב לדקדק בשו''ת ציץ אליעזר (שם אות יג). ומצאתי להגאון רבי ישראל יעקב אלגזי בספרו קהלת יעקב (תוספת דרבנן אות א ס''ק ו) שהביא דברי הר''ן וכתב לדקדק בדבריו שדוקא איפה שיש לאו של ג''ע אזי אמרינן דיהרג ואל יעבור אבל לא באיסורים דרבנן, ועוד כתב שדעת הריטב''א והרמב''ן דבאיסורי דרבנן לא אמרינן יהרג ואל יעבור, (ועיין לקמן מש''כ בשם הריטב''א) עיי''ש באורך. והמנחת חינוך (מצווה רצה אות יט) כתב שאף מבחינה לשונית לא שייך למימר אביזרייהו דג''ע על איסור דרבנן, וכתב שאף החינוך סובר שאיסור דרבנן אינו בכלל אביזרייהו שיהרג, עיי''ש. ושו''ר שכן כתב בפשטות בשו''ת נודע ביהודה (תנינא אבהע''ז ס' קנ) שאביזרייהו דוקא שאסור מהתורה אבל מדרבנן לא הוי בכלל (ולכאורה משמע שכל שזה מהתורה הוא בכלל ואפי' אינו לאו אלא עשה). ויותר מכך ראיתי ברעק''א בהגהותיו (יור''ד ס' קנז) שאפי' באיסור תורה של לאו אינו נהרג אלא דוקא בחיוב כרת אמרינן שיהרג אף על אביזרייהו.

איברא דמצאתי מאידך גיסא להרא''ם (הובא במש''ל הל' יסודי התורה פ''ה ה''ב) דאפי' באיסור דרבנן יהרג ואל יעבור, וראיה מההיא דסנהדרין שנתן עיניו באשה אחת ואמרינן דימות ואל יראנה ערומה או יספר עמה מאחורי הגדר אלמא לאו דוקא ג''ע בלבד אמרו אלא אפילו בפנויה ואפי' בדיבור בעלמא ואפילו שלא בפניו, שאין בכל אלו כי אם איסור הנאת פנויה בלבד משום דאביזרייהו דידיה הוא וכו', עיי''ש. (ועיין מש''כ המש''ל שם והקהלת יעקב בתוספת דרבנן אות א ס''ק ו ובשו''ת שם אריה ס' לג). והנה המנחת חינוך הביא את הרא''ם הנ''ל ותמה כיצד הביא ראיה מההיא דסנהדרין, דהיא ראיה לסתור, דהא אמרינן התם בשלמא למ''ד א''א, שפיר אך למ''ד פנויה מאי איכא למימר, ואי נימא שאפי' על דרבנן יהרג, מאי קשיא ליה לגמ' למ''ד פנויה, עיי''ש. והיא הערה חמורה. אלא שמצאתי בשו''ת טוטו''ד (יור''ד ס' קצב) שעמד על דברי הרא''ם הנ''ל והקשה דבגמ' מוכח איפכא (וכמו שהעיר המנחת חינוך) וכתב לישב דבריו מדקדוק לשון הגמ', דאמרינן התם בשלמא למ''ד א''א היתה שפיר אלא למ''ד פנויה היתה מאי כולי האי, ואמאי לא אמרינן ''למ''ד פנויה היתה תבעל'', ונקטו בלשון ''מאי כולי האי'', אלא הפשט הוא שאף פנויה פשיטא שלא תבעל כי זה ג''כ אביזרייהו דג''ע וכמ''ש הרא''ם הנ''ל, ואף המקשן ידע כן, אלא הקושיא של המקשן אינה על ביאת הפנויה אלא אמאי מחמירין שלא תעמוד לפניו ערומה או תדבר עמו הרי זה אביזרייהו דאביזרייהו ועל זה הקשה מאי כולי האי, אלא שהרגיש שזה דוחק בלשון הרא''ם, עיי''ש. ותדע שמדברי הטוטו''ד הנ''ל מתבאר שמסכים והולך שאפי' בדרבנן יהרג ואל יעבור. וע''ע בשו''ת אג''מ (יור''ד ח''א ס' עה) מה שהקשה בדעת הרא''ם. (ולגבי הא דאמרינן בגמ' למ''ד פנויה היתה וכו' עיין במש''ל הל' יו''ט פ''א הי''ז מה שהקשה ובשו''ת שם אריה ס' לג).

וע''ע בשו''ת נודע ביהודה (שם) שכתב שאף הנימוקי יוסף אפשר שסובר שאפי' על איסור דרבנן יהרג ואל יעבור, וההיא דסנהדרין דאמרינן ימות ואל יספר עמה וכו', הוי קירבה דרבנן בלבד וכדעת הרמב''ן וכו', עיי''ש. (וצ''ע מהא דדייקנו מהנמו''י בחידושיו לפסחים כה. שנקט ''לאו'' ומשמע דוקא לאו אבל דרבנן לא. מיהו עיין בלשון הנמו''י בסנהדרין דף יח. מדפי הרי''ף ויש לעיין).

ובשו''ת שם אריה (ס' לג) כתב דלפי הרמב''ן והר''ן דבאשה שהביאה עלה בכרת, אזי אפי' קירבה דרבנן הינה ביהרג ואל יעבור. (אך השם אריה פליג) וע''ע בשו''ת זרע אברהם (יצחקי יור''ד ס' ה).

גם בשו''ת הריב''ש (ח''א ס' רנה) ג''כ למד שאפי' באיסור דרבנן יהרג ואל יעבור, ועיין בסד''ט (יור''ד ס' קצה ס''ק כד). וכעת מצאתי בריטב''א (ע''ז יא:) שכתב על המשנה שם לגבי עיר שיש בה עבודת כוכבים, שבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, אסור. ופרש''י מפני החשד שנראה כהולך לעובדה, וכתב הריטב''א וז''ל ''פרש''י ז''ל משום חשדה, דחשדי ליה דאזיל למיפלח לע''ז, וטעם נכון הוא דהא בגמ' (יב.) אמרינן דחיישינן לחשדה, ואפילו במקום סכנה, כגון דצחי מיא דאי לא שתי, מאית. והוא בכלל אבזרי דע''ז שיהרג ואל יעבור וכו''', עכ''ל. ונראה דהתם אינו אסור אלא מדרבנן שלא יחשדוהו, ואפ''ה כתב הריטב''א דיהרג ואל יעבור. (ומש''כ לדייק מלשון הריטב''א קידושין לט: הארעא דרבנן בקהילות יעקב, תוספת דרבנן אות א ס''ק ו שעל איסור דרבנן אינו נהרג, אינו בריטב''א הנדפס מחדש אלא מהוצאות ישנות של הריטב''א. שכנראה לא יצאו מתחת ידו כידוע). וכדעת הריטב''א סובר גם הרשב''א הובא בטור (יור''ד ס' קמט) וכן סובר האהל מועד (דף לא:). וע''ע ברבינו יונה בשערי תשובה (פ''ג אות קלז, קלח) שכתב שאפי' על אבק עבירה יהרג, וצריך לעיין מאי לישנא דאבק עבירה האם זה מדרבנן וכעין מש''כ החפץ חיים שאבק לשון הרע הוי דרבנן, ועיין בלשון רבינו יונה בפרקי אבות (פ''ג משנה יא) ויש לעיין. וע''ע בדין זה בביאור הגר''א (ס' קנה ס''ק טז, יז, כב).

ולדינא בקירבה דרבנן נראה שיש לילך לקולא דלא יהרג על כך, שכן מבואר בב''י להקל, ושכן מדוקדק מהרמ''א וכדלעיל. וכתב החכ''א (כלל פח סע' ב) שדעת רוב הפוסקים להתיר בזמן הזה, עיי''ש.

ז) עוד יש לציין, שבעל המאור (סנהדרין דף יז: מדפי הרי''ף) כתב וז''ל ''ולא מבעיא עבירה עצמה אלא אפי' כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו, יהרג ואל יעבור וכו' ועוד ההוא שנתן עיניו באשה אחת ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. אלמא אפי' מהנאה פורתא בלחוד אמרינן ימות ואל יעבור'', עכ''ל. ומשמע מדבריו דאביזרייהו דהני ג' עבירות דאמרינן יהרג, דוקא שיש מהם הנאה, אבל בלי הנאה לא יהרג. וכן כתב לדייק הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן והובא באוצהפ''ס (ס' כב ס''ק א אות ז, ובהערות בסוף הכרך), והוסיף לבאר שדוקא אביזרייהו דג''ע שעושה כן דרך תאווה ועובר על לאו של לא תקרבו לגלות ערווה וכמבואר בש''ך וכו', עיי''ש בלשונו.

ח) ועתה נבא לבאר נידון דידן האם איסור יחוד נכלל באביזרייהו דג''ע והאם אמרינן דיהרג ואל יעבור על איסור יחוד. הנה כמה פוסקים פשוט להם שאיסור יחוד נכלל באביזרייהו דג''ע. בשו''ת צור יעקב (ס' טז) כתב בתוך דבריו שיחוד הינו מאביזרייהו דג''ע ואינו נדחה מפני פק''נ. וכן הבין בשו''ת שם אריה (ס' לג) בדעת הרמב''ן והר''ן, (אך השם אריה חלק ע''ז וכדלקמן) וכן מתבאר שמסכים בשו''ת טוטו''ד (יור''ד ס' קצב) (אך הטוטו''ד התיר באפנים מסויימים כדלקמן) ובפסקי תשובה (ח''א בהערה לדף יג) כתב שהוכיח בראיות ברורות לשני רבנים דגם על איסור יחוד יהרג ואל יעבור והודו לו הרבנים הנ''ל, עיי''ש. ובשו''ת זרע אברהם יצחקי (יור''ד ס' ה, הובא באוצהפ''ס ס' כב ס''ק א אות ז) כתב דאפי' על יחוד אמרינן דיהרג ואל יעבור (ועיין באוצהפ''ס שם מה שתמה עליו). וע''ע בתורת היולדת (פי''ד הערה יד) שג''כ הגדיר יחוד באביזרייהו דג''ע. וע''ע בספר אום אני חומה (צ''ה ס''ק שסה).

והנה החינוך (מצווה קפח) ביאר במצווה של ''לא תקרבו לגלות ערווה'' וכתב וז''ל ''ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה במצווה זו שאסור להתייחד עם כל העריות, רצוני לומר עם כל העריות דבר תורה בין זקנה בין ילדה שהיחוד לגלות ערווה הוא גורם וכו''', עכ''ל. ולכאורה משמע מדבריו שאיסור יחוד נכלל באיסור של לא תקרבו לגלות ערוה, וא''כ הוא נכלל ג''כ באביזרייהו דג''ע שסובר החינוך (מצוה רצו) שיש ליהרג על אביזרייהו. וכן ראיתי בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א אות יא) שג''כ כתב לדקדק מהחינוך הנ''ל כדאמרינן. וע''ע כיו''ב בלשון הסמ''ג (לאוין קכו) ובהערת המו''ל (מס' 8). וכעת ראיתי בהגהות זר זהב על האיסור והיתר (ס' נט) שאם מתיחד בדרך חיבה לדעת הסמ''ג הוי בלאו של לא תקרבו וכו', עיי''ש.

מיהו אחר העיון נראה שאין מהחינוך הנ''ל ראיה. חדא, מקור איסור יחוד נלמד בגמ' קידושין (פ:) מהפסוק כי יסיתך אחיך וכו', והוא רמז בעלמא כמבואר בגמ', ולא נלמד מלאו מפורש של לא תקרבו לגלות ערווה. דאם איתא שנכלל בלאו של לא תקרבו, היה לגמ' להביא זאת מהפסוק הנ''ל שהוא לאו מפורש ולא להביא רמז בעלמא. וע''כ אין כוונת החינוך ליתן מקור חדש שאינו בגמ'. ואע''פ שבאבות דרבי נתן (פ''ג בנוסחא עתיקה) כתב שמקור איסור יחוד אכן נלמד מהלאו של לא תקרבו לגלות ערווה, עיי''ש. מ''מ התלמוד בבלי חולק ע''ז, ולא היה לחינוך לנטות מדברי התלמוד הבבלי. ועוד שמהמנחת חינוך (אות ב) הביא את הב''ש (ס' כב ס''ק א) שכתב שלדברי הרמב''ם איסור יחוד הינו רמז בעלמא ולכן אין מלקין ע''ז אלא מכת מרדות, והמנחת חינוך תמה עליו דאפי' לסוברים שהוא מן התורה אין לוקין על זה כיון דהוי לאו הבא מכלל עשה (כמבואר בגמ' קידושין פ: וכן משמע בגר''א ס' כב ס''ק ד דכתב דהוי עשה), עיי''ש. והנה אם איתא שהחינוך כלל איסור יחוד בלאו של לא תקרבו לגלות ערווה וחייב על זה מלקות, היה למנחת חינוך להקשות כן גם על החינוך. או עכ''פ לא לתמוה על הב''ש כיון דהחינוך הוי תנא דמסייע לב''ש. אלא ודאי שהמנחת חינוך ג''כ לא למד שהחינוך כולל איסור יחוד בתוך הלאו של לא תקרבו לגלות ערווה. וכעת ראיתי בספר שער היחוד (חלק הארוך עמ' נט) שהביא את לשון החינוך וג''כ כתב שאין ראיה ממנו שאיסור יחוד נכלל באביזרייהו דג''ע, אלא שדרכו של החינוך לכלול דברים הדומים ברעיון אע''פ שאינם ממש מעניין המצווה, וכעין זה תמצא בחינוך במצווה תכט, עיי''ש. וכן ראיתי בספר דבר הלכה (ס' א ס''ק א) דן בדברי החינוך הנ''ל, וכתב שא''א לומר שיחוד נכלל בלאו של לא תקרבו וכו', חדא, הפוסקים לא אמרו כן, ועוד החינוך עצמו הסביר בסוף דבריו שהלאו הנ''ל הוא שנהנה מהערווה בקירוב בשר, והרי ביחוד ליתא הנאה כה''ג, עיי''ש.

ועוד כתב בציץ אליעזר (שם) לדייק מלשון רש''י במס' שבת (יג. ד''ה מה אשת רעהו) דג''כ סובר דיחוד נכלל באביזרייהו דג''ע, עיי''ש ראייתו. ולענ''ד אין דבריו מוכרחים כלל למעיין בלשון רש''י הנ''ל, ואכמ''ל. (ותדע שהציץ אליעזר בעצמו העלה להקל ביחוד כשיש פקוח נפש).

ט) ולדינא נראה שיש לילך לקולא ביחוד, היינו דיחוד נדחה מפני פק''נ, ולא אמרינן יהרג ואל יעבור על איסור יחוד, שיש לצרף בנ''ד כמה ספיקות וכדלקמן.

חדא, שמא הלכה כהרמב''ם והש''ע דסוברים דאין דין אביזרייהו כלל וכמבואר לעיל באות ג. ואפי' אי נימא דהלכה כרוב הראשונים דיהרג אפי' על אביזרייהו, (א''נ שאף הרמב''ם והש''ע מודו דיהרג על אביזרייהו) מ''מ הני מילי דוקא באיסור דאורייתא, אבל באביזרייהו מדרבנן קיי''ל דאינו נהרג וכדלעיל באות ו, וא''כ הכא שמא הלכה כהרמב''ם לפי הסוברים בדעתו שכל עצם איסור יחוד הוא מדרבנן בלבד וכמש''כ בדעת הרמב''ם בשו''ת תרומת הדשן (ס' רמב) וכן משמע קצת מהסמ''ג (לאוין קכו) ובהגהות הגר''א (ס' כב ס''ק ד) ובהגהות זר זהב על האיסור והיתר (ס' נט), ובשו''ת עין יצחק (ח''א ס' ח), ובשו''ת טוב טעם ודעת (מהדורא ג' ח''א ס' ה), ובשו''ת חלקת יעקב (ס' סה), וכן משמע קצת מהבה''ט (ס' כב ס''ק א), ובשו''ת תורת חסד (אבהע''ז ס' יב), ובעצי ארזים (ס' כב סע' ד). ובספר טהרת ישראל (ס' כב אות א בידי אליהו). ועיין שו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א) שמצדד ברמב''ם דהוי מדרבנן, עיי''ש. וכ''כ בשו''ת אבני שיש (ח''א ס' כב), ובשו''ת לב אברהם (ס' ק) ועוד, דכולהו סברי בדעת הרמב''ם שאיסור יחוד הינו מדרבנן. ועוד שכן סובר הלבוש (ס' כב סע' א), שיחוד הינו מדרבנן וכן יש שדקדקו שכ''פ העזר מקודש (שם סע' ה ד''ה ובלילה), עיי''ש באורך. ולפ''ז יחוד אינו בכלל אביזרייהו דג''ע שיהרג על זה, (ואע''פ דלדינא לא קיי''ל הכי אלא איסור יחוד אסור מדאורייתא, מ''מ חזי לאיצטרופי).

ואפי' לפי מאי דקיי''ל שאיסור יחוד הינו מדאורייתא, עכ''פ באביזרייהו דג''ע בעינן עכ''פ איסור ''לאו'' וכדלעיל באות ו. והרי באיסור יחוד אין ''לאו'' כמש''כ הפני יהושע (קידושין פ: ד''ה אמר רב). ואפי' לשיטת הגר''א (ס' כב ס''ק ד) דסובר שאיסור יחוד הינו עשה, עדיין י''ל דאינו בכלל אביזרייהו דג''ע שיהרג, דסוף סוף ליכא איסור לאו, והרי איסור עשה קיל טפי, וכיו''ב דקדק בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א אות יג) בדעת המנחת חינוך (מצוה קפח) שכתב שאיסור יחוד הינו לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה, עיי''ש במנחת חינוך. ולפ''ז כתב הציץ אליעזר דאינו בכלל אביזרייהו דג''ע, דסוף סוף אינו לאו רגיל אלא לאו הבא מכלל עשה, עיי''ש. ואף שמהב''ש (ס' כב ס''ק א) משמע שיש איסור לאו ביחוד ולוקין עליו, (וכן כתב בשו''ת שם אריה ס' לג שיש איסור לאו ביחוד) מ''מ כבר תפס לתמוה עליו המנחת חינוך (שם). ובפרט לפי מש''כ המאירי (קידושין פ:) דאיסור יחוד הוא מדאורייתא אך אינו נכלל במניין המצוות, עיי''ש. וכוונתו דאינו לאו ואינו עשה, וא''כ אינו נכלל באביזרייהו דג''ע וכנ''ל.

ואפי' אי נימא דאיכא לאו באיסור יחוד וכדעת הב''ש הנ''ל, אפ''ה אפשר דאינו נכלל באביזרייהו דג''ע לפי מה שדקדקנו לעיל באות ז שלפי בעל המאור צריך שתבא הנאה מאביזרייהו, ובאיסור יחוד אין שום הנאה. וכיו''ב כתב הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן שהבאתי לעיל באות ז, עיי''ש. ובפרט לפי מש''כ רעק''א (הבאתיו לעיל אות ו) שרק בחיוב כרת יש דין אביזרייהו, ובנ''ד ליכא כרת.

(ועוד יש לצרף את הפוסקים שסוברים שאין הבדל בין ג' עבירות לשאר עבירות, וכשזה בצינעא, יעבור ואל יהרג כדלעיל באות ה. ולפ''ז כשמתייחד בצנעא, היינו שלא ראוהו בפרהסיא (עשרה בנ''א) נכנס עמה למקום יחוד, לשיטת אותם פוסקים, אינו בציווי של יהרג ואל יעבור).

י) ועוד פוסקים ישנם שכתבו בפשטות דיחוד נדחה מפני פקוח נפש. הנה בעיון יעקב (סנהדרין כב.) כתב שהתירו לדוד להתייחד עם אבישג מפני סכנת נפשות, עיי''ש. מיהו התם הוי יחוד פנויה דרבנן (ועיין לקמן פ''א סע' ה) ואין ראיה ליחוד דאורייתא (ועיין בדבר הלכה עמ' ריג שהגרש''ז אויערבאך כתב שכיון שיש מחלוקת פוסקים בנ''ד, ביחוד דרבנן יש להקל, עיי''ש). ובספר תורת היולדת (פרק יד אות ד) הביא מחלוקת בזה והעלה להקל, עיי''ש. אך מה שציין לשיטת המתירים גם את העיון יעקב הנ''ל, קצת תימה, דהתם הוי יחוד מדרבנן ואינו ראיה להקל ביחוד דאורייתא. ואפי' אי נימא דהוי יחוד דאורייתא, דהוי חייבי לאוין (עיין לקמן פ''א סע' ד) מ''מ אינו בכלל גילוי עריות. ואף בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א) העלה להקל בזה עיי''ש שצירף כמה סניפים שחלקם כתבנו. וכבר כתבתי לעיל באות ז שהגאון רבי איסר יהודה אונטרמן העלה להקל ביחוד כשיש פקוח נפש. וכן בחוברת הל' יחוד לרב זאב בוגרד (פ''ו סע' ז אות ה) כתב שכן פסק לקולא הגרי''ש אלישיב שליט''א והובא דעתו בחוברת להל' יחוד לרב ישראלזון (סע' לג) עיי''ש. וע''ע בהעמק שאלה (שאילתא קכ).

יא) ובשו''ת שם אריה (ס' לג) נשאל באשה אחת, בהקשותה ללדת שלחה לעיר ביום השבת להביא מילדת עברייה, והעגלון היה נכרי ונסתפקו איך לעשות, שאם תסע המילדת לבד, הרי ישנו איסור יחוד. ואם יסע עמה שומר ישראל, נמצא השומר מחלל שבת, ואע''פ שבשביל פיקוח נפש מחללים שבת מ''מ דלמא עדיף שתסע לבד ותעבור על איסור יחוד. ופלפל בזה לדעת הר''ן והנימו''י וכתב דזה פשוט שאם המילדת פנויה, שתסע עמו לבדה, ואע''ג דהוי אביזרייהו דג''ע, מ''מ הוי אביזרייהו בדרבנן שנידחה מפני פק''נ. אך אם המילדת הינה א''א, הוי אביזרייהו דג''ע דאורייתא ואינו נדחה אפי' בפק''נ. וכ''ז כתב אליבא הר''ן והרמב''ן. אך השם אריה חלק על כל זה וחידש יסוד מחודש שרק בג''ע ממש דאיכא כרת, בהא אמרינן יהרג ואל יעבור אך על אביזרייהו דג''ע אינו נהרג. והטעם דקיי''ל עשה דוחה לא תעשה והכא איכא מצוות עשה להציל את היולדת, ואתא מצוות עשה ודחי לא תעשה של קירבה דעריות. ורק בג''ע גופא דאיכא נמי כרת התם לא אמרינן דדחי עשה את הל''ת כיון דאיכא נמי כרת. וא''כ ודאי שבאיסור יחוד לא אמרינן יהרג ואל יעבור עיי''ש בשם אריה. ועיין בהגהות זר זהב על איסור והיתר (ס' נט) מה שכתב על השם אריה הנ''ל. עכ''פ למדת מדברי השם אריה שאף הוא סובר שאין אומרים שיהרג ואל יעבור על איסור יחוד. (ועיין שם מסקנא דדינא על מה שנשאל).

ואת השאלה הלזו שלח השם אריה להגרש''ק בשו''ת טוטו''ד (מהדו''ק יור''ד ס' קצב) שלאחר שקלא וטריא בדברי השם אריה העלה להקל שתסע לבדה בלא שומר גדול מהטעם שאשה קרקע עולם ופשיטא דאין עליה ליהרג, אלא יסע עמה קטן, ורק אי ליכא קטן, יסע עמה גדול כיון דחילול שבת כה''ג הוי דרבנן (מיירי בנסיעה בעגלה) דאיסור תחומין דרבנן וכו' עיי''ש. והנה להגרש''ק היה פשיטא דיחוד נכלל באביזרייהו דג''ע אלא התיר מטעם אחר. ונ''מ בינו לבין השם אריה, אם העגלון הינו יהודי, להגרש''ק אין להתיר דאין כאן סברת קרקע עולם ולפי השם אריה שרי. ועיין בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ פ''א אות ח והלאה) שדן בשני הפוסקים הללו, עיי''ש. (ועיין גם בנשמת אברהם ס' כב סע' א), ועיין בשו''ת משנה הלכות (ח''ג ס' מח), שהביא את הגרש''ק הנ''ל והעיר על דבריו דמה יועיל שומר אחד הרי בדרך בעינן ג' אנשים וכו', עיי''ש.

ובהגהות זר זהב על האיסור והיתר (ס' נט) הביא את השם אריה וכתב עליו דחלק על הר''ן (שסובר שיחוד הוי בכלל אביזרייהו) כיון שחשב שדעת יחידאה היא ואינו כן, דאדרבה הרבה ראשונים סוברים כמותו, ובהמשך דבריו הוכיח מכמה אנפין שיחוד אינו בכלל אביזרייהו דג''ע אפי' לדעת הר''ן (ודלא כשם אריה הנ''ל), חדא, מהא דאמרינן בסנהדרין (עג.) הרודף אחר כל העריות מצילין אותו בנפשו. והנה כיצד יציל ויהרוג את הרודף, הרי המציל נמצא מתייחד עם הערווה והוא גופא ביהרג ואל יעבור. וכי סלקא דעתך שאם אין עוד אנשים אזי לא יצילה. וראיה נוספת מעובדא דחנה במס' ברכות (לא:) דאמרה אם ראה תראה היינו אם תקבל בן מוטב ואם לאו תלך ותסתר בפני אלקנה וכו', וכיצד אמרה צדקת זו כך אלא ודאי דידעה דזה שאין לה בן הוי פק''נ בשבילה ונדחה איסור יחוד. (ולקמן פ''ח סע' ל דנתי בסוגיא דחנה באורך, וליכא ראיה מהאי סוגיא). ועוד ראיה ממס' סוטה (כא:) איזהו חסיד שוטה הרואה אשה בנהר ואומר לאו אורח ארעא לאיסתכולי. והנה אם איתא שיחוד הינו ביהרג ואל יעבור אם אכן הוא לבדו שם, אכן אסור לו להצילה ואינו חסיד שוטה. והרי הגמ' לא חילקה אם הוא לבדו או לא, עיי''ש בזר זהב באורך. ועיין בשו''ת שבט הלוי (ח''ו ס' לח אות ד ח''ג ס' לו). ותדע שבנידון השם אריה הנ''ל דמיירי ליסע להביא מילדת יש סניפים נוספים להקל. חדא שאינו עושה כן דרך חיבה ופריצות והרי לפי הש''ך (יור''ד ס' קצה ס''ק י) דדוקא דרך חיבה הוי בכלל אביזרייהו וכ''כ לדייק הזר זהב שם, ועוד דייק מהפני יהושע בתשובה (אבהע''ז ס' מד) שדוקא אם הרפואה תלויה באביזרייהו גופא, כגון ההוא שהעלה ליבו טינא וכל כיו''ב, אבל בנידון דהתם אין הרפואה תלויה באביזרייהו כלל היינו באיסור יחוד רק שהאיסור יחוד נדחה ממילא ולכן שרי עיי''ש בזר זהב.

ואם באופן שהנהג מסיע את היולדת עצמה לבית היולדות (ולא את המילדת) יש שרצו לצרף טעם נוסף והוא בזמן שהנהג רואה את האשה בציריה, אין מתעורר אצלו שום מחשבה רעה וכו' והובא כן בדעת השואל בשו''ת משנה הלכות (ח''ג ס' מח), אך בעל המשנה הלכות דחה טעם זה. ועיי''ש במשנה הלכות דברים נוספים בזה. (והאם יש יחוד בשעת צירים עיין לקמן פרק א סע' ל).

יב) והנה בשו''ת משנה הלכות (שם) כתב על הא דסנהדרין (יט:) במעשה של פלטי בן ליש עם מיכל בת שאול שאמר רבי יוחנן למה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מן העבירה מה עשה נעץ חרב בינו לבינה ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב וכו'. וקשה הרי משמע שלפי רבי יוחנן פלטי חשש לקידושי דוד היינו דסבר שמקודשת לדוד וא''כ כיצד התייחד עמה כל ימיו הרי יחוד א''א הוי דאורייתא. ואם נאמר ששאול אנס אותם לכך וזה הוי בכלל פקוח נפש דמותר להתייחד כשאין זה בא מכח העבירה. ועיין בתשובת הרשב''א (ח''א ס' י) שהאריך בזה וצ''ע, עיי''ש במשנה הלכות. והנה ממש''כ כיצד יתייחד עמה אם חשש לקידושי דוד, כבר כתבו התוס' בשבת (יג: ד''ה מטה) שהיה עמה בפתח פתוח ולא היה יחוד עיי''ש. ופלא שהמשנה הלכות לא הביא כן.

וכעת ראיתי בחוברת הל' יחוד להרב זאב בוגרד (פ''ו סע' ז אות ח) שכתב להביא ראיה שיחוד אינו בכלל יהרג ואל יעבור. דהנה בגמ' סנהדרין (עד:) מקשינן דאסתר שהיתה הולכת לאחשוורוש הא היה זה בפרהסיא ואמרינן דבפרהסיא יהרג ואל יעבור ומתרצינן אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה (ועיי''ש שרבא תירץ אחרת) והיינו שאינה עושה מעשה עבירה.

ויש מהראשונים שפירשו שאסתר היתה מובאת למלך בעל כרחה ולא מרצונה, דאם מרצונה הרי אין זה שב ואל תעשה (כמו הקרקע עולם דאמרינן) וצריכה ליהרג ולא לעבור, וכ''כ המאירי (סנהדרין שם) וכן מתבאר בשיטה מקובצת (כתובות ג:) שכן משמע מביאור הרא''ש בדעת הריב''ם כדברי המאירי הנ''ל. ואף הברכי יוסף (יור''ד ס' רנז אות ג) הביא את השיטמ''ק עיי''ש. (ואפי' שבשעת ההליכה אין כאן עבירה ורק אח''כ הוי עבירה כשבא עליה, ואז כבר הוי קרקע עולם, מ''מ לשיטה זו אם הולכת מרצונה למקום שאח''כ תהיה אנוסה בקרקע עולם חייבת ליהרג. וע''ע בשו''ת נודע ביהודה תנינא יור''ד ס' קסא).

והנה לדעת התוס' סנהדרין (שם) לא איכפת לן אם הלכה ברצון או לא אלא סגי דבעבירה היתה אסתר קרקע עולם, וכבר שרי, שהרי לא חידשו שאסתר הלכה בע''כ. וא''כ יוצא כיון שבשעת ההליכה אין איסור, ובשעת הביאה היא בשב ואל תעשה היינו קרקע עולם, שרי. והשתא אי נימא שיחוד נכלל באביזרייהו דג''ע דיהרג ואל יעבור, א''כ כשהולכת מרצון אין זה שב ואל תעשה אלא עושה כן בקום עשה, ותיפוק ליה שתהרג על הכניסה למלך גופא. אלא ע''כ מכאן ראיה שאין על יחוד דין של יהרג ואל יעבור, וסיים שם שכן מצא ראיה זו בספר כלי חמדה.

אלא שכתב שיש לדחות את הראיה שאפשר שהיתה נכנסת למלך יחד עם הסריסים ואז הם היו מסתלקים, וא''כ נמצא גם היחוד בשב ואל תעשה עיי''ש. והנה דחיה זו דחוקה, דמי אמר לה שהסריסים יכנסו עמה ודוחק לומר שאם תראה שאין אף אחד תעמוד עד שיכניסוה בע''כ. ועוד שא''כ היה לתוס' להשמיע כן. וגם יש לשאול וכי מה בכך שיש סריסים הרי כולם פרוצים ולכ''ע אין אשה מתייחדת עם פרוצים אפי' מאה. מיהו הא לא קשיא דיחוד עם הרבה אנשים הוי דרבנן וא''כ היחוד בקום עשה הינו מדרבנן, ואח''כ שהם הולכים הוי יחוד דאורייתא בשב ואל תעשה. ולענ''ד יש לדחות את הראיה ע''פ מש''כ בשו''ת מהרי''ל דיסקין (קו''א ס' ריב) שכתב בתוך דבריו וז''ל ''דההליכה אליו היה להצלת כלל ישראל ופשיטא דמותר להתייחד ומה חששה בזה, אך אין למדין מן האגדות'', עכ''ל.

יג) מסקנא דדינא שאין באיסור יחוד דין של יהרג ואל יעבור ע''פ המבואר לעיל באורך והנלע''ד כתבתי. וכן העלינו לקמן (פ''א סע' לט).

תוכן העניינים

גן נעול - על הלכות ייחוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה