אור ברסלב
גן נעול - על הלכות ייחוד יסודות בייחוד › ו. חשש לביאה באותה פעם

גן נעול - על הלכות ייחוד

יסודות בייחוד · ו. חשש לביאה באותה פעם

ה. חשש לפיתוי או לאונס

הנה יש לחקור בגדר יחוד האם יש חשש לביאה באותו יחוד וכל שאין יכולים להגיע לביאה אין זה יחוד האסור או דילמא יש חשש שיגיעו לערווה בפעם אחרת וכגון שיפתנה לביאה בפעם אחרת, א''נ יתרגל להיות עם ערווה ויכשל פעם אחרת (אפי' עם אשה אחרת) א''נ נוצר ביניהם קירוב דעת עד שיכשלו פעם אחרת, ולפ''ז אפי' שכעת אין אפשרות לביאה וכגון דאין שיעור יחוד מ''מ יש לאסור וכנ''ל. ולפום ריהטא נראה דאפשר להוכיח מלשון הרמב''ם (איסו''ב פכ''ב ה''א) דכתב וז''ל ''אסור להתיחד עם ערוה מן העריות שדבר זה גורם לגלות ערוה'', עכ''ל. ולכאורה מדנקט גורם ולא נקט יגרום, ש''מ דהחשש הוא לגילוי ערוה דוקא באותה פעם. ואינו מוכרח ואפשר דכוונתו דגורם כעת לגלות ערוה בפעם אחרת. וע''ע בלשון הסמ''ג (לאוין קכו) דכתב וז''ל ''מפני שהיא קריבה המביאה לידי גילוי ערוה''. וע''ע בלשון המאירי וז''ל ''שאסור להתיחד וכו' יש לחוש שיהא יצרו תקפו במקום שאין לשם מונע'', עכ''ל.

והנה יש לעיין דאם איתא דיחוד אסור מחשש לגילוי ערוה בפעם אחרת, אמאי מועיל היתר של בעלה בעיר או פתח פתוח לרשות הרבים, הרי יושבים יחד לבדם ואפי' זמן מרובה, וכי אין חשש של קירוב דעת או שיפתנה לביאה בפעם אחרת. בשלמא לביאה באותה פעם לא חיישינן, דהא הפתח פתוח וכן אימת בעלה עליה, אך לאידך גיסא קשיא אמאי מותר וכדאמרן. מיהו יש לדחות דכיון שהפ''פ לרה''ר אזי אין כאן יחוד כלל במציאות ולכן היצר לא תקיף ואין חשש שיפתנה ואף היא לא תתפתה, וכן לא יגרם קירוב דעת וכד', דדוקא היכא שהם ביחוד ממש חיישינן להכי דהיצר תקיף. וה''ה כשבעלה בעיר, אע''פ שיש יחוד במציאות מ''מ כיון דאימת בעלה עליה, אינה נותנת דעתה לקירוב דעת וכן לא תתפתה לפעם אחרת. וכיו''ב ראיתי בשו''ת להורות נתן (ח''א ס' נז) ובשו''ת בצל החכמה (ח''ב ס' ע), עיי''ש.

מיהו מהא דמהני שמירת תינוקת להציל מאיסור יחוד כדלקמן (פי''א סע' א) מוכח דהחשש לביאה באותה פעם ותו לא. דהנה התם יש יחוד במציאות וכל המניעה של האשה מלזנות הוא מחמת שהקטנה תגלה סודה וכלשון הרמב''ם (שם ה''ט) ועוד ראשונים. ואם איתא דיש חשש לביאה בפעם אחרת, אמאי מועיל הרי יש כאן קירוב דעת וכן יכול לפתותה לפעם אחרת ועוד שהוא מתרגל להיות עם ערוה, דזה שיש מניעה מחמת ההתפרסמות, אינו מונע קירוב דעת וכד', ואינו דומה לבעלה בעיר או היתר דפ''פ וכנ''ל. אלא ודאי דכל דהשתא אינו יכול לבעול, אין בזה יחוד. וכן מוכח מהא דלשיטת רש''י מותר לאיש להתיחד עם נשים הרבה והסביר הרא''ש (קידושין פ''ד ס' כז) טעמו של רש''י וז''ל ''וס''ל לרש''י כיון דאיכא טובא אי אפשר דלא מגלו. ועוד אי אפשר לו לבעול כולם'', עכ''ל. הנה מהמשך דבריו מוכח דאפי' דמיירי במקום שהיצר שולט, אפ''ה מועיל כיון דאינו יכול לבעול את כולם, ולאידך גיסא אמאי מהני הרי יש כאן קירוב דעת וכן יכול לפתותם להיבעל כל אחת בזמן אחר.

והנה נשאל הרדב''ז (ח''א ס' קכא) מהו גדר יחוד וענה בזה''ל ''שגדר היחוד הוא שיהו שניהם במקום אחד שאם ירצה לבעול לא יראה אותם אדם'', עכ''ל. והביאו בשתיקה בשו''ת פעולת צדיק (ח''ב ס' קע). ומוכח מדבריו דכל הגדר נמדד לפי הביאה באותה פעם, שאם ירצה לבעול יוכל לעשות כן, אזי הוי יחוד. וכן בהמשך דבריו דנקט גבי פ''פ דלא הוי יחוד כיון דמירתת ולא בעיל, עיי''ש. ולא נקט ג''כ דאינו מפתה או אינו גורם קירוב דעת וכד'. וכיון דהכא נחית לפרש גדר היחוד, אזי אם איתא דגדר יחוד שייך אפי' היכא דלא יוכל לבעול כעת אבל יכול לבעול פעם אחרת, היה להרדב''ז לבאר כן. וכן במשנה (קידושין פ:) דאיש לא יתייחד עם שתי נשים פרש''י מפני שהנשים דעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות, ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה. ובע''ז (כה.) פרש''י ששתיהן תתרצינה לעבירה. וכן משמעות תוס' ר''י הזקן והר''ן (שם). ופשט הדברים ששתיהן מתרצות לעבירה באותה פעם. והריטב''א והיד הרמה (קידושין שם) פירשו שאסור להתייחד עם שתי נשים כיון שיחפו אחת על השניה, והוסיף הרמ''ה דסוברות הנשים שצניעות הוא לחפות הלכך לא מירתת למיעבד איסורא, עיי''ש. ופשט הדברים שאחת תזנה באותה פעם. ואע''פ דאפשר דאין ראיה לנ''ד, דהא התם אסור כיון שתהיה בעילה באותה פעם אך אין זה מעיד שאם א''א לבעול שלא יהיה אסור מחמת בעילה בפעם אחרת, מ''מ כיצד הוא דכל הני ראשונים לא הזכירו סברא זו של קירוב דעת או פיתוי לפעם אחרת. דהא משמע מסתימות לשונם דכל טעם האיסור הוא כיון דאיכא בעילה באותו יחוד. וגם הלום ראיתי בשו''ת אג''מ (ח''ד ס' סה אות ג) דכתב גבי נסיעה ברכב שיש לחשוש שמא יטו את הרכב לצד וכו' אך סיים שבשעת הדחק יש להתיר וז''ל ''משום דמשמע דאין חוששין לדינא לשמא יטה מן הדרך בכשרין, אלא לשמא יתקוף היצר ויעברו במקום שנמצאים'', עכ''ל עיי''ש בהמשך דבריו.

ודע דכל הפוסקים דסוברים דיש שיעור יחוד, ע''כ סוברים דכל החשש הוא רק לביאה באותה פעם (ונראה דה''ה להסוברים שאיסור יחוד שייך אפי' בח''ש), דאם איתא דחיישינן לפעם אחרת, אין יחוד תלוי בשיעור ביאה כלל. ובכלל הנך פוסקים דסוברים דיש שיעור ליחוד הם היש''ש והמהרי''ל דיסקין והאמרי אש ובשו''ת מנחת יצחק ובשו''ת אג''מ ובקובץ תשובות להגרי''ש אלישיב והגר''ש בעדני שליט''א ועוד, וכמבואר לקמן (פ''א סע' כב הערה 61, פ''ב סע' א), עיי''ש.

ואחרי כתבי כל זאת, ראיתי שכדברים הנ''ל כתב ג''כ בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ו ס' מ' פכ''ב) וכתב ראיות לדבר מהא דמהני פ''פ ובעלה בעיר וכן משמירת תינוקת וכד', אך כבר כתבתי לעיל דמהראיה מפ''פ ובעלה בעיר אין להוכיח מאומה ע''פ היסוד שביארתי. ולכן הרבה מראיותיו שם נדחו. והוסיף שכן הוא דעת השער יוסף (ס' א) והחות יאיר (ס' עג) והבנין ציון (ס' קלח) ובשו''ת נשמת כל חי (ח''ב ס' א) וכתב שאף שהדבר פשוט, מ''מ כתב כן לאפוקי ממה שראה בספר שארית יעקב (ח''א בחידושים לקידושין ס' ד אות ב). עיי''ש. והנה מהפוסקים שהביא אכן משמע שיחוד אסור דחיישינן לזנות באותה פעם וכמבואר בלשונם, אך כבר כתבתי לעיל דאין מכאן ראיה ואפשר דהיכא דא''א לבעול באותה פעם יהיה אסור כיון דיש לחוש לפיתוי או קירוב דעת וכנ''ל. מיהו אכן מסתימות דבריהם משמע כמ''ש, דהחשש לזנות באותו פעם ותו לא, דהיה להם לבאר.

והנה השארית יעקב שהביא הציץ אליעזר הנ''ל, הוא בחידושיו על קידושין (ס' ד אות ב) וז''ל ''עיקר האיסור משום הקורבה הוא, ואע''ג שאסרוהו משום גזירה דביאה אין ראיה מזה להצריך שיעור טומאה דשפיר יש לומר אף ביחוד כל שהוא שייכא גזירה זו שמא יגרום היחוד לקרבן וילכו אח''כ למקום אחר לסתירה וביאה'', עכ''ל. ודע דהשארית יעקב הנ''ל אינו יחיד בסברא זו. דהנה בשו''ת בצל החכמה (ח''ב ס' ע) העלה לאחר שקלא וטריא, שאיסור יחוד הינו בגלל שדבר זה גורם לקירוב דעת ומרגיל לערוה, ויגרום לגילוי ערוה לבסוף, ואפי' שעכשיו באותו יחוד א''א לבעול מסיבה מסויימת. כלומר אינו אסור מחשש ביאה באותה פעם אלא פעם אחרת. והסביר שכ''ז דוקא כשיש תנאי יחוד כגון שבעלה חוץ לעיר והדלת נעולה, ורק אז יגרם קרוב דעת כזה שיגרום לביאה פעם אחרת. עיי''ש. ותחילה תלה זאת במחלוקת ראשונים אך בהמשך דחק בכולם דזה הפשט, והביא חלק מהראיות שכתבתי להוכיח דהחשש רק לאותה פעם ודחק בהם. ושוב כתב דאולי מן התורה אכן החשש רק לביאה באותה פעם אך דרבנן גזרו על חשש לפעם אחרת וכן לבסוף (אות טז) חזר לומר דאפשר דלדעת התוס' הרמב''ם הריטב''א הרא''ש ועוד אכן החשש רק לביאה באותה פעם, עיי''ש. וכעת מצאתי גם בנטעי גבריאל (פ''א ס''ק א) שג''כ כתב שאיסור יחוד אפשר לפרש לדעת הרמב''ם שיגרום לגילוי ערווה פעם אחרת, עיי''ש. ושו''ר בספר חידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות ב) שג''כ כתב כנ''ל, והיינו שאפי' יחוד שאינו ראוי לביאה אסור כי יש קירוב דעת וכבר ימצאו דרך למלאות תאוותם, עיי''ש. וע''ע בספר אום אני חומה (ח''מ ס' תח). וכן בשו''ת להורות נתן (ח''א ס' נז) כתב לבאר כנ''ל, אך בהמשך דבריו (אות ד) הודה וכתב בזה''ל ''ואף דיתכן דפשטות דברי הראשונים והפוסקים נוטים להתפרש דאין איסור יחוד אלא אם בידו לעשות עבירה באותה שעה עצמה, ברם לדינא כיון דבאמת בגמרא ובש''ע לא נזכר שום שיעור לאיסור יחוד אלא שאנו רוצים לחדש מסברא דהיכי שאין סיפוק בידו לעשות באותו שעה מעשה איסור, ליכא איסור יחוד, ממילא כל שאין ראיה מכרעת ומבוררת כי אכן לא חיישינן אלא על מעשה איסור של אותה השעה, שוב אין בידינו לחדש שום שיעור לאיסור יחוד משום דבאמת לא רחוק כלל לומר דיסוד יחוד הוא משום קירוב הדעת העלול להביא לידי מעשה איסור לאחר זמן'', עכ''ל.

ובדברי סופרים (אות ד עמ''ק לח) כתב לדקדק דכן סובר בשו''ת חקרי לב (ס' יח), דכתב התם גבי יחוד עם חייבי לאוין דחיישינן שיקדש ויבעל, עיי''ש. אך המעיין בחק''ל יראה שאין זה מוכרח דכן סובר, אלא כתב כן בדרך ''דלמא'' בחקירתו, דהתקשה שם דאם איתא דיחוד עם חייבי לאוין הוי דאורייתא, אזי יש להקשות דהרי אין חיוב לאו בלי קידושין וכיון דטעם היחוד הוא כדי שלא יבא עליה, הרי גם אם יכשל ויבא עליה אין בזה לאו דהא לא קידשה ואיך יצוייר יחוד דאורייתא. וע''ז כתב ''או דילמא יחוד אסרה תורה דע''י יחוד יבא לידי עבירה ובהני נמי יבא לקדש ולבעול'', עכ''ל. ומשמע מלשונו דלא ברירא ליה כולי האי ולא כתב כן אלא דרך חקירה בעלמא. ועוד כתב הדברי סופרים לדייק שכן סובר החזו''א (אישות ס' לד אות ב) דכתב התם גבי פנימי וחיצון, דיש לעיין באיש אחד בחוץ והאשה בפנים האם יועיל שהאשה תנעל והביא ראיה דמהני ולא חיישינן שהאשה תפתח מהא דרב ביבי וז''ל ''ונראה כן מעובדא דרב ביבי דאמר שקולו דרגא מתותי ביבי, ואכתי ליחוש שהיא תעלה אליו שתעמיד הדרגא ע''י עצמה או ע''י אחרים וצ''ע'', עכ''ל. והקשה הדברי סופרים דמכאן משמע דאם והיה דאכן חיישינן שאשה תפתה את האיש אזי היה מקום לחשוש שתביא את הסולם אפי' ע''י אחרים וכלשון החזו''א, והרי אם תלך לקרוא לאחרים שיוציאו את הסולם, הרי יתבטל היחוד, בין מצד אנשים שיהיה שם איש נוסף ובין אם תקרא לאשה מ''מ בינתיים יהיה פ''פ דאז אין יחוד וא''כ אמאי חיישינן שתחזור להתיחד שוב כדי לקלקל. אלא ודאי סבירא לה להחזו''א את היסוד הנ''ל דחיישינן דיעשו תחבולות לזנות אח''כ, עיי''ש. מיהו הד''ס הרגיש במה שיש לחלק דדוקא התם חיישינן דהוי כמעט באותו מעמד, מ''מ כתב דאין לחלק בהכי דמ''מ היחוד בטל בינתיים, אלא ע''כ סבירא ליה האי יסוד, עיי''ש. ומצאתי ביפה ללב (ח''ז ס' כב) דכתב על הא דאשתו של אדם משמרתו, היינו גבי נשים דעלמא אבל לא לגבי גרושתו כיון דיודעת רמיזותיו, עיי''ש. ונראה כוונתו דחיישינן שירמוז לגרושתו ויזנו פעם אחרת, דודאי לא יבעל ליד אשתו. עכ''פ לדינא נראה כדאמרן לעיל דכל החשש הוא מחמת בעילה באותו יחוד ולא חיישינן לקירוב דעת ובעילה בפעם אחרת.

תוכן העניינים

גן נעול - על הלכות ייחוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה