אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות הבי"ת › רט

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות הבי"ת · רט

רח

ברכה שאינה צריכה. בש"ס דברכות דף ל"ג אמרינן דכל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא. וכתבו התוס' ז"ל בר"ה דל"ג דאיסור ברכ' שא"צ אינו לא מדרבנן והא דאמרי' דעובר משום ל"ת היינו מדרבנן דאסמכוהו אלאו דלא תשא וכ"נ שם דעת הר"ן ז"ל וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין. אכל מדברי הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שבועות הלכה ט' מוכח דס"ל דעובר ממש בלאו דלא תשא דבר תור' שכתב וז"ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם. שמים לשוא כמו שביארנו בהלכות ברכות ה"ז חייב לנדותו ואם לא נדוהו הוא בעצמו יהא בנדוי וכו' במד"א בשהיה הנשבע או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו וכו' ע"כ יע"ש. הרי דכתב דהשומע מפי חבירו שבירך לפניו ברכ' שא"צ חייב לנדותו ומדחייב לנדותו מוכח דאיסור ברכה שא"צ דאורייתא הוא. וכן ראיתי להרב מהר"מ ן' חביב ז"ל בס' תוספת יוה"ך לדף פ' ע"ב בסוף פסקו דברכה אחרונ' על הקאוו"י שכ' וז"ל והכי אמרי' פ' אין עומדין כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא וכ"כ הרמב"ם פ"א דה' ברכות דין ט"ו ובסוף הלכו' שבועו' כתב דהשומע שנשבע חבירו לשקר או שבירך ברכ' שא"צ שהוא עובר משום נושא ש"ש לשוא ה"ז חייב לנדותו יע"ש ומשמע לי מכל זה דאיסור ברכה שא"צ הוי דאורייתא א"ד ז"ל יע"ש. הרי דמשמע ליה להרב ז"ל מהני מילי דכתב הרמב"ם סוף הלכו' שבועו' דהשומע מחבירו שבירך ברכה שא"צ חייב לנדותו דאיסו' ברכה שא"צ דאורייתא הוא. ונראה דמשמע ליה הכי ממאי דכתב הרמב"ם דהשומע חייב לנדותו דאי לא הוה איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן לא הוה מחייב להשומע לנדותו. ומיהו אי מהא נלע"ד דלאו משמעות מוכרח הוה די"ל דאין איסורו אלא מדרבנן ואפ"ה חייב השומע לנדותו כדאשכחן שמנדין למי שעובר על איסורא דרבנן. האמנם לדידי משמע לי הכי מסיום דברי הרמב"ם ז"ל שסיים שם ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי. ומדבריו אלו ודאי מוכח דאיסור ברכה שא"צ הוה דאורייתא דומיא דמזכיר השם לבטלה או הנשבע לשקר. דאי אין איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן. קשה טובא על הרמב"ם ז"ל דזו מנ"ל דגם השומע מפי המברך אם הוא לא נדהו להמברך איהו בנדוי. הא בש"ס דנדרים דף ז' ע"ב דמשם מקור דינו זה לא אתמר התם רק השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו וכו' יע"ש וא"כ מנ"ל להרמב"ם למימר דגם בשומע מחבירו שמברך לפניו ברכה שא"צ שאם לא נדהו השומע הוא עצמו בנדוי דילמא דוקא השומע הזכרת השם בלא ברכה מפי חבירו דעובר מדאוריית' הוא דחייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי אבל השומע מפי המברך ברכה שא"צ דאין איסורו אלא מדרבנן נהי דלענין שיהא חייב השומע לנדותו גם בברכה שא"צ חייב לנדותו כדין העובר אאיסורא דרבנן דהוא חייב נדוי. אכל שיהא הוא בעצמו בנדוי אם לא נדהו מניין לו להרמב"ם ז"ל. אלא מוכרח דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם המברך ברכה שא"צ עובר משום נושא ש"ש לשוא דבר תורה כהמזכיר את השם לבטלה בלא ברכה. ולכן כתב שפיר דגם השומע מפי חבירו שמברך ברכה שא"צ דחייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא וכו' דומיא דהשומע הזכרת השם או שבועה לשקר מפי חבירו דכולהו חדא איסורא הוו דמזכיר את השם לבטלה ועובר על לאו דלא תשא דבר תורה.

והנה הרב פר"ח ז"ל בא"ח ס"ס ס"ו הביא ראיה דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן מהא דגרסי' פ' הרואה אהא דתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשי מברך שהחיינו דאמרי' עלה בגמר' בלישנא בתרא אמר ר"ה ל"ש אלא שלא קנה וחזר קנה אבל קנה וחזר וקנה א"צ לברך ור"י אמר אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך מכלל דביש לו וקנה דברי הכל צריך לברך מתיבי בנה בית חדש ואין לו כיוצא בו קנה כלים חדשים ואין לו כיוצא בהם צריך לברך יש. לו כיוצא בהם א"צ לברך דר"מ רי"א בין כך ובין כך צריך לברך בשלמא ר"ה כר"י אלא ר"י כמאן וכו' ומשני אמר לך ר"י ה"ה דלר"י קנה וחזר וקנ' נמי צ"ל והא דקמפלגי ביש לו וקנ' להודיעך כחו דר"מ דאפי' קנה ויש לו א"צ לברך וכ"ש קנה וחזר וקנה דא"צ לברך ופרכינן וליפליגי בקנה וחזר וקנה דא"צ לברך להודיעך כוחו דר"י ומשנינן כחא דהיתירא עדיף ליה הנה לך בהדייא דטפי ניחא ליה לתנא לאשמועינן כחא דר"מ דלא דמצריך לברך מלאשמועי' כחא דר"י דהלכתא כוותיה דמצריך לברך משום דהוי לחומרא ומכאן ראיה דהא דאמרינן עובר משוש לא תשא היינו מדרבנן כדאמרי' בספ"ק דברכות הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובלאו וכן בפ"ק דיומא השח שיחת חולין עובר בעשה וכיוצא טובא דאם איתא דהוי מדאורייתא א"כ טפי רבותא הו"ל לאשמועינן התנא כחא דר' יהודה. אלא ודאי אסמכתא בעלמא היא א"ד ז"ל יע"ש שכתב שהיא ראיה מכרעת:

ולפע"ד אחר המחילה רבה דלאו ראיה מכרעת היא ולא שמיה מתיא כלל. דהא עיקר פלוגתייהו דר"מ ור"י בקנה בית חדש או כלי' חדשים הוה בעיקר חיוב הברכה דשהחיינו אם חייב הוא לברך או אינו חייב וכדקאמרי צריך לברך וא"צ לברך ולענין אי חייב הוא לברך או אינו חייב ודאי דהו"ל ר"מ דקאמר דאינו חייב לברך כחא דהיתירא דהרי הוא פוטרו מלברך ור"י הוה כחא דאיסורא דהרי הוא מחייבו לברך וא"כ לא שייך כלל לומר בהאי פלוגתא דר"מ ור"י דעיקר פלוגתייהו הוה בחיוב הברכה דהו"ל לאשמועינן טפי רבותא התנא כחא דר"י כיון דלא איפליגו כלל בדבר שיש בו חיוב ברכת ואם יכול לברך או לא כי היכי דליהוי ר"י דקאמר דיכול לברך כחא דהיתירא. דהא עיקר פלוגתייהו הוה בעיקר חיוב הברכה אי חייב לברך או לא מיחיי' לברך דבצד זה דאם אעיקרא יש שם חיוב ברכה בדבר ההוא אם לאו פשיטא דהו"ל ר"מ הפוטר אותו דבר מברכה ואמר דא"צ לברך כחא דהיתירא ור"י דמחייבו לברך ואמר דצריך לברך כחא דאיסור' ולכן שפיר קאמר הש"ס דהתנא אשמועי' כחא דר"מ דהוא כחא דהתירא דלאשמועי' כחא דהתירא דר"י דיכול לברך לא שייך כלל למימר כיון דלא איפליגו השתא הכא בהאי מלתא דאי בעי לברך אם יכול לברך או אינו יכול דעיקר פלוגתייהו דשמיע ליה להתנא דאיפליגו בה ר"מ ור"י לא הוה אלא אי חייב לברך או אינו חייב ולכן אשמועי' בפלוגתייהו כחא דר"מ דהוה ודאי כחא דהתיר' במאי דאיפליגו ביה וזה פשוט וברור. באופן דראיית הרב פ"ח ז"ל הלזו לאו ראיה היא כלל לפענ"ד.

האמנם לדידי חזי לי לפום ריהטא להכריח דהא דאמרי' דהמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא דאין זה אלא אסמכתא מדרבנן. והוא מכח מאי דאיכ' לאקשויי טובא על עיקר' דהאי מימרא דאמור רבנן ר"י ור"ל כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא. דמ"ט עובר המברך ברכה. שא"צ על לאו זה דלא תשא דמאי שאייטיה דלאו דלא תשא הכא גבי מברך ברכה שא"צ ואי משום דמזכיר בה השם לבטלה הא איסור הזכרת השם בלא שבועה לא הוי איסורו מאזהרת לאו זה דלא תשא אלא איסורו איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא כדאיתא בריש תמורה ד"ד ע"א ובסנהדרין דף נ"ו יע"ש והיינו משום דלאו דלא תשא אינו אלא בנושא שם ה' בשבועה לשוא או לשקר. אבל הזכרת השם לבטלה בלתי שבועה לשוא או לשקר אינו עובר בלאו זה דלא תשא אלא אזהרתיה אזהרת עשה דאת ה' אלהיך תירא. וא"כ המברך ברכה שא"צ דאין כל איסורו רק מפני שמזכיר את השם בברכתו לבטלה לאו משום לאו דלא תשא הוא אלא משום האי עשה דאת ה' אלהיך תירא דהוא אזהרת עשה להמזכיר את השם לבטלה. ואיך קאמרי רבנן ר"י ור"ל דכל המברך ברכה שא"צ עובר משום ל"ת דמה ענין לאו דלא תשא למברך ברכה שא"צ דאין עיקר איסורו רק באו' שמזכיר אה ה' לבטלה והו"ל למימר דכל המברך ברכה שא"צ עובר בעשה דאת ה' אלהיך תירא דזה הוא איסור הזכרת השם לבטלה בלא בשבוע' לשוא או לשקר. אמנם אי אמרינן דהאי איסורא דברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן ומאי דקאמרי ר"י ור"ל דעובר בלא תשא אינו אלא אסמכתא בעלמא. לא קשיא מאי דאסמכוה אלאו זה דלא תשא דכיון דלאסמכת' בעלמא הוא דאסמכוה והיינו כדי ליתן חומר לאיסורם זה שאסרו לברך ברכה שא"צ וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתי דאיסור דרבנן דאית ליה אסמכתא מקרא חמיר טפי דלהכי סמכי ליה רבנן אקרא כדי ליתן חומר לאיסורם. וכיון דאיסור שה דהזכרת השם חמיר טובא וראו חז"ל להחמיר בו ולאסור מפני כן אפי ברכה שא"צ וכדי שיהא חמיר יותר איסור זה דברכה שא"צ ולחזוק דבריהם בעיני העם נראה להם לאסמכיניה אלאו זה דלא תשא אף דלא שייך ביה איסור לאו זה כי היכי דיהא חמיר איסור זה דרבנן דברכה שא"צ בעיני העם וימנעו ממנו משום דאיסור לאו זה דלא תשא חמירי להו לאנשי טובא דנזדעזע העולם בשעה שנאמר דבור זה דלא תשא מפי השם י"ת בהר סיני:

כי על פי האמור תמיהא לי על הרב מג"א ז"ל שכתב בסי' רט"ו ס"ק ו' עלה דפסק שם מרן ז"ל בש"ע כל המברך ברכה שא"צ ה"ז נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא וכו' וז"ל כנשבע לשוא דאמרי' דעובר משום לא תשא וגו' מ"מ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא תוס' סוף ר"ה והרא"ש פ"ק דקדושין. ודעת הרמב"ם שהוא דאוריית' וכן הוא בתמורה דף ד' פשטא דתלמודא והתוס' מפרשים דמיירי בלא ברכה ולדבריהם אם מברך מספק אינו עובר משום לא תשא א"ד המג"א ז"ל יע"ש. הנה שכתב דבתמורה הכי משמע פשטא דתלמודא כדעת הרמב"ם דהוא דאורייתא וכוונתו דממאי דאמרי' התם דאיסור מדאוריית' להזכיר שם ה' לבטלה מינה נמי למברך ברכה שא"צ דהרי הוא מזכיר בה שם ה' לבטלה דאסיר מדאוריית'. אלא שהתוס' לשיטתייהו מפרשי לההיא דתמורה דמזכיר את ה' בלא ברכה אבל כשמברך ברכה שא"צ כיון דהזכרתו את ה' בברכה הוה לאו הזכרת ה' לבטלה הוה מדאורייתא אלא דאסיר מדרבנן. ולדידי תמיהא לי על הרב מג"א ז"ל איך כתב דמפשט' דתלמודא דריש תמורה מוכח כדעת הרמב"ם דהוא דאוריית' דהא אדרבה ממאי דאמרינן התם בתמורה דהזכרת שם ה' לבטלה אזהרתיה אזהרת עשה דאת ה' אלהיך תירא. ור"י ור"ל. דאמרי תרוייהו בברכות דכל המברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא על כרחין דאין איסור דברכה שא"צ אלא מדרבנן ומאי דאמרי משום לא תשא אינו אלא אסמכת' בעלמא. דאי עובר ממש בלא תשא דבר תורה קאמרי ר"י ור"ל וכדעת הרמב"ם וכפשטא דתלמודא דריש תמורה איך קאמרי דעובר משום לאו זה דלא תשא דמאי שאייטיה דלא תשא הכא גבי ברכה שא"צ הא מאי דאסרי' בתלמודא דריש תמורה הזכרת שם ה' לבטלה לאו מאיסורי לאו דלא תשא הוא אלא מעשה דאת ה' אלהיך תירא והו"ל לר"י ור"ל למימ' דהמברך ברכה שא"צ עובר בעשה דאת ה' אלהיך תירא וכדאיתא בתלמודא דתמורה. אלא ממאי דאמרי' התם בתמור' דהזכר' השם לבטלה אזהרתיה אזהרת עשה דאת ה' אלהיך תירא. ור"י ור"ל קאמרי' בברכות דהמברך ברכה שא"צ עובר בלאו דלא תשא ולא קאמרי דעובר בעשה דאת ה' אלהיך תירא כדאית' בש"ס דתמורה גבי הזכרת השם לבטלה מוכח דהאי איסורא דהזכר' השם לבטלה מעשה דאת ה' אלהיך תירא דאתמר בש"ס דריש תמור' אינו אלא במזכיר את השם לבטלה בלא ברכה וכדמפרשי ליה התוס' אבל בברכה ליכא משום איסור עשה דאת ה אלהיך תיר'. אלא דמדרבנן אסיר וראו חכמים למיסמך לאיסור זה דברכה שא"צ אלאו דלא תשא וכדכתיבנא לעיל. באופן דאדרבא ממאי דאמרי' בש"ס דתמורה דאיסור הזכרת השם לבטלה הוה איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא ובברכה שא"צ אמרי ר"י ור"ל דעובר משום לא תשא מוכח דאין איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן ומאי דאמור רבנן דעובר משום לא תשא אסמכתא בעלמא הוא. ואיך כתב הרב מג"א דפשטא דתלמוד' דריש תמורה הוא כדעת הרמב"ם דהמברך ברכ' שא"צ עובר משום לא תשא ממש דאורייתא:

איברא דאנכי הרואה דבעיקר דברי הרמב"ם דסוף הלכות שבועות איכא לאקשויי טובא לפום ריהטא דהנה בדין ט' כתב השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום לא תשא במו שביארנו בה' ברכות ה"ז חייב לנדותו וכו'. ובדין י"א כתב וז"ל ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפי להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את ה' הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה וכו'. והשתא איכא לאקשויי טובא דהא ממ"ש בתחלה בדין ט"ו דהשומע הזכרת ה' מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכ' וכו' כבר ביאר לנו ביאו' רח"ב במ"ש דהשומע הזכרת ה' לשוא דחייב לנדותו דאפי' הזכרת שם ה' בלתי שבועה אסור ואמאי חזר וכתב בדין י"א ולא שבועה בלבד היא שאסורה וכו' ואם נאמר דמ"ש בדין ט' השומע הזכרת שם ה' מפי חבירו לשוא רצ"ל בשבועה לשוא. אכתי כבר בא מבואר במ"ש דגם המברך ברכה שא"צ עובר משו' נושא ש"ש לשוא דלא שבועה לשוא לבד היא שאסורה אלא אפי' להזכי' שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע. שהרי מברך ברכה שא"צ לא שייך כלל לאוסרו משום שבועה לשוא דאין כאן שבועה ואין איסור ברכה שא"צ רק משום שהזכיר את שם השם לבטלה וא"כ הא תו למה לי הא דחזר וכתב בדין י"א ולא שבועה בלבד היא שאסורה וכו'. ותו קשה טובא דממ"ש בדין ט' דברכה שא"צ עובר משום לא תשא מבואר יוצא דאיסור הזכרת השם לבטלה בלא שבועה נמי איסורו מלאו דלא תשא דהא ברכה שא"צ אין שום טעם לחייבו משום שבועה לשוא דמה שבועה שייכא בברכה וע"כ דאין איסור דברכה שא"צ אלא משום מה שמזכיר שם מן השמות המיוחדין בהברכה לבטלה וא"כ הרי מבואר יוצא מדבריו דבדין זה דכתב דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא דגם איסור מזכיר שם מן השמות המיוחדין שלא בשבועה הוא מלאו דלא תשא. ואיך כתב בדין י"א דאיסור הזכרת השם לבטלה הוה מקרא דליראה את השם הנכבד והנורא דבכלל יראתו שלא יזכירו לבטל' וזה דלא כמ"ש לעיל כריט' דאיסור הזכרת ש"ש לבטלה אף שלא נשבע הוה נמי משום איסור לאו דלא תשא.

אשר על כן נלע"ד להכריח מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דגם איהו ז"ל הכי ס"ל דהא דאמור רבנן דהמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא היינו מדרבנן ואסמכוה אלאו דלא תשא לחזוק דבריהם באיסור זה ומאי דכתב ז"ל דהמברך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא רצ"ל דהוא עובר מדרבנן וכיון דאין איסור זה דמברך ברכה שא"צ אלא מדרבנן עדין לא למדונו הרמב"ם ז"ל במ"ש דהמברך ברכה שאינה צריכה חייב השומעו לנדותו משום דעובר משום נושא שם ה' לשוא. דלא שבוע' לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפי' להזכיר שם מהשמות המיוחדין לבטלה אסור מדאורייתא די"ל דגם הזכרת השם לבטלה אין איסורו אלא מדרבנן דומיא דברכה שא"צ. לכן חזר וכתב בדין י"א דגם הזכרת השם לבטלה כלומר בלא ברכה אסור מן התורה מקרא דליראה את השם הנכבד והנורא. והא דכתב בדין ט' להשוות מברך ברכה שא"צ לנשבע לשוא או לשקר לענין שהשומע חייב לנדותו ואם לא נדהו יהא הוא עצמו בנדוי. אשר מדבריו אלו נראה לכאורה דברכה שא"צ עובר משום נושא שם ה' לשוא דבר תורה דאי אינו אלא מדרבנן מנ"ל להרמב"ם דחייב השומעו לנדותו ואם לא נדהו יהא הוא עצמו בנדוי. וכדכתיבנ' לעיל בריש אמי'ר להוכיח כן מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דדעתו דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא מדאורייתא. נלע"ד דהרמב"ם ז"ל למד דבר זה ממאי דראו חכמים להחמי' באיסור זה דברכה שא"צ עד שנראה להם לאסמכיה אאיסור לאו דלא תשא אע"ג דלא שייך כלל לאו זה דלא תשא בברכה שא"צ דאין לאוסרו אלא משום הזכרת ש"ש לבטלה דאיסורו איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא כדאיתא בש"ס ריש תמורה או מקרא דליראה את ה' הנכבד כדכתב הרמב"ם ז"ל והיינו דכדי לחזק חזוק גמור לדבריהם בהאי איסורא ראו חז"ל לאסמכיה לאיסור דברכה שא"צ אלאו זה דלא תשא כדי שיהא חמור בעיני העם איסור זה כאיסור דאורייתא דלאו זה דלא תשא ולא יקילו ביה. וכיון שכן ממילא נמי מה"ט דשלא יקילו בו יש ליתן לאיסור ברכה שא"צ כל דין איסור לאו דלא תשא דאורייתא לענין שהשומע מפי חבירו שמברך ברכה שא"צ דחייב לנדותו ואם לא נדהו יהא הוא עצמו בנדוי דאי לאו הכי אלא שהשומע מפי חבירו ברכה שא"צ אם לא נדהו השומע אין הוא עצמו בנדוי כדין השומע הזכרת ש"ש בשבועה לשוא או לשקר. הרי מזה מוכח דקיל איסור ברכה שא"צ ויבאו להקל באיסור וה ונמצא שלא הועיל חז"ל כלום במאי דאסמכוהו אלאו דלא תשא. אלא מוכרח דחז"ל החמירו באיסור זה דברכה שא"צ כעין איסור לאו זה דלא תשא דאורייתא ממש לכל דבריו דגם באיסור זה דברכה שא"צ השומע מפיו חייב לנדותו ואם לא נדהו יהא עצמו בנדוי כדין הנשבע לשוא או לשקר דבהכי דבריהם חזקים מוצקים וקיימי'. כנלע"ד למימר בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל. ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל בתשו' הנקראים בשם פאר הדור סי' ק"ה דאיסור ברכות שא"צ איסור דאורייתא צ"ל דלאו איסור דאוריית' ממש קאמר אלא כוונתו דחז"ל עשאוהו כאיסור דאורייתא.

וראיתי להרב זרע אמת ח"א סי' א' שגם הוא ז"ל האריך להוכיח דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל דאיסו' ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן וכתב לפר' דברי הרמב"ם דבתשו' הנז' דלאו איסו' דאוריית' ממש קאמר וכדכתיבנא. אלא שעיקר הוכחתו הוה ממאי דשרי להזכיר את ש"ש בשבחו ולא גרע ברכה משבח וכ"כ ג"כ הגאון פני יהושע ז"ל בחי' לברכו' לדל"ג להוכיח דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן ממאי דהתירו להזכיר ש"ש בדברי שבחים ותחנות וכתב דזה ברור יע"ש.

ולפענ"ד אי מהא לאו הוכחה היא דר"ל דברכה כיון שחז"ל תקנוה לברך בעתה במקום חיובה כי מברכה שלא בעתה ובמקומ' אין זה מברך לשבח אלא כמתלוצץ וכמ"ש בשבת דקי"ח ע"ב הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף ופרש"י ז"ל דנביאים תיקנו לומר בפרקי' לשבח והודייה וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ ע"כ. מה"ט נמי י"ל דאסור מדאורייתא לברך ברכה שא"צ כיון דאינו מברכה בעתה ובמקומ' שתקנוה חז"ל לברכה. ומה מאוד אני תמה על הרב זרע אמת ז"ל דאיהו גופיה כתב שם טעמא דאיסור ברכה שא"צ דהוה דוגמא להא דאמרי' בשבת דהקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף יע"ש. דלפ"ז י"ל שפיר דאיסור ברכה שא"צ דאוריית' הוי מה"ט דאינה מברכה בעתה ובמקומ' שתקנוה חז"ל ולאו שבח יחשב לו ברכתו אלא הוא כמחרף דהו"ל כמתלוצץ. ואיך מוכיח הרב ז"ל דאין איסורו אלא מדרבנן משום דהרי הברכה שבח הוא. ושטעם שאסרו חז"ל לברך ברכה שא"צ הוא פשוט דהם תקנו הברכות והם אמרו שלא לאמרם שלא לצורך כי היכי דתיהוי היכרא כשאומר אותם משום תקנת חכמים דוגמא לדבר מ"ש פ"י דשבת דקי"ח ע"ב הקורא הלל בכל יום וכו' וה"נ דכוותה וכו' א"ד ז"ל יע"ש. והוא תימא דהא מה"ט גופיה דאמרו בשבת דהקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף והיינו משום דכל שאומר השבח שלא בעתה ה"ז כמתלוצץ ולאו שבח יחשב. י"ל שפיר דמשו"ה אסורה ברכה שא"צ דבר תורה דלחשוב הברכה לשבח לא חשבינן לה כיון דאינה בעתה. ובמקומה שתקנוה חז"ל ואזלא ליה להרב ז"ל כל עיקר הוכחתו ותלמוד אשר ממנו ללמד יצא דלכ"ע אין איסור ברכ' שא"צ אלא מדרבנן. וכן נמי אין מקום למה שתמה שם על הרב מג"א ז"ל מכח זה דהברכה שבח היא. באופן דכל עיקר הוכחתו דכתב להוכיח שם הרב ז"ל דגם להרמב"ם ז"ל אין איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן לאו הוכחה היא כלל לפענ"ד. ואי איכא להכריח דגם הרמב"ם ז"ל יסבור דאין איסורו אלא מדרבנן. אינו אלא על דרך שכתבנו אנן בעניותין להוכיח מדבריו וכן מעיקר דברי הש"ס ככל האמור ומדובר לעיל. אלא שדברי הרמב"ם ז"ל בתשובותיו ס' ק"ה דכתב דאיסור דאורייתא הוא לא משמע הכי זולתי אם נדחוק לפרש דבריו דלאו איסור דאורייתא ממש קאמר וכדכתיבנא וכמ"ש ג"כ הרב זרע אמת ז"ל. ועיין להריב"ש ז"ל בתשו' ססי' שפ"ד שכתב וז"ל ואע"פ שכתב הרא"ה דברכה שא"צ מדרבנן ואסמכוה אקרא מ"מ רמיזא באורייתא יע"ש. וא"כ י"ל שפיר דלכוונה זו הוא דכתב הרמב"ם בתשו' דברכה שא"צ אסור מדאורייתא כלומר דרמיזא איסוריה באוריית' כן נראה לי. ותו לא מידי.

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה