אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות הבי"ת

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות הבי"ת

מערכת אות האל"ף

רב

ברכת הנהנין. ילפינן חיוב ברכה על הנאת אכיל' תחלה וסוף ריש פרק כיצד מברכין מקראי והדר אמרינן דברכה דלבסוף אתיא מקרא וברכה שלפניו אתיא מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש ודחי' להאי ק"ו ומסקינן אלא סברא הוא וכתבו הפוסקים ז"ל דברכה שלפניו אינו אלא מדרבנן דאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ועיין שם בתוס' ד"ה אלא סברא הוא דאסור לאדם שיהנה וכו' יע"ש ובחי' הרשב"א ז"ל שם.

וראיתי להגאון פני יהושע ז"ל בחי' לברכות ריש פ' כיצד מברכין עלה דמסקינן התם אלא סברא הוא דאסור לו לאדם ליהנות וכו' שכתב וז"ל משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכות הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחרי' נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה. ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי דאורייתא ואדרבא מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס' אין. הכרע דאפשר דמ"ש וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין בעצמו דכיון דסברא הוא תו לא אצטריך קרא. מיהו נלע"ד דאפי' את"ל דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקי"ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסו' לברך ברכה שאינה צריכה משו"ה ממילא אזלא לה הך סברא ומה"ט גופה נמי אתי שפיר דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא ועוד דעל המזון מברך מיהא לאחריו א"כ אינו נהנה מהעה"ז בלא ברכה כנ"ל ועדין צריך עיון עד כאן דבריו ז"ל יעויין שם.

והנה מ"ש הגאון ז"ל דבאמת מלשון התוספות אין הכרע וכו' אחר המחי"ר נראה דלא זכר שר דברי התוס' דסוכה דכ"ו ע"ב ד"ה ולא בירך אחריה כי שם בא מבואר בדבריה' דלא הויא ברכה דלפניו רק מדרבנן. ומ"ש הגאון ז"ל ליישב לפי דרכו דלפי מאי דמסי' אלא סבר' הוא דהויא דאוריי' להא דבעל קרי. תמהני על הגאון ז"ל דמה יענה ביום שידובר בו הא דתניא לעיל די"ו ע"א הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין ק"ש ומתפללין ואוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה שתים וכו' יע"ש. אשר מבואר להדיא בבריתא זו דברכה דלפניו לאו דאוריי' דהא הכא ליכא לשנויי כדמשני הגאון ז"ל להך דבעל קרי וכבר התוס' ז"ל בסוכה שם הביאו ראיה מהך ברייתא דהפועלים דאין מברכין לפני אכילת פתן יע"ש. סוף דבר דמאי דבעי הגאון ז"ל למימר דלפום מאי דמסקי' דסברא היא הוה ברכה שלפני המזון דאוריי' לא ניתן ליאמר כלל.

גם עיקר תמיהתו דתמיה ליה על הפוסקי' דפסקו דברכה ראשונה דרבנן היא מהא דמסיק לא סברא היא דלפי זה נראה דברכה דלפניו נמי דאוריי' דהכי משמע בכל הש"ס דמידי דאתיא מסברא הוי דאוריית' וכו' לענ"ד אחרי המחי"ר אין כאן תימ' כלל דכיון דהאי סברא הויא משום מאי דאסו' ליהנות מן העה"ז בלא ברכ' וכדקאמ' הש"ס לה"ט ממיל' מבוא' דאין חיוב ברכה זו רק מדרבנן שהרי טעם האיסור דליהנו' מהעה"ז מייתי כתר הכי בריית' דתניא משום דהו"ל כנהנ' מן ההקד' והאי איסור' הדבר פשוט דלא הוי רק איסור דרבנן דלאו הקדש ממש הוי העה"ז שיהיה אסור ליהנות מן העה"ז מדאורייתא וקרא דמייתי בש"ס מדכתיב לה' הארץ ומלואה אסמכתא בעלמא היא כלומר כיון דלה' הארץ ומלואה הו"ל העה"ז כהקדש אבל לא שיהיה הקדש ממש מדאוריי' וא"כ אדרבה ממאי דמסקי' דחיוב ברכה דלפניו סברא היא דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה מוכח דאין חיוב ברכה דלפניו רק מדרבנן ודלא כהגאון פני יהושע ז"ל כן נראה לפי עניות דעתי:

רג

ברכת הנהנין. ברכה שלפניה אין לה שיעור דאפי' אכל שהוא חייב לברך אבל ברכה דלאחר ההנא' יש לה שיעור בכזית אבל אם אכל ונהנה פחות מכזית אינו מברך ברבה אחרונה כדאי' בש"ס ובפוסקי' ז"ל.

והנה הרב כ"מ ז"ל ספ"ג דהלכו' ברכות כתב וז"ל והא דאמרי' בפחו' מכשיעו' מברך לפניו ולא לאחריו אע"ג דבריש כיצד מברכין ילפינן ברכה לפניו מק"ו מברכה דאחריו וא"כ כיון דאינו מברך לבסוף לא היה ליה לברך בתחלה כבר כתבתי בריש הלכות אלו דלאו ק"ו גמור הוא אלא מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן העה"ז בלא ברכה כ"כ התוס' והרא"ש ז"ל. ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. ונ"ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפי' אכל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לא לא יברך א"ד ז"ל יעויין שם.

ולפענ"ד דברי הרב כ"מ ז"ל תמוהים דמאי קא קשיא ליה אחר שהביא דברי התוס' והרא"ש ז"ל בתחלה שכתבו דלאו ק"ו גמור הוא אלא מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מהעה"ז בלא ברכה. הרי דאמור רבנן בטעמא דמדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן העה"ז בלא ברכה וכוונתם מבוארת דמה"ט דאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה ליכא לאפלוגי בין אכל כשיעור לאכל פחות מכשיעור דאף בפחות מכשיעור הרי נהנה וכיון שנהנה חייב לברך משום דאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה מה שאין כן בברכה שלאחריו דלא הוה חיובה משום הנאה שנהנה אלא משום שביעה כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת דהיינו אכילה שיש בה שביעה הילכך בעינן שיעור שביעה שהיא בכביצה לר' יהודה ואפי' לר"מ דפליג עליה וסבר דבשיעור כזית חייב בברכה לאחריו הרי אמרי' בברכות דמ"ט ע"ב טעמו משום דכתיב ואכלת וסתם אכילה בכזית יע"ש הרי דחיוב ברכה שלאחריו לכ"ע לאו משום שנהנה אלא משום אכילה גמורה ואין אכילה פחות מכזית ומשו"ה בפחות מכשיעור אינו מברך אחריו. אמנם בחיוב ברכה דלפניו דלא הוי רק משום הנאה שנהנה דאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה א"כ כי אכיל אפי' כל שהוא הרי נהנה וחייב לברך. וכ"כ רש"י ז"ל במס' סוכה דכ"ו ע"ב עלה דתנן התם וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה וכו' ולא בירך אחריו ופרש"י ז"ל ולא בעי ברכת המזון לאחריו דדריש כר"י ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה והיינו כביצה אבל לפניו בכל דהוא בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה יע"ש. וז"ל התוס' ז"ל שם ד"ה ולא בירך אחריו באמצע הדבור ודוקא לענין ברכה שלאחריה אבל לפניו מברך אפילו אפחות מכזית ככל דבר דלפניו לא בעי' שיעור דאסו' ליהנות מעה"ז בלא ברכה וכו' ואע"ג דבריש כיצד מברכין נפקא לן ברכה בתחלה בק"ו מבסוף כשהוא שבע מברך וכו' מ"מ לא שייך למימר דיו ובמשהו מברך בתחלה אע"ג דלא מברך בסוף דאותו ק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דברכה לפניו לאו דאורייתא א"ד ז"ל יע"ש. וכ"כ הרא"ש ז"ל פ' כיצד מברכין דל"ח ע"ב עלה דאר"ח בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מלוח וכו' וז"ל אבל ברכה ראשונה. אפי' כל דהוא מברך דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה וכן פרש"י בסוכה פרק הישן וכו' אע"ג דלעיל בריש פרקין נפקא לן ברכה לכתחלה ק"ו מלבסוף כשהוא שבע מברך וכו' מ"מ לא אמרי' דיו שלא יברך דמה לבסוף שכן נהנה כבר כדאמר לעי' וכו' י יע"ש. ואחר שכתבו רש"י והתוס' 'והרא"ש ז"ל טעמא לחלק בין ברכה אחרונה לברכה ראשונה דמשו"ה בברכה ראשונה אפי' בכל שהוא משו' דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה הא תו מאי מקשה הרב כ"מ ז"ל הא החלוק מבואר כאמור. וכי תימא דהא ניחא בברכת המזון דג' ברכות וכן ברכת מעין ג' דשאר ז' המינין דחיוב ברכה אחרונה דידהו מקרא דואכלת ושבעת וברכת נפקא שפיר י"ל האי חלוקא דשאני ברכה אחרונה דחיובה משום אכילה שיש בה שביעה למר כדאית ליה או משום כדי אכיל' מדכתיב ואכלת וסתם אכילה בכזית למר כדאי' ליה. אמנם בשאר מילי לבר מז' המינין דלא נאמר בהו אכילה כלל ואפ"ה אמרו רבנן לברך אחריהן. והני נראה דלאו משום אכיל' מברכין אחריהן אלא משום הנאה שנהנה מהעה"ז ועם כל זאת לא חייבו חז"ל עליהן ברכה אחרונה רק באכל שיעור כזית אבל בפחות מכזית אינו מברך ברכה אחרונה. הא ליתא דגם ברכה אחרונה דשאר מינין נמי משום אכילה תקנו חז"ל ולאו משום הנאה לחוד דתקנוה חז"ל כעין דאורייתא דכשם דברכ' אחרונ' דלחם דז' המינין בעי שיעור אכילה ה"נ שאר מינין תקנו לברך אחר אכילתן בכדי אכילה. אמנם ברכה דלפני האכיל' לא תיקנוה חז"ל אלא מהאי סברא דאסור ליהנו' מהע"ז בלא ברכה והילכך גם בפחות מכשיעור חייב לברך שהרי נהנה. וכ"כ התוס' ז"ל בברכות דל"ט ע"א ד"ה בציר לאו שיעור' שכתבו שם והר"י היה אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפי' בבציר משיעורא מברכינן בורא נפשות רבות ולא נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות נמי בעי שיעורא א"ד ז"ל יע"ש. הרי דברכת בורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן וכיון שכן שפיר בעי שיעור אכילה דהויא בכזית כיון דהאי תקנתא דברכה דבורא נפשות דכל שאר המינין נתקנה כנגד ברכת מעין שלש דז' המינין דנפקא מקרא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ועיין מ"ש הרא"ש ז"ל שם. באופן דקושיית הרב כ"מ ז"ל לא קשיא כלל ומן התימה על הרב ז"ל איך הוקשה לו קושיא זו אחר שתשובתו בצד מהטעם שכתבו התוס' והרא"ש ז"ל שהביא דברהם בתחלה כאמור.

גם במה שכתב בישוב קושייתו הנז' שלכך אמרו שבתחלה יברך אף אכל שהוא שמא ימלך וכו' הנה מדברי התוס' ורש"י והרא"ש ז"ל הנז' מבואר יוצא דלאו משום חששא דשמא ימלך הוא דאמרו שיברך אף אכל שהוא אלא מדינא חייב לברך אכל שהוא ממ"ש הטעם משום דאסור ליהנות וכו' והרי נהנה וכמ"ש רש"י ז"ל. וכן מבואר יוצא ממה שהקשו ז"ל מהא דנפקא לן ברכה לפניו מק"ו מברכ' שלאחריו כשהוא שבע וכו' ואם איתא דמדינ' גם ברכה שלפניה אין לברך אלא אשיעור כזית ולא אפחות רק משום חששא דשמא ימלך הוא דאמרו לברך אף אכל שהוא מאי קא קשיא להו ממאי דילפי' לה לברכה דבתחלה מק"ו דברכה דלאחריו הא מאי דילפי' ברכה דלפניו ק"ו הוא עיקר דינא דחיוב ברכה לפניו ועיקר דינא דחיוב ברכה שלפניו נמי לא מחייב אלא בכשיעור כדין ברכה שלאחריו ומ"ש ז"ל לברך בתחלה אפילו אכל שהוא לאו מדינא הוא אלא משום חששא דשמא ימלך וכו' כמ"ש הרב כ"מ ז"ל ומאי קא קשיא להו אלא מבואר דסבי"ל ז"ל דברכה שלפניו דחייב אפילו אכל שהוא לאו משום חששא דשמא ימלך אלא מעיקר דינא חיוב ברכה דלפניו הוה אפי' אכל שהוא משום דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה ובכל שהוא נמי הרי נהנה וכמ"ש ז"ל בתחלה מלתא בטעמא דה"ט דחייב ברכה לפניו אף אכל שהוא משום דאסור ליהנו' וכו' ולכן הוקשה להם שפיר מהא דנפק' לן חיוב ברכה לפניו מק"ו דלאחריו סוף דבר שדברי הר"ב כ"מ ז"ל צל"ע:

רד

ברכת המזון לאחריו מצות עשה מן התורה. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"א דה' ברכות וז"ל מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמ' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך ואינו חייב מן התורה אלא אם שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו עכ"ד ז"ל יע"ש. והראב"ד ז"ל שם פ"ה דין י"ד כתב דקי"ל דאפילו כזית וכביצה דאורייתא היא יע"ש וכ"כ המרדכי בשם הרא"ם ז"ל בפ' ג' שאכלו דכזית וכביצה הוי דאורייתא ומאי דאמרו הם דקדקו על עצמן עד כזית וכביצה היינו דקדקו לפרש בלשון הכתוב שהוא כזית וכביצה יע"ש. ויש שסוברים דכביצה מדאורייתא אבל על כזית אין חיובו אלא מדרבנן. ודעת רשי ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דמאורייתא ליכא חיוב בהמ"ז אלא באכל כדי שביעה גמורה וכזית וביצה אינו רק מדרבנן וכן הוא דעת התוס' והרא"ש ובה"ג ז"ל פרק ג' שאכלו והטור ז"ל וכן פסק מר"ן ז"ל בש"ע א"ח סי' קפ"ו ס"ב יע"ש.

ונסתפקתי לפי דעת הסוברים דאין חיוב בהמ"ז מן התורה אלא באוכל כדי שביעה גמורה אבל בלא אכל אלא כשיעור ביצה אף דאית ביה בכביצה משום יתובא דעתי' ואתחלתא דשביע' איכא לא מחייב בברהמ"ז עליה אלא מדרבנן דמאוריית' לא מיחיב אלא באכל ושבע שביעה גמורה. אם אכל מפת שיעור ביצה דאית ביה אתחלתא דשביעה מיהא ואכל עמו דברים אחרים וע"י האכילתו עם הפת דברים אחרים בא עד קצ"ו דשביעה גמורה. אי חייב בכה"ג בבהמ"ז מדאורייתא לכ"ע מי אמרי' דעד כאן לא סברי רבנן דאף על פת דכביצה לא מיחייב בבהמ"ז דבר תורה. אלא בלא אכל רק הפת דכביצה בלחוד דעדין לא שבע שביעה גמורה ורחמנא אמר ואכלת ושבעת וברכת דהיינו שישבע שביעה גמורה. וזה הרי עדין לא שבע שביעה גמורה. אבל כי אכל עם הפת דברים אחרים עד דשבע מן הפת דכביצה בצרוף הדברים אחרים שביעה גמורה. אע"ג דבהפת בפני עצמו לית ביה שיעור דכדי שביעה גמורה מ"מ כיון דאית ביה התחלת שביעה חשיב הוא ומצטרפי עמו השאר מאכלים שאכל עמו ושבע שביעה גמורה להתחייב על אכילתו זו בהמ"ז דבר תורה כאלו אכל כל שביעתו מפת. דכיון דאכל ושבע מפת דכביצה בצרוף שאר מאכלים עמו קרינן ביה שפיר ואכלת ושבעת וברכת. או דילמא כיון דלא אכל מהפת בפני עצמו כדי שיעור שביעה גמורה אף שאכל ממנו כשיעור ביצה דאית ביה אתחלתא דשביעה ואכל עמו דברים אחרים ושבע בצרופם שביעה גמורה לא קרינן ביה ואכלת ושבעת וברכת ולא מיחייב בבה"מ דבר תורה אלא מדרבנן כדין אכל פת לבדו שיעור כביצה דלא מיחייב בבהמ"ז אלא מדרבנן דכדי שיתחייב בבהמ"ז מדאורייתא בעינן שיאכל מפת שיהיה בו בפני עצמו כדי שביעה גמורה:

ולכאורה נראה כהצד השני דכל דלא אכל ושבע מהפת בפני עצמו רק אכל מהפת פחות מכדי שביע' גמור' אף שבצרוף הדברים אחרים שאכל עם הפת דכביצה שבע שביעה גמורה לא מחייב מדאורייתא לברך אחריו ברכת המזון דלא קרינן ביה ואכלת ושבעת וברכת דהא ואכלת ושבעת וברכת אפת בלבד נאמר כדכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וארץ הפסיק הענין כדאי' בש"ס וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת. וא"כ ה"ק קרא ואכלת ושבעת כלומר שביעה גמורה מן הלחם וברכת הא אם לא היתה כל שביעתו מן הלחם אלא ע"י צירוף שאר מאכלים שאכל עם הלחם הוא דגמר שביעתו לא קרינן ביה ואכלת ושבעת וברכת.

האמנם רואה אנכי דיש להוכיח לע"ד דכל דאכל פת כשיעו' ביצה או יותר ואכל עמו שאר מיני מאכל ושבע שביעה גמורה דאע"ג דבהפת שאכל ליכא שיעור דכדי שביעה גמורה ואילו היה אוכלו לבדו לא היה שבע ממנו שביעה גמורה ומאי דשבע שביעה גמור' הוא בצירוף השאר מיני מאכל שאכל עמו קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת וחייב בבהמ"ז לכ"ע מדאוריי' דלא בעי' שיהיה כל השיעור דכדי שביע' במושלם מהפת אלא כל דאכל מהפת אפי' פחו' מכדי שביע' גמורה כיון דאית ביה מיהא שיעו' דהתחל' שביעת מעיו והשלים השיעור דכדי שביעה גמורה בשאר מיני מאכל קרי' ביה שפיר ואכלת ושבעת וברכת וחייב לברך עליו בהמ"ז דבר תורה. ואמינא לה מהא דכתב הגאון בה"ג ז"ל דקטן דמוציא את הגדו' בבהמ"ז היינו דוקא בדאכל הגדול כזית או כביצה דכוותיה אבל אם אכל ושבע לא מפיק יע"ש בדברי בה"ג פ' ג' שאכלו. והנה רש"י ז"ל פ' ג' שאכלו ד מ"ח ע"א עלה דההיא עובד' דינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי א"ל לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן אייתוהו לשמעון בן שטח וכו' יהבו ליה כסא אחרינא ובריך א"ר אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר ר"י שמעון ן' שטח דעבד לגרמי' הוא דעבד דהכי א"ר חייא בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. וכתב שם רש"י ז"ל ד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' דברי הגאון בה"ג ז"ל הנז' וכתב על דבריו וז"ל ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון ן' שטח ואע"ג דלגרמי' הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי יע"ש. גם התוס' ז"ל שם ד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' כתבו ע"ד בה"ג ז"ל ולא היא דהא סמכי' אעובדא דינאי וחביריו והם אכלו כדי שביע' ואפ"ה קא חזי' דקא פטר להו שמעון ן' שטח. וכן הקשו הרא"ש והרשב"א ז"ל שם יע"ש דכולם דחו דברי הגאון בה"ג ז"ל מכח הך עובד' דינאי וחביריו. והנה הדבר פשוט וברור דינאי מלכא וחביריו לא אכלו ושבעו מפת לבד דמסתמא אכלו בסעודתן גם שאר מיני מאכלי' רבים כדרך המלכים שמרבים בסעודתם במיני תבשילין מינים ממינים שונים וכיון שכן ממילא דבהפת שאכלו לא היה בו לבדו שיעורא דכדי שביע' גמור' דהא אכלו גם כן שאר מיני מאכלי' רבים ושבעו. וכיון דאכלו גם שאר מיני מאכלים עם הפת מסתמ' דלא היתה שביעתן שביע' גמור'מ הפ' אלא בצירוף השאר מאכלים שאכלו עמו אמנם מהפ' בפ"ע לא היה בו כדי שביעה דאילו היו אוכלין להפת לבדו לא היה מספיק להם כל כי האי שיעורא דאכלו השתא בצירוף שאר מיני מאכלים רבים לשבוע ממנו לבד והיה צריך להם לאכול יותר מפת עד כדי שובעם. והנה הסמ"ג ז"ל בעשין כ"ז כתב וז"ל הילכך מוציא אפי' מי שאכל שיעור מדאורייתא וכן משמע מעובדא דינאי מלכא בפרק ג' שאכלו דמסתמא אכלו בשולחן המלך כדי שביעה ולכ"ע אם אכל שמעון ן' שטח כזית דגן היה מוציאן וכו' יע"ש הרי דעיקר מאי דמשמע מעובדא דינאי מלכא היינו משום דכיון דשולחן המלך היה מסתמא שאכלו בשולחן המלך כדי שביעה ומהאי טעמא גופה יש לומר דמסתמ' לא אכלו בשולחן המלך פת לבד אלא אכלו ושבעו ודאי גם משא' מיני מאכלים רבים כדרך שולחנות של מלכים. והשת' אם איתא דכל דליכא שיעורא דכדי שביעה גמורה בפת בפני עצמו אע"ג דאכל עמו שאר מיני מאכל ושבע שביע' גמורה לא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכל' ושבע' וברכת דבר תור' מאי כל החרד' הזאת אשר חרדו קמאי רש"י והתו' והרא"ש והרשב"א על דברי הגאון בה"ג מהך עובד' דינאי וחביריו וכול' פה אחד דחו דבריו מכח האי דינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפ"ה פטר להו שמעון בן שטח ורש"י ז"ל הכי אמר על דברי בה"ג ז"ל ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו וכו' ומאי קושיא הא אע"ג דינאי וחביריו אכלו ושבעו שפיר מתוקמא מילתי' דהגאון בה"ג ז"ל דינאי וחביריו נמי אע"ג דאכלו ושבעו לא הוו חייבין בבהמ"ז מדאוריי' משום דמאי דשבעו שביעה גמורה הוה בצירוף שאר מיני מאכלים רבים שאכלו בסעודתן כדרך המלכים אבל מפת בפ"ע לא היה בו כדי שיעורא דאורייתא דהוה בכדי שביע' גמור' ואילו הוו אכלי פת לבדו לא היה מספיק להם לכדי שובען כל כי האי שיעורא דפת דאכלו בצירוף שאר מיני מאכלים רבים בסעודתן והילכך שפיר פטר ליהו שמעון בן שטח אי הוה אכיל אפילו כזית דגן. ומה כחם דכל הני קמאי לדחות דברי הגאון בה"ג שדבריו דברי קבלה באמת הבנין מהך עובדא דינאי וחביריו דפטור להם שמעון ן' שטח אחר דסתמא דמילתא כי אכלו ושבעו ינאי וחביריו לא הויא שביעתן מפת לבד אלא הדבר פשוט וברור מעצמו שהיתה שביעתן מצד רבוי שאר מיני מאכלים רבים דאכלו עם הפת בסעודתן כדרך המלכים כאמור. אלא מבואר יוצא להדיא מכל דברי הני קמאי דדחו דברי הגאון בה"ג ז"ל מכח הך עובדא דינאי מלכא וחביריו דפטר ליהו שמעון בן שטח דפשיטא ליהו מלתא טובא דכל דאכל פת ושבע אע"ג דאכל עמו שאר מיני מאכל והיינו דאהניא ליה דשבע שביעה גמורה ע"י צרוף השאר מוני מאכל דהם השלימו השיעור דכדי שביעה גמורה דפת ואילו היה אוכל הפת לבדו לא היה מספיק לו לשובעו כל כי האי שיעורא דפת דאכל עם שאר מיני מאכל אפ"ה השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכל ושבע מצטרפי השאר מיני מאכל שאכל בסעודתו עם הפת להשלים השיעור דכדי שביעה גמורה דהפת וקרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה. ולכן שפיר דחו דברי הגאון בה"ג ז"ל מכח הך עובדא דינאי וחביריו דאכלו ושבעו ופטר להם שמעון בן שטח דכיון דאכלו פת ושבעו אע"ג דמה ששבעו שביעה גמורה מסתמא הוה בצרוף שאר מיני מאכלים רבים שאכלו בסעודתן עם הפת אפ"ה קרינן בהו בינאי וחביריו תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת מדאורייתא ואיך פטר להם שמעון ן' שטח אע"ג דלא אכל רק כזית דגן דלא מחייב רק מדרבנן זה נלע"ד להוכיח מדברי כל הני קמאי רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל ממאי דדחו דברי הגאון בה"ג ז"ל באמת הבנין מכח הך עובדא דינאי וחביריו דאכלו ושבעו ופטר להם שמעון ן' שטח. וזו ראיה גמורה לפום ריהטא דכל הני קמאי רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל פשיטא ליהו דכל דאכל מפת ושבע אע"ג דאכל עמו שאר דברי' ושבע שביעה גמורה ואילו היה אוכל הפת לבדו לא היה שבע שביעה גמור' ולא הוה מחייב לברך עליו בהמ"ז מדאורייתא. השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכל והם השלימו השיעור דכדי שביעה גמורה קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה דמה שאכל משאר מיני מאכל מצטרפי עם הפת שאכל ומשלימים השיעור דכדי שביעה דהפת כאילו אכל כל השיעור דכדי שביעה מהפת לבדו.

אמנם הגאון בה"ג י"ל דחולק בזה וס"ל דכל דלא אכל מפת בפני עצמו כל השיעור דכדי שביעה גמורה במושלם אע"ג דאכל עמו שאר דברים ושבע לא מחייב בבהמ"ז מדאורייתא דכיון דמהפת שמצדו הוא אתי לידי חיוב' דבהמ"ז לא אכל כל השיעור דכדי שביעה במושלם ואילו היה אוכלו להאי שיעורא דפת לבדו לא הוה מחייב לברך עליו בהמ"ז דבר תורה כיון דלא הוה ביה כשיעור דכדי שביעה השתא נמי דאכל עמו שאר דברים עד דשבע שביע' גמור' לא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה דלא מצטרפי שאר מיני מאכל דאין עליהם ברכה דבר תורה לעולם אפילו אכל ושבע מהם שביעה גמור' להשלים שיעורא דכדי שביעה גמורה דהפת וכדכתיבנא לעיל דהכי משמע לפום ריהטא ואפשר דהכי סבי"ל לקושטא דמלתא להגאון בה"ג ז"ל. ובהכי הנה מוצל אותו צדיק מההשגה הגדול' ההיא שהשיגו עליו רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל. ודחו דבריו מהך עובדא דינאי וחביריו לאכלו ושבעו ופטר ליהו שמעון ן' שטח כנז"ל. דאיהו ז"ל סבי"ל דכל דלא אכל מהפת לבדו שיעור דכדי שביעה גמור' במושלם אלא אכל עמו שאר דברים והשלימו השיעו' דשביע' לא מחייב בבהמ"ז דבל תור' והילכך ניחא לדידיה האי עובדא דינאי וחביריו. דאכלו ושבעו ופטר להם שמעון ן' שטח והיינו משו' דינאי וחביריו מסתמא היתה שביעתן מהפת בצרוף שאר מיני מאכלים רבים שאכלו בסעודתם כדרך המלכים אמנם בהפת בפני עצמו שאכלו לא היה בו מסתמא שיעור שלם דכדי שביעה גמורה ולכן גם ינאי וחביריו לא באו לידי חיוב בהמ"ז מדאוריית' אלא מדרבנן ושפיר פטר אותם שמעון בן שטח אע"ג דלא אכל רק שיעור' דרבנן כן י"ל דהוא דעת הגאון בה"ג ז"ל. ולכאור' נראה מוכרח דהכי ס"ל כי היכי דלא תיקשי ליה מהך עובדא דינאי וחביריו וכאשר השיג"ו את ידם ידי קדשם של הני קמאי על דבריו באמת הבנין מכח הך עובדא. ומה יענו שפתי צדיק להך עובדא דינאי וחביריו הנז' אם לא שתאמר דאיהו ס"ל כאמור ובהכי ניחא לדידיה הך עובדא דינאי וחביריו וכדכתיבנא.

ואם כנים אנחנו הנה זאת תורת העולה מן האמור דהאי ספיקא דידן מחלוק' ישנה היא ביני רבוואתא קמאי הגאון בה"ג ורש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל דלדעת בה"ג ז"ל כל דלא אכל כדי שביעה גמורה במושלם מן הפת בפני עצמו אע"ג דהשלים השיעור בשאר מיני מאכל לא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה לא מחייב בבהמ"ז מדאורייתא עד דאכל מפת לבדו שיעורא דכדי שביעה במושלם דאין שאר מיני מאכל מצטרפים עם הפת דפחות מכדי שיעורא דשביעה להשלים שיעור' דידיה דהוא בכדי שביעה גמורה. אמנם לדעת רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל כל דאכל מפת כביצה אע"ג דאכל עמו שאר דברים ושבע דאין בהפת לבדו שיעור דכדי שביע' מצטרפי השאר דברים שאכל עם הפת להשלי' השיעו' דכדי שביעה גמורה דפת וקרינן ביה מדאורייתא תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת:

אך את זה ראיתי להרב כ"מ פ"ה מה' ברכות דין י"ד דאייתי לן בידיה תשוב' א' שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל ששאלוהו על שפסק שם כסברת הגאון בה"ג ז"ל הנז' יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י"ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דרבנן ומוציא ינאי וחביריו שאכלו כדי שבען ולגרמי' הוא דעביד שמעון ן' שטח שהוציאו באחד מן השבעה עכ"ל. ולזה השיב הרמב"ם ז"ל תשובה תימא גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירו' הוא בפרק מי שמתו א"ל רבינא לרבא נשים חייבו' בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית דגן לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ"ל ז"ל. ופירש דבריו הרב כ"מ ז"ל תימא גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחד שיוכל להתפרש בלא מחלוק' כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנה לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין אתמר דהכי איתא פרק ג' שאכלו ינאי מלכא וכו' אתא שמעון ן' שטח וכו' אר"י שב"ש לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ופרש"י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ"ל והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י"ח ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י"ח אם לא אכלו כדי שובען אבל מי שלא אכל דגן אע"פ שאכל שאר אוכלין א"א להוציא אחרים אע"פ שהם לא אכלו כדי שובעם וז"ש זה ענין אחר הוא כלומר וכו' עכ"ד הר"ב כ"מ ז"ל יע"ש. הרי דהרמב"ם ז"ל דקאי בשיטת הגאון בעל ה"ג ז"ל נדחק ליישב הך עובדא דשמעון ן' שטח דהך דאמרו עד שיאכל כזית דגן היינו לאפוקי שאר אוכלין ומשום דשב"ש הוציא את ינאי וחבריו בכוס של יין. ולא כתב לדחות קושיית חכמי לוניל בפשיטות דגם ינאי וחבריו מסתמא לא אכלו מפת שיעור שלם דכדי שביעה גמורה דהא ודאי דאכלו בסעודתם שאר מיני מאכלים רבים ונמצא דכי שבעו לא הוה כל שובען מפת לבד אל בצרוף שאר המאכלים שאכלו בסעודת' ואילו היו אוכלי' הפת לבדו לא היה בו כדי שובען ככל האמור לעיל. מבואר מזה דגם הרמב"ם ז"ל אע"ג דס"ל כסברת בה"ג אפ"ה בהא אזיל ומודה דכל דאכל פת ושבע אע"ג דהרבה לאכול עם הפת משאר מיני מאכלים והיינו דאהניא ליה דשבע שביעה גמורה אבל בהפת בפני עצמו ליכא שיעור שלם דכדי שביע' גמורה אפ"ה השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכלי' ושבע מצטרפי השאר מיני מאכל עם הפת דפחות מכדי שיעור להשלים שיעורו דפת דכדי שביעה גמורה וחייב בבהמ"ז מדאורייתא ולכך הוצרך ליישב הך קושיא שהקשו עליו מהך עובדא דשב"ש כדרך שכתב ז"ל. וכיון שכן י"ל דגם הגאון בה"ג ז"ל יודה בזה דכל דאכל פת ושבע ממנו בצרוף שאר מיני מאכל דחייב בבהמ"ז דבר תורה ולמאי דהקשו עליו רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל מהך עובדא דשב"ש איהו לדידיה ניחא ליה נמי בהך פירושא דפיר' הרמב"ם ז"ל. וכ"כ להדיא הרב כ"מ ז"ל שם וז"ל ודע שכתבו רש"י והתוס' בפ' ג' שאכלו שדעת בה"ג כדע' רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שב"ש וכו' עכ"ל ובמ"ש רבינו בתשובה זו נתיישבה דחיה זו א"ד ז"ל יע"ש. הרי שכתב הרב ז"ל ליישב דחייה זו שדחו הני קמאי לדברי הגאון בה"ג ז"ל בהא דכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה:

ולפי האמור הנה האי ספיקא דידן שפיר נפשט מן כל האמור אליבא דכ"ע בין לרש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל דדחו דברי הגאון בה"ג והרמב"ם ז"ל מהך עובדא דינאי וחבריו ובין לבה"ג והרמב"ם ז"ל כל דאכל פת כביצ' דאית ביה אתחלת' דשביעת מעיו ואכל עמו שאר מיני מאכלו' רבים ושבע מהפת בצרוף שאר מיני מאכלי' שאכל עם הפת אע"ג דבהפת לבדו ליכא שיעורא דכדי שביעה במושלם ואילו היה אוכלו לבדו לא היה שבע ממנו ולא הוה מחייב לברך עליו בהמ"ז מדאורייתא אפ"ה השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכל ובא עד קיצ"ו דכדי שביעה מצטרפי שאר המאכלי' עם הפת להשלי' השיעו' דכדי שביעה מלחם קרינן ביה מדאורייתא תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת כנלע"ד ועיין לקמן בסמוך:

רז

ברכת המזון. יש להסתפק לדעת הסוברים דליכא חיוב בהמ"ז מדאוריית' אלא באכל כדי שביעה גמורה במי שאכל מפת רק כזית ואכל עמו שאר מאכלי' המשביעי' ושבע שביעה גמור'. אי חייב בכה"ג בבהמ"ז דבר תורה לכ"ע כיון דחלק מאכילתו הוה מהכזית דפת שאכל בצרוף המאכלים אחרים. או דילמא כיון דאין בשיעור כזית דפת רק הנאת גרון בלבד אבל הנאת מעיו ליכא כלל בשיעור כזית. הרי שביעתו תחלתה וסופה אינה מהפת כלל אלא כולה היא מהמאכלים אחרים שאכל מהם וכדלא אכל מפת כלום חשיב לענין בהמ"ז ולא מיחייב בבהמ"ז אלא מדרבנן. דאע"ג דבאכל מפת שיעור ביצה או יותר ואכל עמו מאכלים אחרים ושבע שביעה גמורה י"ל דחייב בבהמ"ז דבר תורה לכ"ע וכדכתי' להוכיח כן לעיל בסי' הקודם. היינו משום דבשיעור זה דכביצה אית ביה מיהא התחלה דשביעת מיעיו ולהכי שפיר חשיב לאצטרופי עמו מה שאכל וגמר כל שביעתו ממאכלים אחרים. אמנם בלא אכל מפת רק כזית דאין בשיעור כזית רק הנאה ושביעת גרון אבל שביעת מיעיו ליכא כלל דאפי' אתחלתא דשביעה ליכא. לא חשיב לאצטרופי בהדיה מה שאכל משאר מאכלי' המשביעין ושבע מכחם שביעת מעיו למיחיי' בבהמ"ז דבר תורה.

והנה הרב מהר"י חג"יז ז"ל בספר הלק"ט בח"ב סי' רכ"ז נסתפק כהאי ספיקא וכתב דמחייב בבהמ"ז דבר תורה וז"ל מי שאכל כזית דגן ושבע משאר מאכלים אי מחייב מדאורייתא. והיה נראה דכיון דפת פוטר כל מידי דמיזן שהכל בא בשבילו וקבעי עליה אנשי אם אכל ושבע אפי' משאר דברים הוי דאורייתא א"ד ז"ל יע"ש:

האמנם לפענ"ד אחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר הרב הלק"ט ז"ל. אנא דאמרי דכל דלא אכל מפת רק כזית דלא מיחייב מדאורייתא אע"ג דאכל ושבע שביעה גמורה ממאכלים אחרים דכיון שאין באכילתו מהפת רק כזית אפילו התחלה דשביע' כלל נמצא דכי שבע ע"י מה שהרבה לאכול ממאכלים אחרים הוייא כל שביעתו מתחילה ועד סוף רק ממאכלים אחרים ואכילתו שאכל מהפת שיעור כזית כלא חשיב כיון דליכא בשיעור כזית שום התחלה דשביעת מיעיו כלל ורחמנ' אמר ואכלת ושבעת וברכת וקאי על הלחם וכל שאר מידי דמיזן דלאו לחם נינהו לא חייבה רחמנ' לברך עליהן בהמ"ז אפילו אם אכל ושבע הרבה וזה שאכל מן הפת רק כזית ושבע כריסו משאר מיני מאכלים איך תחשב לו שביעתו זו דהויא מפת לחייב בהמ"ז מדאורייתא ואיהו לא שבע מפת כלל וכלל דלא אכל מפת רק כזית ואין בשיעור כזית רק שביעת גרון וכל שביעתו דהיינו שביעת מיעיו שעליה חייבה רחמנא בהמ"ז לא היתה מתחלה ועד סוף רק משאר מיני מאכלים ומ"ש הרב ז"ל טעמו ונמוקו משום דפת פוטר כל מידי דמין מזון שהכל בא בשבילו וקבעי עליה אינשי וכו'. אחר המחילה רבה אין זה בנותן טעם כלל לחייב מדאורייתא אפילו בלא אכל רק כזית מפת ושבע ממאכלים אחרים. דניהי דקושטא הכי הוה דפת פוטר כל מידי דמיזן שהכל בא בשבילו וקבעי עליה אינשי היינו משום דכיון דעיקר קביעות דידיה הוי על הפת הילכך חשיבי כל שאר מיני מאכלים שאוכל בסעודתו טפלים להפת מצד חשיבותיה דהפת דעליו הוא קובע עיקר סעודתו והו"ל הפת עיקר ושאר כל מידי דמיזן טפלים והילכך בברכתו שברך על הפת פוטר כל שאר מידי דמיזן מדין ברך על העיקר פוטר את הטפילה וכמ"ש הרא"ש פרק כיצד מברכין סי' כ"ט עלה הא דשאלו את בן זומא מפני מה אמרו בדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניה' ולא לאחריהם א"ל הואיל ופת פוטרין וכו' יע"ש. אמנם לענין עיקר חיובא בבהמ"ז דתלי בשביעה דלחם וכדכתיב תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת כי לא אכל מהפת רק כזית דאין בכדי אכילה כזו שום שביעה כלל לא מינה ולא מקצתה ומה ששבע הוא ממאכלי' אחרים איך יתכן לומ' דמפני מה שפת פוטר כל מידי דמיזן שהכל בא בשבילו וקבעי אינשי עליה יחשב כאלו היתה שביעתן מהפת ויהיה חייב לכרך עליו בהמ"ז מדאוריית' אטו מפני מה דקבעי אינשי עליה יחשב מה שאינו ישנו הא עכ"פ קושטא קאי דאיהו לא אכל מהפת רק כדי שביעת גרון דהיינו כזית וכל שביעת מיעיו מתחלה ועד סוף לא היתה לו רק משאר מיני מאכלים ורחמנא אמר האכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת וזה לא שבע רק משאר מיני מאכל ולא מן הלחם ואיך נאמר מפני מה דהפת פוטר כל מידי דמיזן דהכי נמי חשיב כאילו היתה שביעתו מהפת ולא משאר מיני מאכלם יש מאין אתמהה הא ודאי לא ניתן ליאמ' כלל. באופן דבדלא אכל מפת רק כזית ושבע ממאכלים אחרים נלע"ד פשוט וברור דלא מחייב בבהמ"ז מדאורייתא דלא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת ודלא כהרב הלק"ט ז"ל דנטה דעתו דחייב מדאורייתא דהא ליתא. ונפקא מינה דבלא אכל מפת אלא כזית ושבע ממאכלים אחרים וספק לו אם ברך בהמ"ז דאינו חוזר ומברך כנלע"ד:

רח

ברכת מעין שלש. כל שהוא מה' מיני דגן ועשאו תבשיל בתחל' מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' על המחיה ועל הכלכלה וכו' וכן כל שהוא מז' המינין בתחלה מברך עליו בפה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין ג' על העץ ועל פרי העץ וכו' כדאיתא פרק כיצד מברכין דמ"ד ע"א. ומי שנסתפק לו אם כירך ברכת מעין ג' או אם לא בירך אם צריך לברך מספק. דבר זה איפליגו בה רבוות' קמאי לדעת הגאון בעל ה"ג ז"ל צריך לחזור ולברך דס"ל דגם ברכת מעין ג' דעל ז' המינין מדאורייתא היא כבהמ"ז דעל הלחם וכיון דגם ברכה דז' המינין דאורייתא היא צריך לברכה מספק כדקי"ל בבהמ"ז דצריך לברך מספק וכן דעת הרשב"א והרא"ש והטור בא"ח סי' ר"ח. ולדעת הרמב"ם ז"ל אין ברכת מעין ג' דז' המינין אלא מדרבנן אבל מדאורייתא ליכא שום חיוב ברכה אחר ז' המינין והילכך אין מברכין ברכת מעין ג' מספק וכ"כ הסמ"ג ז"ל בעשין כ"ז יע"ש.

ונסתפקתי לדעת הגאון בה"ג ז"ל ודעימיה דס"ל דגם ברכת מעין ג' דכל ז' המינין מדאורייתא היא. אם הברכה דמעין שלש גופה נמי חיובא דאורייתא היא דומיא דג' ברכות דלחם דכל הג' ברכות מדאורייתא נינהו דבקרא דואכלת ושבעת וברכת וגו' ג' ברכות רמיזי ה"נ ברכה דמעין ג' דז' המנין חיובא דאורייתא הוא לברך מעין ג' או דילמא עיקר חיובא דאוריית' גבי ז' המינין אינו רק לברך אחריהן ברכה אחת אף דלאו מעין ג' דלא מדכיר בה לא הארץ ולא ירושלי' רק המין שאכל סגי והא דמברכינן עלייהו מעין ג' מדרבנן הוא דרצו לתקן ברכה דידהו מעין ג' כעין בהמ"ז דעל הלחם דחיובא דידיה הוי ג' ברכות דבר תורה.

ונלע"ד דמדאורייתא ליכא חיוב לברך אחר ז' המינין אלא ברכה אחת לחוד ולא מעין ג' וחכמים הוא שתקנוה לברך מעין ג'. ואמינא לה ממאי דבעינן למימר על כרחין לפי סברא זו דגם ז' המינין חייבין בברכה דבר תורה דהא דאמרי' דארץ הפסיק הענין היינו כדי לחלק בין ברכת ז' המינין לברכת הפת למימר דמאי דרמיזי ג' ברכות בקרא דוברכת לא קאי אלא אלחם דוקא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' שם ליישב מאי דהוקשה לו בהך סוג יא דאמרי' דארץ הפסיק הענין דא"כ ברכת מעין ג' ושאר ו' המינין מנ"ל ותי' דמדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת ש"מ שאף הן טעונין ברכ' ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה הוה מברכינן עליה ג' ברכות ממש כר"ג השתא דאדכרי' ואפסקיה לעניינ' בלחם שמעי' דלא מברכינן ברכה גמורה אלא אלחם בלחוד ואשארא מברכינן מעין ברכת הלחם דהיינו מעין ג' וכו' יע"ש. הרי דלפי סברא זו דכל ז' המינין חייבין בברכה דבר תורה על כרחין לומר דהא דהפסיק ארץ הענין הוא לחלק בין ברכה לברכה. והשתא אם איתא דחיוב זה דלברך הברכה מעין ג' נמי מדאורייתא הוא איכא לאקשויי דזו מנא לן הא כיון דארץ הפסיק הענין ולחלק יצא בין ברכה לברכה נראה דהכי הוה ההפסק דוברכת קאי אכולהו ומאי דסיים הכתוב על הארץ הטובה וגו' אשר בסיום זה רמיזי ג' ברכות לא קאי אלא אלחם וא"כ לפ"ז נראה דעל שאר שבעת המינין ליכא חיוב לברך עליהן אלא ברכה אחת בלחוד דהא לא קאי עלייהו אלא וברכת דהיינו עיקר החיוב דלברך והיינו ברכה אחת ומנ"ל לחייב לברך הברכה בנוסח זה דמעין ג' דממ"נ אי קאי כל המקרא דוברכת על הארץ הטובה וגו' אכולהו א"כ אכולהו יש לברך ג' ברבות ממש ואי לא קאי סיומא דקרא דרמיזי ביה הג' ברכות אלא אלחם דוקא א"כ אשאר כל ז' המינין אפילו מעין ג' מנ"ל אדרבא לפ"ז משמע דעל ז' המינין ברכה אחת דלאו מעין ג' סגי. אלא נראה דודאי מדאוריית' ליכא חיוב לברך אשאר כל ז' המינין אלא ברכה אחת לחוד וחכמים הוא דתקנוה לברך מעין ג'.

איברא דמדברי הרשב"א ז"ל הנז' משמע דגם לברך הברכה מעין ג' חיובא דאוריית' הוא ולא מדרבנן ממ"ש ואי לאו דאתא תאכל בה לאם ואפסקיה הוה מברכינן עליה ג' ברכות ממש כר"ג השתא דאדכרינהו ואפסקיה לעניינ' בלחם שמעי' דלא מברכינן ברכה גמורה אלא אלחם בלחו' ואשארא מברכינן מעין ברכת הלחם דהיינו מעין ג' הרי שכתב ואשארא מברכי' מעין ברכת הלחם דהיינו מעין ג' דמשמע דרצ"ל דהיינו מדאורייתא מברכינן מעין ברכת הלחם דהיינו מעין ג' אלא דאיכא לאקשויי על הרשב"א דלפי זה דארץ הפסיק הענין לחלק בין ברכת שאר מינין לברכת הלחם למימר דלא מברכינן ו' ברכות אלא אלחם בלחודי' א"כ אשאר מינין לברך אפי' מעין ג' מנא לן אי ממאי דאדכרינהו לכל הני הכא זה יספיק לן לחייב על כולן לברך אמנם שיהיה החיוב לברך ברכתן מעין ג' כעין ברכת הלחם זו מנ"ל. אדרבא כיון דארץ הפסיק עניינ' למימרא דלא מברכינן ג' ברכות אלא אלחם בלחוד יש במשמע דאשארא אפילו מעין ג' לא בעו אלא ברכה אחת סגי וכאמור לעיל. ויש ליישב קצת דכיון דאדכרינהו להני בהדי לחם וכלל עיקר חיוב הברכ' דכולהו בהדי הלחם כדכתיב וברכת דקאי אכולהו שמעינן דגם אשארא צריך לברך הברכ' כעין ברכת הלחם דהיינו מעין ג'. ומיהו יש לדחות האי דיוקא דדייקינן מדברי הרשב"א דמאי דכתב ואשארא מברכינן מעין ברכת הלחם היינו דרבנן תקנו לברך אשארא מעין ברכת הלחם.

והנה תלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו ס"פ כיצד מברכין עלה דהך מתני' דאכל תאנים וענבים וכו' וז"ל ונראה למורי הרב נר"ו דברכת מעין ג' אינה אלא מדרבנן ומביא ראיה מדאמרינן שאם בירך על התמרים ברכת הזן יצא דתמרי מיזן זייני ואם איתא דברכה אחת מעין ג' היא מן התורה היאך היה אומר שאם אמר במקומה ברכת הזן יצא אלא ודאי אינה אלא מדרבנן לפיכך אם אמר במקומ' ברכת הזן כיון שהזכיר ברכת המזון יצא ויש שהיו דוחין ואומרים כי מה שאמר שיצא רצ"ל שאצ"ל על העץ ועפה"ע שהיא כנגד הברכה הראשונה וכיון שאמר ברכת הזן יצא מזה אבל צריך לומר ועל את טובה ורחבה ואילך מפני שצריך לומר מעין שני ברכו ואין זה מתקבל דלשון יצא לגמרי משמע עכ"ד ז"ל יע"ש. ולכאורה נראה דרבינו יונה הביא ראיה דברכת מין ג' דז' המינין אינה אלא דרבנן כלומר דאילו מדאורייתא ליכא חיוב ברכה על ז' המינין אלא אלחם בלחוד ולאפוקי מסברת הגאון בה"ג ודעימיה דס"ל דכל ז' המינין חייבין בברכה דבר תורה דעל כולן נאמר וברכת ורבינו יונה נרא' לו דאין ברכת ז' המינין אלא מדרבנן ומביא ראיה מדאמרינן שאם בירך על התמרים ברכת הזן יצא וכו'. וכ"כ בשלטי הגיבו' שם וז"ל כתב רבינו יונה דברכה מעין ג' הוה מדרבנן והטור כתב דהיא מדאורייתא ונ"מ היכא דמספקא ליה אם אמרה או לאו לרבינו יונה אינו חוזר ולהטור חוזר עכ"ד ז"ל יע"ש הרי דהבין בפשיטות דברי רבינו יונה ז"ל דכונתו על עיקר חיוב הברכה דז' המינין דאין ז' המינין חייבין בברכה אלא מדרבנן. וכן מבואר יוצא מדברי הרב פר"ח ז"ל בלקוטיו לא"ח סי' ר"ט דהבין כן בכונת רבינו יונה ז"ל אלו יע"ש. וכן מפורש יוצא מדברי הרב תם בן יחיא ז"ל בחידושי אנשי שם אשר סביב הרי"ף בריש פרק כיצד מברכין שכתב שם עמ"ש שם תר"י ח"ל קדש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו וכו' כלומר מדקאמר הלולים דמשמע ב' הלולים שמעינן דצריך ב' ברכות ואין זה אלא אסמכתא דודאי מן התורה אפילו ז' המינין שטעונין ברכה לאחריהם מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אינם טעונים ברכם לפניהם אלא מדרבנן ע"כ וע"ז כתב בחי' אנשי שם וז"ל לאו דוקא כל הז' מינין שאין לנו מן התורה אלא על הלחם וכ"כ המפרש הזה עצמו למטה בשלהי פרקין בשם הרב רבינו יונה ז"ל עכ"ד יע"ש. הרי דפשיטא ליה בכונת רבינו יונה ז"ל הנז' דרצ"ל דאין ברכת ז' המינין חיובא דאורייתא אלא מדרבנן עד שמכח כן כי היכי דלא יהיו דברי תר"י סתרא"י כתב דמ"ש תר"י דודאי מן התורה אפילו ז' המינין שטעונין ברכה לאחריהם מן התורה וכו' לאו דוקא ז' המינין שאין לנו מן התור' אלא על הלחם וכו' כנז'. והשתא איכא לאקשויי בדברי רבינו יונה ז"ל דמאי ראיה מייתי לענין דאין ז' המינין חייבין בברכה אלא מדרבנן מהא דאמרי' דאם בירך על תמרי ברכת הזן יצא דאם איתא דהוא מן התורה היאך היה אומר שאם אמר במקומה ברכת הזן יצא אלא ודאי וכו'. ומאי ראיה היא זו דלעולם אימא לך דחיוב הברכה דכל ז' המינין נמי דאוריית' היא דעל כולם נאמר וברכת. אלא דאין חיוב ברכתן לברכה מעין ג' דבר תורה דמדאוריית' בברכה אחת דלאו מעין ג' סגי בז' המינין וחכמים הן שתקנו לברכה מעין ג' כעין ברכת הלחם והילכך כיון דמדאורייתא ליכא חיובא אלא לברך אחריהן וברכה אחת סגי משו"ה קאמרי' שפיר דבדיעבד אם בירך על תמרי ברכת הזן במקום ברכת מעין ג' דיצא והיינו משום דמעיקר דינא דאורייתא ליכא חיובא לברך אחר ז' המינין אלא ברכה אחת לחודה והא דמברכינן לה מעין ג' תקנתא דרבנן היא והילכך בדיעבד אם בירך על תמרים ברכת הזן לחוד כיון דמדאורייתא אף לכתחלה סגי ליה בברכה אחת שפיר יצא בדיעבד אף אע"ג דמדרבנן צריך לברך ברכתן מעין ג'. אלא מוכח מדברי רבינו יונה ז"ל הללו ממאי דמייתי ראיה זו דפשיטא ליה מלתא דאי אמרינן דכל ז' המינין חייבין בברכה מן התורה חיוב ברכתן מדאורייתא הוא לברכה דוקא מעין ג' כעין ברכת הלחם ולא סגי דבר תורה בברכה אחת דלאו מעין ג' ולכן מייתי שפיר ראיה דאין חיובא דברכה על ז' המינין אלא מדרבנן מהא דאמרינן דאם בירך על תמרי ברכת הזן לחוד יצא דאם איתא דחיוב הברכה על ז' המינין הוי חיובא דאורייתא ממילא חיובה הוא לברכה מעין ג' דבר תורה וא"כ היאך הוא אומר שאם אמר במקומה ברכת הזן יצא וכו':

איברא דהיא גופה קשיא לי על רבינו יונה ך ז"ל דמנא ליה דבר זה דאי אמרינן דכל ז' המינין חייבין בברכה דבר תורה בהכרח שתהא חיוב הברכה מדאורייתא לברכה מעין ג' עד שמכח זה בא טעון בראיה מהא דאמרי' דאם בירך על תמרי ברכת הזן יצא דאין חיוב דבר תורה לברך אחר ז' המינין. דאע"ג דעל הלחם יסבור בהכרח דג' ברכות דידיה חיובא דאורייתא וכמ"ש התוס' בברכו' די"ו ע"ב וכן הוא דעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל ודלא כמ"ש הרב בכ"מ פ' מ"ה ברכות דין ובב"י סי' קצ"א וכמו שכבר הארכנו בפרט זה במקום אחר. מ"מ בברכת ז' המינין אף אי חיוב ברכתן דבר תורה אין לנו הכרח כלל לומר דחיוב ברכתן דבר תורה היא לברכה מעין ג'. ואדרבא יש להכריח דאין חיוב ברכתן מן התורה אלא ברכה אחת דלאו מעין ג' וכדכתיבנא לעיל. ואע"ג דכתבנו דמדברי הרשב"א ז"ל בחי' משמע דס"ל דחייב הברכה לברכה מעין שלש דאורייתא ושם נאמר טעמו ונמוקו משום דאדכרינהו לכל הני הכא בהדי לחם וכלל חיוב ברכת כולם בצווי אחד דואכלת ושבעת וברכת נראה לו להרשב"א ז"ל דיהיה חיוב מדאורייתא לברך הברכה דכל ז' המינין כעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש כנז"ל מ"מ הדבר ברור דאין זה מוכרח כל כך עד שמכחו נבא להכריח בראיה מהא דאמרי' דאם ברך על תמרי ברכת הזן יצא דאין ז' המינין חייבין בברכ' אלא מדרבנן כאשר הוכ"ח הוכיח רבינו יונה דיד הדוחה נטויה בזרוע שתים לדחות בנקל ראייתו הלזו כי אמור יאמר בפה מלא דאין ראיה זו ראיה כלל דמקו' יש בראש לומר דאף דחיוב ברכת ז' המינין דבר תורה אין חיוב דבר תורה לברכה מעין ג' אלא ברכה אחת דלאו מעין ג' חייבא רחמנא ורבנן הוא דתקנו לברך הברכה מעין ג' ובכן אזלא ליה לראייתו הנז' וכאמור. וא"כ איך מוכיח רבינו יונה ז"ל לראייתו הנז' דאין חיוב הברכה על ז' המינין אלא מדרבנן מכח מאי דמשמע ליה דאי אמרי' דחיוב ברכת ז' המינין דאורייתא גם לברך הברכה מעין ג' חיובא דאורייתא היא. ועל כי האי גוונא נ ליאמר ערבך ערבא צריך דהיא גופה מנ"ל כנז':

תו קשה לי טובא ממ"ש תר"י ז"ל לעיל פרק כיצד מברכין עלה דהך דקמחא דחיטי רבי יהודה אומר בפה"א וכו' אחר שהאריך שם בפרק הנז' כתב בסוף דבריו וז"ל ועדין יש לנו לדעת כשאוכל השבלים שחרכן או הקמח שלהן עצמו מה יברך לבסוף י"א שכמו שמברך על העץ ועל פה"ע ג"כ מברך על האדמ' ועל פרי האדמ' וזה אינו נראה שלא מצינו שהוזכר נוסח זה בתלמוד בשום מקום והיאך נאמר אנחנו נוסח מעצמנו ואם נאמר שלא נברך לא יתכן שהחטה מז' המינין היא וז' המינין צריכים ברכה לאחריהם מן התורה והיאך יפטר עצמו מחיוב התורה ור"מ כתב שמברך לבסוף בנ"ר ולפנינו נאריך ביאור מזה בס"ד עכ"ד ז"ל יע"ש. הרי לך מפורש להדיא בדברי תר"י אלו דס"ל בפשיטות דכל ז' המינין חייבין בברכה מן התורה. וזה ודאי היפך מ"ש ז"ל בסוף פרקין בשם רבם רבינו יונה דאין ז' המינין חייבין בברכה אלא מדרבנן והביא ראיה וקיימו הר"י שם ראייתו. ונמצאו דברי תר"י סתרי אהדדי:

גם מהני מילי דכתבו הכא תר"י ז"ל בפירוש בפה מלא דז' המינין חייבין בברכה מן התורה עד שמכח זה חקרו לדעת איך לברך אחר אכילת חיטים שחרכן או קמחן כנז' אתה למד למוד מפורש דגם מה שכתבו ז"ל לעיל מזה בתחלת הפרק דודאי מן התורה אפילו ז' המינין שטעונין ברכה לאחריהם מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכו' כונת דברים כפשטן דכל ז' המינין טעונין ברכה לאחריהם מן התורה ודלא כמ"ש על דבריהם הרב תם ן' יחייא ז"ל בחי' אנשי שם דלאו דוקא כל הז' המינין שאין לנו מן התורה אלא על הלחם וכ"כ המפרש הזה עצמו למטה בשלהי פרקין בשם הרב רבינו יונה וכדכתיבנא דבריו לעיל. דאחר המחילה רבה דבריו אלו אינם אלא מן המתמיהין דהרי בתר הכי עלה דהך סוגיא דקמחא דחיטי כתבו בפירוש דכל ז' המינין חייבין בברכה מן התורה ומינה דגם מ"ש לעיל בריש הפרק אפילו ז' המינין שטעונין ברכה לאחריהם מן התורה כל ז' המינין קאמרי. באופן דדברי תר"י ז"ל נראה לפום ריהט' דסתרא"י ש נינהו.

תו איכא לאקשויי טובא על הרא"ש ז"ל דאיהו ז"ל ס"ל דכל ז' המינין חייבן בברכה מן התורה וכמ"ש פרק כיצד מברכין עלה דהך עובדא דר' יוחנן דאכל זיתא וכו' וכ"כ עוד פרק ג' שאכלו סס"י כ"א ואילו בפ"ק דברכות די"ב סי' י"ד הביא מ"ש תר"י שם בשם רבני צרפת דאפילו לא אמר אלא ברכת הזן בלבד בין על היין בין על התמרים יצא ואע"פ שאין בה אלא מעין הזן בלבד ובברכת על העץ יש בה מעין ג' אפ"ה יצא כיון שמטעם שאין מזון אנו אומרים שיצא אפילו לא אמר אלא ברכת הזן יצא יע"ש. ומדהביא סברת רבני צרפת ז"ל הלזו ושתוקי משתיק לה ש"מ דאיהו שר המס'כים לסברא זו וכן מוכח ממ"ש שם הרא"ש ז"ל ע"ד רבני צרפת ז"ל וכן נראה אם סיים הברכה ברוך אתה ה' אמ"ה הזן את הכל דאי אפשר לברך אחריו אלא ברכה אחת אבל אם אמר כל נוסח הברכה עד ברוך אתה ה' הזן ולא חתם יתחיל ועל שהנחלת לאבותנו וכו' הרי מבואר מדבריו אלו דאם סיים ברכת הזן כולה הוא שר המסכים עם רבני צרפת ז"ל דיצא וכ"כ ריב"ה ז"ל בקצור פסקי הרא"ש דהרא"ש הסכים בזה לסבר' רבני צרפת יע"ש. והשתא קשה טובא על הרא"ש ז"ל דא"כ דס"ל דמאי דאמרי' דאם אמר על תמרי ברכת הזן יצא היינו אפילו בלא אמר אלא ברכת הזן בלחוד יצא מינה ממיל' הוכ"ח תוכי"ח גדולה הוכחה דאין חיוב הברכה דכל ז' המינין אלא מדרבנן וכאשר כן הוכיח מזה רבינו יונה ז"ל. ואיך א"כ כתב הרא"ש בפרק כיצד מברכין ופ' ג' שאכלו בפשיטות גמור דברכת מעין ג' היא חיובא דאורייתא ומה יענו שפתי צדיק לראיית רבינו יונה ז"ל הנז'.

וראיתי להר"ב תוי"ט ז"ל בספר מעדני מלך פ"ק דברכות על הא דכתב שם הרא"ש ז"ל בשם רבני צרפת דאפילו אמר ברכת הזן לחוד על תמרי דיצא. שהרגיש בזה על דברי הרא"ש ז"ל וכתב ליישב וז"ל הרב הנז' שם אפילו לא אמר אלא ברכת הזן בלבד יצא דהכי משמע לישנא דיצא דלגמרי יצא וא"צ שיברך ברכות האחרות וכ"כ תר"י ז"ל בס"פ כיצד מברכין אלא שכתבו דמשו"ה צ"ל שהברכות דמעין ג' אינה אלא מדרבנן דאי מדאורייתא היאך נפטר באחת ולא אמר מעין השנים האחרות. וק"ל מזה דרבינו כתב בהדיא בפ' ג' שאכלו סי' כ"א שהיא מדאורייתא. אבל יש לתרץ כמו שכתב ב"י סי' קצ"א דהרמב"ם ס"ל דמנין ברכות אינה מן התורה אבל התוס' לא ס"ל הכי כדאיתא לקמן פ"ב די"ו בד"ה וחותם וכו' עכ"ד ז"ל יע"ש. והנה מ"ש הרב ז"ל לתרץ ע"פ מ"ש הרב"י סי' קצ"א לדעת הרמב"ם דמנין ברכות אינה מן התורה. כוונתו רצויה לומר דהכי יסבור גם הרא"ש ז"ל כהרמב"ם דאין מנין הברכות חיובא דאורייתא אלא מדאורייתא בברכה אחת דהיינו ברכ' הזן סגי ורבנן הוא דתקנו לברך עוד שתי ברכות דהם ברכת הארץ וברכת ירושלים והילכך שפיר הסכימה דעתו הכא לסברת רבני צרפת דאם אמר ברכת הזן לחוד על תמרי דיצא אע"ג דאיהו ס"ל דכל ז' המינין חייבין בברכה מן התורה והיינו משום דס"ל דכיון דברכת ג' ברכות דלחם אין מניינם מן התורה מינה ממילא נמי דברכת מעין ג' דשאר ז' המינין נמי אינן אלא מדרבנן דמדאורייתא בברכה אחת דהיינו בברכת על העץ ועל פה"ע דהיא מעין ברכת הזן דלחם סגי והילכך בבירך על תמרי ברכת הזן במקום ברכת מעין ג' יצא כיון דבירך כדין תורה. אלא דאחר כן כתב דהתוס' לא סבי"ל הכי אלא סבי"ל דמנין הברכות מן התורה וא"כ לדבריהם אי ברכת ז' המינין מן התורה כי בירך על תמרי ברכת הזן לבד לא יצא ואי יצא ע"כ לומר דברכת כל ז' המינין אינו אלא מדרבנן:

ולפע"ד אחרי המחילה רבה דאין לתירוצו שרצה לתרץ בעד הרא"ש ע"פ מ"ש הרב"י ז"ל דהרמב"ם ס"ל דאין מנין הברכות מן התורה מקום כלל. חדא דעיקר דברי הרב ב"י כמ"ש דהרמב"ם ס"ל דאין מנין הברכות מן התורה קשים וככל מ"ש ע"ד הרב מהר"ש סיון בתשוב' בני שמואל סי' וכאשר הארכנו גם אנן בעניותין בזה במקום אחר. ועוד דאפילו אי יהיבנא ליה להרב"י ז"ל כל דיליה דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל. מ"מ בדעת הרא"ש ז"ל לא ניתן ליאמר סברא זו כלל דיסבור גם הוא כסברת הרמב"ם ז"ל דבהדיא מפורש יוצא מדברי הרא"ש פרק ג' שאכלו דס"ל דכל הג' ברכות דברהמ"ז מדאורייתא הן עיין שם סי' י"ב וסי' כ"ב במ"ש עלה דאמרינן התם אר"ן משה תקן להם ברכת הזן וכו' דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תקן על ישראל עמך ושלמה תקן וכו' שכתב וז"ל ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא דוד ושלמה תיקנו המטבע לפי מה שנתוסף טובה לישראל עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה מפורש יוצא מדברי הרא"ש ז"ל דס"ל דכל הג' ברכות דבהמ"ז הן מדאורייתא. וכן מפורש יוצא מדברי הטור בנו ז"ל בסי' קפ"ז ממ"ש ע"ד אחיו רבינו יחיאל ז"ל יע"ש וממ"ש עוד שם סי קפ"ח וכן מפורש יוצא עוד ממ"ש בסי' ר"ח על מ"ש הרמב"ם דיש שאין אומרים בברכת מעין ג' כי אתה ה' טוב ומטיב שלא תקנו אלא מעין ג' וע"ז כתב הטור ז"ל ומיהו ישנו בכל הנוסחאות וקורין אותה מעין ג' אע"פ שתקנו מעין ד' שאין קורין אותה אלא על שם ג' שהם דאורייתא וכו' יע"ש. מכל זה מבואר דס"ל דכל הג' ברכות דבהמ"ז הן דאוריית' ומינה דהכי נמי הוי דעת אביו הרא"ש ז"ל מדלא הזכירו. ועוד דכבר כתבנו דכן מבואר יוצא מדברי הרא"ש ו"ל גופיה כפ' ג' שאכלו דהכי ס"ל דכל הג' ברכות הן מן התורה.

אשר על כן מכח כל הני פרכי דפרכינן על עיקר דברי רבינו יונה וראייתו וכן על תר"י מיניה וביה וכן על הרא"ש ז"ל ככל הנז'. נלע"ד ברור דמ"ש תר"י ונרא' למורי הרב נר"ו דברכ' מעין ג' אינה אלא מדרבנן וכו' אין כוונתו לומר דעיקר חיוב הברכה דעל ז' המינין נראה לרבינו יונה דאינה אלא מדרבנן דבהא ודאי ס"ל דחיוב הברכ' על כל ז' המינין היא מדאורייתא וכמ"ש תר"י בפשיטו' לעיל בריש הפרק בהני תרי דוכתי דכתבנו דבריהם לעיל אלא הכא כוונת תר"י בשם רבם רבינו יונה דנראה לו דברכת מעין ג' אינה אלא מדרבנן כלומר דמאי דמברכינן הברכה דז' המינין מעין ג' אינה אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא ליכא חיובא לברך הברכה דז' המינין מעין ג' דאע"ג דעל הלחם הג' ברכות חיובא דאורייתא נינהו. על ז' המינין לא חייבא רחמנא אלא לברך והיינו ברכה אחת ולא בעי' שתהיה מעין ג' ומאי דמברכינן לה מעין ג' אינה אלא מדרבנן דתקנו לברך גם ברכת שאר כל ז' המינין מעין ג' כעין ג' דחייבה רחמנא על הלחם ומייתי שפיר ראיה אלימתא לזה מהא דאמרי' ראם בירך על תמרי ברכת הזן יצא ואם איתא וכו'. ובהכי אתו שפיר דברי הרא"ש ז"ל ואין צורך למ"ש הרב מעדני מלך ז"ל ליישב דבריו ע"פ מ"ש הרב"י דס"ל להרמב"ם דאין מנין הברכות מן התורה אלא דגבי ברכת המזון ודאי דס"ל להרא"ש ז"ל דכל הג' ברכות הן מן התורה וכדכתיבנא לעיל. אבל ברכת מעין ג' דשאר ז' המינין ס"ל דאין המעין ג' מן התורה וכדכתיבנא בכוונת רבינו יונה ז"ל כנלע"ד ברור בכונת דברי רבינו יונה ודלא כהרב שה"ג והרפ"ח והרב חי' אנשי השם וכן הרב מעדני מלך ז"ל דהבינו דברי רבינו יונה ז"ל שכוונתו על עיקר חיוב הברכה דז' המינין דאינה אלא מדרבנן דהא ליתא אלא כוונתו כדכתיבנא. כנלע"ד. ותו לא מידי:

רט

ברכה שאינה צריכה. בש"ס דברכות דף ל"ג אמרינן דכל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא. וכתבו התוס' ז"ל בר"ה דל"ג דאיסור ברכ' שא"צ אינו לא מדרבנן והא דאמרי' דעובר משום ל"ת היינו מדרבנן דאסמכוהו אלאו דלא תשא וכ"נ שם דעת הר"ן ז"ל וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין. אכל מדברי הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שבועות הלכה ט' מוכח דס"ל דעובר ממש בלאו דלא תשא דבר תור' שכתב וז"ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם. שמים לשוא כמו שביארנו בהלכות ברכות ה"ז חייב לנדותו ואם לא נדוהו הוא בעצמו יהא בנדוי וכו' במד"א בשהיה הנשבע או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו וכו' ע"כ יע"ש. הרי דכתב דהשומע מפי חבירו שבירך לפניו ברכ' שא"צ חייב לנדותו ומדחייב לנדותו מוכח דאיסור ברכה שא"צ דאורייתא הוא. וכן ראיתי להרב מהר"מ ן' חביב ז"ל בס' תוספת יוה"ך לדף פ' ע"ב בסוף פסקו דברכה אחרונ' על הקאוו"י שכ' וז"ל והכי אמרי' פ' אין עומדין כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא וכ"כ הרמב"ם פ"א דה' ברכות דין ט"ו ובסוף הלכו' שבועו' כתב דהשומע שנשבע חבירו לשקר או שבירך ברכ' שא"צ שהוא עובר משום נושא ש"ש לשוא ה"ז חייב לנדותו יע"ש ומשמע לי מכל זה דאיסור ברכה שא"צ הוי דאורייתא א"ד ז"ל יע"ש. הרי דמשמע ליה להרב ז"ל מהני מילי דכתב הרמב"ם סוף הלכו' שבועו' דהשומע מחבירו שבירך ברכה שא"צ חייב לנדותו דאיסו' ברכה שא"צ דאורייתא הוא. ונראה דמשמע ליה הכי ממאי דכתב הרמב"ם דהשומע חייב לנדותו דאי לא הוה איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן לא הוה מחייב להשומע לנדותו. ומיהו אי מהא נלע"ד דלאו משמעות מוכרח הוה די"ל דאין איסורו אלא מדרבנן ואפ"ה חייב השומע לנדותו כדאשכחן שמנדין למי שעובר על איסורא דרבנן. האמנם לדידי משמע לי הכי מסיום דברי הרמב"ם ז"ל שסיים שם ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי. ומדבריו אלו ודאי מוכח דאיסור ברכה שא"צ הוה דאורייתא דומיא דמזכיר השם לבטלה או הנשבע לשקר. דאי אין איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן. קשה טובא על הרמב"ם ז"ל דזו מנ"ל דגם השומע מפי המברך אם הוא לא נדהו להמברך איהו בנדוי. הא בש"ס דנדרים דף ז' ע"ב דמשם מקור דינו זה לא אתמר התם רק השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו וכו' יע"ש וא"כ מנ"ל להרמב"ם למימר דגם בשומע מחבירו שמברך לפניו ברכה שא"צ שאם לא נדהו השומע הוא עצמו בנדוי דילמא דוקא השומע הזכרת השם בלא ברכה מפי חבירו דעובר מדאוריית' הוא דחייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי אבל השומע מפי המברך ברכה שא"צ דאין איסורו אלא מדרבנן נהי דלענין שיהא חייב השומע לנדותו גם בברכה שא"צ חייב לנדותו כדין העובר אאיסורא דרבנן דהוא חייב נדוי. אכל שיהא הוא בעצמו בנדוי אם לא נדהו מניין לו להרמב"ם ז"ל. אלא מוכרח דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם המברך ברכה שא"צ עובר משום נושא ש"ש לשוא דבר תורה כהמזכיר את השם לבטלה בלא ברכה. ולכן כתב שפיר דגם השומע מפי חבירו שמברך ברכה שא"צ דחייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא וכו' דומיא דהשומע הזכרת השם או שבועה לשקר מפי חבירו דכולהו חדא איסורא הוו דמזכיר את השם לבטלה ועובר על לאו דלא תשא דבר תורה.

והנה הרב פר"ח ז"ל בא"ח ס"ס ס"ו הביא ראיה דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן מהא דגרסי' פ' הרואה אהא דתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשי מברך שהחיינו דאמרי' עלה בגמר' בלישנא בתרא אמר ר"ה ל"ש אלא שלא קנה וחזר קנה אבל קנה וחזר וקנה א"צ לברך ור"י אמר אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך מכלל דביש לו וקנה דברי הכל צריך לברך מתיבי בנה בית חדש ואין לו כיוצא בו קנה כלים חדשים ואין לו כיוצא בהם צריך לברך יש. לו כיוצא בהם א"צ לברך דר"מ רי"א בין כך ובין כך צריך לברך בשלמא ר"ה כר"י אלא ר"י כמאן וכו' ומשני אמר לך ר"י ה"ה דלר"י קנה וחזר וקנ' נמי צ"ל והא דקמפלגי ביש לו וקנ' להודיעך כחו דר"מ דאפי' קנה ויש לו א"צ לברך וכ"ש קנה וחזר וקנה דא"צ לברך ופרכינן וליפליגי בקנה וחזר וקנה דא"צ לברך להודיעך כוחו דר"י ומשנינן כחא דהיתירא עדיף ליה הנה לך בהדייא דטפי ניחא ליה לתנא לאשמועינן כחא דר"מ דלא דמצריך לברך מלאשמועי' כחא דר"י דהלכתא כוותיה דמצריך לברך משום דהוי לחומרא ומכאן ראיה דהא דאמרינן עובר משוש לא תשא היינו מדרבנן כדאמרי' בספ"ק דברכות הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובלאו וכן בפ"ק דיומא השח שיחת חולין עובר בעשה וכיוצא טובא דאם איתא דהוי מדאורייתא א"כ טפי רבותא הו"ל לאשמועינן התנא כחא דר' יהודה. אלא ודאי אסמכתא בעלמא היא א"ד ז"ל יע"ש שכתב שהיא ראיה מכרעת:

ולפע"ד אחר המחילה רבה דלאו ראיה מכרעת היא ולא שמיה מתיא כלל. דהא עיקר פלוגתייהו דר"מ ור"י בקנה בית חדש או כלי' חדשים הוה בעיקר חיוב הברכה דשהחיינו אם חייב הוא לברך או אינו חייב וכדקאמרי צריך לברך וא"צ לברך ולענין אי חייב הוא לברך או אינו חייב ודאי דהו"ל ר"מ דקאמר דאינו חייב לברך כחא דהיתירא דהרי הוא פוטרו מלברך ור"י הוה כחא דאיסורא דהרי הוא מחייבו לברך וא"כ לא שייך כלל לומר בהאי פלוגתא דר"מ ור"י דעיקר פלוגתייהו הוה בחיוב הברכה דהו"ל לאשמועינן טפי רבותא התנא כחא דר"י כיון דלא איפליגו כלל בדבר שיש בו חיוב ברכת ואם יכול לברך או לא כי היכי דליהוי ר"י דקאמר דיכול לברך כחא דהיתירא. דהא עיקר פלוגתייהו הוה בעיקר חיוב הברכה אי חייב לברך או לא מיחיי' לברך דבצד זה דאם אעיקרא יש שם חיוב ברכה בדבר ההוא אם לאו פשיטא דהו"ל ר"מ הפוטר אותו דבר מברכה ואמר דא"צ לברך כחא דהיתירא ור"י דמחייבו לברך ואמר דצריך לברך כחא דאיסור' ולכן שפיר קאמר הש"ס דהתנא אשמועי' כחא דר"מ דהוא כחא דהתירא דלאשמועי' כחא דהתירא דר"י דיכול לברך לא שייך כלל למימר כיון דלא איפליגו השתא הכא בהאי מלתא דאי בעי לברך אם יכול לברך או אינו יכול דעיקר פלוגתייהו דשמיע ליה להתנא דאיפליגו בה ר"מ ור"י לא הוה אלא אי חייב לברך או אינו חייב ולכן אשמועי' בפלוגתייהו כחא דר"מ דהוה ודאי כחא דהתיר' במאי דאיפליגו ביה וזה פשוט וברור. באופן דראיית הרב פ"ח ז"ל הלזו לאו ראיה היא כלל לפענ"ד.

האמנם לדידי חזי לי לפום ריהטא להכריח דהא דאמרי' דהמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא דאין זה אלא אסמכתא מדרבנן. והוא מכח מאי דאיכ' לאקשויי טובא על עיקר' דהאי מימרא דאמור רבנן ר"י ור"ל כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא. דמ"ט עובר המברך ברכה. שא"צ על לאו זה דלא תשא דמאי שאייטיה דלאו דלא תשא הכא גבי מברך ברכה שא"צ ואי משום דמזכיר בה השם לבטלה הא איסור הזכרת השם בלא שבועה לא הוי איסורו מאזהרת לאו זה דלא תשא אלא איסורו איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא כדאיתא בריש תמורה ד"ד ע"א ובסנהדרין דף נ"ו יע"ש והיינו משום דלאו דלא תשא אינו אלא בנושא שם ה' בשבועה לשוא או לשקר. אבל הזכרת השם לבטלה בלתי שבועה לשוא או לשקר אינו עובר בלאו זה דלא תשא אלא אזהרתיה אזהרת עשה דאת ה' אלהיך תירא. וא"כ המברך ברכה שא"צ דאין כל איסורו רק מפני שמזכיר את השם בברכתו לבטלה לאו משום לאו דלא תשא הוא אלא משום האי עשה דאת ה' אלהיך תירא דהוא אזהרת עשה להמזכיר את השם לבטלה. ואיך קאמרי רבנן ר"י ור"ל דכל המברך ברכה שא"צ עובר משום ל"ת דמה ענין לאו דלא תשא למברך ברכה שא"צ דאין עיקר איסורו רק באו' שמזכיר אה ה' לבטלה והו"ל למימר דכל המברך ברכה שא"צ עובר בעשה דאת ה' אלהיך תירא דזה הוא איסור הזכרת השם לבטלה בלא בשבוע' לשוא או לשקר. אמנם אי אמרינן דהאי איסורא דברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן ומאי דקאמרי ר"י ור"ל דעובר בלא תשא אינו אלא אסמכתא בעלמא. לא קשיא מאי דאסמכוה אלאו זה דלא תשא דכיון דלאסמכת' בעלמא הוא דאסמכוה והיינו כדי ליתן חומר לאיסורם זה שאסרו לברך ברכה שא"צ וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתי דאיסור דרבנן דאית ליה אסמכתא מקרא חמיר טפי דלהכי סמכי ליה רבנן אקרא כדי ליתן חומר לאיסורם. וכיון דאיסור שה דהזכרת השם חמיר טובא וראו חז"ל להחמיר בו ולאסור מפני כן אפי ברכה שא"צ וכדי שיהא חמיר יותר איסור זה דברכה שא"צ ולחזוק דבריהם בעיני העם נראה להם לאסמכיניה אלאו זה דלא תשא אף דלא שייך ביה איסור לאו זה כי היכי דיהא חמיר איסור זה דרבנן דברכה שא"צ בעיני העם וימנעו ממנו משום דאיסור לאו זה דלא תשא חמירי להו לאנשי טובא דנזדעזע העולם בשעה שנאמר דבור זה דלא תשא מפי השם י"ת בהר סיני:

כי על פי האמור תמיהא לי על הרב מג"א ז"ל שכתב בסי' רט"ו ס"ק ו' עלה דפסק שם מרן ז"ל בש"ע כל המברך ברכה שא"צ ה"ז נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא וכו' וז"ל כנשבע לשוא דאמרי' דעובר משום לא תשא וגו' מ"מ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא תוס' סוף ר"ה והרא"ש פ"ק דקדושין. ודעת הרמב"ם שהוא דאוריית' וכן הוא בתמורה דף ד' פשטא דתלמודא והתוס' מפרשים דמיירי בלא ברכה ולדבריהם אם מברך מספק אינו עובר משום לא תשא א"ד המג"א ז"ל יע"ש. הנה שכתב דבתמורה הכי משמע פשטא דתלמודא כדעת הרמב"ם דהוא דאורייתא וכוונתו דממאי דאמרי' התם דאיסור מדאוריית' להזכיר שם ה' לבטלה מינה נמי למברך ברכה שא"צ דהרי הוא מזכיר בה שם ה' לבטלה דאסיר מדאוריית'. אלא שהתוס' לשיטתייהו מפרשי לההיא דתמורה דמזכיר את ה' בלא ברכה אבל כשמברך ברכה שא"צ כיון דהזכרתו את ה' בברכה הוה לאו הזכרת ה' לבטלה הוה מדאורייתא אלא דאסיר מדרבנן. ולדידי תמיהא לי על הרב מג"א ז"ל איך כתב דמפשט' דתלמודא דריש תמורה מוכח כדעת הרמב"ם דהוא דאוריית' דהא אדרבה ממאי דאמרינן התם בתמורה דהזכרת שם ה' לבטלה אזהרתיה אזהרת עשה דאת ה' אלהיך תירא. ור"י ור"ל. דאמרי תרוייהו בברכות דכל המברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא על כרחין דאין איסור דברכה שא"צ אלא מדרבנן ומאי דאמרי משום לא תשא אינו אלא אסמכת' בעלמא. דאי עובר ממש בלא תשא דבר תורה קאמרי ר"י ור"ל וכדעת הרמב"ם וכפשטא דתלמודא דריש תמורה איך קאמרי דעובר משום לאו זה דלא תשא דמאי שאייטיה דלא תשא הכא גבי ברכה שא"צ הא מאי דאסרי' בתלמודא דריש תמורה הזכרת שם ה' לבטלה לאו מאיסורי לאו דלא תשא הוא אלא מעשה דאת ה' אלהיך תירא והו"ל לר"י ור"ל למימ' דהמברך ברכה שא"צ עובר בעשה דאת ה' אלהיך תירא וכדאיתא בתלמודא דתמורה. אלא ממאי דאמרי' התם בתמור' דהזכר' השם לבטלה אזהרתיה אזהרת עשה דאת ה' אלהיך תירא. ור"י ור"ל קאמרי' בברכות דהמברך ברכה שא"צ עובר בלאו דלא תשא ולא קאמרי דעובר בעשה דאת ה' אלהיך תירא כדאית' בש"ס דתמורה גבי הזכרת השם לבטלה מוכח דהאי איסורא דהזכר' השם לבטלה מעשה דאת ה' אלהיך תירא דאתמר בש"ס דריש תמור' אינו אלא במזכיר את השם לבטלה בלא ברכה וכדמפרשי ליה התוס' אבל בברכה ליכא משום איסור עשה דאת ה אלהיך תיר'. אלא דמדרבנן אסיר וראו חכמים למיסמך לאיסור זה דברכה שא"צ אלאו דלא תשא וכדכתיבנא לעיל. באופן דאדרבא ממאי דאמרי' בש"ס דתמורה דאיסור הזכרת השם לבטלה הוה איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא ובברכה שא"צ אמרי ר"י ור"ל דעובר משום לא תשא מוכח דאין איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן ומאי דאמור רבנן דעובר משום לא תשא אסמכתא בעלמא הוא. ואיך כתב הרב מג"א דפשטא דתלמוד' דריש תמורה הוא כדעת הרמב"ם דהמברך ברכ' שא"צ עובר משום לא תשא ממש דאורייתא:

איברא דאנכי הרואה דבעיקר דברי הרמב"ם דסוף הלכות שבועות איכא לאקשויי טובא לפום ריהטא דהנה בדין ט' כתב השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום לא תשא במו שביארנו בה' ברכות ה"ז חייב לנדותו וכו'. ובדין י"א כתב וז"ל ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפי להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את ה' הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה וכו'. והשתא איכא לאקשויי טובא דהא ממ"ש בתחלה בדין ט"ו דהשומע הזכרת ה' מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכ' וכו' כבר ביאר לנו ביאו' רח"ב במ"ש דהשומע הזכרת ה' לשוא דחייב לנדותו דאפי' הזכרת שם ה' בלתי שבועה אסור ואמאי חזר וכתב בדין י"א ולא שבועה בלבד היא שאסורה וכו' ואם נאמר דמ"ש בדין ט' השומע הזכרת שם ה' מפי חבירו לשוא רצ"ל בשבועה לשוא. אכתי כבר בא מבואר במ"ש דגם המברך ברכה שא"צ עובר משו' נושא ש"ש לשוא דלא שבועה לשוא לבד היא שאסורה אלא אפי' להזכי' שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע. שהרי מברך ברכה שא"צ לא שייך כלל לאוסרו משום שבועה לשוא דאין כאן שבועה ואין איסור ברכה שא"צ רק משום שהזכיר את שם השם לבטלה וא"כ הא תו למה לי הא דחזר וכתב בדין י"א ולא שבועה בלבד היא שאסורה וכו'. ותו קשה טובא דממ"ש בדין ט' דברכה שא"צ עובר משום לא תשא מבואר יוצא דאיסור הזכרת השם לבטלה בלא שבועה נמי איסורו מלאו דלא תשא דהא ברכה שא"צ אין שום טעם לחייבו משום שבועה לשוא דמה שבועה שייכא בברכה וע"כ דאין איסור דברכה שא"צ אלא משום מה שמזכיר שם מן השמות המיוחדין בהברכה לבטלה וא"כ הרי מבואר יוצא מדבריו דבדין זה דכתב דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא דגם איסור מזכיר שם מן השמות המיוחדין שלא בשבועה הוא מלאו דלא תשא. ואיך כתב בדין י"א דאיסור הזכרת השם לבטלה הוה מקרא דליראה את השם הנכבד והנורא דבכלל יראתו שלא יזכירו לבטל' וזה דלא כמ"ש לעיל כריט' דאיסור הזכרת ש"ש לבטלה אף שלא נשבע הוה נמי משום איסור לאו דלא תשא.

אשר על כן נלע"ד להכריח מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דגם איהו ז"ל הכי ס"ל דהא דאמור רבנן דהמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא היינו מדרבנן ואסמכוה אלאו דלא תשא לחזוק דבריהם באיסור זה ומאי דכתב ז"ל דהמברך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא רצ"ל דהוא עובר מדרבנן וכיון דאין איסור זה דמברך ברכה שא"צ אלא מדרבנן עדין לא למדונו הרמב"ם ז"ל במ"ש דהמברך ברכה שאינה צריכה חייב השומעו לנדותו משום דעובר משום נושא שם ה' לשוא. דלא שבוע' לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפי' להזכיר שם מהשמות המיוחדין לבטלה אסור מדאורייתא די"ל דגם הזכרת השם לבטלה אין איסורו אלא מדרבנן דומיא דברכה שא"צ. לכן חזר וכתב בדין י"א דגם הזכרת השם לבטלה כלומר בלא ברכה אסור מן התורה מקרא דליראה את השם הנכבד והנורא. והא דכתב בדין ט' להשוות מברך ברכה שא"צ לנשבע לשוא או לשקר לענין שהשומע חייב לנדותו ואם לא נדהו יהא הוא עצמו בנדוי. אשר מדבריו אלו נראה לכאורה דברכה שא"צ עובר משום נושא שם ה' לשוא דבר תורה דאי אינו אלא מדרבנן מנ"ל להרמב"ם דחייב השומעו לנדותו ואם לא נדהו יהא הוא עצמו בנדוי. וכדכתיבנ' לעיל בריש אמי'ר להוכיח כן מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דדעתו דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא מדאורייתא. נלע"ד דהרמב"ם ז"ל למד דבר זה ממאי דראו חכמים להחמי' באיסור זה דברכה שא"צ עד שנראה להם לאסמכיה אאיסור לאו דלא תשא אע"ג דלא שייך כלל לאו זה דלא תשא בברכה שא"צ דאין לאוסרו אלא משום הזכרת ש"ש לבטלה דאיסורו איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא כדאיתא בש"ס ריש תמורה או מקרא דליראה את ה' הנכבד כדכתב הרמב"ם ז"ל והיינו דכדי לחזק חזוק גמור לדבריהם בהאי איסורא ראו חז"ל לאסמכיה לאיסור דברכה שא"צ אלאו זה דלא תשא כדי שיהא חמור בעיני העם איסור זה כאיסור דאורייתא דלאו זה דלא תשא ולא יקילו ביה. וכיון שכן ממילא נמי מה"ט דשלא יקילו בו יש ליתן לאיסור ברכה שא"צ כל דין איסור לאו דלא תשא דאורייתא לענין שהשומע מפי חבירו שמברך ברכה שא"צ דחייב לנדותו ואם לא נדהו יהא הוא עצמו בנדוי דאי לאו הכי אלא שהשומע מפי חבירו ברכה שא"צ אם לא נדהו השומע אין הוא עצמו בנדוי כדין השומע הזכרת ש"ש בשבועה לשוא או לשקר. הרי מזה מוכח דקיל איסור ברכה שא"צ ויבאו להקל באיסור וה ונמצא שלא הועיל חז"ל כלום במאי דאסמכוהו אלאו דלא תשא. אלא מוכרח דחז"ל החמירו באיסור זה דברכה שא"צ כעין איסור לאו זה דלא תשא דאורייתא ממש לכל דבריו דגם באיסור זה דברכה שא"צ השומע מפיו חייב לנדותו ואם לא נדהו יהא עצמו בנדוי כדין הנשבע לשוא או לשקר דבהכי דבריהם חזקים מוצקים וקיימי'. כנלע"ד למימר בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל. ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל בתשו' הנקראים בשם פאר הדור סי' ק"ה דאיסור ברכות שא"צ איסור דאורייתא צ"ל דלאו איסור דאוריית' ממש קאמר אלא כוונתו דחז"ל עשאוהו כאיסור דאורייתא.

וראיתי להרב זרע אמת ח"א סי' א' שגם הוא ז"ל האריך להוכיח דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל דאיסו' ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן וכתב לפר' דברי הרמב"ם דבתשו' הנז' דלאו איסו' דאוריית' ממש קאמר וכדכתיבנא. אלא שעיקר הוכחתו הוה ממאי דשרי להזכיר את ש"ש בשבחו ולא גרע ברכה משבח וכ"כ ג"כ הגאון פני יהושע ז"ל בחי' לברכו' לדל"ג להוכיח דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן ממאי דהתירו להזכיר ש"ש בדברי שבחים ותחנות וכתב דזה ברור יע"ש.

ולפענ"ד אי מהא לאו הוכחה היא דר"ל דברכה כיון שחז"ל תקנוה לברך בעתה במקום חיובה כי מברכה שלא בעתה ובמקומ' אין זה מברך לשבח אלא כמתלוצץ וכמ"ש בשבת דקי"ח ע"ב הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף ופרש"י ז"ל דנביאים תיקנו לומר בפרקי' לשבח והודייה וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ ע"כ. מה"ט נמי י"ל דאסור מדאורייתא לברך ברכה שא"צ כיון דאינו מברכה בעתה ובמקומ' שתקנוה חז"ל לברכה. ומה מאוד אני תמה על הרב זרע אמת ז"ל דאיהו גופיה כתב שם טעמא דאיסור ברכה שא"צ דהוה דוגמא להא דאמרי' בשבת דהקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף יע"ש. דלפ"ז י"ל שפיר דאיסור ברכה שא"צ דאוריית' הוי מה"ט דאינה מברכה בעתה ובמקומ' שתקנוה חז"ל ולאו שבח יחשב לו ברכתו אלא הוא כמחרף דהו"ל כמתלוצץ. ואיך מוכיח הרב ז"ל דאין איסורו אלא מדרבנן משום דהרי הברכה שבח הוא. ושטעם שאסרו חז"ל לברך ברכה שא"צ הוא פשוט דהם תקנו הברכות והם אמרו שלא לאמרם שלא לצורך כי היכי דתיהוי היכרא כשאומר אותם משום תקנת חכמים דוגמא לדבר מ"ש פ"י דשבת דקי"ח ע"ב הקורא הלל בכל יום וכו' וה"נ דכוותה וכו' א"ד ז"ל יע"ש. והוא תימא דהא מה"ט גופיה דאמרו בשבת דהקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף והיינו משום דכל שאומר השבח שלא בעתה ה"ז כמתלוצץ ולאו שבח יחשב. י"ל שפיר דמשו"ה אסורה ברכה שא"צ דבר תורה דלחשוב הברכה לשבח לא חשבינן לה כיון דאינה בעתה. ובמקומה שתקנוה חז"ל ואזלא ליה להרב ז"ל כל עיקר הוכחתו ותלמוד אשר ממנו ללמד יצא דלכ"ע אין איסור ברכ' שא"צ אלא מדרבנן. וכן נמי אין מקום למה שתמה שם על הרב מג"א ז"ל מכח זה דהברכה שבח היא. באופן דכל עיקר הוכחתו דכתב להוכיח שם הרב ז"ל דגם להרמב"ם ז"ל אין איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן לאו הוכחה היא כלל לפענ"ד. ואי איכא להכריח דגם הרמב"ם ז"ל יסבור דאין איסורו אלא מדרבנן. אינו אלא על דרך שכתבנו אנן בעניותין להוכיח מדבריו וכן מעיקר דברי הש"ס ככל האמור ומדובר לעיל. אלא שדברי הרמב"ם ז"ל בתשובותיו ס' ק"ה דכתב דאיסור דאורייתא הוא לא משמע הכי זולתי אם נדחוק לפרש דבריו דלאו איסור דאורייתא ממש קאמר וכדכתיבנא וכמ"ש ג"כ הרב זרע אמת ז"ל. ועיין להריב"ש ז"ל בתשו' ססי' שפ"ד שכתב וז"ל ואע"פ שכתב הרא"ה דברכה שא"צ מדרבנן ואסמכוה אקרא מ"מ רמיזא באורייתא יע"ש. וא"כ י"ל שפיר דלכוונה זו הוא דכתב הרמב"ם בתשו' דברכה שא"צ אסור מדאורייתא כלומר דרמיזא איסוריה באוריית' כן נראה לי. ותו לא מידי.

רי

ברכה שאינה צריכה. הא דברכה שא"צ לא אסירה אלא מדרבנן ולא עבר המברך ברכה שא"צ על לאו דלא תשא ממש דבר תורה. היינו כשמברך הברכה בעת ובזמן דשייכא מיהא לברכה זו אלא דלדידיה לא צריכה ליה לברכה זו שכבר בירך ויצא י"ח ממנה וכיוצא. אבל המברך ברכה דלא שייכה לברכה זו כלל לזמן ההוא כגון שבירך ברכת המבדיל ביום אחד מימי החול דודאי הו"ל מזכיר ש"ש לבטלה ממש. בכה"ג נראה דעובר משום לא תשא ממש מן התורה כיון שאין מקום כלל להזכרת השם בהבדלה כי האי. כ"כ הגאון פני יהושע ז"ל בחי' לברכות לדל"ג סוף ד"ה תני רב אחא.

ולפענ"ד אחר המחי"ר דאין סברתו הלזו מחוורת כלל. דהא כי אמרי' דברכה שא"צ דעובר עליה משום לא תשא דאינו אלא מדרבנן אע"ג דהרי הוא מזכיר שם שמים שלא לצורך. היינו משום דכיון דבברכה הוא דמזכיר שם ה' הרי היא כשבח שיכול אדם להזכיר שם ה' כדי לשבחו. וכמו שכ"כ הגאון ז"ל הנז' שם לעיל מזה להכריח דאין איסור דברכה שא"צ אלא מדרבנן מהא דלא אסרי להזכיר השם. בדברי שבחים ותחנונים יע"ש. וכיון שכן דכל עיקר טעמא דהיתרא דברכה שא"צ דבר תורה ואין בה משום הזכר' ש"ש לבטלה מדאורייתא הוה משום דכיון דבברכה הוא דמזכיר שם השם כמזכירו בדברי שבחים הוה דלא אסיר. א"כ מה"ט אין לחלק כלל להאי חלוקא דאמר מר דהיכא דמברך ברכה שא"צ שאינה שייכה בזמן ההוא כגון שמברך ברכת המבדיל בהזכרת ש"ש בימי החול דכיון דאין מקום כלל להזכרת השם בהבדלה כי האי עובר משום לא תשא ממש דבר תורה. דהא גם כי מברך ברכת הבדלה בימי החול נמי כיון דהזכרתו את שם ה' בברכה היא תו לא הויא הזכרת ש"ש לבטלה כיון דבברכה הוא מזכיר את ש"ש דהו"ל כמזכירו בדברי שבח ולא שייך לומר שיעבור משום לא תשא דבר תורה.

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה