גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף
א
אי אדם יכול לברוא אדם או בהמה על ידי ספר יצירה. כדאיתא פרק ארבע מיתות דס"ה ע"ב רבא ברא גברא שדריה קמיה דר"ז וכו' ופי' רש"י ברא גברא ע"י ספר יצירה שלמדו צירוף אותיות של שם ואמרינן תו התם דס"ז ע"ב דרב חנינא ורב אושעיא כל מעלי שבתא הוו עסקי בס' יצירה ומיברי בהו עיגלא תילתא ואכלי ליה. ופירש רש"י עסקי בה' יצירה וממילא איברי להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפין אותיות השם שבהם נברא העולם וכו' יע"ש. וכן העיד הגאון חכם צבי ז"ל בתשו' סי' צ"ג על זקנו הגאון מהר"א ז"ל אב"ד דק"ק חעלם דברא גברא ע"י ס' יצירה י"עש:
ונסתפקתי אי שרי להו לרבנן דרב חילייהו ועסקי בס' יצירה וברו גברא. למעבד להאי עבידתא ביומא דשבתא. מי אמרינן כיון דלא קא עבדי רבנן מעשה בידים בהאי עסקא דעסקי בה' יצירה אלא דמצרפי אותיות השם שבו נברא העולם. וע"י צירופם את אותיות השם הקדוש האדם או הבהמה איברו ממילא. לא עברי בהכי כיומא דשבתא על איסורא דאוריית' דלא תעשה כל מלאכה. דהא לא עבדי מעשה ממש בידים. או דילמא כיון דעל ידי עקימת שפתים בצירוף אותיו' השם הקדוש מתעביד מעשה גדול ונורא כזה דנבר' אדם או בהמה כעבדו רבנן בעסקם בצירוף אותיות השם מעשה ממש בידים חשיב ועברי על איסור מלאכה דבונה בשבת ואפשר נמי על איסור מלאכה דלש בשבת כי עסקי בהאי עיסקא ביומא דשבתא.
ולכאורה נראה דליכא בהאי עסקא משום איסור לא תעשה כל מלאכה ביום. השבת. כיון דלא עבדי רבנן שום מעשה בידים בגוף האדם הנברא או הבהמה רק דבור בעלמא בצירופם אותיות השם. ואמינא לה מהא דגרסי' בפ' חלק דק"א ע"א ת"ר סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת. ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת. ופירש"י ולוחשין וכו' בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה ע"כ. ונראה לכאורה דכוונת רש"י ז"ל במאמרו ואין בכך משום צידה. משום דהוה על יד לחישה דעז עקימתו השפתים בלחישה הוא מעמיד הנחשים במקומן שלא יוכלו לזוז משם. וכיון דלא עביד מעשה בידים אלא דבור בלחישה ליכא בהכי משום איסור מלאכה דצידה בשבת דבר תורה ולהכי שרי ללחוש לחישת נחשים ועקרבי' בשביל שלא יזיקו בשבת. כן נראה לכאורה כוונת רש"י ז"ל. ולפי זה הנה מכאן ראיה להתיר לעסוק בה' יצירה ולצרף אותיות השם שבו נברא העולם ביומא דשבתא דבר תורה. דכיון דלא עבדי רבנן מעשה בידים בגוף בריאת האדם או הבהמה אלא דיבור בצירוף אותיות השם וממילא איברו האדם או הבהמה. ליכא משום איסור עשיית מלאכה דבונה ולש בשבת דומיא דלחישה על נחשים ועקרבים דשרי בשבת וליכא משום איסור מלאכה דצד בשבת:
איברא דראיתי להגאון באר שבע ז"ל בפרק חלק עלה דהך בריית' דלוחשין לחישת נחשים וכו' שדחה להאי פירושא דרש"י ז"ל ותמה מאוד על רש"י ז"ל דפריש הכי. וז"ל ולוחשין וכו' פירש"י שלא יזיקו ואין בכך משום צידה. ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה ק' יאמר דבר זה שהרי משנה שלמה שנינו פ"ב דעדיות הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישיכנו פטור. ואם לרפואה חייב וכו'. ובס"פ האורג אמר שמואל דהאי פטור פטור ומותר הוא א"כ אי אפשר לו' שהברייתא בא לאשמועינן דאין בכך משום צידה שהרי אפילו הצד ממש שלא יזיקו מותר לכתחלה. א"כ מאי ואין בכך משום צידה דמשמע אבל הצד ממש שלא יזיקו אסור. וכבר היה לי לפרש שהברייתא בא לאשמועינן דאין בכך משום רפואה דומיא דאינך וכו'. אמנם מדברי הרמב"ם פי"א מה' ע"ז נר' שהוא מפרש הברייתא דלוחשין וכו' היינו מי שנשכו נחשים או עקרבים שמותר ללחוש לו אפילו בשבת אעפ"י שאין הדבר מועיל כלום ואסור להרבות בשיחה בטילה בשבת וכו' אפ"ה לחש זה שרי וכו ושפתים ישק הוא עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שהגדיל הרב תמיהתו מאוד על פירש"י ז"ל. ובחר לו לפירושו של הרמב"ם ז"ל. ולפי פירושו דפירש הרמב"ם ז"ל להך בריית' ליכא לאתויי מידי מהך ברייתא לנדון דידן כמובן. ודברי רש"י ז"ל דחה הגאון באר שבע ז"ל:
האמנם כי דייקינן פורתא נרא' דמאי דתמה הגאון באר שבע ז"ל על פירש"י לאו תמיהא היא כלל ומאוד אני תמה על הגאון הנזכר שהחריד את כל החרדה הגדולה הזאת על מאור עיני הגולה רש"י ז"ל והכי אמר מר בתמיהתו ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה וכו' כאילו ח"ו נעלמה מעיני קדשו של רש"י ז"ל האי משנה ערוכה דפ"ב דעדיות ומאי דאמר עלה שמואל סוף פרק האורג דהאי פטור הוא פטור ומותר. וזו פליאה גדולה בעיני על הגאון ז"ל הנזכר. דהא הך מתניתין דעדיות דהצד נחש לאו כולי עלמא היא אלא ר"ש היא דס"ל מלאכה שא"צ לגופה מותר. וכדאמרינן עלה בשבת דק"ז ע"ב אבל לר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב. אסור לצוד נחש ומתעסק בה כדי שלא ישכנו וחייב משום צד. וכבר התוס' ז"ל בריש שבת ד"ג ע"א ד"ה הצד נחש הקשו בשם בה"ג דברי שמואל אהדדי דהכא סבר שמואל כר"ש מלאכה שא"צ לגופה פטור ומשום צערא דגופא מותר. ובפ' כירה אמרי' דסבר שמואל במלאכה שא"צ לגופה כר"י דחייב. ותירצו בשם ר"ת דשמואל קאמר דלר"ש דס"ל מלאכה שא"ג לגופה פטור. בהני תלת פטור ומותר וליה לא ס"ל כר"ש יע"ש. ובהך מתניתין דמייתי מינה שמואל ראיה דהצד נחש וכו' פטור ומותר. מהא דתנן התם דקכ"א כופין קערה וכו' ועל עקרב שלא תישך. הנה סיפא דהך מתני' גופה אמר רבי יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר חוששני לו מחטאת ופי' רש"י ז"ל חוששני לו מחטאת כיון דלא היה העקרב רץ אחריו איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו וחוששני לו' חייב חטאת הוא ע"כ יע"ש. והנה כי כן תם אנכי ולא אדע מה מקום לתמיהא זו דתמה הגאון באר שבע ז"ל על רש"י דפרק חלק מהאי מתני' דפ"ב דעדיות והכי אמר מר בתמיהתו דאי אפשר לומר שהברייתא בא לאשמועינן דאין בכך משום. צידה שהרי אפילו הצד ממש שלא יזיקו מותר לכתחל' וכו' כאילו הוה דינא דהך מתני' דפ"ב דעדיות אליבא דכ"ע וליכא שום תנא דפליג עלה. והא איכא רבי יהודה ורבן יוחנן בן זכאי דפליגי עלה דהך מתני' דעדיות וסברי דהצד נחש בשבת ומתעסק בו כדי שלא ישיכנו חייב דאית. להו מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ומתני' דפ"ב דעדיות ר"ש היא. וא"כ שפיר אפשר ואפשר לומר דהך ברייתא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ר' יהודה וריב"ז היא דסברי מלאכה שא צ לגופה חייב עליה ולהכי קתני תנא דהך ברייתא לוחשין וכו' לאשמועינן דאע"ג דמלאכ' שא"צ לגופה חייב והצד נחש בשב' ומתעסק בו שלא ישיכנו חייב. אפ"ה לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו. משום דאין בכך משום צידה וכדפי' רש"י ז"ל ושפיר פירש דהאי תנא הא אתי לאשמועינן דאע"ג דסובר מלאכה שאצ"ל חייב והצד נחש בשבת ומתעסק בו שלא ישיכנו חייב הצדן ע"י לחישה לאו צידה הוי להתחייב משום צד. והא דמוקי לה רש"י להך ברייתא כר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב. ולא מפרש לה משום רפואה כדהוה בעי לפרש לה הגאון באר שבע ז"ל. משום דס"ל לרש"י דהא מילתא דפשיטא טובא היא דליכא משום רפואה כיון דלא עביד מידי רק עקימת שפתים בלחישה פשיטא דליכא למגזר בכה"ג משום שחיקת סממנים. ולא היה צריך התנא להשמיענו דבר זה וכן נמי לא ניחא ליה לרש"י לפרש כדפירש לה הרמב"ם ז"ל. משום דאיהו ס"ל דהלחש מועיל ודלא כהרמב"ם דס"ל דאין הלחש מועיל כלום. וכיון דלרש"י הלחש מועיל ליכא בהאי לחישה בשבת ע הנשיכה משום שיחה בטלה ופשיט' דשרי ומאי אתא תנא דברייתא לאשמועינן דלוחשין ולהכי סובר רש"י ז"ל דע"כ דהאי תנא דקתני לוחשין וכו' ס"ל כר"י וריב"ז דמלאכה שא"צ לגופה חייב והצד נחש בשבת ומתעסק בו שלא ישיכנו חייב דלא כהך מתניתין דעדיות דהך מתני' ר"ש היא. ולכן אתי שפיר מאי דקתני לוחשין וכו' דאתא לאשמועינן דצידה דע"י לחישה שריא משום דאין בכך משום צידה. וזה פשוט וברור בכונת רש"י ז"ל. ודברי הגאון באר שבע ז"ל בתמיהתו על פי' רש"י ז"ל אינם אלא דברי תימא כאמור.
שבתי וראה להרב מהר"א אלפאנדרי זל בס' מרכבת המשנה פי"א מה' ע"ז דף י"ז ע"ד שהביא דברי רש"י ז"ל וכתב וז"ל וראיתי להרב באר שבע בשיטתו שהבין בדברי רש"י שמ"ש ואין בכך משום צידה היינו שלחש זה שלוחש ומקבץ יחד הנחשים במקום אחד שאין זה חשוב צידה להיות אסור ללחוש בשבת. וכפי זה תמה עליו דמשמע שהצד מפני שלא יזיקו אסור. והא משנה שלימה שנינו הצד נחש וכו' עכ"ל. ואני אומר שאין כונת רש"י במ"ש ואין כאן צידה שאין זה חשוב צידה. אלא כוונתו לומר כיון שהוא בשביל שלא יזיקו. אין כאן איסור צידה ומותר. והיינו ההיא מתני' דהצד נחש. וזה נראה מוכרח בדעת רש"י ז"ל דלא ימנע האי שלא יזיקו שכתב רש"י יש סכנה בדבר או לאו. אי איכא סכנה מאי דאין בכך משום צידה דקאמר דמשמע הא איכא משום צידה אסור. אמאי הא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואי ליכא סכנה. אמאי מותר אפילו בחול. הא איכא איסורא דחובר חבר. דכן ס"ל לרש"י בפירוש חובר חבר שמקבץ נחשים ועקרבים במקום אחד אלא ודאי דמיירי שיש סכנה ואפילו בשבת מותר דאין בכך איסור צידה כנ"ל עכ"ד ז"ל יע"ש. ולפי דברי הרב ז"ל בכוונת דברי רש"י ז"ל. אנו למדין מדברי רש"י ז"ל אלו דצידה על ידי לחישה חשיבה צידה גמור' דבר תורה והצד נחש בשבת ע"י לחישה שלא יזיקו חייב משום צד אע"ג דלא עביד מעשה בידים וליכא רק עקימ' שפתים בלחישה. דטעמא דהאי ברייתא דשרייה ללחוש לחישת נחשים ועקרבים בשבת. היינו משום דאיכא סכנה. ומשום דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. וכמ"ש הרב הנז' ואי צידה דע"י לחישה לאו צידה חשיבה ולא מיחייב עליה משום צד דבר תורה. מאי אתא תנא לאשמועינן. דבדאיכא סכנה לוחשין וכו'. פשיטא הא אפילו צידה גמורה בידים שרי בשבת במקום סכנה דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.
והנה אם איתא להאי פירושא דהרב ז"ל בכוונת רש"י ז"ל לא זו בלבד דליכא ראיה מדברי רש"י ז"ל אלו להתיר האי עסק' דצירוף אותיות השם הקדוש בשבת. כדהוה בעינן לאתויי לעיל. אלא אדרבה יש להוכיח מדברי רש"י ז"ל אלו לאידך גיסא דאסיר דבר תורה לעסוק בס' יצירה ולצרף אותיות השם שבו נברא העולם בשבת. משום דכי איברו אדם או בהמ' ע"י עסק זה קא מחללי שבתא ועברי על איסור עשיית מלאכה דבונה ולש בשבת דאע"ג דלא עבדו מעשה בידים בגוף האדם או הבהמה. רק עקימת שפתים בצירוף אותיות השם והאדם איברי ממילא מ"מ כיון דע"י צירופם אותיות השם מתעביד מעשה דבריאת האדם או הבהמה בעבד מעשה בידים חשיב דומיא דצידת נחשים ועקרבים ע"י לחישה דחייב משום צד בשבת דבר תורה לפי דברי מהר"א אלפאנדרי ז"ל בכונת דברי רש"י ז"ל. ואע"ג דליכא מעשה דצידה בידים כלל. רק עקימת שפתים בלחישה. דבריאת אדם או בהמה ע"י ספר יצירה הוה נמי דכוותה דלחישה על נחשי' ועקרבי' ואין מקום לחלק ביניהם כלל.
האמנם לפענ"ד עיקר דברי הרב מהר"א אלפאנדרי ז"ל בכוונת דברי רש"י ז"ל. אחר המחילה רבה הלא נתנו ליאמר כלל. חדא דהאי לישנא דואין בכך משום צידה דכתב רש"י ז"ל מורה באצבע על כוונתו שרצ"ל דכיון דהוה ע"י לחישה לאו צידה היא. ועוד דאי מיירי בדאיכא סכנה הן עוד היום קשה הא גופא דמאי אתא לאשמועינן דמשום סכנת נפש לוחשין אפילו בשבת ואינו אסור משום צידה מפני פקוח נפש. פשיטא דהא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפילו להורגן בשבת שרי ברצין אחריו לכ"ע כדאיתא בשבת דקכ"א ע"ב כ"ש צידה שהרי צידה קילא טפי מהריגה וכמ"ש התוס' ז"ל שם ע"ב ד"ה כל המזיקין נהרגין בשבת דצידה לא מפרסמה מילתא כהריגה ומה"ט פליג התם ר"ה ואוסר ההריגה יע"ש. וכיון דברצין אחריו אפילו להורגן שרי כ"ש צידה. ואי משום דאיכא בלחישה איסור אחר דחובר חבר נמי. מאי הוי הא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ומאי אתא תנא לאשמועינן דמשום סכנת נפש לוחשין וכו' בשבת. אלא מוכרח דמיירי בליכא סכנת נפש. ומאי דתמה הר' באר שבע ז"ל כבר כתבנו דאין מקום לתמיהתו- גם מאי דהכריח הרב מהר"א ז"ל פירושו בכוונת רש"י. משום דאי בדליכא סכנה אפילו בחול אסור משום חובר חבר. אינו הכרח כלל וכמו שאכתוב לקמן במערכת החי"ת בהאי עניינא דחובר חבר בס"ד באופן דהאי פירוש' דאמ' מר הר"א אלפאנדרי זל בכונת דברי רש"י ז"ל במאי דכתב ואין בכך משו' צידה. אינו מחוור כלל. אלא הדבר ברור לענ"ד דכונת רש"י זל דכיון דהוה ע"י לחישה אין בזה משו' צידה ואפילו בדליכא סכנה שרי משום דצידה כזו לא אסיר דבר תורה והדרן למאי דאמרן דלכאורה איכא ראיה מדברי רש"י ז"ל אלו להתיר בריאת אדם או בהמה בשבת ע"י ספ' יצירה דבר תורה וליכא משום איסור מלאכה דבונה ולש בשבת כיון דלא עביד מעשה בידים. דומיא דצידת נחשים על ידי לחישה דליכא משום איסור צידה בשבת דבר תורה. כן נראה לכאורה:
ואולם אחרי ההתבוננות בהאי לישנא דרש"י ז"ל דכתב ואין בכך משום צידה. נלע"ד דאדרבה דמהני מילי דרש"י ז"ל ראיה לאידך גיסא. דבהאי עיסקא דספר יצירה וצירוף אותיות השם ואיברי גברא או עיגלא ביומא דשבתא איכא משום איסור מלאכה דבונה ולש בשבת. והוא משום דכי דייקינן שפיר בהאי לישנא דרש"י ז"ל. נשכח דאין כונת רש"י ז"ל במאי דכתב ואין בכך משום צידה. משום דלא עביד מעשה בידים רק עקימת שפתים בלחישה כאשר כתבנו לעיל בהשקפה ראשונה. אלא כונת רש"י ז"ל דאין דרך צידה בכך ולהכי שרי משום דהו"ל צידה שלא כדרכה ומלאכה דצידה דכלאחר יד היא ולהכי שרי והיינו דכתב ואין בכך משום צידה. כלומר דאין דרך צידה בכך. וכן מצאתי אחרי כן להר"ב הלבוש ז"ל בא"ח סי' שכ"ח סעיף מ"ה שכתב להאי דינא דהך ברייתא דלוחשין וכו' וכפי פי' רש"י ז"ל ופירש להדיא משום דאין דרך צירה בכך. וז"ל שם לוחשין לחישות על נחשים. ועל עקרבים שלא יזיקו ואין בכך משום צידה שאין זה דרך צידה ע"כ יע"ש. הנה שהבין הרב הלבוש ז"ל בפשיטות בכונת דברי רש"י ז"ל בהני מילי דואין בכך משום צידה. דרצ"ל שאין דרך צידה בכך והא ודאי דכן הוא כונת רש"י ז"ל. ולפי זה הנה מכאן ראיה גמורה לענ"ד לנדון דידן לאסור איסור גמור דבר תורה לעסוק בהאי עיסקא דספר יצירה לצרף אותיות השם שבו נברא העולם ואיברי אדם או בהמה ביומא דשבתא ומאן דעביד הכי בשבתא עבר על איסור עשיית מלאכה דבונה ולש בשבת. שהרי לחישת נחשים ועקרבים טעמא דשרי בשבת הוה משום דאין דרך צידה בכך כנז' הא אי הוה דרך צידה בכך הוה אסיר דבר תורה משום איסור מלאכה דצידה דבר תורה. אלא משום דאין דרך צידה בכך והו"ל מלאכה דצידה כלאחר יד דלא אסיר אלא מדרבנן. ומשום צערא דגופא שרי. אע"ג דלא עביד שום מעשה בידים כלל רק דבור בעלמא ועקימת שפתים בלחישה. וא"כ גבי האי עיסקא דבריאת אדם או בהמ' ביומ' דשבתא ע"י ספר יצירה דמצרף אותיות השם שבו נברא העולם. דליכא להאי טעמא דאין דרך בריאה בכך כי היכי דנימא דהו"ל מלאכה דבונה כלאחר יד דהא אין במלאכה זו דבריאת האדם או בהמה שום דרך אחר כי אם דרך זה דצרוף אותיות השם שבו נברא העולם ובכך יברא ולא בשום דרך ואופן אחר כלל כי זה הוא דרך מלאכה זו דבריאת האדם או בהמה שכך היתה בריאת העולם ע"י צירוף אותיות של שם זה. דינא יתיב דאיכא בהאי עיסקא ביומא דשבת' משום איסור עשיית מלאכ' דבונה ולש בשבת דבר תורה. ולכן האי מאן דעסיק בס' יצירה ובורא אדם או בהמה ביומא דשבתא עבר על לא תעשה כל מלאכה ביום השבת. כן נלע"ד לפום ריהטא. ועיין מאי דכתיבנא ע"פ האמור לקמן מערכת הכ"ף בענין כל דבר שבקדוש' אין אומ' אותו בפחות מעשרה. לדחות ראייתו של הגאון מהר"י ליב כ"ץ ז"ל בנו של הגאון בעל שער אפרים ז"ל. למיפשט להאי ספיקא דנסתפק הגאון חכם צבי ז"ל בסי' צ"ג אם אדם הנוצר בספר יצירה מצטרף למנין עשרה. מהא דמעשה בר' אליעזר שהיה צריך עשרה ושחרר עבדו והשליטו למנין עשרה יע"ש ראייתו ומאי דכתיבנא עלה ע"פ האמור אנן בעניותין בס"ד. ועיין עוד לקמן בסמוך:
ב
אדם נוצר על ידי ספר יצירה. וכתיבנא דלא שרי לעסוקי בהאי עסק' ביומא דשבתא. ומאן דעסיק ביה וברי גברא ביומא דשבתא. עבר על ל"ת כל מלאכה דבר תורה. ככל האמור לעיל בסמוך.
נסתפקתי עוד בהאי עיסקא ביומ' דשבתא. אי איכא בשגגתו חיוב חטאת. ובמזידו חיוב סקילה כבונה ממש בידים בשבת. או דילמא בבונה כה"ג דלא עביד מעשה בידים בגוף האדם או הבהמה אע"ג דהוא חשיב כעושה מעשה בידים לענין איסור לאו דל"ת כל מלאכה משום דע"י צירופו אותיות השם יוצא ממילא לפועל מעשה גדול ונורא כזה דנוצר אדם או בהמה. מ"מ לענין שיהיה חייב על עסק כזה חטאת על שגגתו. וסקילה על מזידו לא מחייב בבונה כה"ג כיון דליכא מעשה ממש בידים. ואיסור לאו הוא דאיכא. אבל חיוב חטאת וסקילה ליכא.
ונראה לפום ריהטא דהאי מילתא תליא בהאי פלוגתא דאיתא בשבת דקנ"ו ע"ב גבי לאו דמחמר אחר בהמתו בשבת. דגרסי' התם אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת. במזיד חייב סקילה. אמר רבא מ"ט דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידיה. מה הוא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה. אף בהמתו נמי בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה וכו' אמר רבא ב' תשובות בדבר. חדא דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה. ה"נ עד דעביד מעשה בגופיה. ועוד תנן וכו' ופי' רש"י ז"ל חדא דכתיב תורה אחת וגו' עד דעביד מעשה בגופיה כדכתיב לעושה בשגגה. והכא לא קעביד מעשה אלא דבור בעלמא שמנהיג בקול. הרי דבשוגג אינו חייב קרבן וכו' ע"כ יע"ש. ואמדי' תו התם רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשב' אינו חייב חטאת בשוגג ובמזיד חייב סקילה מתיב רבא וכו' ופירש"י אינו חייב חטאת דילפינן מע"ז דעד דעביד מעשה בגופיה אבל במזיד. חייב סקילה מהיקש דאתה ובהמתך דלעיל ע"כ. ובתר הכי מתנינן להאי שמעתתא משמיה דר' יוחנן לפטור השוגג מחטאת והמזיד מסקילה וממלקות. אלא דעובר על לאו דל"ת כל מלאכה וגו' בלחוד. דאמר ר"י המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום. בשוגג לא מחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז. במזיד נמי לא מחייב. דתנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת וכו'. בלאו נמי לא מחייב. דהו"ל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפי' למ"ד לוקין ליכתוב רחמנא ל"ת כל מלאכה ובהמתך. אתה למה לי הוא ניהו דמחייב בהמתו לא מחייב יע"ש. ונראה דהאי עסקא דצרוף אותיות של שם בשבת ואיברי אדם או בהמה. הוה נמי דכוותה דמחמר אחר בהמתו בשבת. וכי היכי דבמחמר אחר בהמתו לרמי בר חמא לפי לישנא קמא אע"ג דלא עביד מעשה בגופיה חייב על שגגתו חטאת ועל מזידו סקילה. ה"נ הוה המתעסק בס' יצירה ומצרף אותיות של שם ואיברי אדם או בהמה בשבת בשוגג חייב חטאת ובמזיד סקילה. ולרבא ור"י דפטרי התם מכלום משום דלא עביד מעשה בגופיה וליכא אלא איסור לאו דל"ת כל מלאכה בלחוד. ה"נ הכא בהאי עסקא דס' יצירה ואיברי אדם או בהמה פטור מכלום אפי' ממלקות משום דהו"ל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו. וליכא אלא איסור לאו דל"ת כל מלאכה דבר תורה. כן נראה לפום ריהטא:
ג
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. כתבו התוס' זל ריש פרק במה בהמה יוצאה. דאדם דמוזהר על שביתת בהמתו. היינו בעשה דלמען ינוח שורך וגו' אבל לאו ליכא. דלאו דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך. ליכא אלא במחמר אחר בהמתו כדמוכח בריש פרק מי שהחשיך ע"כ. וכ"כ בהגהה אשירי ז"ל שם אבל רש"י ז"ל פ"ק דע"ז דט"ו ע"א ד"ה גזירה משום שאלה וכו' פירש דאיסור דשבית' בהמתו בהמתו נמי הוא איסור לאו דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך יע"ש. וכן מפורש יוצא מדברי הר"ן ז"ל דע"ז שם עלה דהך סוגיא יע"ש. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל ריש פ"ך מהלכות שבת מוכח להדיא דדעתו בזה כדעת התוס' והגהות אשירי ז"ל. דאדם דמוזהר על שבית' בהמתו הוא מאיסור עשה דלמען ינוח וגו' אבל איסור לאו דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך אינו אלא במחמר אחר בהמתו. שכתב שם וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וגו' וכל בהמתך אחד שור וחמור וכו' ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה. לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה שנאמר ל"ת כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך שלא יחרוש בה וכיוצ' בחרישה. ונמצא לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין. לוקין עליו ע"כ. הנה שכתב דאיסור דשביתת בהמתו בשבת אינו אלא איסור עשה דלמען ינוח וה"ט דאינו לוקה לפי שאינו אלא איסור עשה. וכן מבואר יוצא מדברי ה"ה ז"ל שם שכתב ע"ד הרמב"ם ז"ל אלו וביאור דבריו וכו' כך הוא איסור הבהמה בהוצאת משא הוא מכלל עשה שנזכר בתורה למען ינוח וגו' שהוא עשה מפורש לבהמה. והקשה רבינא והלא לאו מפורש בתורה גבי בהמה וילקה. ותירץ דהלאו ההוא אינו בא למלאכת הבהמה בלא סיוע האדם. אלא למלאכות שהאדם והבהמה שותפין בהן ויש בכללן חרישה שאף היא בכלל זה אלא שכיון של"ת כל מלאכה אתה ובהמתך כולל אף בבהמה מלאכה שהעושה אותה במזיד נהרג עליה והיא החרישה. אפילו בשאר מלאכות הבהמות אף על פי שהאדם שותף בהן כגון מחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת ב"ד א"ד זל יע"ש. הנה שפי' דברי הר"מ ז"ל דהוקשה לו דהא איכא לאו מפורש בשביתת בהמתו. ותירץ לה דאין לאו זה בא למלאכת בהמה כלומר לאיסור שביתת בהמתו. אלא לאו זה בא למלאכה שהאדם והבהמה שותפין בה דהיינו מחמר. והיינו כדברי התוס' והגהות אשירי ז"ל:
אמנם מדברי הר"ן ז"ל בהלכות פ"ק דע"ז שם מבואר יוצא דס"ל דאיסור שביתת בהמתו נמי איסור לא דל"ת כל מלאכה וגו' הוא להר"מ כמו מחמר שכת' שם בכלל דבריו בישובו על הרמב"ם דלא פסק להא דאמרו התם אין משכירין בהמ' גסה לגוי גזירה משום נסיוני. מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששים למחמר ולא לשביתת בהמתו בניסיוני גופיה. אתי אליבא דמ"ד דמחמר חייב חטאת. אבל לדידן דקי"ל דמחמר פטור וכו' כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בניסיוני. ה"נ לא חיישינן בלאו דמחמר. דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר דחוק ה"נ ללאו דמחמר לא חיישינן דל"ש לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוה לאו גרידא ע"כ יע"ש. אשר מדבריו אלו מבואר יוצא דאית ליה בדעת הרמב"ם ז"ל דאיסור שביתת בהמתו נמי איסור לאו הוא כמו איסור דמחמר. ואיכא למידק טובא על הר"ן ז"ל דמלישנא דהרמב"ם ז"ל ריש פ"ך דה' שבת מבואר יוצא דדעתו דאיסור שביתת בהמה אינו אלא איסור עשה דלמען ינוח ואיסור לאו ליכא ולאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך גבי מחמר בלחוד הוא כאמור לעיל. ולכן נלע"ד דהני מילי דכתב הר"ן בכלל דברי ישובו בעד הרמב"ם דלא הזכיר להא דניסיוני דזה לאו וזה לאו וכו' לאו בדוקא אמרינהו הר"ן ז"ל דקושטא הכו הוה לדעת הרמב"ם בהאי מילתא דאיסור שביתת בהמתו איסור לאו הוה כמו איסור דמחמר. דהא ודאי קשה לאמרו בדעת הרמב"ם כי להדיא מבואר יוצא מדבריו דדעתו ז"ל דשביתת בהמתו ליכא אלא איסור עשה והר"ן ז"ל כל עיקרו לא בא אלא לומר דאיסור שביתת בהמתו ואיסור מחמר תרווייהו שוין דליכא בהו חיוב חטאת אלא איסורי דאורייתא זה בעשה וזה בלאו ומשום דלא מיירי הכא הר"ן ז"ל בעיקרא דהאי מילתא אי הוי איסור שביתת בהמתו איסור לאו או איסור עשה. דלא בא הכא השתא אלא ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דלא הזכיר הא דניסיוני לא חש לדקדק כל כך ונקט שזה לאו וזה לאו כדאית ליה לדידיה דאיסור שביתת בהמתו נמי איסור לאו הוי כמי שכתב שם לעיל. אע"ג דלפום קושטא דמילתא הרמב"ם ז"ל חולק עליו בזה וסובר דאיסור שביתת בהמתו אינו איסור לאו אלא איסור עשה ועיין עוד במ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק הנז' דין י"ד. גם הסמ"ג ז"ל בלאוין ס"ח לה לה' שבת דכ"ב ע"א מפורש יוצא מדבריו ז"ל דאיסור שביתת בהמתו הוא איסור עשה דלמען ינוח וגו' ולאו דל"ת כל מלאכה אינו אלא במחמר וכדעת התוס' והגהות אשירי והרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל תניא במס' ע"ז אין מוכרין לגוים בהמה גסה וכו' גזירה שמא ישאילם או ישכירם לגוי ועובר משום למען ינוח שורך וחמורך וגו' עוד מפרש טעם אחר משום ניסיוני וכו וכו' ועובר משום מחמר אחר בהמתו בשבת דאסור משום ל"ת כל מלאכה אתה וגו' כדאיתא פ' מי שהחשיך אבל לא רצה לומר הטעם משום למען ינוח דשמא משום גזירת בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו אוסרין למכור לגוי ע"כ יע"ש. אשר מפורש יוצא מדבריו דשבית' בהמתו אין איסורו אלא איסור עשה דלמען ינוח. ולאו דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך אינו אלא במחמר אחר בהמתו. ועיין עוד להרמב"ם ז"ל בספר המצות במצות עשה מצוה קנ"ד:
ד
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. נסתפק הגאון פני יהושע ז"ל בחי' לשבת ריש פרק במה בהמה יוצאה עלה דתוס' ד"ה במה בהמה יוצאה. בכל הני דקתני התם בריש פ' הנז' במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה אם יצאה הבהמה לר"ה בהנך דקתני אינה יוצאה מי שייך בה נמי הך עשה דלמען ינוח דבר תורה. וכמו שכן משמע לכאורה מלשון התוס' שם שם או שמא אין ביציא' הבהמה בכל הנך דקתני התם משום איסור עשה דבר תורה אלא איסורא מדרבנן הוא דאיכא משום דמיחזי כרוצה להטעינה משוי גמור כדרך שעושה בחול. דמדאורייתא ליכא איסור עשה אלא בחרישה וטחינה וטעינת משוי גמור וכיוצא. אבל במשוי כה"ג דקתני התם ליכא אלא איסור מדרבנן. וכתב דמספקא ליה האי מילתא טובא דהא ודאי מילתא דפשיטא היא דשביתת בה מתו לא שייך בכל אבות מלאכות דשייך באדם שהרי מותרת לתלוש תבואות ועשבים מן הקרקע כמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפרשת משפטים וז"ל למען ינוח שורך וחמורך תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל וכו' או אינו אלא יכבשנה בתוך הבית. אמרת אין זה נייח אלא צער עכ"ל וא"כ לפ"ז אין טעם וסברא לומר לאסור טפי לצאת בדברים העשויים לנוי מדברים העשויים לשמרה שלא תברח ואדרבא איפכא מסתברא. ועוד דהא הוצאה לר"ה אפי' באדם מלאכה גרועה היא. וא"כ משמע דלא שייך הא מילתא בבהמה כלל מדאורייתא אלא מדרבנן. והכי משמע בפ"ק דע"ז דט"ו וט"ז דלא שייך איסור שביתת בהמתו דאוריי' אלא כגון חרישה וטעינה וכיוצא בה. ולפ"ז אפשר דלשון מוזהר שכתבו התוס' אעיקר מילתא קאי ולא אהך מילתא. דקתני אינה יוצאה את"ד ז"ל יע"ש ובמ"ש עוד שם בתחלת האי פירקא ובמ"ש עוד שם לדף נ"ג ע"ב עלה דאמרי' התם אי בע"א הא והא ר"י. דמוכח מכל דבריו שכן דעתו נוטה דליכא בכל הנך דקתני התם דאין הבהמה יוצאה בהן אלא איסורא מדרבנן.
ולענ"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר אנא דאמרי דהא ליתא. ומילתא דפשיטא טובא היא דגם בכל הנך דקתני התם דבהמה אינה יוצאה בהן משום איסור דאורייתא דלמען ינוח שורך וגו' הוא וכפשטא דלישנא דהתוס' ז"ל דכתבו עלה משום דמוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו' וכן מוכח נמי לישנא דרש"י ז"ל ד"ה במה בהמה יוצאה וכו' יע"ש. ואמינא לה מהא דגרסי התם דנ"ב ע"א רב חייא בר אשי אמר בין לנוי בין לשמר אסור. ורב חייא בר אבין אמר שמואל לנוי אסור לשמר מותר מיתיבי קשרה בעליה במוסרה כשרה. ואי ס"ד משאוי הוא. אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא. אמר אביי במוליכה מעיר לעיר. רב אמר שאני פרה אדומה דדמיה יקרין. רבינא אמר במורדת ע"כ יע"ש בפירש"י ז"ל והשתא אם איתא דכל הנך דקתני דאין הבהמה יוצאה בהן לאו איסורא דאורייתא הוה אלא מדרבנן משום דמיחזי כרוצה להטעינה משוי גמור. מאי פריך הש"ס מפרה אדומה דתניא קשרה בעליה כשרה ואס"ד משאוי הוא אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא. הא דבר תורה ודאי דלא משאוי הוא וליכא איסורא בכה"ג גם לענין שביתת בהמתו בשבת. ומאי דאסרי הכא משום משאוי אינו אלא מדרבנן דגזרו איסור זה משום דמיחזי כרוצה להטעינה משאוי גמור. ומאי פריך מפרה אדומה והכי אמר בתיובתיה ואס"ד משאוי הוא אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא. כיון דמדאורייתא קושטא ודאי הכי הוה דלאו משאוי הוא גם לענין איסור דשביתת בהמתו בשבת. ואינו אסור אלא מדרבנן. וגבי פרה אדומה לא גזרו אלא לפוסלה בכה"ג משום דפרה אדומה מילתא דלא שכיחה הוא ובמילתא דלא שכיח' לא גזרו רבנן. וכדאמרי' בכה"ג גבי פרה אדומה בבכורות דכ"ה ע"א שאני פרה אדומה דלא שכיחא יע"ש ובפי' רש"י ז"ל. ואמאי הוצרכו אביי ורבא ורבינא לדחוקי נפשייהו בכל כי הני שנויי דחיקי בתירוצא דהך פירכא דפריך הש"ס מפרה אדומה אלא מוכח להדיא דגם הכא גבי איסור שביתת בהמתו דאסיר בהני לבהמה לצאת בהן משום משאוי היינו איסור מדאורייתא משום עשה גמור דלמען ינוח וגו' דזה משאוי הוי ואסיר דבר תורה. ולהכי פריך שפיר מהא דתניא גבי פרה אדומה קשרה בעליה במוסרה כשרה ואי ס"ד משאוי הוא עד שאסורה הבהמה לצאת בו בשבת דבר תורה משום איסור שביתת בהמתו. גבי פרה אדומה נמי אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא:
ושפיר הוצרכו הני תלתא אמוראי לדחוקי נפשייהו לשנויי לה להך תיובתא. ומאי דכתב הגאון ז"ל להכריח סברתו הנז' מהא דפירש"י בפי' החומש על קרא דלמען ינוח והכי אמר מר וא"כ לפי זה אין טעם וסברא לומר לאסור טפי לצאת בדברים העשויים לנוי מדברים העשויים לשמרה שלא תברח ואדרב' איפכ' מסתברא. אחר המחילה רבה תם אנכי ולא אדע מאי הכרח הוא זה כי הא ודאי דסברה גדולה איכא לאסור טפי יציאתה בדברים העשויים לנוי מדברים העשויים לשמרה שלא תברח משום דדברי' העשויי' לה לנוי לאו אורחה בהכי ולהכי שפיר יש לחושבו למשאוי ואסיר משא"כ בדברים העשויים לשמרה שלא תברח דהכי אורחא וכיון דאורחא בהכי לאו משאוי לה. וכמו שפירש"י ז"ל בד"ה במה בהמה יוצאה וכו' דמידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוה משאוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משאוי יע"ש. ומאי דפירש"י ז"ל בפי' החומש קרא דלמען ינוח דבא להתיר שיהא תולש ואוכל ולא יכבשנה בתוך ביתו דאין זה נייח אלא צער. אין לזה ענין כלל להני מילי דאסור לצאת בהן משום משאוי. דהתם אם יכבשנה בתוך הבית שלא לשם שמירה. אלא בשביל שלא תתלוש מן הקרקע ותאכל הא ודאי לאו נייח הוא אלא אדרבא צעורי קא מצער לה טובא כיון דבהמה הכי אורחא לתלוש ולאכול וזה מונעה מלתלוש ותאכל. אבל כי עביד לה מידי דשמירה כדי שלא תברח. היינו אורחא וכיון דהיינו אורחא לאו משאוי חשיב ולאו צערא חשיב גבה אלא כתכשיט הוה לה ונייח חשיב לה. ומאי דכתב דהוצאה מלאכה גרועה היא אף לגבי אדם. הא נמי לא מכרעא כלל דכיון דהשתא הכא גילה קרא דאל יוציא דגם הוצאה מלאכה היא היא בכלל לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. וכל דלגבי האדם חשיב משאוי ומלאכה היא ה"נ היה דינא גבי בהמה כל דלאו אורחא בהכי. דכיון המלאכה אחשבה רחמנא אפילו בדהוה משאוי כל דהו. גם גבי בהמה אע"ג דלית לה במשאוי בזה צערא. מ"מ נייח נמי לית לה בהכי כיון דשם מלאכה עליה ורחמנא אמר למען ינוח דהיינו שלא תעשה הבהמה שום דבר שיש בו משום מלאכה. ומאי דכתב הגאון ז"ל דהכי משמע בע"ז דט"ו וט"ז דלא שייך איסור שביתת בהמה דאורייתא אלא כגון חרישה וטחינה וכיוצא בו. נראה שכוונתו להא דאמר התם ר"י דט"ז ע"א לכשיזקין מטחנו בריחיים דמדנקט למלאכה זו דטחינ' סובר הגאון דלא שייך איסור שביתת בהמתו אלא בחרישה וטחינה וכיוצא בהן. ואם לזה כיון הגאון ז"ל הא ודאי דלא שמיה מתיא כלל דליכא למשמע מזה כלל דלא יהא איסור שביתת בהמתו דבר תורה אלא דוקא בהני מלאכות דחרישה וטחינ' וכיוצא בהן ואין צורך להאריך בזה. והתוס' ז"ל שם בע"ז דט"ו ע"א ד"ה אימור לשחיטה זבנה.. מפורש יוצא להדיא מדבריהם דגם בהני דקתני ריש פ' במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה כי יוצאה הבהמה בהני דקתני אינה יוצאה איסור דבר תורה הוה. שכתבו שם באמצע הדבור יש לתמוה כמה אנו סומכין עתה למכור עגלי' וסייחין לגוי וגם מסוסי' נמי יש לתמוה דבשלמא אותם שאין מיוחדים אלא לרכיבה ניחא דהא פסק ר"י כבן בתירא דמתיר בסוס לפי שעושה בו מלאכה שאין בהם איסור דאורייתא ומטעם האוכף אין לאסור דהאוכף בטל לגבי האדם הרוכב עליו עכ"ד ז"ל יע"ש. אשר מדבריה' אלו מפורש יוצא דביוצאה הבהמה בהאוכף שעליה איסורו דאורייתא הוא ולהכי הוצרכו למימר טעמא לפי שהאוכף בטל לגבי האדם הרוכב עליו. סוף דבר אמינא דמילתא דפשיטא טובא הוא. דכי יוצאה הבהמה בהני דקתני דאין הבהמה יוצאה בהן עובר האדם משום איסור עשה דלמען ינוח דבר תורה וכמו שהוכחנו הוכחה גמורה מהש"ס כנז"ל. ודלא כהגאון פני יהושע ז"ל דעלה ונסתפק בזה ודעתו נוטה דליכא אלא איסור דרבנן. דליתא אלא איסורו דאורייתא הוא כנלע"ד ותו לא מידי:
ה
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. לא שייך איסור זה דשביתת בהמתו אלא דוקא במלאכה שעושה הבהמה עצמה בגופה אבל מלאכה הנעשית ע"י הבהמה והבהמ' היא גופה אינה עושה שום מעש' במלאכה ההיא שעושה האד' בהמה כגון גיזה דהגוי גוזזה. או חולבה בשבת. ליכא במה שהגוי גוזזה או חולבה משום איסור זה דשביתת בהמתו. הכי איתא בש"ס ירושלמי פ"ק דע"ז עלה דתנן אין מוכרין להם בהמה גסה וקאמ' עלה למה בהמה גסה יש בה חיוב חטאת ובהמה דקה אין בה חיוב חטאת. ופריך ואינו חולב ואינו גוזז. כלומר הא גם בבהמה דקה שייך שיעשה בה הגוי מלאכה דיש בה חיוב חטאת. דגוזזה או חולבה בשבת ומשני תמן היא מתחייבת ברם הכא הוא מתחייב ע"כ. כלומר בהמה גסה היא מתחייבת חיוב חטאת דע"י שהיא עצמה עושה המלאכה בא החיוב חטאת ולהכי איכא משום שביתת בהמתו בההיא מלאכה. ברם בבהמה דקה הבהמה עצמה אינה עושה כלים דהאדם הגוזזה או חולבה הוא העושה המלאכה. דחיוב חטאת ולכן לא שייך בזה איסור דשביתת בהמתו. וראיתי להמרדכי ז"ל פי"ז דשבת שהביא להירושלמי הלזה וסיים עליה וז"ל וצ"ע אמאי אמרינן גבי בכור תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אם לא מטעם עבודה. כדמשמע ריש פ' ראשית הגז א"ד ז"ל יע"ש:
ואני בעניי לא זכיתי להבין מאי קא קשיא ליה להמרדכי ז"ל על הירושלמי הנז'. מההיא דאיסור גיזה דבכור דהא הש"ס ירושלמי הכא גבי איסור מלאכה משום שביתת בהמתו בשבת. קאמר טעמא ונימוקו עמו תמן היא מתחייבת ברם הכא הוא מתחייב. וכוונתו מבוארת. דלגבי איסור זה דשביתת בהמתו לא שייך האי איסורא אלא כי עבדה הבהמה גופה מעשה המלאכה כגון הוצאת המשא מרשות לרשות או חרישה וטחינה וכיוצא משאר כל המלאכו' דהבהמ' היא גופה עוסק במעשיה במלאכ' ההיא משא"כ גוזזה או חולבה. דהאדם הוא העושה מעשה המלאכה ההיא והבהמה אינה עושה שום מעשה כלל אע"ג דגם להבהמה עבודה היא ואסור גבי בכור לגוזזה מה"ט דעבודה בבכור הוה היינו משום דע"י הגיזה מכחשה הבהמה ולהכי אסרה תורה גיזה ועבודה בקדשי מזבח וכדאמרי' בתמורה די"א ע"ב דבעו התם לרבא הקדיש חד אבר מסו בגיזה הקדיש עורה מהו בעבודה יע"ש בפי' רש"י ז"ל. אמנם שיהא חשוב מה שהאדם גוזזה מפני עבודתה זו נעשתה הבהמה עצמה מעשה המלאכה זו דגוזז בשבת להיות בזה משום איסור שביתת בהמתו בשבת. הא ודאי דליכא למימר כלל. כיון דאין הבהמ' עושה שום מעשה כלל בעיקר המלאכה דגזיזה אלא האדם לבדו הוא דעסוק במעש' הגזיזה והבהמה עומדת ואינה עושה כלום ולהכי לא שייך לאסור הכא גבי שביתת בהמתו בשבת דכל עיקר האיסור אינו אלא על מעשה הבהמ' עצמ' בהמלאכה כשגוזזה הגוי או חולבה משום האי איסורא דשביתת בהמתו. כיון דהגוי הגוזזה איהו הוא דעשה מלאכה זו דגוזז והבהמה לא עשתה ולא מידי. דמשום מאי דחשיבה הגיזה עבודה להבהמ' גבי קדשים דאסירי משום כך בגיזה. לא שייך לאסור מפני כך בשבת משום שביתת בהמתו כאמור. סוף דבר דלא ידענא מאי קא מקשה המרדכי ז"ל והניח בצ"ע. דלפענ"ד קושייתו צל"ע. שוב ראיתי להרב חיד"א ז"ל במחזיק ברכה שהאריך בזה בסי' רמ"ו יע"ש:
ו
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. הא דאיסור שביתת בהמתו חל על האדם היינו דוקא שהוא לא יוציאנה אבל אם תלך בעצמה בלי סיוע הישראל כלל אין לנו כ"כ הרב כנה"ג א"ח סי' ד"ש בהגהב"י בשם תשובת הרב מהרלנ"ח ז"ל סי' כ"ח יע"ש. ואני אין לי כעת ס' תשוב' מהרלנ"ח ז"ל לראות דבריו. כי נראה דאחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר הרב מהרלנ"ח ז"ל דבריו אלו דברי תימא. דהדבר ברור דעיקרא דהאי איסורא דשביתת בהמתו בשבת חל על האדם כל שהבהמה טעונה משאוי והיא יוצאה לר"הר אפי' בלי שום סיוע הישראל כלל דחייב הישראל למונעה שלא תצא ואם אינה מונעה אלא מניחה ללכת ולצאת עם המשאוי שעליה. עובר הישראל על איסורא דמשום שביתת בהמתו דבר תורה. ודבר זה הרי הוא בא מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ך מה' שבת הלכה י"ד שכתב וז"ל כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על עבדו ואמתו ואעפ"י שהם בני דעת ולדעת עצמן הם עושין מצוה עלינו לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר וגו' ע"כ. אשר מפורש יוצא מדבריו אלו דעיקר האי חיובא דשבית' בהמתו ושביתת עבדו הוא לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה הגם שהם עושין אותה מלאכ' מאליהם בלתי שום סיוע הישראל כלל שהרי כתב כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת בדו. וביאר דחיוב שביתת עבדו הוא לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה ואייתי לה מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר וגו'. וא"כ מזה מבואר דצווי דשביתת הבהמה ושביתת העבד שוים הם דהא בא צוויים בחד קרא דלמען ינוח וגו' וינפש וגו' באופן דמדברי הרמב"ם ז"ל מפורש יוצא דעיקר הצווי דשביתת בהמתו וכן שבית' עבדו הוא לשמרן ולמנען מעשיית מלאכ' אף דליכא שום סיוע הישראל כלל. ואע"ג דבתחלת הפרק ההוא גבי איסור שביתת בהמתו כת' הרמב"ם ז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח וגו'. דמשמע מלשונו הזה דהאיסור חל על האדם כשהוא מוציא המשא על הבהמה דהיינו שהישראל מסייע לה בהוצאת' המשא' נרא' ברור דלית' להאי משמעותא וילמד הסתום מהמפורש בדבריו לקמן בהלכה י"ד כי שם בא"רה דהאיסור דלמען ינוח וגו' עיקר הצווי הוא לשמור בהמתו ולמונעה מעשיית מלאכ' כאמור ומאי דכתב בראש הפרק האי לישנא דאסור להוציא משא על הבהמה. היינו לפי ששם בא לומר דאינו לוק' על איסור זה משום דהוא בא מכלל עשה ולגבי חיוב מלקות בעינן שיעשה מעשה. ולהכי כתב אסור להוציא משא על הבהמה וכו' ואם הוציא אינו לוקה אעפ"י שהוא מצווה וכו' כלומר אעפ"י שהוא מצווה על שביתת' וכי הוא מוציא המשא על הבהמ' איכא מעשה דידיה נמי אפ"ה אינו לוקה מפני שאיסורו בא מכלל עשה. אבל לענין עיקר החיוב דהאי איסורא דשביתת בהמתו הא ודאי דהוא חל על האדם גם כשהבהמ' עושה המלאכה בלתי סיוע הישראל כלל דעיקר הצווי דלמען ינוח הוא למונעה מעשיית מלאכ' כאמור וכן מפורש יוצא מהמכילתא על האי קרא דלמען ינוח והביאו רש"י ז"ל בפירוש החומש שם למען ינוח תן לה נייח להתיר שתהא תולש מן הקרקע ותאכל וכו' או אינו אלא יכבשנה בתוך ביתו אמרת אין זה נייח אלא צער ע"כ והשתא אם איתא דאיסור זה דשביתת בהמתו לא חל על האדם אלא בשהבהמה הולכת בסיוע הישראל. איך קאמר או אינו אלא יכבשנה בתוך הבית וכו' אטו בשאר כל המלאכות דליכא כל כי האי צערא דגופה דהבהמה כצערא דמניעתה מאכילה מי מצווה הישראל למונעה משום מלאכה כשהבהמה עושה בעצמה בלתי סיוע הישראל כי היכי דניתי למימר גם במלאכ' זו דתלישת' תבואות ועשבים מן הקרקע לאכול דיש לו להישראל למונעה ולשומרה תוך ביתו כדי שלא תצא ותתלוש ותאכל. הא כל שאר מלאכות. כמי לא חל על האדם החיוב כל שהבהמה עושה בעצמה בלתי סיוע הישראל. כ"ש כשהבהמה הולכת בעצמה למקום עשב ותולשת ואוכלת דלא חל על האדם חיוב למונעה ולהכבישה בתוך הבית. ומאי או אינו וכו'. אלא מבואר דעיקר הצווי דשביתת בהמה בשבת הוה גם כשהבהמה עושה המלאכה בעצמ' בלתי שום סיוע הישראל דעיקר הצווי דלמען ינוח הוא לשומרה ולמונעה מעשיית מלאכה. ולהכי שפיר הוה אמינא דגם לשומרה שלא תתלוש מן הקרקע בכלל הצווי. להכי כת' רחמנא להצווי בהאי לישנא דלמען ינוח. למימרא תן לה נייח להתיר שתהא תולש מן הקרקע ותאכל דאם יכבשנה שלא תתלוש ותאכל אין זה נייח אלא צער. כללא דמילתא דעיקר הצווי דלמען ינוח וכו' לאסור משום שביתת בהמתו הוא לשמרה ולמונעה מעשיית מלאכה הגם שהבהמ' עושה המלאכה מעצמה בלתי סיוע הישראל ודלא כדברי הרב מהרלנ"ח ז"ל דכת' דאין איסור שביתת בהמה חל על האדם אלא בדאיכא סיוע הישראל דהא ליתא ואין דבריו אלא מן המתמהין בזה וכאמור כנלע"ד:
ז
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. באיסור תחומין אפילו למ"ד תחומין די"ב מיל דאורייתא אין אדם מצווה על שביתת בהמתו באיסור תחומין כיון דליכא בהו לא כרת ולא סקילה אלא לאו כ"כ בהגהות מרדכי דפ"ק דקדושין אבל הכל בו בשם רב האי גאון ז"ל כתב דגם באיסור תחומין אדם מצווה על שביתת בהמתו שכ' בסוף הספר דקנ"ד ריש ע"א וז"ל ואסיר ליה לבר ישראל למסר חיותא לרועה גוי בשבת שמא יוציאנ' חוץ לתחום דאמרינן אמרו עליו על רבי יוסף הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד גוי מעולם ע"כ. והביאו הרב"י בא"ח סי' ש"ה. ומיהו אפשר לומר דגם להכל בו בשם רב האיי גאון ז"ל דבר תורה אין אדם מצווה על שביתת בהמתו באיסור תחומין אפי' ד"ב מיל. כיון דליכא באיסור תחומין אלא לאו בעלמא וכמ"ש המרדכי ז"ל אלא דמדרבנן מיהת מצווה אדם על שביתת בהמתו גם באיסור תחומין ומשום דמצווה הוא מיהא מדרבנן להכי אסר רב האיי ז"ל למסור חיותא לרעיא גוי בשבת שמא יוציאנה חוץ לתחום ולפום ריהטא נראה דמוכרח הוא לומר כן בדעת רב האיי גאון ז"ל משום דמן הש"ס מוכח כדברי המרדכי ז"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו דבר תורה באיסור תחומין ממאי דאמרי' בפ"ק דע"ז אין מוכרין בהמה גסה לגוי גזירה משום שאלה ושכירות וניסיוני. ואם איתא דגם באיסור תחומין אדם מצווה על שביתת בהמתו אפילו בהמה דקה נמי ליאסר המכירה לגוי דהא אע"ג דבבהמ' דקה ליכא למיחש לשום מלאכה דלאו בני מלאכה נינהו. מ"מ אכתי איכא משום שיוציאנה הגוי חוץ לתחום רי"ב מיל בשבת ועבר הישר' משום שביתת בהמתו וכמו שהביא ראיה זו המרדכי ז"ל שם והיא לפום ריהטא ראיה חזקה. ותיקשי ליה לרב האיי גאון זל דנראה דסובר דגם באיסור תחומין אדם מצווה על שביתת בהמתו מהך דפ"ק דע"ז דמוכח שם דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו באיסור תחומין כנז' אלא על כרחין לומר דגם מ"ש הכל בו בשם רב האיי גאון ז"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו באיסור תחומין היינו דמצווה מדרבנן. אבל מדאורייתא. גם לרב האיי גאון ז"ל אין אדם מצווה על שביתת בהמתו באיסור תחומין אפי' די"ב מיל. אך את זה מצאתי להרמב"ן ז"ל בליקוטי' על הש"ס בחי' לעירובין דף ז"ך ע"ג מן הספר שכת' דלמ"ד תחומין דאוריי' ה"ה לכלים תורה הם יע"ש. הנה מבואר דפשיטא ליה להרמב"ן ז"ל דליכא חלוק בין איסור תחומין לשאר מלאכות דשבת. ולדידיה כשם שאדם מצווה. על שביתת בהמתו דבר תורה בשאר מלאכות. הכי נמי הוא מצווה על שביתת בהמתו באיסור תחומין דבר תורה למ"ד תחומין דאוריית' וקשה עליה לפום ריהטא מההיא דפ"ק דע"ז דלא. אסרו למכור לגוי אלא בהמה גסה משום דהם בני. מלאכה אבל בהמה. דקה דלאו בני מלאכה נינהו שרי:. ולדברי הרמב"ן ז"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו גם באיסור. תחומין. בהמה דקה נמי ליאסר משום שיוציאנה הגוי חוץ לתחום די"ב מיל. אלא מוכח דבאיסור תחומין אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. ומינה נמי לשביתת כלים. ואיך כתב הרמב"ן ז"ל דודאי אף כלים תורה הם. ועיין להרב כנ"הג א"ח סי' שצ"א הג"ה ב"י שכת' בשם מהרלב"ח ז"ל סי' כ"ח דכת' דהא דתחומין די"ב מיל דאורייתא דוקא לאדם עצמו אבל כליו ובהמתו אינו אלא מדרבנן. וכת' הר' כנ"הג דמהר"ם אלשקר סי' מ"א נראה שחולק בזה ע"כ יע"ש. ואני כעת אין ספרי מהרלב"ח והר"מ אלשקר ז"ל מצויים לפני לראות דברית' ודברי הרמב"ן ז"ל כדמשמע מתשו' מהר"מ אלשקר ז"ל. אמנם מן הש"ס מוכח כדברי מהרלב"ח ז"ל וכמו שכ"כ המרדכי ז"ל כאמור:
איברא דמההיא דפ"ק דעז דלא אסרו למכור לגוי אלא בהמה גסה אבל בהמה דקה שרי דמייתי מינה המרדכי ז"ל היה אפשר ליישב לדעת הרמב"ן ז"ל. דגם להוציא הבהמה דקה חוץ לתחום די"ב מיל לא שכיח הוא. דלאו להכי קיימא כמו דלא קיימא למלאכה ולהכי לא אסרו מכירתה לגוי משום האי. טעמא דיוציאה מחוץ לתחום דלא. שכיח הוא בבהמה דקה. אבל בהמה גסה דדרכה לילך חוץ לתחו' די"ב מיל הא ודאי דאסיר ליה להוציא' חוץ לי"ב מיל בשבת משום דאדם מצווה גם באיסור תחומין די"ב מיל על שביתת בהמתו ומאי דלא קא' הש"ס בפ"ק דע"ז לה"ט דשמא יוציאנה חוץ לתחום דשכיח טפי כדכת' המרדכי. נראה דה"ה דגם זה הוי בכלל מאי דקאמר התם גזירה משום שאלה. ומשום שכירות כלומר שישאלנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה בה מלאכה או יוציאנה חוץ לתחום. די"ב מיל באופן דמהא דפ"ק דע"ז דמייתי המרדכי ז"ל לא קשיא על הרמב"ן ז"ל:
האמנם אכתי איכא לאוכחי מהא דר"י בן בתירא דמתיר בסוס כדתנן התם בפ"ק דע"ז. ואמרינן עלה התם בגמ' דט"ז ע"א תניא בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה בה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת ורבי אוסר מפני שני דברים אחד משום תורת כלי זיין ואחד משום תורת בהמה גסה וכו' תורת בהמה גסה מאי היא אמר ר' יוחנן לכשיזקין מטחינו בריחיים בשבת אמר ר"י הלכה כבן בתירא ע"כ. וע"ש בפירש"י ז"ל על המשנה ד"ה מתיר בסוס וכו' ובתוס' שם ד"ה ובן בתירא מתיר בסוס. ודף ט"ז ע"א בתוס' ד"ה אלא תורת בהמה גסה מאי היא וכו'. והשתא אם איתא דאדם מצוו' על שביתת בהמתו גם באיסור תחומין די"ב מיל. אמאי מתיר בן בתירא בסוס משום דלאו למלאכה דאית ביה חיוב חטאת קיימא אלא לרכיבה והחי נושא את עצמו וליכא אלא שבות דרבנן. הא איכא גם בסוס איסור דאורייתא והוא איסור יציאת הסוס חוץ לתחום די"ב מיל דהוא דאורייתא ומצווה אדם על שביתת בהמתו באיסור תחומין די"ב מיל. ורבי נמי אמאי הוצרך לטעמא דלכשיזקין מטחינו בריחיים. תיפוק לי משום יציאתה דחוץ לתחום די"ב מיל דהשתא נמי דהא סוס דלרכיבה עומד זה הואי דרכו לצאת חוץ לתחום די"ב מיל ויותר. אלא מוכח דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו באיסור תחומין אפילו די"ב מיל. וקשה טובא על הרמב"ן והר"מ אלשקר ז"ל דסברי דאדם מצווה על שביתת בהמתו גם באיסור תחומין די"ב מיל דבר תורה. ואילו מהא דבן בתירא ורבי גבי מכירת סוס לגוי מוכח דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו דבר תורה:
באיסור תחומין אפילו די"ב מיל. וגם לפ"ז אתי שפיר טפי מאי דאמר בברייתא בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה בה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. דממאי דקאמר שאין חייבין עליה חטאת משמע דחיוב חטאת הוא דליכא אבל איסורי דאורייתא איכא דאי אפילו איסור דאורייתא ליכא עדיפא מינה הו"ל למימר מפני שהוא עושה בה מלאכה שאינ' אסורה מן התורה ואמאי קאמר שאין חייבין עליה חטאת אך אי באיסור תחומין אין אדם מצווה על שביתת בהמתו דבר תורה מפני שאע"ג דאיסור תחומין די"ב מיל דאורייתא כיון דליכא חיוב חטאת אלא איסור לאו בעלמא אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ניחא דהיינו נמי דקאמר בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא א עושה בה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת כלומר דאף דגם בסוס דלרכיב' עומד איכא איסור דתחומין דאסירי לאדם דבר תורה חוץ לי"ב מיל אפ"ה מתיר בסוס מפני שאין בשום מלאכה דעושה בסוס ואף שמוציא' חוץ לתחום די"ב מיל חיוב חטאת אלא איסור לאו. וכל דליכא אלא איסור לאו בלחוד אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. ולהכי מתיר בסוס. באופן דנראה מזה דבאיסור תחומין אפי' די"ב מיל אין אדם מצווה על שביתת בהמתו דבר תורה דלא כהרמב"ן והר"מ אלשקר ז"ל וצריכין אנו למוד"עי מה יענו שפתי ץ צדיקים להך דבן בתירא ורבי בסוס:
והנלע"ד לומר בישוב קושיא זו דסברי רבנן הרמב"ן והר"מ אלשקר ז"ל דאע"ג דגם באיסור תחומין די"ב מיל אדם מצווה על שביתת בהמתו דבר תורה. מ"מ לענין לאסור המכירה לגוי משום גזירה דשאלה ושכירו' ויבא הגוי להוציא הבהמה חוץ לתחום די"ב מיל לא גזרו רבנן דעד כאן לא ראו חז"ל לגזור מכירת בהמה גסה לגוי משום שאלה ושכירות אלא דוקא בהני דאיכא בהמלאכה שיעשה הגוי בהבהמה גבי האדם עצמו חיוב חטאת וסקילה דחמיר איסורו. אבל בבהמה דליכא במלאכתה אלא איסור לאו בלחוד אבל חיוב חטאת ליכא כגון סוס דעומד לרכיבה ואם יוצא חוץ לתחום די"ב מיל ליכא אפילו בהאדם גופיה חיוב חטאת אלא לאו בלחוד. ניהי דגם באיסור זה אדם מצווה על שביתת בהמתו ואסיר ליה להשכיר סוס לנכרי מפני שהנכרי מוציא הסוס חוץ לתחום די"ב מיל בשבת ועובר הישראל משום שביתת בהמתו. מ"מ לגזור גם המכירה דסוס מהאי טעמא לא גזרו רבנן. כיון דאיסור זה דתחומין גם להאדם עצמו ליכא אלא איסור לאו בלחוד והיינו דקאמ' בן בתירא מתיר בסוס מפני שעושה בה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. כלומר דכיון דלגבי האדם עצמו ליכא באיסור תחומין די"ב מיל חיוב חטאת. אע"ג דהאדם מצווה על שביתת בהמתו גם באיסור זה. מ"מ לאסור גם המכירה דסוס לנכרי משום כך לא גזרו. כך נ"ל ליישב קצת יישוב לדעת הרמב"ן והר"מ אלשקר ז"ל:
ח
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. נסתפק הרב מהר"ר ישעיה באסאן ז"ל בספר תורת השלמים בחלק שני הנקרא לחמי תודה סס"י ך' דפ"ז ריש ע"ד. בבהמת ישראל שיש לנכרי חלק בה. אם מצווה הישראל על שביתתה בשבת. דשמא אין הישראל מצווה על שביתתה מדאורייתא דמצוה זו בלשון יחיד נאמרה ובהמתך למען ינוח שורך וחמורך וממעטינן מיניה שותפות נכרי כדאמרינן פרק ראשית הגז מ"ט דר' אלעאי דפטר בהמת השותפים מראשית הגז. דאמר קרא צאנך ולא של שותפות. ורבנן למעוטי שותפות נכרי ופירש"י ז"ל למעוטי שותפות נכרי אבל דישראל מיוחד לך קרינא ביה הואיל ושניהם בני חייב וכל ישראל קרויים בלשון יחיד ע"כ. ואייתינן התם קראי אחריני טובא דכוותה. וגבי מזוזה דכתי' ביתך תירצו בגמ' בגוונא אחרינא אליבא דרבנן. וכתבו התוס' ז"ל וז"ל ביתך דרך ביאתך תימא אמאי לא אמר שותפות דנכרי כדקאמר בכל הכי דלעיל ע"כ נראה מדבריהם ז"ל מדלא תירצו כלום דפשיט' להו דדינא הכי הוי דשותפות דנכרי פטור ממזוזה וכן פסק הר' רמ"א בהגהה בי"ד סי' רפ"ו ע"פ מ"ש בהגהו' מרדכי ספ"ק דע"ז ובפ' ראשית הגז וכ"כ בתשו' סי' קל"ב אות ז' בפשיטות דשותפות דנכרי פוטר איברא דרשב"א ז"ל בחי' חולק בפירוש שכת' נ"ל משו'דמזוזה חובת הדר הוא ולשמירה עשויה ואפילו דשותפות דנכרי ישראל הדר בה צריך שמירה ע"כ. והביאו מהרש"ל ז"ל פ' ראשית הגז סי' ב' ופסק כוותיה ע"ש גם בתוספי הרא"ש ז"ל כ"י מצאתי שכת' וז"ל והא דלא דרשינן גבי מזוז' וציצית למעוטי שותפות דנכרי כדדרשינן גבי תרומה ומעשר ופאה. משום דהנך מצות התלויו' בקרקע וכיון שיש לנכרי חלק בקרקע מסתבר לפטור אף חלק הישראל. וצאנך דגז אייתר למעוטי שותפות דנכרי. אבל מזוזה וציצית לא מסתבר לפטור חלק הישראל בשביל חלק הנכרי כנ"ל ע"כ. אבל מ"מ מדברי שניהם נלמוד דהיכא דכתי' בקרא לשון יחיד. אית לן למיזל בתר סברא וטעמא דהיכא דאיכא טעמ' לפטור שותפות דנכרי פטריה והכא נמי דכוותה דמצוה זו תלויה בבהמה. וכיון שיש לנכרי חלק בבהמה מסתבר לפטור שותפות דנכרי. גם בעל דמ"א שם שהאריך לחלוק על הגה' מרדכי כת' וז"ל ובאמת שמאד יש לתמוה על תשו' רבינו חיים דאיך קאמר דנגעים ומזוז' דין אחד להם והא לטעמיה יש חילוק גדול דדוקא בנגעים מיעטו שותפות דנכרי דהיאך ינתצו ביתו של נכרי בלי רשותו אפילו בנכרי שכבוש תחת ידך. משא"כ במזוזה דמה איכפת ליה לנכרי שותפו שזה יעשה מזוזה כיון שאין מפסיד לו כלום בביתו וכן הדין במעקה וכו' ע"כ. ומתוך מחלוקתו שהוא מתאמץ לחלוק על הגהות מרדכי לענין מזוזה למדנו לפטור בנ"ד. דאף אנו נאמר היאך יהיה הישראל חייב על שביתת בהמתו דשותפות דנכרי דהא הנכרי אינו מרוצה בכך שתהא בהמתו שובתת ואיך תהיה שובתת בלי רשותו והבהמ' אינה ראויה ליחלק אלא כל אבר ואבר יש לנכרי חלק בו וכדכת' מהרש"ל ז"ל סי' ג' לענין צאנך דראשית הגז וז"ל ואע"ג דמצאנך משמע להו ולא שותפות נכרי. לא משמע להו מדגנך למעוטי שותפות נכרי דדגן כמאן דפליג דמי שהרי חולקים אותו במדה וקרינן ביה דגנך בחלקו של ישראל אבל צאן כל בהמ' ובהמה יש לנכרי חלק בה ולא קרינן בחד מנייהו צאנך ע"כ אם כן ה"ה והוא הטעם למפטר שותפות דנכרי משביתת בהמה דמסתבר' דקרא דכתי' בלשון יחיד. לפטור שותפות דנכרי אתא. ואעפ"י שלא מצינו שום פוסק שיכתוב זה בפירוש. הרי גם לא מצינו שום פוסק שיכתוב בפי' לחייב שותפות דנכרי וכו' עד והריב"ש ז"ל אעפ"י שרגלו אחד בחוץ ולא כת' בפירוש לפטור שותפות דנכרי. הרי רגלו א' מבפנים שכ' שמאחר שהנכרי עושה בה מלאכה ע"כ של ישראל ליכא איסור שביתת בהמה. ואפשר עוד. דמ"ש הרי"בש ז"ל אלא שעשו הישראלים איסור מתחלה להשתתף עם הנכרי בלא תנאי והנכרי יעשה מלאכ' בבהמה בעל כרחם ע"כ. אינו אלא איסורא דרבנן בעלמא על דרך שאמרו פ"ק דבכורות דף ג' ע"ב רב מרי בר רחל הו"ל ההיא חיות' הוה מקנ' לאדונייהו לנכרי וכו' וכלו חיותא דרב מרי וכו' משום דמפקע להו מקדושתייהו דאע"ג דשותפות דנכרי פוטר מן הבכורה איסורא עביד כד מפקע להו מקדושתייהו וה"נ אע"ג דשותפות דנכרי פוטר משביתת בהמה איסור הוא עושה מתחלה להשתתף עם הנכרי בלא תנאי משום דמפקע להו משביתה וכו' עכ"ד ז"ל. ע"ש דכך העלה דלכ"ע ס"ל דשותפות דנכרי פוטר משביתת בהמה מדאורייתא לגמרי:
ולענ"ד מאי דכת' הרב ז"ל ע"פ דברי הרשב"א ותוספי הרא"ש ז"ל גבי מזוזה. והכי אמר מר דמדברי שניהם נלמוד דהיכא דכתי' בקר' לשון יחיד אית לן למיזל בתר סברא וטעמא וכו' וה"נ דכוותה דמצוה זו תלויה בבהמ' וכיון שיש לנכרי חלק בבהמה מסתבר לפטור שותפות דנכרי ע"כ. לדידי חזי לי דמהא ודאי לא שמיה מתיא כלל. כי אי אתינן מכח הסברא אמינא דאדרבה הכא גבי איסור שביתת בהמתו דהוה משום שביתת בהמה ממלאכה בשבת וכתי' למען ינוח וכי עושה הבהמה מלאכה בשבת הגם דיש להגוי חלק בה סוף סוף הרי אברי הבהמה ינקי מהדדי. וחלקו של ישראל לא נייחה ממלאכה בשבת והתורה אמרה למען ינוח שורך. וא"כ איכא סברא טפי לומר דכיון דחלקו של. הישראל בבהמה עושה מלאכה בשבת עובר הישראל על שביתת בהמה זו משום חלקו שיש לו בה. ועיין תשו' מהריט"ץ ז"ל סימן ע"ו דס"ט סע"א. גם מאי דכת' בכוונת דברי הריב"ש ז"ל במ"ש אלא שעשה הישראל איסור מתחלה להשתתף עם הנכרי בלא תנאי וכו' אינו אלא איסורא דרבנן בעלמא משום דמפקיע לה משביתת בהמה על דרך שאמרו בפ"ק דבכורות ד"ג ע"ב רב מרי בר רחל וכו' אחר המחיל' רבה דלא דק בזה. דא"כ דמה"ט דמפקיע' משביתת בהמה הוא דאסר הריב"ש ז"ל בלא תנאי. א"כ גם לעשות תנאי בתחלה נמי יש לאסור מה"ט דהוא מפקיעה משביתה. ועוד דאיברא דרש"י ז"ל שם לעיל ד"ב ע"א ד"ה מייתי לה לקדושה פירש שתהא שובתת בשבת וכו'. וא"כ מאי דקאמר הש"ס התם אבל מוכ' דקא מפקיע לה מקדושה הכוונ' לפי' רש"י ז"ל דהיינו דמפקע לה מחיוב שביתה. הא התוס' ז"ל שם ד"ה מייתי לה לקדושה דחו פי' רש"י ז"ל יע"ש. ועוד דאי איכא איסורא להשתתף עם הגוי בבהמה מה"ט דאמר מר הר' הנז' משום דמפקע לה משבית' א"כ מה"ט יש לאסור גם מכירת בהמה גסה לגוי משום דהרי מפקע לה משביתה. וא"כ בפ"ק דע"ז דט"ו דפרכינן עלה דתנן אין מוכרין בהמה גסה לנכרי וקאמר בש"ס טעמא מעבד מלאכה חיישינן ופריך וניעביד כיון דזבנה קניא ומשני גזירה משום שאלה ושכירות ופריך שאלה קניא שכירות קניא וכו' והשתא אעיקרא מאי פריך. הא איכא טעמא רבה לאיסור המכירה משום דמפקע לה משביתה. ואמאי הוצרך הש"ס לשנויי משום גזרה דשאלה ושכירות. אלא מבואר דמה"ט דמפקע לה משבית' ליכא למיסר המכירה. וא"כ ה"נ להשתתף עם הנכרי בהבהמה אם איתא דכיון שיש להנכרי חלק בבהמ' אין הישראל מצווה על שביתתה. אין לאסור להשתתף עם הנכרי משום טעמא דמפקע לה משביתה. באופן דמאי דכת' הר' ז"ל בטעמו של הריב"ש ז"ל אחר המחילה רבה דטעמו פגום וכאמור:
ט
אדם מצווה על שביתת עבדו בשבת. אחד עבד ערל ואחד גר תושב כדאיתא פרק החולץ דמ"ח ע"ב. ובעבד שמל וטבל. פליגי ביה הרמב"ם והראב"ד ז"ל פ"ך מה' שבת הלכה י"ד לדעת הרמב"ם ז"ל אדם מצווה על שביתתו. ולדעת הראב"ד ז"ל כיון דאיהו גופיה מצווה בשמירת שבת כאשה. אין אנו מצווין על שביתתו ובעבד ערל עע"ז פליגי ביה הרמב"ן והרשב"א א"ל. לדעת הרמב"ן אין אנו מצווין אלא בעבד ערל תושב שקבל עליו ז' מצות. אבל עבד ערל שאינו תושב אין אנו מצווין ולדעת הרשב"א ז"ל גם על עבד ערל עע"ז אנר מצווין על שביתתו וע"ש מ"ש הר' המגיד זל באורך. ועיין הרדב"ז בישנות סי' מ"ז ועיין לקמן בסמוך:
י
אדם מצווה על שביתת עבדו בשבת. כת' הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' נ"ט נ"ל שאילו היה העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו וניכר שאין עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצווה להפרישו דומי' דקטן שאין ב"ד מצווין להפרישו בעושה ע"ד עצמו ובעושה ע"ד אביו מפרישין אותו כדאי' כדאי' בפ' כ"כ ולא אסרה התור' גר תושב ועבד ואמה במלאכת ישר' אלא בשיש אמירה דישראל או שעושים ע"ד ישראל וכדאמרי' בפ' כ"כ קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואקשינן ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ופרקינן בקטן העושה ע"ד אביו ואקשינן מכלל דנכרי נמי בעושה ע"ד ישר' אמאי אין אומרי' לו לא תכבה. ופרקינן גוי אדעתיה דנפשיה קעביד ע"כ דברי הרשב"א ז"ל יע"ש. ולפום ריהטא איכא למידק טובא על האי סברא דאסבר לן הרשב"א זל דכשהעבד עושה מלאכת רבו שלא מדעת רבו וניכר שאינו עושה לדעת רבו מותר. ואמר לה בדדמי לקטן. מהא דתנן ברישא דהך מתני' גופה דקטן שבא לכבות. דקתני רישא נכרי שבא לכבות אין אומרי' לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אשר ממנה איכא למידק דלא כהאי סברא דהרשב"א ח"ל דיליף דין עבד מדין קטן דהא מדקתני רישא נכרי שבא לכבות וכו' מוכח דדוקא נכרי הוא דאין אומרין לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו הא נכרי שהוא עבדו שבא לכבות אומרין לו אל תכבה שהרי עבדו שביתתו עליו. וכ"כ להדיא רש"י והר"ן ז"ל שפירשו וז"ל מפני שאין שביתתו עליהם דישראל אינן מוזהרין על שבית' כותי שאינו עבדו ע"כ י"עש. הנה שפירשו לך בפירוש דמאי דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן הוה לאפוקי נכרי שהוא עבדו. והכי ודאי מוכח ממאי דקתני תנא נכרי שבא לכבות וכו וכו' מפני שאין שביתתו עליהן. והנה כי כן מינה אתה למד נמי מהאי דיוקא דבכותי שהוא עבדו מצווה הישראל רבו למחות בידו אפילו כשהוא עושה המלאכה של רבו שלא מדעת רבו אלא לדעת עצמו שהרי בש"ס שם אמרינן טעמא דנכרי דאין אומרין לו אל תכבה לפי דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. כלומר דאפי' דהוא נרא' לנו דהנכרי ודאי לדעת ישראל עושה אין אומרין לו אל תכבה משום דודאי אדעתא דנפשיה הוא עושה. וכמ"ש הר"ן ז"ל שם. וכיון שכן דהא דתנן נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה וכו' הוה מה"ט דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. א"כ מאי דקתני ביה טעמא דמפני שאין שביתתו עליהן דלדיוקא אתא דהא נכרי שהוא עבדו ששביתתו על רבו אומרים לו אל תכבה הוה הדיוקא דנכרי שהוא עבדו אפילו דהוא עושה על דעת עצמו ולא על דעת רבו חייב רבו למחות בידו ולמימר ליה אל תכבה כיון שהוא עבדו ושביתתו עליו. דהא טעמא דנכרי שאינו עבדו דאין מוחין בידו משום דאדעת' דנפשיה קעביד אינו אלא לפי שאין שביתת נכרי שאינו עבדו עליו דישראל וכדקתני תנא דמתני'. א"כ נכרי שהוא עבדו דמוזהר ישר' רבו על שביתתו אפילו בעושה על דעת עצמו ולא ע"ד רבו. חייב רבו למחות בידו ולמימר ליה אל תכבה. וזה דלא כמ"ש הרשב"א זל דגם בעבדו אם עושה ע"ד עצמו ולא ע"ד רבו אין רבו חייב למחות בידו. ואמר לה בדדמי לקטן דסיפא דהך מתני' לפי מאי דמוקמינן לה בש"ס בקטן העושה ע"ד אביו. דהא מרישא דקתני נכרי וכו' מפני שאין שביתתו עליהן ולפי מאי דקא' טעמא בש"ס משום דנכרי אדעת' דנפשיה קעביד. מוכח דלא יליף עבד מדין דקטן וכאמור.
והנה הרדב"ז ז"ל בישנות סי' מ"ז כתב וז"ל ויש להסתפק אם אנו מצווין של שביתת עבד אפילו במלאכה דרבנן. או דילמא במלאכה דאורייתא דוקא. וי"ל דכיון שהמלאכ' היא לצרכנו לעולם אנו מצווין על שביתתו ודייקינן לה ממתני' דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו. הא עבד ששביתתו עלינו אומרים לו אל תכבה אע"פ שהיא מלאכה דרבנן דהא קי"ל כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ואפילו בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצורכנו וכ"כ הר"ן ז"ל על ההלכות שבת פרק כל כתבי גבי קטן דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו אפילו באיסור דאורייתא ובאיסור דרבנן ספינן ליה בידים הני מילי כשהוא לצורכו אבל לצורכנו מחינן בידיה אפילו באיסורא דרבנן. והרי הרשב"א ז"ל השוה עבד ערל לקטן. ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנ' לדעת הרשב"א אבל אין זה מקומו עכ"ד ז"ל יע"ש. ובעיקר מאי דנסתפק הרב ז"ל אם אנו מצווין על שביתת עבד אפילו במלאכות דרבנן עיין מה שכתבתי לקמן בסימן שאחר זה בס"ד. ובמאי דסיים הרב ז"ל ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א. דבריו אלה באו סתומים וחתומים יותר מדי. ויש לנו לדעת מאי כוונתו בדברים אלו.
וראיתי להר' יד אהרן ז"ל ססי' ד"ש שהביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז'. וכת' ע"ד וזל גם מה שהביא ראיה משם הר"ן ז"ל דס"ל דלצרכינו מחינן בידיה. אין ראיה כל כך דמ"ש הר"ן ז"ל היינו דמוכחא מילתא שמה שעשה הוא לדעת עצמינו אז ודאי אסור ומחינן בידיה והרשב"א ז"ל מודה וכ"כ הוא ז"ל בפירושו שם סי' ע"ט דכל שעשה מלאכת רבו שלא מדעתו של רבו וניכר דאינו עושה לדעתו שהוא מותר. ומוכרחין אנו לומר כן בהכרח שהרי הר"ן מ"ש בפ' ב"כ כתב כן לדעת הרשב"א שכ"כ שם ואפילו לדעת הרשב"א שכתב בפרק חרש דלדידן דקי"ל דאפילו בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו באיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכיבוי דליקה מדרבנן בעלמא וכו' הכא שאני דכי ספינן ליה בידים לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחינן בידיה כדמוכח בשמעתין עכ"ל. הרי שמ"ש דלצרכנו מחינן בידיה הוא לדעת הרשב"א. וא"כ תימה הוא דאיך כתב הוא ז"ל דהר"ן חולק על הרשב"א וצ"ע וכפי זה מ"ש הר"ן ז"ל אינו חולק על הרשב"א ומ"ש הר"ן דלצרכנו מחינן בידיה היינו שעשה מדעת רבו וניכר שעשה מדעת רבו אז ודאי אסור ובזה לא פליגי הרשב"א והר"ן עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שהבין הרב בכונת דברי הרדב"ז ז"ל בהני מילי דכת' ואפי' בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצרכנו וכ"כ הר"ן ז"ל וכו' ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק וכו', דכוונת הרדב"ז להביא ראיה ממ"ש הר"ן אבל לצרכנו מחינן בידיה אפילו באיסורא דרבנן. דדעת הר"ן דכל שהוא עושה לצרכנו אפילו עושה לדעת עצמו אסור ומחינן בידיה וזהו שכתב ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק. על הרשב"א. והיינו ממ"ש הר"ן ה"מ לצרכו אבל לצרכנו מחינן בידיה וכו'. דמהני מילי דהר"ן הוא דמשמע ליה. דהר"ן דעתו אפילו בשעושה לדעת עצמו וחולק על הרשב"א. ולכן תמה הרב על האי משמעותיה דהרדב"ז בהני מילי דהר"ן דליכא למישמע מניה מודי. דמ"ש הר"ן דלצרכנו מחינן בידיה היינו בדמוכח' מילתא דלדע' עצמנו הוא עושה ולא לדעת עצמו ככל הכתוב בדברי הרב יד אהרן ז"ל כנז'. גם הרב מהרי"ח ז"ל בספר חקרי לב ח"א חא"ח סימן ס"ג דק"ט ע"א הביא דברי הרדב"ז ז"ל והרבה לתמוה עליו חבילות חבילות וז"ל עוד תמהני בדברי הרדב"ז במה שהבין בדברי הר"ן דפרק כל כתבי דבין במילי מד"ת בין במילי מד"ס אי עושה מלאכה לצרכנו אסור אפילו שעושה מדעתו ואינו ע"ד אביו. ומזה הוליד ואמר בדדמי דלעבד ערל דהדין כן כמו קטן והעלה דפליגי בה הר"ן והרשב"א דלהרשב"א בעושה ע"ד עצמו אפילו לצרכנו שרי ולבסוף העלה להחמיר כדברי הר"ן יע"ש. ואחר המחילה רבה לא ידעתי מה מצא בדברי הר"ן ז"ל לדון כן דחולק להרשב"א שהרי הביא שם אוקמתא דאוקים ר"י בעושה ע"ד אביו ופירשה ומותיב לדברי ארשב"א דס"ל דאיסור מד"ס ספינן ליה בידים ואנן קי"ל כבוי דליקה הוא מד"ס יע"ש. ואחד הרואה יבין לאישורו דק"ל שפיר דאי קי"ל דספינן ליה בידים לו יהיה עושה ע"ד אביו כספי ליה בידים ממש הא קי"ל דשרי. והוא מפרק לה דעד כאן לא כת' הרשב"א דספינן ליה בידים אלא לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחינן בידיה ומדבריו אלה מה שיש ללמוד הוא דעושה ע"ד אביו או מספי ליה ממש לא שרי בדרבנן אלא לצרכו ולא לצרכנו וזה ממש כדברי הרשב"א ומאין ולאין ללמוד מדבריו דקטן א"נ או איסורים מד"ס מדעת עצמו לצרכנו דאסור. ולדעת הרב בדעת הר"ן לא ידעתי מה יענה בסוגיין דשבת דקא פריך ש"מ קטן א"נ כו' ומשני ר"י בעושה ע"ד אביו. ולדבריו מה אהני לן בעושה ע"ד אביו ואין הדבר תלוי כי אם אם היה לצרכנו אף לדעת עצמו. וא"כ הו"ל לומר שאני הכא דהוה לצרכנו אלא ודאי מוכח כדברי הרשב"א וכו'. והיותר מתמיה דחשב ג"כ ע"ד הרשב"א דהוה הפך דיוק' דמתני' דתני רישא גוי הבא לכבות והיה בהניח דמתני' איירי בעושה ע"ד עצמו הפך אוקמתת הש"ס דמוקי בעושה ע"ד אביו. וע"כ כוליה מתני' בהכי איירי ממ"ש שם על אוקמתא דר"י דכוותה גבי נכרי מי שרי הא נכרי אדעתא דנפשיה עביד ויע"ש בפי"רשי הרי דכולה מתני' איירי בעושה ע"ד גדול ומעתה מ"ש הר' ליישב המשנה לדעת הרשב"א אחר המחילה הוא צריך לאותה דבר למה שהעלה בדעת הר"ן דאילו לדידי איני רואה להר"ן שחולק בזה להרשב"א וכמ"ש ואני חושד דהרב סובר דברי הר"ן דפרק כ"כ שכת' אבל לצרכנו מחינן בידיה ע"כ הביאו להר' זל לזה דחשב דודאי מחינן בידיה שייך בעושה ע"ד עצמו ולא בספי ליה גדול וקושטא קאי דדברי הר"ן אלו מתפרשין בעושה ע"ד גדול דכה"ג שייך שפיר לומר דמחינן בידיה ועפ"ז הם דברים אחדים עם הרשב"א. ועל הכל ק"ל לו יהי ויהיבנא כל דיליה דלהר"ן כל שעושה לצרכנו אף לדעת עצמו אסיר. והרי מדברי הרמב"ם פ' י"ב דשבת הלכה ז' שכת' בכיבוי דליקה דעושה לדעת עצמו שרי ש"מ דגם לצרכנו שרי וכ"כ רי"ו וכ"נ מפירש"י להדיא דכל שאינו לדעת אביו אף לצרכנו שרי. ונגד הר"מ והרשב"א ורש"י ורי"ו מי אלים ספיקו של הר"ן ולפחות היה לו להביא דבריהם וצ"ע א"ד הרב מהר"י חזן ז"ל יע"ש. גם הרב מחנה אפרים ז"ל בחידושיו למהרדב"ז ז"ל בתחלת חידושיו על הר' הנז' ד"מ ע"ב כת' וז"ל סי' מ"ז ע"ד כתב ז"ל הצ"ל ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א עכ"ל נ"ב הרשב"א מוקי מתני' בעושה ע"ד אביו והכי מוקי לה הרמב"ם וע"ש בש"הג ומשמע דאי לאו ה"ט מותר אע"ג דשביתתו עלינו ואם הקטן אינו עושה לדעת אביו מותר ובעבד ג"כ ניהי דשביתתו עלינו מ"מ כל שאינו עוש' לדעת רבו מותר וכ"כ הרשב"א בפירוש סי' נ"ט א"ד ז"ל יע"ש. הנה לך תלתא סבי דנה"ר די"עה הר' מחנה אפרים והר' יד אהרן והר' חקרי לב ז"ל כולהו סבירו דהרדב"ז ז"ל כוונתו בהני מילי דכת' ומ"מ משמע לי דהר"ן חולק על הרשב"א וכו' לומר דלדעת הר"ן קטן העושה לצרכנו אפילו לדעת עצמו אסיר ולדעת הרשב"א לדעת עצמו שרי ומינה נמי לעבד לדעת הר"ן אפילו עושה לדעת עצמו אסיר ולדעת הרשב"א עושה לדעת עצמו שרי.
ולפע"ד בהומנותייהו דרבנן קדישי הרבנים ז"ל הנזכרי' אמינא דקיצור לשונו של הרדב"ז ז"ל דכת' דבריו בקיצור גדול. הוא שגרם להרבנים הנז' להבין בדברי הרדב"ז ז"ל מה שלא עלת' על לבו לב חכם מעולם עד שחשבוהו כטועה בדבר משנה והרבו להשיב על דבריו בתמיהות גדולות חבילות חבילות. ברם קושטא קאי דלא דקו רבנן הר' מח"א והר' יד אהרן והר' מהרי"ח זל הדק היטב בדבר ואילו הוו דייקי טפי לא היו באים לכלל טעות הזה בהבנתם בדברי הרדב"ז ז"ל. כי הם חשבו דמאי דכת' הרדב"ז ז"ל ואפי' בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצרכנו וכ"כ הר"ן ז"ל וכו'. דכוונתו במאי דכת' וכ"כ הר"ן וכו' להביא ראיה למ"ש. דאפילו בא לכבות מדעתו מדברי הר"ן ז"ל. שכ"כ הר"ן וכו'. והא ליתא במחילה מכבוד תורתם דהא ודאי דמדברי הר"ן אלו שהביא ליכא שום זכר ראיה כלל למ"ש דאפילו בא לכבות מדעתו. אלא כונת הרדב"ז ז"ל הכי הוה דממאי דתנן נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו מוכח דאפי' במלאכה דרבנן אנו מצווין על שביתת עבד דמדקתני נכרי וכו' מפני שאין שביתתו עלינו מוכח דהא עבד ששביתתו עלינו אומרים לו אל תכבה. אע"פ שהיא מלאכה דרבנן דהא קיל כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואפי ואפי' בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצרכנו כלומר ואפילו כשבא העבד לכבות מדעתו מוכח מדיוקא דהך מתני' דאפי' במלאכה דרבנן מחינן בידיה. והיינו משום דבש"ס אמרי' טעמא דנכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. וכיון דטעמא דנכרי דא"א לו אל תכבה הוה משום דאדעתא דנפשיה קעביד וקאמר תנא דמתני' טעמא דמפני שאין שביתתו עלינו. א"כ מזה מוכח דהא עבד ששביתתו עלינו אפילו כי עושה אדעתא דנפשיה אומרים לו אל תכבה כיון שבעבד אנו מצויין על שביתתו. וכדכתיבנא אנן בעניותין לעיל לאקשויי מכח הך דיוקא דמתני' על סברת הרשב"א ז"ל. והיא גופה כוונת הרדב"ז ז"ל למידק הכי מדיוקא דמתני' דבעבד אפילו בעושה ע"ד עצמו ואפי' באיסורא דרבנן כיון שהוא לצרכנו ושוב כת' וכ"כ הר"ן ז"ל על ההלכות פרק כל כתבי גבי קטן וכו' כלומר דהא דאפילו במלאכה דרבנן בעבד אנו מצווין על שביתתו. כ"כ הר"ן גבי קטן דאפי' לדעת הרשב"א דבאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים ה"מ כשהוא לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחינן אפילו באיסורא דרבנן. הנה שכת' הר"ן גבי קטן אפילו לדעת הרשב"א כשהוא לצרכנו מחינן בידיה אפילו באיסורא דרבנן. והרי הרשב"א השוה העבד ערל לקטן כלומר דלמד הרשב"א עבד ערל מקטן לענין שאם העבד עושה לדעת עצמו ולא לדעת רבו שרי כמו שהדין כן גבי קטן. וא"כ אף לענין זה דבאיסורא דרבנן כשעושה לצרכנו יש להשוות עבד ערל לקטן דכי היכי דקטן שעושה לצרכנו אפילו במלאכה דרבנן מחינן בידיה. ה"ה בעבד. אלא שלפ"ז יצא לנו דדוקא כשהעבד עושה לצרכנו ולדעת עצמנו אבל כשהעבד עושה לדעת עצמו שרי שהרי עיקר מה שהשוה הרשב"א ז"ל עבד ערל לקטן הוא להאי מילתא. וא"כ יהיה הדין כן בעבד שעושה לדעת עצמו אפי' לצרכנו דשרי כמו שכן הדין בקטן ואילו הוא כת' לעיל דעבד כשעושה לצרכנו אפיל לדעת עצמו מחינן בידיה וכדמוכח דיוקא דמתני' דקתני נכרי שבא לכבות וכו' מפני שאין שביתתו עלינו וכדכתיבנא. לזה כת' ומ"מ משמע לי דהר"ן חולק על הרשב"א כלו' דבעקר הדמיון הזה שדימה הרשב"א ז"ל דין העבד לדין דקטן בזה שכשהעבד עושה לדעת עצמו שרי מ"מ משמע לי שהר"ן ז"ל חולק על הרשב"א בהדמיון הזה דאיהו לא שמיע ליה כלומ' לא ס"ל להשוות עבד ערל לקטן דכי היכי דקטן כשעושה לדעת עצמו אפילו לצרכנו שרי. ה"נ עבד ערל הדין כן. אלא הר"ן ז"ל ס"ל דלא ילפינן עבד ערל מקטן. אלא בעבד ערל כשעושה לצרכנו אפי' לדעת עצמו אסיר ומחינן בידיה ומאי דמשמע ליה להר' ז"ל דהר"ן ז"ל חולק על הרשב"א בדמיונו הזה דעבד ערל לקטן. הוא ממ"ש הר"ן ז"ל לפרש מאי דקתני תנא דמתני נכרי שבא לכבות א"א לי אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן. וכת' עלה הר"ן. ז"ל מפני שאין שביתת כותי עליהן דישראל אין מוזהרין על שביתת כותי שאינו עבדו ע"כ. אדר שפי' הר"ן לדברי התנא דסיים שאין שביתתו עליהן שאין הישראל מוזהר על שביתת כותי שאינו עבדו:
וכיון שכן הרי אתה למד מזה דהא כותי שהוא עבדו שישראל מוזהר על שביתתו אומרים לו אל תכבה אפילו כשבא לכבות מדעת עצמו. שהרי אמרינן בש"ס טעמא דנכרי דא"א לו אל תכבה משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. וכיון שכן דה"ט דנכרי דא"א לו אל תכבה משום דאדעתא דנפשיה עביד. וקאמר תנא דמתני' טעמו ונימוקו עמו דמפני שאין שביתתו עלינו וכוונתו לאפוקי נכרי שהוא עבדו וכמ"ש הר"ן ז"ל א"כ הרי מוכח מזה דעבד אף בעושה ע"ד עצמו אסיר שהרי בעבד אנו מוזהרין על שביתתו דאי גם בעבד כשעושה לדעת עצמו שרי אעפ"י ששביתתו עלינו א"כ בנכרי כיון דאמרת דטעמא דנכרי הוא משום דאדעת' דנפשיה קעביד וכדקאמ' בש"ס אמאי קתני תנא טעמא מפני שאין שביתתו עלינו. הא אף אי הוה שביתתו עלינו כיון דלדעת עצמו הוא עושה שרי. שהרי עבד דודאי אנו מצווין על שביתתו אפ"ה כשעושה לדעת עצמו שרי. אלא מדקאמר הש"ס טעמא דנכרי משום דאדעתא דנפשיה קעביד ומתני' קתני טעמ' דמפני שאין שביתתו עלינו. מוכח דהא עבד שאנו מצווין על שביתתו אפילו בבא לכבות לדעת עצמו אסיר ומחינן בידיה. וכיון דהר"ן ז"ל פירש לדברי המשנה דמפני שאין שביתתו עליהן דלאפוקי נכרי שהוא עבדו. משמע דהוא חולק על הדמיון הזה שדמה הרשב"א עבד ערל לקטן ולמד עבד מקטן דכי היכי דקטן כשעושה לדעת עצמו שרי הכי נמי עבד ערל אלא הר"ן ז"ל ממאי דפי' להא דקתני מתני' מפני שאין שביתתו עליהן דישראל אין מוזהרין על שביתת כותי שאינו עבדו. משמע דסובר דלא ילפי' עבד ערל מדין דקטן דאע"ג דבקטן כשעושה לדעת עצמו אפילו לצרכנו שרי. בעבד ערל אין הדין כן אלא כל שעושה לצרכנו אפילו לדעת עצמו אסיר ומחינן בידיה כאמור. ומתני' דקתני גבי נכרי לה"ט דמפני שאין שביתתו עליהן. הכי מוכחא כדפי' הר"ן ז"ל. וא"כ קשה המשנה לסברת הרשב"א דהשוה עבד ערל לקטן ודן דבעבד ערל נמי כי עושה לדעת עצמו שרי. ואלו ממאי דקתני מתני' נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני ששביתתו עליהן. מוכח דהא נכרי שהוא עבדו דאנו מצווין על שביתתו אפי' בעושה לדעת עצמו אסיר ומחינן בידיה כאמור. וזה הוא שסיים הרדב"ז וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א. כלומר דהמשנה דקתני טעמא דמפני שאין שביתתו עליהן הכי מוכחא כדפירש הר"ן דהוא לאפוקי נכרי שאינו עבדו. וקשה מתניתין על הרשב"א דיליף עבד ערל מדין קטן דבעושה לדעת עצמו לצרכנו שרי. ומהמשנה מוכח דלא ילפינן עבד ערל מדין דקטן. באופן דהרדב"ז ז"ל בתחלה למד מדיוקא דמתני' תרתי. חדא והוא העיקר הראשון דאפי' במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתת עבד ערל. ועוד שנית למד מדיוק זה דמתני' גופיה דאף בעושה ע"ד עצמו לצרכנו אסיר. ושוב רצה להביא עוד ראיה על האחת בלבד והיינו על העיקר הראשון בלחוד דאף במלאכה דרבנן אנו מצווין על שביתת עבד ערל. ממ"ש הר"ן בפ' כל כתבי גבי קטן דאפילו לדעת הרשב"א דסובר דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים. ה"מ כשהקטן עושה לצרכו אבל לצרכנו אדרב' מחי' בידיה. ומינה בעי הר' לדון דה"ה נמי לעבד דאפי' במלאכה דרבנן כשעושה לצרכנו מחינן בידיה ע"פ סבר' הרשב"א דהשוה עבד ערל לקטן אלמא דילפי' דין עבד מדין קטן. ושוב כת' ומ"מ משמע לי דהר"ן חולק על הרשב"א כלומר דבעיקרא דהאי סבר' דהשוה הרשב"א עבד ערל לקטן משמע דהר"ן חולק וסובר דלא יליף עבד ערל מקטן. וכוונתו ממ"ש הר"ן ז"ל בפירושא דמתני' דקתני טעמא דנכרי וכו' מפני שאין שביתתו עליהן וכאמור. וסמך בזה על המעיין ולא ראה להאריך שם מפני שאינו מקומו אצלו וכמו שסיים ז"ל וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א אבל אין זה מקומו. זה נלע"ד פשוט וברור בכוונת דברי הרדב"ז ז"ל. ומוצל אותו צדיק מכל מאי דצווחו עליה הרבנים בעל יד אהרן וחקירי לב ז"ל וכן מ"ש ע"ד הר' מחנה אפרים ז"ל. דלפי מאי דכתיבנא וברירנא דברי הרדב"ז ז"ל שפיר קא מותיב מהמשנה על הרשב"א ז"ל. ואין במ"ש הר' מח"א ז"ל שום יישוב כלל לתיובתיה דמותיב הרדב"ז כי כוונת הרדב"ז ז"ל לאותיב עליה מהמשנה כדכתיבנא. וכדאקשינן עליה גם אנן בעניותין לעיל בריש אמי"ר מדיוקא דהך מתני' ולפי מאי דקאמר הש"ס טעמא דנכרי משום דאדעתא דנפשיה קעביד. והיא גופה כוונת הרדב"ז זל בהני מילי דכת' וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א והא ודאי דלפום ריהטא קשיא מהמשנה לדעת הרשב"א ץ ז"ל וצריך ליישבה.