גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות הבי"ת · רד
ברכת המזון לאחריו מצות עשה מן התורה. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"א דה' ברכות וז"ל מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמ' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך ואינו חייב מן התורה אלא אם שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו עכ"ד ז"ל יע"ש. והראב"ד ז"ל שם פ"ה דין י"ד כתב דקי"ל דאפילו כזית וכביצה דאורייתא היא יע"ש וכ"כ המרדכי בשם הרא"ם ז"ל בפ' ג' שאכלו דכזית וכביצה הוי דאורייתא ומאי דאמרו הם דקדקו על עצמן עד כזית וכביצה היינו דקדקו לפרש בלשון הכתוב שהוא כזית וכביצה יע"ש. ויש שסוברים דכביצה מדאורייתא אבל על כזית אין חיובו אלא מדרבנן. ודעת רשי ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דמאורייתא ליכא חיוב בהמ"ז אלא באכל כדי שביעה גמורה וכזית וביצה אינו רק מדרבנן וכן הוא דעת התוס' והרא"ש ובה"ג ז"ל פרק ג' שאכלו והטור ז"ל וכן פסק מר"ן ז"ל בש"ע א"ח סי' קפ"ו ס"ב יע"ש.
ונסתפקתי לפי דעת הסוברים דאין חיוב בהמ"ז מן התורה אלא באוכל כדי שביעה גמורה אבל בלא אכל אלא כשיעור ביצה אף דאית ביה בכביצה משום יתובא דעתי' ואתחלתא דשביע' איכא לא מחייב בברהמ"ז עליה אלא מדרבנן דמאוריית' לא מיחיב אלא באכל ושבע שביעה גמורה. אם אכל מפת שיעור ביצה דאית ביה אתחלתא דשביעה מיהא ואכל עמו דברים אחרים וע"י האכילתו עם הפת דברים אחרים בא עד קצ"ו דשביעה גמורה. אי חייב בכה"ג בבהמ"ז מדאורייתא לכ"ע מי אמרי' דעד כאן לא סברי רבנן דאף על פת דכביצה לא מיחייב בבהמ"ז דבר תורה. אלא בלא אכל רק הפת דכביצה בלחוד דעדין לא שבע שביעה גמורה ורחמנא אמר ואכלת ושבעת וברכת דהיינו שישבע שביעה גמורה. וזה הרי עדין לא שבע שביעה גמורה. אבל כי אכל עם הפת דברים אחרים עד דשבע מן הפת דכביצה בצרוף הדברים אחרים שביעה גמורה. אע"ג דבהפת בפני עצמו לית ביה שיעור דכדי שביעה גמורה מ"מ כיון דאית ביה התחלת שביעה חשיב הוא ומצטרפי עמו השאר מאכלים שאכל עמו ושבע שביעה גמורה להתחייב על אכילתו זו בהמ"ז דבר תורה כאלו אכל כל שביעתו מפת. דכיון דאכל ושבע מפת דכביצה בצרוף שאר מאכלים עמו קרינן ביה שפיר ואכלת ושבעת וברכת. או דילמא כיון דלא אכל מהפת בפני עצמו כדי שיעור שביעה גמורה אף שאכל ממנו כשיעור ביצה דאית ביה אתחלתא דשביעה ואכל עמו דברים אחרים ושבע בצרופם שביעה גמורה לא קרינן ביה ואכלת ושבעת וברכת ולא מיחייב בבה"מ דבר תורה אלא מדרבנן כדין אכל פת לבדו שיעור כביצה דלא מיחייב בבהמ"ז אלא מדרבנן דכדי שיתחייב בבהמ"ז מדאורייתא בעינן שיאכל מפת שיהיה בו בפני עצמו כדי שביעה גמורה:
ולכאורה נראה כהצד השני דכל דלא אכל ושבע מהפת בפני עצמו רק אכל מהפת פחות מכדי שביע' גמור' אף שבצרוף הדברים אחרים שאכל עם הפת דכביצה שבע שביעה גמורה לא מחייב מדאורייתא לברך אחריו ברכת המזון דלא קרינן ביה ואכלת ושבעת וברכת דהא ואכלת ושבעת וברכת אפת בלבד נאמר כדכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וארץ הפסיק הענין כדאי' בש"ס וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת. וא"כ ה"ק קרא ואכלת ושבעת כלומר שביעה גמורה מן הלחם וברכת הא אם לא היתה כל שביעתו מן הלחם אלא ע"י צירוף שאר מאכלים שאכל עם הלחם הוא דגמר שביעתו לא קרינן ביה ואכלת ושבעת וברכת.
האמנם רואה אנכי דיש להוכיח לע"ד דכל דאכל פת כשיעו' ביצה או יותר ואכל עמו שאר מיני מאכל ושבע שביעה גמורה דאע"ג דבהפת שאכל ליכא שיעור דכדי שביעה גמורה ואילו היה אוכלו לבדו לא היה שבע ממנו שביעה גמורה ומאי דשבע שביעה גמור' הוא בצירוף השאר מיני מאכל שאכל עמו קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת וחייב בבהמ"ז לכ"ע מדאוריי' דלא בעי' שיהיה כל השיעור דכדי שביע' במושלם מהפת אלא כל דאכל מהפת אפי' פחו' מכדי שביע' גמורה כיון דאית ביה מיהא שיעו' דהתחל' שביעת מעיו והשלים השיעור דכדי שביעה גמורה בשאר מיני מאכל קרי' ביה שפיר ואכלת ושבעת וברכת וחייב לברך עליו בהמ"ז דבר תורה. ואמינא לה מהא דכתב הגאון בה"ג ז"ל דקטן דמוציא את הגדו' בבהמ"ז היינו דוקא בדאכל הגדול כזית או כביצה דכוותיה אבל אם אכל ושבע לא מפיק יע"ש בדברי בה"ג פ' ג' שאכלו. והנה רש"י ז"ל פ' ג' שאכלו ד מ"ח ע"א עלה דההיא עובד' דינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי א"ל לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן אייתוהו לשמעון בן שטח וכו' יהבו ליה כסא אחרינא ובריך א"ר אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר ר"י שמעון ן' שטח דעבד לגרמי' הוא דעבד דהכי א"ר חייא בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. וכתב שם רש"י ז"ל ד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' דברי הגאון בה"ג ז"ל הנז' וכתב על דבריו וז"ל ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון ן' שטח ואע"ג דלגרמי' הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי יע"ש. גם התוס' ז"ל שם ד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' כתבו ע"ד בה"ג ז"ל ולא היא דהא סמכי' אעובדא דינאי וחביריו והם אכלו כדי שביע' ואפ"ה קא חזי' דקא פטר להו שמעון ן' שטח. וכן הקשו הרא"ש והרשב"א ז"ל שם יע"ש דכולם דחו דברי הגאון בה"ג ז"ל מכח הך עובד' דינאי וחביריו. והנה הדבר פשוט וברור דינאי מלכא וחביריו לא אכלו ושבעו מפת לבד דמסתמא אכלו בסעודתן גם שאר מיני מאכלי' רבים כדרך המלכים שמרבים בסעודתם במיני תבשילין מינים ממינים שונים וכיון שכן ממילא דבהפת שאכלו לא היה בו לבדו שיעורא דכדי שביע' גמור' דהא אכלו גם כן שאר מיני מאכלי' רבים ושבעו. וכיון דאכלו גם שאר מיני מאכלים עם הפת מסתמ' דלא היתה שביעתן שביע' גמור'מ הפ' אלא בצירוף השאר מאכלים שאכלו עמו אמנם מהפ' בפ"ע לא היה בו כדי שביעה דאילו היו אוכלין להפת לבדו לא היה מספיק להם כל כי האי שיעורא דאכלו השתא בצירוף שאר מיני מאכלים רבים לשבוע ממנו לבד והיה צריך להם לאכול יותר מפת עד כדי שובעם. והנה הסמ"ג ז"ל בעשין כ"ז כתב וז"ל הילכך מוציא אפי' מי שאכל שיעור מדאורייתא וכן משמע מעובדא דינאי מלכא בפרק ג' שאכלו דמסתמא אכלו בשולחן המלך כדי שביעה ולכ"ע אם אכל שמעון ן' שטח כזית דגן היה מוציאן וכו' יע"ש הרי דעיקר מאי דמשמע מעובדא דינאי מלכא היינו משום דכיון דשולחן המלך היה מסתמא שאכלו בשולחן המלך כדי שביעה ומהאי טעמא גופה יש לומר דמסתמ' לא אכלו בשולחן המלך פת לבד אלא אכלו ושבעו ודאי גם משא' מיני מאכלים רבים כדרך שולחנות של מלכים. והשת' אם איתא דכל דליכא שיעורא דכדי שביעה גמורה בפת בפני עצמו אע"ג דאכל עמו שאר מיני מאכל ושבע שביע' גמורה לא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכל' ושבע' וברכת דבר תור' מאי כל החרד' הזאת אשר חרדו קמאי רש"י והתו' והרא"ש והרשב"א על דברי הגאון בה"ג מהך עובד' דינאי וחביריו וכול' פה אחד דחו דבריו מכח האי דינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפ"ה פטר להו שמעון בן שטח ורש"י ז"ל הכי אמר על דברי בה"ג ז"ל ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו וכו' ומאי קושיא הא אע"ג דינאי וחביריו אכלו ושבעו שפיר מתוקמא מילתי' דהגאון בה"ג ז"ל דינאי וחביריו נמי אע"ג דאכלו ושבעו לא הוו חייבין בבהמ"ז מדאוריי' משום דמאי דשבעו שביעה גמורה הוה בצירוף שאר מיני מאכלים רבים שאכלו בסעודתן כדרך המלכים אבל מפת בפ"ע לא היה בו כדי שיעורא דאורייתא דהוה בכדי שביע' גמור' ואילו הוו אכלי פת לבדו לא היה מספיק להם לכדי שובען כל כי האי שיעורא דפת דאכלו בצירוף שאר מיני מאכלים רבים בסעודתן והילכך שפיר פטר ליהו שמעון בן שטח אי הוה אכיל אפילו כזית דגן. ומה כחם דכל הני קמאי לדחות דברי הגאון בה"ג שדבריו דברי קבלה באמת הבנין מהך עובדא דינאי וחביריו דפטור להם שמעון ן' שטח אחר דסתמא דמילתא כי אכלו ושבעו ינאי וחביריו לא הויא שביעתן מפת לבד אלא הדבר פשוט וברור מעצמו שהיתה שביעתן מצד רבוי שאר מיני מאכלים רבים דאכלו עם הפת בסעודתן כדרך המלכים כאמור. אלא מבואר יוצא להדיא מכל דברי הני קמאי דדחו דברי הגאון בה"ג ז"ל מכח הך עובדא דינאי מלכא וחביריו דפטר ליהו שמעון בן שטח דפשיטא ליהו מלתא טובא דכל דאכל פת ושבע אע"ג דאכל עמו שאר מיני מאכל והיינו דאהניא ליה דשבע שביעה גמורה ע"י צרוף השאר מוני מאכל דהם השלימו השיעור דכדי שביעה גמורה דפת ואילו היה אוכל הפת לבדו לא היה מספיק לו לשובעו כל כי האי שיעורא דפת דאכל עם שאר מיני מאכל אפ"ה השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכל ושבע מצטרפי השאר מיני מאכל שאכל בסעודתו עם הפת להשלים השיעור דכדי שביעה גמורה דהפת וקרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה. ולכן שפיר דחו דברי הגאון בה"ג ז"ל מכח הך עובדא דינאי וחביריו דאכלו ושבעו ופטר להם שמעון בן שטח דכיון דאכלו פת ושבעו אע"ג דמה ששבעו שביעה גמורה מסתמא הוה בצרוף שאר מיני מאכלים רבים שאכלו בסעודתן עם הפת אפ"ה קרינן בהו בינאי וחביריו תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת מדאורייתא ואיך פטר להם שמעון ן' שטח אע"ג דלא אכל רק כזית דגן דלא מחייב רק מדרבנן זה נלע"ד להוכיח מדברי כל הני קמאי רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל ממאי דדחו דברי הגאון בה"ג ז"ל באמת הבנין מכח הך עובדא דינאי וחביריו דאכלו ושבעו ופטר להם שמעון ן' שטח. וזו ראיה גמורה לפום ריהטא דכל הני קמאי רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל פשיטא ליהו דכל דאכל מפת ושבע אע"ג דאכל עמו שאר דברי' ושבע שביעה גמורה ואילו היה אוכל הפת לבדו לא היה שבע שביעה גמור' ולא הוה מחייב לברך עליו בהמ"ז מדאורייתא. השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכל והם השלימו השיעור דכדי שביעה גמורה קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה דמה שאכל משאר מיני מאכל מצטרפי עם הפת שאכל ומשלימים השיעור דכדי שביעה דהפת כאילו אכל כל השיעור דכדי שביעה מהפת לבדו.
אמנם הגאון בה"ג י"ל דחולק בזה וס"ל דכל דלא אכל מפת בפני עצמו כל השיעור דכדי שביעה גמורה במושלם אע"ג דאכל עמו שאר דברים ושבע לא מחייב בבהמ"ז מדאורייתא דכיון דמהפת שמצדו הוא אתי לידי חיוב' דבהמ"ז לא אכל כל השיעור דכדי שביעה במושלם ואילו היה אוכלו להאי שיעורא דפת לבדו לא הוה מחייב לברך עליו בהמ"ז דבר תורה כיון דלא הוה ביה כשיעור דכדי שביעה השתא נמי דאכל עמו שאר דברים עד דשבע שביע' גמור' לא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה דלא מצטרפי שאר מיני מאכל דאין עליהם ברכה דבר תורה לעולם אפילו אכל ושבע מהם שביעה גמור' להשלים שיעורא דכדי שביעה גמורה דהפת וכדכתיבנא לעיל דהכי משמע לפום ריהטא ואפשר דהכי סבי"ל לקושטא דמלתא להגאון בה"ג ז"ל. ובהכי הנה מוצל אותו צדיק מההשגה הגדול' ההיא שהשיגו עליו רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל. ודחו דבריו מהך עובדא דינאי וחביריו לאכלו ושבעו ופטר ליהו שמעון ן' שטח כנז"ל. דאיהו ז"ל סבי"ל דכל דלא אכל מהפת לבדו שיעור דכדי שביעה גמור' במושלם אלא אכל עמו שאר דברים והשלימו השיעו' דשביע' לא מחייב בבהמ"ז דבל תור' והילכך ניחא לדידיה האי עובדא דינאי וחביריו. דאכלו ושבעו ופטר להם שמעון ן' שטח והיינו משו' דינאי וחביריו מסתמא היתה שביעתן מהפת בצרוף שאר מיני מאכלים רבים שאכלו בסעודתם כדרך המלכים אמנם בהפת בפני עצמו שאכלו לא היה בו מסתמא שיעור שלם דכדי שביעה גמורה ולכן גם ינאי וחביריו לא באו לידי חיוב בהמ"ז מדאוריית' אלא מדרבנן ושפיר פטר אותם שמעון בן שטח אע"ג דלא אכל רק שיעור' דרבנן כן י"ל דהוא דעת הגאון בה"ג ז"ל. ולכאור' נראה מוכרח דהכי ס"ל כי היכי דלא תיקשי ליה מהך עובדא דינאי וחביריו וכאשר השיג"ו את ידם ידי קדשם של הני קמאי על דבריו באמת הבנין מכח הך עובדא. ומה יענו שפתי צדיק להך עובדא דינאי וחביריו הנז' אם לא שתאמר דאיהו ס"ל כאמור ובהכי ניחא לדידיה הך עובדא דינאי וחביריו וכדכתיבנא.
ואם כנים אנחנו הנה זאת תורת העולה מן האמור דהאי ספיקא דידן מחלוק' ישנה היא ביני רבוואתא קמאי הגאון בה"ג ורש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל דלדעת בה"ג ז"ל כל דלא אכל כדי שביעה גמורה במושלם מן הפת בפני עצמו אע"ג דהשלים השיעור בשאר מיני מאכל לא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה לא מחייב בבהמ"ז מדאורייתא עד דאכל מפת לבדו שיעורא דכדי שביעה במושלם דאין שאר מיני מאכל מצטרפים עם הפת דפחות מכדי שיעורא דשביעה להשלים שיעור' דידיה דהוא בכדי שביעה גמורה. אמנם לדעת רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל כל דאכל מפת כביצה אע"ג דאכל עמו שאר דברים ושבע דאין בהפת לבדו שיעור דכדי שביע' מצטרפי השאר דברים שאכל עם הפת להשלי' השיעו' דכדי שביעה גמורה דפת וקרינן ביה מדאורייתא תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת:
אך את זה ראיתי להרב כ"מ פ"ה מה' ברכות דין י"ד דאייתי לן בידיה תשוב' א' שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל ששאלוהו על שפסק שם כסברת הגאון בה"ג ז"ל הנז' יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י"ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דרבנן ומוציא ינאי וחביריו שאכלו כדי שבען ולגרמי' הוא דעביד שמעון ן' שטח שהוציאו באחד מן השבעה עכ"ל. ולזה השיב הרמב"ם ז"ל תשובה תימא גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירו' הוא בפרק מי שמתו א"ל רבינא לרבא נשים חייבו' בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית דגן לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ"ל ז"ל. ופירש דבריו הרב כ"מ ז"ל תימא גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחד שיוכל להתפרש בלא מחלוק' כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנה לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין אתמר דהכי איתא פרק ג' שאכלו ינאי מלכא וכו' אתא שמעון ן' שטח וכו' אר"י שב"ש לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ופרש"י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ"ל והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י"ח ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י"ח אם לא אכלו כדי שובען אבל מי שלא אכל דגן אע"פ שאכל שאר אוכלין א"א להוציא אחרים אע"פ שהם לא אכלו כדי שובעם וז"ש זה ענין אחר הוא כלומר וכו' עכ"ד הר"ב כ"מ ז"ל יע"ש. הרי דהרמב"ם ז"ל דקאי בשיטת הגאון בעל ה"ג ז"ל נדחק ליישב הך עובדא דשמעון ן' שטח דהך דאמרו עד שיאכל כזית דגן היינו לאפוקי שאר אוכלין ומשום דשב"ש הוציא את ינאי וחבריו בכוס של יין. ולא כתב לדחות קושיית חכמי לוניל בפשיטות דגם ינאי וחבריו מסתמא לא אכלו מפת שיעור שלם דכדי שביעה גמורה דהא ודאי דאכלו בסעודתם שאר מיני מאכלים רבים ונמצא דכי שבעו לא הוה כל שובען מפת לבד אל בצרוף שאר המאכלים שאכלו בסעודת' ואילו היו אוכלי' הפת לבדו לא היה בו כדי שובען ככל האמור לעיל. מבואר מזה דגם הרמב"ם ז"ל אע"ג דס"ל כסברת בה"ג אפ"ה בהא אזיל ומודה דכל דאכל פת ושבע אע"ג דהרבה לאכול עם הפת משאר מיני מאכלים והיינו דאהניא ליה דשבע שביעה גמורה אבל בהפת בפני עצמו ליכא שיעור שלם דכדי שביע' גמורה אפ"ה השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכלי' ושבע מצטרפי השאר מיני מאכל עם הפת דפחות מכדי שיעור להשלים שיעורו דפת דכדי שביעה גמורה וחייב בבהמ"ז מדאורייתא ולכך הוצרך ליישב הך קושיא שהקשו עליו מהך עובדא דשב"ש כדרך שכתב ז"ל. וכיון שכן י"ל דגם הגאון בה"ג ז"ל יודה בזה דכל דאכל פת ושבע ממנו בצרוף שאר מיני מאכל דחייב בבהמ"ז דבר תורה ולמאי דהקשו עליו רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל מהך עובדא דשב"ש איהו לדידיה ניחא ליה נמי בהך פירושא דפיר' הרמב"ם ז"ל. וכ"כ להדיא הרב כ"מ ז"ל שם וז"ל ודע שכתבו רש"י והתוס' בפ' ג' שאכלו שדעת בה"ג כדע' רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שב"ש וכו' עכ"ל ובמ"ש רבינו בתשובה זו נתיישבה דחיה זו א"ד ז"ל יע"ש. הרי שכתב הרב ז"ל ליישב דחייה זו שדחו הני קמאי לדברי הגאון בה"ג ז"ל בהא דכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה:
ולפי האמור הנה האי ספיקא דידן שפיר נפשט מן כל האמור אליבא דכ"ע בין לרש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל דדחו דברי הגאון בה"ג והרמב"ם ז"ל מהך עובדא דינאי וחבריו ובין לבה"ג והרמב"ם ז"ל כל דאכל פת כביצ' דאית ביה אתחלת' דשביעת מעיו ואכל עמו שאר מיני מאכלו' רבים ושבע מהפת בצרוף שאר מיני מאכלי' שאכל עם הפת אע"ג דבהפת לבדו ליכא שיעורא דכדי שביעה במושלם ואילו היה אוכלו לבדו לא היה שבע ממנו ולא הוה מחייב לברך עליו בהמ"ז מדאורייתא אפ"ה השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכל ובא עד קיצ"ו דכדי שביעה מצטרפי שאר המאכלי' עם הפת להשלי' השיעו' דכדי שביעה מלחם קרינן ביה מדאורייתא תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת כנלע"ד ועיין לקמן בסמוך: