גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · קעו
אמירה לגוי שבות. כתב הסמ"ג ז"ל בלאוין ע"ה תניא במכו' כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה הנכרי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לנכרי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת מדאורייתא אבל אם מסר לו הישראל מע"ש מותר. ובלבד בביתו של נכרי כאשר ביארנו בה' שבת. אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של נכרי ואף מסרה מע"ש. ולשון לא יעשה הכתוב בתור' מוכח קצת שהיא דרשה גמורה עכ"ד הסמ"ג ז"ל יע"ש. הנה דכתב הסמ"ג. ז"ל דהאי מילתא דאמירה לגר אפשר דאורייתא הוא דהכי מוכח קצת לשון לא יעשה הכתוב בתורה וכ"כ הר"א ממיץ בס' יראים בפשיטו' בעמוד זמנים מצוה קי"ג אחר הביאו שם לברייתא דהמכילת' הנז' למדנו מכאן שאסו' להניח לגוי לעשות מלאכתו בין בשבת בין ביו"ט מדאורייתא וכו' עד למדנו שאסור מן התורה שיעשה הגוי לצורך ישראל יעויין שם.
האמנם הרמב"ן זל בפי' על התור' פ' בא כתב על האי קרא דכל מלאכה לא יעשה בו דהך דרשה דדרשי בו במכילתא אסמכת' בעלמא היא ואיסור אמירה לגוי אפי' במלאכת ישראל בביתו של ישראל אינו אלא שבות. והילך לשונו ז"ל פי' רש"י ז"ל אפי' ע"י אחרים ולא הבנתי זה שאם האחרים האלו ישראל הם עצמן מוזהרין עליה ואין אני מוזהר במלאכתו שלא תעשה על ידו אלא שאם מטעה אותו באיסור מוזהר עליה משום ולפני עור בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו ואם אחרים האלו גוים אין אנו מוזהרים על מלאכת הגוי כלל לא ביו"ט ולא ביום שבת אלא שיש בה שבו' מדבריה' עם האמירה שלנו כמ"ש אמירה לגוי שבות וזה דבר מבואר בגמ'. אכל מצאתי במכילת' כל מלאכ' לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר ל"ת אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתך או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה גוי מלאכתו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך והרי דברים ק"ו ומה שבת החמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתיך וכו' ע"כ בברייתא זו ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם. אמירה במלאכ' שלנו וסמכו אותו למקרא הזה אבל במלאכ' הגוי בשלו מותר ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו אמי' לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכך פי' רש"י בגמ' בב"מ ושם במכילתא עוד אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מניין ת"ל ושמרתם היום הזה להביא דברים שהם משום שבות וברייתו' כאלה מטעות ואין ראוי לכות' כפשוטן שגם זה נראה שהיא אסמכת' בעלמ' ויש לי בזה פי' נכון עכ"ד ז"ל יע"ש.
וראיתי להגאון הרא"ם ז"ל שם בפ' בא שהבי' דברי הרמב"ן ז"ל אלו וכתב דלא ידע זו מניין לו שהוא אסמכתא ואם מפני שהדין הוא כך שהאמיר' לגוי שיעשה מלאכתנו אינו אלא מדרבנן דילמא אין זה אלא אליבא דר' יונתן דפליג עליה דר' יאשיה וקי"ל כוותיה אבל לר' יאשיה אסור מן התורה והכי מוכחא מילתא טפי דאי ס"ד דר' יאשיה לא אמר זה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מאי האי דפליג עליה ר' יונתן וקאמר אינו צריך והלא דברים ק"ו ומה אם שבת חמירה וכו' והלא בשבת נמי אנו מוזהרין בו מדרבנן. ועוד אפי' אם ת"ל שדברי ר' יאשיה אינן אלא מדרבנן דרך אסמכתא בעלמא למה אין ראוי לכתוב כמו הברייתות האלו כפשוטן והלא אם ילקחו כפשוטן ויחשוב איסורין של אלו מדאוריי' מעלייותא היא ולא גריעות' ולא נפיק מינה חורבה עכ"ד ז"ל יע"ש..
ולע"ד אחר המחי"ר מכבוד רבנותי' דמר הרא"ם תמהני עליו אמאי לא ידע זו מניין לו שהוא אסמכתא וכתב דילמא אין זה אלא אליבא דר"י דפליג אר' יאשיה וקי"ל כוותיה אבל לר' יאשיה אסור מן התורה והכי מוכחא מילתא טפי דאי ס"ד דר' יאשיה לא אמר זה אלא מדרבנן וכו' מאי האי דפליג עליה ר' יונתן וקאמר אינו צריך וכו'. ואין דבריו אלה אלא מן המתמיהין. דהא לפי לשון המכילתא שהביא הרמב"ן ז"ל מבוא' יוצא להדיא דבהאי דרשא דלא יעשה לאסור אמיר' לגוי במלאכתנו ליכא שום פלוגתא בין ר' יאשיה ור' יונתן אלא טובים השנים סבי"ל להאי דרשה רק במאי דאמר ר' יאשיה אתה אומר ל"ת אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתך או ל"ת אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתו ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה הא ל"ת אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה גוי מלאכתו דברי ר' יאשיה פי' דר' יאשיה בא להכריח דע"כ האי לא יעשה לא אתי לאסור אמירה לגוי אלא במלאכתנו אבל אמירה לגוי במלאכתו שרי ומכריח לה דע"כ דלא בא לאסור אמירה לגוי גם במלאכתו דהא כתיב ששת ימים תעשה מלאכה הא ל"ת אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה גוי מלאכתו הרי דאשכחן קרא אחרינא דמתיר אמירה לגוי במלאכתו. וא"כ ע"כ דהאי קרא דלא יעשה לא בא לאסור אמירה לגוי אלא במלאכתנו. ועל ההכרח הזה שהבי' ר' יאשיה להכרי' דאמירה לגוי במלאכתו מותר ממאי דכתיב ששת ימים וגו' א"ל ר' יונתן דאינו צריך ללימוד זה להתיר האמירה לגוי במלאכתו מדכתיב ששת ימים והלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך והרי דברים ק"ו ומה שבת החמור' אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתיך וכו'. הרי הותר האמי' לגוי במלאכתו כבר בידינו מק"ו דשבת ואין צורך עוד ללמוד התירו מקרא דששת ימים דמייתי מינה ר' יאשיה. ולפי זה הרי הוא מפורש להדיא בהמכיל' דכל עיקר הפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן אינו לא בהדרשה דלהתיר האמירה לגוי במלאכתו של גוו ומשמעות דורשין איכא בינייהו דלר' יאשיה נפקא ליה היתר זה מקרא דששת ימים תעשה מלאכה ולר' יונתן אין צורך ללימוד זה כי זה בידינו הוא להתירו מק"ו דשבת. אמנם בעיקר הדרשה דאיסור האמירה לגוי במלאכתנו מקרא דלא יעשה בין רבי יאשיה ובין ר' יונתן דרשי ליה להאי דרש' דלא יעשה לאסור אמירה לגוי במלאכתנו וכמו שסיים הרמב"ן ז"ל ובודאי אסמכת' בעלמ' היא שבאו לאסור אמיר' לגוי מדבריהם במלאכה שלנו וסמכו אותו למקרא הזה אבל במלאכת הגוי בשלו מותר ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו אמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכו' הרי לך מפורש בדברי הרמב"ן ז"ל דאיהו מפרש להברייתא דהמכיל' שהביא כדכתי' דהיינו בין ר' יאשיה ובין ר' יונתן טובים השנים באו לאסור מהאי קרא דלא יעשה האמירה לגוי במלאכתנו ולהתיר האמירה לגוי בשלו ואין ביניהם שום פלוגתא בעיקר הדין לא באיסור האמירה במלאכתנו לא בהתר האמיר' במלאכתו של גוי אלא דמשמעות דורשין בלבד בעלמ' איכא בינייהו בלמו' ההתר דאמירה לגוי במלאכתו של גוי דמר נפקא ליה היתרו מקרא דששת ימים תעשה מלאכה ולמר אין צורך ללימוד זה דיליף היתירו מק"ו דשבת. וכיון שכן דבין לר' יאשיה ובין לר' יונתן האי קרא דלא יעשה אתי לאסור האמירה לגוי במלאכה שלנו על כרחין לומר דאין דרשתם הלזו אלא אסמכתא בעלמא משום דאנן קי"ל דאין איסור האמירה לגוי במלאכתנו אלא שבות בעלמא ואילו הכא בברייתא זו דמכילתא בין ר' יאשיה ובין ר' יונתן סבי"ל דהאי רא דלא יעשה אתא לאסור האמורה לגוי במלאכתנו ולכן שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דע"כ דאינו אלא אסמכת' בעלמא. ובודאי דלפי לשון זה של המכילתא שהביאו הרמב"ן ז"ל הרי מפורש יוצא דליכא בין ר' יאשיה ור' יונתן שום פלוגתא בעיקר הדין בין בדין איסור האמירה לגוי במלאכתנו ובין בדין היתר האמירה לגוי במלאכה שלו וכאמור. ועיין להרב הנמוק"י ז"ל בב"מ פ' השוכר את הפועלי' עלה ההי' דאיבעייא לן התם באמר לגוי חסום פרתי ודוש בה דמבואר מדבריו דגם איהו ז"ל גריס בלשון המכילתא כאשר כתבה הרמב"ן ז"ל שכתב שם וז"ל ולא דמי להאי דתניא במכילתא דבמלאכ' הכותי ליכא משום אמיר לכותי דשאני התם וכו' יע"ש. סוף דבר דתם אנכי ולא אדע מאי קא משיג הרא"ם על הרמב"ן ז"ל אחר דהרמב"ן ז"ל אייתי ברייתא דמכילת' בידיה וכפי האי לישנא דהמכילתא שהביא מפורש יוצא דבין לר' יאשיה ובין לר' יונתן אסור אמיר' לגוי במלאכתינו מהאי קרא דכל מלאכה לא יעשה וכאמור.
איברא דראיתי לרבינו ישעיה הראשון ז"ל בתשו' כ"י סי' ק"ב הביאה לנו הרב חיד"א ז"ל בכרכ"י שכתב וז"ל מה שכתבת אלי מדתניא במכילתא לא יעשה בהם לא תעש' אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי אלמא מן התורה אסורה האמירה לגוי. למה לא ראית סיפא דההיא מכילתא דמסיק דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך. ומפני שראיתי ברייתא זו משובשת בספרים הוזקקתי לכתוב גרסתה ופירושה כפי מה שנ"ל ה"ג כל מלאכה לא יעשה בהם ל"ת אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה גוי מלאכתך פירו' דהאי לא יעש' לא בא לאסו' מלאכ' גוי אלא שלא יניח חברו לעשות מלאכתו שלא יאמר אם הוא רוצה לעבור אין אני זקוק לו בא להזהיר על כך אבל לעול' מלאכ' הגוי מותר' ת"ל ששת ימים תעש' מלאכ' הא ל"ת אתה ולא יעשה חבירך ולא יעש' גוי מלאכתך דברי ר' יאשיה פי' למדנו ל"ת דיו"ט מתעש' דששת ימים מה תעשה דששת ימים לא חלקת בו אלא בין הוא בין ע"י חבירו בין ע"י גוי מותר אף ל"ת דיו"ט לא תחלק בו אלא בין הוא בין ע"י חבירו בין ע"י. גוי אסור ר' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר זכור את יום השבת ששת ימים וכו' והלא דברים ק"י ומה שבת החמורה אין אתה מוזהר על מלאכ' הגוי יו"ט הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת הגוי פי' לא הוצרך הכתוב לכתוב לא יעשה לאסור מלאכת גוי שהרי בשבת החמורה כתיב ל"ת וכו' וגרך וכו' דוקא אבל גוי מותר כ"ש יו"ט הקל והא דכתיב כל מלאכה לא יעשה לא הוצרך לכך אלא אורחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי א"נ בא להזהירו על חברו שאם רוצה לעבו' ואינו שומע לו שלא יניחנו לעשו' במלאכתו נמצא שר' יאשיה ור' יונתן חלקו בדבר זה וכל סוגיא דתלמודין כר' יונתן אתיא עכ"ד רבינו ישעיה ז"ל בתשו' הרמת'ה. וכתב על דבריו הרב חיד"א ז"ל שם וז"ל וגם הרא"ם השיג על הרמב"ן דר' יונתן פליג ומשמע דלר' יאשיה הוי דאורייתא וקי"ל כר' יונתן ודבריו הם כדברי רבינו ישעיה הנז' א"ד ז"ל ע"ש. ולפע"ד אכתי לא נתיישבו לי דברי הרא"ם בזה מאי דאקשינן עליה אנן בעניותין דהא איהו ז"ל אדברי הרמב"ן ז"ל קאי ועליו בא להשיג וכתב כדברי' האלה שכתב וכיון דהרמב"ן ז"ל אתא ואייתי מתניתא בידיה לישנא דהברייתא דמכילתא הנז' דלא כגרסא זו שכתב רבינו ישעיה ולפי הגרסא שכתבה הרמב"ן ז"ל מבואר יוצא דליכא שום פלוגתא בעיקר הדין בין ר' יאשיה ורבי יונתן מה לו להרא"ם ז"ל לזעוק על הרמב"ן ז"ל ולמי' בכל כי האי לישנא דלא ידע זו מניין לו וכו' דילמא אין זה אלא אליבא דר' יונתן דפליג עליה דר' יאשיה וכו' והכי מוכח' וכו' ואיך לא השגיחו עיני קדשו של הרא"ם ז"ל בלשון המכילתא שכתב' הרמב"ן ז"ל אשר לפי הגי' הלזו שכתבה הרמב"ן ז"ל ליכא שום פלוגתא בין רבי יאשי' ור' יונתן וכן ההוכח' שמוכיח הרא"ם והכי אמר מר והכי מוכחא מילתא טפי וכו' אין לה מקום כלל סוף דבר שדברי הרא"ם ז"ל אלו והשגתו על הרמב"ן זל נפלאו ממני וצל"ע.
תו קשיא לי טובא בין על הרא"ם בין על רבינו ישעיה ז"ל דמפרש דר' יונתן לאפלוגי אר' יאשיה אתא והלא מלישנא דר' יונתן דקאמ' אינו צריך מבואר יוצא דאינו חולק על עיקר הדין אלא על הדרש' דיליף מינה ר' יאשיה לדינו אתי ר' יונתן למימ' דאינו צריך להלמוד הזה. דהאי דינא יפה נלמד מק"ו דשבת ולפי דברי רבי' ישעיה והרא"ם ז"ל דסברי דר' יונתן לאפלגוי על ר' יאשיה בעיקר הדין אתא מאי הלשון אומרת ר' יונתן אומר אינו צריך והכי הו"ל לר' יונתן לומר אינו כן לא אינו צריך. ואף שר' ישעיה פירש דברי ר' יונתן אלו דהכי קאמר לא הוצרך לכך וכו' לפענ"ד אין פי' זה מחוור כלל דבכל מקום דאיתא בבריית' כל כי האי לישנא דהכא פירושו הוא דאעיק' הדין לא פליג רק בהדרשא אשר ממנה למד הת"ק דינו אתי האי תנא למימ' דאינו צריך ללימוד זה כי יש בידינו למוד מפורש ומשמעות דורשין בעלמא איכא בינייהו. והכא לפי פי' ר' ישעיה והרא"ם ז"ל הוה פי' דאינו צריך דקאמר ר' יונתן כל בתר איפכא דה"פ אינו צריך כלומר לא הוצרך לכך משום דמק"ו הוה הדין איפכא והוא פי' תמוה וקשה מאוד כי לא אשכחן בשום דוכתא דנאמר כי האי לישנא שיהיה פירושו הכי. ואביא לך כמה ברייתות דבמכילתא דאיתא כהאי לישנא ובכול' פירושו דלא בא לאפלוגי על עיקר הדין אלא אדרבא בא לומר דאין לנו צורך בהלמוד הזה שלמד ממנו האי דינא הת"ק כי דין זה יפה נלמד מק"ו ואין צורך קרא. עיין פ' בא סוף פרשה ו' דכמה תנאי אמרי לשון זה דאינו צריך ובכלל' גם ר' יונתן אומר אינו צריך ומה וכו'. עוד שם פ' ח' ר' יונתן אומר אינו צריך הרי כבר נאמר כל מלאכ' לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה היא וכו'. עוד שם פ"ט קודם הך ברייתא דידן דפליגי התם רבי יאשיה ור' יונתן בענין איסור מלאכה בחולו ש"מ תניא התם דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך אם יו"ט הראשון והאחרון וכו'. עוד שם כ' י"ו לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל וכו' דברי רבי יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך ומה וכו' הא מה ת"ל לא יאכל וכו'. עוד שם ריש פ' משפטים כי תקנה ע"ע להביא הגר דברי ר"י ר"א אומר אינו צריך אם ישראל עובד הגוי לא יעבוד וכו'. עוד שם ריש פ' ב' שש שנים יעבוד להביא את הנרצע ר"י אומר אינו צריך ומה העובד שש וכו'. עוד שם ריש פ' ו' ר' יאשיה אומר והמית איש או אשה וכו' רבי יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר וכו'. עוד שם פ' יו'ד ר"י אומר אינו צריך ומה עגלה ערופה שאינה מטמאה וכו'. עוד שם פ' ך' כן תעש' לכרמ' לזיתיך וכו' אף כל שהוא גדל על מי שביעית הרי הן כפירות שביעית דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר ויתרם תאכל וכו' להביא פירות שביעית שיצאו למ"ש הרי הן כשביעית. עוד שם סוף פ' ך' ר' עקיבא אומר אינו צריך אם גיד הנשה שאין בו בל תבשל וכו'. הנה רמזתי לך כל המקומו' שנשנה במכילת' לשון זה דאינו צריך ובכללם רוב לשון זה בפי ר' יונתן לגבי ר' יאשיה וכולם פירו' מבואר דאזיל ומודה בעיקר הדין לת"ק ואדרבה בא לומר שאפי' קרא זה דמייתי מיניה הת"ק אין לנו צורך בו כי יפה נלמד מק"ו או מקרא אחר יותר מפו' ומשמעות דורשין איכא בינייהו. וכהנה רבות תמצא בספרא וספרי מלא מזה דאמרי רבנן הני תנאי לשון זה דאינו צריך ועל הרוב תמצא לשון זה בפי רבי יונתן וא"כ גם הכא בברייתא דילן דקאמר ר' יונתן לשון זה אינו צריך ודאי דפי' הכי הוה דאין צורך למקרא זה ללמוד ממנו דין זה לפי שדין זה יפה נלמד מק"ו ואין כאן מחלוקת בין ר' יאשיה ור' יונתן בעיקר הדין לא במשמעו' דורשין איכא בינייהו.
גם מ"ש רבינו ישעיה ז"ל לפרש דברי ר' יונתן דאמר אינו צריך והלא ככר נאמר וכו' פירו' לא הוצרך הכתוב לכתוב לא יעשה לאסור מלאכת הגוי שהרי בשבת החמורה כתיב ל"ת וכו' וגרך וכו' דוקא אבל גוי מותר כ"ש יו"ט הקל והאי דכתיב כל מלאכה לא יעשה לא הוצרך לכך אלא אורחא דקרא לאשתשועי הכי. דבריו אלו קשים לפע"ד דהא במכי' שם פ' י"ו תניא לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה ר"י אומר אינו צריך ומה וכו' הא מה ת"ל לא יאכל וכו' ר"י הגלילי אומר לא יאכל וכו' יע"ש. הרי דנדחקו כל הנו תנאי ליישב כל כי האי לישנא דכתיב לא יאכל ולא אישתמיט חד מהני תנאי לומר דאורחא דקרא לאשתעויי בהכי וא"כ ה"נ דכתיב לא יעשה ובדאי דזה קשה לאומרו דר' יונתן יחלוק על כל הני תנאי ויסבו' דאורחי' דקר' לאשו הכי. ויש עוד כמה גמגומים על גירסת ר' ישעיה ז"ל במכילתא ופירושו הנז' כאשר יראה הרואה ואין להאריך.
אך מה שהשיג עוד הרא"ם ז"ל על מ"ש הרמב"ן ז"ל דברייתות כאלו מטעות אין לכותבן כפשוטן וכו' דלמ' אין לכותבן והלא אם ילקחו כפשוטן ויחשוב איסורן מדאוריי' מעליותא היא ולא גריעו' ולא נפיק מינה חורבה. נראה לכאורה דיפה השיגו. דודאי נראה לכאורה כי מעליותא היא ולא גריעו' באשר ילקחו כפשוטן ויחשוב איסורן מדאורייתא כי יהיה זהיר באיסורן טפי מפני חומרא דידיה דאיסורו דאורייתא..
וראיתי להרב חיד"א ז"ל בברכ"י סי' רמ"ד שכתב דשמע שהקשה הרב כמהר"י ן' פורנה ז"ל על דברי הרא"ם ז"ל אלו דהרי פסק הרמב"ם ז"ל ספ"ב דממרי' דהאומ' בשר עוף בחלב מן התורה עבר על בל תוסיף ואיך כתב הרא"ם דלא נפיק מינה חורבה. ופריק לה הרב כמהר"ר משה הכהן אשכנזי דשאני התם דאי בשר עוף מן התורה לקי ואי מדברי סופרים מכות מרדות אבל באמירה לגוי אין הפרש דעקימת שפתים לא הויא מעשה עכ"ד ז"ל יע"ש. ולפענ"ד אין ישוב הרב מהר"מ הכהן אשכנזי ז"ל מספיק. דכיון דבמה שיורה המור' דאיסור אמירה לגוי אסור מדאורייתא ודאי שהוא מוסיף מצוה אחת על מצוות התו' כמו באומ' דבשר עוף בחלב איסו' דבר תורה מה לי אם יהיה חיוב מלקות כהאיסו' ההוא שמוסיף או לא יהיה בו חייב מלקות סוף סוף איסו' דבל תוסיף מיהא קא עביד בהוראתו הלזו דקאמ' דאיסו' אמירה לגוי דבר תורה הוא דהרי הוא הוסיף בהוראתו הלזו שהורה דאיסו' אמירה לגוי במלאכה בשבת אסרתו תורה ועובר הוא על בל תוסיף ולכן שפי' כתב הרמב"ן ז"ל דברייתות כאלו מטעות אין לכותבן כפשוטן דנפיק מינה חורבה שיטעה המורה להורות בו ויאמר כי הוא איסו' תורה מה שאינו אמת ונמצ' עובר בהורא' זו על בל תוסיף.
האמנם עיקר קושית הרב מהרי ן' פורנה ז"ל לאו קושיא היא כלל לפענ"ד. דהכא כיון דמה שיאמר דאיסור אמירה לגוי במלאכ' בשבת ד"ת הוא לאו איהו מדיליה מוסיף לה אלא שכך הוא מבין פשט הברייתא דדרשו הכי רז"ל מהמקר' דאיסו' אמירה לגוי דבר תורה היא אינו עובר מפני כן על בל תוסיף כלל. דעד כאן לא שייך בל תוסיף אלא כשבא לחדש מצוה מדעתו יתר על מ"ש בתו' או על מה שקבלו בקבלה מפי השמוע' דאיהו ידע דמפי השמועה אין מצוה זו מן התורה והוא בא לחדשה מעתה ולהוסיפה ולכוללה בכלל מה שכתוב בתורה היפך המקובל לנו מפי השמועה. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בהקדמתו לספר היד וז"ל שם בסוף מנין המצוות ועל מה הזהירה התור' לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא יהא נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה צוה במצוה זו להוסיפה על מצוות התור' או לחסר מאלו התרי"ג מצוות וכו' יע"ש. וכ"כ הרא"מ ז"ל בפי' על הסמ"ג ריש ה' מגילה ח"ל איסור בל תוסיף לא שייך אלא כשהמחדש המצוה אומר שהשם צוה להוסיף אותה על מצוות התורה יע"ש. ולפ"ז הנה מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב דה' ממרים וז"ל מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא להוסיף על ד"ת ולא לגרוע מהם ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבע"פ כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי וכו' מפי השמוע' למדו וכו' אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה אם יבא ב"ד ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע ואם יאסור כשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף וכו' עכ"ל ז"ל יע"ש. כוונתו כשהב"ד רוצים לחדש מצוה זו מדעתם וכוונתם להוסיף על תודה שבע"פ היפך המקובל לנו ומפי השמועה. האמנ' בכה"ג דמפני שפשוטן של הבריית' מורין דאיסור תורה הוא איהו דמורה ובא לומר דאיסור האמירה לגוי בשבת מן התורה הוא לא שייך כלל לומר ביה דקעבר על בל תוסיף דהא איהו אינו ומחדש שום דבר על דברי הקבל' לא דמשמע ליה מכח פשוטן של הברייתות שכך היתה הקבלה מפי השמועה מעיקרא שאיסור זה דבר תורה אסור ונמצא שהוא אינו בא להוסיף שום דבר מחודש לא על תורה שבכתב ולא על תורה שבע"פ. ועיין בשה"ג בר"ה פ"ג בשם ריא"ז דהמוסיף על המצוה אינו עובר על בל תוסיף אלא כשמכוין להוסיף על המצוהו ולפיכך אנו יושבין בסוכה ביום ח' וכו' אע"פ שי"ל שמא חול הוא והרי הוא מוסיף על המצוה דאינו מתכוין להוסיף שאינו עושה כן אלא משום ספק אינו. עובר על בל תוסיף ע"כ יע"ש. מכל זה אתה תחזה דכל כי ה"ג לכתוב הברייתות שמטעות לפי פשוטן שיולקחו להמעיין בהם כפשוטן ויחשוב איסורן מדאורייתא לא שייך כלל איסור דבל תוסיף כיון שאינו מכוין כלל לחדש ולהוסיף מצוה על המצוהו אלא הוא חושב כי כך היתה הקבלה לחז"ל מפי השמועה מעיקרא דהוא איסור תורה וככל האמור. ובכן שפיר כתב הרא"ם ז"ל דמעליותא היא ולא גריעות' ולא נפיק מינה חורבה וזה פשוט וברור לפי עניות דעתי.
אך אי קשיא על הרא"ם ז"ל הא ודאי קשיא לפי ענ"ד דאיך כתב דמעליותא היא ולא גריעו' ולא נפיק מינה חורבה הא ודאי נפיק ונפיק מינה חורבה שיטעו הב"ד להורות במקדש שאין להם שופר ביום ר"ה לתקוע בו ויכולין לעשותו ע"י גוי דאיסור אמירה לגוי אסור מן התורה ולא יעשו השופר אפי' ע"י גוי ויבטלו מצות עשה דתקיעת שופר במקדש משא"כ אי אמירה לגוי לא אסירה רק משום שבות דודאי דבמקדש אומרים לגוי ביו"ט שיעשה השופר דאע"ג דבגבולין ובשאר כל מקום כשאין שופר ביום ר"ה אסור לומר לגוי לעשותו אע"ג דאמירה לגוי שבות וכמ"ש הטור סי' תקפ"ו והש"ע שם היינו דוקא בשאר כל מקומות אבל במקדש ודאי דאם אין להם שופר אומרים לגוי לעשותו כדי לקיים בו מצות תקיעת שופר כיון דאיסור אמירה לגוי אפי' במלאכתו של ישראל. אינו אלא שבות וקי"ל דאין שבות במקדש וכדקי"ל משום הכי דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אע"ג ד בשאר מקו' אין תוקעין משום גזירה דשמא יעבירנו וכו' משום דאין שבות במקדש וכמ"ש רש"י ז"ל בריש פ' יו"ט של ר"ה דף כ"ט ע"ב ד"ה גזירה שמא יטלנו וכו' יע"ש. וכן נמי יבואו לבטל מצות לולב במקדש כשלא יהיה להם ביו"ט אלא מחובר מפני זה שיטעו מכח פשוטן של הני ברייתות דאמירה לגוי אסירה דבר תורה. וא"כ הרי גריעותא היא דנפיק מינה חורבה לבא ע"י אלו הברייתות המטעות לידי ביטול מצות עשה ושפיר כתב הרמב"ן ז"ל דברייתו' כאלו מטעות אין לכותבן כפשוטן: