גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · קכ
אין שליח לדבר עבירה. נסתפק הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' קט"ו אי אמרי' גם באיסורא דרבנן אין שלד"ע כיון דמן התורה חשיב שליח. או דילמא אפי' במילי דרבנן דבר עבירה מקריא ושייך ביה דברי הר' ודברי התלמיד דברי מי שומעין דכל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו כדאמרי' בעלמא ואמרי' האי דעבר אדרבנן שרי למקרי ליה עבריינא ובר נדוי הוא כדשמתיה רבינא לההוא גברא דהוה משתמש באילן בפ' הדר וכן אמרי' בפ' אלו מגלחין ואין כאן מקום להאריך א"ד ז"ל יע"ש.
והרב מ"ל ז"ל פ"ב מה' רוצח הבי' להאי ספיקא דהרב מוהרימ"ט ז"ל וכתב עלה וז"ל ואני תמה על הרב ז"ל מההיא דאמרי' בפרק הפרה דנ"ג נימא כורה גרם ליה ופי' רש"י כגון שהית' כרויה ועומדת קודם לכן דאי הוא כרייה הוה כורה חייב דאין שלד"ע דאסור לקלקל ברה"ר ע"כ. ואיסור זה דמקלקל בר"ה פשיטא דהוי מדרבנן ואפ"ה אמרי' אין שלד"ע. גם באותו פרק דנ"א אמרי' בור של שני שותפין היכא משכחת לה אי דשוו שליח אין שלד"ע. ועבירה זו היא מה שפרש"י בדנ"ג דהיינו דאסור לקלקל רה"ר. שוב הוקשה לי בההיא דאמרי' בפ"ק דב"מ ד"י א"ב כהן כו' א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כו' ואי אמרת דאף באיסורין דרבנן אמרינן דברי הרב כו' א"כ אף למ"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו הכא משלח לא מיחייב דאף דנשים אינן באזהרת לא תקיפו מ"מ איסורא דרבנן איכא ואפי' מקפת את הקטן וכדאיתא בנזיר וכ"פ רבינו בסוף ה' ע"ז. וא"כ כיון דשייך גבה דברי הרב כו' מיפטר משלח. ודוחק הוא בעיני לומר דסוגיא זו אתיא אליב' דרב הונא דאית ליה דגבי אשה אפי' איסורא דרבנן ליכא וכדאיתא בנזיר מאחר דלית הלכת' כוותיה. עוד עלה בדעתי לומר דשאני הכא דהמשלח מוזהר מן התורה ומש"ה חשיב שליח לאו בר חיובא אף שמוזהר מדרבנן. ולא נתיישב בעיני תירוץ זה וכעת הדבר צריך תלמוד א"ד ז"ל יע"ש.
והנה מאי דתמה הרב מ"ל על האי ספיקא דרבינו מהרימ"ט ז"ל מההיא דפ' הפרה והכי אמר מר דמקלקל בר"ה פשיט' דהוי מדרבנן. תם אנכי ולא אדע מנ"ל להרב ז"ל להאי מילתא דפשיטא ליה דמקלקל בר"ה בכריית בור דלא אסיר אלא מדרבנן עד שמכח זה תמה על דברי מהרימ"ט ז"ל. ועוד דאדרבה מוכח דאיסור קלקול בר"ה איסור דאורייתא הוא כיון דכרייתו בר"ה תקל' היא דרבים עוברים בו ויפול שמה ודאי שור או חמור או אדם. ובב"ק ד"ן ריש ע"א קאמר ר' ישמעאל מאי בעל הבור בעל התקלה יע"ש. והיינו דהוא עשאו באיסור בשעת שכרהו דעשה התקלה וגדולה מזו כתב הגאון רש"ל בס' יש"ש דב"ק פ"י סי' כ"ג דאפי' גרמא בנזקין דקי"ל דפטור דאפ"ה אסור מדאוריי' דהוא בכלל עשה דואהבת לרעך כמוך יע"ש. כ"ש לכרות בור בר"ה דהיא תקלה גדולה וודאית להזיק ממון חבירו כי קרוב לודאי שיפול שמה שור או חמור ולא עוד אלא דאיכא נמי תקלה להמית שם אד שיפול שם וימות פשיטא דתקלה כזו אסור לעשותו דבר תורה. באופן דמאי דכתב הרב מ"ל דקלקול רה"ר בכריית בור פשיטא דלא אסיר אלא מדרבנן אחר המחילה רבה דליתא אלא הדבר פשוט דאיסורו דבר תורה.
ולע"ד נראה להביא ראיה דבאיסור דרבנן יש שלד"ע ממ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לפ"ק דב"מ לד"י הביאו הר"ב בס' א"ז שם עלה דאמרי התם מאי בינייהו א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרוש' ללישנ' דב"ח ה"נ לאו ב"ח הוא ושולחו מיחייב כו' וכתב עלה הריטב"א ז"ל וא"ת והא איכא משום לפני עור ואפשר לומר דהאי סוגיא כרבא כו' עי"ל דמיירי כשכהן עצמו היה יכול לקדשה לעצמו דבכי הא ליכא משום לפני עור כדאיתא בפ"ק דע"ז עכ"ד ז"ל יע"ש. והשתא אם איתא דגם באיסור דרבנן אין שלד"ע משום דגם באיסור דרבנן שייך למימר ליה דברי הרב וכו' מאי האי דתריץ יתיב הריטב"א לקושייתו דהא עובר על לפני עור דמיירי בשכהן עצמו היה יכול לקדשה דבכי הא ליכא משום לפני עור כדאיתא בפ"ק דע"ז. הא מאי דאיתא בפ"ק דע"ז דבכה"ג ליכא משום לפני עור. היינו דליכא איסורא דלפני עור דאורייתא אבל איסורא דרבנן מיהא איכא אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. וא"כ אכתי ב"ח הוה מה"ט דדברי הרב וכו' משום איסורא דרבנן דעביד ישראל השליח כשמקדשה לו. אלא ע"כ דפשיטא ליה להריטב"א ז"ל דבאיסו' דרבנן לא אמרי' דברי הרב וכו'. ומיהו לפי מ"ש הרב מ"ל ז"ל לדחות מאי דמייתי מהא דאומר לאשה אקפי לי קטן דהיכא דשולח מוזהר מן התורה והשליח אין עליו לא איסור דרבנן שאני. מדחי נמי הא דמייתינן מדברי הריטב"א ז"ל.
וראיתי להגאון מהרי"ח לנדא בספרו הבהיר נודע ביהודה מה"ק חא"ה סימן ע"ה שכתב וז"ל הדין פשוט בעיני שגם באיסור דרבנן שייך אין שלד"ע וככל ההוכחות הברורות שהוכיח המשנה למלך בפ"ב מה' רוצח ומה דהוה ק"ל לבעל מ"ל מאיש שאמר לאשה אקפי לי קטן והרי אשה אסירה להקיף הקטן מדרבנן ודחיקא ליה מילתא להבעל מ"ל לומר דסוגיא זו אתיא כר"ה כיון דלית הלכתא כר"ה רק נקטינן דאשה אסורה להקיף קטן מדרבנן. אני אומ' פה קדוש יאמר דבר זה ומתחלה אוכיח ראיה ברורה מדברי התוס' ז"ל שגם באיסור דרבנן אמרינן אין שלד"ע שהרי התוס' ז"ל כתבו שם בב"מ ד"י ע"ב בד"ה דאמר לישראל וכו' שכתבו אבל ישראל אף שעובר משום לפני עור מ"מ כיון דאי מקדש' לעצמו לא מיחייב לא מיקרי בר חיובא. והנה לפני עור לכ"ע היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא לית ביה איסור דאורייתא רק מדרבנן וא"כ מה קשיא להו מלפני עור. אלא ודאי דגם באיסור דרבנן מיקרי ד"ע רק עיקר הסברא כאן שלעצמו אם מקדשה ליכא חיוב לא מיקרי ב"ח. והנה באשה המקפת לקטן רוב הפוסקים ס"ל דמותרת להקיפו לכתחילה והם הרי"ף והרא"ש כמו שהביא הב"י בשמם בסי' קפ"א וכן ס' המצות וא"כ שפיר לדידהו מאי דאמרי' איש שאמר לאשה וכו' ואפי' להרמב"ם שסובר שאסורה מדרבנן והסכים לדבריו הראב"ד מ"מ אין זה דוחק אם נוקי הך אוקמתא אליב' דר"ה. אלא שאין אנו צריכין לזה אפי' לדידהו דהא דלדידהו אשה אסורה להקיף קטן נלע"ד הטעם שאף הניקף עובר אלא שקטן אוכל נבילות וכו' אף שאין מצווין להפרישו מ"מ זה הוא כמאכילו בידים ולכך קברתינהו חובה לבנים. וא"כ עיקר האיסור מדרבנן שבאשה לדעת הרמב"ם הוא משום מכשול הקטן והוי לפני עור וא"כ כיון שהאשה עצמה לאו בר חיובא היא אם מקפת לעצמה רק שכאן היא ב"ח משום לפני עור לא מיקרי ב"ח דומיא דכהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרוש' דאף שעובר משו' לפני עור לא מיקרי ב"ח. ועוד אני תמה על המ"ל בזה דהרי ע"כ לא מספקא ליה למהרימ"ט ז"ל אלא אי באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע כיון דמן התורה חשיב שליח אבל אי אסור מן התורה אין כאן ספיקא וא"כ איך הקשו שם בגמ' אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי והדבר תמוה וכי הוה ס"ד שאשה ועבד מותרי' לגנוב וא"כ למה לא נאמר אין שלד"ע אלא ודאי דלהאי מ"ד בר חיובא לא אמרי' אין שלד"ע כי אם כשהשליח ב"ח לאותו דבר כמו המשלח כגון כהן שאמר לכהן שהשליח ב"ח לאותו דבר כמוהו אב כשאינו ב"ח לאותו דבר עצמו שהיה המשלח חייב לא משגחינן בשום איסור שיש שם כו' וכיון שאין עליה אותו חיוב שיש על המשלח דהיינו חיוב תשלומין לא מיקרי ב"ח וכו' א"ד ז"ל יע"ש.
והנה מאי דתמ' הגאון על הר"ב מ"ל בתמיהתו הב' דהרי ע"כ לא מספקא ליה למהרימ"ט אלא אי באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע כיון דמן התורה חשיב שליח אבל אי אסור מן התורה אין כאן ספיקא. אחר המחיל' רבה דאין בתמיהתו זו כלום דהא טעמא דאין שלד"ע אפי' באיסור דאורייתא אינו אלא משום דאיכא לה"ט דדברי הרב כו' וא"כ היכא דהשלי' לא עביד רק איסור' דרבנן אף שלהמשלח איסורא דאורייתא הוא אי משום איסורא דרבנן דעביד השליח ליכא למימר ליה להשליח דברי הרב וכו' שפיר הוה שליח דבר תורה אף שלהמשלח איסור דאורייתא הוא וכל עיקר ספיקו של מהרימ"ט ז"ל אי באיסור דרבנן אמרינן אין שלד"ע הוה משום דאפשר דכיון דהשלי' לא עביד רק איסור דרבנן ליתיה גביה לה"ט דדברי הרב וכו' כיון דמדאורייתא לא עביד שלא כדברי הרב או דילמא כיון דגם באיסור דרבנן איכא משום לאו דלא תסור דכולהו מילי אסמכינהו אלאו דלא תסור שייך שפיר גם באיסור דרבנן לה"ט דדברי הרב זהו עיקר צדדי דהאי ספיק' דמהרימ"ט ז"ל וכאשר בא מפורש בדבריו ז"ל. וא"כ ה"ה נמי כשלהמשלח הוה איסור דאורייתא ולשליח ליכא אלא איסורא דרבנן כה"ג דאיש שאמר לאשה אקפי לי קטן איתיה להאי ספיקא דמהרימ"ט ז"ל דאפש' דליכא למימר בכה"ג להשליח דברי הרב כו' כיון דלא עבר שליח אדאורייתא דמשום איסור דרבנן לא אמרי' דברי הרב כו'. ולכן שפיר מייתי הרב מ"ל ז"ל מהא דאמרי' בש"ס כגון איש דאמר לאשה אקפי לי קטן. ומאי דמייתי הגאון ז"ל מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי כו' להוכיח דלמ"ד בר חיובא לא אמרי' אין שלד"ע אלא כשהשליח ב"ח לאותו הדבר כמוהו אבל כשאינו ב"ח לאותו דבר עצמו שהיה המשלח חייב לא משגחינן בשום איסור שיש כאן. אי מהא נמי לא שמיה מתיא דלענין חיוב תשלומין להניזק מה שהוזק שאני וכמו שכבר כתבנו בזה באורך על דברי הגאון ז"ל אלו לעיל סי' צ"ח ושם כתבנו לבאר כונת הך סוגיא יע"ש.
גם מאי דכתב הגאון ז"ל דטעמא דאשה אסור' להקיף את הקטן הוה משו' שאף הניקף עובר והו"ל קטן אוכל נבילות דאין מצווין להפרישו אבל זה הוא כמאכילו בידים כו' וא"כ עיקר האיסו' מדרבנן שבאשה לדעת הרמב"ם הוא משום מכשול הקטן והוה לפני עור וא"כ כיון שהאשה עצמה לאו ב"ח היא אי מקפת לעצמה רק שכאן היא בת חיוב' משום לפני עור לא מיקרי ב"ח דומיא דכהן שאמר לישראל וכו' דאף שעובר משום לפני עור לא מיקרי ב"ח. לפענ"ד דבריו אלו תמוהים טובא דמה ענין איסור דלפני עור לקטן אוכל נבילות דאסיר להאכילו בידים וכי האיסור דלהאכילו נבילות לקטן בידים משום מכשול הקטן הוא ומשום איסור דלפני עור דעובר המאכילו משום לפני עור הוא דאסור להאכיל נבילות לקטן בידים. הא ודאי ליתא דהא הקטן אינו מצווה כלל שלא לאכול נבילות דלאו בר דעת הוא דלהכי אין ב"ד מצווין להפרישו. וכיון שכן לא שייך כלל למימר דכי מאכילו גדול בידים הוא מכשילו לקטן ועובר הגדול המאכילו משום לפני עור דהא הקטן באכילתו לא נכשל באיסו' ולא שייך כלל למימ' שהגדו' המאכילו איסו' דאיסורו משו' מכשול הקטן הוא ועבר על לפני עור דקטן אין למו מכשול. אלא איסור דלהאכיל לקטן איסור בידים הוא מקרא דלא תאכלום קרי ביה לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים וכדאיתא ביבמות פ' חרש דקי"ד ואיך כתב הגאון ז"ל דאיסור דהאשה להקיף את הקטן הוה משום דקטן אוכל נבילו' אין ב"ד מצווין להפרישו אבל זה הוא כמאכילו בידים ואסור משום לפני עור דמכשול הקטן דמה ענין דלפני עור לאיסור זה דלהאכיל לקטן איסור בידים. ועוד דאי טעמא דאיסורא דאשה בהקפת הקטן הוא משום דמאכילתו איסו' בידים דאין מאכילין איסור לקטן בידים. א"כ מדאורייתא אסור לאשה להקיף את הקטן מה"ט דמאכילתו איסור בידי' דהא האי איסורא דלהאכיל לקטן איסור בידים דאורייתא הוא דמקרא ילפינן לה דכתיב לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. ואילו הרמב"ם וכן הראב"ד ז"ל קאמרי דאסור מדרבנן לאשה להקיף את הקטן. וא"כ ע"כ דהאי איסורא לאו משום הא דהיא מאכילתו איסור לקטן בידים ואסור להאכיל לקטן איסור בידים. אלא דאף דמן התורה אשה שריא להקיף לאיש אפילו לגדול משום דאינה בבל תקיפו וכל שאינו בבל תקיפו אינו בבל תקיף אפ"ה אסרו חכמים לאשה להקיף לגדול משום איסור הקפה עצמה כאילו היא מצווה שלא להקיף לאיש ואפילו לקטן כמו שמצווה האיש שלא להקיף לאיש ואפי לקטן. וטעם איסור זה דאסרו רבנן לאשה להקיף לאיש ואפילו לקטן נראה לע"ד דהוא משום גזירה דחשו חז"ל דלאו כ"ע ידעי להני דרשות דלא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף ולא לדרשא דכל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף כו' ואי חזו דאשה שריא להקיף את האיש סברי דה"ה לאיש דשרי להקיף לאיש אחר וכן נמי אי שרינן לה לאשה להקיף את הקטן מאן דחזי סבור דה"ה לאיש דשרי ליה להקיף את הקטן להכי גזרו חכמים ואסרו גם לאשה להקיף את האיש ואפי' את הקטן גזירה אשה אטו איש. כנלע"ד ברור בטעמא דהאי איסורא דאשה להקיף לאיש אפילו לקטן לדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל באופן דמאי דאמר מר הגאון מהרי"ח ז"ל לדחות דברי הרב מ"ל דמייתי מהא דאמרינן בש"ס איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כו'. אחר המחילה רבה דלא צדק בכל מאי דכתב בזה על דברי הרב משנה למלך ז"ל.
האמנם לענ"ד נראה דכמו שכתב הר"ב מ"ל ז"ל לישבה באחרונ' דמשום דהמשלח עבר אדאורייתא והשליח אדרבנן לא מיקרי שליח ב"ח. כן הוא העיקר ואין זה דוק' כדסבור הרב מ"ל ז"ל. והוא מהא דכתבו התוס' ז"ל בהא דכהן שאמר לישראל וכו' דאע"ג דישראל עובר על לפני עור מיקרי ב"ח מפני איסור זה דכוותיה דהגאון מהרי"ח לנדא ז"ל ולא מטעמיה. דכוונת התוס' ז"ל בהא דכתבו דמשום דעבר הישראל משום לפני עור לא מיקרי ב"ח. הוא משום דבעינן שיהא השלי' ב"ח מן אותו האיסור עצמו שהמשלח מוזהר בו כמוהו בדומים דומיא דמעילה וטביחה ושליחות יד ושחוטי חוץ דמינייהו ילפינן להאי כללא דאין שלד"ע דכולהו הוו שליח ב"ח מן האיסור עצמו שהמשלח מוזהר בו וכמ"ש הר"ב בס' א"ז פ"ק דב"מ בשם תוס' שאנץ והרי"ף ז"ל וכתבתי דבריהם לעיל סי' צ"ו יע"ש וכ"כ מהר"מ ב"ב בתשו' ק"ג סי' תצ"ג דה"ט דלא מיקרי שליח ב"ח אע"ג דעובר על לפני עור משום דלאו ב"ח הוא דההיא עבירה גופה דשלא לקדש לעצמו אשה גרושה יע"ש וכתבתי גם דבריו ז"ל לעיל סי' צ"ח. וכיון שכן דבעינן דיהא שליח ב"ח מן אותה העבירה גופה שהמשלח מוזהר בו כמוהו בדומים דומיא דמעילה וטביחה ושליחות יד ושחוטי חוץ א"כ היכא דמשלח מוזהר על הדבר מדאוריי' והשלו' אינו מוזהר על האי איסור דבר תורה לא מדרבנן. הרי לא הוה השליח ב"ח מן אותו האיסור עצמו דהמשלח ב"ח בו ד"ת והשליח לאו ב"ח בו וד"ת לא מדרבנן ואיסורו דשליח בו משו' לאו דלא תסו' דכולהו מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ולא הוה דומיא דמעילה וטביחה ושליחות יד ושחוטי חוץ ולא מיקרי שליח ב"ח. ולכן שפיר קאמר הש"ס דאיש דאמר לאשה אקפי לי קטן דלא מיקרי האשה שליח בר חיובא אף דאסיר לה מדרבנן להקיף לקטן וזה ברור.
ומאי דכתב הגאון מהרי"ח דהדין פשוט בעיני קדשו שגם באיסו' דרבנן שייך אין שלד"ע וככל ההוכחות הברורות שהוכיח המ"ל בפ"ב מה' רוצח. אחר המחילה רבה דאין הוכחותיו שהוכי' הרב מ"ל ז"ל ברורות דעיקר הוכחותיו הם במה שהניח במונח פשוט דאיסור קלקול רה"ר בכריית בור עשרה בולא הוי אלא מדרבנן. ואין זה ברור דאדרב' נרא' דאיסורו דאורייתא וכדכתיבנא לעיל. ועיין מ"ש שם סימן ע"א סוף אות ט"ז הגאון צבי הירש ז"ל.
גם מאי דמייתי הגאון מהרי"ח ז"ל להוכיח ראיה ברורה מדברי התוס' ז"ל שכתבו בב"מ ד"י ד"ה דאמר לישראל כו' אבל ישראל אף שעוב' משום לפני עור מ"מ כיון דאי מקדשה לעצמו וכו' והרי לפני עור לכ"ע היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא לית ביה איסור דאורייתא רק מדרבנן וא"כ מאי ק"ל מלפני עור. אלא ודאי דגם באיסור דרבנן מיקרי ד"ע רק עיקר הסברא כאן כיון שלעצמו אם מקדש' ליכא חיוב לא מיקרי ב"ח. הא נמי לאו הוכח' ברורה היא דיש לדחות ולומר דמשום דפשיטא להו להתוס' האי מילתא דבעי' שיהא שליח ב"ח מן אותה העבירה עצמה שמשל' מוזהר בו ומשו' דבעי' דומיא דמעילה וטביחו' שליחו' יד ושחוטי חוץ דהוו הכי משו"ה כתבי דישראל אף שעובר משום לפני עור כלומר דאפילו שיהא באופן דהכהן לא היה יכול לקדשה בעצמו אלא ע"י שליח דעובר ישראל השליח משום לפני עור דבר תורה לא מיקרי שליח ב"ח. ולאו משום קושיא דקשיא להו איך קאמר הש"ס דכהן שאמ' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דלא מיקרי שליח ב"ח והא עובר הישראל על לפני עור והו"ל שליח ב"ח משום האי איסור' ומכח קושיא זו הוא דהוכרחו לחדש דבר זה דמשו' איסורא דלפני עור לא מיקרי ב"ח. דלהאי קושיא י"ל דמיירי בדלא קאי בתרי עברי דנהר' דליכא לפני עור דבר תורה לא דבלאו הכי נמי משמע להו להתוס' ז"ל האי סברא דבעינן שיהא ב"ח מן אותה העבירה עצמה שהמשלח מוזהר עליה דבהכי הוה דומיא דהני מילי דמינייהו ילפי' להאי כללא דאין שלד"ע דכיון דמינייהו ילפינן בעינן דומיא דהנך. ולהכי כתבו דאף שעובר הישראל משום לפני עור כלומ' דאף שיהא שם לפני עור דבר תורה נמי לא מיקרי שליח ב"ח משום האי איסורא כיון דלאו בר חיובא הוא מן אותה העביר' עצמ' שמוזהר בה המשלח דקושטא הכי הוה דבעינן דומיא דהני מילי דמינייהו ילפינן להא דאין שלד"ע. באופן דגם הוכחתו זו שכתב להוכיח הגאון מהרי"ח ז"ל מדברי התוס' ז"ל אלו והכי אמר מר דהיא ראיה ברורה. לענ"ד אחר המחילה רבה דלאו ברורה היא דיש לדחות שפיר כדכתיבנא.
ולענ"ד נראה לפום ריהטא להביא ראיה דגם באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע מהא דתנן בשבת פרק שואל דק"ן ע"א לא ישכור אדם פועלים בשדה ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ופי' רש"י ז"ל ולא יאמר לחבירו כו' בגמ' פריך פשיטא כיון דהוא אסו' חבירו נמי אסור דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול ע"כ יע"ש. והנה איסור שכירות פועלים לאו איסור דאורייתא הוא אלא דרבנן. ואם איתא דבאיסור דרבנן לא אמרי' אין שלד"ע כיון דמדאוריי' הוה שליח א"כ כי אומר אדם לחבירו שישכור לו פועלים הרי חבירו שלוחו ושליחותיה קא עבי' ושש"א כמותו והו"ל כשכר הוא הפועלי' בשבת ואין איסור האומר לחבירו לשכור לו פועלים בשבת משום דגם חבירו אסור ועובר השולחו משום לפני עור אלא איסורו הוא משום דחבירו שלוחו הוא ושליחותיה קא עביד ושש"א כמותו וכשכרן משלחו בעצמו הוה. ואיך כתב רש"י ז"ל דמאי דפריך הש"ס פשיטא מ"ש הוא מ"ש חבירו הכונ' הוא דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור. הא אין איסורו משום לפני עור אלא משום דשליחותיה קעביד ושש"א כמותו וכשכרן משלחו בעצמו בשבת. אלא מוכח דגם באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע ולהכי שפיר כתב רש"י ז"ל דאיסור אמירתו לחבירו לשכור לו פועלים בשבת הוה משום דהא ישראל הוא ואסיר לדידיה נמי ועובר השולחו משו' לפני עור. ומיהו יש לדחות קצת לזה דרש"י ז"ל שם כתב לא ישכור אדם פועלים דכתי' ממצוא חפצך ע"כ. הרי דאיסורו מדברי קבלה הוא משום ממצוא חפצך וא"כ י"ל דאיסור דדברי קבלה שאני דכדברי תור' חשיב.
האמנם נלע"ד להוכיח דגם באיסו' דרבנן אין שלד"ע ממ"ש התוס' ז"ל בבכורות דכ"ח ע"ב ד"ה לימא תנן סתמא כר"מ כו' תימא דלא דייק הכא מרישא דמי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו דההיא ממ"נ כר"מ אתיא דדאין דינא דגרמי דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני וכו' א"ד ז"ל יע"ש שהניחו בתימא ובב"ק ד"ק ע"א ד"ה טיהר את הטמא נדחקו לתרץ דנשחט על פיו לאו דוקא אלא דשחטו הוא עצמו יע"ש. ואם איתא דבאיסו' דרבנן לא אמרי' אין שלד"ע מאי ק"ל בבכורו' מהא דקתני ונשחט על פיו ואמאי הוצרכו להדחק בב"ק את כל הדחק הלזה ולומר דנשחט על פיו לאו דוק' הא האי דמי שאינו מומח' אינו רואה את המומין ואם נשחט על פיו אסור אינו אלא מדרבנן וא"כ י"ל דנשחט על פיו דקתני היינו שהוא צוה לשלוחו לשוחטו ושש"א כמותו והו"ל כנשא ונתן ביד. אלא מוכח דאף באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע ולהכי אף באמר לשלוחו לשוחטו לא חשיב כשחטו הוא בעצמו ליחשב כנש' ונתן ביד דאין שלוחו כמותו דאין שלד"ע ולכן ק"ל להתוס' שפיר שפיר והוצרכו לידח' בב"ק ולמימר דנשחט על פיו לאו דוקא אלא דהוא בעצמו שחטו.
איברא דראיתי בש"מ לבכורות הנדפס מחדש ונקרא בשם מזבח כפרה שכתב בשם תוס' חיצוניות ז"ל שם בבכורות על קושית התוס' הנז' וז"ל ור"י תריץ לעיל דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטו בידים תוס' חיצוניות ע"כ יע"ש. הנה שר"י בעל התוס' ז"ל כך תי' דנשחט על פיו היינו ע"י שליח שאמר לעבדו או לבני ביתו לשוחטו דהוי כשחטו בידים. ואיכא לאקשויי על האי תירוצא דר"י ז"ל דהא קי"ל אין שלד"ע וא"כ גם בהוא צווה לעבדו או לבני ביתו לשוחטו איך הוה כשחטו הוא בידים. וצ"ל דר"י בעל התוס' ז"ל ס"ל דבאיסור דרבנן לא אמרי' אין שלד"ע כיון דמן התורה הוה שליח. ולפ"ז למדנו דהאי ספיקא דהרב מהרימ"ט ז"ל במחלוקת היא שנוייה בין התוס' דידן דבכורות וב"ק ובין תוס' חיצוניות בשם ר"י ז"ל בבכורות שם דלדעת התוס' דידן גם באיסור דרבנן אמרינן אין שלד"ע ולדעת התוס' חיצוניות בשם ר"י ז"ל באיסו' דרבנן לא אמרינן אין שלד"ע.
האמנם ראיתי להרב מהריט"א ז"ל בס' הבהיר הלכות יו"ט דקי"ג ע"ג שהביא לדברי התוס' חיצוניות בשם ר"י הנז' והקשה על דבריהם מהא דקי"ל דאין שלד"ע וכתב דלק"מ די"ל דהכא מיירי דשחט העבד או אחד מבני ביתו בשוגג שלא ידעו שהיו שום איסור בשחיטה זאת דהם סברו דהמצוה לשחוט הוא מומח' וכבר נודע מ"ש התוס' בפ' מרובה דע"ט ע"א בד"ה נתנו לבכורות בנו וכו' דכל שהשליח שוגג דלא ידע באיסור יש שלד"ע יע"ש וזה פשוט והתוס' דידן שהניחו בתימא קושיא זו דאמאי לא דייק מרישא צ"ל דהתוס' דהכא ס"ל דלא כסברת התוס' דפ' מרובה אלא כסבר' הסוברים דאפילו אם השליח שוגג אין שלד"ע את"ד הרב מהריט"א ז"ל יע"ש. ולפ"ז גם התוס' חיצוניו' בשם ר"י ז"ל ס"ל דגם באיסור דרבנן אין שלד"ע אלא דהכא מיירי בששליח שוגג וכמ"ש הרב מהריט"א ז"ל. אלא דעיקר דברי הרב מהריט"א ז"ל בזה שכתב דתוס' דידן התם בבכורות ס"ל כהסוברי' דגם בשליח שוגג אין שלד"ע אינם מחוורים לי ומה גם שגם בב"ק נדחקו לומר דנשחט על פיו לאו דוקא אף על גב דשם בב"ק גופה לעיל הם עצמם כתבו דבשהשליח שוגג יש שלד"ע. ולכן ע"כ לומר דכיון דמתניתין סתמא קתני נשחט על פיו יקבר וישלם מביתו מוכח דכל שנשחט על פיו בין ששליח שוגג דלא ידע דאינו מומחה בין ידע שאינו מומחה ואסיר דינא הכי הוה דיקבר וישלם מביתו ולכן לא ניחא להו לתוס' דידן לתרץ דמיירי בשוחטו ע"י שליח וכגון ששליח שוגג אלא הניחוהו שם בבכורו' בתימ' ובב"ק נדחקו לומר דנשחט על פיו לאו דוקא. והא ודאי דמסתמיות דמתני' הכי מוכח דלעולם בכל גוונא הדין כך דכל דנשחט על פיו יקבר וישלם מביתו. והנה כי כן אמינ' דגם תוס' חיצוניות דכתבו בשם ר"י לתרץ לקושי' זו דנשחט על פיו היינו שהוא צוה לעבדו או לא' מבני ביתו לאו דמיירי בשעבדו שוגג אלא דס"ל דבאיסור דרבנן לא אמרינן אין שלד"ע כיון דמן התורה הוה שליח וכדכתיבנא. ועל כל פנים מדברי התוס' דידן דבכורות דהניחו בתימא ובב"ק נמי נדחקו בה למימר דנשחט על פיו לאו דוקא מוכח ודאי דס"ל דגם באיסו' דרבנן אמרי' אין שלד"ע. אלא דהתוס' חיצוניות בשם ר"י שם בבכורות אפשר לומר דס"ל דבאיסור דרבנן לא אמרי' אין שלד"ע וכאמור.
ונלע"ד להביא עוד ראיה דגם באיסו' דרבנן אמרי' אין שלד"ע ממ"ש הר"מ ב"ב ז"ל בתשו' ק"ג סימן תצ"ג וז"ל וששאלת על ראובן שאמר אם אשחוק עבור שום דבר אתן זקוק להקדש ונתן לאחר לשחוק עבורו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ויש לחקור אם בלשון ב"א שכל האומר כך רצ"ל לא הוא ולא אחר עבורו או לאו ואם לא יוכל להתברר בלשון בני אדם ילך אחר לשון תורה בכל מקום שש"א כמותו וכיון דשחק בשבילו כאילו צחק הוא בעצמו ונהי דאין שלד"ע הא מסיק בפ"ק דב"מ ה"מ היכא דשליח ב"ח הוא אבל כגון כהן דא"ל לישראל וכו' יע"ש ובק"ק סי' רצ"ג. ולכאורה דברי מהר"מ ז"ל אין להם מובן כלל בהני מילי דכת' ונהי דאין שלד"ע כו' דמאי שיאטיה דאין שלד"ע הכא בנדון דידיה כיון דראובן זה לא אסר על עצמו גוף השחוק בשום נדר או שבועה או איסר או קונם רק שחייב עצמו לתת זקוק להקדש כשישחוק וכיון שכן אי בעי לצחוק לא עביד שום עבירה רק שמחוייב ליתן הזקו' להקדש כששחק כמו שחייב עצמו וא"כ לא שייך כלל בזה להאי כללא דאין שלד"ע. אמנם כונת מהר"מ ז"ל הוא מבואר דהוא על איסור גוף השחוק גופי' דאסו' לשחוק בקוביא או משום דהו"ל אסמכתא ואסמכתא לא קניא או משום דאינו עסוק בישובו של עולם וכדאיתא בסנהדרין פ' זה בורר דכ"א על מתני' דאלו הפסולין לעדות המשחק בקוביא יע"ש וכמו שכבר כתבנו לעיל סימן צ"ו דצ"ח ע"ג לבאר דברי מהר"מ ב"ב ז"ל אלו יעש"ב. והנה האי איסורא דמשחק בקוביא לא הוה אלא מדרבנן דאפי' למ"ד דאיסורו משום גזל אינו אלא איסור גזל מדרבנן. וא"כ אכתי איכא לאקשויי על מהר"מ ב"כ ז"ל דמאי האי דכתב ונהי דאין שלד"ע הא מסיק בפ"ק דב"מ ה"מ היכא דשליח ב"ח וכו' הא הכא בנדון דידיה ליכא אלא האי איסורא דמשחק בקוביא דלא הוה אלא מדרבנן ובאיסור דרבנן לא אמרי' אין שלד"ע. אלא מוכרח דפשיטא ליה למהר"מ זל דגם באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע.
כלל היוצא מן האמור דגם באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע והיינו משו' דגם באיסו' דרבנן כיון דכולהו מילי אסמכינהו רבנן אלאו דלא תסור שייך שפיר כהו לה"ט דדברי הרב כו' כבאיסור דאורייתא וכהצד השני שצדד הרב הגדו' מהרימ"ט. ומיהו היכא דלמשלח הוה איסורא דאוריית' ולהשליח אינו רק איסורא דרבנן כה"ג דאיש שאמר לאשה אקפי לי קטן לפי דעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל דגם אשה אסירה מדרבנן להקיף את הקטן. למ"ד דבעי' שליח ב"ח למימר ביה אין שלד"ע לא מיקרי שליח ב"ח משום האי איסורא דרבנן דעליה דשליח משום דלמ"ד דבעי' שליח ב"ח בעי' שיהא שליח ב"ח מן אותו האיסור עצמו שהמשלח מוזהר עליו דבעינן דומיא דמעילה וטביח' ושחוטי חוץ דמינייהו ילפי להא דאין שלד"ע דהני הוי שליח ב"ח מן אותה העבירה עצמה דהמשלח ב"ח בה. אבל בכה"ג דהמשלח מוזהר בו דבר תורה והשליח אינו מוזהר בו אלא מדרבנן לאו ב"ח מן אותה העבירה שהמשל' מוזהר בו היה דמשל' הוא ב"ח בעיקר האי איסורא דכר תורה והשליח איסורו מדרבנן מאסמכתא דלא תסור ולא הוה דומיא דמעילה וטביח' ושחוטי חוץ. כנלע"ד. ותו לא מידי: