גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · קיט
אין שליח לדבר עבירה. אפילו חיוב בידי שמים לא מיחיי' משלח אלא דוקא בשוכר השליח שיעשה שליחותו להד"ע. אבל בלא שכרו אלא שעשאו שליח באמירה בעלמא לא מיחייב משלח אפי' בידי שמים דסבור שלא ישמע לו. כ"כ התוס' ז"ל בב"ק דנ"ו ע"א ד"ה אלא לחבריה עלה הא דתניא התם אמר ר"י ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חברו כו כו' והשוכר עידי שקר להעיד וכו' ופרכינן והשוכר עידי שקר ה"ד אילימא לנפשי' ממונ' בעי לשלומי ובדיני אדם נמי ניחייב אלא לחבריה. וכתבו התוס' ד"ה אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למד"ה או כגון שאין אנו יודעים שהם עידי שקר ודוקא שוכר אבל אומר פטו' מדיני שמים דסבור שלא ישמע לו דאין נראה לומר דנקט שוכר לאשמועינן דאפי שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש ולקמן לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים ועוד דבפרקין תנן השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש שלח ביד פקח הפקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים א"ד ז"ל יע"ש.
והנה הגאון ש"ך בח"מ סי' ל"ב סק"ג הקשה על דברי התוס' ז"ל הנז' מהא דאמרי' פ' האיש מקדש דמ"ג דאף דאין שלד"ע מיחייב בדיני שמים דמתמה התם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפי' בד"ש נמי פטור ומשני דינא רבה ודינא זוטא א"ב ופירש"י עונש גדול ועונש קטן. ואפשר ליישב דבריהם בדוחק אבל מ"מ נ"ל עיקר דלעולם חייב בד"ש היכא דגורם היזק לחבירו אפי' לא שכרן והא דקתני השולח את הבערה ביד פקח הפקח חייב ולא קתני דהשולח חייב בד"ש היינו כיון דפקח משלם תו לא שייך דיצא שמים על המשלח וכ"כ הריטב"א בפרק האיש מקדש וז"ל שלח ביד פקח פקח חייב פי' והשולח פטור לגמרי ואפי' בד"ש כיון שכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא"כ בשוכר עידי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד"ש דלא אשתל' ניזק מנזקיה וכן אתה אומר בכל אותם שבריש פ' הכונס עכ"ל:
והא דקתני השוכר אורחא דמילתא נקט דאם אינו שוכר מסתמא אין שומעין לו דתרי לא עבדי דחטאי אם אין להם הנאה א"ד הר"ב ש"ך ז"ל יע"ש.
ולפענ"ד מאי דק"ל על התוס' מהא דאמרי' בפ' האיש מקדש דאף דאין שלד"ע מיחייב בדיני שמים. לאו קושיא היא כלל דלענין עונש בי"ש על שגרם שהשליח עשה דבר איסו' כההיא דאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דפ' האיש מקדש וכיוצא בו פשיטא דחייב עונש בדיני שמים אף בלא שכרו להשליח אלא שאמר לו כיון דס"ס בשליחותו ששלחו לעשותו להאיסור גרם שהשליח עשה האיסור ועונו ישא בדיני שמים על גרמא זו. אמנם לענין חיוב תשלומי ממון על שגרם הזק לחבירו כההיא דשוכר עידי שקר דפ' הכונס דחיוב תשלומין בי"ש הוה משום דגרם המשלח היזק ממון לחבירו ע"י שאמר להעדי' שיעידו שקר. בהא כתבו שפיר התוס' דאע"ג דלענין עונש בי"ש על גרם עיקר האיסור דעדות שקר עונו ישא גם המשלח בדיני שמים מפני שגרם שהעדים עשו איסורא דעדות שקר ואפי שלא שכרן. מ"מ לענין שיהא חייב בדיני שמים לשלם המשל' תשלומי הנזק שהזיקו העדים להניזק בעדותם של אלו מה"ט שהוא גרם שהעדי' הפסידו להניזק. לא מיחייב באמירה בעלמא שאמר להעדים שיעידו קר דלענין חיוב תשלומי ממון על גרם נזק לחבירו אפי' בדיני שמים לא מיחייב אלא בדמסתמ' השליח יעשה שליחותו וילך ויזיק לחבירו דבהכי שפיר משלח גורם הנזק חשיב וחייב בדיני שמים בתשלומין אע"ג דבדיני אדם פטור משום דהו"ל גרמא בנזקין וגרמ' בנזקין פטור בדיני אדם. אבל היכא דאיכא למימר דהשליח קרוב הוא שלא ישמע לו ולא יעשה שליחותו להזיק לחבירו לא חשיב משל' גורם גמור דנזק חבירו אפי' בדיני שמים לענין שיתחייב לשלם לחבירו מה שהוזק ע"י השליח אלא דעונש בידי שמים עליו על גוף האיסור שעשה השליח על פיו אבל חיוב תשלומין לא מיחייב אפי' בדיני שמים. ולהכי כתבו התוס' שפיר דההיא דהשוכר עידי שקר דקתני בברייתא דחייב בדינ' שמי' דהיינו דחייב בדיני שמים בתשלומין דהוה דוקא בשוכר דבהכי חשיב שפיר המשלח גורם גמור דנזק חבירו להתחייב בדיני שמים בתשלומין נמי מלבד העונש שעליו בשמים על גרם העבירה שגרם שעשו העדים על ידו שהעידו שקר. משום דכיון ששכרן קרוב שיתפתו העדים מפני חמוד ממון של שכרן ויעשו שליחותו. ולכן גורם נזק גמור חשיב גם לענין חיוב תשלומין בדיני שמים. אמנם כי לא שכרן אלא שאמר להם באמירה בעלמא שיעידו שקר לחבירו לאו גורם גמור הוה אפי' בדיני שמי' לענין חיוב תשלומין משום דסבור דמסתמא העדים לא ישמעו לו לעבור עה"ת ולהעיד שקר בלתי שום הנאה דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו. ולהכי לאו גורם היזק לחבירו חשיב אפי' בדיני שמים לחייב בתשלומין אע"ג דלענין עונש בי"ש על גוף האיסור שיעשו העדים על פיו חייב גם באמירה בעלמא כיון דסוף סוף הוא היה שורש פורה. וגו' באמירתו שיתעוררו העדים לעשות האיסור. מ"מ לענין חיוב תשלומי הנזק להניזק לא מיחייב אפי' בדיני שמים באמירה בעלמא כיון דליכא למימר שקרוב הדבר שהשליח יעשה שליחותו וילך ויזיק לחבירו אלא אדרב' קרוב יותר שלא ישמע לו השליח זהו הנלע"ד ברור בכונת דברי התוס' ולא קשיא כלל ע"ד קושי' הר"ב ש"ך ז"ל מהא דאמרי' בפ' הא"מ דאע"ג דאין שלד"ע חייב בי"ש דחיוב עונש בי"ש דפ' הא"מ לחוד וחיוב תשלומין בדי"ש לחוד כאמור ומדובר.
ולפי האמור הנה מאי דכת' שם בהג"ה בש"ך וז"ל ולענ"ד לכאורה נראה ראיה לדברי התוס' מהא דאמרי' בסנהדרין פ' ז"ב דכ"ט ע"א מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמ' ר' שמלאי הרבה טענו' היה לו לנחש לטעון ולא טעין ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הו"ל למימר דברי הרב וכו' וטעם דאמרי' אין שלד"ע הוא נמי משום אותה טענה דדברי הרב וכו' ואי תימא דבדיני שמים חייב הא התם דיני שמים הוה וא"כ לא הוה מועיל הטענה דדברי הרב נגד הקב"ה משום דד"ש הוי ואע"ג דאיתא במדרש רבה שדנו אותו בסנהדרין של ע"א מ"מ דין שמים הוא אלא ודאי אין שלד"ע אפילו בד"ש ויש לדחות בדוחק ע"כ דברי המגיה דהש"ך יע"ש. ולפי מאי דכתיבנא לבאר כונת דברי התוספו' ז"ל אין מקום לראייתו לדברי התוס'. דהא ודאי דאע"ג דאין שלד"ע מ"מ בי"ש חייב וכדמפור' יוצא מהש"ס דפ' הא"מ וכמ"ש הש"ך ז"ל ובהא לא מצו התוס' לחלוק ומאי דכתבו התוס' ז"ל דדוקא שוכר אבל באומר אפילו בדיני שמים לא מיחייב היינו לענין חיוב תשלומין וככל מאי דכתיבנא וברירנ' דבריהם לעיל וא"כ הא דפ' ז"ב דמנין שאין טוענין למסי' מנחש הקדמוני קשה עלה מהך סוגיא דפ' האיש מקד' כי מהסוגיא דפ' הא"מ מפורש יוצא דאע"ג דאין שלד"ע חייב המשלח בי"ש.
וראיתי להרב מ"ל ז"ל פ"ב מהל' רוצח עלה דכתב הרמב"ם ז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו כו' עד וכל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים כו' שכתב וז"ל הריטב"א ז"ל כתב דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בדיני שמים אבל בדיבורא לא מיחייב. ואפשר שלזה כיון רבי' במ"ש או ששלח עבדיו והרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכורים לו. ובזה ניחא לי ההיא דאמרינן בסנהדרין דאין טוענין למסית וילפינן לה מנחש דאי טען לו השי"ת הו"מ לומר דברי הרב וכו' ולפי פשטן של דברי' קשה דמה היה מועיל לו טענה זו הא בדיני שמים דנו אותו. אלא ודאי דאף בדי"ש היה פטור משום דלא היה התם אלא דבורא בעלמ' א"ד ע"ש.
והנה לפי מ"ש הרב בשם הריטב"א ז"ל מילת' בטעמא דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב וכו' מוכח דעיקר הטעם דבשוכר חייב ובאומר לא מיחייב הוה משום דכדי שיהא חייב בדיני שמי' בעינן שיעשה המשלח מעשה והיינו שהוא שוכרו להשליח דבמה ששכרו הרי עביד מעשה ומשום דעבי' מעשה הוא דמיחייב בדיני שמים על מעשיו. אבל בלא שכרו אלא בדיבורא בלחוד שלחו כיון דלא עביד משלח שום מעש' כלל רק האי דבורא בעלמ' דאמר למשלח שיעשה האיסור לא מיחייב אפי' בדיני שמים כן מוכח להדיא מהני מילי דהריטב"א ז"ל. ולפ"ז נרא' דדוק' בשכרו עתה לשלי' זה שיעשה לד"ע זו דעבי' מעשה דהשכירות לד"ע זו הוא דשייך לומר דחייב בדי"ש משום דעביד מעשה דהא עביד משלח מעשה כדי שתעשה הד"ע ע"י שלוחו. אמנם במי ששולח עבדו שהוא שכור לו כבר לכל עבודותיו ועת' שולחו לד"ע כיון דלא שכרו בתחילה ובראשונה בשביל שיעשה הד"ע זו לא שייך למיחשביה במה שהוא עבדו דעבי' מעשה בשליחותו זה ששלחו עתה להדבר עביר' משום מה שהוא שכו' לו מכבר כיון דבעת ששכרו לאו להאי מילתא דאיסורא שכרו אלא לשמשו כעבר המשמש לרבו והשתא הכא הוא דאומר לו לעבדו שיעשה לו הדבר עבירה. וליכא השתא הכא בשליחותו זו דלד"ע רק דבורא בעלמא.
והנה כי כן לא כיון יפה הרב מ"ל ז"ל במ"ש ע"ד הריטב"א ז"ל הנז' ואפשר שלזה כיון רבינו במ"ש או ששלח עבדיו והרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכורים לו ע"כ. דהרי הריטב"א ז"ל עיקר טעמו ונימוקו עמו דדוקא שוכר דעבי' מעש' דלפ"ז הוי דוקא בשוכרו עתה להשליח להדבר עביר' דבהכי הוה שפיר חיובו בדיני שמים משום דעביד מעשה בשולחו להשליח להד"ע אבל בשולח עבדו לד"ע דלא עביד השתא הכא שום מעשה בשולחו לעבדו להד"ע לא מיחייב אפי' בדיני שמים וא"כ אדרבה מדברי הרמב"ם דכתב או ששלח עבדיו מוכח דלא ס"ל כהריטב"א דדוקא שוכר דעביד מעש' אלא אפי' בדיבור' בעלמ' נמי מיחייב בדיני שמים דשולח עבדו לד"ע ליכא למיחשבי' דעביד מעשה בשולחו להד"ע אלא דבורא בעלמ' הוה כאמור. ומאי דכת' הרמב"ם אבל השוכר הורג וכו' או ששלח עבדיו י"ל דאורחא דמילתא נקט דהני נשמעין אליו ועבדי שליחותו אף להרוג ולשפוך דם נקי משא"כ באומר לשלוחו שאינו עבדו ובחנם דלא שכיח שישמע לו לשפוך דם חבירו.
גם עיקר האי סברא דכתב הרב מ"ל ז"ל בשם הריטב"א ז"ל דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בדיני שמים. לא נמצא כזה בדברי הריטב"א ז"ל והרב המגיה שם במ"ל ציין ע"ד המ"ל בשם הריטב"א הנז' א"ה בפ' האיש מקדש ע"כ. ואחד הרוא' שם דברי הריטב"א בפ' האיש מקדש ישר יחזה דלא כתב כן הריטב"א אלא אדרבה מבואר יוצא שם מדבריו דלא שמיע ליה כלומ 'לא ס"ל כלל לחלק כל כי האי חלוק' דבין שוכר דעביד מעשה לאומר אמיר' בעלמא וז"ל הריטב"א ז"ל שלח ביד פקח הפק' חייב פי' והשולח פטור לגמרי ואפילו מדיני שמים כיון שכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא"כ בשוכר עידי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דלא אשתלם ניזק מניזקיה וכן אתה אומ' בכל אות' שבריש פ' הכונס עכ"ל ז"ל יע"ש. אשר מדבריו אלו אתה למד למוד מפורש דלא ס"ל כלל לחלק בהאי חיובא דבדיני שמים בין שוכר לאומר דבורא בעלמא וכבר כתבנו לעי' דברי הש"ך שהביא להני מילי דהריטב"א ולמד מדבריו דחולק על התוס' דפ' הכונס שכתבו לחלק להאי חילוקא דבין שוכר לאומר. ואף גם זאת כתבנו דגם התוס' לא אמרו לחלק בין שוכר לאומר אלא לענין חיוב תשלומין אבל לענין חיוב עונש בידי שמים על גוף האיסור שעשה השליח על פי צוויו גם התוס' ז"ל מודו דחייב עונש בי"ש אפי' בלא שכרו אלא שלחו בדבורא בעלמא. ובכן אכתי לא מתרצה האי קושיא דהוקש' לו להרב מ"ל ז"ל מההיא דסנהדרין דמנין שאין טוענין למסית וכו' אף לדברי התוס' ז"ל דאשכחן להו דמחלקי להאי חילוקא דבין שוכר לאומ' כדכתיבנא לעיל על דברי המגיה דבס' הר"ב ש"ך דמייתי ראיה להאי חילוקא דהתוס' ז"ל מהאי סוגיא דסנהדרין ככל האמור לעיל.
ועוד אני אומר דאף אי יהיבנא ליה להרב מ"ל כל דיליה דאיכא הכי בדברי הריטב"א ז"ל באיזה מקום שכתב כן דדוקא שוכר דעבי' מעש' חייב בד"ש אבל בדבורא לא. מ"מ לא מתיישב בהא לקושיא דיליה מההיא דסנהדרין. משום דבעובדא דהנחש איכא מעשה רבה טפי משוכר שהרי הנחש דחפה לחוה עד שנגעה ועל ידי מעשה זה שדחפה ונגעה בעץ הדעת באה לידי אכילה וכמו שדרשו ז"ל על מאמר הנחש לחוה לא תמותון דחפה עד שנגעה אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה וכמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש יע"ש. ואין לך מעשה גדול מזה לחייב בה בדיני שמים. והרב המגיה מוהר"י כולי ז"ל שם כתב ע"ד הרמ"ל ז"ל הנז' א"ה עיין ש"ך ח"מ סי' ל"ב סק"ג ור"ס קפ"ב ואני שמעתי בבית מדרשו של שם הוא הרב הכולל כמהר"ר חיים קמחי נר"ו שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרי' בפ' האיש מקדש דמ"ג דבאומ' לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החל לכ"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה"נ דכוותא ועמ"ש הרב המחבר בס' דרשותיו בדרך האתרים ד"ו ע"ב א"ד הרב מהר"י כולי ז"ל בהגהה יע"ש.
ולענ"ד גם האי תירוצ' דאמר מר מפי השמוע' מהרב הר"ח קמחי בשם הרב מ"ל ז"ל לקושייתו הנז' לאו תירוצא הוא כלל דאיברא דהכי אמ' רבא התם דאפי' לשמאי דסבר יש שלד"ע וקסבר ב"כ מלמדין מודה באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה או אכול את החלב דהשליח חייב ושולחו פטור דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב היינו לענין חיוב בדיני אדם. אבל בי"ש י"ל דחייב משלח אף דהשליח נהנה כיון דהוא פיתה את השליח שיהנה מן האיסור וחייב בידי שמים משו' גורם. וא"כ אכתי קושיית הרמ"ל במקומה עומדת דמנ"ל ללמוד מנחש הקדמוני דאין טוענין למסית אף בענין חיוב בידי אדם ממה שלא טען הקב"ה לנחש דברי הרב וכו' הא הנחש בדיני שמים דנו אותו וא"כ איכא למימר דלהכי הוא דלא טען לו הקב"ה משום דבדיני שמים מיהא לעולם חייב ואף שיש לו טענה זו ואפי' דהוה נמי לה"ט דזה נהנה כו' דה"ט לא מהני למפטריה אלא מחיוב דבידי אדם. ולענין חיוב דבידי אדם אפי' בדבר דלא נהנה שליח מיפטר בהאי טענה דדברי הר' כו' ואפי שלא טען הוא ואין ללמו' כלל מהנח' דאין טוענין למסי' בחיו' דבדי' אדם.
ואשר אני אחזה לי בישוב הך קושי' דהר מ"ל והרב המגיה דבש"ך מהך סוגי' דסנהד'. דמאי דקאמ' הש"ס ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא אין הכונ' דהיה מועי' לו והוה מיפטר דנ"ל דכוונת הש"ס הכי הוה דמפני מה לא טען לו הקב"ה טענה זו אף שלא היה מועיל לו מ"מ היה לו להקב"ה לטעון לו טענה זו ולסתור אותה ולחייבו להודיעו שבדין הוא חייב ואל יחשוב שהוא פטור מן הדין. ומשני לפי שלא טען הוא כלומר דאי הוה הוא טעין טענ' זו אז הוה השי"ת משיבו וסות' טענתו ולחייבו אבל כשהוא לא טעין לא טענינן ליה כדי סתור טענתו. וא"כ מכאן שאין טוענין למסית כלל אפי' טענה שתועיל לו להפטר בה מן הדין דאי טוענין למסית טענה שתועיל לו. גם טענה שלא תועיל לו מדינא יש לטעון לו ולהשיב עליה ולסתור אותה ולחייבו כדי להודיעו שאין בטענתו שהיה לו לטעון כלום וכדין חייבוהו כנלע"ד ועיין במד"ר בבראשי' פ' כ' סי' ג' ובמ"ש הר' יפ"ת שם דקל"ז סע"ד.
והנה במאי דכתבו התוס' ז"ל בפ' הכונס לחלק בחיוב בד"ש בין שוכר לאומר ומ"ש ע"ד הרב הר"ב ש"ך ז"ל ככתוב לעיל ראיתי להרא"ש ז"ל בתוספותיו למס' קדושין לדמ"ב ע"ב שכתב כדברי הש"ך וז"ל תוספי הרא"ש ז"ל שלח ביד פקח הפקח חייב מדלא קאמ' משלח חייב בד"ש כמו בריש' מכלל דמשלח פטור לגמרי אע"ג דבריש הכונס קאמר דהשוכר עידי שקר להעיד לחבירו חייב בד"ש היינו משום דאיכא שכירות אבל היכא דליכא שכירות אפי' בד"ש לא מיחייב דאינו סבור שישמע לו ומיהו לקמן בשמעתין אמרי' דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמשל' חייב בד"ש לכל הפחו' בדינא זוטא. ומסתבר דבממון נמי יש עונ' של ממון והא דנקט התם שוכר עידי שקר מצינא למימר דבלא שוכר נמי מיחייב והא דנקט שוכר לאשמועינן דאפי שוכר לא מיחייב בדיני אדם והא דלא תנא הכא חייב בד"ש גבי משלח משום דתנא הפקח חייב לשלם ואם אין לו מה לשלם אפשר דמשלח חייב בדיני שמים עכ"ד ז"ל. הרי שכתב בתחיל' לחלק בין שוכר לאומר כדברי התוס' דפ' הכונס ושוב דחאו מכח הא דאמרי' באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דחייב בד"ש לפחות בדינא זוטא ונייד מפני כן ממ"ש בתחילה וכת' דאין לחלק בין שוכר לאומר וההיא דשולח את הבערה דהפקח חייב ומשלחו פטור לגמרי הוה משום דהרי משתל' ניזק ניזק מהפקח והיינו ככל מאי דכתב הרב ש"ך ז"ל. אלא דמ"ש הרא"ש ז"ל דמאי דקתני התם שוכר עידי שקר לאשמועי' דאפי' בשוכר לא מיחייב בדיני אדם הוא קשה דלענין חיוב בדיני אדם אין זה חידו' ובש"ס שם דפריך פשיטא לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים וכמ"ש התוס' שם ומן התימ' על הרא"ש ז"ל איך ניחא ליה למימר דמשום חידושא דבדיני אדם נקט שוכר כיון דבש"ס שם פריך פשיטא ומשני מ"ד דברי הרב כו' ובדיני שמים נמי. לא ליחייב אשר מזה ודאי מוכח להדיא דלדיני אדם לא הוה שוכר שום חידוש כלל וכמ"ש התוס' ז"ל. ועיין בתשו' חוות יאיר סי' ושו"ת זרע אברהם ח"ב חח"מ סי' י"ב דקט"ו ע"ד וסי' י"ג דף קכ"א ע"ד שיש להשיב על דבריהם ואין להאריך.