גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · קיח
אין שליח לדבר עבירה. אע"ג דקי"ל דאין שלד"ע והמשל' פטור היינו בידי אדם אבל בידי שמים חייב המשל'. וכדאיתא בפ"ב דקידושין עלה ההיא דאיפליגי ת"ק ושמאי הזקן באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש השליח חייב ושולחו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא המשל' חייב ואמרי' לחד תירוצא דלכ"ע אין שלד"ע ופטור המשל' מידי אדם וחייב בידי שמים ודינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו דלת"ק חייב בי"ש בדינא זוטא דלא מיענש כוליה האי כהורג עצמו אלא כגורם. ולשמאי מיחייב בדינא רבא בעונש גדול יע"ש.
והנה הרמב"ם ז"ל ריש פ"ב מה' רוצח כתב וזל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו חיה וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת ב"ד. ומניין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שלי' את דמכם לנפשותכם אדרוש זה ההורג עצמו מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטורפו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו ובפירוש נאמר בשלשתן דרישה הרי דינם מסור לשמים עכ"ד זל. ונראה לפום ריהטא מדברי הרמב"ם ז"ל דהורג ע"י שלי' חייב מיתה לשמים בדינא רבא וכשמאי הזקן. שכתב כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים דמהא דכתב דשופך דמים הוא ועון הריגה בידו מוכח דחיובו בי"ש הוה כהורג בעצמו דבהכי שפיר הוה עון הריגה בידו משא"כ לת"ק דשמאי דלא הוה עון הריגה בידו אלא שנענש בי"ש בדינא זוטא כגורם. וכן מוכח ממ"ש אח"כ וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבין מיתת ב"ד וכו' הנה שקורא כל אלו דכתב לעי' דחייבין מיתה לשמים רצחנים.
והר"ב כ"מ זל כת' ע"ד הרמב"ם ז"ל ומ"ש אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו בפ' האיש מקדש האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור ואע"פ דמסיים בה שמאי הזקן אומר שולחו חייב פסק כת"ק ועוד דבחד לישנא אמרינן דמאי חייב בדיני שמים ודינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו א"ד ז"ל יע"ש. וראיתי להר"ב עצמות יוסף ז"ל בפ' האיש מקדש עלה דהך פלוגתא דת"ק ושמאי הזקן שכתב וז"ל והרמב"ם בפ"ב דה' רוצח פסק דהמשלח חייב מיתה לשמים ולא חילק בין דינא רבה לדינא זוטא ואפשר דס"ל דהלכה כרבנן ואפי' לאיבעית אימא צ"ל כן וצ"ע בדברי הרב מהרי"ק במ"ש בפי' הרמב"ם וק"ל א"ד ז"ל יע"ש. ונראה שכונת הר"ב עצמות יוסף במ"ש שצ"ע בדברי הרב מהרי"ק וכו' דממ"ש הרב מהרי"ק ועוד דבחד לישנא אמרי' דמאי חייב בדיני שמים מוכח דכוונתו לומר דלפי האי לישנא דמאי חייב בדיני שמים י"ל דפסק כשמאי הזקן ולזה כתב הר"ב ע"י ז"ל דצ"ע בדברי מהרי"ק ז"ל אלו דהא גם לפי האי לישנא צ"ל דפסק כת"ק דחייב בדינא זוטא מדלא חילק בין דינא רבה לדינא זוטא וכמו שכ"כ הרב ע"י דמדלא חילק צ"ל דפסק כרבנן. וא"כ מאי הועיל הרב כ"מ ז"ל במ"ש ועוד כו' למימרא דלפי האי לישנא י"ל דפסק כשמאי כיון דגם להאי לישנא צ"ל דפסק כת"ק מדלא חילק זהו כוונת הרב ע"י ז"ל.
ולפענ"ד אחהמ"ר מכבוד רבנותיה דמר הגם שיהא כוונת הרב כ"מ במאי דכתב ועוד וכו' כדסבו' מר הרב ע"י דרצ"ל דלפי האיבעית אימא פסק כשמאי. לא קשיא כלל מאי דקשיא למר על הרב כ"מ דהרמב"ם לא חילק בין דינא רבה לדינא זוטא. חדא דמדברי הרמב"ם ז"ל דכתב כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריג' בידו וכן ממאי דכתב אח"כ וכל אלו הרצחנים וכו' מוכח דחייב מיתה לשמים בדינא רבה קאמר. ועוד דאדרבה ממאי דלא חילק בין דינא רבה לדינא זוטא טפי איכא למשמע דחייב מיתה לשמים דקאמר היינו דינא רב' דאי הוה בדינא זוטא הו"ל לפרש. ועוד דלע"ד מאי דכתב מרן הכ"מ ז"ל ועוד וכו' אין כוונתו בדבריו אלו לומר דהרמב"ם לפי האי לישנא פסק כשמאי. אלא כוונתו לענ"ד לומר דלפי האי לישנא לכ"ע אין שלד"ע והשליח חייב מיתת ב"ד ולא המשלח ואם כן הו"ל פסקו של הרמב"ם בהא דהורג ע"י שליח דהשליח חייב מיתת בית דין ולא המשלח אליבא דכ"ע. ובמאי דאיפליגו ת"ק ושמאי בחיוב בי"ש אי הוה כדינא רבה או בדינא זוטא איך פסק הרמב"ם ז"ל להא לא נחית מרן הכ"מ ז"ל משום דמשמע ליה דכיון דחיוב דדין שמים הוא לא נפקא מינה לדידן מידי אם יהא עונש שמים בדינא רבה או בדינא זוטא ואין לדקדק בזה בענין פסק הלכה אי כת"ק או כשמאי.
ומ"מ לדידי חזי לי דהרמב"ם ז"ל דקאמ' דחייב מיתה לשמים היינו דינא רבה וכדמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל כדכתיבנא לעיל. וכן נלע"ד עוד ממאי דסיים הרמב"ם ז"ל וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת ב"ד. דלכאורה האי סיומא דואין בהן מיתת ב"ד הוא שפת יתר דאחר שכתב כל ההורג חבירו בידו כו' ה"ז נהרג בב"ד אבל השוכר הורג להרוג את חבירו וכו' כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריג' בידו וחייב מיתה לשמים. מזה הנה הוא מפורש דאין בהן מיתת ב"ד ולמאי איכפל תנא הרמב"ם לסיים בה ואין בהן מיתת ב"ד. אלא נלע"ד דבהאי סיומא אתא למימר לן דכל א' מאלו רוצח גמור הוה בדיני שמים וחייב מיתה לשמים כהורג בעצמו. ואין בין רוצח זה לרוצח בידו ממש אלא זה שאין בו מיתת ב"ד אבל חייב מית לשמים דבי"ש דינו כרוצח גמור בידו. באופן דלע"ד נר"ל מדברי הרמב"ם ז"ל דפסק שחייב בידי שמים בדינא רבה.
איברא דאיכא לאקשויי על הרמב"ם דשבק לת"ק ופסק כשמאי הזקן לפי האי לישנא דדינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו. ולעולם קי"ל הלכה כת"ק דהו"ל רבים. ואמאי פסק כאן הרמב"ם ז"ל כשמאי דלא כת"ק. וליכא למימר דמשום דשמאי הזקן אמר לה משום חגי הנביא להכי פסק כשמאי הזקן דמטי ליה משום חגי הנביא כי נביא הוא. דאי משום הא לית ליה למישבק לכללין דהלכה כת"ק דכל שהוא סותר את הכלל אין משגיחין בנביא. וכיון דהכא ת"ק פליג וקי"ל דהלכה כת"ק לית לן למישבק להאי כללא ולמיפסק כשמאי מפני שאמרו משום חגי הנביא.
וראיתי בתשו' הרב זרע אברהם ז"ל ח"ב חח"מ סי' י"ב והיא תשובה להרב ידידיה הכהן ז"ל שהביא שם בדקט"ו ע"ד דברי הרמב"ם דפ"ב דה' רוצח ודברי הרב כ"מ ז"ל הנז' והקשה על מ"ש הכ"מ ועוד דבחד לישנא כו' דמה תיקן בזה והלא לפי דבריו אלה קשה אמאי לא חילק רבינו בין דינא רבה לדינא זוטא דאי פסק כת"ק הול"ל דחייב בדינ' זוטא. וכתב שכבר ראה להרב ע"י שכוון להקשות בדברי מרן ז"ל כמ"ש איהו. וכתב הוא ליישב דברי הרב כ"מ וז"ל ואפשר לי לומר כוונת מרן ז"ל שכיון לומר דה"ט דפסק כת"ק דאמר משלח פטור והיינו בדיני אדם אבל בד"ש חייב משום דלאיבעית אימא דאמרי דינא רבה וד"ז א"ב הרי לשמאי הזקן ס"ל דבד"ש חייב בדינא רבה והיינו כסברת הת"ק לאוקמתא קמייתא ומש"ה פסק רבינו ז"ל דחייב מיתה לשמים והיינו לדעתו ז"ל דינא רבה. אמנם מ"ש הרב ע"י ז"ל דפסק כרבנן אפי' לאיבעית אימא לא הבינותי מכמה טעמי חדא דאי פסק כרבנן דס"ל דחייב ד"ז אמאי לא פירש כן הרמב"ם ותו דמ"ט פסק כא"א ולא פסק כאוקמתא קמייתא. ולקושיא ראשונה אפש' לומר דס"ל דחייב מיתה הוי דינא זוטא וצ"ע א"ד יע"ש. והרב מהר"א יצחקי ז"ל בעל המחבר דהאי ספרא טבא זרע אברהם השיב שם בסי' י"ג על כל דברי הרב מהר"י הכהן ז"ל הנז' וכתב שם בדקכ"כ ע"א ע"ד הרב מהר"י הכהן הנז' וז"ל עוד כתבת וצריכין אנו למודעי במ"ש מרן בכ"מ דפסק כת"ק ועוד דבחד לישנא אמרי' דמאי חייב בד"ש וכו' וקשה וכו' עד דאי פסק כת"ק הו"ל למימר דחייב בדינא זוטא עכ"ל ובאמת לק"מ דכיון דלהך לישנא מעולם לא חייב שמאי הזקן אלא בד"ש פסק כשמאי הזקן שאמר משום חגי הנביא דבשלמא לאוקמת' קמייתא נדחין דברי שמאי משום. שהוא היפך כלל המסור בידינו דשני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין והלכה רווחת היא בכמה דוכתי בש"ס כנודע. אבל להך לישנא דלא חייב אלא בד"ש כוותיה מסתבר' ובפרט דמטי בה משום חגי הנביא כיון שאינו סותר שום הלכה פסוקה בידינו דקי"ל הלכה כבתראי וכיון שכן הכי נקטינן. ומ"ש ואפשר לי לומר כוונת מרן ז"ל וכו' יע"ש דודאי דברי שמאי נדחין כיון שהם הפך הכלל המסור בידינו דאין מלמדין וכדכתיבית. וכבר עלה בדעתי לומר דלא חייב רבינו אלא בדינא זוטא מדקדוק לשונו שכתב ועון הריגה בידו שודאי לישנא יתירא הוא דמאחר ששופך דמים הוא מאי ועון הריג' ונראה דגרע טפי משופך דמים שכתב אלא דמילי מילי קתני שופך דמים זה ההורג עצמו ועון הריגה בידו קאי לאומר לעבדו וחייב מיתה לשמים זה המפתה את חבירו ודרשא בעלמא היא תדרש א"ד ז"ל יע"ש.
ולפענ"ד מאי דאמר הרב מהר"א יצחקי ז"ל לבסוף דלא חייב רבינו אלא בדינא זוטא ואמר לה מר מדקדוק לשונו שכתב ועון הריג' בידו שודאי לישנא יתיר' היא כו'. לדידי אחר המחיל' רבה אדרבה מהאי לישנא יתירא ועון הריגה בידו מוכח דאתא למימר דגדול עונו בשמים כהורג בידו והיינו מאי דקאמר ועון הריגה בידו ולא קאמר ועון שפיכת דמים בידו כמ"ש קודם ושופך ד מים הוא דממאמרו דהוא שופך דמים אכתי ליכא למישמ' שיחשב לו לעון כהורג בידו לא דאיכא למימ' דהרי זה שופך דמים ע"י אחר דלא הוה רק גורם ועון שופך דמים ע"י אחר בידו דקיל גם בדיני שמים להכי חזר ופירש דעון הריגה בידו למימרא דאע"ג דהוה שופך דמים ע"י אחר ולא בידו לא תימא דגם בעונש שמים לא יחשב לו עונו אלא כגורם שפיכו' דמים ולא כהורג בידו אלא בד"ש גדול עונו דדינו בי"ש לענשו על עון הריגה ממש בידים והיינו דקאמ' ועון הריגה בידו. וגם מאי דכתב הרב ז"ל דמילי מילי קתני אינו מחוור כלל ומה גם דכולהו נפקו מחד לישנא דדרישה וכמ"ש הרמב"ם ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים. וא"כ מוכח דדרישה אחת בד"ש לכולהו זה כמו זה. באופן דלדידי חזי לי מדקדוק דברי הרמב"ם ז"ל דפסק שחייב מיתה לשמים דהיינו דינא רבה.
גם מאי דכתב מר דלהך לישנא דלא חייב אלא בד"ש כוותיה מסתברא ובפרט דמטי בה משום חגי הנביא כיון שאינו סותר שום הלכ' פסוקה בידינו דקי"ל הלכה כבתראי וכיון שכן ודאי הכי נקטינן. אחר המחיל' רבה דגם בזה לא דבר נכונ'. דאי מסברא אדרבה טפי מסתברא כת"ק כיון דקי"ל דאין שלד"ע משום דדברי הרב וכו' דמה"ט דדברי הרב וכו' מסתברא טפי למיפטריה לגמרי ואפילו מעונש שמים דדינא זוטא וכ"ש דלא ליחייביה אפי' בי"ש אלא בדינא זוטא. ותדע שהרי בב"ק דנ"ט ע"א תניא ד' דברים העושה אותם פטור מדינו אדם וחייב בדיני שמים וכו' והשוכר עידי שקר ומוקי לה הש"ס בשוכר עידי שקר לאחרים ופרכינן פשיטא ומשנינן מהו דתימא דברי הרב וכו' ובד"ש נמי לא ליחייב קמ"ל יע"ש. הנה דמסברא כיון דאיכא לה"ט דדברי הרב וכו' אפי' בד"ש לא מיחייב עד שמפני כך הוצר' תנא למיתני שוכ' עדי שקר לאשמועי' דבד"ש מיהא מיחייב. וכיון שכן דמסברא הו"א דמה"ט דדברי הרב לא ליחייב אפילו בד"ש כלל. א"כ בהאי פלוגתא דת"ק ושמאי הזקן באומ' לחבירו צא והרוג את הנפש לפי האי איבעית אימא דלכ"ע אין שלד"ע דדברי הרב וכו' ומאי חייב בד"ש ודינא רבה וד"ז א"ב. מסתברא כת"ק דלא מיחייב אפי' בד"ש רק בד"ז ולא בדינא רבה משום האי טענתא אלימתא דדברי הרב כו' דגם כלפי שמיא מהניא ליה. גם מאי דאמר מר ובפרט דמטי בה משום חגי הנביא כיון שאינו סותר שום הלכה פסוקה בידינו דקי"ל הלכה כבתראי וכו'. לא מחוור כלל דהא גם האי כללא דהלכה כת"ק כלל דהלכה פסוק' הוא בידינו כמו דהוה נמי האי כללא דהלכה כבתראי בידינו. וא"כ אין לנו לסתור לכללין שבידינו דהלכה כת"ק דרבים חשיב ולמיפסק כשמאי מה"ט דמטי בה משום חגי הנביא דלענין פסקי הלכו' אין הנביא ו' מוסיף תת כח למישבק מכחו לכללין שבכל פסקי הלכות דקי"ל דהלכה כת"ק. סוף דבר שדברי הרב מהר"א יצחקי ז"ל, בזה אינם מחוורין לי כלל:
ואשר אני אחזה לי דהרמב"ם ז"ל פסק דחייב בדינא רבה וכדכתיבנא לעיל. ואע"ג דלחד לישנא אפליגו בה ת"ק ושמאי הזקן ולת"ק לא מחייב בד"ש אלא בדינא זוטא. משמע ליה להרמב"ם ז"ל דהא דלת"ק לא מיחייב רק בד"ז. היינו לפי האי לישנא דהאיבעית אימא דלכ"ע אין שלד"ע וחייב דקאמר שמאי היינו בי"ש דלפ"ז ע"כ לומר דדינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו ומאי פטור דת"ק מדינא רבה. אמנם לפי מאי דקאמר הש"ס בתחילה דבדיני אדם פליגי דשמאי סבר דיש שלד"ע והוא ההוא לא דריש. מסתברא לן למימר דכיון דלב"ש יש שלד"ע ובדיני אדם נמי מיחייב משלח. דלת"ק מיחייב בי"ש בדינא רבה מיהא. והנה רבא קאמר התם בתר הכי את"ל סבר שמאי יש שלד"ע וב"כ מלמדין וכו' דמדקאמר רבא הכי ס"ל כתירוצ' קמא דהש"ס דב"ש ס"ל יש שלד"ע ולא כהאיבעית אימא דדינא רבה ודינא זוטא א"ב. וכיון שכן דב"ש ס"ל דיש שלד"ע מינה דלת"ק חייב בי"ש בדינ' רבה מיהא כנז' ולהכי פסק שפיר הרמב"ם ז"ל דעון הריג' בידו וחייב מיתה בי"ש בדינא רבה והיינו כת"ק כנלע"ד. ותו לא מידי: