גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · קטו
אין שליח לדבר עבירה. היינו בישראל אבל בבני נח דינא הוה דגוי ששלח לגוי חבירו לד"ע דהוה שליח וחייב הגוי משלחו דבבני נח דינא הוה דיש שלד"ע. כ"כ הרב מהר"ש יפה ז"ל בב"ר פ' ל"ד סי' י"ט על מאי דאיתא התם במדרש מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו א"ר חנינא כולהון בה' בני נח בעד אחד בדיין א' וכו' ע"י שליח שנאמר שופך דם האדם באדם ע"כ וכתב עלה הרב מהר"ש יפה ז"ל ע"י שליח שהרג חבירו ע"י אחר דבדיני ישראל המשלח פטור דאין שלד"ע רק שדינו מסור לשמים אבל בב"נ יש שלד"ע והורגים אותו ב"ד עכ"ד ז"ל יע"ש. והרב מהר"י רוזאניס ז"ל בספרו הנחמד פרשת דרכים ד"ו הקשה על זה מהא דאמרינן בסנהדרין מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני מאי הו"ל למימר דברי הרב כו' הרי דאיירי בב"נ ואפ"ה אמרי' דברי הרב וכו' ולפי המדרש הנז' מה היה מועיל לנחש טענה זו הרי טענה זולא מהניא בב"נ כיון דהמשלח נהרג בב"ד. וכתב הרב לתרץ לזה שני תירוצים הא' דדוקא גבי שפיכות דמים הוא דב"נ מיחייב שולחו דגלי ביה קרא שופך דם האדם באדם אבל בשאר איסורין לא והביא סמיכות להאי תירוצא מההיא דפ"ב דקידושין האומר צא והרוג את הנפש דאמר שמאי הזקן דמיחייב שולחו ואמרי' לחד תירוצא דגם שמאי הזקן אית ליה דאין שלד"ע רק בשפיכות דמים ס"ל דהמשלח חייב משום דגלי ביה קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון. ועוד תירץ דכל דהשליח נהנה מן העבירה ולא המשלח כל כה"ג אפי' למאן דס"ל יש שלד"ע לא מיחייב המשלח וכדרבא שם בפ"ב דקידו' והסתו של נחש היה בדבר אכילה שהשליח נהנה את"ד הרב ז"ל יע"ש.
ונלע"ד לפום ריהטא להביא סמך להתירוץ הב' שתי' הרב ז"ל ממאי דקאמר רבא התם בפ"ב בקידושין את"ל סבר שמאי ש"כ הבאין כא' מלמדין והוא ההוא לא דריש מודה באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחו פטור שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. ואיכא לאקשויי טובא דלמאי נפקא מינה אתא רבא ללמדנו להאי מילתא אליבא דשמאי הא לית הלכתא כוותיה אנן קי"ל דאין שלד"ע אף דאין השליח נהנה ומושכוני נפשיה אדשמאי ל"ל. בשלמא אי הוה נפקא מינה לדידן נמי הוה ניחא דאשמועי' רבא להאי מילתא אליבא דשמאי משום דנ"מ גם לדידן. אמנם השתא הכא דלדידן לאי משכחת לה שלד"ע דבכל התורה כולה אין שלד"ע אף באין השליח נהנה למה ליה לרבא למימר לה להאי מילתא אליבא דשמאי כיון דלית הלכת' כוותיה. אך לפי מאי דאיתא במ"ר דבב"נ יש שלד"ע דדוקא בדיני ישראל קי"ל דאין שלד"ע וההיא דאמרי' מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני כו' מאי הו"ל למימר דברי הרב וכו' הוה משום דהיסתו של נחש הוה בדבר אכילה שהשליח נהנה וכתירוצו השני של הר"ב מהר"י רוזאניס ז"ל. אתי שפיר הא דאשמועי' רבא אליבא דשמאי דסבר יש שלד"ע דמודה באומר לשלוחו צא ואכול חלב או בעול את הערוה דהשליח חייב דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דנפקא מינה נמי לדידן לדין ב"נ דלכ"ע יש שלד"ע בב"נ דאם אמר בן נח לחבירו צא ואכול אבר מן החי או בעול את הערוה דהא ב"נ מצווה על אבר מן החי ועל גילוי עריות. דחייב הב"נ השליח ולא המשלח אע"ג דבב"נ יש שלד"ע משום דזה נהנה וזה מתחייב:
והנה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"כ חח"מ סימן ק' כתב להוכיח דמיקרי פרצת גדר ואפי' על המחשבה מההיא דאמרינן והלא הם פרצו הגדר תחילה שנאמר וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור הרי דקרי ליה פרצת גדר על המחשבה ששכר את בלעם אע"ג דלא עביד מעשה ולא אהנו מעשיו ועוד אפי' אהנו מעשיו שהיה בלעם מקלל איהו לא עביד כלום ואין שלד"ע א"ד ז"ל יע"ש. אשר מבואר יוצא מדבריו ז"ל דגם בב"נ גוי בגוי אין שלד"ע כדין ישראל. ולדידיה צ"ל בתירוץ המדרש דדריש מקרא דשופך דם האדם באדם דבב"נ אפי' ב"נ שהרג ע"י חבירו חייב הב"נ משלחו. דשאני שפיכות דמים דגלי ביה קרא אבל בשאר איסורין גם בב"נ אין שלד"ע כמו בדיני ישראל וכתירוצא קמא דהר"ב מ"ל ז"ל.
איברא דראיתי להרב מהר"י אלגאזי ז"ל בספרו הבהיר קהלת יעקב בתוס' דרבנן אות האל"ף סי' ה' ד"ג ע"א דאייתי לדברי מהר"ש יפה ז"ל ודברי הרב מהר"י רוזאניס ז"ל בתירוצא קמא וגם הביא דברי הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל הנז' וכתב ועם כל זה דברי רבינו מהרימ"ט תמוהים דהא אין לך שפיכות דמים גדול מזה להמית את כל עדת בני ישראל א"ד ז"ל יע"ש. אמנם לדידי אחר המחילה רבה אין תמיהתו הלזו על רבינו מהרימ"ט ז"ל תמיהא כלל. דאע"ג דבב"נ יש שלד"ע בשפיכות דמים וכדגלי קרא לאו מטעם שליחות מדין שש"א כמותו וחשיב כהרגו המשלח עצמו דודאי דלאו שלוחו הוה מה"ט דאין שלד"ע גם בב"נ. אלא משום דאע"ג דמדינא אין שלד"ע מטעמא דדברי הרב וכו' ולהכי לא חשיב שלוחו כמותו ליחשב כהרגו משלחו בעצמו בידיו אלא כעשה השליח מעצמו הוה ולא הוה משלחו רק גורם ובדין ישראל אין הגורם לשפוך דם חבירו מיחייב דלא מיחייב בדין ישראל אלא ההורג בידים ממש אבל בגורם לחבירו שיהרג ואפי' שעשה מעשה בידים בגרמתו כגון שכפה עליו את הגיגית או שפרע עליו את המעזיבה או שהשיך עליו את הנחש או את הכלב אע"ג דרוצח הוא וחייב בידי שמים מ"מ לא מיחייב מיתת ב"ד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' רוצח הלכה ט' יע"ש. ולהכי גם בהרגו ע"י שליח לא מיחייב משום דאין שלד"ע ולא הוה אלא גורם שיהרג חבירו ואין גורם שיהרג חבירו מיחייב מיתת ב"ד. אבל בב"נ גילה קרא דשופך דם האדם באדם דגם בהורג ע"י שליח אע"ג דהוה שלד"ע וליכא למימר ביה שלוחו של אדם כמותו ליחשב כהרגו בידים וליכא רק גרמא במשלח דהוא גרם במה ששלח לבן נח חבירו שיהרוג לחבירו חייב משלחו מיתת ב"ד כהרגו המשל' בעצמו בידים דכי היכא דגילה האי קרא דב"נ מיחייב אפי' בעד אחד ובדיין א' וכו' ה"נ גילה קרא דגם בגורם לחבירו שיהרג כגון שאמר לחבירו שיהרגנו והרגו דחייב המשל' מיתת ב"ד. ולאו משום דיש שלד"ע ושלוחו כמותו הוה בדיני ב"נ דגם בב"נ אין שלד"ע אלא דב"נ חייבתו רחמנ' מיתת ב"ד אפי' בהורג ע"י שלי' משום גורם וכאלו יש שלד"ע ושש"א כמותו. וכיון שכן דאין עיקר חיובו דב"נ ההורג ע"י שלי' לא משום גורם דהיינו. הא דגילה קרא דשופך דם האדם באדם דב"נ נהרג בש"ד אפי' בלא הרגו בידים לא שגרם שחבירו יהרג ולכן גם באומר ב"נ לחבירו צא והרוג את הנפש חייב משלחו. ליכא לחייבו אפי' בשפי' דמים אלא בגורם שחבירו יהרג ע"י חבירו בידים. אבל באו' לחבירו שיגרום מיתה לפ' ע"י דבור פיו בקללה שיקללנו וכעובדא דבלק דאמר לבלעם שיקלל לישראל וימותו. אין לחייב להמשל' דהא כקללם בלק עצמו לא חשיב משום דאין שלד"ע ואי משום גורם בכה"ג לאו גורם הוה אלא גורם דגורם דבלעם השלי' גופיה כיון דלא עביד מעשה בידים רק בדבר שפתיו ימית ע"י קללתו גורם הוה בלעם שע"י קללתו גורם שימותו. ובכה"ג דהוה המשל' גורם דגורם גם בדיני ב"נ לא מיחייב המשל' דקרא דשופך דם האדם באדם גילה לחייב המשל' בש"ד כשהוא גורם שיהרג חבירו ע"י שלוחו בידים ולא כשהוא אומר לשלוחו שיגרום מיתה לחבירו. ולהכי שפיר קאמר מר רבינו מהרימ"ט ז"ל דקרי ליה פרצת גדר אע"ג דלא עביד מעש' ולא אהנו מעשיו ועוד אהנו מעשיו שהיה בלעם מקלל איהו לא עביד כלום ואין שלד"ע. כלו' דאפי' אי הוה בלע' מקלל ליכ' לחייבו לבלק ולמיחשבי' דאיהו פרץ גדר כין דאיהו לא עביד כלום רק בלע' ובלעם גופיה בקללתו לא עביד מעשה אלא גורם הוה ולא חשיב בלק אפי' גורם במה שהוא שלחו לבלעם לקלל דליכא למי' דבלעם שלוחו הוא ושש"א כמותו והו"ל כמקללם בלק בעצמו והוא הגורם דאין שלד"ע ולא חשיב בלעם שלוחו להיות כמותו וא"כ אפי' גורם לא הוה בלק אלא גורם דגורם ולא עביד כלום חשיב.
באופן דלדעת הרב מהרימ"ט ז"ל גם בב"נ איתיה להאי כללא דאין שלד"ע וב"נ ששולח את חבירו למיעבד דבר איסור דנהיגי בב"נ השלי' חייב ומשלחו פטור מטעמא דדברי הרב וכו' ואין שלד"ע. מלבד האי איסורא דש"ד דגילה ביה קרא דשופך דם האדם באדם דבב"נ חייב שולחו. ולאו משום דש שלד"ע ומדין שש"א כמותו הוא דמיחייב שולחו דהו"ל כהרגו המשל' גופיה בידים דקושטא קאי דאיכא גם בש"ד לה"ט דדברי הרב וכו' וכסבור משלחו שלא ישמע לו ומטעם זה לאו שלוחו הוה אלא השלי' הוה כעושה מעצמו כיון דהיה לו לשמוע דברי הרב ולא דברי התלמיד אלא דגילה קרא גבי שפיכות דמים בב"נ דגם בהורג ע"י אחר אע"ג דאין שלד"ע ולגבי שאר איסורין. לא מיחייב המשל' משו' דלד"ע לאו שלוחו הוא ולא חשי' כעשאו המשל' בעצמו רק שהוא גרם שיעשה השלי' חבירו האיסור. בהאי איסורא דש"ד מיחייב משלחו משום גורם דהוא גרם הריגת חבירו דאע"ג דלאו שלוחו חש ב להיות שלוחו כמותו מ"מ כיון דגורם מיהא הוה חייבתו רחמנא בשפיכות דמים משום גורם כאילו יש שלד"ע דחשיב כהרגו בידים דהחמיר רחמ' בהאי איסורא דש"ד בב"נ לחייב שולחו משום גורם כמו בהורג בידים.
איברא דאיכא לאקשויי על הר' הג' מהרימ"ט זל דזו מנ"ל למימר הכי בפשיטות גמור דגם בב"נ אין שלד"ע עד שבא להוכי' מכחו דגם במחשב' מיקרי פריצת גדר. אחר דאית' במד' על האי קרא דשופך דם האדם באדם דב"נ אפי' בהרג ע"י שלי' חייב אשר מזה מוכח דבדיני ב"נ ליתיה להאי כללא דאין שלד"ע. ואע"ג דאיכא למידחי ולמי' דשאני ש"ד דגילה ביה קרא ככל האמו' לעיל. מ"מ מנ"ל למי' הכי דדוקא בש"ד הוא דאפי' ע"י שלי' דגילה ביה קרא. ואי משום הא דאיתא בש"ס דילן מנ"ל דאין טוענין למסית מנחש הקדמו' וכו' מאי הו"ל למי' דברי הרב וכו' והכי איתא נמי במדרש פ' בראשית פ' כ' סי' ג' אשר מזה מבואר דגם ב"נ מיפטר בטענה זו דדברי הרב וכו' וכדהק' הר"ב מ"ל זל בס' פרשת דרכים. הא איכא למימ' דהתם הוה משום טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כדאמר רבא בפ"ב דקידושין לשמאי דס"ל דבכל התו' כולה יש שלד"ע וכמו שתי' הר"ב מ"ל זל בתירוצו השני. וכיון דקושטא הכי הוא דההיא דנחש הוה זה נהנה דחוה נהנה לית לן למי' דהא דדריש במד' במקרא דשופך דם האדם וכו' אפילו ע"י שלי' הוה דוקא בש"ד דביה גילה קרא מכח ההי' דאמרינן התם גבי טענת הנחש דהו"ל למימר דברי הרב וכו' דהתם הרי איכא לה"ט דזה נהנה וכו'. וא"כ מנ"ל להרב הגדול מהרימ"ט זל דגם בב"נ אין שלד"ע.
ותו דלפע"ד עיקר האי תירוצא דתריץ הרב מ"ל ז"ל בראשונה דשאני שפיכות דמים דגילה ביה קרא אחר המחילה רבה דלא ניתן ליאמר כלל. דהא התם במדרש איתא הכי אמר ר"ח כולהו בהלכות ב"נ בעד אחד בדיין אחד בלא עדים ובלא התראה ע"י שליח ע"י עוברים. בעד אחד שופך דם האדם באדם אחד דמו ישפך בלא עדים ובלא התראה שופך דם האדם דמו ישפך. ע"י שליח שופך דם האדם ע"י אדם דמו ישפך. ע"י עוברים שופך דם האדם ע"כ יע"ש. הנה דקאמר ר"ח כולה בהלכות ב"נ כלומר כל המקרא הזה דשופך דם האדם אתא ללמדנו בהלכות ב"נ כלומר לההלכות דנהיגי בב"נ דהיינו שבע מצות דידהו דמיחייבו בהו אפי' בעד אחד ובדיין אחד ובלא עדים ובלא התראה וע"י שליח וע"י עוברים. וא"כ מבואר יוצא מדברי האי מדרשא דכל הני מילי דדריש מהאי קרא דשופך דם האדם וגו' הוה לכל הלכות בני נח לא להאי דינא דשפיכות דמים בלחוד דבכל השבע מצות דמוזהרין בהו ב"נ מיחייבו עליהן אפילו בעד אחד ובדיין א וכו' ואפי' ע"י שליח. ועוד דומיא דכל הני מילי דדריש מהאי קרא בעד אחד ובדיין א' בלא עדים ובלא התראה דהני מילי הוו לכל השבע מצות ולא בש"ד בלחוד וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל ס"פ ט' מה' מלכים. וא"כ הכי נמי הא דע"י שליח דהוה בכל השבע מצות דאי הא"י דע"י שליח הוה דוקא בש"ד דביה גילה קרא. א"כ גם הא דבעד אחד ובדיין אחד וכו' נימא הכי דדוקא בש"ד הוא דהכי הוה דביה גילה קרא דהא כל הני מילי דריש להו מהאי קרא דשופך דם האדם וגו' דמשתעי בשפיכות דמים ואלו הני מילי הוו בכל שאר המצות נמי. והיינו משום דאע"ג דהאי קרא מיירי באיסורא דש"ד ילפינן מיניה דה"ה לכל שאר השבע מצות דנהיגי בב"נ ולא אמרי' דשאני שפיכות דמים דגלי בית קרא. וא"כ מבואר להדיא דכולהו הני מילי דדריש ר"ח במדרשא מהאי קרא דשופך דם האדם וע"י שליח בכללן דבכל האיסורין דנהיגי בב"נ דינא הכי הוה דמתחייב ב"נ כשעובר על איזו איסור מהאיסורין דנהיגי ביה אפי' בעד אחד ובדיין אחד כו' ואפי' ע"י שליח. ודלא כהאי תירוצא קמא דאמר מר הר"ב מ"ל ז"ל דש"ד שאני דגילה ביה קרא. ואני תמה על הרב מ"ל ז"ל איך אעיקרא ניחא קמיה דמר למימר בישובא דהאי מדרשא רבה דדוקא בשפיכות דמים דגלי ביה קרא. אחר דמפורש יוצא מהמדרש ההוא דלכל האיסורין דנהיגי בבן נח קאמר הכי וכאמור.
והנה כי כן הרי אתה למד למוד מפורש מהאי מדרשא רבה הנז' דבדיני בני נח ליתיה להאי כללא דאין שליח לד"ע כלל דלא כהרב הגדול מהרימ"ט ז"ל דפשיטא ליה דגם בב"נ אין שלד"ע. ולמאי דקשיא לפי האי מדרשא מההיא דאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' ע"כ לומר כהאי תירוצא בתרא דתריץ לה הר"ב מ"ל ז"ל במאי דאמר רבא בפ"ב דקידושין דהיכא דנהנה השליח אפי' לשמאי לא מיחייב שולחו אלא השליח חייב דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'. וכבר כתבנו סמך להאי תירוצא ממאי דאמר רבא להאי מילתא אליבא דשמאי דלית הלכתא כוותיה כאמור לעיל.
האמנם כד דייקינן שפיר נלע"ד בהורמנותיה דמר הר"ב מ"ל ז"ל דגם האי תירוצא דתריץ מר דמשום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' אינו מחוור כלל דהא קאמר רבא דהיכא דהשליח נהנה לא מיחייב שולחו אלא השליח חייב משום דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. ומדקאמר להאי מילתא משום דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב מבואר דלאו משום דאיכא להאי טענה דדברי הרב וכו' הוא דמיפטר המשלח ומיחייב השלי' משום ה"ט דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'. דהאי טענה דדברי הרב וכו' אינה מעלה ולא מוריד כלל לשמאי אלא דגם אי לא הוה שייך להאי טענ' דדברי הרב כו' דלא הו"ל להמשלח לטענה זו אפ"ה מיפטר המשלח מדינא משום דהשליח נהנה דדינא הכי הוה דמי שנהנה הוא מתחייב דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. ואילו הש"ס קאמר דהנחש הוה מצי מיפטר נפשיה מחמת טענה דאי הוה טעין דברי הרב וכו' היה יוצא זכאי בדינו מפני טענתו הלזו. וא"כ מבואר מזה דמחמת טענה זו דדברי הרב וכו' הוא דהוה מיפטר ולא מדינא דזה נהנה כו' דה"ט דזה נהנה וכו' דינא דגרמי'ה הוא ולא מפני שום טענה דאית ליה למשלח למיטען.
והנה הגם דדברי רבא הכי מוכחין להדיא דה"ט דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דינא דגרמי'ה הוא ולאו משום צרוף דהאי טענה דדברי הרב וכו' וכדכתיבנא ואין צורך לראיה אחרת מבחוץ לוה. מ"מ אמינא להביא ראיה נמי מדברי התוס' ז"ל שם ד"ה שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב וז"ל וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וזה מתחייב הוא יע"ש. והשתא אם איתא דמאי דקאמר רבא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' היינו משום דאיכא נמי להאי טענה דדברי הרב כו' להמשלח אבל היכא דלא מצי המשלח למיטען להאי טענה דדברי הרב מיחייב שולחו אפי' בשהשליח נהנה. מאי מקשו התוס' לרבא דהא איכא מעילה שאם הגזבר אמר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש לא שייך להאי טענה דדברי הרב וכו' וכמ"ש התוס' עצמם שם לעיל בסמוך דמ"ב ע"ב ד"ה אמאי מעל וכו' יע"ש. ובכה"ג דלא שייך להאי טענה דדברי הרב וכו' לא אמר רבא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'. לא מבואר דהאי דינא דרבא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן הוא דינא דגרמי'ה בלתי צרוף שום טענה דאית ליה להמשל' למיטען דאף בדלית ליה להמשל' להאי טענה דדברי הרב ולא שום טענה אחרת. מיפטר היכא דשלי' נהנה משום דלא מצינו בכל התו' כולה זה נהנה וזה מתחייב ולהכי קשיא להו להתוס' שפיר. באופן דהדב' פשוט וברור דהיכא דהשלי' נהנה לא מיחייב המשל' אלא השליח חייב אף בדלית ליה להמשלח לה"ט דדברי הרב וכו' והנה כי כן לא ניתן ליאמר כלל גם להאי תירוצ' בתרא דאמר מר הר"ב מ"ל ז"ל וכאמור. סוף דבר דהני תרי תירוצי דתריץ להו הר"ב מ"ל ז"ל לקושייתו אחר המחילה רבה דלאו תירוצי נינהו ולא ניתנו ליאמר כלל לפענ"ד.
כי ע"פ הבא'ר לדידי ק"ל טובא בגופה דהך סוגיא דסנהדרין פ' זה בורר דכ"ט הנז' דילפי' דאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' מאי הו"ל למימר דברי הרב וכו'. והלא גם בלאו האי טענה דדברי הרב וכו' מדינא לא מיחייב הנחש משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכדאמר רבא בפ' ב' דקידושין שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב וא"כ אף שהנחש לא בא טעון טענה זו דדברי הרב וכו' ואנן לא טענינן ליה. אכתי איך חייבו הקב"ה להנחש כיון דמדינא לא מיחייב כלל מה"ט דזה נהנה וכו' וכדאמר רבא שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב אשר מפני כן ליכא לחייובי למשל' אף שלא יהיה לו שום טענה כלל כדברירנא לעיל:
תו ק"ל מהא דאמרינן בב"ק דע"א ע"א ובכתו' דל"ג ע"ב עלה דתנן התם גנב וטבח ביוה"ך וכו' חייב בד' וה' דהא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם אי ר"מ אפי' טבח בשבת נמי וכ"ת לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה והתניא גנב וטבח בשבת וכו' משלם ד' וה' דר"מ וחכמים פוטרין אמרי בר מיניה דההיא דהא אתמר עלה אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן וכו' בטובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא שאני הכא דאמר קרא וטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דבי ר"י תנא או לרבות את השלי' דבי חזקיה תנא תחת לרבות השלי'. מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מיחייב ועביד שלי' ומיחייב. א"ל רב אשי התם לאו משום דלא מיחייב הוא אלא דקים ליה בדרבה מינה וכו' יע"ש. הנה לך מפורש יוצא מהך סוגיא דאף היכא דאמרי' דיש שלד"ע כגון בטביחה דגילה קרא דיש שלד"ע לא מיחייב הגנב המשל' במעשה השלי' אלא משום דהמשל' גופיה ב"ח הוא בהאי מילתא דאי עביד ליה איהו גופיה מיחייב הילכך כי עביד לה ע"י שלי' נמי מיחייב כיון דיש שלד"ע והו"ל שש"א כמותו וכעביד לה המשל' גופיה חשיב ולהכי מיחייב שולחו. אבל במילתא דהמשל' גופיה לאו ב"ח הוא ביה ואי עביד ליה איהו גופיה לא מיחייב. כי עביד לה ע"י שליח נמי אף דיש שלד"ע לא מיחייב המשל' משום דליכא מידי דאילו עביד איהו גופיה לא מיחייב ועביד שלי' ומיחייב וכדקאמר מר זוטרא מי איכא מידי וכו'. וא"כ הכא בהאי עובדא דהנחש הקדמוני שהסית אה חוה לאכול מעץ הדעת הא הנחש דהוא המשל' טעון הנחש להאי טענה דדברי הרב וכו' ואנן לא טענה דדברי הרב וכו' למיטען כלל ויש שלד"ע. מיחייב ועביד ליה על ידי שליח ומיחייב וכדאמר דאמרה הנחש השיאני ואוכל וז"ל השיאני הטעני טעותה אכלה. והקשה הראם זל שם על זה מהך גבי שלד"ע שיודע באיסורו של דבר ועובר בו באיסורו של דבר שהרי הנחש הטעה אותה כמו שהרי בפ"ב דקידושין גבי שליח שלא עשה שליחותו דשוגג הוא לא שייך ביה דברי הרב וכו'. ותירץ לא מיחייב אילו אכל איהו גופיה מעץ הדעת שהרי לא הוזהר הנחש בהאי איסורא וא"כ אף דלא בא טענינן ליה. אעיקרא איך שייך לחייבו להנחש כלל אף אם נאמר דחוה שלוח' היא דלא הוה התם להאי כיון דאי עביד ליה להאי מילתא הנחש גופיה לא מיחייב דמי איכא מידי דאילו עביד ליה איהו לא מר זוטרא.
אשר על כן נלע"ד בישובה דהאי סוגיא דפ' זה בורר דהנה רש"י ז"ל בפי' החומש פ' בראשית פי' להפסוק דתשובתה של חוה להקב"ה כמו אל ישיא אתכם חזקיהו ע"כ. אשר מזה מבואר דע"י ההסתה שהסיתה הנחש הטעה לחוה ומפני סוגיא דפ' ז"ב דאמרי' מכאן שאין טוענין למסית דהו"ל למימר דברי הרב וכו' והא לא אמרו זה אלא כדמשמע מלישנא דדברי הרב וכו' וכדאיתא בקדושין פ' האיש מקדש. אבל הכא שהאשה לא ירעה שאמרו הנחש השיאני שפירושו הטעני והמוטעה כשוגג לכל דבריו לא שייך בזה דברי הרב וכו' תדע מעל פריך הגמ' נימא אין שלד"ע והקשו התוס' והא ע"כ בשוגג קא מיירי דאי במזיד ליכא מעילה וכיון שהנחש לא הטעה את האשה אלא לענין זה שאמר לה שהשם לא הזהיר אתכם אלא מחמת קנאתו שיודע הוא שבאכילתו תהיו יוצרי עולמות כו' אבל לעולם יודעת היתה שהשם הזהיר על זה ולא היה לה לעבור על דבר השם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"ד ז"ל יע"ש. דבר הנלמד מדברי רש"י והרא"ם ז"ל דהנחש בהסותיו את חוה הביא' לידי טעות ושגג'. אלא שמ"מ נתחייבה חוה משום דלא חשיבה מפני כך מוטעה ושוגגה ממש אלא קרובה למזידה הוה מטעמא דכתב הרא"ם ז"ל.
ומעתה לדידי חזי לי דכל עיקר חיובו שנתחייב הנחש הוה משום מאי דהסית והשיא לחוה עד שהטעה. דאילו משום דינא דיש שלד"ע בדיני ב"נ ליכא לחייבו להנחש משום הני תרי טעמי דאמרן לעיל חדא דהא בהאי עובדא דהנחש הו"ל זה נהנה דחוה שלוחו של הנחש היא שנהנה באכילתה וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' כדאמר רבא בפ' האיש מקדש כנז'. ועוד טעמא אחרינא דהרי הנחש המשלח אי עביד איהו גופיה להאי מילתא דאכילה מעץ הדעת לא מיחייב דלא הוזהר הנחש על אכילתו וכל דאי עביד לה איהו לא מיחייב כי עביד שליח נמי לא מיחייב דליכא מידי דאי עביד ליה איהו לא מיחייב ואי עביד שליח מיחייב וכדאמר מר זוטרא בב"ק ובכתובות כנז'. ומיהו הני תרי טעמי לא מהנו למפטריה למשלח אלא היכא דלא הסית המשלח והשיאו להשליח עד שהטעו ובא לכלל טעות מפני הסותיו של המשלח. אלא דהמשלח שלחו להשליח בלתי שום הסת ולא השיאו והטעו כלל באופן שלא טעה השליח מצד שהשיאו והטעו המשלח אלא דהשליח מעצמו אף שהוא יודע שאינו רשאי לעשות דבר זה נתרצה מדעתו לשמוע למשלחו ולעשות הדבר האסור שאמר לו משלחו לעשותו. בכה"ג הוא דמיפטר המשלח מהני טעמי דזה נהנה כו' או דאי עביד להאי מילתא המשלח גופיה לא מיחייב אע"ג דיש שליח לד"ע. אמנם היכא דהמשלח הסית להשליח והשיאו עד שהביאו לכלל טעות להשליח ועשה להאי איסורא להסיתו והשיאו המשלח לעשותו לא מיפטר משלחו המסית אע"ג דהוה במילתא שהשליח נהנה וגם דהוה מילתא דהמשלח אי עביד ליה איהו לא מיחייב. דבכה"ג לאו מטעמא דיש שלד"ע ושלוחו כמותו הוא דמיחייב כי היכא דליפט' מדינא מהני תרי טעמי הנז'. אלא חיובו דהמשלח כשהוא מסית ומשיא להשליח עד שהביאו לכלל טעו' הוה משום מה שהסיתו והשיאו עד שהטעו להשליח ועשה השליח להאיסור ההוא מפני הטעות שהטעו המסית ועל הסיתו והשיאתו שהסיתו והשיאו הוא דמיחייב משום מסית. ולהכי לא שייך כלל למפטריה להמשלח המסית והמשיאו להשליח מהני תרי טעמי הנז'. אלא משום דלא הוה הטעות שהטעה המסית והמשיא להשליח טעות גמור כה"ג דהנחש שהסית והשיא את חוה לאכול מהעץ הדעת בדברי הבאי דמשום קנאתו שיודע הוא שבאכילתו תהיו יוצרי עולמות דעכ"פ חוה לעולם יודעת היתה שהשם הזהיר על זה ולא היה לה לעבור על דברי השם להכי מיפטר המסית והמשי' אם בא טעון טענה זו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מהאי חיובא דמיחייב משום מסית דהאי טענה אע"ג דהיכ' דלא הוה חיובו משום מסית אלא משום שעשה האיסור בשליחותו של המשלח בלתי שהסיתו והשיאו והטעו לא מהני ליה האי טענה דדברי הרב כו' למיפט' אלא דיש שלד"ע בב"נ הגם דאיכא להמשלח לטענה זו. מ"מ לענין חיוב משום מסית דלא הוה חיובו משום שליחות מהני להמסית האי טענה דדברי הרב כו' למיפט' מחיובו משום מסית דמאחר דהיה לו להניס' לשמוע דברי הרב שהרי יודע הוא שרבונו צוהו שלא לעשותו לאו מוטעה מהמסית הוה כי היכי דליחייב המסית משום שהטעו ומפיק נפשיה המסית בהאי טענה דדברי הרב מדין מסית וקאי אדין דמשלח דמאחר דבטענה זו דדברי הרב הוא מורה שלא הטעהו להשליח בהסתיו כיון שהיה לו לשמוע דברי הרב הדר הו"ל כמשלח בעלמא. וכי מפיק נפשיה הנחש בהאי טענה דדברי הרב מחיובו מדין מסית וקאי אדין דשליחות בעלמא. מיפטר נמי ממילא גם מדין חיובו משום שהוא שלוחו דיש שלד"ע בב"נ מדינ' מהני טעמי דרבא ומר זוטר' דאיתנהו לתרוייהו בשליחותיה דהנחש לחוה דהוה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' וגם הוה מילתא דאי עביד לה הנחש המשלח גופיה לא מיחייב. אלא דכיון דמ"מ הנחש הסיתה והשיאה נהי דלענין שלא לחייבו מדין מסית מהניא ליה לטענה זו דדברי הרב היינו אי טען הוא אבל אנן לא טענינן ליה לטענה זו כשהוא לא טען לאפקועי מחיובו משום מסית. אלא דנין אותו דין מסית כל כמה דהוא לא בא טעון טענה זו דדברי הרב כו'. וילפי' מהא דלא פטר הקב"ה להנחש משום האי טענ' דדברי הרב דמהני האי טענה לאפקועי' מחיובו מדין מסית ויהא קאי אדין חיובו מדין שליחו' דיש שלד"ע בב"נ ומיפטר נמי ממילא גם מחיוב זה מדינא משום דאית ביה בהנחש להני תרי טעמי דרבא ודמר זוטרא דפטרי להמשלח אף היכא דיש שלד"ע. ש"מ דאין טוענין למסית. אבל אי הוה טענינן למסית הוה מיפטר המסית בדיני ישראל משום האי טענה דדברי הרב וכו' בין מדין מסית ובין מדין שליחות אף בדליכא להני טעמי דרבא דזה נהנה וכו' ודמר זוטרא דאי איהו עביד לא מיחייב וכו' דליכא בה להני טעמי משום דבדיני ישראל מהני טענה זו דדברי הרב למפטרי' גם מדין שליחו' דקי"ל בדיני ישראל דאין שלד"ע. אלא דממה שלא טען הקב"ה בעד הנחש למיפטריה בהאי טענה דדברי הרב וכו' מחיובו מדין מסית ויפטר ממילא מדינא בעובדא דיליה דאיתנהו להני טעמי דרבא ומ"ז ילפינן דאין טוענין למסית למפטריה מחיובו דהוא משום מסית. זהו כוונת הש"ס דסנהדרין הנז'.
דבר הנלמד מן האמור דב"נ ששולח לחבירו לעשו' דבר איסור מהאיסורין דנהיגי בב"נ אבל לא הסיתו המשלח והשיאו להשליח עד שהטעו ומפני הסיתו שהשיאו בא לכלל טעו' והלך ועשה את האיסור. אלא שאמר לו לעשות לו דבר זה ועשאו בלי שהסיתו והשיאו והטעו. חייב המשלח אע"ג דיש לו להמשלח להאי טענה דדברי הרב וכו דבב"נ לא מהני ליה להמשלח טענה זו דדברי הרב וכו' למיפטר נפשיה ויש שלד"ע בב"נ כיון דאיהו גרם שחבירו עשה האיסור שבשליחותו עשה חבירו להאיסור. והיינו בדבר איסור דלאו דהנאת הגוף הוא דלא נהנה השליח הנאת הגוף מהאיסור. אבל אם הוא איסו' דאיסורו משום הנאת הגוף כגון איסור אבר מן החי וגילוי עריות ואמר ב"נ לחבירו צא ואכול אבר מן החי או בעול את הערוה. פטור המשלח מדינא משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ואם ב"נ הסית את חבירו שיאכל אבר מן החי או שיבא על הערוה והשיאו עד שבא חבירו לכלל טעות ואכל אבר מן החי או בא על הערוה חייב גם המשלח מדין מסית דכיון דהסיתו והשיאו עד שמפני מה שהסיתו והשיאו הטעו ואכל או בא על הערוה אף שהניסת הוא נהנה מהאיסור לא מיפטר המשלח המסית מה"ט דזה נהנה וכו' אלא חייב גם המשלח המסית משום מסית דדוקא היכא דשלחו לאכול האיסור ולא הסיתו והשיאו הוא דלא מיחייב המשלח כיון שהשליח נהנה. אבל היכא דהסיתו והשיאו עד שטע' חבירו והלך ואכל האיסור חייב גם המשלח מדין מסית. אלא שכיון שהגם שהמשלח הסיתו והשיאו מ"מ הרי השליח הניסת לאו מוטעה ממש חשיב דכשוגג הוא. דהא יודע הוא שהשם צוה לו שלא להנות מאיסור זה וכיון שכן לא היה לו להטות אוזן ולשמוע דברי משלחו המסיתו והמשיאו לעבור על דבר השם. הילכך אי טעין המשלח המסית לטענה זו דדברי הרב וכו' מהניא ליה האי טענה לאפקועי נפשיה מדין חיובו דמשום מסית וקאי אדין דמשלח דלאו מסית וכיון דנפיק בהאי טענה מדין מסית וקאי אדין דמשלח אע"ג דלמיפטר נפשיה בהאי טענה דדברי הרב גם מדין חיוב משלח לא מהני ליה טענה זו דדברי הרב כו' משום שהוא שלחו מיהת וגרם בזה שחבירו עשה האיסור ולכן יש שלד"ע בב"נ וחייב המשלח. מ"מ מיפטר הוא ממילא מדינא מטעמא דהשליח נהנה וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'. אבל אי לא טעין המסית להאי טענה דדברי הרב כו' למיפט' נפשיה מחיוב מדין מסית אנן לא טענינן ליה ומחייבין ליה מדין מסית דמדין מסית אף שהניסת נהנה מיחייב המסית נמי. והיינו ההיא דנחש הקדמוני דחייבו הקב"ה מדין מסית אע"פ דהו"ל למיטען דברי הרב וכו' והוה נפיק בטענה זו מדין מסית ומיפטר ממילא נמי מדין דיש שלד"ע בב"נ מדינא משום הני תרי טעמי דרבא פ"ב דקידושין דזה נהנה וכו' ודמר זוטרא בב"ק דליכא מידי דאי עביד לה איהו לא מיחייב כו' דתרוייהו הני טעמי איתנהו בהאי עובדא דהנחש. אלא דהנחש לא טען הכי וכיון דאיהו לא טען הקב"ה לא טען ליה וחייבו מדין מסית. ומינה ילפינן דאין טוענין למסית ככל האמור המדובר.
ולפ"ז לא קשיא מהאי סוגיא להא דמבואר במדרשא רבה דבב"נ יש שלד"ע ואם שלח לחבירו לעשות איסור מהאיסורין דנהיגי בב"ן חייב המשלח משום דגרם שיעשה חבירו איסור זה שבשליחותו הלך ועשה האיסו' ולא מהני ליה להב"נ המשלח האי טענה דדברי הרב וכו' למיפט' נפשיה דדוקא היכא דהב"נ שלחו לחבירו לעשות האיסור ולא הסיתו והשיאו עד שטעה השליח אחריו והלך ועשה האיסור ההוא. הוא דלא מיפטר המשלח בהאי טענה דדברי הרב כו' משום דסוף סוף איהו גרם במה שאמר לו או שכרו לעשות האיסור ההוא שחבירו יעשהו וגילה רחמנא בב"נ דאף באומר לחבירו שיעשה האיסור כיון שהוא גרם שחבירו יעשנו מיחייב אף דלא הוה אלא גורם דהחמיר רחמנא על ב"נ לחייבו אף משום גורם. והיינו באיסורין דלא נהנה בהו השליח אבל אם אמר לו שיאכל אבר מן החי או שיבא על הערוה לא מיחייב המשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. אבל בההיא דסנהדרין מיירי במסית דמשיאו לחבירו ומטעו שיעשה חבירו איסור דבהא חייב משום מסית ואף שהוא באיסו' שחבירו הניסת נהנ' מיחייב דכיון שהוא הסיתו והשיאו שיאכל איסו' וע"י שהסיתו והשיאו טעה אחריו ואכל האיסור לאו משום גורם מיחייב המסית כי היכי דליפטר מטעמ' דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. אלא חיובו הוה חיוב אחר נוסף על איסור דגורם והוא משום מסית שהסיתו והשיאו עד שהביאו לכלל טעו' ולא מיפטר מחיובו זה דמשום מסית נמי מה"ט דזה נהנה וכו'. אלא דכיון דחיובו הנוסף הזה דמשום מסית הוה מפני שע"י מה שהסיתו והשיאו בא הניס' לכלל טעות זה לעבור על דבר השם. מהניא ליה שפיר להמסית למיפטר נפשיה מחיובו הנוסף הזה דמשום מסית שהסיתו והשיאו ובא לכלל טעות. בהאי טענה דדברי הרב וכו' כלומר הגם שהוא הסיתו והשיאו כיון שיודע הוא הניסת מיהא שהשם צווהו שלא לעשות לא היה לו להניח דברי הרב כו' שאמר לו שלא לעשות ולשמוע דברי התלמיד המסיתו. דלענין חיוב זה הנוסף דהוה משום מסית ומשיאו מיפטר שפיר בהאי טענה דדברי הרב וכו' והדר וקאי אדין דמשלח דעלמא דחיובו בב"נ משום גורם שיעשה האיסור ע"י חבירו וכי הוה האיסור דהשליח נהנה מיפטר המשלח מחיוב זה דמשום גורם נמי מדינא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ומיהו אע"ג דלענין למיפטר מחיובו הנוסף דהוא משום מסית מהניא ליה האי טענה דדברי הרב וכו' היינו דוקא אי טען המסית איהו הכי אבל אי לא טעין אנן לא טענינן ליה להאי טענה למיפטריה מחיובו הנוסף דמשו' מסית דמיחייב משום כך אף באיסור דהניסת נהנה. אלא מחייבינן ליה להמסית אף שהניסת איהו דנהנה מהאיסור דין חיובו משום מסית דהוה אף בדבר איסור שהניס' נהנה. והיינו דחייב הקב"ה להנחש הקדמוני אף שהאשה היא שנהנה באכילתה את האיסור משום חיובו הנוסף דהוא משום מסית דחייב אף בשהניס' נהנה. ואע"ג שהיה יכול הנחש למיפטר נפשיה מחיוב הנוסף הזה דמשום מסית ומשיא בטענה זו דדברי הרב כו' דלענין חיוב הנוסף הזה דמשו' מסית מהניא שפיר גם בב"נ האי טענה דדברי הרב וכו' וממילא לא היה מיחייב מדין יש שלד"ע בב"נ משום גורם. כיון דהאשה נהנה וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואפ"ה חייבה הקב"ה ולא טען ליה הקב"ה להנחש לטענה זו לזכותו. שמע מינה דאין טוענין למסית. כנלע"ד. ועיין במה שכתבתי לקמן בסימן שאח"ז בשם הרמ"ה ז"ל בחי' לסנהדרין עלה דהך סוגיא דמנין שאין טוענין למסית וכו' ובמה שכתבתי על דברי קדשו יעש"ב.
כללא דמילתא דבדיני בני נח ליתי' להאי כלל' דאין שלד"ע אלא ב"נ השולח לחבירו שיעשה איסור מהאיסורין דנהיגי בב"נ חייב הב"נ שמשלחו מום דגרם שנעשה אותו האיסו' ע"י חבירו ולהכי לא מהני ליה לב"נ האי טענה דדברי הרב כו' למיפטר מטעמא דאין שלד"ע. דסוף סוף איהו בשליחותו ששלחו גרם שהאיסור נעשה ע"י חבירו והחמיר רחמנא על ב"נ באיסורייהו לחייבו אף ע"י שליח משום גורם וכדמפורש יוצא מהמדרש רבה פרשת נח דדריש לה מקרא דשופך דם האדם וכו'. ומיהו היינו דוקא באיסור דלא נהנה השלי' מהאיסו' הנאת הגוף. אבל באיסור דאכילת אבר מן החי או גילוי עריות גם ב"נ שאמר לחבירו צא ואכול אבר מן החי או בעול את הערוה לא מיחייב המשלח אף שהוא גרס משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כדאמר רבא בפ"ב דקידושין. ודלא כהרב הגדול מהרימ"ט ז"ל דפשיטא ליה דגם בב"נ איתיה להאי כללא דאין שלד"ע וכן דלא כהר' תה"ד סס"י רצ"ט דכת' דאפשר דגם גוי בגוי אין שלד"ע וכ"ש דאמרי' בעלמא דאין שליחות לגוי יע"ש. דליתא אלא דבכ"ן גם ע"י חבירו מיחייב המשלח משום דגרם שיעשה האיסור על ידי חבירו וכדאיתא בב"ר דגם על ידי שליח מיחייב המשלח. כן נראה לעניות דעתי. ותו לא מידי: