אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › קד

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · קד

קג

אין שליח לדבר עבירה. נסתפקתי בהאי סברא דהתוס' ז"ל דהיכא דלא ידע השליח שהוא דבר עבירה יש שליח. אם היינו דוקא בשהשליח סבור דהוא מילתא דהיתרא ולית ביה שום איסור כלל לעולם כה"ג דנתנו לבכורות בנו דהגנב אמר שהוא שלו והשליח כך סבור דהוא שלו ונמצא דאין בדבר ההוא דבר איסור כלל. אמנם היכא שיש בדבר ההוא דבר עבירה וידע השליח מהעבירה אלא דהוא סבור דלדידיה מותר לו בהאי עובדא דבר זה ואף דלאחריני אסיר וכן נמי גם לדידיה דבר איסור הוא בעלמ' אלא דהשת' הכא בהאי עובדא דעביד למשלחו לא אסיר ליה לדידיה. ומן הדין לדידיה השתא הכא נמי אסיר ליה דבר זה אלא שהוא טעה בחשבונו וסבור דלדידיה שרי. וכיון דהדבר הוא מילתא דאיסורא דידיע ליה להשלי' אף שהוא שוגג בזה שהוא סבור דלדידיה השתא הכא שרי ליה ולאו דבר עבירה הוא לדידיה. לא חשיב שוגג בכה"ג למימר דהוה שליח ומיחייב שולחו. דמאחר דיודע מיהא שדבר עבירה הוא הגם דהוא סבור דלדידיה הותרה עבירה זו בהאי עובדא מאיזו טעם וסברא דנראה לו להשליח שלדידיה היתרא הוא. לא הו"ל למיסמך אסברא דיליה למעבד לה להאי עובדא ועליו לחקור ולדרוש בלמודים הדק היטב לעמוד על בוריו שלדבר אם כן הוא הדבר כאשר הוא סבור דלדידיה שרי ליה בהאי עובדא איסור זה. ולא לעשות דבר שיש בו ד"ע לכולי עלמא וגם לדידיה איסורא הוא בעלמא אף לפי דמיונו דהשתא הכא בהאי עובדא לדידיה שרי. דדוקא בכה"ג דההיא דפ' מרובה דנתנו לבכורות בנו דהגנב אמר לו שהוא שלו הוא דחשיב שוגג משום דכיון דהמשלח אומר דשלו הוא אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ולא רמי עליה דשלי' לחקור ולדרוש אם הוא של משלחו דחזק' היא דשלו הוא כאשר אמר דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ובהא הוא דסברי התוס' ז"ל דחשיב שוגג גמור והוה שליח. אבל בכה"ג דהאי מילתא יש בו דבר איסורא וידע לה שליח אלא שהוא טעה וסבור דבהאי מילתא שרי ליה לדידיה האי איסורא לאו שוגג דלא ידע שהוא דבר עבירה חשיב דעליו לחקור ולדרוש בלמודים מפי ספרים וסופרים הדק היטב לדעת אם כן הוא הדבר כאשר הוא סבור ולא לעשות מעשה בדבר שיש בו דבר עבירה על סמך דעתו וסברתו דהוא בהאי עובדא שרי ליה איסור זה וכיון דהוא עביד גם להאי עובדא על סמך דעתו וסברתו ולא נתן אל לצו לדרוש ולחקור בלימודים הדק היטב להעמיד הדבר על בוריו לאו שוגג דלא ידע מהעבירה חשיב אלא פושע הוה וכידע שהוא ד"ע ועביד ליה דמי ואין שלד"ע. או דלמא גם בכה"ג שוגג ולא ידע מהאיסור חשיב והוה שליח ומיחייב שולחו לפי סברת התוס' ז"ל דלענין הא דאין שלד"ע בעינן שיהא השליח מזיד גמור דיודע שהוא דבר עבירה השתא הכא האי עובדא ואסיר ליה לעשותו והוא עושהו. אבל כל שהוא סבור דשרי ליה האי איסורא בהאי עובדא אף דבעלמא דבר עביר' היא ואסיר. לא ידע שהוא דבר עבירה חשיב ויש שלד"ע. דאף דלא היה לו למהר לעשותו ע"פ סברתו וסמיכ' דעתו אלא היה לו לחקור ולדרוש הדק היטב לעמו' על בוריו של ההיתר. מ"מ השת' הכא נמי דלא חקר ודרש בלימודים כיון דאיהו מיהא מה שעושהו הוה מפני סברתו דסבור דבהאי עובדא הותר לו איסור זה ודבר היתרא הוא עביד. לא ידע השליח שהוא ד"ע קרינן ביה והוי שליח ומיחייב שולחו לפי דעת התוס' ז"ל דבלא ידע יש שלד"ע.

ולפום ריהט' נראה. דבכה"ג לאו לא ידע השלי' מהעבירה חשיב אלא כמזיד דידע שהוא דבר עבירה ועביד לה קרינן ביה ואין שלד"ע אפי' להאי סברא דהתוס' וכהצד הראשון שצדדנו בזה. ואמינא לה מכח מאי דאיכא לאקשויי על האי סברא דהתוס' ז"ל מהא דאמרי' פ' נגמר הדין דמ"ט בההיא דיואב שהרגו לאוריה אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש ופירש"י שהרג את אוריה במצותו יע"ש. הרי לך שיואב לאו פושע הוה אלא שוגג שהיה סבור דלא דרשינן אכין ורקין והיה חייב לשמו' דבר המלך ואפי' לעבור על דברי תורה. וכ"כ התוס' שם בד"ה מ"ט קטלתיה לעמשא משום דהיה חושבו מורד במלכו' דלא דריש אכין ורקין והו"ל שוגג יע"ש. וא"כ איכא לאקשויי מאי פריך התם בפ"ב דקידושין גבי פלוגת' דשמאי הזקן באומר לשלוחו להרוג את הנפש דלשמאי חייב שולחו ולת"ק פטור וקאמר דטעמא דשמאי מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון ופריך ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון. ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני משום דהשליח דהוא יואב שוגג היה וסבור שחייב הוא לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד"ת דלפי דברי התוס' בכה"ג יש שלד"ע. והא גופה קשיא לשמאי הזקן דמאי מייתי לחייב המשלח מהאי קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון. ואיברא דכתב הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל דיואב פושע חשיב משום דלא היה לו להרגו לאוריה ע"פ אגרת ששלח לו דוד וגם שהיה לו לדונו וכדכתיבנא דבריו לעי' בסס"י הקודם. מ"מ ממאי דקאמ' הש"ס דיואב מה שהרגו לאוריה שלא דרש אכין ורקין מוכת דשוגג הוה כיון דהוא סבור דכדין הוא עושה והיתר' עביד ולא עוד אלא שחייב הוא לשמוע מצות המלך:

אך אי אמרי דכה"ג דיודע הוא השליח שהוא ד"ע אלא שטוע' בדין וסוב' דלדידיה בהאי עובד' לאו עביר' היא ידע שליח שהוא ד"ע חשי' דפושע הוה. ניחא דבהאי איסורא דשפיכות דמים יודע יואב דאיסורא היא אלא שסבור דשפיכו' דם אוריה הותר אצלו מפני שצוה. לו המלך דוד להרגו וחייב הוא לשמוע דבר המלך ולאו לא ידע שהוא ד"ע ושוגג מיקרי לענין זה דאין שלד"ע אלא פושע ומזיד חשיב כיון שגוף המעשה דבר איסו' הוא ולא היה לו לעשותו ע"פ דמיונו שדמה דחייב לשמוע דבר המלך אפילו שהוא דבר שעובר על דברי תורה אלא היה לו לדרוש ולחקור ולשמוע בלמודים הדק היטב להעמיד הדבר על בוריו אם כך הוא כאשר הוא סבור דגם לעבו' ע"ד תורה חייב לשמוע מצות המלך ולעשו'צוויו. דאף דלענין שיתחייב יואב מיתת ב"ד על הריגתו את אוריה לא מיחייב מפני כן הגם דפושע הוא משום דמ"מ הורג במזיד ממש להתחייב עליו לא הוה אלא שוגג חשיב כיון דהיה סבו' שכדין עשה דלא דריש אכין ורקין. מ"מ לענין הא דאין שלד"ע דכי לא ידע השליח שהוא ד"ע הוי שליח ושולחו מיחייב. לא חשבינן ליה שוגג דלא ידע שהוא ד"ע בכה"ג אלא פושע ומזיד חשיב להאי מילתא ולא מיחייב שולחו. דגם בכה"ג איכא למימר דברי הרב וכו' כלומר דהמשלח יכול לומ' סבו' הייתי שהשליח לא ימהר לעשותו הגם שהוא סבור דשרי ליה איסור זה דכיון שהוא יודע מיהא שגוף מעשה זו דבר עבירה הוא עליו לחקור ולדרוש הדק היטב אם כן הוא כמו שהוא סבור דאפי' לעבור ע"ד תורה חייב לשמוע מצות המלך וסברתי שכה יעשה ויודע לו טעותו ולא יעשה וקרען ביה נמי מפני כך אי בעי עביד אי בעי לא עביד ולאו בע"כ עביד הוה כן נראה לפום ריהטא.

איברא דראיתי להרב שער המלך זל פ"ז דה' מעי' דנ"ד סע"ב וע"ג דמייתי לדברי הרב הגדו' מהרימ"ט ול במ"ש ליישב קושיית הנ"י מהסוגיא דפ"ב דקידושין. והוקשה לו קושיא זו דאקשינן מהא דאמרינן דיואב לא דריש אכין ורקין כדאקשינן וכתב שכן הקשה הרב זרע אברהם ז"ל ח' י"ד סי' ב'. וכתב איהו זל דאחר העיון נראה דל"ק דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דכל דהשלי' אינו יודע שיש איסור בדבר אמרי' יש שלד"ע אלא דוקא כשהמשל' יודע שהשלי' אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההיא דנתנו לבכורת בנו וכמו שדקדקו התוספות בלשון שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו ומשו"ה אמרי' דבהא יש שלד"ע כיון דכל עיקר טעמא דאמרי' אין שלד"ע הוא משום דסבור המשל' שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין. משא"כ הכא גבי דוד אע"ג דלפי האמת דיואב שוגג היה וסבור שמחוייב לשמוע דברו אפי לעבור ע"ד תורה מ"מ דוד הע"ה לא היה יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסבור היה שדורש אכין ורקין ולא ישמע לדבריו וא"כ ה"נ שייך טעמא דאין שלד"ע ומשו"ה פריך בגמ' שפיר ואידך והוצרך לשנויי ויי מה חרב בני עמון וכו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת א"ד ז"ל יע"ש. והוא לפום ריהטא ישוב נכון. והנה כי כן תו ליכא לאוכוחי מהכא דבכה"ג דיואב ידע מהעבירה ופושע חשיב ואין שלד"ע כדכתי' לעי' להוכיח כן.

האמנם לדידי קשה לי דא"כ דדוד לא היה יודע דיואב ל"ד אכין ורקין מיעוטין מאי סבור דוד בשליחות הזה ששירטט וכתב לו ליואב שיהרוג את אוריה. הא כיון דיואב דריש אכין ורקין ויודע דלעבור ע"ד תורה אין לשמוע למצות המלך ודאי שיואב לא ישמע לו לדוד בצוויו הזה שמצוה לו להרוג את אוריה שלא כדין תורה. ועל מה סמך דוד שיעשה יואב מצותו בזה ששלח לו לעשותו והא ודאי ליכא למימ' דחשב דוד שאף שיואב דורש אכין ורקין ישמע לצוויו ויעשה מצותו הגם שהיא לעבור ע"ד תורה. דמי. חשיד יואב בעיני דהע"ה כ"כ שיעבור ע"ד תורה בשביל מצות המלך אף שיודע שאין לעבור ע"ד תורה בשביל מצות המלך זה ודאי לא ניתן ליאמר כלל וא"כ מאי סבר דוד בשליחותו זה ליואב כיון דודאי יואב לא ישמע לו בזה להרוג את אוריה שלא כדין. וע"כ לומר דדוד סבור שיואב לא ידרוש אכין ורקין ועל זה סמך לשולחו להרוג את אוריה שלא ידרוש אכין ורקק ויחיש מהר לעשות צוויו בזה הגם שיראה לו ליואב דאין אוריה חייב מיתה משום דחייב הוא יואב לעשות גזרת המלך אף שהיא לעבור ע"ד תורה כי לא ידרוש אכין ורקין. וא"כ לא אתי שפיר האי תירוצ' דתריץ מר הר' שע"המ דדוד לא היה יודע שיואב לא דריש אכין ורקין כנז'. דהא ע"כ דכך היה סבור הוד שיואב לא ידרוש אכין ורקין דע"ז סמך שיואב יעש' גזרתו וכאמור.

והנה כי כן צריכין אנו לומר בישוב הקושיא הנז' לעיל ע"ד התוס' כדכתיבנא אנן בעניו' דבכל כה"ג דעובדא דיואב בהריגת אוריה אף דהיה משום דל"ד אכין ורקין. לא חשיב שוגג דלא ידע שהוא ד"ע לענין הא דאין שלד"ע אלא פושע וכמזיד הוי יואב וכידע שהוא ד"ע ועשהו חשיב כיון שיודע דההריגה עבירה אלא שהוא טועה בדמיונו דחייב לשמוע למצות המלך אף שהיא לעבור ע"ד תורה והיה לו לחקור ולדרוש בלמודים לברר הדבר אם כן הוא כאשר הוא סובר ולא למהר מעשיו בדבר זה וכדכתיבנא לעיל. ולכן הגם שדוד עיקר סמיכתו על יואב שיעשה צוויו בזה היה שסבור שיואב לא ידרוש אכין ורקין היינו שסבור שאף שמ"מ אין לו ליואב למהר מעשיו בזה על סמך סברתו כי יש לו לחקור בדבר. מ"מ שלח לו דוד דבר זה על הספק דשמא יואב לא יתן אל לבו לחקור על הדבר ויחיש הר לקיים גזרתו וימית את אוריה כי זה הוא מבקש ומיהו כיון שעל יואב מוטל לחקור ולדרוש היטב בזה. מוצל אותו צדיק דוד המלך מחיובו בהאי טענה דדברי הרב וכו' דסבור הוא שיחקור וידרוש הדק היטב אם כן הוא הדבר ולא יעשה שליחותו בזה כיון דיודע יואב מיהא שההריגה שלא כדין דבר עבירה היא ופושע הוה יואב וידע שהוא ד"ע חשיב ואין שלד"ע. באופן דאפשר להוכיח מזה דבכה"ג ידע שהוא ד"ע חשיב ואין שלד"ע וכהצד הראשון שצדדנו. ומיהו עדיין יש לדחות הוכחה זו כי יש לקיים תירוצו של הרב שער המלך זל ומאי דאקשינן לעיל על תירוצו יש ליישב עיין לקמן סי' ק"ז.

והנה הרד"ק זל כתב על האי קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון וז"ל ואע"ג דקי"ל בכל התורה כולה אין שלד"ע והשליח חייב והמשלח פטור הכא שאני דהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך הילכך כתיב ואותו הרגת כאילו הוא הרגו ואע"פ שאין ראוי לאדם לשמוע מצות המלך בזה וכיוצא דכתיב כל איש יכול אפי' לעבור ע"ד תורה ת"ל רק עכ"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין לפיכך העונש על המלך עכ"ד ז"ל יע"ש. אשר מדבריו אלו אתה למד דכה"ג דיואב חשיב שוגג דלא ידע שהוא ד"ע ומיחייב שולחו וכהצד הב' שצדדנו. שהרי כתב שלכן כתיב ואותו הרגת כאילו הוא הרגו משום שלא כל אדם יודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין ולפיכך העונש על המלך. אלא שעיקר דברי הרד"ק זל תמוהים טובא וכאשר תמה עליו הרב שער המלך זל שם דא"כ מאי ראיה מייתי שמאי הזקן מקרא זה דואותו הרגת ומאי פריך הש"ס ואידך שאני התם דהיה מלך וכמ"ש הוא ז"ל. ותו דאף לפי דברי הרד"ק זל היינו משום דהוא מלך וחייב הוא לשמוע מצות המלך וכמ"ש זל. ולהכי אהני ה"ט דלא דריש אכין ורקין להיות העונש על המלך משום דבכל כה"ג דהוא סבור דחייב הוא ממצות התורה לשמוע דבר המלך אף שהיא לעבור ע"ד תודה הגם דמ"מ היה לו לחקור ולדרוש הדק היטב לא מיפטר המשלח מהעונש מפני כך מטעמא דאין שלד"ע כיון דמצות שמיעה לדבר המלך היא שמביאתו לידי מהירות לעשות גזרתו ולכן דינא הוה שיהא העונש על המלך דהוה ליה לאסוקי אדעתי' שקרוב לודאי שיחיש מהר לעשות מאמרו. אמנם בהדיוט ששולח שליח לעשות דבר איסור והשלי' יודע שגוף הדבר איסורא הוא אלא שסבור שבזה שהוא נעשה שלי' הותר האי איסורא לגביה. י"ל דאפי' לסברת התוספות בכה"ג פושע הוה וידע שדבר עבירה חשיב ואין שלד"ע כיון שיודע מיהא שגוף המעשה ההוא ד"ע ה א לא שטועה בדין וסבור דהשתא הכא בהאי מילת' היתר מעשה איסור זה והיה לו לחקור ולדרוש בלמודי הדק היטב קודם אם כן הוא כמו שהוא סובר דבהאי מילתא דהוא עושה למשלחו הותר איסור זה וכמו שצדד' בראשו'. סוף דבר דאכתי הדבר הזה שקול אצלי ולא מצא' כעת גילוי להכרי' וצרי' לי תלמוד ועמ"ש סי' ק"ז.

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה