גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · קג
אין שליח לדבר עבירה. היינו דוקא היכא דהשליח ידע שיש שם עביר'. אבל כשאין השליח יודע שהוא דבר עבירה ושוגג הוא. יש שליח לד"ע בין לרבינא ובין לרב סמא. דלרבינא דבעי ב"ח משום דדברי הרב כו' כי הוה השליח שוגג לא שייך גביה למימר לה"ט דדברי הרב וכו'. ואפילו לרב סמא דאמ' היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד וכו' ה"נ כיון דהמשלח יודע הוא שהשליח אין לו ידיעה מן העבירה ויודע הוא שיעשה שליחותו כיון שהוא סבור שהוא מותר כחצר דבע"כ מותיב ביה חשיב ומיחייב שולחו. כ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דב"מ ד"י ע"ב ד"ה אי בעי עביד וכו' ובב"ק פ' מרובה דע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורות בנו כו דהקשו שם עלה דתנן התם נותנו לבכורות בנו כו' היה מושכו והוציאו מרשות הבעלים חייב פירוש חייב הגנב במשיכת השומר דזהו הפירוש העיקר כמו שהכריחו שם התוס' ז"ל. והקשו על זה דאמאי חייב הגנב המשלח הא קי"ל אין שלד"ע. ותירצו לזה דמיירי שלא ידע השליח דאתא לידיה באיסורא אלא סבור שהיה שלו ובין ללישנא דמשום דהשליח ב"ח ודברי הרב וכו' ובין ללישנא דאי בעי עביד. אי בעי לא עביד אין שייך לכאן דהתם אין ידוע שהשליח יעביר אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו א"ד ז"ל יע"ש. אבל הרב הנמוק"י ז"ל שם בפרק מרובה כתב דהאחרונים ז"ל דחו דברי התוספות הנז' מהא דאמרינן פ"ק דב"מ גבי חצר דלאו בר ידיעה הוא אי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שלד"ע. ומאי קאמ' שאני חצר שהוא כמו שאינו יודע בדבר ויש שליח. ובפ"ב דקידושין נמי אמרינן דדוד לא נענש על שהרגו לאוריה לפי שיואב הרגו ואין. שלד"ע ואע"פ שיואב לא היה יודע בדבר והיה סבור שהיה חייב מיתה אלו דברי הנמוקי יוסף ז"ל בשם האחרונים ז"ל יע"ש.
והנה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קי"ו תמה על הנמוק"י בשם האחרונים ז"ל הנז' וז"ל לא ידענא מאי קשיא להו דהא רבינא מתרץ לטעמיה דבעינן שלי' ב"ח ור"ס מתרץ לטעמיה משום דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע"כ מותיב ביה. ומהני טעמי למדו התוס' דכל היכא דאין השלי' יודע לדבר דמיא לחצר ומעיקרא דלא ידע תלמודא הנך טעמי הוא דפריך מחצר אבל לפי המסקנא חצר וכל דדמי ליה מיקרי שפיר שליחות. א"ד ז"ל יע"ש. וכן תמה הגאון רש"ל זל בס' יש"ש לב"ק פ' מרובה סי' ל"ג יע"ש.
האמנם הגאון ש"ך זל בח"מ סי' שמ"ח סק"ו חזק בריחי הנמוק"י ז"ל בדחייתו לס' התוס' והרחיב הביאור והכי אמר דקושיית הנמוק"י בשם האחרונים ז"ל מהא דפריך תלמודא בפ"ק דב"מ מחצר היא באופן זה דע"כ דמאי שהוציאו כן מהמשנ' דפ' מרובה כפי פי' רש"י אין פי' המשנה כן דא"כ ל"ל לתלמודא להקשות בפ"ק דב"מ אר"ל דאמר חצר משום שליחות אתרבאי משמע דלר"י לק"מ והא בלא"ה תיקשי כן אמתניתין דמרובה אפי' בלא ברייתא דהמצא תמצא תיקשי בפשיטות הא אין שלד"ע. וא"כ כמו שמוכרח לתרץ המשנה יתורץ דברי ר"ל. אלא ודאי אין פי' המשנה דמרובה דהמשל' חייב במשיכת השלי' אלא כמו שפירשו שאר רוב המפרשים ז"ל או כמ"ש הנ"י. וא"כ כיון שלא נזכר דין זה במשנה ובשום מקום בש"ס מנ"ל לחייב המשל' א"ד הר"ב ש"ך זל יע"ש. והיא לפום ריהטא קושיא חזקה על דברי התוס' ז"ל. וכמו כן קשה על התוס' דפ"ק דב"מ ד"ה אי בעי עביד שהקשו לפי' רש"י מהאי מתניתין דפ' מרובה הנז' מלישנא דר"ס דאי בעי עביד וכו' ותירצו כהאי תירוצא דתירצו שם בפ' מרובה יע"ש. ואמאי לא הקשו קושייתם על המקשה דפריך לר"ל ולא מהני להמקשן האי תירוצא שתירצו ללישנא דר"ס כבר הוקשה לו להרב לחם אבירים ז"ל בחי' לב"מ ע"ד התו' זל דשם קושיא זו.
וראיתי להרב שער המלך ז"ל פ"ז מה' מעי' הלכה ב' שהביא לדברי הש"ך וגם קושי' הרב לחם אבירים ז"ל הנז' וכתב וז"ל ולענ"ד נראה ליישב דלס"ד דמקשה ל"ק להו מידי משום דמה שהוצרכו התוס' לזה היינו לפום מאי דמסיק תלמודא התם בפ' מרובה דהיה מושכו ויוצא דקתני במתני' אשומר קאי ומשום דתקנו משיכה בשומרים דהשתא ע"כ חייב דקתני מתני' אגנב קאי דנתחייב הגנב במשיכת השומר וא"כ ע"כ צ"ל דה"ט משום דכיון שאינו יודע שהוא גנוב הו"ל כחצר דאסקינן התם בפ"ק דב"מ דיש שלד"ע. אמנם לאמימר דקאמר התם דהיה מושכו אגנב קאי ותנא גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר. ל"ק להו מידי כמובן. וא"כ איכא למימר דלס"ד דהמקשה דהתם דפריך לר"ל ולא ק"ל לדידיה ממתני' דנתנו לבכורת בנו משום דס"ל בפירושא דמתניתין כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי וכ"כ התוס' שם בד"ה תיקנו משיכה בשומרים דר"ה דקאמר בפ' השואל דביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ס"ל כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי ולא חייש אפירכא דבסמוך מה לי גנב שגנב מבית בעלים וכו' יע"ש. אמנם לתירוצא דר"ס שפיר ק"ל משום דס"ל דכתירוצא דר"ס קי"ל כמ"ש הנמוק"י והר"ן והרא"ש שם יע"ש וא"כ היינו דק"ל לפום מאי דמסקינן התם דתיקנו משיכה בשומרים והיה מושכו דמתני' אשומר קאי כנ"ל נכון א"ד זל יעויין שם.
ולענ"ד אחר המחי"ר דאין ישובו נכון. דהן עוד היום קשה על התו' קושי' הנמוק"י באופן זה דאיברא דהתם הכי אמר אמימר דהיה מושכו וכו' אגנב קאי. אמנם אמרה דרך דחייה בעלמא למימרא דלמפשט מהך מתני' דתיקנו משיכ' בשומרים כדפשיט מינה רב יימר אינו מוכרח כ"כ דשמא יש לדחות דאגנב קאי. אבל הא ודאי דהוא רחוק לומר הכי בפי' דמתני' דמפשטא דמתניתין מוכח ודאי דהיה מושכו קאי אשומר דאי אגנב קאי הא תנא לה רישא וצריכין אנו לדחוקי נפשין את כל הדחק הלזה ולמימר דתנא גנב שגנב מבית בעלים וכו' דהוא רב הדחק וכדקאמר התם רב אשי לאמימר לא תדחייה מה לי גנב שגנבו מבית שומר מה לי גנב שגנבו מבית בעלים ומסיק אלא ש"מ ממתני' דתיקנו משיכה בשומרים. אלא דמשום דלרב הונא אשכחן ליה בהדיא דס"ל דלא תיקנו משיכה בשומרים ותיקשי ליה הך מתני' כתבו התוס' דלר"ה ע"כ לומר דמוקי להך מתני' דקאי אגנב וכדהוה בעי לדחוייה אמימר. וכיון שכן דלמ"ד דלא תיקנו משיכה בשומרים הוא דמוכרחים אנו על כרחינו לידחק בפירושא דהך מתני' ולאפקועה ממשמעותה לגמרי ולפרש דאגנב קאי דאי אפשר לנו ליישבה באופן אחר אמנם למ"ד תיקנו משיכה בשומרים מתוקמא שפיר מתניתין כפשטה. דאי משום מאי דקו"ל דאין שלד"ע יש לומר דבלא ידע השלי' שיש עבירה יש שליח כמ"ש התוס' והוא חילוק פשוט. א"כ מאי כל החרדה הזאת אשר חרד המקשה שם בפ"ק דב"מ על ר"ל דאמר חצר משום שליחות אתרבאי ותמוה קא מתמיה עליה דמי איכא מ"ד חצר משום שליחות אתרבאי והתניא וכו' כיון דיש לחלק בפשיטות בין ידע שלי' ללא ידע והוא שוגג וחצר כלא ידע מהדבר הוא. ואי משום דלא אשכחן שום תנא לא בשום משנה ולא בשום ברייתא דחילק כל האי חילוקא בהאי כללא דאין שלד"ע בין ידע השלי' ללא ידע ומנ"ל לחלק מדעתינו חילוק זה. והיינו דק"ל על ר"ל דמנ"ל לחלק כן מדעתו ולמי' דחצר משום שליחות אתרבאי. הא י"ל שפיר דר"ל ס"ל דתיקנו משיכה בשומרים ומכח הך מתני' דפ' מרובה הנז' דמפרש לה כפשטה דאשומר קאי דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל לאפקועי מתני' מפשטה לגמרי ולפרשה כדפירשה אמימר דאגנב קאי ולסבול את כל הדחק הזה דדחי' ומוקי לה אמימר דתנא גנב שגנב מבית בעלי' ותנא גנב שגנב מבית שומר וכדדחי' נפשיה נמי ר"ה. דזה הוא ודאי דוחק גדול דמה לי גנב מבית שומר מה לי גנב מבית בעלים וכדקאמ' רב אשי לאמימר לא תדחייה וכו'. ולהכי סובר ר"ל דפירושא דמתני' ע"כ דקאי אשומר. ואי משום דקי"ל אין שלד"ע ס"ל לתנא דמתני' דבדלא ידע השלי' יש שלד"ע. והנה כי כן הרי למד ר"ל להאי חילוקא מהך מתני' דלדידיה הוא למוד מפורש מהך מתני' דיש חילוק זה בהאי כללא דאין שלד"ע. ולהכי אתיא שפיר לדידיה הך ברייתא דהמצא תמצא אף דחצר משום שליחות אתרבאי. ומה לו כי יזעק המקשה על ר"ל והכי אמר ומי איכא מ"ד וכו' מאחר דפשטה דהך מתני' דפ' מרובה ודאי הכי מוכחה להדיא דאשומר קאי. ומינה דע"כ דהאי משנה ס"ל דיש חילוק בהא דאין שלד"ע בין ידע השלי' ללא ידע וכי לא ראה או לא ידע המקשה לתרוצי לנפשיה דר"ל הכי ס"ל בפי' דהך מתני' דפ' מרובה כיון דודאי פשטא דמתני' הכי מוכחא וככל האמור. לא מדפריך המקשה לר"ל בכל כי האי לישנא דתמיהא ומי איכא למ"ד וכו' מוכח דגם אם נאמר דמתני' כפשטה דאשומר קאי וכדמסיק התם רב אשי. אין פי' המשנה כדפי' רש"י ז"ל בפי' שני דחייב הגנב במשיכת השומר. אלא כדפירשו לה שאר המפרשים הרמב"ם ודעימיה דחייב השומר או כדפי' הנ"י בשם הרא"ה ז"ל שם. וליכא תו שום רמז ראיה מהך מתני' דיש לחלק בהאי כללא דאין שלד"ע בין ידע השלי' מהעבירה או לא ידע ולא עוד אלא דאם הפי' הוא דחייב השומר וכדעת הרמב"ם יש ראיה מהך מתני' דאין לחלק חילוק הנז'. והיינו דק"ל על ר"ל ומי איכא מ"ד דחצר משום שלי' אתרבאי והתניא וכו' והא קי"ל דאין שלד"ע כלומר בכל גווני ואף בלא ידע השלי' דמנ"ל לר"ל לחלק בין ידע ללא ידע כיון דלא אשכחן בשום משנה וברייתא להאי חילוקא. זהו קושייתו של המקשה וא"כ הרי מוכח מהאי דמקשה תלמודא לר"ל הכי דאין פירוש המשנה דפ' מרובה דחייב הגנב במשיכת השומר כדפי' רש"י ז"ל דאי הוה פי' דמתני' הכי לא היה כח להמקשה לאקשויי על ר"ל ולמימר ומי איכא למ"ד חצר וכו' וכאמור. זהו כוונת הנ"י זל בדחייתו פי' רש"י זל ושפיר דחי.
ותו דכיון דפשטה דהך מתני' דפ' מרובה מוכחה להדיא דלאו אגנב קאי דלא כאמימר ור"ה אלא אשומר קאי וכדמסיק רב אשי התם. ועל הראשו' אנו מצטערים דהוא רב הונא דאשכחן ליה בפירוש דס"ל דלא תיקנו משיכה בשומרים וצריך הוא ע"כ לידחק את כל הדחק הזה בפי' דמתני'. ניקום אנן ונאמר דגם תלמודא דפ"ק דב"מ דפריך אר"ל הכי ס"ל כר"ה הגם דלא אשכחן לתלמודא בפי' דס"ל הכי דלא תיקנו משיכה בשומרים אנן נימא דהכי ס"ל הא ודאי לא מסתבר כלל דפשיטא דאית לן למימר טפי דס"ל לתלמודא דתיקנו משיכה בשומרים ואתיא מתני' שפיר כפשטה דקאי אשומר אלא דלא הוה פירו' כדפי' רש"י זל דפטור וחייב אגנב קאי ולהכי לא ק"ל אהך מתני' אלא אר"ל. ותו דאם מאי דלא הקשו התו' התם בב"מ קושייתם על המקשה כדקשיא להו ללישנ' דר"ס דאי בעי עביד כו'. הוה משום דלהמקשה י"ל דס"ל כאמימר וכר"ה דקאי אגנב. א"כ גם אר"ס ליכא לאקשויי מידי די"ל דאיהו נמי ס"ל כר"ה. ואי משום דהכא הלכתא כר"ס בהא דחילק בהאי כללא דאין שלד"ע בין אי בעי עביד וכו' לחצר דבע"כ מותיב דהכי קי"ל כרב סמא בזה וכמ"ש הרב שער המלך ז"ל. הא ליתא דמה בכך אי הכא קי"ל כר"ס אפ"ה י"ל דבהא דמשיכה אי תיקנו בשומרים ר"ס כר"ה ס"ל דאטו הא בהא תליא. ועוד דמדברי התו' זל בב"ק דס"ה ע"א ד"ה אין לי מוכח דס"ל דהלכה כרבינא דבעי שלי' ב"ח יע"ש וכדכתיבנא לעיל בסס"י צ"ה באופן דאין ישובו של הרב שער המלך זל נכון ומחוור כלל לפענ"ד.
ואשר אני אחזה לי בישוב הני תיובתי דעל רש"י והתוס' זל הוא. דהנה יש להוסיף עוד לאקשויי טובא לכאורה על האי סברא דהתוס' ז"ל הנז' ורש"י ז"ל דקאי כוותייהו בזה דאיהו ז"ל התם בפ' מרובה כתב על האי פי' בהא דנתנו לבכורות בנו וכו' דהוא הפירוש העיקר וא"כ ע"כ דגם איהו זל הכי ס"ל בתירוץ קושיא זו דהקשו התוס' על האי פירושא כמו שתירצו התוס' זל לחלק בין ידע השלי' ללא ידע. וקשה טובא דהרי רש"י ז"ל בפ"ק דב"מ שם די"א ע"א ד"ה ומר סבר לא ילפינן וכו' כתב דגבי ממונא חצר מאם המצא תמצא אתרבאי ואיכ' למי' דשליחות הוא ומשום דאין שלי' לד"ע איצטריך למכתב התם ע"כ יע"ש. הנה דרש"י ז"ל גופיה פי' דאי אמרינן דחצר משום שליחות מאי דאצטריך רחמ' למכתביה לרבוי זה דחצר משום שליחות גבי גניבה הוא לאשמועינן דאפי' לד"ע הוה חצר שלי'. וכ"כ התוס' זל בב"ק דס"ה ע"א ד"ה אין לי אלא בידו וכו' כדברי רש"י זל הנז' יע"ש. ואם איתא להאי חילוק' דחלקו התוס' ורש"י זל בהא דאין שלי' לד"ע בין ידע השלי' ללא ידע. למאי איצטריך רחמנא לרבויי חצר משום שליחות גבי גניבה למי' דאע"ג דאין שלד"ע חצר הוה שלי' אפי' לד"ע כמו שכתבו הם ז"ל גופייהו דלהכי הוא דאצטריך רבוי דחצר גבי גניבה. הא אין לך לא ידע מחצר והרי בלא ידע השלי' גם בעלמ' בכל התורה כולה הוה שלי' אפי' לד"ע דדוקא בידע השלי' הוא דאין שלד"ע ולמה לי רבוייא דחצר גבי גניבה משום שליחות.
איברא דכבר כתבנו לעי' בשם הרב הגדול מהרימ"ט והגאון רש"ל דכתבו דהתוס' ז"ל דכתבו להאי סברא דידהו לחלק בין ידע השליח ללא ידע הוא לפי מאי דמשני התם רבינא ומחלק בין היכא דשלי' ב"ח להיכא דלאו ב"ח ולר"ס החלוק הוא בין היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע"כ עביד. ומהני טעמי הוא דלמדו התוס' ז"ל לחלק להאי חילוקא דידהו דבין ידע השלי' ללא ידע דכי לא ידע דמיא לחצר. דלפ"ז לא קשיא נמי האי קושיא דאקשינן. משום דהא גופיה הוא דאתא האי ריבוייא דחצר דמשום שליחות גבי גניבה לאשמועינן דיש חילוק בהאי כללא דאין שלד"ע בין ב"ח לאינו ב"ח לרבינא. או בין אי בעי עביד אי בעי לא עביד להיכא דבע"כ עביד לרב סמא וכמ"ש הרמב"ן אל בחי' לפ"ק דב"מ הביאו הר"ב בס' א"ז שם וכתבנו דבריו לעי' סי' צ"ה דלהכי הוא דאתא הך רבוייא דחצר משום שליחות גבי גניבה יע"ש. וא"כ תו ליכא לאקשוי על מאי דכתבו התוס' זל לחלק בין ידע השלי' ללא ידע דל"ל ריבוייא דחצר גבי גניבה הא אין לך לא ידע מחצר. דהיא גופה אתא האי ריבוייא לאשמועינן דאיכא לחלק בין ידע ללא ידע דאילו מסברא בלחוד בלאו האי ריבוייא דחצ' גבי גניבה לא הוה מצינן לחלק בהאי כללא דאין שלד"ע שום חילוק כלל לא להני חילוקי דרבינא ור"ס ולא להאי חילוקא דחלקו התוס' בין ידע ללא ידע. שא דהשתא הכא דכתב רחמנא להאי רבוייא דחצר משום שליחות גבי גניבה הוא דנפקא לן לחלק להני חילוקי דרבנן הנז':
האמנם כדדייקינן שפיר בהורמנותייהו דרבנן הרב מהרימ"ט והגאון רש"ל זל אמינ' דע"כ דהאי חילוקא דחלקו רבנן התוס' ז"ל בין ידע השלי' ללא ידע. לאו מכח הני טעמי דרבינא ור"ס הוא דנפקא להו לחלק חילוקם דבין ידע ללא ידע ומהני טעמי הוא דלמדו התוס' לחלק בהכי כדסברי רבנן הרב מהרימ"ט והגאון רש"ל ז"ל. דאחר המחילה רבה מכבוד רבנותם דהא ליתא לפענ"ד דאם כן דמשום דרבי רחמנא חצר משום שליחות גבי גניבה הוא דנפקא לן נמי להאי חילוקא דבין ידע ללא ידע אבל אי לאו האי ריבוייא דחצר מסברא לא הוה מצינן לחלק לכל כי האי חילוקא דבין ידע השליח ללא ידע. איך קאמר הש"ס התם בפ"ק דב"מ בתחילה דר"י ור"ל פליגי בהא דר"י ס"ל חצר משום יד אתרבאי וכן נמי קא' התם סתמא דתלמודא לבסוף לחד תירוצא בריש די"א דבקטנה כ"ע לא פליגי דמשום יד אתרבאי כי פליגי בקטן מ"ס כלומר ר"י סבר ילפין קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן כו'. והשתא איך אפשר לומר כלל דר"י ס"ל דגם חצר דגברא משום יד אתרבאי. דא"כ דלר"י לא רבי רחמנא חצר גבי גניבה משו' שליחות אלא משום יד הוא דאתרבאי דילפינן קטן מקטנה דהוא משום יד. לא מצינן תו לחלק שום חלוק בהאי כללא דאין שלד"ע דהא מסברא בלאו גלויא דקרא לא מצינן לחלק שום חלוק כנז' ותיקשי ליה א"כ לר"י הך מתני' דפ' מרובה דנתנו לבכורות בנו וכו' דפירוש' היא לפי דעת רש"י והתוס' ז"ל דנתנו הגנב לבכורת בנו וחייב הגנב במשיכת השומר. מהא דקי"ל דאין שלד"ע. דלר"י לא יתכן לתרץ להאי תירוצא דתירצו התוס' ולחלק יצאו בין ידע השליח ללא ידע. דהאי חלוקא שחלקו התוס' לא נתן ליאמר אלא לר"ל דס"ל דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי. דלפ"ז הרי נפקא לן לחלק להאי חילוקא דבין ידע ללא ידע מהאי רבוייא דרבי רחמנא חצר משום שליחות גבי גנבה כנז'. אבל לר"י דס"ל דחצר דגברא נמי משום יד אתרבאי לית לן גילוי בקרא לחלק כל כי האי חילוקא ובכל גוונא אין שלד"ע. וקשיא לדידיה הך מתני' דנתנו לבכורות בנו וכו' דאמאי חייב הגנב הא קי"ל אין שלד"ע וכ"ש דר"י הוא דאמ' הלכה כסתם משנה. אלא ע"כ צריך אתה לומר דגם לר"י חצר דגברא משום שליחות אתרבאי ונפקא לן מהא דרבי רחמנא חצר משום שליחות גבי גנבה דיש לחלק בהאי כללא דאין שלד"ע בין ידע ללא ידע ואתיא שפיר הך מתניתין דפ' מרובה דנתנו לבכורות בנו וכדתירצו לה התוס' ז"ל. ואיך קאמר סתמא דש"ס בתחילה וגם לבסוף לפום חד תירוצא דר"י ס"ל דחצר דגברא נמי משום יד אתרבאי. והיותר קשה על התוס' דהוקשה להם התם בפ"ק דב"מ ד"י ד"ה אי בעי עביד הך מתני' דפ' מרובה ותירצו דיש לחלק בין ידע ללא ידע. ואמאי לא הוקשה להם על מאי דקאמר התם הש"ס בתחילה וכן לבסוף לחד אי בעי' אימא דלר"י חצר דגברא נמי משום יד אתרבאי מהך מתני' דפרק מרובה דלפ"ז ליכא למימר להאי חילוקא דבין ידע ללא ידע כיון דליכא גילוי דקרא לחלק שום חילוק בהא דאין שלד"ע וכאמור. אלא מוכרח דהאי חילוקא דבין ידע השלי' ללא ידע דחדתי לן התוס' ז"ל נתן ליאמר מסברא בלחוד בלא שום גילוי דקרא דמסברא יש לחלק חילוק זה ואין צורך שום גילוי דקרא לזה. ולכן אף דיסבור ר"י דחצר דגברא נמי. משום יד אתרבאי לא קשיא לדידיה נמי הך מתני' דפ' מרובה דלדידיה נמי מחלקינן בהאי כללא דאין שלד"ע בין היכא דידע השליח ללא ידע וכדתירצו לה התוס' דהאי תירוצא דהתוס' נאמר גם לפי האי אי בעית אימא דהש"ס התם דר"י ס"ל דחצר דגברא נמי משום יד אתרבאי. באופן דהאי חילוקא דחלקו התוס' ז"ל בין ידע השלי' ללא ידע ע"כ דמסבר' בלחוד הוא דיש לחלק להאי חילוקא ואף דחצר לאו משום שליחות אתרבאי ולא הוה מצינן למימר להני חילוקי דרב סמא ורבינא דהא הני חילוקי דרבינא. ור"ס על כרחין דמשום דחצר משום שליחות אתרבאי דגלי לן רחמנא לחלק בהכי הוא דמחלקי רבינ' ור"ס להני חילוקי. מ"מ להאי חילוקא דבין ידע ללא ידע אמרינן ליה שפיר מסברא דילן ולא צריך גילוייא דקר' לחלוק זה. ודלא כהר' מהרימ"ט והגאון רש"ל דכתבו דמהני חילוקי דחילקו רבינא ור"ס הוא דלמדו התוס' לחלק להאי חילוקא דבין ידע ללא ידע.
ומאי דאקשינן לעי' על האי חילוקא דהתוס' ז"ל דבין ידע השלי' ללא ידע דא"כ רבויי' דחצר דמשום שליחות גבי גניבה למימרא דאף דאין שלד"ע חצר הוה שליח אפי' לד"ע כמ"ש רש"י והתוס' דלהכי הוא דרבי חצ' גבי גניב' ל"ל. הא אין לך לא ידע יותר מחצ' הנה לפי מאי דחדתי רבינ' ור"ס להני חילוקי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לא קשיא מידי דאה"נ דמשום חצר גופיה למימרא דהוה שליח אפי' לד"ע לא איצטריך כיון דכלא ידע בדבר הוא. ומאי דכתב רחמנא רבוי דחצר אם אינו ענין לגופיה דהא לא ידע הוא ופשיטא דהוה שליח תנהו ענין לידע ולמימרא דגם בידע דקי"ל בעלמא דאין שלד"ע אתא האי רבוייא לאשמועינן לרבינא לחלק בין שליח ב"ח לאינו ב"ח ולרב סמא בין היכא דאי בעי עביד כו' להיכא דבע"כ עביד דומיא דחצר.
ומעתה ע"פ הבא'ר הנה מקום אתי לעלות בישוב הני תיובתי דאותבי רבנן הנ"י בשם האחרונים ז"ל על האי חילוקא דחילקו התוס' זל בין ידע השליח ללא ידע מהא דפריך תלמוד' בפ"ק דקידושין מחצר כנז"ל. וכן נמי מאי דמותיב מר הר"ב לחם אבירים ז"ל ע"ד התוס' דפ"ק דב"מ דהקשו ללישנא דרב סמא מהך מתני' דפ' מרובה ולא הקשו על המקשה. ולפי מאי דכתיבנא להכריח דע"כ דהאי חילוקא דבין ידע השליח ללא ידע מסברא ידעינן לה ולא צריך קרא להכי. ניחא דהנה המקשן הא ודאי דאף הוא ראה וידע להאי חילוקא דבין ידע השליח ללא ידע ושמסברא ידעינן לה להאי חילוקא ולא צריך גילוי דקרא לחלוק זה וזה מוכרח מעצמו מהא גופה דקאמר הש"ס התם דר"י ור"ל בהא פליגי דלר"י חצר משום יד אתרבאי ולר"ל חצר משום שליחו' אתרבאי. דלפ"ז ע"כ דמסברא אית לן לחלק בהא דאין שלד"ע בין ידע השליח ללא ידע דאי לאו הכי תיקשי ליה לר"י מתני' דפ' מרובה הנז' לא ע"כ דיש לחלק מסברא בין ידע ללא ידע ואין צריך גילוי קרא לזה ולכן אף דס"ל לר"י דחצר משום יד אתרבאי לא קשיא הך מתני' דפ' מרובה וככל האמור לעיל. ולהכי היינו דק"ל שפי' להמקש' ומי איכא למ"ד חצ' משו' שליחו' אתרבאי והתניא אם המצ'תמצא אין לי כו' ואי חצ' משו' שליחו' אתרבאי א"כ מצינו שלד"ע וקי"ל אין שלד"ע. כלומ' דאיך אפש' לומ' דחצר משו' שליחו' אתרבאי דא"כ ל"ל דכתב רחמנא רבוייא דחצר גבי גניבה משום שליחות. ואי משו' דאין שלד"ע ולהכי הוא דאיצטריך רחמנא למכתב רבוי דחצר גבי גניבה למימר' דחצר הוה שלי' אפי' לד"ע וכדכתבו רש"י והתוס' ז"ל. הא ניחא לפי מאי דמשני רבינא ור"ס לחלק בין בר חיובא לאינו ב"ח או בין אי בעי עביד וכו' לחצר דבע"כ עביד. אמנם המקשה דלא אסיק אדעתיה לחלק לכל כי הני חילוקי ק"ל דלמאי איצטריך רבוייא דחצר הא סברא היא לחלק בין היכא דידע השליח ללא ידע כנז' ואין לך לא ידע מחצר ופשיטא דהוה שלי' אפי' לד"ע דבכל התורה כולה נמי הכי הוה דהיכא דלא ידע יש שליח. וע"כ לומר דלהכי הוא דאתא למימ' דאפי' בידע יש שלד"ע דהא לגופיה לא איצטריך כי דלא ידע הוא ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל התורה כולה ובידע נמי יש שלד"ע ואנן קי"ל בכל התורה אין שלד"ע בידע וא"כ לא אפשר לומר דרבוי דחצר אתא למיגמר לבעלמא דגם בידע יש שלד"ע וא"כ למאי אתא כיון דלגופיה למימ' דחצר הוה שלי' אפי' לד"ע אף דקי"ל בעלמא אין שלד"ע לא איצטרי' דהא חצר לא ידע הוא ואין צריך לרבויי להא דפשיט' הוא דהוה שלי' דאפי' בעלמ' ידעינן להאי סברא דהיכא דלא ידע יש שלד"ע. וא"כ ע"כ לומר דמשום יד הוא דאתרבאי ולא משום שליחות. זהו קושייתו דהמקשה. ומשני ליה רבינא לעולם דחצר משו' שלי' אתרבאי. ומאי דאיצטריך רחמנא לרבויי חצר משום שליחות גבי גניבה הוא ללמדנו להאי חילוקא דבין ב"ח לאינו ב"ח דגם בידע השלי' דאין שלד"ע היינו דוקא כי הוה שלי' ב"ח אבל היכא דלאו ב"ח הוא כגון חצר דלאו ב"ח הוא יש שלד"ע דאם אינו ענין לגופו דהא חצר לא ידע הוא ופשיטא דהוה שלד"ע תנהו ענין להיכא דידע השלי'. ורב סמא אמר דלאו האי חילוקא דב"ח הוא דאתא רבוייא דחצר ללמדנו דאין לחלק כן אלא להאי חילוקא דבין אי בעי עביד כו' להיכא דבע"כ עביד דומיא דחצר. ומשו' דממאי דקאמר רבינא דהיכא דשליח ב"ח אין שלד"ע היה נראה לכאורה דהעיקר תלוי בב"ח דכל דהשלי' ב"ח אף דלא ידע אין שלד"ע וכ"ש לפי מאי דקאמ' ר"ס דהיכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד"ע לאפוקי חצר דבע"כ עביד דנראה לכאורה דהעיקר תלוי באי בעי עביד ואם כן נראה דאף בלא ידע השליח אין שלד"ע כיון דאי בעי לא עביד. וזה כל בתר איפכא ממאי דאמרינן מסברא דכל דלא ידע אפי' דהוא ב"ח וגם אי בעי לא עביד יש שלד"ע. לזה כתבו התוס' דאין הני חלוקי דרבינא ור"ס סתרי להאי חילוקא דלא ידע השליח דאמרינן מסברא דהוה שליח אף בלא גלוי קרא. דבלא ידע בכללו נמי איתנהו להני טעמי דרבינא ור"ס ובין לרבינא דבעי ב"ח משום דדברי הרב כו' בלא ידע נמי אף דהוא ב"ח מ"מ הא לא שייך ביה לה"ט דדברי הרב כו' ובין לר"ס דאי בעי לא עביד כו' כי לא ידע נמי הו"ל כחצר דבע"כ עביד. וכיון שכן שפיר אמרינן מסברא בלא ידע דהוה שליח אף בלא גילוי דקרא דכי איצטריך גילוי דקרא היינו ללמדנו דגם בידע יש שלי' היכא דלאו ב"ח הוא לרבינא או היכא דבע"כ עביד. אבל בלא ידע השליח שהוא ד"ע כיון דאין לו ידיעה מהעבירה כלל וסבור שדבר התר הוא פשיטא דהוה שליח דכשליח לדבר היתר חשיב כיון דהשליח לא ידע שהוא ד"ע ולהיתרא הוא מתכוין. כנלע"ד נכון בישוב האי תיובתא דאותיב הנמוק"י בשם האחרונים ז"ל. וניחא נמי הא דהוקש' להם להתוס' ז"ל שם בפ"ק דב"מ מהך מתני' דפ' מרובה ללישנא דרב סמא. ולא הקשו על המקשה כקושיית הרב לחם אבירים ז"ל. משום דלהמקשה ליכא לאקשויי מידי דאף הוא ידע להאי חילוקא דבין ידע ללא ידע ואדרבה מכח האי חילוקא דהוא מסברא ואין צורך גילוי דקרא לזה הוא דמיוסד עיקר קושייתו וכאמור. אבל למאי דקאמר ר"ס לחלק בין איבעי לא עביד לחצר דבע"כ עביד דמשמע לכאורה מזה דכל דאי בעי לא עביד אין שלד"ע וא"כ זה סותר להאי סברא דאמרינן לחלק בין ידע ללא ידע אף דאי בעי לא עביד ותיקשי ליה הך מתני' דפ' מרובה דמינה מוכח להדיא דכל דלא ידע יש שלד"ע אף דאי בעי לא עביד ותירצו דכי לא ידע נמי הו"ל כחצר דבע"כ עביד וכדכתיבנא.
ולפי מאי דכתיבנא ניחא נמי מאי דהקש' עוד הר"ב ש"ך ז"ל שם בתחילה על האי סבר' דהתוס' וז"ל דמ"ש התוס' דכיון דלא ידע הוי כמו חצר דבין למ"ד דהיכא דלאו ב"ח הוא חייב ובין למ"ד דבע"כ מותיב ביה חייב אינו נראה דלישנא דלאו ב"ח משמע דגברא לאו ב"ח הוא. וכן לישנ' דאי בעי צא עביד משמע שהשליח בידו לעשות או לא והכא נמי ביד השליח לעשות או לא דאל"כ הו"ל למימר כי אמרי' אין שלד"ע במזיד אבל בשוגג לא א"ד ז"ל יע"ש. ולפי מאי דכתיבנא וברירנא אין מקום כלל להאי קושיא דהרב ש"ך ז"ל כמובן. כנלע"ד.
ולמאי דהקשה עוד הנמוק"י בשם האחרוני' ז"ל על סברת רש"י והתוס' ז"ל הנז' מהסוגיא דפ"ב דקידושין שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו ואין שלד"ע. ואעפ"י שיואב לא היה יודע בדבר וסבור שכדין הרגו. הא נמי לאו קושיא היא וכאשר השיב עליה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל שם שלא מפני כן היה רשאי יואב להרגו שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים ואפי' משה ואהרן לא חזו כ"ש ע"י כתב שכתב לו דוד דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם. ועוד אפי' בשני עדים לא היה רשאי להורגו אלא א"כ העידו שנגמר דינו בב"ד כדאמרינן ספ"ק דמכות דאז אין סותרין את דינו ואע"ג דמורד במלכות היה היה צריך לדונו שהרי אמרו בפ' במה בהמה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין דאפילו מורד במלכות צריך לדונו אם נקרא מורד כדכתבו התוס' בכמה דוכתי. ותדע דיואב פושע הוה דבס"פ נגמר הדין דרשו צדיקי' וטובים ממנו טובים שהיו דורשין אכין ורקין שלא לעבור ע"ד תורה אפילו לבטל גזרת המלך והוא לא דרש צדיקים שהם בפה ולא עשו והוא באגרת עשה. הרי שלא היה רשאי יואב להרוג את אוריה אפילו במקום גזרת המלך ולהכי הוה ס"ל לשמאי ללישנ' קמא דיש שלד"ע א"ד הרב מהרימ"ט ז"ל יע"ש. ועמ"ש הגאון רש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' מרובה סי' ל"ג. ועיין מ"ש לקמן בסי' שאח"ז.