אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › קב

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · קב

קא

אין שליח לדבר עבירה. היינו היכא דלא אנסו המשלח שיעשה שליחותו. אבל אם המשלח אנס את השלי' והפחידו בדברים מיחייב שולחו. כ"כ הרב מהר"מ די בוטון ז"ל הביאו הרב כנה"ג ז"ל בח"מ סי' קפ"ב הגהת הטור אות כ"ב. וספר הרב מהר"מ די בוטון ז"ל כעת אינו מצוי אתי לעיין בו למען דעת מנין לו להרב ז"ל חילוק זה. ומה שנראה הוא שהרב ז"ל דקדק כן ממאי דקאמר רב סמא פ"ק דב"מ ד"י ע"ב היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב ביה מיחייב שולחו. וסובר הרב מהר"מ די בוטון ז"ל דמינה להיכא דהמשלח אנס השלי' והפחידו בדברי' דליכא למימר אי בעי עבידאי בעי לא עביד דבע"כ מצד האונס והפחד שאונסו משלחו ומפחידו בדברי' הוא עביד וכחצ' דבע"כ עביד דמי דמיחייב שולחו. זהו הנראה בטעמו של הרב ז"ל.

האמנם לדידי חזי לי לפענ"ד דגם באנס המשלח להשליח והפחידו בדברים לא מיחייב שולחו אלא שלי' חייב דאין שלד"ע אף בכה"ג דלא כהרב מהר"מ די בוטון ז"ל דדוקא חצר דאינו בן דעת ולא עביד מידי והמשלח איהו דמותיב ביה ולא שייך בשום צד לומר בחצר דאי בעי לא עביד הוא דמיחייב בעל החצר שולחו. אבל אדם דהוא בן דעת ואיהו עביד להמעשה ואי בעי לא עביד אפי' שאנסו משלחו והפחידו. אי בעי עביד אי בעי לא עביד קרינן ביה ואין שלד"ע. וכן מוכח נמי מדברי הרא"ש ז"ל שם שכתב דהלכה כרב סמא הילכך לא משכחת שלי' לד"ע אלא בחצר ע"כ יע"ש. הנה שכתב הרא"ש דלהאי לישנא דר"ס דקאמ' היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב ביה מיחייב שולחו. לא משכחת לה שליח לד"ע אלא בחצר. ואם איתא דגם באדם אם אנס אותו משלחו והפחידו בדברי' שולחו מיחייב כמו בחצר וכדכתב הרב מהר"מ די בוטון ז"ל איך קאמר הרא"ש ז"ל דלא משכחת לה שלד"ע אלא בחצר. אלא מבואר דקושטא הכי הוה דדוקא בחצר דבע"כ עביד דלא שייך ביה למימר אי בעי לא עביד בשום צד הוא דהוה שלי' אפי' לד"ע אבל אדם דהוא בר דעת ובעל בחירה ושייך גביה למימר אי בעי לא עביד בשגם המשלח אנסו והפחידו בדברים לא הוה דומיא דחצר ולא מיחייב שולחו.

איברא דלפי מ"ש התוס' ז"ל שם בפ"ק דב"מ ד"ה אי בעי לא עביד דהיכא דשלי' שוגג דלא ידע שהוא דבר עבירה הו"ל כחצר דבע"כ מותיב ביה יע"ש. היה נראה לפום ריהטא דה"ה כשהשלי' אנוס דאנסו המשלח והפחידו בדברי' דכחצר דבע"כ מותיב ביה הוה. דהא לפי דברי התוס' לאו דוקא חצר דלא כהרא"ש ז"ל דכתב דלא משכחת לה לרב סמא שלד"ע אלא בחצר. אלא דגם באדם משכחת שלד"ע כבחצר וכגון דהאדם השלי' הוא שוגג דלא ידע שהיא דבר עבירה דכיון שאין השלי' יודע שהוא דבר איסור הו"ל כחצר דבע"כ מותיב ביה. וא"כ י"ל שפיר דה"ה נמי כשהשלי' אנוס דהמשלח אנס אותו והפחידו בדברים דהוה כחצר דבע"כ מותיב ביה. ואפשר דכל חיליה דמר הרב מהר"מ די בוטון ז"ל בהאי סברא דיליה הוה מכח האי סברא דהתוס' הנז'.

האמנם לפענ"ד נראה דאפי' לפי דעת התוס' ז"ל דכשהשליח שוגג דלא ידע שהוא ד"ע דהו"ל כחצר דבע"כ מותיב ביה. בכה"ג דהמשלח אנס את השלי' והפחידו בדברים לאו כחצר הוה ואין שלד"ע. דדוקא בשהשליח שוגג דלא ידע שהוא ד"ע הוא דסברי רבנן התוס' דהו"ל כחצ' דבע"כ מותיב ביה. והיינו משום דכיון דאין השליח יודע מן האיסו' וסבור דהוא דבר התר ודאי שיעש' שליחותו וכיון שהמשלח יודע שהשליח ודאי שיעשה שליחותו מפני שסבור הוא דדבר היתר הוא. שפיר הו"ל בחצר דבע"כ מותיב ביה ולא שייך בכה"ג למימ' דה בעי עביד ואי בעי לא עביד דאף דאי בעי לא עביד מ"מ כיון דדבר היתר הוא אמאי לא יעביד כי היכי דנימא ביה דאי בעי לא עביד ולכן הא ודאי דעביד כיון דסבור שהוא דבר היתר. וחשיב שפיר מפני חסרון ידיעתו דהשליח מהאיסור שבו דבע"כ עביד. וכן מבואר יוצא מדברי התוס' ז"ל בפ' מרובה דע"א ע"א ד"ה נתנו לבכורת בנו וכו שכתבו שם נמי להאי סברא דידהו בתוספת ביאור קצת וז"ל וי"ל דמיירי שלא ידע השליח דאתא לידיה באיסורא אלא סבור שהיה שלו ובין ללישנא דמשום דהשליח ב"ח ודברי הרב וכו' ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עבי' אין שייך לכאן דהתם אין ידוע שהשליח יעביר. אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכל עיקר הטעם דכי לא ידע השליח שיש איסור בדבר דיש שלד"ע אפי' לרב סמא. הוה משום דה"ט דר"ס דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא נאמ' אלא היכא שאין ידוע שהשליח יעביר דאפשר שלא יעשה והיינו כשהשליח יודע שיש שם איסור דכיון דהוא יודע שיש שם איסור אפשר שמשו' האיסור יפרוש ולא יעביד בהא הוא די"ל אי בעי לא עביד. אבל כשאין השליח יודע שיש שם איסור למה יש לו לפרו' ולימנע מלעשותו ולכן בודאי הוא שיעשהו כיון דאין לו ידיעה שהוא ד"ע וסבור שהיתר הוא ולא קרינן ביה בכה"ג אי בעי לא עביד אלא ודאי עביד וכחצר דבע"כ מותיב ביה הוה. וא"כ בכה"ג דהשליח יודע שהוא ד"ע אף שמשלחו אנס אותו והפחידו בדברים. שפיר שייך ביה למימר דאין ידוע שהשליח יעביד דאפשר דמשום שהוא ד"ע אף שאנס אותו המשלח והפחידו בדברים לא ישגיח באונסו ולא יעביד וקרינן ביה נמי שפיר אי בעי עביד אי בעי לא יעביד כיון דיודע הוא שהוא דבר עבירה ואפשר שלא יעביד ואין שלד"ע ולא הוה כחצר דלא שייך ביה כלל למימר אי בעי לא עביד ובע"כ מותיב ביה. באופן דגם לפי דברי התוס' ז"ל דכשהשליח שוגג דלא ידע שהוא דבר עבירה דהו"ל כחצר דבע"כ מותיב ביה ומיחייב שולחו. היכא דהשליח יודע שהוא ד"ע אפילו שהוא אנוס דהמשלח אנס אותו והפחידו בדברים לאו כחצר דבע"כ עביד חשיב. אלא אי בעי עביד ואי בעי לא עביד קרינן ביה ואין שלד"ע. ודלא כמ"ש הרב מהר"מ די בוטון ז"ל. וכבר כתבתי דספר הרב מהר"מ די בוטון ז"ל אינו מצוי אתי לדעת סמוכות שלו בהאי סברא דחדית לן מר. ואנן בעניותין הכי חזי לן דגם בכה"ג אין שלד"ע כדבר האמור.

וראיתי להרב שער המלך זל פ"ה מה' מלוה ד"מ ע"א שהביא לדברי הר"מ די בוטון ז"ל הנז' וכתב דמההיא דפרק הפר' דנ"א דפריך הש"ס בור של שני שותפין היכא משכח' לה אי בדשוו תרוייהו שליח ואמרו ליה זיל כרי לן אין שלד"ע כו' נראה דאפי' בשאנס את השליח אין שלד"ע דאל"כ אמאי לא מוקי לה כשאנסוהו ושוינהו שליח א"ד ז"ל יע"ש. ועיין במאי דכתיבנא אנן בעניתין לעיל סי' ק'. ומיהו הא דמייתי מינה הרב שעה"מ ז"ל לאנס את השליח והפחידו בדברים אפשר לדחות קצת דאה"נ דהוה מצי הש"ס לאוקומי הכי אלא דכדלא שכיח הוא שיאנסוהו ולהכי משני דעדיפא מינה. האמנם מאי דכתיבנא אנן להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל נרא' דהוכחה גמורה היא ועיין בש"ך ח"מ סי' קפ"ב סק"א וגם מדברי התוס' ז"ל מוכח הכי וככל האמו' לעיל. וזה ברור. ועיין לקמן בסי' שאח"ז.

כלל היוצא מן האמור דגם באנס המשלח את השליח והפחידו בדברים ועשה שליחותו לד"ע מפחדו מאונסו שאנסו משלחו אי בעי עביד ואי בעי לא עביד השליח קרינן ביה ולאו דומיא דחצר הוא ולא מיחייב שולחו דאין שלד"ע ודלא כהרב מהר"מ די בוטון בזה. ותו לא מידי:

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה