אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › צז

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · צז

צו

אין שליח לדבר עבירה. כבר כתבנו לעיל בסי' הקודם סברת התוס' ז"ל דדוקא כהן שאמ' לישראל קדש לי אשה גרוש' מיקרי שלי' בר חיובא כיון דישראל אינו מוזה' על איסו' גרושה ואי מקדשה לעצמו לא מיחייב. אבל כהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה כיון דהוא נמי מוזה' ואי מקדשה לעצמו מיחייב מיקרי שליח בר חיובא.

ונסתפק הרב מ"ל ז"ל פ"ה מה' מלוה הלכה י"ד דנ"ו ע"א בהאי סברא דהתוס'. אי דוקא בכה"ג דכהן שאמר לכהן הוא דכתבו התוס' דמיקרי בר חיובא כיון דאם מקדשה לעצמו חייב. אבל במי שלוה בעצמו מעות ברבית ושלח הרבית ע"י שליח. בהא לא מיקרי השליח בר חיוב' שהרי אם היה נותן הרבית השליח מעצמו ליכא שום איסו' כיון דאיהו לא לוה והרי זה דומה לכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. או דילמא ע"כ לא אמר רבינא אלא גבי כהן שאמ' לישראל צא וקדש לי גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסו' בשום צד. אבל גבי רבית כיון שהוא מוזה' בזה האיסו' אף שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזה' מיקרי ב"ח ואין שלד"ע. וכי לא מיקרי בר חיובא אינו אלא בכה"ג דכהן שאמ' לישראל כו' דישראל אינו מוזהר בזה האיסו' בשום צד את"ד ז"ל יע"ש דהכי מפורש יוצא מדבריו דמספקא ליה האי מילתא ואין ולא ורפי' בידיה.

האמנם הרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות שלוחין סי' ח' נרא' דפשיטא ליה דדוקא בכה"ג דכהן שאמ' לכהן צא וקדש לי אשה גרושה הוא דס"ל להתוס' דמיקרי בר חיובא. אבל בכה"ג דהרב מ"ל ז"ל דלוה ברבית בעצמו ושלח הרבית ע"י שליח כיון דאיהו לא לוה אע"ג דגם הוא מוזהר ואלו הוא לוה היה מוזה'. לא מיקרי שליח בר חיובא ויש שלד"ע כיון דעכשיו הוא לא לוה וכהצד הראשון שצדד הרב מ"ל ז"ל. שכתב על ראובן שנשבע שלא לקדש את לאה ואח"כ עשה שליח לשמעון וקדשה לו. דשמעון השליח לאו בר חיובא הוא ולדעת הפוסקים כרבינא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע הרי זו מקודשת. אבל לדעת הפוסקים כרב סמא דגם באינו בר חיובא אין שלד"ע כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ה"נ בנ"ד אין שלד"ע ואינה מקודשת וכמ"ש התוס' ז"ל דכל היכא דאמרינן אין שלד"ע אינה מקודשת את"ד ז"ל. הנה שכתב הרב מח"א ז"ל בפשיטות דמי שנשבע שלא לקדש אשה פלוני' וקדשה ע"י שליח לא מיקרי השליח ב"ח כיון דלדידיה שריא אשה זו ואע"ג דאף הוא מוזהר ועומד הוא על איסו' דלא יחל דברו ואילו היה הוא נשבע שלא לקדשה לאשה זו לעצמו היה אסור לו לקדשה לעצמו נמי. והשתא איכא לתמוה טובא לכאורה על הרב ז"ל איך כתב הכי בפשיטות גמור דלרבינא ודפסקו כותיה הרי זו מקודשת משום דהו"ל שליח לאו בר חיובא ויש שלד"ע. והרי כתבו התוס' ז"ל בפירוש דדוקא כהן שאמר לישראל כו' מיקרי שליח בר חיובא כיון דאין הישראל מוזהר כלל על איסו' גרושה ואי מקדשה לעצמו לא מיחייב. אבל כהן שאמר לכהן כיון דגם הוא מוזה' על איסור גרושה ואי מקדשה לעצמו מיחייב השתא נמי דלא מקדשה לעצמו מיקרי שליח ב"ח. דלפ"ז גם בנדון הרב ז"ל כיון דגם השליח מוזהר על איסו' בל יחל ואילו היה גם הוא מושבע שלא לקדש לעצמו אשה זו הוה אסו' לקדשה לו מיקרו שליח בר חיובא לפי דברי התוס' דכהן שאמר לכהן כו' מיקרי בר חיובא דנראה דנדון הרב ז"ל נמי הוה דכוותא דכהן שאמר לכהן. ואיך העלים הרב ז"ל עיני קדשו מדברי התוס' ז"ל הנז' וכתב בפשיטות גמור דבנ"ד שליח לאו ב"ח מקרי ויש שלד"ע ומקודשת לרבינא. וכדי ליישב דברי הרב ז"ל ע"כ לומר דפשיטא ליה כהצד הראשון של הרב מ"ל ז"ל דדוקא בכה"ג דכהן שאמר לכהן כו' דהוא עכשיו מוזהר ועומד שלא לקדשה לגרושה זו לעצמו מיקרי שליח ב"ח אע"ג דלא לעצמו מקדשה אלא לאחר. אבל בנשבע שלא לקדש אשה פלו' וקדשה ע"י שליח אע"ג דגם השליח מוזהר על לאו דלא יחל דברו ואילו היה גם הוא מושבע שלא לקדשה לאשה זו לעצמו היה אסור לקדשה לעצמו. כיון דהשתא הכא איהו לא נשבע ואי בעי לקדשה לעצמו מקדשה דאין דבר שיעכבנו מעתה לקדשה לעצמו. לא מיקרי שליח ב"ח ויש שלד"ע. ומינה נמי לנדון הרב מ"ל זל במי שלוה ברבית בעצמו ושלח הרבית על ידי שליח דלא מיקרי שליח ב"ח גם לדעת התוס' זל כיון דהשת' איהו לא לוה ואי נותן הרבית מעצמו נמי לא עביד איסורא.

ולפום ריהטא נראה להוכיח כהצד השני שצדד הרב מ"ל ז"ל דגם בכה"ג דלוה מעצמו ברבית ושלח הרבית ע"י שליח וכן בנשבע שלא לקדש אשה פלו' וקדשה ע"י שליח דנדון הרב מח"א זל מיקרי שליח ב"ח. דאי לא תימא הכי אלא כהצד הראשון שצדד הרמ"ל וכדפשיטא ליה להרב מח"א ז"ל דבכה"ג לאו ב"ח מיקרי כיון שעכשיו איהו לא לוה וכן איהו לא נשבע. א"כ ל"ל דכתב רחמנא או ותחת גבי טביחה ומכירה לרבות השליח דאם טבח או מכר ע"י שליח נמי מיחייב הגנב המשלח בד' וה' למימ' דבטביחה ומכירה יש שלד"ע כדאיתא בפ"ה דקידושין דמ"ג ע"א ובב"ק דע"א ע"א וע"ט ע"א הא שליח זה כי טובח או מוכר כיון דאיהו לא גנבה לא עביד עבירה זו דגנב וטבח שבעבורה מיחייב שולחו בד' וה' והו"ל דומיא ללוה בעצמו ברבית ושלח הרבית ע"י שליח דכתב הרב מ"ל ז"ל דלא מיקרי ב"ח. כיון דאיהו לא לוה. דגנב ונתן לשליח וטבחו הוה נמי דכוותה:

וא"כ בלאו קרא דאו ותחת נמי דינא הבי הוה דיש שלד"ע ומיחייב הגנב שולחו בד' וה' למ"ד דבעי שליח ב"ח ובכה"ג הא לאו ב"ח הוא ובכל התו' כולה נמי דינא הכי הוה דמיחייב שולחו. אלא מוכח דאע"ג דבטביח' ומכירה דעביד השליח בשביל הגנב משלחו לא עביד איהו לעבירה זו דהגנב מתחייב בעבורה להאי חיובא דד' וה' דהא השלי' איהו לא גנב אלא משלחו הוא שגנב ואיהו אינו אלא טובח. מיקרי שלי' ב"ח כיון שהוא נמי מוזהר בחיוב זה דד' וה' אילו היה הוא גונב נמי דאף דעכשיו איהו לא גנב כיון שאילו גנב נמי היה מחוייב בהאי חיובא מיקרי שלי' ב"ח וכמ"ש הרב מ"ל זל בהצד השני בלשון אפשר. ויש לתמוה על הרב מ"ל זל דאיהו מספקא ליה האי מילתא וכ"ש דקשה טובא על הרב מח"א זל דפשיטא ליה דבכה"ג לא מיקרי ב"ח. והלא מהא דכתב רחמנא רבויא גבי טביחה ומכירה לחייב הגנב כשטבח או מכר ע"י שלי' למימר דבטביח' יש שלד"ע. מבואר יוצא דגם בכה"ג מיקרי שלי' ב"ח וכאמור.

אשר לפי זה אני תמה מאוד על הרמב"ן והריטב"א זל דסברי רבנן דה"ה בכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דלא מיקרי שלי' ב"ח. דלא כסברת התוס' כתבתי דברי הרמב"ן והריטב"א זל לעיל בריש סי' הקודם יע"ש. והוא תימא דהא ממאי דאיצטריך רחמנא למכתב רבוייא גבי טביחה ומכירה לרבות טבי' או מכירה ע"י שלי' למימרא דבטביחה ומכירה יש שלד"ע מבואר יוצא דאף שהשלי' אינו מוזהר בטביח' זו להתחייב עלה ד' וה' דהרי הוא לא גנבה אפ"ה כיון דגם השליח מוזהר מיהא על חיוב זה דד' וה' אילו גנבה איהו נמי. מיקרי השתא נמי אף דאיהו לא גנבה שליח ב"ח בטבי' זו וא"כ כ"ש לכהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה דכהן השלי' הנה הוא מוזהר ועומד גם עכשיו שלא לקדש גרושה לעצמו ואילו מקדשה לעצמו מיחייב דמיקרי שלי' ב"ח אף דאינו מקדשה אלא לאחר. ואיך כתבו הרמב"ן והריט' דכה ן שאמר לכהן לא מיקרי שלי' בר חיובא.

איברא דמצאתי ראיתי להחי' קידושין קדמון אשר בשם שיטה לא נודע שמו יכונה שכתב שם בפ"ב דקידו' דמ"ג ע"א עלה דאמרי' התם מה מכירה ע"י אחר אף טבי' ע"י אחר חייב וז"ל מה מכירה ע"י אחר איכא דמפרשי מוכר ולוקח. וליתא דהתם איהו גופיה מיהא קא מזבין ובמכירה גופה אי מזבין ע"י אחר מנ"ל דחייב עליה ד' וה'. ואיכא דמפרשי מה מכירה ע"י אחר דאורחא דמכירה ע"י סרסור. ולא נהירא. וי"ל דבמכירה ודאי ע"י שליח נמי מחייב דליכא למימר בשליח אין שלד"ע ע משום דדברי הרב וכו' דשליח מאי קעביד הרי כבד נגנבה הבהמה. אבל בטביחה הא קא מפסיד ממון חבירו בידים ובהא הו"א דאין שלד"ע אי לאו דילפינן ממכירה. וכי תימא במכירה נמי עבירה קא עביד שלי' דע"י יאוש ושנוי רשות קני ליה לוקח וקא פסיד לה בעל הבהמה. ס"ל כמ"ד דבלא יאוש נמי אע"ג דלא קני ליה לוקח מיחייב הגנב בד' וה' מפני שנשתרש בחט' ואישתכח דשלי' אפי' אי מזבין לה במזיד בשליחו' הגנב לא עביד שום עבירה והכי משמע דס"ל לרבא גופיה בפ' מרוב' דע"א עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שדח' מר הר"ב החידושין זל להאית דמפרשי להא דמה מכירה ע"י אחר דרצ"ל מוכר ולוקח והוא פירו' רש"י ז"ל דפריש לה הכי שם. ובעל החידושין נדחה קרי לה להאי פרושא והכי אמר מר עלה דליתא דהתם איהו גופיה מיהא קא מזבין ובמכירה גופה אי מזבין לה ע"י אחר מנ"ל דחייב עליה ד' וה' וגם על האי פירושא דמייתי בשם אית דמפרשי דאורח' דמכירה ע"י סרסור. כתב דלא נהירא. וכתב איהו ז"ל לפרש דהכי קאמר מה מכיר' ע"י אחר חייב כלו' דודאי דהכי הוה במכי' דע"י שליח נמי מחייב דליכא למי' בשליח אין שלד"ע משום דדברי הרב וכו' דשליח מאי קעביד הרי כבר נגנב' הבהמה. אבל בטביח' הרי קא מפסיד ממון חבירו בידים ובהא הו"א דאין שלד"ע אי לאו דילפינן ממכירה:

ולפי זה הרי נמצא אתה למד מדברי הרב החידושין זל ופירושו הנז' למוד מפורש דכל כה"ג דנדון הרב מ"ל זל שלוה בעצמו ברבית ושלח הרבית ע"י שליח. א"נ כנדון הרב מח"א ז"ל בנשבע שלא לקדש אשה פלונית וקדש' ע"י שליח. דשליח לאו בר חיובא מיקרי אע"ג דבעיק' האי איסורא דרבית וכן בלאו דלא יחל גם השליח מוזהר בהו ואם הוא לוה ברבית עביד איסורא וכן אם הוא היה מושבע שלא לקדש אשה זו היה אסור לו לקדשה לעצמו נמי. אפ"ה כיון דהשתא מיהא איהו לא לוה או לא נשבע לאו ב"ח מיקרי. דהו"ל דומיא ממש לגנב הוא עצמו ומכרה ע"י שליח שכתב הרב החידושין ז"ל דלאו בר חיובא מיקרי דליכא למימר בשליח אין שלד"ע משום דדברי הרב. וכו' דשליח מאי קא עביד הרי כבר נגנבה הבהמה. הרי דאע"ג. דגם השליח מוזהר מיהא על האי איסורא וחיובא דד' וה' כשהוא יגנוב וימכור. אפ"ה קאמ' מר הר' החידו 'ז"ל דליכא למימ' בשליח אין שלד"ע משום דדברי הרב כו' דשליח מאי קא עביד הרי כבר נגנב' הבהמה. ומינה נמי לנדון הרב מ"ל בלוה בעצמו ברבית ושלח הרבית ע"י שליח.. וכן לנדון הרב מח"א ז"ל בנשבע שלא לקדש אשה פלוני' ומקדשה ע"ר שליח דהוו נמי דכוותיה דמכיר' ע"י שליח דלא מיקרי שליח ב"ח וכמו שצדד בתחילה ובראשונ' הרמ"ל ז"ל והכי פשיטא ליה להרב מח"א ז"ל וטביחה ע"י שליח דמיקרי בר חיובא היינו משום דעביד השליח נמי איסורא בטביחה זו דהוא ע"י טביחה זו מזיק ממון חבירו בידים ולהכי הו"א דאין שלד"ע כיון דשליח בר חיובא הוא מה"ט דמפסיד ממון חבירו בידים ולהכי איצטריך רחמנא למכתב רבוי' גבי טביח' לרבות השליח למימרא דבטביח' יש שלד"ע. ולא קשיא על הרב מ"ל והר"ב מח"א וגם על הרמב"ן והריטב"א ז"ל מאי דהוינן עלייהו מהא דאיצטריך רחמנא לרבות טביחה על ידי שליח.

ברם לדידי תמיה' לי טובא על הר"ב החידושין ז"ל בעיק' מאי דכתב על האית דמפרשי מוכר ולוקח דליתא דהתם איהו גופיה מיהא קא מזבין ובמכיר' גופה אי מזבין ע"י אחר מנ"ל דחייב עליה ד' וה' ובחר לו מפני כך דרך לעצמו ופירש איהו פירשא אחרינא הנז'. והוא תימא לפענ"ד על הרב ז"ל דהא כהאי פירושא דהאית דמפרשי שהוא פי' רש"י ז"ל דהיינו מוכר ולוקח. הכי מפורש יוצא להדיא מהש"ס דב"ק דע"ט ע"א דפירושו הכי הוה. דגרסי' התם ת"ר גנב ונתן לאחר ומכ' וכו' ואמרי עלה מאי קמ"ל אשמועי' רישא גנב ונתן לאח' וטבח דיש שלד"ע אע"ג דבכל התו' כולה אין שלד"ע הכא יש שלד"ע מאי טעמא וטבחו ומכרו מה מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר אף טביח' ע"י אחר מיחייב יע"ש. הרי לך בא מפורש להאי מילתא דמה מכיר' ע"י אחר להדיא בש"ס דהכוונ' הוא מה מכיר' דלא אפש' דלאו ע"י אחר והיינו דלא אפשר להיות מכיר' אלא ע"י אחר דהוא מוכר ולוקח והיינו כהאי פירוש דהאית דמפרשי קמא דכתב הר"ב החי' ז"ל דהוא פי' רש"י ז"ל. ואיך כתב הר"ב החי' עלה וליתא ונדח' קרא לה ובחר לו פירוש לעצמו והלא בא מפורש בש"ס להדיא ממאי דקאמר בב"ק מה מכיר' דלא אפשר דלאו על ידי אחר דהוא משום דאי אפשר למכירה בלתי מוכר ולוקח וכפי' רש"י זל. וכמו כן אני תמה גם על האית דמפרשי אחרינא דמייתי הרב החידו' ז"ל דמפרשי לה דאורחא דמכירה ע"י סרסור. ואילו ממאי דקאמר הש"ס התם בב"ק דע"ט מה מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר מבואר יוצא דלאו הכי הוא אלא פירושו הוא דלא אפשר למכירה בלא מוכר ולוקח.

ומאי דדחי מר הרב החידו' זל להאי פירושא דמוכר ולוקח דהתם איהו גופיה מיהא קא מזבין ובמכירה גופה אי מזבין ע"י אחר מנ"ל דחייב עליה ד' וה'. לאו דחייה היא כלל דמאי דאמרי' מה מכירה ע"י אחר אף טבי' ע"י אחר. הכוונ' היא דמה מכיר' דאי אפשר אלא ע"י אחר דהוא לוקח אף טביח' נמי יש לך למצוא אמר והיכא משכחת לה בטביח' ע"י אחר אינו לא ע"י שליח ועיין בתוס' בב"ק סוף ד"ה. נתנו לו לבכורת בנו וכו' ובמ"ש בביאור דבריהם בש"מ לב"ק שם דקל"ו ע"א מן הספר ד"ה נתנו לו לבכורת בנו וכו' בשם תוספי הרא"ש ז"ל יע"ש. וכיון דילפינן טביח' ע"י אחר דחייב משום דכתיב וטבחו או מכרו דלפי הלמוד הזה למדנו דטביחה ע"י שליח חייב דבהכי הרי מצינו טביחה ע"י אחר דוגמא דמכירה דאי אפשר דלא ע"י אחר דהוא הלוקח. הדר יליף נמי ממילא מכירה מטביחה דאף במוכר ע"י שליח חייב וזה פשוט וברור. באופן דהאי פירוש' דהאיכ' דמפרשי קמא הוא הפי' העיק' וכמו שכן בא מפור' להדיא בש"ס דב"ק ודלא כפירוש האית דמפרשי תניינא דמייתי הרב החי' ז"ל וגם דלא כמו שכתב לפרש איהו ז"ל מדנפשיה. ונפלאתי מאוד על הרב החי' ז"ל וכן על האית דמפרשי תניינא דמייתי איך אשתמיט מינייהו מלכי הש"ס דב"ק הנז' כי שם באר'ה כהאי פירושא דהאית דמפרשי קמא דהיינו מוכר ולוקח ומאי דדחי מר הרב החי' להאי פי' לאו דחיה היא כלל כאמור ומדובר. סוף דבר שדברי הרב החי' ז"ל והאית דמפרשי דאורחא דמכיר' ע"י סרסו' נפלאו ממני וצל"ע רב.

תו איכא לאקשויי על האי פירוש' דפי' מר הר"ב החי' ז"ל דבמכיר' ודאי ע"י שליח מיחייב דליכא למימר בשליח אין שלד"ע משום דדברי הרב וכו' דשליח מאי קעביד הרי כבר נגנבה הבהמה כו' דהתינח לרבינא דאמר בפ"ק דב"מ היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו. שפיר הוה הא דאמר מר דבמכיר' ודאי ע"י שליח מתחייב דליכ' למימר ביה אין שלד"ע משום דדברי הרב כו' דלאו בר חיובא הוא דמאי קעביד. אבל לר"ס דקאמר התם דאף היכא דשליח לאו בר חיובא הוא כגון כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן נמי אין שלד"ע ולא מיחייב שולחן משום דכל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו דאין שלד"ע. א"כ ה"נ בגנב ואומר לשלוחו למוכרו כיון דהשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד"ע. וא"כ לר"ס אכתי קשה להאי קושיא דהקשה מר הרב החי' ז"ל דבמכירה גופה מנ"ל דמחייב ע"י שליח. ועל כרחין דלר"ס מאי דאמרי' מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר לא הוה פרושו כדפריש לה מר הרב החידושין ז"ל. ואם כן איך ניחא ליה להרב ז"ל האי פירוש' דיליה. ומיהו לזה יש לדחות ולומ' דאין ה"נ דלרב סמא לא דריש להא דטביח' ע"י שליח כדדריש רבא דרבא ס"ל כרבינא ולהכי דריש לה שפי' מוטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר וכו' וכדפי' לה הרב ז"ל. אבל ר"ס נפקא ליה הא דמכירה וטביח' ע"י שליח כדדריש ר' ישמעאל או לרבות השליח א"נ כאידך מ"ד דדריש לה מתחת לרבות השליח דמהני רבויי ילפינן למכירה נמי דאפי' ע"י שליח חייב דאי לא"ה גם במכירה לא מיחייב שולחו משום דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ואין שלד"ע.

האמנם אכתי איכא לאקשויי טובא על האי פירושא דהרב החי' ז"ל דקאמר דבטביחה הא קא מפסיד ממון חבירו בידים ובהא הו"א דאין שלד"ע אי לאו דילפינן ממכיר'. וקשה דהא אפי' לרבינא דקאמ' דהיכא דהשלי' בר חיובא אין שלד"ע מוכח התם בפ"ק דב"מ ממאי דאמרי' התם מאי בינייהו א"ב כהן דאמר לישראל וכו' ללישנא דאמר היכא דשליח לאו ב"ח הוא מיחייב שולחו ה"נ שלי' לאו ב"ח הוא כו'. דלא מיקרי שלי' ב"ח אלא כי הוה ב"ח דאותו האיסו' והחיוב עצמו של המשלח. אבל היכא דלא הוה שלי' ב"ח דאותו האיסור והחיוב עצמו דמוזהר בו המשלח אף דגם השלי' עביד מיהא איסור' לנפשיה לא מיקרי שלי' בר חיובא משום האי איסור' דעביד השלי' אע"ג דשייך בו למימ' דברי הרב כו' מצד האי איסורא דעביד השליח. דכל דלאו בר חיובא הוא דאותה העביר' עצמ' דהוה בר חיובא משלחו לא משגחינן בשום איסור וחיוב אחר שיעשה השלי' לעצמו בשליחותו. דהא כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה. גרושה אע"ג דאין הישראל מוזהר על איסור גרוש' מ"מ הא עביד מיהא הישראל איסור' כי מקדשה לכהן משלחו דעובר משום. לפני עור כו' ואפי' הכי קאמר הש"ס דלרבינא שלי' לאו בר חיובא מיקרי וכמ"ש התוס' ז"ל שם דאף דהישראל עובר משום לפני עור לאו ב"ח מיקרי וכ"כ נמי הרמב"ן והריטב"א ז"ל והיינו משום דבעינן שיהא השליח בר חיובא מאותה העבירה עצמה וכמו שכתבנו באורך בזה לעיל בסי' הקודם וכיון שכן כי טובח ע"י שלי' אע"ג דגם השלי' עושה עביר' והיא שהוא בטביח' זו מפסיד ממון חבירו בידים. מ"מ לא מיקרי שלי' ב"ח מפני איסור זה דיהא דינו דאין שלד"ע כיון דלא עביד להאי איסור' גופיה דעוב' המשלח ומתחייב בעבורו חיוב זה דד' וה' דהוא גנב וטבח ומשום דנשתרש בחטא כדאיתא בב"ק דס"ח ע"א דמה"ט הוא דחייב' תורה לגנב וטבח בד' וה' יע"ש. וכיון דהמשל' איהו גנב והשלי' לא גנב אלא טבח ולא עביד השלי' להאי איסור' דהוא שנשתרש בחטא אשר בעבורו בא עיקר חיוב זה דד' וה' ולאו בר חיובא הוא השלי' בחיוב זה דד' וה' בטביח' זו. אע"ג דעכ"פ איהו נמי איסורא עביד והוא זה דקא מפסיד בטביח' זו ממון חבירו בידים מ"מ כיון דלאו בר חיובא הוא בטביח' זו להאי חיובא גופיה דהוה ב"ח בו משלחו. לא משגחינן בהאי איסורא דעביד השלי' לנפשי' בטביח' זו ושלי' לאו ב"ח מיקרי ומיחייב שולחו לרבינ' דהו"ל דומיא דכהן דאמר לו לישראל לקדש לו אשה גרושה דלא מיקרי שליח ב"ח לרבינא ומיחייב הכהן שולחו אע"ג דגם הישראל השלי' עובר מיהא משום לפני עור וכו' וכאמור. ועל כרחין לומר דהיינו טעמ' דמיקרי בטביחה שלי' בר חיובא משום דגם השלי' מוזהר בחיוב זה דתשלומי ד' וה' אם הוא גנב וטבח דכיון דגם איהו מוזהר בהאי חיובא ואילו איהו גנב וטבח מיחייב בד' וה' השתא נמי דמשלחו גנבו ואיהו לא גנב אלא טבח לבהמה זו שכבר נגנבה. מיקרי שלי' ב"ח ואין שלד"ע ולהכי איצטריך רחמנא למכתב וטבחו ומכרו דמה מכירה ע"י אחר וכו' למימרא דבטביח' יש שלד"ע. וא"כ גם במכירה אף דהשלי' לא גנב מיקרי שלי' בר חיובא מה"ט דאילו גנב ואין שלד"ע. דלא כמ"ש הרב החי' ז"ל לפרש להאי ילפותא דרבא דמה מכירה ע"י אחר כו' דבמכירה ודאי שלי' נמי מיחייב דליכא למימר בשלי' אין שלד"ע משום דדברי הרב וכו' דשלי' מאי קעביד כו' אבל בטביחה הא קא מפסיד ממון חבירו בידים ובהא הו"א דאין שלד"ע כו'. דזה אי אפשר לומר כלל אפי' לרבינא דבעי שלי' בר חיובא משום דבעי שיהא ב"ח מן אותו החיוב עצמו דמיחיב המשלח וע"כ דטעמ' דהוה שלי' ב"ח גבי מכירה וכן בטביחה הוא משום דגם השלי' מוזהר על חיוב זה דד' וה' אילו איהו גנב נמי וכאמור ומדובר.

איברא דעל הר"ב החי' ז"ל לאו קושיא היא הא דאקשינן דאיכ' למימר דאיהו ז"ל לא שמיע ליה כלומ' לא ס"ל להאי סברא דסברי רבנן התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל בההיא דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרוש' דאף שישראל השלי' עובר משום לפני עור כו' לא מיקרי שלי' ב"ח. אלא איהו לדידיה ס"ל דכל שהשלי' עביד איסורא בשליחותו מאיזו צד שיהא ואף דלא הוה בר חיוב' מן אותה העבירה עצמה אלא דעביד איסורא לנפשיה דלפני עור מיקרי שלי' בר חיובא כיון דשייך גביה לומר דברי הרב וכו'. והא דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרוש' דקרי ליה הש"ס התם שלי' ב"ח. יסבור הרב ז"ל כהאי סבר' דכתב הריטב"א ז"ל שם הביא דבריו הר"ב בס' א"ז דהך סוגיא אתיא אליבא דרבא דאמר בעל לוקה אף על הקידושין לא בעל אינו לוקה על הקידושין וכיון שהקידו' תלויין בבעילה לא חשיב בר חיובא משום לפני עור יע"ש ובמה שכתבתי לעיל בסימן צ"ה לדעת הרי"ף ז"ל. או דס"ל כאידך תירוצא דכתב שם הריטב"א ז"ל דמיירי כשהכהן עצמו היה יכול לקדשה לעצמו דלא קאי בתרי עברי דנהרא וכו' יע"ש. ולהכי שפיר כתב הרב החי' ז"ל דבטביחה מיקרי ב"ח משום דהוא קא מפסיד ממון חבירו בידים.

האמנם לפי דעת התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל דסברי דהתם גבי כהן דאמר לישראל לקדש לו אשה גרושה קא עבר הישראל משום לפני עור. אלא דאפ"ה לא מיקרי שליח ב"ח משו' דבעי' שלי' ב"ח מן אותה העביר' עצמה דמיחייב בה משלחו. אי אפשר למימר דבטביחה ע"י אחר מיקרי השליח בר חיובא מה"ט דאמר הרב החי' ז"ל דגם השליח עביד איסורא דקא מפסיד ממון חבירו בידים. כיון דלא הוה בר חיובא מאותו החיוב עצמו דמחייב בו משלחו. ועל כרחין לומר לדעת התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל דטעמא דטביחה ע"י שליח דמיקרי שלי' ב"ח והו"א דאין שלד"ע בטביחה אי לאו דגלי רחמנא גבי טביחה במאי דכתב וטבחו ומכרו דמה מכירה ע"י אחר כו' למימר' דגבי טביחה יש שלד"ע. אינו אלא משום דגם הוא מוזהר בהאי חיובא דד' וה' אם הוא גנב וטבח והכי נמי במכירה שלי' בר חיובא מיקרי מה"ט וכדכתיב' לעיל.

והנה כי כן על כרחיך אתה למד לפי דעת התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל. מהא דאיצטריך רחמנא למיכתב רבוי גבי טביחה ומכיר' דגם בטבח או מכר ע"י שליח מיחייב הגנב שולחו בד' וה' למימרא דאע"ג דבכל התורה כולה אין שלד"ע גבי טביחה ומכירה יש שלד"ע. דכל דשלי' מוזהר גם הוא בהאי איסורא וחיובא אילו הוה עביד איהו כדעביד משלחו אף דעכשיו במאי דעביד השליח כשליחו' לא עביד להאי איסור' וחיובא גופיה מיקרי שלי' כ"ח כיון דאילו הוה עביד למאי דעבי' משלחו היה מתחייב כה"ג דמכירה או טביחה ע"י שלי' מיקרי ב"ח אע"ג דאיהו לא גנב והיינו משו' דאילו גנב נמי מתחייב כד' וה' וכאמור. ומינה ללוה בעצמו ברבית ושלח הרב"י ע"י שליח דנדון הרב מ"ל ז"ל מיקרי שליח ב"ח אע"ג דהשתא הכא לא עביד השלי' איסורא דרבית דומיא דמכירה ע"י שליח או טביחה. וכן נמי בנשבע שלא לקדש אשה פלונית וקידשה ע"י שליח דנדון הרב מח"א ז"ל דמיקרי שלי' ב"ח לפי דעת התוס' ז"ל. והדרה תמיהתנו על הרב מ"ל ז"ל שצדד לומר דלא מיקרי בנ"ד ששולח הרבית ע"י שליח בר חיובא. וכ"ש דקשה על הרב מח"א ז"ל דפשיטא ליה הכי דלאו ב"ח מיקרי וכמו כן תגדל התימא על הרמב"ן והריטב"א ז"ל דסברי רבנן דאפי' כהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה דלא מיקרי כהן השליח ב"ת כיון דאיהו לא עביד איסורא במאי דמקדשה לאחר. דא"כ למה לי דכתב רחמנא רבוי גבי טביחה ומכירה לרבות השליח. כיון דלדידהו נמי בעי' דיהא השליח ב"ח מן אותו החיוב עצמו דמיחייב בו המשל' אבל כל דלאו ב"ח הוא מאותו האיסור והחיוב עצמו לא משגחינן בשום איסור וחיוב אחר שיהא על השליח במעשה שליחותו ועל כרחין דמשום דגם הוא מוזהר על אותו האיסור והחיוב ההוא מיקרי שליח ב"ח וכ"ש לכהן דאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה דכהן השלי' מוזהר ועומד הוא השתא הכא נמי שלא לקדשה לגרושה זו לעצמו דמיקרי שליח ב"ח. ואיך כתבו הרמב"ן והריטב"א ז"ל דלא מיקרי כהן השלי' בר חיובא.

האמנם שבתי אני וראיתי דאדרב' יש לי להוכי' מההיא דטביחה ומכירה כל בתר איפכא דבכל כה"ג דנדון הרב מ"ל ז"ל גבי רבית ונדון הר"ב מח"א ז"ל גבי נשבע שלא לקדש אשה פלונית ומקדשה ע"י שליח. לא מיקרי שליח בר חיובא מה"ט דגם הוא מוזהר בעיקר האי איסורא כיון דהשתא הכא מיהא לא עביד השליח איסורא דבתר השתא דעביד השלי' שליחותי' אזלינן למיקרי ליה שליח בר חיובא ולא בתר מאי דגם הוא מוזהר בו בהאי איסורא וכמו שצדד הרב מ"ל ז"ל בראשונה וכדפשיטא ליה נמי להרב מח"א ז"ל. ואמינא לה מהא דגרסי' בב"ק דע"א ב' והתניא גנב וטבח בשב' וכו' משלם ד' וה' דר"מ וחכמי' פוטרין אמרי בר מיניה דההיא דהא אתמר עלה כו' משמי' דר"י בטובח ע"י אחר. ופריך הש"ס עלה וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא שאני הכא דאמר קרא וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר כו' דבי רבי ישמעאל תנא או לרבות השלי' כו' ופי' רש"י ז"ל וכי זה חוטא וכי שלי' חוטא ושולח מתחייב בד' וה' והא קי"ל דאין שלד"ע ע"כ יע"ש. והכי אמרי' נמי בכתובות דל"ג ע"ב ופירש"י שם וכי שלי' חוטא ושולח מתחייב קנס דד' וה' והא קי"ל בקידושין אין שלד"ע יע"ש. הנה דפריך הש"ס וקאמר וכי זה חוטא וזה מתחיי' כלומר והא קי"ל דאין שלד"ע. והשתא אם איתא דלענין שיהא השלי' ב"ח למימר ביה דאינו שלד"ע בעינן שיהא בר חיובא ועובר לאותה העבירה עצמה שעובר ומתחיי' בה משלחו. אבל אם השלי' אינו עושה בשליחותו אותה העבירה. עצמה אף שעושה מיהא גם הוא איסור וחיוב אחר בשליחותו. כהא דטביחה ע"י שליח דהשליח לא גנב לבהמה זו ולא עביד איהו בטביחה זו להאי איסורא וחיובא דמתחייב בה משלחו אלא דאיהו עביד איסורא אחרינא לנפשיה דהוא מפסיד בטביחה זז ממון חבירו בידים. לא מיקרי שליח בר חיובא בהכי למפטרי' להמשלח מטעם אין שלד"ע. אלא לאו ב"ח מיקרי ויש שלד"ע וטעמא דמיקרי ב"ח גבי טביחה וכן במכירה הוה משום דגם הוא מוזהר על עיקר איסור וחיוב זה דד' וה' דאילו איהו גנב וטבח מיחייב. א"כ כי פריך התם הש"ס מהא דקי"ל אין שלד"ע איך פריך וכי זה חוטא וזה מתחייב. והלא השליח דטבח איהו לא גנבה וא"כ כי טובח בשליחות הגנב לאו חוטא השליח חשיב למפטריה להגנב משלחו מחיוב ד' וה' מה"ט דשליח חוטא ואין שלד"ע. אלא דמשום דגם איהו מוזהר על עיקר חיוב זה דתשלומי ד' וה' אם איהו גנב וטבח היא דאית למחשביה להשליח ב"ח מפני כך ואין שלד"ע. וא"כ הכי הו"ל להש"ס למיפרך וע"י אחר מי מיחייב והא קי"ל אין שלד"ע והוה אתי שפיר דאף דאין השליח חוטא חטא זה דבו מתחייב המשלח. מ"מ שליח ב"ח מיקרי מטעמא דגם הוא מוזהר על עיקר חיוב זה דתשלומי ד' וה' אם הוא גנב וטבח. משא"כ בשביל חטאו זה של השליח דהוא חוטא בשליחותו דטביחה זו דהוא מפסיד ממון חבירו דלא מיקרי מפני חטאו זה ב"ח למימר ביה אין שלד"ע. ואיך קאמר הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב. אשר מזה מבואר יוצא דמפני מה שהשלי' חוטא בטביחה זו דהוא מפסיד ממון חברו בידים בטביחה זו הוא דמיקרי ב"ח ואין שלד"ע. אלא מדקאמר הש"ס הכי מוכח להדיא דקושטא הכי הוה דמשום האי איסורא דעביד השליח לגרמיה דהוא מפסיד ממון חבירו בידים בטבי' זו הוא דמיקרי שלי' ב"ח ודינא הוה דליפטור הגנב משלחו מטעמא דאין שלד"ע. הא או לאו האי איסורא דקא עביד השלי' לגרמיה בטבי' זו שפיר הוה חייב משלחו ולא הוה אמרינן ביה אין שלד"ע אע"ג דמ"מ הרי גם השלי' מוזהר מיהא בהאי חיובא דתשלומי ד' וה' דאילו איהו גנב וטבח מתחייב בתשלומי ד' וה' לא מיקרי מפני כך שלי' ב"ח למימר ביה אין שלד"ע דכדי שיהא שלי' ב"ח לענין זה דאין שלד"ע בעינן שיהא חוטא השלי' במעשה שליחותו. ולהכי היינו דפריך וכי שלי' חוטא ומשלח מתחייב והא כיון דשליח חוטא בטבי' זו דהוא מפסיד ממון חבירו בידים הו"ל שלד"ע וקי"ל אין שלד"ע. וא"כ הרי מוכח להדיא מהך סוגיא כל בתר איפכא מהא דהוה בעינן להוכיח לעיל. דמפני מה שגם השלי' מוזהר על עיקר הדבר ההוא מיקרי שלי' ב"ח מפני כך וכהצד הראשון שצדד הרב מ"ל ז"ל בנ"ד גבי שולח הרבית ע"י שליח דלא מיקרי שלי' ב"ח. וכדפשיטא ליה נמי. להר"ב מח"א זל בנ"ד בנשבע שלא לקדש אשה פלוני' וקדשה ע"י שלי'. וכן נמי אתי שפיר מאי דכתבו הרמב"ן והריטב"א זל דכהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה דלא מיקרי כהן השלי' ב"ח כיון דלא מקדשה לעצמו ולא עביד איהו איסורא. דהכי מוכח מהך סוגיא דב"ק הנז'. ואפילו לדעת התוס' זל דס"ל דכהן שאמר לכהן מיקרי כהן השלי' ב"ח כיון דגם הוא מוזהר ואם מקדשה לעצמו מיחייב. היינו משום דס"ל להתוס' דבכה"ג דגם כהן השליח מוזהר ועומד הוא גם הוא עכשיו שלא לקדש לעצמו אשה זו דהיא גרושה. חוטא השלי' מיקרי במה שמקדשה לאחר נמי משום דכיון דגם הוא מוזהר ועומד עכשיו שלא לקדש לעצמו גרושה. יש לו ליזהר יותר שלא להתעסק בקידו' אשה גרושה אף לאחר ומפני האי זהירותא יתירתא דאית ביה בשליח כהן חוטא מתקרי ושייך ביה נמי למימר דברי הרב וכו' וכמו שכ"כ תוס' שאנץ ז"ל כתבנו וביארנו דבריהם לעיל בסי' הקודם ושם כתבנו נמי שכן הוא נמי דעת התוס' שלנו יעש"ב.

אלא דלפי מה שנתבאר מהך סוגיא דב"ק הנז' מהא דפריך הש"ס הכי וכי זה חוטא וזה מתחייב. איכא לאקשויי טובא לפע"ד על מאי דמפור' יוצא מדברי התוס' דפ"ק דב"מ והרמב"ן והריטב"א ז"ל שם דכל דלא הוי השליח ב"ח מן אותה העביר' עצמה שמשלחו בר חיובא בה אע"ג דגם השליח עביד מיהא איסור' אחרינא לנפשיה ושייך ביה למימ' דברי הרב כו' לא מיקרי שליח בר חיובא משום האי איסורא אחרינא דלגרמיה הוא דעביד השליח כה"ג דכהן שאמר לישראל לקדש לו אשה גרושה דכתבו התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל דאע"ג דעבר השלי' משו' לפני עור לא מיקרי מפני איסור זה שליח ב"ח. והיינו משום דלא הוה איסור זה אותו האיסו' עצמו דמשלחו. ואילו ממאי דקאמר הש"ס התם בב"ק גבי טביחה ע"י שליח וכי זה חוטא וזה מתחייב מבואר יוצא דלא בעינן שיהא השלי' בר חיובא מן החיו עצמו שמתחיי' בו השליח. אלא כל שגם השליח חוטא הוא בשליחותו אף שאין חטאו מן החטא דמשלחו. מיקרי שלי' ב"ח ואין שלד"ע כיון דשלי' הוא חוטא וזה חוטא וזה מתחייב לא אמרינן מה"ט דאין שלד"ע. דהא בטובח ע"י שליח אין חטאו של השלי' בטביחה זו מן החטא עצמו שחוט' ומתחייב בו הגנב משלחו בהאי חיובא דתשלומי ד' וה' דהא השליח לא גנב. ואיך קאמר הש"ס עלה וכי זה חוט' וזה מתחיי' ועל כרחין דמשו' מאי שחוטא השלי' חטאו הלזה דהוא מפסי' בטביח' זו ממון חבירו בידים וכמ"ש הר"ב החי' קידושין קדמון שכתבנו דבריו לעיל לפי פירושו להא דאמר רבא מה מכירה ע"י אחר כו' והכי ודאי מוכח להדיא מהש"ס דב"ק הנז' ממאי דקאמר וכי שליח חוטא וזה מתחייב. וא"כ בכהן שאמר לישראל נמי אי עביד השלי' איסורא דלפני עור במאי דמקדשה להכהן משלחו. בר חיובא מיקרי דשייך גביה למימר וכי שליח חוטא וזה מתחייב. דומיא דטביחה ע"י שלי' דמשום מאי דעביד השלי' איסורא לנפשיה דהוא מפסיד ממון חבירו בידים מיקרי שלי' ב"ח דזה חוטא וזה מתחייב לא אמרי' דאין שלד"ע. ועל כרחין לומ' דמאי דאמר הש"ס התם בפ"ק דב"מ דבכהן שאמ' לישראל לקדש לו אשה גרוש' לא מקרי שלי' ב"ח. היינו משום דמיירי בדלא עביד השלי' שום איסור כלל ואפי' איסור' דלפני עור לא עביד ישראל השלי' אי משום דהאי סוגיא אתיא כרבא דאמר לא בעל אינו לוקה וכיון דהקידושין תלויין עד שיבעול לא עבר השלי' משום לפני עור וכמ"ש הר"ב ז"ל בס' א"ז שם בב"מ בשם הריטב"א. או דמיירי בשיכול הכהן עצמו לקדש' דלא קאי בתרי עברי דנהר' כאידך תירוצ' דהר"ב בשם הריטב"א ז"ל שם וכדכתיבנ' לעיל בישוב דברי הר"ב החי' קידושין קדמון ז"ל. ואיך כתבו התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל בפ"ק דב"מ דכהן שאמר לישראל לקדש לו אשה גרושה עובר הישראל משו' לפני עור מיה' ואפ"ה לא מקרי מפני האי איסור' דלפני עור שלי' בר חיובא. ומה יענו שפתי קדשם להא דקאמר הש"ס בב"ק עלה דטובח ע"י שלי' וכי זה חוטא וזה מהחייב אשר מזה מבואר יוצא דכל דהשלי' חוטא הוא בשליחותו יהיה איזי חטא שיהיה ואף שאינו מן אותו החטא שחוטא בו משלחו מיקרי שלי' ב"ח כאמור ומדובר.

אשר על כן נלע"ד דס"ל להתוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל דהתם גבי טביח' האי איסור' דעביד השלי' בטביחה זו מן אותו האיסור והחיוב שהמשלח חוטא ומתחייב בו הוא חשיב דהרי המשל' נמי אם הוא בעצמו טובח עיקר טעמא דחייבתו תור' לשל' תשלומי ד' וה' בטביחתו. הוה מפני מפני שבטביח' זו נשתר' בחטא כדתניא התם בב"ק דס"ח ע"א ואמ' עלה רבא התם מאי נשתרש בחטא ששנה בחט' יע"ש. ומאי דקרי להטביח' שנה בחטא נרא' משו' דבטביח' הנה הוא חוזר וחוטא שנית לחטאו הראשון דהוא חטא דגניבה. דעד השתא אף שכבר גנבה מרשות הבעלים אכתי ברשות דמארי קאי הבהמה דהא בעי לאהדוריה לבעלים. וכי הדר טבחה הנה הוא בהאי טביחה חוזר וגונבה שנית דאפקה בטביחה זו מרשות הבעלים לגמרי דהא לא מצי תו לאהדורה לבעלים כעין שגנבו וכדאיתא התם בב"ק דס"ה ע"א יע"ש בפירש"י ז"ל ד"ה תברה כו'. ולהכי קרי ליה שפיר לכי טובח' שהוא שנה בחט' וחייבתו רחמנ' על השנו'ת חטאו דגניבה תשלומי ד' וה' וא"כ כי גנב ונתן לאחר לטבוח הנה השלי' בטביחה זו איהו דעביד לאיסור זה דגנבה דהוא מפקה לה לבהמה בטביחה זו מרשות הבעלים לגמרי דהוא השנות החטא של משלחו אם היה הוא עצמו טובחה נמי ונמצא דחטא של השליח הוה מן אותו החטא עצמו עצמו דהמשל' ומינו הוא דהיינו חטא של גניבה וגם הוא חלק מחטאו של משל' ולכן הגם שהשליח לא מתחייב חיוב תשלומי ד' וה' בטבי' זו כאשר היה מתחייב משלחו אם היה טובחו נמי הוא עצמו כיון שהשליח לא גנבה בתחילה ובראשונ' מבית הבעלים. מ"מ כיון דעביד איהו נמי בטבי' זו להאי איסורא דגניבה והיא חלק מחטאו של הגנב הראשון משלחו שבעבורו בא עיקר חיובו דהמשל' בתשלומי ד' וה' דהיא על השנו'ת חטאו דגניב' והטביח' היא עיקר גמר מעשה איסור גניבתו של המשל' להתחייב על חטאו דד' וה' מיקרי שפיר השלי' ב"ח בהאי איסורא דגניבה דעביד בטביחה זו דהוא חוזר ושונה חטאו של גניבה של משלחו. כיון דגם השלי' חוטא הוא בטביחה זו חטא זה עצמו של איסור גניבה. אלא שלגבי משלחו הוה טביחה זו חטא של גניבה שנוי דשנה בחטאו של איסור גניבה פעם ב' ולגבי השלי' איסור גניבה פעם אחת היא. אמנם הוא מן אותו החטא עצמו וממינו של חטאו דהמשל' והוא חלק ממנו. ולהכי שפיר מיקרי שלי' בר חיובא דההיא עבירה עצמה דמשלחו כיון דבין המשל' ובין השלי' תרוייהו עבדי האי איסור' דגניבה אלא שלהמשל' הוה איסור זה כפול אצלו בטביחה זו ולהשלי' אינו חטא כפול. ושפיר קאמר עלה הש"ס התם בב"ק וכי שלי' חוטא ושולחו מתחייב. משא"כ בהאי איסורא דלפני עור דעבר הישראל כי מקדש אשה גרושה לכהן משלחו דאין לאיסור זה שום ענין כלל להאי איסור' דמוזהר עליה הכהן משלחו בקידושיה דלא מינה ולא מקצתה דהעבירה דמשלחו הוא אלא הוא איסורא אחרינא לגמרי מאי דעביד השלי' במאי דמקדשה להכהן משלחו דהשלי' עביד איסור דלפני עור דהוא איסור כולל דכל איסורין ומשלחו איסורו הוא איסור קדושה דכהן דמוזהר על גרושה בלאו דלא יקח. ולהכי כתבו התוס' והרמב"ן והריט' ז"ל שפיר דלא מיקרי ישראל השלי' בר חיובא משום האי איסורא דלפני עור כיון שאם מקדשה לעצמו לא עביד להאי איסורא דלא יקח דהוא האיסור שמוזהר בו משלחו. כנלע"ד פשוט וברור בדעת התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל.

כי על פי הבא'ר תמהני טובא על הגאון המפורסם מהרי"ח לנדא ז"ל שראיתי בספרו הבהיר נודע ביהודה מה"ק חא"ה סי' ע"ה שכתב דמי שעושה שליח לגרש אשתו בעל כרחה דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ מיקרי השלי' בר חיוב' כיון דשייך בשלי' נמי איסור זה דחרגמ"ה שלא יגרש את אשתו בע"כ. והוכיח כן מההיא דטביחה ע"י שלי' דאי ס"ד דבעינן שיהא ב"ח לאותו דבר עצמו שנעש' עליו עתה שלי' א"כ היכי מקשו בגמ' בטבי' ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב וכי השלי' ב"ח הוא לגבי אותו השור ד' וה' והרי הוא לא גנב וא"כ לרבינא לא מקשה מידי וכו' ועוד דלרבינא קרא ל"ל בטבי' או לרבות השליח אלא ודאי דזה מקרי בר חיובא שאף שעל טביחה דשור שגנב חבירו אינו חייב ד' וה' מ"מ אם הוא יגנוב שור ויטבחנו חייב מקרי בר חיובא א"ד ז"ל יע"ש. ודבריו תמוהים לפענ"ד דהא אדרבה ממקו' שבא להוכיח הוכחתו הלזו והיא ממאי דפריך הש"ס בב"ק גבי טובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב. משם מוכח כל בתר איפכא דבעי' שיהא השליח ב"ח לאותו דבר עצמו שנעשה עליו עתה שליח. דבכן אתי שפיר הא דקאמר הש"ס להאי פירכא דיליה בהאי לישנא דוכי זה חוטא וזה מתחייב והיינו דהשליח בטביחה זו חוטא הוא חטא זה עצמו שבו מתחייב משלחו בד' וה' דהיינו חטא דאיסור גניבה וחשיב ב"ח דאותה העבירה עצמה שמוזהר בה משלחו דהיינו חטא דאיסור גניבה. דאי כדברי הגאון ז"ל לא שייך למיפרך להאי פירכא דפריך הש"ס עלה מהא דקי"ל אין שלד"ע כה"ג דפריך לה הש"ס דקאמר וכי שליח חוטא ושולחו מיחייב. כיון דהשתא הכא הרי שליח לא חטא שא שהוא מוזהר בחיוב זה אם היה חוטא. ובכן לא יתכן כלל מפני מה שמוזהר בו אם היה חוטא למיקרי ליה עתה בטביחה זו חוטא ולמימרא וכי שליח חוטא וזה מתחיי' ואף גם זאת דתמיה קמתמי' וכי זה חוטא וכו'. אלא מדקא פריך הש"ס הכי מוכח להדיא דמשום מה שחוטא השלי' עכשיו בטבי' זו הוא דמיקרי שלי' ב"ח ואין שלד"ע והיינו משום דאיהו השתא הכא חוטא חטא זה עצמו דמוזהר בו משלחו דהוא איסור גניבה וככל מאי דכתיבנא וברירנא לעיל בישוב דעת התוספות והרמב"ן והריטב"א ז"ל והוא ברור.

איברא דהגאון ז"ל הנז' שם לעיל מזה תמה מאוד על מ"ש הרב מ"ל ז"ל פ"ב דה' רוצח להוכיח דגם באיסור דרבנן אמרינן אין שלד"ע והדר הוקשה לו להרב מ"ל לפ"ז מהא דאמרי' בפ"ק דב"מ איכא בינייהו איש שאמר לאשה אקפי ליקטן ואי אמרת דאף באיסורין דרבנן אמרינן דברי הרב וכו' א"כ אף למ"ד כל היכא דלאו ב"ח מיחייב שולחו הכא משלח לא מיחייב דאף דנשים אינן באזהרת לא תקיפו מ"מ איסורא דרבנן איכא ואפי' מקפת את הקטן וכו' יע"ש. וע"ז כתב הגאון מהרי"ח לנדא זל שם ועוד אני חמה על המ"ל בזה דהרי ע"כ לא מספקא ליה למהרימ"ט אלא אי באיסור דרבנן אמרינן אין שלד"ע כיון דמה"ת חשיב שלי'. אבל אי אסור מן התורה אין כאן ספיקא וא"כ איך הקשו שם בגמ' אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי וכו' והדבר תמוה וכי הוה ס"ד שאשה ועבד מותרים לגנוב והלא ודאי אף שהוא סבור דלאו בני חיובא מיקרו מ"מ אסורים לגנוב מן התורה ועוברין על ל"ת דלא תגנוב דכל מצות ל"ת נשים חייבות וא"כ למה לא נימא אין שלד"ע. אלא ודאי דלהאי מ"ד ב"ח לא אמרינן אין שלד"ע כי אם כשהשלי' ב"ח לאותו דבר כמוהו אבל כשאינו ב"ח לאותו דבר עצמו שהיה המשלח חייב לא משגחינן בשום איסור שיש כאן ואדרבה לדעת המקשה שאשה אינה בת תשלומין כלל א"כ היא חייבת מלקות על הגניבה דלא הוה ניתק לעשה דהשבה ואעפ"כ כיון שאין עליה אותו חיוב שיש על המשל' דהיינו חיוב תשלומין לא מיקרי ב"ח אבל בחרגמ"ה השלי' ב"ח לאותו הדבר שהמשל' ב"ח א"ד ז"ל יע"ש. הנה שהוכח הוכיח הגאון זל מהא דפריך הש"ס התם בפ"ק דב"מ אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי וכו' דלמ"ד דלענין אין שלד"ע בעינן שיהא שלי' ב"ח. לא אמרינן אין שלד"ע כי אם כשהשלי' ב"ח לאותו דבר כמוהו דהיינו בין בהאיסור ובין בחיוב התשלומין דאיכא באותו האיסור. אבל כשאינו ב"ח לאותו דבר עצמו שהיה המשל' חייב דהיינו חיוב התשלומין אע"ג דבגוף האיסור גם הוא ב"ח בו לא משגחינן בהאיסור שיש שם ולאו כ"ח מיקרי כיון שאינו ב"ח דתשלומין נמי כמשלחו כה"ג דאיסור גניבה דפריך המקשה מאשה ועבד דלאו ב"ח דתשלומין נינהו ואע"ג דבגוף איסור' דגני' גם אשה ועבד מוזהרין.

האמנם לפענ"ד עיקר הוכחתו הלזו מהא דפריך הש"ס בב"מ מאשה ועבד לאו הוכחה היא כלל וכמו שאכתוב לקמן בסי' שאח"ז בפירוש כוונת הש"ס בזה יעש"ב בס"ד. ואף גם זאת כי מהך סוגיא דב"ק דפריך הכי עלה דטבי' ע"י שלי' וכי זה חוטא וזה מתחייב דע"כ דהוה משום דחשיב מה שחוטא עתה השלי' בטבי' זו ב"ח ואין שלד"ע וכדברירנא לעי' לפי דברי התוס' והרמב"ן ז"ל בההיא דכהן שאמר לישראל לקדש לו אשה גרושה דאף דקעבר הישראל משום לפני עור לא מיקרי ב"ח מפני כך. וא"כ הרי מוכח לפ"ז מהך סוגיא דב"ק דלא בעינן שיהא השלי' ב"ח לאותו הדבר כהמשל' עצמו כמוהו בדומים ממש בין בהאיסור ובין בחיוב התשלומין. אלא כל דהוא ב"ח בעיקר האיסור אף דבחיוב התשלמין לא מיחיב השלי' מיקרי ב"ח דהא בהא דטוב' ע"י אחר אין השלי' ב"ח בטבי' זו בתשלומי ד' וה' כהמשל' דהא השלי' איהו לא גנבה בתחילה ובראשונה. ואפ"ה מיקרי ב"ח דקאמר עליה הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב דמזה מוכח דמפני מה שחוטא השלי' עתה בטבי' זו דינא הוה דליפטר הגנב הראשון משלחו מתשלומי ד' וה' כאמור ומדובר. באופן שדברי הגאון מהרי"ח זל בהוכחותיו שתים אלה אינם אלא מן המתמיהין לפענ"ד כי לא זו בלבד דאין להוכיח כהאי סברא דאמר מר מהאי סוגיא דב"ק דגבי טבי' ע"י אחר דפריך הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב כדמוכיח מינה הגאון ז"ל. לא אדרבה ממאי דפריך הכי וקאמר וכי זה חוטא וזה מתחייב מוכח כל בתר איפכא דבעינן שיהא ב"ח עכשיו בטבי' זו דיתקרי חוטא דעביד עתה איסורא. אבל אי לא הוה מהאי טעמא דהשלי' חוטא שפיר הוה שלי' ומיחייב שולחו ולא הוה אמרינן אין שלד"ע אע"ג דמ"מ גם השלי' מוזהר מיהא בהאי חיובא אם הוא גנב וטבח וככל האמור לעיל. ואף אם ירצה הדוחה לדחות הוכחתינו זו. מ"מ להוכיח מזה לאידך גיסא כדמוכיח מינה הגאון זל הא ודאי ליתא כלל דא"כ איך קאמר הכי וכי שלי' חוטא ושולחו מיחייב כיון דאין השלי' חוטא עתה בטבי' זו. אלא מדקאמר הש"ס הכי מוכח ודאי דמפני מה שחוטא השלי' בטבי' זו הוא דפריך מהא דקי"ל אין שלד"ע. ועוד דודאי מוכח נמי איפכא ממה דמקשה מהא דאין שלד"ע וכי זה חוטא וכו' דאי לאו משום חטאו זה דחוטא השלי' בטבי' זו שפיר מתחייב משלחו ולא הוה אמרינן אין שלד"ע אע"ג דגם השלי' מוזהר מיהא בעיקר האי איסורא דחיובא דתשלומי ד' וה' דמפני כך לא מיקרי ב"ח וכדכתיבנא.

גם מ"ש עוד הגאון הנז' שם וסס"י ע"ט להוכי' כדברי התוס' דכהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה מיקרי שלי' ב"ח דאף למאי דילפנן להא דאין שלד"ע משום דהו"ל מעילה וטבי' ושליחות יד ג' כתובין הבאים כאחד דלכ"ע אין מלמדין דלא כמ"ש הגאון מהר"ר צבי הירש זל שם בס' ע"ח דלפי מאי דילפינן לה מג' כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין בכהן שאמר לכהן וכו' לא מיקרי שליח בר חיובא: משום דלפי ילפותא זו דשלשה כתובין הבאים כאחד וכו' בעינן שיעשה השלי' עתה העבירה בפועל דשייך בו למימר לטעמ' דדברי הרב כו'. ולזה כתב הגאון מהרי"ח ז"ל בסי' ע"ט להשיב על דברי הגאון מהר"ץ ז"ל הנז' והוכיח מכח הא דילפינן מעילה מתרומה דיש שלד"ע במעיל' ומהא דקי"ל דיש מעילה בקונמו' דע"כ דאף דלא עביד השליח עתה שום איסור כיון דגם הוא מוזה' בהאי איסור' וב"ח הוא לענין זה מיקרי שלד"ע וכן כהן שקדש גרושה לכהן יע"ש הוכחתו בזה שאין דבריו מוכרחין כלל כאשר יראה הרואה והוא פשוט אין צורך לאריכות לזה ועיין מה שכתבתי לקמן סי' ק"ב בענין אי גם בקנמות דיש מעילה יש שלד"ע כמעיל' דקדשים. וכבר כתבנו דמהך סוגיא דב"ק דפריך וכי זה חוטא וזה מתחייב הכי מוכח דלענין שיהא שלי' בר חיוב' בעי' שיחט' עתה בשליחותו חטא דמן אותה העביר' עצמה דהמשלח. וכהן שאמר לכהן דכתבו התוס' ז"ל דמיקרי ב"ח היינו משום דגם כהן השלי' חוטא במקצת יתקרי כי מקדש' אפילו לאחר דמאחר דלדידיה נמי אסיר ליה לקדש' לעצמו יש לו ליזהר שלא להתעסק בקידושי אשה גרושה אפי' לאחר ומשו' האי זהירותא יתירתא שייך בו נמי קצת לה"ט דדברי הרב וכו' ומן אותה העבירה עצמו דמוזהר בו משלחו תחשב לו והו"ל דומה במקצת להני ג' כתובים הבאים כא' דילפינן מינייהו להאי כללא דאין שלד"ע וככל מאי דכתיבנ' וברירנא לעיל בסי' הקודם יע"ש. ודלא כמ"ש הגאון מהר"ץ ז"ל הנז' דלמאי דילפי' מג' כתובין הבאים כא' ליתא להאי סברא דהתוס'. דהא ודאי ליתא אלא דהתוס' ז"ל אמרי לה להאי סברא דכהן שאמר לכהן מיקרי שלי' בר חיובא אפי' לפי מאי דילפינן לה מג' כתובין הבאי' כא'. ולא מה"ט דאמ' מר הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל משום דכיון דגם הוא מוזהר בענין זה אף שעתה אינו עושה שום עבירה כלל מיקרי בר חיובא. דהא נמי ליתא דכדי שיהא שלי' ב"ח ואין שלד"ע בעינן שיחטא השליח עתה בשליחותו דשייך ביה למימר לה"ט דדברי הרב כו'. אלא טעמא הוה משום דגם בכהן שאמר לכהן וכו' חשיב שחוטא השלי' גם הוא בשליחותו כדבר האמור. וכן מבואר יוצא מדברי מהר"מ בר ברוך ז"ל בתשו' ק"ג סי' תצ"ה דכל דלאו בר חיובא הוא בשליחותו בחיובא דהמשל' אף שבגוף הדבר אף הוא מוזהר אם היה הוא כהמשל' לאו ב"ח מיקרי כיון דהשתא מיהא בהאי דעביד למשלחו לאו ב"ח הוא וכהצד הראשון שצדד הרב מ"ל וכדפשיטא ליה להרב מח"א ז"ל. ואכתוב דברי המהר"מ ב"ב ז"ל לקמן בסי' שאח"ז יע"ש ובמה שכתבתי על דבריו שם.

כללא דהאי מילתא אמינא דלרבינא דבעי שלי' בר חיובא. בעינן שיהא שלי' בר חיובא עתה בשליחותו ולאותה העבירה עצמה שהמשל' הוא בר חיובא בה. וכי הוה מילתא דכי יעשה לדבר זה עתה לעצמו יעשה איסור' כהמשל' בס"ג דכהן דאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה. מיקרי נמי בר חיובא לדעת התוס' מפני שכיון שדבר זה לעת עתה שהוא מתעסק בו בשביל משלחו לדידיה נמי אסיר. יש לו להשלי' ליזהר באיסוריה שלא להתעסק בו כלל אפי' לאחרינא ולהכי כחוטא גם הוא עתה בהתעסקו' בקידו' גרוש' זו חשי' ושייך למימר ביה מפני כך דברי הרב כו' וחשיב נמי חוטא מאותה העבירה עצמה שמוזהר בה משלחו. אמנם היכא דעכשיו אינו דבר שיש בו איסור להשלי' ואם יעשה הדבר הזה לעצמו עתה בעת ובעונה ההיא דהוא עסוק לעשותו בשביל משלחו לא עביד שום איסור דלדידיה שרי ליה האי מילתא כההיא דנדון הר"ב מח"א ז"ל דראובן נשבע שלא לקדש אשה פלו' וקדשה ע"י שלי' כיון דהשלי' איהו אינו מושבע שלא לקדש אשה זו לעצמו ואם ירצה עתה לקדשה לעצמו רשאי דאין לו דבר שיעכבנו מעתה מלקדשה לעצמו. לעצמו. גם להאי זהירותא יתירתא דשלא להתעסק כלל בקידושי אשה זו אפי' לאחר ליכא למימר ביה כדשייך למימר גבי כהן דמקדש אשה גרושה לכהן אחר דהתם עתה בעת שהוא עסוק לקדשה לאחר הוא מוזהר שלא לקדשה לעצמו נמי וחתיכה דאיסורא הויא קידושי אשה זו עליה לעת עתה נמי להכי שפיר יש לו להזהר שלא להתעסק בקידושי' כלל גם בשבי אחר וכי עסיק לקדשה לאחר חוטא גם הוא מיקרי לדעת התוס'. משא"כ במי שנשבע שלא לקדש אשה פלו' ומקדשה ע"י שלי' דלהשלי' שרי ליה לקדשה לנפשיה לעת עתה דלית ביה אפי' להאי זהירותא. לא מיקרי שלי' בר חיובא אפי' לדעת התוס' ז"ל הנז' גבי כהן שאמר לכהן כו' דאע"ג דגם השלי' מוזהר מיהא גם הוא על עיקר האי איסורא דלא יחל דברו. כיון דהשתא הכא בעת עסקו בדבר זה בשביל משלחו איהו לא עביד שום איסורא כלל דאפי' זהירותא יתירתא ליכא למימ' ביה באופן דלא שייך בו כלל למימר לטעמא דדברי הרב כו'. לא מקרי שליח בר חיובא מפני מה שגם הוא מוזהר בעיקר הענין כיון דהשתא הכא מיהא איהו לא עביד שום איסורא מאותו האיסור שמשלחו מוזהר בו. וכדפשיטא ליה להרב מח"א ז"ל בנדון דידיה כדכתיבנא לדעתו לעיל. וכן נמי הוה בנדון הרב מ"ל במי שלוה בעצמו ברבית ושלח הרבי' ע"י שלי' דלא מיקרי שליח בר חיובא מהאי טעמ' וכמו שצדד הרב מ"ל ז"ל בתחלה ודלא כהצד השני שצדד שם. גם דלא כהגאון מהרי"ח לנדא ז"ל דפשיטא ליה כל בתר איפכא דגם בכה"ג מיקרי שלי' ב"ח דליתא. גם הרב מהר"י ן' ג' וייא ז"ל בס' טל אורות בשו"ת חא"ה סי' א' כתב בפשיטות גמור דנשבע שלא לקדש אשה פלו' וקידשה ע"י שלי' דמיקרי שלי' ב"ח לפי דעת התוס' ז"ל דכהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה מיקרי שלי' ב"ח דהא נמי דכוותה כיון שגם השלי' מוזהר על איסור בל יחל יע"ש. ואחר המחילה דהא ליתא אלא בכה"ג לא מיקרי שלי' בר חיובא כיון דלא עביד עתה השלי' בהתעסקו בקידושי אשה זו לחבירו שום איסורא כלל וכהן דאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה שאני כאמור ומדובר. כנלע"ד ותו לא מידי:

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה