גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · צו
אין שליח לדבר עבירה. אפילו למ"ד דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא יש שלד"ע. היינו דוקא כה"ג דכהן שא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דהישראל אינו מוזהר על איסור גרושה. אבל כהן שא"ל לכהן שיקדש לו אשה גרושה מיקרי האי כהן השליח בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב. דדוקא ישראל אע"ג דהוא עובר משום לפני עור כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מיקרי בר חיובא. כ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דב"מ ד"י ע"ב ד"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה. אבל הריטב"א ז"ל בחי' לפ"ק דב"מ הנדפס בסוף שו"ת ושיטת מהר"מ גלאנטי זל כתב דהוא הדין נמי כהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה יש שלד"ע ומיחייב שולחו לרבינא דלגבי השלי' ליכא איסור טפי בכהן מישראל דכהן אינו מוזהר אלא שלא יקדש לעצמו דלא יקח כתיב אבל לא שלא להיות שליח לכהן אחר ואי משום לפני עור בישראל נמי הוא יע"ש והביאו הרב מ"ל ז"ל פ"ה מה' מלוה הלכה י"ד דנ"ו סע"ב. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' לפ"ק דב"מ הביא דבריו הר"ב בס' א"ז שם וזל וה"ה דהו"ל למימ' כהן דא"ל לכהן אחר דהא ליכא עליה אזהרה בקידושין דאחר דלא יקח כתיב ואי משום לפני עור בישראל נמי אית ביה משום לפני עור אלא אלימא מילתא הוא ואפי' ישראל דלעצמו שריא ולאו ב בר חיובא הוא כלל איכא דאמרי פטור השולח אי נמי אורחא דמילתא נקט דיש' שכיחי טפי יע"ש. ולפום ריהטא נראה כסברת הרמב"ן והריטב"א ז"ל דה"ה נמי כהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה דלאו בר חיובא מיקרי ומיחייב שולחו. דהא כל עיקר טעמא דהמ"ד הכי הוה משום דהיכא דשליח בר חיובא הוא אמרינן ליה דברי הרב וכו' ולהכי אין שלד"ע משא"כ היכא דלאו בר חיובא הוא וכו' יע"ש. וא"כ בכהן שא"ל לכהן נמי כי מוזהר הוא שלא לקדשה לעצמו מאי הוי הא השתא מיהא דלא מקדשה לעצמו ולא עביד איהו איסור לנפשיה לאו בר חיובא מיקרי כיון דלא שייך למימ' ליה דברי הרב וכו' בהאי איסורא דלא יקח גרושה. ואיכא לתמוה על התוס' זל שכתבו דכהן שא"ל לכהן מיקרי שליח בר חיובא הואיל ואי מקדשה לעצמו חייב. והא לא שייך למימ' ליה דברי הרב וכו'.
וראיתי להר"ב ס' אסיפת זקנים לב"מ שם עלה הא דאמרינן היכא אמרינן אין שלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא שהביא בשם תוס' שאנץ ז"ל שכתבו וז"ל בין ה"ט בין טעמא היכא דאי בעי עביד משום דילפינן דומיא דשחוטי חוץ וכו' ודבר תימה הוא בסברה זו דבשביל שהשליח בר חיובא הוא כגון כהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה מיפטר משלח ואם היה השליח ישראל היה המשלח חייב ומאי נפקא לן מינה אם הוא ישראל או כהן וי"ל דכהן הוא מוזהר על גרושה ראוי ליזהר יותר מישראל וכשהשליח כהן סבר המשלח שלא ישמע לו השליח לקדש כדאמר בקידושין דברי הרב וכו' ומיהו גם דהשליח ישראל נמי הו"ל למימר דאינו נעשה שליח לקדש מטעם זה דשייך בו דברי הרב וכו' דאיהו נמי עבר על לפני עור אלא לא קאי ההוא טעמא בקידושין במסקנא דהתם דלא צריכא כלל ומ"מ יש ללמוד קצת דומיא בעינן דהנהו כדפרי' וכו' עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה דפשיטא להו להתוס' שאנץ דבכהן שאמר לכהן מיקרי בר חיובא ותמהו בסברא זו דאמאי בכהן שאמר לכהן דהוא בר חיובא מיפטר משלחו ובכהן שאמר לישראל המשלח חייב דמאי נפקא לן מינה אם הוא ישראל או כהן. וכוונתם בזה דכיון דגם בכהן שאמר לכהן אין כהן השליח עושה איסור לנפשיה דאינו מקדשה לעצמו אמאי מקרי בר חיובא טפי מישראל. ותירצו דכהן הוא מוזהר מיהא על גרושה ולהכי ראוי לו ליזהר יותר מישראל וכשהשליח כהן סבר המשלח שלא ישמע לו השליח לקדש כדאמ' בקידושין דברי הרב וכו'. ונלע"ד ביאור דבריהם בזה דכיון דאמרינן בקידושין דטעמא דאין שלד"ע חוה משום דברי הרב כו' כלומ' דמשום הכי הוא דמיפט' המשלח דיש לו טענה למימ' סבור הייתי שלא ישמע לי. א"כ גם בכהן שאמ' לכהן לקדש לו אשה גרושה אע"ג דלא שייך ביה ממש לה"ט דדברי הרב כו' שהרי אינו מקדשה לעצמו ולא עביד איהו איסורא לנפשיה כשמקדש' להמשלח. מ"מ כיון דכהן מוזה' הוא על הגרושה ראוי לו ליזה' יותר באיסוריה מישראל שלא לקדשה גם לכהן אחר ומשום הכי כשהשליח כהן כיון דגם הוא מוזה' על איסו' זה ואי מקדשה לעצמו מיחייב ויש לו להזה' מפני כן שלא לקדש גרושה אף לכהן אחר סבר המשלח שלא ישמע לו דמשום האי זהירותא דיש לו להכהן השליח ליזהר באיסו' זה שלא להתעסק בו אפי' לאח' שייך קצת למימ' גביה נמי להאי טעמא דדברי הרב וכו' כלומ' דכיון דגם אתה מוזה' על איסו' זה דאי מקדשה לעצמך מיחייבת ויש לך מפני כן ליזה' באיסו' זה שלא להתעסק בו אפי' לאחריני לא היה לך לשמוע דברי התלמיד אלא דברי הרב שאמ' לך שלא תקח גרושה ומינה שעליך ליזה' בו שלא להתעסק בו כלל אפי' לקדשה לכהן אחר ומפני כן סבו' המשלח שלא ישמע לו זהו הנראה בכוונת דברי התוס' שאנץ ז"ל. אלא דמ"ש עוד בסיו' דבריהם ומיהו גם דשהשליח ישראל נמי הול"ל דאינו עושה שליח לקדש מטעם זה דשייך בו דברי הרב וכו' דאיהו נמי עבר משום לפני עור כו' אלא לא קאי ההוא טעמא בקידושין במסקנא דהתם דלא צריכא כלל ומ"מ יש ללמוד קצת דומיא בעינן דהנהו כדפרי' לכאורה אין להם מובן. דאי משום דלא קאי התם ה"ט דדברי הרב וכו' במסקנ' ולהכי אע"ג דהישראל עובר מיהת משום לפני עור ושייך בו דברי הרב וכו' לאו בר חיובא מיקרי ומיחייב שולחו. א"כ בכהן שאמ' לכהן נמי לית לן למחשבי' שליח בר חיובא משום האי זהירותא בעלמא דצריך הוא להזה' יותר כיון דגם הוא מוזה' על לא יקח כאמור לעיל. דמי עדיף האי זהירותא מאיסו' דלפני עור. ודוחק לומ' דכהן שאני דאית ביה תרתי חדא דגם הוא מוזה' ויש לו ליזהר. ועוד דעוב' משום לפני עור. משא"כ שליח ישראל דלית ביה אלא חדא דהוא איסו' דלפני עור.
איברא דשם בא"ז לקמן עלה דאמרי' דאמר לישראל כתב. וז"ל כתוב בתוס' אבל ישראל אע"ג דעוב' משום לפני עור פי' א"כ היה לנו לומ' דברי הרב שומעין מ"מ כיון שאם היה עושה דבר זה לעצמו לא מיחייב אז מתחייב שולחו כי הוא בטוב שליח לאחר בדבר שהיה עושה בטוב לעצמו ולעולם מתחייב שולחו. אא"כ איכא תרתי שאם היה עושהו לעצמו היה איסור ושייך ביה דברי הרב שומעין גיליון ע"כ יע"ש. הנה שהגיליון כתב בביאור כוונת דברי התוס' ז"ל להאי חילוקא דבין היכא דאיכא חדא להיכא דאיכא תרתי ואף שהוא לא דרך בדרך הזה שדרכו בו תוס' שאנץ ז"ל דהם אמרו כי גם בכהן שייך לומ' לה"ט דדברי הרב כו' מפני שכיון שגם הוא מוזה' יש לו להזהר יותר. אלא איהו דאמר טעמא אחרינא והוא דכל שאם עושה לעצמו עושה איסו' דשייך בו דברי הרב כלומ' ועוד דשייך בו נמי לה"ט דדברי הרב וכו' משום. דעובר על לפני עור. מ"מ לפי מאי דכתבו תוס' שאנץ ז"ל מילתא בטעמא דגם בכהן שייך לה"ט דדברי הרב משום דהוא צריך ליזהר יותר כיון דגם איהו מוזהר. כ"ש דאיכא למימ' להאי חילוקא לדעתם דבין ישראל דלית ביה אלא חדא לכהן דאית ביה תרתי.
האמנם כי דייקינן פורתא נראה דהוא קשה ליאמ' בכונת בכונת דברי תוס'. מה"ט גופיה דכתבו דטעמא דשליח כהן מיקרי בר חיובא משום דיש לו ליזה' יותר. דא"כ דמשום הכי הוה דמפני דשייך בו לטעמא דדברי הרב וכו' א"כ מה לי ישראל ומה לי כהן ציון דעכ"פ גם בישר שייך לה"ט דברי הרב' משום איסו' דלפני עור דמה לי אי שייך בו דברי הרב משום מדא איסורא או משום תרתי כיון דכל עיק' הסברא למיפטר להמשלח אינו אלא משום דהוא סבור שלא ישמע לו לעבו' ע"ד הרב כו'. ואי איכא למימ' להאי חילוקא דבין חדא לתרתי אינו אלא לפי מאי דכתב הגיליון בטעמא דשליח ישראל דלא מיקרי בר חיובא אף דעוב' משום לפני עור דהוא משום דכיון דאם היה עושהו לעצמו היה עושה בטוב ולא מיחייב אז מתחייב שולחו כי הוא בטוב שליח לאחר בדבר שהיה עושה בטוב לעצמו משא"כ שליח כהן שאם יעשה לעצמו יעש' איסו' ולא יעשה טוב להכי אינו בטוב שליח גם לאחר דלפ"ז אין הדבר תלוי בהאי טעמא דדברי הרב וכו' אלא באם כשלעצמו עושהו בטוב דכלשכשעוש' לעצמו לא מתחייב לא משגחינן בטעמא דדברי הרב וכו' אלא דהיכא דאם עושהו לעצמו לא יעשה בטוב אזי כי איכא נמי לה"ט דדברי הרב חשיב ה"ט לאיצטרופי להאי טעמא אחרינא דכשעושהו לעצמו עושה איסור לעשותו מפני צרוף הני תרתי שליח בר חיובא. להכי שפיר קאמר הגיליון ז"ל לפי דרכו לחלק בין חדא לתרתי. משא"כ לפי דרכם של התוס' שאנץ ז"ל דאינהו עבדי עיק' לה"ט דדברי הרב וכו' ולא לשום טעמא אחרינא ואמרו דגם בשליח כהן שייך בו לה"ט דדברי הרב וכו' כנז' דא"כ לא אתי שפיר לחלק כל כי האי חילוקא דבין חדא לתרתי כיון דעכ"פ גם בישראל שייך לה"ט דדברי הרב כו' משום האי איסורא דלפני עור וכאמור.
ותו דעיקר דברי הגיליון ז"ל דכתב בכוונת דברי התוס' ז"ל להאי טעמא דכי עושה בטוב לעצמו הוא בטוב שליח לאחר אף דאיכא לאיסורא דלפני עור. לפענ"ד אין דבריו מחוורין כלל דמה טעם הוא זה שמפני שכשהוא עושה בטוב לעצמו הוא בטוב שליח לאחר וכשאינו עושה בטוב לעצמו אינו בטוב שליח לאחר. כי מה יתן ומה יוסיף דבר זה שהוא עושה בטוב לעצמו או אינו עושה בטוב למיפטריה להמשלח מפני כך או לחייבו. ואי איכא לחייבו או לפוטרו אינו אלא מה"ט דדברי הרב וכו' דמפני טעם זה הרי יש לו להמשלח טענ' זו למימ' דסבו' הוא שלא יניח דברי הרב וישמע דברי התלמיד אמנם כי ליכא האי טעמא דדברי הרב מיחייב. באופן דאין לנו לעשות עיק' אלא לה"ט דדברי הרב כו' בלחוד אבל להאי טעמא דאמ' מר דהוא בטוב שליח לאחר בדבר שהוא עושה בטוב לעצמו לחייבו למשלח מפני כך. ואף שיש שם לטעמא דדברי הרב לפוטרו. לא מסתב' כלל. ואף גם זאת דבתלמודא קאמר לטעמא דאין שלד"ע משום דברי הרב וכו' וא"כ מוכח דטעם זה הוא העיקר בזה.
אשר על כן נלע"ד בביאור דברי תוס' שאנץ ז"ל הנז' דהכד קאמרי דאי הוה קאי ה"ט דדברי הרב התם בקידו' למסקנא דעיקר הטעם דהא דאין שלד"ע לא הוה אלא משום האי סברא:
דדברי הרב כו'. גם כהן דא"ל לישראל קדש לו אשה הוה מיקרי בר חיובא ומיפטר משלחו משום ה"ט דדברי הרב כיון דעובר הישראל מיהא משום לפני עור ושייך בו למימ' דברי הרב ואף שבגוף האיסו' שנעשה עליה שליח לאו בר חיובא הוא דהא לדידיה ליכא איסור לקדש גרושה לנפשיה. מ"מ הא שייך מיהא גביה לה"ט דדברי הרב משום איסורא דלפני עור וכיון דשייך בו למימ' דברי הרב ועיקר הטע' דאין שלד"ע הוה משום הכי כל דשייך בו למימ' דברי הרב כו' יהיה מאיזה צד שיהיה או מצד העבודה עצמ' שעליה נעשה שליח או מצד האיסו' דלפני עור דנפיק מהעבירה ההיא. מיקרי שפיר בר חיובא ומיפטר המשלח כיון דהרי בא טעון דסבור שלא ישמע לו דדברי הרב וכו'. אלא כיון דהתם בקידו' מסקינן דהא דאין שלד"ע הוה משום דהו"ל מעיל' וטביחה ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין דריש ההוא ההוא דגבי שחוטי חוץ. דלפ"ז תו לא צריכנא למימ' דהוה הא דאין שלד"ע מה"ט דדברי הרב כו' ולכן לא נקטינן תו לה"ט דדברי הרב לטעם כעיקר למימר' מכחו דכל דשייך בו ה"ט דדברי הרב כו' ואף דהוה משום איסור' דלפני עור מיקרי בר חיובא ואין שלד"ע. אלא אמרי' לה"ט דדברי הרב למיפט' למשלחו היכא דהוא שייך מצד העבירה זו עצמה שעליה נעשה שליח דומיא דהני קראי דילפינן התם בקידושין מינייהו להאי כללא דאין שלד"ע כמעי' וטביחה ושחוטי חוץ דהוה שליח בר חיובא באותה העביר' עצמה שעליה נעשה שליח. אבל כל דלא הוה להאי טעמא דדברי הרב משום אותה העבירה עצמה אף דשייך ליה משום איסורא אחרינא דנפיק מינה והוא לפני עור. לא משגחינן ביה בה"ט דדברי הרב וכו' דמשום האי איסורא דלפני עור למפטריה ביה למשלח כיון דלא הוה דומיא דהני קראי דמנייהו ילפינן התם להא דאין שלד"ע דהוו מילי דאיסורי דשייך בהו דברי הרב כו' ומצד העבירה עצמ' שעליה נעשה שליח. ולהכי בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה לא מקרי שליח בר חיובא אע"ג דשייך בו ה"ט דדברי הרב משום איסורא דלפני עור כיון דלא שייך בו ה"ט מצד העבירה עצמה דמוזהר בה משלחו דהוא איסו' דלא יקח גרושה ולא הוה דומיא דמעילה וטביחה ושחוטי חוץ. אבל כהן שאמר לכהן כיון דגם הוא מוזהר שלא יקח גרושה ואי מקדשה לעצמו מיחייב ויש לו לשליח כהן להזהר טפי באיסו' זה דקידושי גרושה שלא להתעסק ביה בהאי איסורא אפי' לקדשה לכהן אחר. שייך קצת גביה לה"ט דדברי הרב כו' משום האי זהירותא יתירתא דעליו ליזהר ביה בהאי איסורא וחשיב נמי דברי הרב מצד אותה העבירה עצמה שמוזהר בו המשלח ויש לו דמיון במקצת מפני כך להני מילי דהני קראי דילפינן להא דאין שלד"ע מינייהו. כנלע"ד ברור בכונ' דברי תוס' שאנץ ז"ל והרי הוא כמבוא' בדברי קדשם לעיני המעיין והמדקדק היטב בדבריהם ז"ל.
והנה הר"ב ז"ל בס' א"ז ד"ה להך לישנא כו' כתב בשם תלמידי הר"ף ז"ל ז"ל וא"ת והא טעמא דאין שלד"ע הוה משום דדברי הרב כו' והכא לא שייך למימ' הכי דהא לא עבר דברי הרב דלאו בר חיובא הוא דאינו מוזהר וי"ל דמ"מ שייך לומר דברי הרב דעבר על לפני עור כו' וא"ת מאי קאמר להאי לישנא כל היכא דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחן הא מ"מ שייך דברי הרב דקעבר אלפני עור. י"ל דהאי לישנא סבר דבעי שיהא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה וה"ט דבמס' קידושין ילפינן דאין שלד"ע משחוטי חוץ או מטביחה ומכירה והתם הוא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה והאי לישנא סובר דבעינן ממש דומיא דהנך. ואידך לישנא סובר דכיון דדמו להנך דשייך ביה דברי הרב אלפני עור סגי ליה בהכי. וא"ת כיון דמאן דבעי בר חיובא היינו משום דבעינן דומיא דהתם א"כ אפי' כהן שאמ' לכהן נמי לא דמי להתם דהכא לא עבר השליח משום אותה העבירה דלא יקח כיון דלא קדשה לעצמו אבל התם עבר עבירה עצמה דשחוטי חוץ. י"ל דכל זה אינו רק משום דאין שלד"ע אבל אם יש שליח הוי כיד המשלח תלמידי הר"ף עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שגם תלמידי הר"פ ז"ל כתבו דטעמא דמ"ד דבעי בר חיובא הוה משום דילפינן לה משחוטי חוץ או מטביחה ומעילה ולהכי בעי דיהא בר חיובא לאות העבירה עצמה דומיא ממש לשחוטי חוץ וטביחה ומעילה. אלא דהוקשה להם דא"כ כהן שאמ' לכהן נמי לא הוי דומיא דהני. ותירצו דכל זה אינו רק משום דאין שלד"ע אבל אם יש שלי' הוי כיד המשלח ותירוצם בא סתום וחתום באין מבין מאי קאמרי. והנראה לכאורה שכונת דבריה' אלו דכיון דאם יש שליח והו"ל שלוחו כמותו וידו כיד משלחו הרי הוה חשיב כמקדשה כהן השליח לעצמו ולהכי חשיב כבר חיובא מן אותה העבירה עצמה והוה דומיא דמעיל' וטביח' ושחוטי חוץ זהו הנראה בכוונת דבריהם ז"ל. אלא שאם זהו כוונת דבריהם הם תמוהים בזה דאף דקי"ל דשלוחו ש"א כמותו וידו כיד המשלח היינו לענין שחשיב כעשאו משלחו עצמו בידו ומתחייב כעשאו הוא עצמו. אבל לענין שיהא חשיב מה שמקדש' השליח לכהן משלחו כמקדשה לעצמו ליחשב מפני כך בר חיובא מן העבירה עצמה אין לזה טעם וסברא כלל ועיין בנודע ביהודה מה"ב חא"ה סי' קי"ב סוף אות ט' וז"ל ומעולם לא שמענו שש"א כמותו רק לענין שיתחייב המשלח על מעש' השליח אבל שיתחיי' השליח כשומ' מטעם שמשלחו שומר זה דבר זר ולא מצינו כזה א"ד ז"ל יע"ש. סוף דבר שלא זכיתי להבין כונתם של תלמידי הר"ף ז"ל בהאי תירוצא דידהו ודברי' צל"ת:
ולעיקר הקושיא דק"ל כבר כתבנו דברי תוס' שאנץ ז"ל דכתבו דכיון דשליח כהן גם הוא מוזהר ואי מקדשה לעצמו מיחייב יש לו להזהר יות' בהאי איסור' שלא להתעסק בו אפי' לקדש' לכהן אחר ומשום האי זהירותא יתירתא דאית ביה שיך ביה נמי קצת למימ' ליה לה"ט דדברי הרב וקצת דמות יערוך להני מילי דהני קראי דילפינן מינייהו להאי כללא דאין שלד"ע דהוה בהו ה"ט דדברי הרב מצד העבירה עצמה וככל מאי דכתיבנא וברירנא דבריהם לעיל.
ונלע"ד דהיא גופה כוונת התוס' שלנו ככל מאי דכתבו התוס' שאנץ ז"ל. במאי דכתבו דכהן מקרי ב"ח הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעוב' משום לפני עור כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מיקרי ב"ח. וכוונתם דכהן מקרי ב"ח הואיל ואי מקדשה לעצמו חייב כלומ' ולהכי יש לו להזה' יות' שלא להיו' לו שום עסק באיסו' זה דקידושי גרושה אפי' לקדשה לאחר ושייך בו קצת משום האי זהירותא יתירתא לטעמא דדברי הרב כו' והו"ל נמי דומה מפני כ להני מילי דהני קראי דילפי' מינייהו הא דאין שלד"ע, אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור וכו כשמקדשה לכהן כלומ' ושייך בו נמי לה"ט דדברי הרב וכו' לא מיקרי מפני כך בר חיובא כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב כלומ' דכי אזלינן בתר ה"ט דדברי הרב וכו' למפטריה להמשל' היינו כי שייך הא דדברי הרב מצד העביר' עצמה דומיא דמעיל' וטביחה ושחוטי חוץ אבל כשאינו מן העבי' עצמה כשליח ישראל דאיסורו הוא לפני עור ולא הוה דברי הרב דיליה דומיא דטביחה ומעילה ושחושטי חוץ ואפי' דמיון במקצת לא הוה כיון דלית ליה להזה' בהאי איסור' דקידושי גרושה שלא לקדשה לכהן כיון דלדידי' גרושה שריא ואי מקדשה לעצמו לא מיחייב ולהכי לא מקרי שליח ישראל בר חיובא וככל מאי דכתבו תוס' שאנץ ז"ל. וזהו כוונת התוס' דידן לפענ"ד.
אמנם הרמב"ן והריטב"א ז"ל ס"ל דבעינן שיהא בר חיובא ושייך בו לה"ט דדברי הרב וכו'. מהעבירה עצמה דומה בדומה ממש לטביחה ומעילה ושחוטי חוץ דהתם עביד השליח להאי איסורא לנפשיה נמי. אבל כהן שאמ' לו לכהן שיקדש לו אשה גרושה דכי מקדשה להכהן משלחו לא עביד איהו איסו' דלא יקח. לא מיקרי בר חיובא. להכי כתבו ז"ל דה"ה נמי כהן שאמר לכהן לאו שליח בר חיובא מיקרי. דאינהו לא שמיע להו כלומ' לא ס"ל למחשב לשליח כהן בר חיובא דומיא דטביחה ומעי' דשחוטי חוץ משום הא דיש לו להזהר טפי כיון דגם הוא כהן ואי מקדשה לעצמו מיחייב כדסברי התוס' ז"ל זה ברור. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מה"ק חלק אה"ע סי' ע"ח שהאריך בדברי התוס' ז"ל יע"ש מאות א' ואילך. ועיין עוד שם סי' פ' מאות א' עד אות י"ד.
כלל היוצא מן האמו' דלדעת התוס' ז"ל כל שהשליח גם הוא מוזהר בהאי איסור' כי עביד ליה לנפשיה. אף דכי עביד ליה בשביל אחר לא עביד איהו איסורא לנפשיה אלא להמשלח. מיקרי בר חיובא ומיפטר משלחו מטעם דברי הרב וכו' דסבור הוא שלא ישמע לו כיון דגם הוא מוזהר על האי איסורא ויש לו להזהר בו שלא לעשותו גם וחר. והו"ל דומה במקצ' למעילה וטביחה ושחוטי חוץ דהוה בר חיובא מן העבירה עצמה שנעשה עליה שליח אבל משום איסור לפני עור לא מיקרי בר חיובא כיון דלא הוה דומיא דמעילה וטביחה ושחוטי חוץ. וכן הוא דעת תוס' שאנץ ותלמידי הר"פ ז"ל. אבל לדעת הרמב"ן והריטב"א ז"ל לא מיקרי בר חיובא אלא כי עביד השליח איסו' זה בשליחותו גם לעצמו דומיא ממש למעילה וטביחה ושחוטי חוץ. אבל כי לא עביד השליח איסו' ההוא לנפשיה רק למשלחו כגון כהן דאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה אע"ג דאיהו נמי מוזהר באיסו' גרושה ואי מקדשה לעצמו חייב. כיון דלא לעצמו מקדש' אלא לאחר ולא עביד איסו' דלא יקח לעצמו לאו בר חיובא מיקרי ומיחייב שולחו. ותו לא מידי. ועיין עוד לקמן בסי' שאח"ז: